מי השילוח – לך לך

ב"ה

מר-חשון, ה'תשמ"ג, (שובה ישראל ירושלים עיה"ק)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

השבוע יש משהו שהוא יסוד תורת הרבי מאיז'ביצא, אני חושב שכדאי שנלמד, יש פה שתי תורת קשורות, הראשונה מתחילה:

"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין הוא כהן לאל עליון" כתיב "בי מלכים ימלוכו" והנה כפי הפשט היה לכתוב בי ימלוכו מלכים [הפועל לפני השם, למה מדגיש את ה"מלכים" לפני ה"ימלוכו"?] אך רמז בזה שאין הקב"ה ממנה למלך רק מי שיוכל למלוך תחילה על עצמו.

מלוכה פנימית קודמת למלוכה חיצונית

קודם צריך להיות מלך ורק אחר כך למלוך. שואלים תמיד על הפיוט שאומרים בבוקר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", איך יתכן "מלך" לפני בריאה? הרי יש כלל גדול "אין מלך בלא עם"[ב]. כאן אומר לגבי כל מלך, מלך על עם הוא רק לאחר שמלך על עצמו. לא ייתכן מלך אמתי אם אינו קודם כל מלך על עצמו.

מהו מלך לעצמו? מלך ראשי תיבות מח-לב-כבד, ולא להפך. "מח שליט על הלב"[ג], ולב על הכבד. הנשמה שולטת על הרוח, והרוח על הנפש. אם אדם מלך בתוך עצמו הוא גם יכול למלוך על הזולת בקדושה. קודם צריך להיות מלך בתוך עצמו, שנקרא "בי מלכים ימלוכו"[ד]. בי הוא על ידִי. התורה אומרת שעל ידִי קודם כל יכולים להיות מלכים, בכח התורה ניתן להיות מלך בפנימיות, ועל ידי כך ממילא ניתן להיות מלך על הזולת, שזו הנהגה בקדושה – "בי מלכים ימלוכו".

מה הכוונה "אין מלך בלא עם"? מלך בחיצוניות במובן של מלך לא יכול להיות בבחינת התנשאות. יש שני דברים במלכות: תכונת ההתנשאות של המלך, ויש את כח השליטה, "מח שליט על הלב".

מה הפירוש של המאמר "אין מלך בלא עם"? מלכות על פי פשט היא כח ההתנשאות. על התנשאות כתוב שלא תיתכן בלי מי שמרומם מעשיו למטה. אדם לא יכול לגלות התנשאות בתוך עצמו. לכן כתוב בחסידות שהכלל שכתוב בזהר "מח שליט על הלב", שכאן מסביר שהוא המלך הפנימי של כל אחד, הוא לא בדרך התנשאות אלא בדרך קירוב.

ריכוך הלב

מח שליט על הלב אינו שליט, כמו מלך שגוזר, אלא כמו כח ששולט על ידי שכנוע, הסבר. המח מתקרב ללב להמשיך מוחין ללב, לרכך את מדות הלב. "מח שליט על הלב" הכוונה לריכוך הלב כמו שדיברנו לפני כמה שיעורים. על ידי המשכת מוחין הלב מתרכך.

המגיד היה מפרש מה הכוונה "לחיים ולברכה". כשמתוועדים חסידים המנהג הפשוט לומר "לחיים טובים ולשלום", אבל יש ביטוי מהמגיד ממעזריטש וכך מקובל בחב"ד[ה], שהיה אומר "לחיים ולברכה", במלים האלו. והיה מפרש שחיים הם מוחין וע"י מוחין שנקראים חיים נעשה "לברכה" – לב רכה, בשביל לרכך את הלב.

לכן שותים את ה'משקה'. ה'משקה' מתאים רק למי שיש מוחין, שיכול לסבול ולא מזיק לו. דרך אגב שתיית 'משקה' היא רק למי שבעל מוחין ולא למי שאינו בעל מוחין. לכן למי שלא בעל מוחין אסור לגעת ב'משקה'. מי שבעל מוחין ה'משקה' יכול להמשיך מוחין ללב בכדי לרכך אותו. זו הפעולה האמתית של שליטת המח על הלב, בכדי לרכך את הלב.

ע"י מוחין ניתן לרכך את הלב

הלב מצד עצמו, המדות, בתקיפות. מדות של תהו הן בתוקף[ו] – "קשה כארז", כל מדה היא "קשה כארז". חז"ל אומרים "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"[ז], "רך כקנה" הוא על ידי "קנה חכמה קנה בינה"[ח], על ידי מוחין שנקראים "קנה" ניתן להיות רך, לרכך את קושי הלב.

מנוחה פנימית היא מנוחה של ריכוך כל הכחות, תיקון כל הכחות, שמתחיל מהמח ללב ולכבד. מה שכתוב ש"אין מלך בלא עם" הכוונה עם חיצוני דווקא, במובן של התנשאות, אור חוזר, נקרא הסתלקות ממטה למעלה. לא תיתכן הסתלקות בלא עם שמתחילה מלמטה. הוא אומר שמי שזוכה לאור הישר של המלכות, שזו שליטה פנימית, ראוי שימליכו אותו מלמטה ואז יגלה בעצמו את התנשאות המלך להנהיג את העם בצדק.

"מלכים ימלוכו" – ע"י התורה

אפשר לרמז במה שכתוב "בי מלכים ימלוכו" שתי מדרגות – קודם "מלכים" ואחר כך "ימלוכו" ואם כתוב קודם "בי" אפשר לרמז שמתאים לשתי האותיות "בי".

שוב, על פי פשט התורה אומרת "בי", על ידִי, "מלכים ימלוכו". אפשר לרמז ששתי מדרגות שמסביר כאן הן ב ו-י של המלה "בי". ב מלשון פנימיות, בתוך, ב – שתים. שליטה פנימית היא "מח שליט על הלב", שתיים. אחד הרמזים של האות ב בכל מקום הוא השליטה הפנימית של המח על הלב.

גם בציור האות ב מרומז, שהקו העליון הוא המח והקו התחתון הוא הלב, שמים וארץ – כתוב ששמים וארץ הם מח ולב – והקו שמחבר אותם זו השליטה של המח על הלב. זו התורה הראשונה של הרבי מאיז'ביצא. והדבר הפנימי הוא ב.

י מלשון עדה שלמה, י הם עשרה – "אין עדה פחותה מעשרה"[ט]. קשר להנהיג עדה הכוונה שהעדה, העשרה, היא ה"ימלוכו" החיצוני. גם על פי פשט רואים שהמלה "ימלוכו" מתחילה ב-י. "מלכים" מתחילה ב-מ אבל אפשר להחליף ב ב-מ באלב"מ. ראשי-תיבות "מלכים ימלוכו" הם מי, מתאים ל"בי" שכתוב קודם. כל זה בדרך רמז בכדי לזכור את הפסוק "בי מלכים ימלוכו".

אך רמז בזה שאין הקב"ה ממנה למלך רק מי שיוכל למלוך תחילה על עצמו אותו ממנה גם על אחרים כענין שנאמר "איזהו גיבור הכובש את יצרו" [זהו המלך הפנימי] וזהו "בי מלכים ימלוכו" היינו מי שמולך על עצמו ושכלו מושל על תאוותו ["מח שליט על הלב", השכל שולט על התאוה] אז ימלוך והיינו יהיה מלך על כל [על כולם] ואין צריך להשגיח על המתנגד לו אחרי שכל כוונתו לשם שמים.

מלוכה אמתית אינה משגיחה בדעת אחרים

זו נקודה חשובה. מי שמלך באמת צריך להיות "ביד רמה"[י] בתוקף, אחרת אינו מלך כלל והסימן שלא צריך להשגיח כלל על המתנגד. אם יש מלכות אמתית הסימן הראשון הוא שלא משגיחים מה יאמר פלוני אלמוני. אם כן משגיחים מה אומרים סימן שאין מלכות, שום דבר. הסימן האמתי של מלך שהוא לא משגיח על המתנגד כלל. מי ראוי להיות מלך? מי שלא משגיח על המתנגד, כיון שיודע בעצמו מהי האמת והיושר, הוא אחד מלך בפנימיותו. ואיך מגיעים לזה? על ידי התורה שנקראת "בי".

למה הוא לא משגיח על המתנגד, הרי צריך להתחשב? אחרי שכל כוונתו לשם שמים, יודע בעצמו "ידע איניש בנפשיה" שכל כוונתו לשם שמים. אם יודע באמת לא משגיח על אף אחד. באמת מי שאין כל כוונתו לשם שמים וודאי שמתחשב עם כולם כיון שיודע בפנימיות שהוא לא אמתי וישר, לכן מפחד מכולם.

זהו הפירוש של הפסוק  "מלכי צדק מלך שלם". יש שתי מדרגות קודם "מלכי צדק" ואחר כך "מלך שלם", שגם שני הביטויים בפסוק מרמזים לשתי מדרגות אלו.

וז"ש "ומלכי צדק מלך שלם", היינו שהיה בתחילה מלך צדק [בתוך עצמו] שמלך על עצמו בצדקו [מלך בפנימיות] ואחר כך מלך שלם היא ירושלים.

חודש ניסן – שליטה על תאוות הגוף

וזה הטעם שחודש ניסן הוא ראש השנה למלכים

עכשיו מסביר קושיה נוספת, מתרץ למה כתוב במשנה[יא] שראש השנה למנין מלכי ישראל מתחיל מראש חודש ניסן. ראש השנה למנין מלכי אומות העולם מתחיל מתשרי וראש השנה למלכי ישראל של המלכות מניסן. אם שלמה המלך מלך באדר אז בראש חודש ניסן מתחילה שנה חדשה לענין מלכי ישראל, כמו שכתוב "החדש הזה לכם"[יב] – לישראל, "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". למה חודש ניסן הוא ראש השנה למלכים?

ומהראוי להיות בר"ח סיון

ראש חודש ניסן הוא על שם פסח, אבל מלכות ישראל באה בכח התורה ולא בכח יציאת מצרים, בכח התורה מקבלים את המלכות – "בי מלכים ימלוכו". מלכות היא על ידי צדק, היושר, והכח. בכלל, העז של המלך מגיע מהתורה.

כי בו ניתנה תורה לישראל שכתוב בה "בי מלכים" כו' אך לאשר שנאמר תחילה "בי מלכים" [לפי מה שהסברנו, שקודם צריך להיות מלך בפנימיות ורק אחר כך מלך על אחרים] ואחר כך ימלוך היינו שיהיה מלך על עצמו וזהו בחודש ניסן

חודש ניסן – שליטה פנימית

העבודה של חודש ניסן היא המלך הפנימי, היא העיקר, "הכל הולך אחר הפתיחה"[יג], הכל תלוי בתחילת העבודה. להיות מלך בפנימיות, ענין חודש ניסן, ורק אחר כך להיות מלך על עם להנהיג אחרים בצדק וביושר, שהוא על ידי מתן תורה בחודש סיון. אבל הפנימיות היא בחודש ניסן.

שישראל מצומצמין באכילת לחם עוני [שהרי שולטים על כל התאוות דווקא בחודש ניסן] ומקבל עליו עול הבורא ית' ולאכול מידו פת יבש בלי טעם [לכן כתוב[יד] שמצה היא מוחין דאבא, המוחין הגבוהים מבטלים את טוב הטעם הגשמי לגמרי] ולא מעדנים תחת עול בשר ודם

מי שיש עליו עול בשר ודם צריך לאכול מעדנים ומי שיש עליו עול מלכות שמים, מוחין דאבא, אוכל לחם עוני בלי טעם גשמי. כמובן, זו לא עבודה לכל השנה רק בתור יסוד, כמו הנקיון, לנקות את הפנימיות, ואחר כך צריך לכלול ולהעלות את הכל. זו לא הדיאטה של כל השנה, בתור התחלה זו הדיאטה, שנקראת "מח שליט על הלב", להיות מלך בפנימיות. אחר כך אם אוכל מעדנים הם לא עול בשר ודם, הוא משתחרר מעול בשר ודם ומה שאוכל ואחר כך הוא בשביל להעלות לקדושה מה שיש בזה.

כי באמת מצרים היה להם רב טוב [במצרים היתה להם עבודת פרך אבל בגשמיות לא סבלו מחוסר מזון] כמ"ש "בשבתינו כו' [על סיר הבשר", ישבו על סיר הבשר במצרים] א"כ כשיצאו ממצרים

מהי יציאת מצרים? לשלוט על התאוה הזו. לכן מסביר שראש השנה למלכים דווקא בחודש ניסן, שהוא ענין חג הפסח, השליטה הפנימית. לכן חל דווקא באביב שבו כל התאוות מתעוררות מחדש בגשמיות ואז צריך לשלוט לגמרי. זהו ראש השנה למלכי ישראל ואחר כך:

עי"ז ימלוכו בכל העולם וזהו בחודש סיון ע"י שניתנה בו תורה [שהתורה היא הכח ועז לשלוט ולהנהיג את העולם].

ירושלים – מקור נשמות ישראל

וזה שנאמר כאן ומלכי צדק מלך שלם, [שתי המדרגות, קודם "מלכי צדק" ואחר כך "מלך שלם"] וע"ז ייקרא מלך שלם כי שם בן נח היה דורש וחפץ מאוד בטובת ירושלים

שלם היא ירושלים, חז"ל אומרים[טו] שמלכי צדק הוא שם בן נח, שהיה צדיק גדול מאוד, הרבי של אברהם אבינו, שלמד אצלו, וגם יעקב אבינו למד אצלו. היה אדם חשוב מאד. אברהם אמנם היה נכד שלו ולכן גם חבר שלו – כמו שיעקב קורא לבניו "אחי"[טז] – אבל חוץ מזה לפי מה שמסביר כאן היו רב ותלמיד, ובסיפור הזה מלכי צדק קיבל מאברהם כמו שנסביר תיכף.

לכן כאשר ראה שאברהם תלמידו הלך להציל את לוט

מהי ירושלים? שרש כנסת ישראל. אפילו שעוד לא נולדו נשמות ישראל אבל כל צדיקי הדורות מאדם הראשון והלאה ידעו שצריך לצאת "זרע קדש ברך הוי'"[יז], כנסת ישראל, ירושלים. גם שֵם חיבב ואהב את ירושלים.

בענין זה ישנו דבר והיפוכו, צריך להאריך בזה קצת. קודם אמרנו ששלטון הפנימי הוא בדרך המשכת מוחין, שעל ידי המשכת מוחין מרככים את הלב, כאן כותב לכאורה לא כך – "שכובש את יצרו". גיבור פרושו גבורה דרך שליטה וגזירה – "איזהו גיבור הכובש את יצרו"[יח]. למלוך על אחרים, התנשאות על הזולת, זו הסתלקות גבורות. לעומת זאת, כאן שמסביר "מלך שלם" קשור עם אהבה וחיבה, שאוהב ודורש בשלום ירושלים.

באמת בחסידות חב"ד מסבירים את הפסוק, מהן שתי המדרגות "מלכי צדק" ו"מלך שלם". יש על כך דרושים רבים של אדמו"ר הזקן[יט], מה ההבדל בין שתי המדרגות. "צדק מלכותא קדישא"[כ], בתחילה צריך להיות "בנין המלכות מהגבורות"[כא] דווקא, זו מדת ההתנשאות. כאן לא מפרשים שזהו שלטון פנימי, אלא שהמלך צריך להתגלות מנושא ומרומם מעם כיון שרק על ידי כך אימתו מוטלת על העם ורק על ידי כך יוכל להחדיר בטול בעם, שזו מטרת תפקיד המלך.

מלך ממחיש בטול ויראת ה'

מטרת המלך היא להמחיש בטול שזהו מקור החיים של העם "יראת הוי' לחיים"[כב], מקור החיים הוא הבטול, היראה. בשביל להחדיר את הבטול צריך המלך להיות נבנה על ידי גבורות, בבחינת התנשאות על העם. זו לא השלימות שלו. השלימות היא כשיכול למזג יחד את הגבורות שבו על ידי חסדים.

כך נקרא "מלך שלם", ששלם ב-ה גבורות ו-ה חסדים, שבתחילה ל"מלכי צדק" יש רק ה גבורות, שרש בנין המלכות, וכך צריך להיות, "צדק מלכותא קדישא". מבואר בכתבי האריז"ל[כג] שהמלכות קודם שמקבלת ה חסדים נקראת צדק ואחר כך נקראת צדקה. "ציון במשפט תפדה"[כד] – "משפט" היינו תפארת ו"שביה בצדקה" היינו שהרחמים ממתיקים את הצדק לעשות ממנו צדקה.

קודם נצרך להיות "מלכי צדק", "בנין המלכות מהגבורות", ואחר כך נעשה "מלך שלם" בקדושה, שזהו הפסוק "חסדי דוד הנאמנים"[כה], דוד מלך ישראל חי וקיים שופע חסד לעם שלו, אפילו שמלך כמו שצריך "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[כו] עם זאת הוא גם מקור שפע וחסד של רחמים.

דוד היה אוהב ירושלים ואילו שאול לא הגיע לירושלים. העיר ירושלים היא מרכז שלימות היראה[כז], כנסת ישראל בפנימיות, ברוחניות. רואים שגם שם חיבב ביותר את ירושלים וגם דוד יותר מכולם, הכוונה לחיבוב שרש נשמות ישראל. אלו חסדים של אהבת המלך.

"מלכי צדק מלך שלם" – המתקת הגבורות בחסדים

צריך לחבר עכשיו את שני הפירושים יחד. עד עכשיו פירשתי הפירוש הפשוט בחב"ד, על דרך הסוד, את המלים "מלכי צדק מלך שלם" – בנין הגבורות, המתקה והתמזגות של ה גבורות עם ה חסדים.

כאן אומר ש"מלכי צדק" הוא מלך על עצמו ו"מלך שלם" הוא מלך על אחרים. לגבי מלך על עצמו יש שני דברים, ש"כובש את יצרו", שנקרא בחסידות אתכפיא, שכופה את עצמו. כפיה זו גזרה ופנימיות האתכפיא היא לא אתהפכא של צדיק גמור, ש"לבי חלל בקרבי"[כח] ש"אין לו יצר הרע כלל"[כט], רק המשכת מוחין לרכך את קשיות המדות הטבעיות. זו עבודה של כל אחד וזו אמיתת ענין "מח שליט על הלב".

בתחילה "מח שליט על הלב" הוא בדרך אתכפיא, "איזהו גיבור הכובש את יצרו", אבל התכלית והפנימיות ששייכת לכולם היא ריכוך המדות הטבעיות, "לעולם יהא אדם רך כקנה" על ידי "קנה חכמה קנה בינה", "ולא קשה כארז" במדות הטבעיות, מדות דתהו. זה נאמר לכל אחד – "לעולם יהא אדם" – לא רק צדיקים.

קדימת גבורות לחסדים

אם כן, גם במלוכה הפנימית יש גבורות וחסדים וגם במלוכה החיצונית יש את שניהם. עכשיו הגענו שגם בפנימיות יש גבורות ואחר כך חסדים, וגם בחיצוניות – קודם גבורות ואחר כך חסדים, כי בשניהם המלכות היא בדרך גבורה, אתכפיא וגזירת המלך, גזירת הכתוב, ורק אחר כך חסדים – טוב טעם ודעת של הסבר והתקרבות. אצל מלך כמו "דוד מלך ישראל חי וקים" הכוונה לשפע של חסדי דוד הנאמנים.

בכל זאת, יש הבדל בין גבורות פנימיות לגבורות חיצוניות. בכדי לענות על הקושיה ששאלו בתחילה "אין מלך בלא עם". הגבורות החיצוניות הן של התנשאות והסתלקות והגבורות הפנימיות אינן הסתלקות אלא כפיה, כי לא יתכן שאדם מסתלק מעצמו.

יש גבורות גם בפנים וגם בחוץ, גבורות פנימיות הן גיבור הכובש את יצרו, אתכפיא, ואין בזה הסתלקות מיניה וביה. גבורות החיצוניות נקראות טבע ההתנשאות על הזולת, שהוא על ידי הזולת דווקא, אין מלך בלא עם חיצוני דווקא, דעל ידי כך המלך משפיע ומאיר אור מקיף אימה ומחדיר בטול בתוך נפשות העם. אם כן, יש הבדל בין הגבורות לכשעצמן לבין איך שבאות לידי ביטוי כלפי חוץ.

תמיהת שֵם על אברהם מדוע הלך להציל את לוט

כאן מדבר על החסדים של שם, מלכי צדק מלך שלם, שאהב ודרש טובת ירושלים, במקור נשמות ישראל. כאשר ראה פלא שאברהם תלמידו ונכדו הלך להציל את לוט הרשע:

אשר כפי משפט דעתו והבנתו [של שם, מלכי צדק] לא נודע לו מה זאת תמה תהה על אברהם אבינו [מה הוא עושה כאן] הלא אדרבה מהראוי היה שלא לעזרו כי יצמח מאתו עמון ומואב [ראה ברוח הקודש שמלוט יצאו רשעים] אשר המה שיבבי בישא דירושלים

כתוב בפירוש על עמון ומואב ביטוי זה בחז"ל[ל], "שכנים רעים של ירושלים", הוא היה מלך של ירושלים והוא תמה על אברהם איך הולך להציל את השכנים הרעים של ירושלים, עמון ומואב:

וגם ה' שונא אותם כי הזהיר עליהם שלא יבואו בקהל ה' ואיך מסר אברהם אבינו ע"ה את נפשו עליו להצילו [איך מוסר את נפשו להציל רשע, "תועבת ה' אשר שנא"]. אך לפי שידע את אברהם תלמידו והכיר אותו לצדיק גמור ומסתמא לא יאונה לו שום מכשול התפלל לה' ית' שיאיר עיניו בזה להודיע לו סיבת מעשי אברהם אבינו ע"ה

שֵם העריך את אברהם כראוי, שיודע מה עושה, למרות שהיה נגד רוח הקודש שלו עצמו, כיון שראה שמלוט יצא רע, בכל זאת הבין שאברהם לא עושה לחינם ו"לא יאונה לצדיק כל און"[לא], שֵם התפלל לקב"ה שיאיר את עיניו למה אברהם מוסר נפשו על לוט.

בקשת שֵם לגילוי הארת ה' במעשה אברהם

לזאת נאמר והוא כהן לאל עליון

זה פירוש מאוד יפה: על "מלכי צדק מלך שלם" היה צריך לומר קודם "והוא כהן לאל עליון" – "מלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון הוציא לחם ויין". כהן הכוונה לעבודה וכשמדייקים בסדר הפסוק מובן שהעבודה שלו היתה בשעת הוצאת לחם ויין. הפסוק לא בא לתאר אותו, רק בא לומר שעכשיו עושה את עבודתו, עכשיו הוא "כהן לאל עליון":

היינו בשעת הוצאות הלחם והיין אז היה כהן עובד להש"י ומתפלל אליו שיאיר עיניו למען ידע הדברים על מכונם אשר המה למעלה משכלו והשגתו,

הוא התפלל בשעת מעשה שלקח את התשורה להביא לאברהם אבינו שה' יאיר את עיניו מה עשה כאן אברהם אבינו. "והוא כהן" הכוונה להביא לאברהם את הלחם ויין תוך כדי תפילה לקב"ה שיאיר את עיניו. על פי פשט, כמו שרש"י אומר, להוכיח לאברהם שלא כועס עליו על שהרג את בניו:

ואחרי זה האיר הש"י את עיניו [באמת התפלל וה' הראה לו] להראות לו כי ח"ו לא נעשה על ידי אברהם אבינו ע"ה שום דבר לבטלה,

שאברהם לא עשה שום מעשה של מסירות נפש לבטלה. זהו גם דבר שרואים הרבה פעמים, אחד שעושה מסירות נפש ולא רואים שום תועלת ותוצאה מהמעשה, ואפשר לחשוב שמסירות הנפש היתה לבטלה ח"ו, שחבל שהשקיע את הכחות בדבר זה. אצל צדיק לא שייך דבר כזה. לכן ה' האיר את עיני שֵם להכיר שמסירות הנפש של אברהם לא היתה לבטלה ח"ו במה שהלך להציל את לוט.

שרש נשמת משיח – עמון ומואב

כי אף אמנם שמלוט יצאו עמון ומואב שנאמר עליהם "לא יבואו" כו', [שאפילו שהם מקור של רשע ושכנים רעים, שה' שונא אותם] רק זאת הוא הזכרים אבל נקבותיהם מותרות מיד ["'מואבי' ולא מואבית, 'עמוני' ולא עמונית"[לב]], ואדרבה מזה [שהנקבות מותרות מיד] נצמח מלכות בית דוד ושלמה [דוד בא מרות המואביה, ושלמה מצד נעמה העמונית ודווקא משתי "הפרידות הטובות"[לג], רות ונעמה, יוצא זרע המשיח] אשר הם עיקר קיום מלוכת א"י וירושלים [עיקר ירושלים, דוד חיבב את ירושלים. מאותו מקור של שכנים רעים עמון ומואב צומח מקור ירושלים דקדושה].

דרך אגב, בגמרא כתוב ביטוי "ירושלים דדהבא"[לד] (של זהב). היום עשו מזה שיר, אבל זוהי לשון חז"ל. זהב בגימטריא דוד, אז ירושלים של זהב היא ירושלים של דוד. חז"ל אומרים[לה] שבזקן של דוד היו שבעה מיני זהב – דוד הוא סוד הזהב דקדושה.

זו ההארה שה' האיר למלכי צדק לראות ברוח הקודש ברגע שהוציא לאברהם לחם ויין, תוך כדי הליכתו התפלל שֵם לקב"ה, ותוך כדי מעשה ה' האיר את עיניו, שאפילו שהזכרים אסורים – הנקבות טובות, רות ונעמה, ומהן תצמח מלכות בית דוד, שהיא מלכות ארץ ישראל וירושלים. זו גם השלימות שלו עצמו, "מלכי צדק מלך שלם" – מלך הצדק הראשון עצמו משתלם באמת על ידי מסירות הנפש של אברהם להציל את לוט.

ולזאת אמר "ברוך אברם לאל עליון".

לכן הוא אמר "ברוך אברם לאל עליון", שהשיג מה שאברהם עשה, לא סתם אמר מלים. "ברוך אברם לאל עליון" זו התפעלות שה' האיר את עיניו להשיג מה שהיה קודם למעלה מהשגתו, מה שאברהם עשה כאן. קודם היה פלא בעיניו ועכשיו על ידי התפלה השיג מה היה, ועל כך הודה לקב"ה ובירך את אברהם.

מסירות נפש של אברהם – הקשבתו להתעוררות לבו

עכשיו מסביר משהו עמוק, עיקר הנקודה של השיטה והגילוי של הדרך של הרבי מאיז'ביצא, כמו שעכשיו מתחיל להסביר:

והקדים ברכות אברהם [בגלל שזו היתה עיקר ההתפעלות שלו] כי גם אברהם עשה פעולה למעלה מהשגתו

היינו יכולים לחשוב שמלכי צדק לא הבין מה מתרחש כאן אבל אברהם כן ידע מה שעושה, שראה שהולך להציל את לוט, הכוונה לרות ונעמה, להציל את הניצוצות, "הפרידות הטובות" שעתידות לצאת מלוט, שמהן תיבנה מלכות בית דוד. אבל האמת שבשעת מעשה גם אברהם לא ידע מה עושה, עשה דבר למעלה מהשגתו. למה עשה? כי גם הוא ראה, כמו מלכי צדק, שלוט הוא מקור הטומאה. למה הלך להצילו? הוא גם ידע שה' אמר לו להיפרד ממנו.

רק הש"י העיר לבו

זו הנקודה העיקרית שהיא יסוד החסידות כאן בדרך הזו – היתה לו התעוררות עצומה מלמעלה לעשות זאת. הוא קיבל התעוררות מלמעלה ללכת במסירות נפש להציל את לוט אפילו שנוגד את שכלו. הוא יודע כמו מלכי צדק שזו טומאה ואת הקדושה, הנקבות שעתידות לצאת, הוא לא רואה. לכן אפילו בתורת ישראל עד בעז לא נודע הדין של "עמוני ולא עמונית", דבר נעלם אפילו בתוך התורה. אברהם אבינו עצמו לא ידע זאת, ה' העיר את לבו והוא קיבל את ההתעוררות:

לזה והוא מסר את נפשו, ולפי שעל ידו נודע לו זאת [כיון שע"י אברהם נודע למלכי צדק רז זה] לפיכך הקדים ברכתו [לברך את אברהם],

סיבת נטילת הכהונה משֵם ונתינתה לאברהם

חז"ל אומרים[לו] שהיה למלכי צדק חטא כיון שקודם בירך את אברהם לפני ה', קודם "ברוך אברם" ורק אחר כך "לאל עליון", שבזה הפסיד את כהונתו. עד עתה "מלכי צדק" היה "כהן לאל עליון" וע"י שהקדים ברכת אברהם לקב"ה הפסיד את הכהונה עבור אברהם. כאן מסביר שלא היה סתם, אלא בכוונה הקדים ברכת אברהם כיון שעל ידי אברהם נתגלה לו סוד זה שלא היה מסוגל להשיג ברוח הקודש של עצמו:

ועל ידי זה נִטלה ממנו הכהונה וניתנה לאברהם כי הודה שאברהם גדול ממנו,

לא רק גדולה בשכל, אלא גדולה לקבל התעוררות אמתית מה' ולמסור נפשו על זה, אפילו שבעצמו הוא למעלה מטעם ודעת.

זהו ההבדל בין יהודי לגוי, שם, מלכי צדק. כמו שבעל הכוזרי אומר[לז], כל הצדיקים עד אברהם אבינו העבירו את הנשמה האלקית, מה שנקרא בקבלה דרך מעבר, אבל לא התעצמו להיות יהודי בעצם עד אברהם אבינו.

זה ההבדל ביניהם: מלכי צדק יכול להיות "מלך שלם" עם כל המדרגות הנזכרות, אוהב ודורש ירושלים, בעל רוח הקודש, אבל ענין קבלת תעוררות אמתית של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת – זה נחסר. זהו ההבדל בין אברהם למלכי צדק.

וכמ"ש "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" [דורשים את הפסוק בתהלים[לח] על הסיפור הזה] היינו שאני הארתי עיניו של מלכי צדק [אני, הקב"ה, הארתי עיני מלכי צדק] שיראה שאברהם גדול ממנו והודה מעצמו [ולכן ניטלה ממנו הכהונה ונמסרה לאברהם אבינו ולכן הקדים ברכת אברהם לברכת ה'].

פנימיות הלב השולטת על המח

מדוע אברהם לא נטל רכוש ממלך סדום? התורה הבאה היא המשך לתורה הקודמת. בהמשך הפסוקים יוצא מלך סדום, שרוצה לתת לאברהם רכוש רב, ואברהם נשבע:

"הרימתי ידי אל ה' וכו'".

גם כאן מזכיר "אל עליון", שקשור עם הסיפור הקודם של מלכי צדק. אברהם מרים ידו בשבועה שלא יהנה מהרכוש מאומה. איך קשור עם הענין הקודם?

הענין שלא רצה אברהם אבינו להנות ממלך סדום אף שמצינו שקבל מפרעה ומאבימלך,

כתוב בגמרא[לט] שהרוצה להנות מהבריות יכול לקבל כמו אלישע ומי שלא רוצה לקבל יכול ללכת בדרך של שמואל הרמתי. אצל שמואל רואים שלא קיבל מאף אחד, אבל אצל אברהם אין את המדה הזו, אין התנגדות עקרונית לקבל, כיון שמפרעה ואבימלך כן קיבל, רק ממלך סדום לא רצה לקבל. מה ההבדל בין מלך סדום לפרעה ואבימלך?

יען כי הליכתו להציל את לוט היה צריך בירור,

כיון שהזכרנו קודם שעשה דבר למעלה מטעם ודעת. על פי שכל, מלכי צדק וגם אברהם לא הבינו מה עושה בדיוק. אברהם רק האמין, "האמין בהוי'"[מ], בהתעוררות שה' נתן בלבו יותר משכלו – זו אמונה. אברהם "ראש כל המאמינים"[מא] האמין בה' בלבו, אף שנוגד את שכל הקדושה ורוח הקודש.

עם כל זה הדבר צריך בירור, תיקון השכל, הלב צריך להיות אצל אברהם מתואם עם השכל. יש בחסידות ענין "מח שליט על הלב" ויתרה מזו יש "פנימיות הלב ששולטת על המח"[מב]. מלכי צדק מלך שלם, כפי שהסביר קודם, הוא בדרגת "מח שליט על הלב", חיצוניות הלב בלבד. ההבדל בין אברהם למלכי צדק הוא ההבדל בין יהודי לאחד שעדיין אינו יהודי. לאברהם ישנה "פנימיות הלב ששולטת על המח", נוסף על "מח שליט על הלב".

תנאי הקשבה לפנימיות הלב – העדר הנגיעה

"פנימיות הלב שליט על המח" אבל חסר בירור בשכל, כיון שגם לעצמו חסר בירור, שאברהם לא ידע להסביר ולנמק לעצמו מה עשה כאן, לכן אסור לקבל מכך שום הנאה. במקרה כזה הדרך היא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[מג]. אם האדם רוצה להישמר מכל טעות ומכשול הכלל הראשון הוא לא לקבל מכך מאום, שום הנאה כלל.

כי בלוט היה נמצא כח טוב לפי שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, והיתר היה רע כי נולדו ממנו עמון ומואב כמו שנתבאר, והוצרך לברר את עצמו שכל כוונתו לא היתה בעומק רק להציל השתי פרידות טובות

היה צריך לברר את הכוונה שלו, עשה דבר שנראה רע וכוונתו היתה לטוב, אבל הדבר צריך בירור. הכלל הראשון בכל פעם שנצרך בירור הוא לשלול את ההנאה לגמרי:

ובכל מקום שהאדם צריך לבירורין אז העצה היעוצה לו לסלק ולהסיר תחילה את כל נגיעותיו להנאתו, ואז יברר הש"י שאף מה שעשה נגד המשפט [אפילו שעשה דבר למראית עין נגד המשפט, גם של מלכי צדק וגם של אברהם בשכלו, ללא התעוררות הלב] גם זה היה טוב [אפילו שעושה דבר לכאורה נגד המשפט וצריך לברר את זה] כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך",

אדם וחוה – מח ולב

וזה נרמז בגמ' מציאת האשה לבעלה,

יש מחלוקת[מד] בין חכמים לרבי עקיבא, ואנו פוסקים[מה] כמו חכמים ש"מציאת אשה לבעלה". אשה מוצאת מציאה ברחוב, למי שייך? לה או לבעלה? חכמים אומרים מציאת אשה לבעלה, רבי עקיבא אומר מציאת אשה לעצמה, זה סוד הלכה זו.

כי אשה רומזת לעזר לאדם במקום שיצרך לשמוע לדבריה אז "עת לעשות",

כמו שהסברנו לפני שבוע, איש ואשה, אדם וחוה נקראים גם מח ולב, כך אפילו האבן עזרא כותב ע"פ פשט מה שהסברנו קודם שיש מח-לב-כבד, גם הראשונים כמו האבן עזרא שמפרש על פי פשט מסביר את הרמז של אדם-חוה-נחש לפי, מח-לב-כבד. אדם הוא מה, מח, כח-מה, "חכמה מוחא"[מו] וחוה היא הלב.

ה' נתן לאדם הראשון את חוה והכוונה שנתן לו עצה לשמוע לפנימיות הלב. אפילו שלפעמים נוגד את המח צריך ללכת אחרי פנימיות הלב, אם זו באמת אכן פנימיות הלב, כמו שנסביר בהמשך. ה' נתן לאדם "עזר"[מז], יש מקום שאדם לא יודע מה לעשות וה' אמר לו לשמוע לקול האשה. הכוונה לשמוע לקול ההתעוררות הפנימית בלב אף שלא מבין מדוע ואף נראה לפעמים נגד משפט הצדק של התורה.

כמו שנתבאר באדם וחוה [תיכף נתסכל מה כתב לגבי אדם וחוה] שניתנה לו לעזר לשמוע לדבריה

פחד אדם הראשון מאיסור אכילת עץ הדעת

בשביל להבין מה כתוב כאן נסתכל מה שכותב שם לגבי אדם וחוה (עמוד ח), שם מסביר מהו סוד חטא עץ הדעת לפי דרכו:

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, כי באמת טעות אדם הראשון וחטאו נצמח מזה כי ה' ית' אמר אעשה לו עזר כנגדו [אדם ידע שה' אמר לפני שברא את חוה אשתו שהיא צריכה להיות "עזר כנגדו". מהו?] יען כי כאשר נאסר לאדם לאכול מעץ הדעת פחד מאד כי אמר בודאי לא אסר לי ה' ית' רק מפני שיודע שיש בי חיסרון,

הזכרנו פעם, שברגע שהקב"ה אסר על האדם לאכול מעץ הדעת הוא פחד מאד, לא פחד מהמוות, אלא מכך שצריך לאסור עליו משהו. בתורה כתובה המלה "אדם"[מח] ב-א רבתי, ממנה לומדים[מט] שלכאורה היה מושלם, "אדמה לעליון"[נ]. על אחד מושלם לא צריך לאסור שום דבר, מה שמתחשק לו זו האמת. אם מישהו מגיע ואוסר סימן שחסר אצלו משהו שלא יכול להבין זאת בעצמו.

יש בתוכי, בתת-מודע, חיסרון ולכן צריכים לאסור עלי משהו, לא לעשותו. החיסרון עמוק מאד שאפילו לא נמצא במודעות. ההרגשה הזו שיש לי חיסרון פנימי שאיני מודע אליו מביאה לפחד. לכן הקב"ה מצוה על אדם לא לאכול מעץ הדעת, מכך אדם פחד, כי נתגלה לו שיש בו חיסרון עמוק שלא מסוגל לדעת ממנו.

בלשון הקבלה והחסידות נקרא[נא] "העלם הרע" שבנפש. יש רע נעלם שאני לא מסוגל להכיר וברגע שה' אסר לאכול מעץ הדעת פתאום אדם הכיר וידע שיש בו רע נעלם שהוא עצמו לא מסוגל להכירו, שלשם כך צריך לצוות עליו לא לעשות כך. מכך נגרם לו פחד.

הקשבה לחוה – לקול פנימיות הלב

אך כאשר ברא לו ה' ית' את חוה וניתנה לו לעזר [שה' אחרי הפחד של אדם לא לאכול מעץ הדעת נתן את חוה שתהיה עזר] היינו ללכת אחר דעתה

זהו גם כלל גדול בהלכות נישואין, שצריכים לדעת שאפשר ללכת אחר עצת האשה. אם לא מרגישים שאפשר ללכת אחר עצתה לא כדאי להתחתן, בגלל שאומר שלשם כך נבראת האשה, שהיא אישיות כזו שכאשר אתה מסופק אתה יכול לסמוך וללכת אחר עצתה – "עזר כנגדו".

אשה היא תיקון של "העלם הרע". כל זמן שאין לאדם אשה הוא פוחד מ"העלם הרע" כי לא יודע מה עלול לעשות. ברגע שהוא מתחתן כבר נרגע, "נתקררה דעתו"[נב], כי האשה היא בשביל לשמור את האדם מ"העלם הרע" של עצמו. כל זה אדם ידע:

וזה שטען האדם האשה אשר נתת עמדי היינו שהיה מותר לו לאכול על פי דיבורה

הרי עשיתי מה שהאשה אמרה ולכן בראת אותה! למה איענש וארד לגיהנם בשביל שאשמע בקולה? כך טוען אדם לה'. על פי פשט, כמו שרש"י מפרש, "כפר בטובה"[נג], האשים אותה, אבל כאן מסביר שלא סתם האשים אלא הצדיק את עצמו, כיון שכך הוא הסדר שצריך להיות – זו כונת הבריאה. כשאדם לא יודע מה לעשות אזי צריך לסמוך על אשתו.

אם כן באמת למה חטא? הוא מסביר כאן דבר גדול מאד: החטא לא בגלל ששמע בקולה, כיון שצריך לשמוע בקול האשה, אלא שלא שקל ובדק ענין אחר, כפי שיסביר תיכף.

חטא עץ הדעת – העדר שיקול הדעת

אך ענין חטאו היה כמו דאיתא בגמרא "ת"ח שמורה הלכה אם קודם מעשה אמר שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין"

הענין הזה קשור גם עם בעז ורות, שחז"ל אומרים שיום קודם בואה של רות דרש בעז פעם ראשונה בהיסטוריה של העולם את הדרשה "מואבי ולא מואבית". חז"ל אומרים שאם בעז היה דורש אחרי שרות היתה באה לא היו מקבלים את ההלכה זאת. תלמיד חכם יכול להתיר דבר רק אם אין לו נגיעה בו, אז מקבלים את דרשתו, אבל ברגע שהוא "לאחר מעשה", שיש נגיעה אישית – לא שומעים לו.

מי התלמיד חכם כאן? חוה. היא אמרה לו לאכול, אבל היא כבר בעצמה אכלה ואדם היה צריך לשקול שזה כבר "לאחר מעשה". כל החטא היה שלא שקל ושמע לחוה "לאחר מעשה", כיון שאז לא מקבלים כיון שיש נגיעה. מה צריך לקבל מהאשה? את החוש ואת רוח הקדש שלה. לא שאשה היא 'פרפקט', מושלמת, אלא שיש לה חוש וצריך לקבל ממנה, אבל אם זה מלוכלך ונגוע במעשה – אי אפשר לדעת.

והיינו מחמת שהוא נוגע בדבר, מאחר שכבר עשה מעשה, וכן כאן אף שהיה צריך לשמוע בקולה מ"מ מכיון שכבר עשתה מעשה לא היה צריך לשמוע אליה במה שנתנה לו לאכול

כל דבר דורש שיקול דעת, לא עושים בעיורון. אפילו דברים שלמעלה מטעם ודעת, פנימיות הלב ששולטת על המח, גם מצריכים שיקול דעת. חטא אדם הראשון הוא חטא חוסר שיקול דעת לגבי מתי "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", מתי לשמוע לקול האשה.

הקשבת חוה לקול הנחש – מפני סברתה על מקור החמדה

מה היתה טענת חוה?

וטענתה היתה "הנחש השיאני ואוכל", שהוא הביא הסתה וחמדה בלבה, וסברתה היתה שהחשק הגיע מה' ית',

אשה הולכת אחר עצת לבה, כפי שמרגישה ורוצה, אם מתחשק לה. זהו הבדל בין איש לאשה, אשה נבראת לכתחילה לעשות מה שמתחשק לה. מתי? כשזה טהור, בלי הסתה מהחוץ ויש חשק – אז החשק מותר גם לבעלה. כמו שיש דין מפורש בשולחן ערוך[נד] לגבי פקידת אשה, שכל חשק טהור מותר ואפילו אפשר לחייב את הבעל בזה. כל זה הוא רק אם אין הסתה מהחוץ.

ובאמת מאחר שאדם בעצמו קרא את שמו נחש

איך יכלה לדעת להיזהר? הרי גם ידעה שהנחש אמר, "הנחש השיאני"[נה], ידעה שקיבלה חשק מהנחש, אבל גם זה חשבה שהגיע מה' יתברך, ולא ידעה שהנחש הוא שטן. יש נחש בעולם, נחמד, יכול היה להיות עבד נאמן לאדם הראשון אם לא היה חוטא. הנחש הכניס תאוה ולא ידעה שהוא השטן וצריך ליזהר ממנו.

שלמות לשון הקודש – רגישות לשם הנחש

אם כן, מה הטעות שלה? שגם היתה צריכה שיקול הדעת. בכל מדרגה אדם פחות הולך אחר לבו אלא מסתמך על אשתו ואשתו הולכת יותר אחר לבה. אבל כשאדם שהולך אחר לבו, למעלה מטעם ודעת עצמו, צריך שיקול הדעת בזה. גם אצל האשה, אפילו שיותר שייכת וכך ה' ברא אותה, יותר ללכת אחר חשק ועצת לבה –  בכל זאת נצרך שיקול הדעת. בעלה קרא ברוח הקודש שמות לכל החיות[נו], אבל חוה לא התבוננה בסוד לשון הקודש.

מתאים למה שרבי נחמן מברסלב אומר[נז] שהאשה השלמה נקראת שלמות לשון הקודש. אם האשה השלמה היא שלמות לשון הקודש היא צריכה להיות רגישה ביותר ללשון הקודש, בפרט לשמות. רבי מאיר היה מדייק בשמות[נח]. כאן רואים בפנימיות מה שמפרש שהרגישות לשם הדבר היא תכונת האשה והחטא שלה היה שלא היתה רגישה לשם של הנחש.

אם היתה חושבת על השם שלו היתה מבינה שהוא שטן. סך הכל הוא היה נחמד, עם רגליים, אבל בכל זאת היתה צריכה לחשוב ולהתבונן איך קוראים לו.

נחש היינו רמאי כמו מנחש שהוא מרמה וצובע היינו שיוכל להראות לחברו דבר שידמה לו כי מה' הוא

אם היתה מתבוננת בשם שלו היתה מגלה זאת. חוסר התבוננות בשם הנחש. החשק שקיבלה ממנו לא היה חטא, שעשתה על פי החשק גם לא היה חטא – יכולה לקבל חשק ולייחס אותו לקב"ה ולעשות נגד מה שהשכל אומר. מה שבשכל הוא מה שה' אמר, וגם מה שבלב הוא מה שה' עשה – הכל מה'. היא הולכת אחרי מה שה' עשה בלבה, אפילו שלכאורה לא מבינה בשכל שלא זה רצון ה', מכל מקום זו פעולה של ה', איך שיצר את לבה. כל אלו לא חטא, החטא הוא רק העדר ההתבוננות, שלא שקלה בדעתה מהיכן זה בא.

חטא אדם וחוה – הליכה בדרך הרגילה ללא מחשבה נוספת

בדרך כלל הוא בסדר אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כשמתבוננים בתורה הזו רואים שאצל אדם וחוה היה אותו החטא רק בכיוון אחר. ששניהם נהגו לפי הדרך הנכונה בדרך כלל אבל לא לקחו בחשבון שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. כל אחד עשה לפי הכלל והחטא היה שלא לקחו בחשבון שאין כלל ללא יוצא מן הכלל, וצריך לחשוב רגע מהו היוצא מן הכלל.

הכלל הוא שאדם צריך לשמוע בקול אשתו וכאן היה יוצא מן הכלל. הכלל הוא שהאשה צריכה לעשות מה שמתחשק לה אפילו שמגיע מהחוץ, כיון שזו נתינה של הקב"ה. כל החטא היה שלא לקחו בחשבון, בפנימיות דבר קטן הוא דבר גדול מאד. עכשיו נחזור לפרשת לך-לך].

כללי חיים – ישות

ושם לא חטא [הכוונה שאדם לא חטא וגם חוה לא חטאה] שהחשק לא היה מצדה רק מצד הסתת הנחש,

כל תהליך החשק אינו חטא בפני עצמו, רק שבכל שלב של קבלה שאחד מקבל מהשני לא הפעילו שיקול דעת אולי יש יוצא מן הכלל.

איך אדם יכול לקחת בחשבון יוצא מן הכלל? אם הוא בטל. אחד שחי רק לפי כללים זו ישות, כיון שהכל אצלו בסדר. גם זה אחד מיסודות הספר כאן, שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. אחד שבונה לעצמו כללים – אני מתלבש ככה, לומד ככה, מתפלל ככה – יש לו כללי החיים, הוא מתרגל לכך ונעשה יש גמור. לא משנה מהם הכללים, הם נכנסים לשגרה ועכשיו הוא מרגיש מושלם.

המושג 'כללים', בסופו של דבר, אפילו שהם כללי תורה, יכולים להביא את האדם לישות, כיון שהכל בסדר ולא צריך לחשוב אם יש יוצא מן הכלל. הדקות שדורשת בטול היא השיקול של יוצא מן הכלל, בטול היש. מי שקשור לתורה יש לו בתמידות.

מיהו רב אמתי? כמו שעל כל הגדולים אומרים יש אחד שעושה שולחן ערוך סתם ויש אחד שיכול לדייק על כל פרט קטן, שיש אלף ומיליון חילוקים של יוצא מן הכלל, בלי סוף. רק כללים מביא לידי ישות וטעות ועל כזה אי אפשר לסמוך גם בנגלה של התורה, רק על מי שתמיד מודע לצורך לחדור לחילוקים ולפרטים, שיכול להיות מצב אחר. כך מספרים על כל גדולי ישראל, לא משהו ששייך רק לחסידות, שרב גדול הוא מי שיכול לבקר את עצמו על כל מחשבה ראשונה שחושב.

מספרים, נדמה לי, על רבי חיים מוולוז'ין שלא היה כותב דבר אם לא היה סותר אותו ורק אחר כך יכול להצדיק אותו אזי לא היה מעיז לכתוב זאת, כך נדמה לי. כל רב אמתי לא מתנהג לפי כללים, תמיד יש פרט קטן שיוצא מן הכלל,

ביאור מחלוקת חכמים ורבי עקיבא

וזה פירוש מציאת אשה לבעלה היינו במקום שהאדם מתנהג את עצמו נגד משפט התורה ["מציאת האשה" הוא מי שהולך אחר עצת אשתו ולבו, שנראה על פי משפט שכלו שנגד התורה] על-פי עת לעשות לה' אז אסור לו להנות [אסור לקבל הנאה],

עכשיו מפרש כך שאם הוא אחד שעושה ומתנהג על פי "עת לעשות להוי'" הוא עצמו בבחינת אשה, והאשה "מוצאת" ועושה משהו בבחינת "עת לעשות להוי'".

במציאה הזו אסור ליהנות כלל אלא צריך למסור הכל לה'. אם משתמש טפה יותר מדי – זה פסול, כמו בכל התפעלות. מספרים על אחד מגדולי החסידות שמתוך התפעלות גדולה לה' קפץ על השלחן ורקד. כל זמן שההתפעלות אמתית הוא בסדר, אבל אם ממשיך שניה אחת יותר מדי, יותר ממה שההתפעלות אמתית וספונטנית, יש ממנה יניקת החיצונים והיא פסולה.

ורבי עקיבא אמר [שמציאת האשה] לעצמה היינו שמותר להנות גם במקום הזה [שמותר לקבל הנאה אפילו שעושה בבחינת "עת לעשות להוי'"], ולפי שהיה נעלם מאברהם אבינו ע"ה בשעת מעשה עומק הכוונה לפיכך לא רצה להנות [לא רצה לקבל שום הנאה עד שהאמת תתברר].

כמו שהסביר קודם, שאברהם עצמו לא ידע מה שעושה, רק שקיבל התעוררות ומסר נפשו למות ממש על פי התעוררות הלב נגד שכלו.

דוד ושלל עמלק

וכן הוא הענין בדוד המלך ע"ה שהלך עם אכיש מלך גת,

הוא הצטרף אליו לעשות מלחמה נגד שאול, רק אחר כך באמצע הדרך שאר מלכי הפלשתים פסלו את דוד שלא ילך איתם, כיון שהכירו אותו בתור יהודי, שר ועבד של שאול. אפילו שאכיש האמין בו שנאמן, אבל שאר סרני פלשתים פסלו אותו ושלחו חזרה לביתו וכשהגיעו ראו שהעמלקים פשטו ושבו את כל רכושם ונשותיהם וילדיהם.

עמלק לקח הכל, אחר כך דוד הלך – סיפור נפלא של השגחה פרטית – עד שבא אחד וגילה איפה עמלקים נמצאים, אחרי שחזרו ומצאו שכל הנשים והילדים נעלמו הגדוד של דוד רצו להרגו במקום. גם זה היה נס שנשאר בחיים. אחר כך שאלו באורים ותומים את אחיה הכהן שהיה איתם האם ללכת ולרדוף אחרי עמלקים, אפילו שלא ידעו היכן נמצאים, ואמר ללכת עד שמישהו גילה איפה עמלק נמצא. בנס חיסלו את כל העמלקים והצילו את כל הנשים והילדים בשלימות ללא פגע.

אחר כך כשדוד לקח את השלל תמיד היה פושט כל התקופה שנמצא אצל אכיש מלך גת כשברח משאול. בכל פעם היה פושט ולוקח שלל, אבל במלחמה נגד עמלק לא רצה לקבל שום דבר ושלח את כל השלל לאנשי שבט יהודה.

שלא רצה להנות מהשלל כי גם זאת היה נגד המשפט

כל מה שעשה בתחלה, שהלך עם אכיש האויב הגמור של הקדושה, בקבלה ובחסידות[נט] פלשתים נקראים כתר של הקליפה, פריקות עול מלכות שמים, מקור כל הרע. באומות העולם פריקות עול הוא פלשתים. היום פלשתים הם פלסטינים, לקוח מהמלה פלשתים, בקבלה זו הקליפה הכי גרועה.

לכן דוקא שמשון שהוא ניצוץ של משיח, כח של עולם התהו שלמעלה מטעם ודעת וגם דוד נלחם נגד פלשתים. מבחינה מסוימת הם יותר גרועים מעמלק. פלשתים היא הקליפה הגרועה ביותר – פריקות עול. אין עליהם שום עול, ליצנים[ס] שמתלוצצים בלי עול, שום התחייבות ואחריות, עושים מה שרוצים בלי שום עול כלל.

תיקון פלשתים בקדושה – קבלת עול מלכות שמים

פלשתים מלשון מבוי מפולש, פתוח, ששום דבר לא עוצר, "אין מעצור לרוחו"[סא]. בקדושה יש קבלת עול מלכות שמים, יש מרות, צדק ומשפט, לא "איש הישר בעיניו יעשה"[סב]. כל העולם במצב של אנרכיה, אין עול ושיא ההשקפה שאין עול הוא פלשתים, שאפשר לעשות מה שרוצים.

ההפך הגמור הוא מסירות הנפש. לא לעשות מה שרוצים אלא מה שהקב"ה רוצה, "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"[סג] וחז"ל דורשים[סד] ש"דן" הוא שמשון ו"אחד" הוא מלך המשיח. דוקא במלחמה הזו שדוד הצטרף לפלשתים למראית עין, שלא התכון חלילה וחס להילחם בשאול אבל הלך עמם, אותו דבר שנוגד את השכל, אולי גם הוא עצמו לא ידע מה שעשה, כמו שאמרנו קודם לגבי אברהם.

כי אף שלא הלך בכוונתם [של אכיש להילחם נגד ישראל] כי כוונתו [של דוד הלך] היה לשם שמים [או שחשב שבתוך המלחמה יצטרף לשאול, ודאי שהתכוון בשעת מעשה להיות נגד הפלשתים], אך נאמר "אל תלך בדרך אתם" [יש פסוק שלא צריך ללכת בדרך עם רשעים, על פי פשט התורה אפילו שיש לו כונה לשם שמים אבל למראית עין הוא עושה נגד התורה שמצטרף לרשע], היינו אף שאין אתה הולך עמם [בפנימיות הכוונה שלהם] מ"מ תמנע מהם [לא צריך להצטרף עמהם כלל] באופן שלא יוכלו לטעות עליך שאתה הולך אתם [שלא תהיה כאן מראית עין], ולכן בא עליו עמלק

למה באמת עמלק הגיע? בגלל שעשה דבר שלא בסדר למראית עין. כשאדם עושה דבר אפילו שכונתו לשם שמים אבל למראית עין אינו בסדר – עמלק מגיע ויכול לפגוע.

עמלק – שנאה פנימית לישראל

כי עמלק הוא שונא ישראל בעומק,

עמלק הוא השונא הכי עמוק של ישראל, יותר מפלשתים. פלשתים הם פריקות עול, "פלשתים ליצנים היו", שיא הליצנות ללא עול כלל, ואילו עמלק הוא השונא הפנימי, ששונא בעומק, האנטישמי הפנימי במהות ובעצם. כל מהות האנטישמי היא לשנוא. פלשתים היינו ליצנות, שזו מלחמה של אנרכיה נגד עול. לישראל צריך להיות עול תורה וצדק ואילו אנרכיה היא ההפך. לכן היא נלחמת נגד זה, רוצה לשלוט על המקום בלי שום עול. לעומת זאת, עמלק היא שנאה פנימית לעם ישראל.

וכל שונא בעומק מרגיש תיכף בחסרון חבירו כמבואר בפרשת בראשית.

ענין השונא הוא שמרגיש תיכף בחיסרון של זה ששונא אותו. אם אדם רוצה לדעת את חסרונותיו צריך שיהיה לו מתנגד אמתי. השונא האמתי יכול לגלות את כל החסרונות, כיון ששונא אמתי הוא אחד שרגיש לכל פגם בזולת. ברגע שדוד עושה פשט הכי קטן שיכול להתפרש לא בסדר עמלק מיד תוקף אותו.

ולכן שלח את השלל ולא רצה להנות ממנו,

אחרי שדוד נלחם נגדם ונצחם בנס הוא שלח את השלל לשבט יהודה כי לא רצה לקבל ממנו שום הנאה, כיון שכל הסיפור הוא "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".

ועל כן כאשר נצח מלחמות העמלקים נאמר "ולא נעדר דבר"

 דבר כזה צריך סיעתא דשמיא, שמירה מיוחדת, שהחזיר את כל הנשים, כמו שאברהם הביא את כל רכוש לוט בחזרה בשלימות.

סימן לטעות – קטרוג מצד המנגד

כי היה ישועות ה' בזה [זה היה נס גלוי יותר מכל המלחמות שלו] ולא יכלו העמלקים לקטרג עליו שאפילו שהיה לכאורה נקודת תורפה לעמלק ה' עשה נס וישועה שלא יוכלו לינוק ולקטרג נגדו כי עמלק מקטרג בכל מקום שישראל טועין

ברגע שעם ישראל עושה טעות מיד בא עמלק לקטרג. אם רואים שיש הרבה מקטרגים נגד ישראל סימן שעושים הרבה טעויות. כל פעם שיש טעות כלשהיא מיד יש קטרוג של עמלק.

כמ"ש "וישמע הכנעני כי בא ישראל דרך האתרים", כי אתרים היינו טעות [מקום שלא היו צריכים לבוא לשם, למקום טעות] כי אז נצטוו בני ישראל שלא לילך עוד לארץ ישראל [עדין היה אסור להם להיכנס לארץ והם התקרבו יותר מדי לארץ בשעה שהיה אסור להם להיכנס לארץ] והם באו דרך האתרים כאדם טועה בדרך עד אשר הלכו למקום שלא הורשו מפי הש"י, ולכן תיכף בא עמלק כי הכנענים האלו היו עמלק כמו שפירש"י ז"ל,

בפרשת חקת כתוב[סה] שהכנעני בא בסוף ארבעים שנה להילחם, כמו שעמלק נלחם בתחלה נגד עם ישראל כשיצאו ממצרים כך בסוף לפני שנכנסו לארץ. מתי? כשעשו טעות קטנה, ברגע שהלכו למקום שלא היו צריכים ללכת לשם. ברגע שעושים טעות הכי קטנה מיד בא עמלק.

ובאמת היה לבם לשמים

מה שעם ישראל עשו לא היה בחטא. לא כמו המעפילים שרצו להיכנס לארץ בפירוש, בכוונה, שלא בזמן – זה היה חטא. כאן מה שהיה הוא שהלכו בטעות.

ולכן כאשר נצחו אותם נדרו להחרים את עריהם,

גם שם כתוב שאחרי שנצחו את העמלקים, שהיו מלובשים ככנענים, החרימו את עריהם ולא רצו ליהנות מהשלל.

היינו שלא רצו להנות מפני שהיה נגד המשפט והיה נידון לעת לעשות.

כל הסיפור כאן היה סיפור של "עת לעשות". הוא מביא את הדברים האלו בכדי לחזק את הענין כשאדם עושה בבחינת "עת לעשות להוי'", בחינת אשה, ושומע לקול לבו אף שלא מבין בשכל – לא צריך לקבל הנאה כלל מלבד עצם המעשה שלו. כאן הוא יסוד כל דרך הספר של הרבי הצדיק הזה, ולכן רציתי דוקא שנלמד אותו השבוע, שקשור לפרשת השבוע.