שמחת בית השואבה, בבלי וירושלמי 3

ז. תיקון החלב

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" – מה שהיה מכוסה בר"ה מתגלה בסוכות. "תקעו בחדש שופר" ר"ת שבת למפרע, "בכסה ליום חגנו" ר"ת חלב למפרע (צריך לשתות מים חמים עם חלב בשבת…). בכל אופן, יש תיקון החלב ב"בכסה ליום חגנו" ("בכסה ליום חגנו" = ו פעמים חלב, ו צירופי חלב![פח]).

רבי נחמן – שהיום 200 שנה לפטירתו – אומר בלקוטי מוהר"ן[פט] שיש שני מיני חלב, יש חלב טוב ולא טוב. החלב הטוב הוא "לבי חלל בקרבי" והחלב הלא-טוב "חם לבי בקרבי". במקום אחר[צ] הוא כותב ש"חם לבי בקרבי" הוא דבר טוב מאד, אבל כאן כותב שלא טוב – שזה מי שיונק חלב מאשה חצופה, וזה מוליד חמימות של תאות נאוף בלב. אם יונקים חלב מאשה כשרה הוא מבטל את התאוה הזאת, ואז נעשה "לבי חלל בקרבי" – כך הוא כותב. אז תיקון החלב הוא "בכסה ליום חגנו".

מאיזה רב ללמוד סתרי תורה

חוץ ממה שרבי נחמן כתב, נפרש שתיקון החלב קשור לסתרי תורה, כדברי חז"ל שחלב זה סתרי תורה, "דבש וחלב תחת לשונך". כנראה גם רבי נחמן התכוון לזה, כי הוא אמר ש-קבלה בגימטריא נאוף, שמי שלומד את זה לא כדבעי זה הופך להיות תאות נאוף וצריך לתקן את זה. היות שחלב הוא סתרי תורה, "תחת לשונך", אז יניקת חלב מאשה חצופה לעומת כשרה כנראה רומז לשאלה מאיזה רב אתה לומד קבלה.

ידוע ש"אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו" והבעש"ט מפרש שהרב צריך להיות כמו מלאך (אותיות כאלם), ש'חש' (שותק) לפני שהוא 'מל' (מדבר), בסוד החשמל. אם הרב דומה למלאך סימן שאין בקבלה שהוא מלמד נאוף, וזה נקרא שיונקים את החלב מאשה כשרה, וגם אצל התלמיד נעשה "לבי חלל בקרבי". אבל אם הרב לא דומה למלאך ה' צבאות, שאז "אל יבקשו מפיהו", זה נקרא שאתה יונק מאשה חצופה, ואז נעשה "חם לבי בקרבי" לגריעותא, חלב שמוליד חמימות בלב, חמימות של תאות נאוף. מזה הרב צריך להזהר וגם התלמיד צריך להזהר.

צריך להבין שגם אם האדם ינק ממקום חצוף יש לו תיקון. רבי נחמן לא כותב שיש תיקון, אלא רק ציין את העובדה, אבל לכל דבר יש תיקון, כמו שהוא אמר ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". גם אם לא אתה עשית את הקלקול אלא ינקת ממקום חצוף, לכאורה בשוגג, ומה שנעשה כבר נעשה, הנזק כבר נגרם – בכל זאת יש עצה. זה קשור לרמז של "בכסה ליום חגנו", שמה שבכסה בראש השנה מתגלה בסוכות, ומה שראשי התבות הם חלב למפרע רומז שזה מתקן למפרע. גם אם כבר ינקת מאשה חצופה, ואז נעשה "חם לבי בקרבי", אפשר לתקן למפרע "בכסה ליום חגנו".

חצוף – תובע בפה, חושב שמגיע לו

רבי נחמן מדבר דווקא על "אשה חצופה". יש כל מיני ביטויים של אשה לא טובה, מה הדגש ב"אשה חצופה"? הרמב"ם מביא על פי לשון חז"ל ש"אשה חצופה" היינו אשה שתובעת בפה. עוד שימוש בביטוי זה – כמו שלומית בת דברי, אשה שמפטפטת עם כולם. שוב, לא צריך לחשוב דווקא על נשים – צריך לחשוב על עצמנו, שכל אחד הוא גם תלמיד וגם מורה. כל אחד צריך שיהיו לו גם משפיע וגם מושפעים שהוא מלמד אותם, גם בישיבה. כל אחד שמלמד חסידות צריך מאד מאד להזהר לא להיות אשה חצופה (תובעת בפה היינו שנדמה לו שמגיע לו להבין בסתרי תורה), שאז החלב שהוא מניק מוליד חמימות של תאוה – תאות נאוף.

אז מה זה "בכסה ליום חגנו"? על דרך "אם הרב דומה למלאך", התורה הבסיסית ביותר של הבעל שם טוב, שקודם צריך להיות חש ואחר כך מל. לעניננו, מה שמכוסה בראש השנה מתגלה רק בסוכות – בחינת חש-מל. זה הפירוש של הפסוק – "בכסה ליום חגנו". ראש השנה זה הראש, זה הרב-הרבי, אבל אם בראש השנה הוא לא מדבר שום דבר – ממעט, אומר תהלים – ואחר כך הוא מתחיל לדבר, הוא חשב על דברים בראש השנה, אבל מתחיל לומר, קצת, רק ביום חגנו, כלומר יש הרבה זמן של התבוננות ושיקול דעת עד שהוא מוציא משהו מהפה – אז באמת זה היפך החצוף. חצוף הוא ודאי פזיז, זריזות בלי מתינות בלשון הבעל שם טוב. מצד אחד הירושלמי דווקא רוצה "משיח נאו", אבל הוא גם "ארך אפים" – איך זה הולך ביחד? בנפש זה "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב (המדה העיקרית שראינו אצל הרבי, כמו שאומרים כל פעם).

שוב, לפי הירושלמי יכול להיות "מלכות נוגעת בחברתה" במדה מסוימת, אז כל אחד צריך להיות "מלאך הוי' צבאות". אפשר לומר שהירושלמי לא אוהב שמות של מלאכים כי צריך להיות "מלאך הוי' צבאות". הירושלמי לא נגד מלאכים, אלא נגד השמות שלהם. כנראה כשיש לו שם הוא מפסיק להיות "מלאך ה' צבאות" ויש לו איזה ישות, מלאך מסוים. השם בפסוק הוא "מלאך הוי' צבאות", לא השם הפרטי של המלאך. אז המלאך הוא כאלם – גם למפרע – חש עד שמל. אז, כאשר מל, זהו "פתח פיך ויאירו דבריך" – "ליהודים היתה אורה ושמחה", הרבה אור והרבה שמחה. אם הוא חש לפני שמל, אז כמו סכר של מים – כשזה פורץ זה בעוצמה אדירה ושמחה גדולה, הכל בזכות הסכר שסכר עצמו קצת. זה איפוק טוב, של יוסף הצדיק.

אם כן, הווארט הוא שכל אחד צריך לחשוב שאני הרב, ולהזהר שלא אהיה אשה חצופה, שהחלב יוליד חמימות של נאוף אצל התלמידים, רק שיוליד אצלם "לבי חלל בקרבי". יש הבדל דק בין חצוף לבדיחה, אבל ההבדל הדק הזה הוא כל העולם כולו (גשר צר מאד) – מה בין חוצפה לבין בדיחותא. בדיחותא היא מטהירו עילאה וחוצפה היא פומא דתהומא רבה.

הכל בזכות החודש השביעי, "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו". "תקעו בחדש שופר" ר"ת שבת – במקדש היו תוקעים, מי שמקודש תוקע דווקא בשבת (ובכך מגיע לענג העתידי שבאמונה דרדל"א). מצד אחד הוא תוקע, מצד שני הוא שותק, הוא "בכסה" – באתכסיא – עד חג סוכות, ובחג סוכות הוא מתגלה. לא רק שהגילוי בסוכות, אלא שה"בכסה" עצמו מתגלה – בסכה. ראש השנה שוה בית המקדש – הקב"ה עשה סוכה כאשר ברא את העולם בר"ה, ושם התפלל לעם ישראל שלא יחטא, והתפלה לא התקבלה. כתוב שראש השנה זה בית המקדש – "בכסה" בראש השנה ומתגלה בסוכות, סוכה היא בחינת בית המקדש, הדרגה הכי גבוהה של "תמליכוני עליכם" (יש בר"ה העצם של ר"ה – "תמליכוני עליכם", יש את התשובה של ר"ה, ויש את המצוה של תקיעת שופר – שלש מדרגות, כנ"ל), והיא מתגלה במה שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת.

כתוב שחודש תשרי הוא "ירח דבש" – שכל החודש טובלים את הפרוסה בדבש, החל מהתפוח בדבש בר"ה ויש גם תפוח בדבש בהו"ר. אבל כתוב "דבש וחלב תחת לשונך" – צריך גם חלב, "ארץ זבת חלב ודבש", זמן טוב לשתות חלב.

"אך" ראשון ואחרון בתורה

קודם דברנו על "אך", לשון מיעוט ועל החידוש של הגר"א ב"והיית אך שמח". והנה ה"אך" הראשון בתורה הוא "וישאר אך נח" – לשון מיעוט בנח גופא, שהאריה החסיר אותו. מה ה"אך" האחרון בתורה? "הכל הולך אחר החיתום" – "והיית אך עשוק". יש שני "והיית אך" – "והיית אך שמח" ו"והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע" (יש גם פסוק "והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים" – פסוק עם "אך" ופסוק עם "רק"). יש פה סגולה להנצל ולהפוך את ה"והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע" ל"והיית אך שמח", בסוכות בכלל וביו"ט אחרון של סוכות, שמע"צ ושמח"ת, בפרט.

לפי הבעש"ט אפשר לקרוא "ואַין מושיע" – הדרגה הגבוהה של שמחת בית השואבה, "מאין תמצא", שגם אם נשכו אותך והחסירו מהבשר שלך ("אך נח") יש תקוה, "והיית אך שמח".

אם עושים את הגימטריא של כל שלשת הפסוקים – הראשון והאחרון ו"והיית אך שמח" באמצע (תיקון כל ה"אכין") – יוצא אך פעמים קדם (יב ברבוע, אך במספר סדורי, נמצא אך פעמים אך פעמים אך – כל פסוק הוא אך).