העלאת המדות בראי התניא

בע"ה

כ"ו שבט תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (22) – פרק כ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה: אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשב' זרה שלה

העלאת המדות – המחשבה מתחננת

זה השיעור של היום. תמיד שואלים על הפרק הזה איך זה שלכאורה כאן אדמו"ר הזקן אומר שכל מה שמבואר בשם הבעל שם טוב ותלמידיו שזה רק נאמר לצדיקים, ולא לכל אחד, בעוד ברוב המקומות משמע ששייך לכל אחד, העלאת המדות. יש בזה הרבה, הרבה נאמר ונכתב בנושא זה. יש עוד ספרי חסידות, מתלמידי הבעל שם טוב, שכותבים את זה, שכל הדברים של העלאת המדות וכו' הם עבודת צדיקים, לא לכל אחד. יש ספרים אחרים שכותבים ההפך, העיקרי הוא הרבי מקאמרנא זצ"ל שצועק ככרוכיא נגד מה שכתוב כאן בתניא, שהרי הבעל שם טוב אמר זאת לכל אחד. בסוף ימיו כנראה שבעצמו התחרט על זה, ובספר האחרון שלו, זהר חי, כותב אחרת קצת, מצדיק את מה שכתוב כאן בתניא. רבי נחמן מברסלב שיטתו גם כמו שכתוב כאן בתניא

בפרק הקודם הוא גם אמר שיסיח את דעתו, בפרק הקודם הוא דיבר על אתכפיא, זה המשך של עבודת האתכפיא. הסחת הדעת נקראת אתכפיא, זה מה שלמדנו אתמול, זו אתכפיא שבמחשבה. יש אתכפיא במעשה, יש אתכפיא בדיבור ואתכפיא במחשבה. עכשיו הוא ממשיך בענין האתכפיא של המחשבה. יכול להיות שזה גם הרמז של פרק כח, הרי כל פרק גם מרמז על משהו, כמו שפרק לב מרמז על לב. כאן, הפרק הזה, הוא פרק כח אז כנראה שעיקר הכח של הנפש האלקית להסיח את דעתו, עיקר הכח הוא כח המחשבה הפנימי, כמו "כח-מה". כח-מה הוא כח של בטול, יש הרבה פירושים מה זה כח של בטול. כאן הוא כח בטול למחשבה הזרה, להסיח את הדעת. אחר כך זהו גם כח לא ליפול ברוחו מכך שמשתדל לעבוד את ה' ולא הולך לו כמו שרוצה. זהו גם כח – כח של מסירות נפש, שצריך למסור את עצמו יותר ודווקא "להתפלל בכל כוחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתרה" וכו'.

מה באמת עיקר תורת הבעל שם טוב בנושא זה? שנוכל להבין את זה קצת. עיקר ענין הבעל שם טוב הוא שכל מחשבה היא קומה שלמה, כך כותב בכתר שם טוב, ואם האדם דוחה את המחשבה, מסיח את דעתו, אפילו מחשבה זרה, הוא דוחה את כל הפרצוף הזה ובכל פרצוף יש גם נצוץ טוב. אז אם הוא דוחה אותו ומסיח את דעתו כאילו שדוחה גם את הנצוץ, הורג אותו. הוא אומר שכל המחשבה הזו באה, כמו אדם שמתחנן, שבא ואומר לו תתקן אותי, ומי שלא מתייחס לתחנונים של המחשבה הזרה, להשתדל לתקן אותה – מתנהג כמו אכזרי. הוא מתאכזר נגד המחשבה הזרה והורג אותה, במקום לרחם עליה ולתקן אותה. כך בערך הנקודה של הבעל שם טוב, מה שכתוב.

מחשבת תיקון אוביקטיבית

באמת, גם מי שקורא את זה, אפילו בכתר שם טוב, ברור שהוא כותב שם כך. הרי יש מאמר חז"ל "הבא להרגך השכם להרגו", שבאמת אם אתה מרגיש... מה הבעל שם טוב כותב שם? איך אפשר לדעת מתי אפשר לקבל את המחשבה ולהשתדל לעלות את המדה שלה – אם זו אהבה רעה לעשות ממנה אהבת ה', אם זו יראה חיצונית לעשות ממנה יראת ה' וכדו'? הוא אומר שאם באותו רגע שנופלת המחשבה זרה נופלת גם מחשבת התיקון.

אם ביחד באים גם המחשבה זרה וגם התיקון, איך לתקן, זה סימן שצריך לתקן. אם יחד עם המחשבה זרה, מיניה וביה ביחד ממש, בא גם החוש מה צריך לעשות כאן, איך לתקן את זה, איך להעלות את זה, זה סימן שהיא מתחננת ומבקשת לתקן אותה, כלומר. אתה חייב להתעסק עם התיקון, ואם אתה לא תתעסק עם התיקון כאילו שאתה דוחה אותו בשתי ידים, כאילו שאתה הורג את ה... מתאכזר נגד המחשבה הזאת שבאה ומבקשת תיקון. אבל אם רק המחשבה עצמה נופלת ואתה לא יודע מה לעשות אתה אז באמת, הוא כותב, שעל זה כתוב "הבא להרגך השכם להרגו", וצריך להרוג אותה.

על פי פשט, אפשר לומר שזה בדיוק אותו הדבר שכתוב כאן, שכאן מדבר במצב רגיל שרק המחשבה הזרה עצמה באה, ולא בא לך התיקון. בשביל לחשוב-להתבונן איך להעלות את המחשבה הזאת – זה אתה לא מסוגל. גם כאן יכול להיות שזה אותו הטעם, שאם בא החוש איך לתקן, זאת אומרת שאתה והמחשבה הם שני דברים. כלומר, יחד עם המחשבה אתה רואה אותה 'בצורה אוביטקיבית', כמו שאומרים היום, כיון שאתה רואה אותה מבחוץ אתה יכול מיד לחשוב מה עושים אתה. כמו שאדם, אחד שיש לו חוש, נכנס הביתה ומיד מבין מה צריך כאן לעשות, לעזור לו. עני, אתה מיד רואה מה צריך כאן לעשות – לתת לו צדקה, לתת לו עבודה, לעשות לו משהו אחר. זה גופא, שהאדם מקבל איזו תחושה מה עושים, איך מעלים את זה, זה סימן שהדבר נפרד ממנו, שזה לא הוא עצמו. הוא משקיף עליו מבחוץ, זה נקרא שהדבר אובייקטיבי, ואם הוא אובייקטיבי באמת הוא יכול להעלות אותו, בגלל שזה לא קושר אותו. מה שאין כן אם הוא לא מרגיש איך מעלים את זה, זהו סימן שהכל מה שקוראים סובייקטיבי, הכל חלק מעצמו ואז באמת לא מסוגל לעשות פה שום דבר. אז אם כן, העצה היא "הבא להרגך השכם להרגו", צריך להרוג אותו.

תיקון בלבושים בלבד

התיקון של מדה רעה על פי חב"ד, על פי התניא, הוא רק בלבושים, לא את עצם המדה הרעה. רק במחשבה, דבור ומעשה יכול לעשות אתכפיא, הוא לא יכול לתקן מדה רעה, זה כמו שהוא לא יכול לתקן מחשבה זרה. להפך, מדה רעה היא מקור המחשבה הזרה. מחשבה זרה באה מהמדה הרעה. מדה רעה היא חלק מהנפש הבהמית ואצל הבינוני היא בתוקפה וגבורתה כתולדתה, רק שיכול לשלוט על זה, יכול במקום זה כל הזמן להתנהג בצורה טובה, לקנות לעצמו מדות טובות באתכפיא, להתנהג כמו שצריך במחשבה דבור ומעשה. במשך הזמן ההתנהגות שלו תהפוך, כמו שכותב קודם במקום אחד, ל"הרגל נעשה טבע שני". ברגע שההרגל נעשה טבע שני אז כולי האי ואולי, לאט לאט, אולי באמת... או כמו שכתב בסוף פרק הקודם, ש"מקדש עצמו מעט" ואז "מקדשין אותו הרבה מלמעלה". כולי האי ואולי שבאמת יהיה יותר עדין. זה נקרא 'אויס איידלט' באידיש, שיעדן את עצמו לאט לאט, שזה כל הענין של חב"ד, 'אויס איידלט זיך', שאדם יעדן את עצמו, יתעדן במשך הזמן.

[אין מי שרוצה לעקור אותה?] זה דמיון לעקור אותה. אפשר לעקור זאת מהמחשבה, מהדבור ומהמעשה, זה אתכפיא, שלא לתת לזה לשלוט, כמו שכתוב כאן. [יכול לכל היותר להרדים?!] נכון, לא רק... מי עוקר את זה? הצדיק שעוקר את הנפש הבהמית [כל מה שכתוב בנוגע לתיקון המדות באמת לא מתקן אותן?] זה תיקון המדות במחשבה דבור ומעשה. אם יש לו מדת הכעס, על ידי אתכפיא הוא יכול לתקן אותה, לא לכעוס. לא, לא צריך להעלות אותה, להסיח את זה, בדיוק כמו שכותב כאן. התיקון הוא אתכפיא עד שהופך להרגל, שלא כועס יותר. [צריך לשים לב על זה] ודאי אפילו כאן הביטוי הוא "בשומו על לבו". אפילו כאן, שאומר שצריך להסיח את הדעת, צריך לחשוב מה קורה כאן, להתבונן מה כאן הולך, מה קיבלתי. הוא צריך לשים לב, מה שאומר כאן "בשומו אל לבו בנפילת המחשבה". זו 'גאנצע התבוננות' שעושה כאן מה קורה אתו.

ישוב התניא עם דברי הבעל שם טוב

עוד פעם, על פי פשט אפשר לומר שבכלל לא אחרת ממה שכתוב בשם הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר, מתי מעלים את המדה? אם האדם מיד מקבל את התחושה איך להעלות אותה ואפשר לומר שזה גופא בדיוק מה שכתוב כאן. באמת, אם מדייקים בתוך כתר שם טוב, במקור, רואים שזה ממש אותו הדבר, שאם הוא צדיק ממילא המחשבה הזרה אצלו היא משהו חיצוני, כמו שזה כתוב כאן, שזה לא ממנו, כאילו איזה מין מישהו חיצוני נכנס בדלת ומשקיף עליו ומיד הוא תופס איך מטפלים במקרה הזה ואז באמת זה סימן שצריך לטפל בה. כמו אם נכנס לך אדם בעל עברות, רשע גמור, לא דוחים אותו, מקרבים אותו, בגלל שחייבים לרחם עליו אם הוא יהודי, כל אחד שמבקש משהו. אם זה אתה עצמך אתה לא יכול לתקן את עצמך, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", אז דוחים אותה. אז באמת, על פי פשט, אין בכלל מחלוקת. כיון שלא תמיד כתובה בשם הבעל שם טוב כל האריכות, כל הפרטים, כמו שכתוב בכתר שם טוב, לכן הוא אמר ש"לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים". הכוונה מתי שענין זה מובא בקיצור בשם הבעל שם טוב, שתמיד מעלים את המדות – זה רק נאמר לצדיקים, אבל אם תסתכל בענין איך שמובא באמת, הבעל שם טוב עצמו אומר שרק אם יחד עם המחשבה הוא מקבל את התחושה.

זו דרך אחת להסביר. הדרך הפשוטה והטובה. [יש איזה מקום שאותו יהודי אם באמת חזק והוא בא כן להפיל אותך, ואם תכנס אתו אתה באמת... אז אותו צריך] אז ודאי, "בא להרגך", מסית ומדיח, יש מצוה, אסור לרחם עליו

חלק מהחסידות שאם אדם שואב ממעינות החסידות הוא שואב כח לצאת החוצה בגלל שהוא יונק, שואב, מהמקור ואז הוא לא צריך לפחד מההשפעה כל כך. יש אפילו תורה בלקוטי מוהר"ן שכל משפיע, כל אחד שרוצה לתקן, להתעסק עם בעלי תשובה, זה מאד מסוכן, בגלל שהוא יכול להתלכלך מהם, אבל בחב"ד אין דבר כזה. אדמו"ר הזקן, חב"ד, בנקודה הזאת כבשו דרך סלולה של הפצה בצורה שאדם המקושר למקור לא צריך לפחד מההשפעות... [מי שלא תיקן את עצמו? יש לזה גבול? יש בזה סכנה] בסדר, גם לרבי הקודם יש שיחה שבמקרה כזה צריך הרבה מאד להתפלל עליו וצריך להשפיע עליו בצורה שלא מתקרב יותר מדי, שזה עלול להזיק. יש שיחה כזאת מהרבי הקודם, אבל זה לגמרי יוצא מן הכלל, הכלל זה לא כך. [איפה זה מופיע?] בתחילת לקוטי דיבורים של הרבי הקודם (חלק שאבא של יונדב, אורי, תרגם לאנגלית. בהתחלה, שאורי כבר תרגם).

אתכפיא ע"י הבדלה

יש כאן ענין אחר, ענין פשוט, שלפני כל המתקה צריכה להיות הבדלה, וזה בכלל כל הענין בחסידות חב"ד. מהי אתכפיא ומהי אתהפכא? אתהפכא היא המתקה ואתכפיא היא הבדלה. זה גם יסוד הבעל שם טוב שאי אפשר להמתיק, אי אפשר לתקן, אם אין הבדלה. זאת אומרת, העבודה של היסח הדעת, שהיא הבדלה, להיבדל מזה, מהעבודה הזאת גופא אחר כך, אם האדם יעשה זאת באמת, יוכל אחר כך להמתיק אותה, שנקרא להעלות את המדה. אם הוא רוצה, כמו שאמרנו הרבה פעמים, שכל אחד שרוצה לדלג על שלב הבדלה – ההמתקה שלו תהיה רק מדומה, זה לא יהיה אמתי אף פעם, באמת הוא יכול ליפול על ידי כך. זה גם מיסודות חסידות הבעל שם טוב. עבודת הבינוני בשלב זה היא הבדלה.

מה קורה על ידי הבדלה? אז כולי האי ואולי שבאמת הוא יבדל, כמו שכתוב קודם ש"והייתם קדושים". אם הוא באמת יבדל הוא באמת לא יהיה שלו, ואז הוא באמת יוכל להמתיק את זה, כמו שכתוב, להעלות את זה. זו עוד נקודה. [יכול לחזור על עוד פעם?] העבודה הזו נקראת אצל הבעל שם טוב הבדלה, היסח הדעת. על ידי העבודה של הבדלה באמת הוא נעשה מובדל מזה, אם עוזרים, אם מסייעים מלמעלה, כמו שכתוב "האדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה". אם באמת מסייעים אותו להיבדל מזה אז אם זה יבוא אחר כך זה לא יהיה שלו, כמו שכתוב כאן, ואז באמת הוא יוכל להמתיק את זה. מהבדלה בא גם הכח של המתקה.

[זה גם אצל בינוני?] זו כאילו נקודה של צדיק, גם נושא שלם, שגם בתניא משמע שאו בבינוני או בצדיק, אבל באמת יכול להיות לו מומנטום, כמו שאומרים, רגעים בחיים שהוא מסוגל להמתיק. מתי? אם הוא מרגיש, אם הוא אמתי. כל ענינה של חב"ד בכלל הוא אמת, שאדם יכיר את עצמו באמת. יש חסיד שאפילו אם קרא את התניא אלף פעמים, יודע אותו בעל פה ישר והפוך – יודע שהוא רק בינוני, הלואי בינוני, כמו שרבי הלל אמר. אבל ודאי לרבי הלל מפאריטש היו גם רגעים שעשה את העבודה של צדיק, שבעצם עכשיו מתאימה לו עבודה של צדיק. כל אחד, כל חסיד אמתי. העבודה של צדיק היא שמרגיש, כמו כאן, מתי זה קושר אותי, בדיוק מה שהבעל שם טוב אומר, ואז מותר להסיח את הדעת.

הכנעה-הבדלה-המתקה למחשבות הזרות

עוד נקודה לפני שממשיכים. הוא רק מדבר שיכול להסיח את הדעת, שמסוגל, שזה לא כל כך קושר אותו עד שבכלל לא יכול לצאת מזה. אם הוא לא יכול להסיח את הדעת בכלל, על כך כתוב בסוף הפרק, שצריך להשפיל את עצמו מאד ולהתחנן לה'. לא יכול להסיח את הדעת הכוונה שחסרה לו העבודה הראשונה, של הכנעה. כל עבודת הבעל שם טוב היא הכנעה-הבדלה-המתקה. הוא אומר שבדרך כלל שאדם נכנס לעבודת ה' עיקר העבודה שלו היא הבדלה, אתכפיא, הבינוני. אם הוא לא מסוגל זה סימן שאפילו את השלב הראשון הוא לא עשה, זה נקרא הכנעה. אם הוא לא יכול להיפטר מזה בכלל הוא כותב לו בסוף "אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו יתברך במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו" וכו'. אם האדם לא מסוגל, אם הוא במצב שזה ממש תופס אותו, הוא לא יכול לצאת מזה, זה נקרא שמלמעלה העבודה שלו כעת היא הכנעה והשתפכות הנפש לקדוש ברוך הוא. אם הוא במצב שפוי-רגיל העבודה שלו היא בדרך כלל הבדלה, שזו אתכפיא. אם פתאום יש לו איזו מין נקודת גדלות מיוחדת – מה זה צדיק? זה פשוט גדלות המוחין – בהירות, לכל אחד, אפילו לרשע של תניא, זה נקרא שעכשיו הוא כמו צדיק. עכשיו, אם תבוא לו מחשבה, אז הוא מרגיש מיד את החוש לתקן. כל ענין החסידות הוא לחיות בזה ואם הוא חי בזה עד שנעשה עצם מעצמיו, עובד על עצמו במשך הזמן להיות אמתי, שזה הענין של חב"ד בכלל, מי שלא יהיה, אז יש לפעמים שיהיה לו חוש שהמחשבה הזו מספיק נפרדת ממני, שאפשר להתעסק עם ההעלאה שלה. כל דבר כלול – של אחרים שלי ושלי של אחרים – ויש אין סוף מדרגות.

העלאה בדרך ממילא

עוד נקודה, שלישית, שיש לפעמים שההעלאה של המדה נעשית בדרך ממילא, שאם ישפיל את עצמו, למשל, שזו עבודת הכנעה, אז ההעלאה של המדה יכולה להיות בדרך ממילא. אפילו כאן, בין על ידי עבודת השפלה של הכנעה ובין עבודה זו של היסח הדעת, אם אחר כך הוא מוסיף, מתאמץ להתפלל בכל כוחו בחדוה ושמחה יתרה כו' וכו' – זו בדרך עקיפין גופא העלאת המדה. רק שלא עושה זאת ישירות, כמו שכתוב "בתחבלות תעשה מלחמה". מהי המדה הזו, המחשבה הזרה? היא כח, אנרגיה. פתאום הוא יכול בגלל שדוחה אותה להתפלל מיד ביותר כח. אז בתודעה שלו הוא לא השתדל עליה, להפך, הוא השתדל לדחות אותה, אבל אם הוא יכול מיד להוסיף חדוה ושמחה בתפלה זו גופא העלאת המדה בפנימיות. מאיפה הוא קבל את הכח הזה, החדוה-השמחה הגדולה? מהמחשבה הזרה, על ידי שדחה אותה. זה נקרא תיקון דרך שלילה, כמו שלמדנו פעם בקדושת לוי, שתיקון החזיר הוא לדחות אותו, נקרא לבייש אותו, ועל ידי שמביישים אותו, שדוחים אותו – כמו לבייש מישהו, לזרוק אותו מהבית – אתה מעלה את החיות שלו. זה עוד דבר. ענין העלאת המדות הוא הדבר הכי עדין בחסידות. יש בזה אלף צורות והבינוני עושה זאת בדרך עקיפין, זה נקרא בדרך של תחבולה, "בתחבולות תעשה מלחמה".

ומי שצריך ללכת ככה בעקיפין נקרא בחינת יעקב, שצריך לרמות. הוא מעלה את המדה על ידי רמאות, שדוחה אותה בדרך עקיפין. מי שיכול ישר לעשות את זה בלי הרמאות של דרך העקיפין נקרא ישראל. זו גדלות המוחין, ישראל לי ראש. יעקב גם נלחם ואז זכה לישראל, נלחם אתו והעלה אותו. כאן זה באמת עם מלחמה, שנלחם לגרש אותו.

עוד פעם, מה עם עיקר ענין הבעל שם טוב? הבעל שם טוב אומר שמי שדוחה מחשבות כאילו אכזרי, שמתאכזר נגד המחשבה, וההצדקה היחידה היא "הבא להרגך השכם להרגו". עכשיו, הענין הזה יכול להיות שמרומז כאן במלה "כרגע" – "הרי יסיח דעתו מהן כרגע". המלה "כרגע" לא כל כך מובנת, כאילו מיותרת, מה הוא מתכוון שמיד יסיח את דעתו, מה זה "כרגע"? הוא לא יכול, בגלל שאם יתחיל להתעסק הדבר יפיל אותו עוד יותר למטה. הצדיק כן יכול להתעסק עם זה, בגלל שהיא לא שלו.

עת רצון לדאגת עוונות

מה ההבדל בין זה לבין מה שכתוב בפרק כז? פרק הקודם היה כאשר באה לך מחשבה זרה. הרי היו פה שלש מדרגות: אם באמצע היום אתה מקבל דאגה מעונות, מגשמיות או מרוחניות, אז לגבי גשמיות צריך לקבל את זה בשמחה, שזה תיקון, זה מעלמא דאתכסיא; לגבי רוחניות צריך לחשוב שזה לא הזמן עכשיו, שרק בא בשביל לבלבל אותי. אם האדם מתחיל לדאוג בגלל שהוא לא בסדר, לא שהוא במחשבות זרות, הוא דואג בגלל עברות, הוא עשה עברות וכתוב שאין תיקון על זה, סתם הוא נפל ברוחו. צריך מיד להוציא את זה מהראש באמצע היום, בגלל שזה מבלבל את העבודה. זה מה שכתוב בפרק כו. הוא אמר שיש לזה עת רצון – קריאת שמע שעל המטה או תיקון חצות – וצריך להתבונן קודם. אדם שמודאג על עונות, אפילו הכי חמורים שעשה, אם הוא לא מתבונן בגדולת ה', זה יצר הרע.

מה זה עונות? בגלל שהוא לא מרגיש את ה', כך הוא כותב, הוא מרגיש שזה נגד ה'. [חשבון נפש] זה בדיוק, הוא אומר שחשבון נפש הוא עתים מיוחדים, שיש לו שעת הכושר, שיש לך זמן לשבת ולהתבונן בגדולת ה', להתחזק באמונה בה', ואחר כך להתבונן שאני חטאתי נגד ה'. זה מה שהוא כותב כאן. אם אתה לא יכול לחשוב קודם על ה' – רק פתאום להרגיש לא טוב שעשיתי עברות, אבל אין בראש שלך שום בהירות של ה', שזה נגד ה', זה לא שוה שום דבר, כל הדאגה הזאת היא רק מרה שחורה מצד היצר הרע, בשביל להפיל אותך בתאות. אדם שנמצא במרה שחורה מתפרק, רוצה להתפרק – הוא מתפרק על ידי תאות. אז הוא אומר – זה מה שכתב בסוף פרק כו – שאם אדם מקבל איזו מין מרה שחורה שהוא לא בסדר, שעשה עונות ועברות בכל מיני דברים, באמצע היום זו תחבולה של יצר הרע להפיל אותו במרה שחורה, שאחר כך יצטרך להתפרק, וכשהוא יצטרך להתפרק הוא מיד יעשה איזו תאוה – הכל קונץ של היצר הרע. אבל צריך מיד לדחות אותה, להוציא מהראש ולומר לעצמו שזה לא הזמן עכשיו, שזמן של חשבון הנפש הוא הזמן של חשבון הנפש, בלילה, וחשבון הנפש שוה רק אם אפשר לחשוב נגד מי העברה הזו.

[מה עוזר לחשוב נגד מי?] מה זו עברה? אם אדם במלכות המלך עשה משהו נגד חוק המלך ונדמה לו סתם שאסור לו לעשות כך, בלי שהמלך צוה, אז מצד המלך כל החרטה שלו וכל הדאגה שלו לא שוים שום דבר [גם אם זה נגד המלך מעשית] אם זה נגד המלך הוא יכול לבוא למרירות אמתית שעל ידי כך הוא מתרחק מהמלך, ועל ידי המרירות מתגלה תשוקה וגעגועים להתקרב ולעזור לו, אחרת זו התרחקות מהמלך, והתשובה היא הגעגועים לחזור. אם הוא לא יכול לחשוב שזה נגד המלך כל הדאגה שלו היא לשוא. להפך, היא רק מרה שחורה, רק תחבולה כזו שיצטרך אחר כך להתפרק על ידי תאות וכדו'. זה מה שמסביר בסוף פרק כו.

מלחמה ומאבק

אחר כך בפרק כז הוא אומר שאם זה לא מדאגת עונות, זה רק ממחשבות זרות, אז אם זה נופלות באמצע היום אז צריך לדחות אותן ולשמוח ולחשוב-להתבונן שעכשיו אני מקיים מצות עשה של תורה של "לא תתרו", ואם זה באתכפיא שבמשך כל היום, גם במעשה וגם בדבור ומחשבה, הוא צריך גם לשמוח ולחשוב שמקיים עוד מצות עשה של תורה "והתקדשתם", זה היה בסוף פרק כז.

אם זה בתוך העבודה הוא לא צריך עכשיו לחשוב שאני מקיים מצות עשה של "ולא תתורו", בגלל ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה". עכשיו הוא מתעסק במצוה אחרת, אפילו שמצות "ולא תתורו" היא מצוה תמידית, כל הזמן, אבל בכל זאת, אם יש מצוה אחרת שמתעסק הוא צריך לחשוב על אותה המצוה – אם מתפלל או לומד. אם נופלת לו מחשבה זרה בתוך התפלה שלו, בתוך הלימוד שלו, הוא פשוט צריך, כמו שאומר כאן, "כרגע". זה מה שצריך להבין – מה זה ה"כרגע" כאן? הוא כרגע צריך להוציא את זה מהראש. בדיוק להפך, אם כבר להתבונן במשהו, צריך לשים לב, כמו שכותב כאן, שכיון שעכשיו אני משתדל לעשות משהו טוב יש מלחמה, כמו שני אנשים נלחמים-נאבקים.

אלו גם שתי מדרגות, אם שמתם לב, מה שאומר "ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד". במלחמת היצר יש שתי מדרגות: יש את זה שכמו נלחם, אבל לא דו-קרב שממש נאבקים אחד עם השני ויש מלחמה יותר כבדה, שזו התאבקות ממש, שאחד דבוק בשני. יש מלחמה אפילו דו קרב – זה יכול להיות דו קרב של חרבות אבל זה נקרא "נלחמים", ואם זה לא דו קרב של חרבות, אלא של התאבקות ממש בידים – זה כבר "נאבקים". "ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד" – אצל נאבקים זה "יחד". "כשאחד מתגבר" – הוא אומר שבשני המקרים כאשר אחד מתגבר גם השני משתדל להתגבר בכל כחו ולכן צריך לדעת שזה רק סימן שהוא מתפלל.

בשעת התפלה

עוד פעם, זו האמת כאן, כל פעם צריך לחפש את האמת. אם המחשבה הזרה נופלת באמצע היום, שלא בעת התפלה, למה באמת היא באה לי? האמת היא בגלל שאני לא צדיק. זה אני, צריך לחשוב שזה היצר הרע שלי, זה הטבע שלי, ככה אני. בשביל מה זה טוב? בשביל לקיים מצות עשה של תורה, "ולא תתורו" או "והתקדשתם", ולשמוח במצוה הזאת. מי שיודע את האמת יודע שיתכן מאד שהיא באה דוקא עכשיו, בתפלה. למה? בגלל שזה כמו "שני אנשים נלחמים או נאבקים יחד", שאחד מתגבר אז גם השני משתדל להתגבר בתוכו. אם כן, בשביל מה זה בא? זה בא רק בשביל ענין המלחמה, פשוט בא בשביל להילחם נגדי.

במשך היום היא באה בגלל שאני בעצם זונֵה, "אשר אתם זנים אחריהם", כמו שאמר, שהצדיק לא זונֵה, אבל אתה ואני, הבינונים או הרשעים, אנחנו זונים. אז באמצע היום היא באה בגלל שאני זונה, זה הכל, גמרנו. אבל בשעת התפלה היא לא באה בגלל שאני זונה, שצריך לקיים את מצות "ולא תתרו", אלא בגלל שעכשיו נלחמים וכמו שהטוב מתגבר כך הרע מתגבר. זו האמת. ברגע שהוא שם לב לאמת ויודע מה לעשות, איך להגיב, הוא דוחה אותה ומוסיף את כל הכח שלו בחדוה ושמחה בעבודה. זו העצה של המחשבה הזרה שנופלת בשעת התפלה.

הכנעה-הבדלה-המתקה בבינוני

[יש קשר בין שלשת סוגי ההתמודדות להכנעה-הבדלה-המתקה?] לגבי שני הדברים הראשונים, אם רוצים שיהיה לפי הסדר, צריך לומר את זה הפוך. הדבר הראשון, דאגת עונות, הוא בחינת רשע. עכשיו לא הזמן לזה, אפילו שאני רשע, אפילו הרשע שממש עושה עונות חמורים של רשע, אבל יש לכל דבר זמן ועכשיו לא הזמן של חשבון הנפש. אם אני אחשוב על זה עכשיו, שאני רשע, אני אהיה עוד יותר רשע, זה יביא אותי להתפרקות יתרה. לכן מוטב שעכשיו אעשה משהו אחר, בגלל שכל דבר טוב הוא אין סוף. אפילו שאני רשע, רשע הוא מוגבל, אם עכשיו אני יכול לעשות מצוה אחת היא אין סוף, כמו שלמדנו קודם בתניא. אז העיקר שעכשיו לא צריך להתעסק עם זה שאני רשע. זה הדבר הראשון, לגבי דאגת עונות.

כל המדרגות שאחר כך הן לגבי מחשבות זרות, לא דאגת עונות. לגבי מחשבות זרות, אז אם זה באמצע היום, כל היום, צריך לדחות אותן ולקיים את מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". המצוה הזאת היא הבדלה לכאורה, להיבדל, וכאן, בפרק כח, זו כבר בחינת המתקה. אבל כיון שהכל עבודת הבינוני אז זה הכנעה-הבדלה-המתקה שבהבדלה, הכל הבדלה. בתוך ההבדלה אפשר לומר שזה הכנעה והבדלה והמתקה שבהבדלה – סוף פרק כו, פרק כז ופרק כח כאן...

[ההקלטה נקטעה]