רמזי שעות האכילה

כ"ה שבט תשמ"ג – ירושלים

שיעור בתניא (21) – פרק כז, חלק ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מי שלא מסוגל לצאת מזה – זו הכנעה ממש, אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן, מה שאמרנו "כרגע".

יש הרבה רמזים ב"רגע" כתוב "כי רגע באפו חיים ברצונו", רגע הוא ענין של אף, של כעס, אז כרגע זה כדי להסיח את דעתו. צריך להיות בבחינת "ירגיז", להרגיז את היצר הרע. רגע הוא כמו רֹגֶז אם נחליף ע ב-ז. אבל כל הרֹגֶז הזה הוא רק "כרגע" כמו שכתוב "אל זעם בכל יום" וכתוב  "חסד אל כל היום". החסד הוא כל הזמן אבל יש רגע אחד של זעם. לכל יהודי צריך להיות את הרגע הזה גם כן שהוא הולך על פי ה'. זה מרמז שכאשר הוא עושה זאת הוא מקיים עוד מצוה – "והלכת בדרכיו". כל הדחיה הזו היא בבחינת "רגע" כמו אצל הקב"ה, "רגע באפו" ומיד "חיים ברצונו". להפך, מ"רגע באפו" נהיה "חיים ברצונו", שזו המתקה אין סופית. אם הוא מקיים את העבודה של "רגע" הוא יגיע להמתקה אמתית של "חיים ברצונו".

כתוב שרגע זה גם אותיות גער. לרגע כמעט כל הצירופים, חוץ מאחד, רעג, וכמעט כולם קשורים על פי פשט. רגע הוא עניין של רֹגֶז – "רגע באפו"; גער היינו לגעור נגד היצר הרע; גרע לגרוע אותו; ערג ועגר מהם שני השורשים האלה? "כאיל תערג... נפשי" לא כל כך קשור. על פי פשט כיסופים, השתוקקות. ומה זה עגר? עגור הוא שם של עוף. כל הצירופים, חוץ מרעג, הם שורשים בלשון הקודש. יש דבר יפה: בחילוף ע באתב"ש שאמרנו קודם הופך רגע לרֹגֶז, זאת אומרת כל המלה באתב"ש היא רֹגֶז בגלל ש-ג ו-ר מתהפכות באתב"ש ואילו ע ו-ז אותו מספר קטן. זה המיוחד ואחד מסודות המלה עז. עֹז באתב"ש עֹז, ואין באתב"ש שום זוג אחר ששניהם אותו מספר קטן. זה קשר בין רגע לרֹגֶז שאמרנו קודם.

אתכפיא במחשבה, דבור וממעשה

וכן אם בולם פיו...

בנפש יותר גבוה, יותר קשה לשלוט בה, ואפילו אם היה חטא הדבור לא לומר את זה עכשיו אלא עוד שעתיים. יותר קשה מאשר אתכפיא במאכל, מכיון שזה לבוש יותר פנימי. אז כל שכן, לא רק שדוחה בשעתיים אלא אפילו בולם את פיו לגמרי. יש מאמר חז"ל בפירוש, הוא מביא ומתכוון לו כשהוא אומר "בולם פיו" אז הוא "תולה ארץ על בלימה". חז"ל אמרו שמי שבולם את פיו בשעת מריבה, וכאן לא מדבר על שעת מריבה דווקא. כל העולם קיים בזכות יהודי שבשעת מריבה בולם את פיו ושותק, לא מחרחר ריב על ידי דיבורים, כל הארץ תלויה על זה. העולם עומד על זה שבולם את פיו בשעת מריבה. כאן הוא מתכוון, כשמשתמש בביטוי "בולם פיו", לפסוק "תולה ארץ על בלימה"

עכשיו הוא עולה למדרגה עוד יותר גבוהה – אתכפייא במחשבה. זה יותר קשה לכן הוא אומר

וכן בהרהורי מחשבתו אפילו במעט מזעיר

על פי פשט הוא מתכוון לכל הלבושים, אבל בעיקר למחשבה, שזה הכי קשה, הכי פנימי. לכן כאן, באופן מיוחד, אפילו אתכפיא הכי קטנה שמכחה הוא לא חושב. מה הוא לא צריך לחשוב? בעיקר מחשבה של גאוה. מחשבה של תאוה אין מה לדבר, אבל אתכפיא במחשבה זה בעיקר מה שגם דיברנו אתמול, להשפיל את עצמו במחשבה, לא לתת למחשבה להיות 'מבסוט' מעצמו. ברגע שהוא מרגיש 'הנה אני צדיק' הוא צריך להשפיל את ההרגשה במחשבה. כמובן, גם אם זה עצבות או יאוש הוא צריך לדחות אותה במחשבות שמחה. לכן כתוב שמחשבה אותיות בשמחה, בגלל שדווקא צריך לשלוט במחשבה כדי להיות בשמחה – עיקר השמחה הוא במחשבה. אם יש לו מחשבת עצבות או יאוש הוא צריך לדחות אותה. זו אתכפיא.

עוד פעם, יש מחשבה של תאוות. עליה אין מה לדבר, פשוט שצריך לדחות אותה; יש מחשבה של עצבות שגם צריך לדחות על ידי שמחה, שחושב שמח, "טראכט גוט וועט זיין גוט" יש מאמר באידיש. כאשר הוא חושב טוב, שמח, על ידי כך ממשיך שבאמת יהיה שמח וטוב; ויש אתכפיא במחשבה להשפיל את עצמו אם באה לו מחשבת סיפוק וגאוה. גם אז צריך להשפיל אותה. אפילו אם אדם עושה קצת אתכפיא כזו יש בה פעולה עצומה למעלה

אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא

מה שמיוחד בהמשך שזה לא בדיוק מה שכתוב בהתחלה. הוא מתחיל עם הרהורי עבירה בשעת העבודה, שבמשך כל היום צריך לדחות אותה ולקיים את מצות "לא תתורו" ולא להיות נשבר מזה. זו תחלת הפרק.

והתקדשתם

דאתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך.

הוא פועל קודם כל שקדושת ה' תתגלה בכל העולמות למעלה. על ידי שהוא עושה "אתכפיא סטרא אחרא" פועל "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", שקדושת ה' מתרוממת כביכול בכל העולמות. הסתלקות היא התרוממות, גילוי דרך רוממות, דיברנו על זה קצת, זו ההגדרה שכתוב בחסידות. כל פעם שכתוב "אסתלק" זהו גילוי בבחינת רוממות. כאשר הקדושה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין" מתגלה רוממות ה' בכל העולמות ומהקדושה הזו גם נמשך אליו באופן אישי באופן פרטי.

וזהו שאמרו רז"ל "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה"

הוא מפרש "מקדש" על פי פשט, וכך זה בכל ספרי מוסר, אתכפיא. כאן מוסיף על כל ספרי מוסר שיש אתכפיא במעשה, יש אתכפיא בדיבור, אבל העיקר הוא אתכפיא במחשבה. למה? בגלל שקדש על פי פשט הוא הבדלה, להיבדל ממשהו. קדושה לשון הבדלה, והוא נבדל מהרע בין במעשה בין בדיבור בין במחשבה.

לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה והתקדשתם וכו'

בתחילת הפרק הוא דיבר על מצוה אחרת – "לא תתורו". עכשיו אומר שיש עוד מצות עשה, חוץ ממה שדיברנו בתחילת הפרק, והיא המצווה הזו. הרמב"ם לא מונה אותה, רק הרמב"ן וכאן רואים שהוא פוסק. הרבי אומר שספר התניא הוא פסק הלכה, כמו השולחן ערוך, וכאן רואים שיש כמה מצוות שאדמו"ר הזקן בתניא פוסק לא לפי הרמב"ם. מנין המצוות על פי הרמב"ם הוא המקובל בדרך כלל, אבל יש כאן שתי מצוות שהוא במיוחד פוסק לא על פיו, שהן: "והתקדשתם" לפי שיטת הרמב"ן, שמונה אותה כמצות עשה, ובסוף התניא יש מצות "וידעת היום" – מצוות התבוננות – לדעת רבינו יונה. הרמב"ם לא מביא אותה בתור מצות עשה ואדמו"ר הזקן מביא את מצות עשה "וידעת היום והשבות אל לבבך". זה נקרא מצות ההתבוננות. הרמב"ם אומר שמצווה להתבונן כדי לקיים את המצות של יחוד ה', אהבת ה' ויראת ה', אבל לא שעצם ההתבוננות לדעת את הסודות של מעשה בראשית ומעשה מרכבה היא עצמה מצוה. היא מכשיר למצוה לפי שיטת הרמב"ם, מכשיר למצות אמונת יחוד ה', אהבת ה' ויראת ה'. לעומתו, רבנו יונה אומר שעצם ההתבוננות היא מצות "וידעת היום", לדעת. בחסידות חב"ד אדמו"ר הזקן פוסק שיש מצוה, במדה מסוימת אומר שהיא עולה על כולנה, וזו המצוה הכי גדולה בתורה "וידעת היום". זה בסוף התניא. כאן הוא מגדיר "מצות עשה של תורה". הוא מדגיש, לא סתם מצות עשה, אלא מצות עשה של תורה. הוא פוסק שזו מצוה ממנין המצוות.

כאמור, "והתקדשתם" היא לפי שיטת הרמב"ן, שבמקום זה כתב את הביטוי המפורסם שלו, שדיברנו עליו פעם, שאפשר להיות "נבל ברשות התורה" – מי שלא מקים את המצוה הזו יכול להיות מנוול על פי ההלכה.

ופירוש "והתקדשתם" שתעשו עצמכם קדושים [התפעל] כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא כי היא בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי [הבינוני שלא בער את עצם הסטרא אחרא עדיין נמצא אצלו בתוקף] רק שכובש יצרו ומקדש עצמו [במותר לו] ואחר כך "והייתם קדושים" כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא

זו עצמה עבודת הצדיקים. כל בינוני שבאמת מקיים "והתקדשתם" יכול לזכות במדרגת צדיק, אפילו שכתוב שלא שייך לכל אחד. כאן הוא כותב בצורה ברורה שאם באמת יקיים "והתקדשתם" סופו להיות קדוש, שזו בחינת צדיק ולא בינוני. הפסוק "והתקדשתם והיתם קדושים" אומר שני דברים: המצוה היא "והתקדשתם", עשה, אפילו שזה מעושה ולא באמת, שאתכפיא כאילו לא אמת, האדם כופה את עצמו. אם זה באמת לא אני אז למה לכפות? אז יש מצוה שתעשו עצמכם קדושים, אתכפיא, והיא לכולנו, לכל אחד ואחד "מצות עשה של  תורה". מי שמקיים את המצוה הזו סופו באמת שיהיה קדוש ומובדל מהסטרא אחרא:

על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט:

זה מרמז לפסוק בתורה "מעט מעט אגרשנו מפניך" – ישוב ארץ ישראל. מצות ישוב ארץ ישראל שהקב"ה יגרש את הגוים מהארץ "מעט מעט", כך כתוב בתורה. כתוב בכתבי האריז"ל ש"מעט מעט" בגימטריא דמעה דמעה, רחל, ועל ידי סוד רחל אמנו שמבכה על בניה, בכל דמעה ודמעה שאדם בוכה על גלות ישראל – גלות הכללית וגלות הפרטית הפנימית – בזה הוא מגרש מעט מעט את הסטרא אחרא, וזוכה מלמעלה להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא.

יש פסוק בתהלים ל"ז "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". לפי זה אפשר לפרש בדרך המליצה, שהעבודה של "מעט מעט אגרשנו", לגרש את היצר הרע מעט מעט ע"י אתכפיא, הטוב של עבודת ה"מעט" מביא אותו להיות צדיק. "טוב מעט לצדיק" – מה שמכשיר ומסגל אותו להיות בסוף קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא.

שעה רביעית וששית – נצח ויסוד

נחזור לרמז של השעה הרביעית והששית של האכילה. הכוונה שרוב בני אדם אוכלים בשעה רביעית ותלמידי חכמים דוחים לשעה ששית. יש כמה סודות בשעות, מה זה כל שעה. כל שעה צריכה להיות משהו מיוחד על פי קבלה. אפשר לחלק את היום לארבעה חלקים, שכל חלק שש שעות – פעמיים שש של יום ופעמיים של לילה. כתוב על השרפים "שש כנפים לאחד שש כנפים לאחד". כל שש שעות כמו חצי שנה, ששה חודשים. לפי זה על פי פשט, שש הן כמו הספירות מחסד עד יסוד. היום יהיה מחסד עד יסוד באור ישר, ואחר כך הלילה יהיה מחסד עד יסוד באור חוזר – שש ספירות באור ישר ושש ספירות באור חוזר. זה סוד השעות.

לפי זה, תלמידי חכמים יוצאים לאכול בשעה ששית שכנגד היסוד, הברית, ושעה רביעית של מאכל כל אדם היא כנגד ספירת הנצח. באמת כתוב על נצח הפסוק "ויז נצחם", אחד מהפירושים של נצח, שהוא היזה את נצחם, שלפי הפשט ממש נצח הוא דם – "ויז נצחם" היינו הדם שלהם. כשאדם אוכל הוא עושה דם, עיקר ענין המאכל הוא לעשות דם, לחדש אותו. כך אפשר להסביר את הסוד: רוב בני אדם אוכלים בשעה רביעית בשביל הדם, זו השעה הכי טובה בשביל שהמאכל יהפוך להיות דם, זו השעה של הנצח. אם כך, מה זה תלמידי חכמים שאוכלים בשעה ששית שדוחים בשעתיים? זה יסוד. מה שייך ליסוד? הזרע. המובחר של המובחר של המאכל ממנו נעשה זרע, השפעה בגשמיות וגם ברוחניות. עיקר התועלת הגשמית של המאכל הוא הדם לכן כל בני אדם אוכלים בשעה רביעית בשביל דם. אבל תלמידי חכמים אוכלים בשעה ששית בשביל להמשיך זרע, להפוך את המאכל לזרע, שהוא כח השפעה. איך אנחנו גם יודעים שרביעית קשורה עם דם? המלה רביעית. זה ביטוי של חז"ל, שכל החיים תלויים ברביעית דם. החיים הגשמיים הם בשיעור רביעית דם. זה עיקר החיים של הגוף.

יב השעות ו-יב פרצופים

זו דרך אחת להסבר על פי הספירות, והיא הדרך הפשוטה. יש דרך יותר עמוקה, ששתים עשרה שעות היום הן כנגד יב פרצופי עולם האצילות שלמדנו פעם, שנקראים יום, חסד. יב שעות הלילה כנגד יב פרצופי עולם הבריאה, שנקראים לילה, "בורא חושך". זה הפירוש הכי עמוק בגלל שכל שעה הוא פרצוף שלם, כל עשר הספירות, תריג מצוות, רמח איברים ושסה גידים.

לפי פירוש זה אפשר להסביר הכי טוב את כל הדינים כמו זמני קריאת שמע בשלש שעות ותפלה בארבע שעות ובדיעבד עד שש שעות ומוסף שבע שעות. זו הדרך הכי טובה להבין את פנימיות ההלכות שתלויות בשעות היום. איך מסודרים הפרצופים? "עתיק ונוקבא" ו"אריך ונוקבא" הם ארבע שעות. ארבע שעות הראשונות של היום כולם פרצופי הכתר, "עתיק ונוקבא ואריך ונוקבא". מכיוון שכל התפלה באה לעורר רצון, כל התפלה "יהי רצון", לעשות רצון חדש למעלה, לכן הזמן הכי מסוגל לתפלה הוא בארבע שעות הראשונות, כנגד הכתר. לכן כתוב שהמלאך מט"ט עושה מהתפלות כתר לקב"ה. אז התפלה שייכת לכתר, לכח לעשות רצון. לפי פירוש זה, שעד ארבע שעות הם "עתיק ונוקבא ואריך ונוקבא", השעה הרביעית תהיה "נוקבא דאריך", ב"ן דאריך, צד השמאל, הגבורה, של אריך. "אריך ונוקבא" הם ימין ושמאל, מ"ה וב"ן של אריך, ואילו "עתיק ונוקבא" הם פנים ואחור, שעה ראשונה ושניה של היום (6-7 בבוקר), מ"ה וב"ן של עתיק. אחר כך שעה חמשית ושעה ששית, דבר ראשון יוצא כלל גדול, שכל שעתיים יחד הן זיווג, זוג של זכר ונקבה. שתי השעות הראשונות עתיק ונוקבא, שתי השעות הבאות אריך ונוקבא, עוד שתי שעות הן אבא ואמא עילאין. אבא ואמא הם "תחות דיקנא", נכללים בסוד דיקנא של אריך, הם פרצופים נעלמים. לכן מבחינה מסוימת עד אמא עילאה הכל נעלם. מה זה נעלם? זה נקרא תת או על-מודע. מודעות ממש מתחלה מישראל סבא ותבונה, שני הפרצופים התחתונים של חכמה ובינה.

אז לפי זה יוצא שכל החצי הראשון של היום, 4 שעות הן כתר ממש ו-5-6 עדיין נכללות בתוך הדיקנא קדישא של הכתר, שזה אבא ואמא עילאין, יג מדות הרחמים, ולכן גם אפשר להתפלל שחרית עד 6 שעות, בדיעבד, עדיין שייך לכתר. אפשר להתפלל שחרית עד חצי היום כי זה שייך לכתר, הם "תחות דיקנא", שייכים ל-יג מדות הרחמים, שעיקר התפלה הוא לעורר אותן. לכתחילה עד 4 שעות (סביבות השעה 10) ובדיעבד עד 6 שעות (סביבות 12). לפי הב"ח יש עוד חצי שעה ולדעת הרשב"א אם אתה מתחיל לפני 12 אפשר להמשיך. כך אפשר להסביר את חצי הראשון של היום.

סוד זמן קריאת שמע

קריאת שמע היא לכתחילה עד שלש שעות. כל הדינים האלה לכתחילה מיד בנץ. למה? בגלל שמיד בנץ זה פנימיות עתיק, המדרגה הכי גבוהה, וזה וודאי הכח הכי חזק לעשות רצון. לפי אדמו"ר הזקן היום הוא מהנץ עד השקיעה. כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל שקריאת שמע של שחרית צריך להמשיך מפנימיות אריך. זו ממש כוונה בכתבי האריז"ל. לפי זה יוצא שפנימיות אריך היא שעה שלישית, לכן אפשר לומר אותה עד סוף שעה שלישית, ששייכת לפנימיות אריך. זה דוכרא דאריך. כמובן ש"בכלל מאתיים מנה", ולכן בפועל אפשר לעשות זאת קודם, אבל לפחות עד סוף שעה שלישית. התפלה היא כמו נוקבא. מה הקשר בכלל בין קריאת שמע לתפלה? כמו זכר ונקבה, משפיע ומקבל. כתוב שקריאת שמע היא בחינת תורה שבתפלה, בתוך התפלה יש התכללות  התורה. תורה היא הזכר, המשפיע, והתפלה היא הנקבה. אז בבחינת אריך, הזכר, המשפיע, הזמן עד שלש שעות והתפלה, הנקבה של אריך, עד ארבע שעות.

[קריאת שמע היא עד שלש שעות. השעה הראשונה היא בין 6-7, השעה השניה בין 7-8, השעה השלישית בין 8-9, הרביעית נגמרת ב-10. כמובן, צריך לגמור לפני, אבל יש מחלוקת עד כמה מתוכה מדאורייתא, האם רק הפסוק הראשון, הפרשה הראשונה. מה שמדאורייתא כדאי לגמור, ואילו תפלה כיון שהיא מדרבנן יש דעה של הרשב"א שאם אתה מתחיל קודם אתה יכול לגמור אחר כך. דעת הכסף משנה, שכולם מביאים אותו, אף שלא כך משמע מהגמרא, שאומר שקריאת שמע מדאורייתא כל היום. התפלה היא במקום התמידים, שהיו עד ארבע שעות ובשעת הדחק היו עד שש שעות].

צריך להבין את סוד המאכל. כתוב "אכלה ומחתה פיה", שהנקבה אוכלת, והוא סוד היחוד, שהיא אוכלת. יש אכילה של הנוקבא דאריך, אבל זו לא אכילה אמתית כי הכל פרצוף אחד. זה לא אמיתי, הוא רק "מיניה וביה". הזיווג הראשון האמתי הוא באבא ואמא עילאין, שהם שני פרצופים נפרדים. אכן, עיקר האכילה הוא בשעה ששית, האכילה הראשונה האמתית. זהו היחוד בין אמא עילאה ממה שהיא אוכלת כביכול מאבא עילאה. זה מסביר גם למה עיקר סעודת תלמידי חכמים היא בשעה הששית, בגלל שזו האכילה האמתית הראשונה. יש רק דוגמא לאכילה קודם, בשעה רביעית, בכתר, שהוא "מיניה וביה".

כוונת זמני התפלות

לפי זה יוצא שתפלת מוסף בשבע שעות, מחצות והלאה, היא כנגד הפרצופים הנגלים, של אור הפנימי. עד אמא עילאה נקרא פרצוף אור המקיף ומישראל סבא והלאה, שכנגד חצי השני של היום, זהו הפרצוף הפנימי, ושעה שביעית ושמינית הן כנגד ישראל סבא ותבונה. שעה תשיעית ועשירית כנגד ישראל ולאה, ושעה אחת עשרה ושתים עשרה כנגד יעקב ורחל. כיון שעיקר התפלה היא מלכות, "ואני תפלה", שהמלכות מתפללת ועולה עד לכתר, לכן אפשר להבין את המעלה שיש בתפלת מנחה, לפעמים יותר מתפילת שחרית, באופן מיוחד כשהיא לפני השקיעה ממש, בשעה האחרונה, שכנגד פרצוף רחל, "עם דמדומי חמה". זו נקראת תפלת אליהו הנביא, שנענה "אלא בתפלת המנחה". כאשר מתפללים בשעה האחרונה שכנגד פרצוף רחל על כך כתוב "ואני תפלה". זה עיקר השתפכות הנפש של כנסת ישראל. לכן כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". "לפנות ערב" היינו השעה שכנגד פרצוף רחל. זו השעה העיקרית של התבודדות, "אין שיחה אלא לשון תפלה".

מענין לגבי שעת ההתבודדות, על הבעל שם טוב כתוב שכל יום שעת ההתבודדות היתה לפני מנחה. אצל רבי נחמן יש עניין דווקא בלילה, כך כתוב בליקוטי מוהר"ן, אבל אצל הבעל שם טוב עיקר ההתבודדות הוא לפני מנחה, כמו על פי פשט לפי יצחק אבינו – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

ככל שהשעה יותר מוקדמת היא יותר גבוהה, אבל דווקא במנחה יש ענין שיהיה כמה שיותר נמוך. לכן יש בזה שתי דעות. מנחה גדולה כנגד פרצוף יותר גבוה, ולגבי חצי הראשון של היום אמרנו שוודאי יש מעלה כמה שיותר מוקדם, בגלל ש"בכלל מאתיים מנה". אבל לגבי החצי השני יש מעלה כמה שיותר נמוך, שזה הכי קרוב לסוד התפלה של פרצוף רחל. בכל זאת, יש ענין שמתפללים במנחה גדולה. אם זו שעה שביעית, כמו מוסף, אז היא כנגד פרצוף ישראל סבא, ולכן יש בזה ענין בשביל תלמידי חכמים, בחורי ישיבה, שענינם חכמת התורה. זו תפילה חֲכָמָה, תפילה שקשורה לישראל סבא. אבל בתור תפלה דווקא הכי טוב כנגד פרצוף רחל, בשעה האחרונה של היום.

בגלל שיוסף צריך להיות קשור עם ישראל סבא – "אלה תולדות יעקב יוסף" – לכן באמת מוסף, מוסף על שחרית, צריכה להיות דווקא בשעה הזו, שכנגד ישראל סבא. ישראל סבא הוא בחינת בן זקונים. כך אפשר להסביר את כל השעות.

מה זה אם כן תפילת ערבית? שמתפללים מיד? זו גם מדרגה גבוהה – הכתר בעולם הבריאה. אנחנו פוסקים ש"שלש משמרות הוי הלילה", ולפי זה יוצא מצוין, בגלל ששלש משמרות יוצא כל חלק ארבע שעות ולפי מה שהסברנו זו בדיוק חלוקת הפרצופים: ארבעה פרצופים של כתר, ארבעה פרצופים של מוחין-שכל ואחר כך ארבעה פרצופים של מדות-לב.

[בערבית אין כל כך מנהג להתפלל בחצות, יש רביים שעושים הרבה הכנות אז יוצא להם להתפלל בחצות, אבל לכתחילה צריך להגיד קריאת שמע לפני חצות. מעיקר הדין צריך אפילו להתפלל מוקדם, רק שאם אדם לומד והתחיל קודם מותר לו לדחות תפלת ערבית. יש מנהג ספרדים שמתחילים תפלת ערבית אפילו בתוך היום, אבל על זה לא מדברים, צריך לחכות לצאת הכוכבים כדי לקיים מצות עשה של קריאת שמע מדאוריתא. מעריב מתחיל מיד, כמו ותיקין של תפלת שחרית. מכאן גם אנחנו יכולים להבין למה יש קריאת שמע בשחרית וערבית ולא במנחה, כפי שתמיד שואלים, בגלל שקריאת שמע של ערבית ממשיכה רק מחיצוניות אריך.

נפתח פרי עץ חיים ונקרא: פנימיות אריך אנפין נמשכת בקריאת שמע שבקרבנות של שחרית, אבא ואמא ממשיכים בזיווגם רק מבחינת פנימיות אריך אנפין. קריאת שמע של ערבית יותר גרועה וכו'... ממשיכה רק מחיצוניות אריך אנפין. ואילו קריאת שמע שעל המיטה עוד יותר גרוע – רק מחיצוניות אבא ואמא.

ארבע מדרגות בקריאת שמע

יש ארבע קריאת שמע: שעל המיטה הכי גרועה, של ערבית, של קורבנות, של יוצר. זה הסדר מלמטה למעלה. קריאת שמע שעל המיטה ממשיכה חיצוניות אבא, של ערבית ממשיכה מחיצוניות אריך, של קורבנות מפנימיות אריך ושל יוצר ממשיכה מחיצוניות עתיק. מפנימיות עתיק ופנימיות אבא אי אפשר להמשיך, ומכאן לומדים שהם אותו דבר. פנימיות אבא ואמא ופנימיות עתיק אי אפשר להמשיך בזמן הזה כלל, רק לעתיד לבוא בביאת המשיח. מכאן לומדים את הסוד הזה, זה סוד החסידות ש"פנימיות אבא ואמא" כמו "פנימיות עתיק". מה שאי אפשר להמשיך כאן הוא פנימיות אבא ואמא ופנימיות עתיק, ומכאן לומדים שהם אותו דבר.

מה יצא לנו מזה? שקריאת שמע שעד שלוש שעות היא כנגד מה שממשיכים בקריאת שמע של קורבנות – פנימיות אריך אנפין. אבל קריאת שמע ממש, של יוצר, ממשיכה מדרגה יותר גבוהה – חיצוניות עתיק. בכל זאת, ההלכה היא על פי המדרגה היותר נמוכה, מה שנמשך בשחרית, פנימיות אריך אנפין. יוצא שיוצר כנגד חיצוניות עתיק, קורבנות כנגד פנימיות אריך וערבית, מה שמדברים עכשיו, כנגד חיצוניות אריך, זה ה-ד שעות. ענין מאוד יפה, שיש דעה שאומרת שקריאת שמע של ערבית עד ארבע שעות. במשנה הראשונה בברכות יוצא שדעת רבי אליעזר, שאמר עד סוף אשמורה ראשונה, סוף ארבע שעות, היא עד המדרגה של ערבית שממשיכה מחיצוניות אריך, אלא שכאן זה בעולם הבריאה. בדרך כזו אפשר להתבונן בכל שעות היום והלילה, יב כנגד יב.

זמן הזיווג כי זה נגד הפרצופים של זו"נ, מחצות ואילך זה זמן זיווג ע"פ קבלה, זה כנגד הפרצופים הגלויים: ישראל סבא ותבונה וככה הפרצופים של זו"נ, שזה ישראל לאה ויעקב רחל בעולם הבריאה, אבל במיוחד באשמורת השלישית זה עיקר הפרצופים של הזיווג.

[עד חצות גם בלילה כלול בכתר, מדרגה יותר גבוהה. בכלל זה קשה אם לא מפרש לפי הכסף משנה, למה ביום יש מדאוריתא זמן ובלילה אין מדאוריתא זמן? אם הוא פוסק לפי הכסף משנה, שגם ביום אין זמן, אז זה מובן, אבל לפי ההסבר שיש ביום זמן מדאוריתא ובלילה אין – אז מה ההבדל? אלא מפרשים אחרת "ובשכבך ובקומך". "ובקומך" דווקא עד שלש שעות, לא משך כל היום, אלא כל זמן שאנשים קמים. אבל "ובשכבך" לא מפרשים כל זמן שאנשים הולכים לשכב לישון, אלא אחרת – "בשכבך" כל זמן שכיבה, כל הלילה. לכן הכסף משנה אומר שמדאוריתא כל היום כולו, כמו בלילה, אלא שמדרבנן עשו סייג ואמרו עד שלש שעות].