אור לט"ו בשבט ע"א – עוד יוסף חי, יצהר

"לא תחמֹד"

א. מנהג האופשערניש

[אופשערניש (תספורת) לילד מאיר-מנחם שי', לפני השיעור בישיבה. תרגום מאנגלית]

לחיים לחיים. בקשו שנאמר כמה מילים באנגלית. האופשערעניש הוא מנהג ישראל מאד חשוב, שכאשר ילד מגיע לגיל שלש מספרים אותו פעם ראשונה. המקור הראשון של מנהג זה הוא מהכתוב בפרשת קדושים – שנאמרה ב"הקהל" ("אל כל עדת בני ישראל"), כי רוב דיני תורה נמצאים בה – שם כתוב על ערלה, ששלש שנים לא נהנים מפירות האילן, והפסוק אומר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'"[1]. כאשר מגיעים לשנה הרביעית כל הפירות הם "קדש הלולים להוי'". מה זה אומר? שהכל קדוש להלל את ה'. ואיך מהללים את ה'? מעלים את הפירות לירושלים, כמו מעשר שני, ואוכלים אותם בקדושה ובטהרה בירושלים. עצם העובדה שיהודי עולה ומעלה את הפירות לירושלים, "מעלין בקדש", זה "הלולים להוי'"[2].

לפני גיל שלש אי אפשר להנות מפירות הילד. מה הם פירות? לימוד התורה, קיום המצוות. מגיל שלש, כל דבר שעושים עם הילד צריך להיות "קדש הלולים להוי'". זה הסבר חינוכי מה צריך להיות מכעת ואילך, שהילד יהיה "קדש הלולים להוי'". מתי אתם עושים עליה לארץ? זה מצוין. זה הכל תנועה של עליה, לארץ, לירושלים, לבית המקדש – זה ההילול לה'.

ראשי תבות "קדש הלולים להוי'" הם קהל – קהל ישראל, קהל קדושים. שמעתי שהיה אתמול דינר של "מנהיגות יהודית". ענין גדול שבארץ ישראל להקהיל קהילות, זה הילול ה'. סופי תבות של "קדש הלולים להוי'" הם משה. משה רבינו הקהיל קהילות ברבים ללמד תורה – "ויקהל משה".

שמאיר מנחם יגדל להיות חסידשע איד, תלמיד חכם, ירא שמים וכו'. ושתהיה לו המודעות הזו – החל מכעת, שההורים נותנים לו תודעה זו – שכל מה שהוא עושה הוא מוקדש לה', ושיעלה לירושלים ולבית המקדש שיבנה על ידי משיח צדקנו.

ה"ויקהל משה" הוא דבר חשוב – לעשות הרבה כינוסים וקהילות קדש. חשוב להקהיל ילדים. הרבי רצה שיעשו 'ראלי' לילדים – שהרבה ילדים יהיו יחד, זה "קהל". מי שהבין זאת הוא משה רבינו, בו כתוב "ויקהל משה". שכולם יזכו להכלל בקהל קדושים, להקהיל קהילות לדברים טובים – ללמוד תורה ולקיים מצוות, בארץ ישראל ובכל העולם, ובא לציון גואל.

[עד כאן באנגלית. מכאן ואילך השיעור בעברית.]

ב. "לא תחמד"

קדש להוי'

לחיים לחיים. אנחנו נכנסים לט"ו בשבט, חמשה עשר בשבט, ראש השנה לאילן, פרשת יתרו, פרשת עשרת הדברות. דברנו על פירות האילנות, שמותר לאכול אותם בשנה הרביעית – "בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים להוי'", הפירות קדש להעלותם לירושלים ושם להלל את ה'. כפי שיוצא מרש"י, עצם העליה לירושלים עם הפירות היא גופא ההילול לה' – "קדש הלולים להוי'". אמרנו שיש כמה דברים יפים בבטוי "קדש הלולים להוי'" – ראשי תבות קהל וסופי תבות משה, "ויקהל משה".

הבטוי "קדש להוי'" מופיע בדיוק עשר פעמים בתורה. רמז יפה לעשרת הדברות, שמטרתם שהכל יהיה קדש לה' – כל כחות הנפש. יהודי צריך להיות קדש לה' כמו כהן גדול, שיש על מצחו ציץ נזר הקדש בו פתוחי חותם קדש להוי'. הדבר רמוז בפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" – רמז לכך שיש בדיוק עשרה "קדש להוי'" בתורה.

נתחיל עם ווארט: הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית שכתוב "קדש להוי'". יש עוד פעם אחת במשנה תורה. בחומשים הראשונים יש ט' פעמים "קדש להוי'", כשהתשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'", בסיום חומש ויקרא. אחר כך יש עוד פעם אחת, במשנה תורה, ושם כתוב "קדש להוי' אלהיך". בכל הפעמים הראשונות כתוב רק "קדש להוי'", בלי "אלהיך", אבל בפעם העשירית – שהיא ממש "העשירי יהיה קדש להוי'" – כתוב "קדש להוי' אלהיך", מתאים למבואר בחסידות שתכלית עבודת ה' (בפעם העשירית מגיעים לתכל'ס, כמו שנסביר) היא שה' יהיה "אלהיך", כוחך וחיותך, הטבע שלך, המודעות הטבעית שלך. לכן בפעם העשירית כתוב "קדש להוי' אלהיך".

אבל למה הפעם התשיעית היא "העשירי יהיה קדש להוי'"? אפשר לומר שהיא אומרת ש"העשירי יהיה קדש להוי'" – צריך לחכות (עוד חומש וחצי) להגיע לעשירי, שהוא יהיה קדש לה'. אי אפשר לומר שהתשיעי עצמו לא קודש, שהרי הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" מדבר על מעשר בהמה, ושם המשנה אומרת "קרא לתשיעי עשירי – מקודש"[1]. רמז לכך שהתשיעי מקודש, ובמקרים מסוימים גם האחד עשר מקודש (התשיעי תמיד מקודש, אבל האחד עשר רק במקרים מסוימים), לומדים מכך שהפסוק התשיעי הוא "העשירי יהיה קדש". את הדין חז"ל לומדים מהריבוי "וכל מעשר בקר". יש כאן רמז יפהפה לדין הזה, ש"העשירי יהיה קדש להוי'" הוא הפעם התשיעית של "קדש להוי'" בתורה. אם כן, יהודי צריך להיות כולו "קדש להוי'".

אמרנו שאלה בטויי "קדש להוי'" בלי מלה באמצע, אבל יש עוד שלש פעמים עם מלה באמצע. "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו", ובעשרת הדברות יש 13 פסוקים לפי טעם תחתון. הפעם הראשונה היא "קדש הלולים להוי'" (פירות ט"ו בשבט), "קדש יהיו להוי'" ו"קדש הוא להוי'". רש"י בנשיאים[2] אומר שאם יש מלה באמצע היא מאד חשובה, כי כאשר התורה שמה מילה באמצע היא רוצה שנצרף אותה לגימטריא. אם כן, יש י' פעמים "קדש להוי'" ועוד ג' פעמים – "קדש הלולים להוי'", "קדש יהיו להוי'", "קדש הוא להוי'". אמרנו שבעבודה, בנפש האדם, ה'שפיץ' של "קדש להוי'" הוא ציץ נזר הקדש. על אהרן כתוב "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים". אם עושים את הגימטריא של כל הבטויים (עם המלים באמצע, כנ"ל), הכל עולה כד פעמים אהרן (16 ברבוע, 2 בחזקת 8). היות שב-אהרן יש ארבע אותיות יש לו כד צירופים, וכאן רמוזים כל צרופי אהרן, שנבדל להוי' "קדש קדשים". אהרן במספר קטן 13, כנגד 13 פעמים שכתוב "קדש להוי'" ו"קדש... להוי'".

כאשר האדם "קדש להוי' אלהיך" אפשר לקיים "לא תחמד"

אמרנו שזה קשור לעשרת הדברות, ושרק ה"קדש להוי'" האחרון הוא "קדש להוי' אלהיך". הוא כנראה כנגד הדבור האחרון של עשרת הדברות – "לא תחמד"[1]. הכל הוא "קדש להוי'" אבל דווקא כאשר מגיעים לסוף, לסיום, אז חודר לפנימיות.

האבן עזרא שואל[2], איך יתכן שילוד אשה, אשר ב"חטא יחמתני אמי", יכול לקיים את "לא תחמד". זה טבע האדם, איך יכול להיות אדם בעוה"ז שלא חומד? יש אריכות באבן עזרא, ואחריו עוד הרבה מפרשים מתחבטים בשאלה זו – איך יתכן שהתורה תצוה עלינו כזו מצוה, שאי אפשר לקיים אותה על דרך הטבע, שלא תחמוד "כל אשר לרעך". מתי אפשר לקיים מצוה זו? כאשר האדם הוא "קדש להוי' אלהיך". כאשר ה"קדש להוי'" – נבדל לה' – הופך להיות "אלהיך", מודעות טבעית, כחך וחיותך. אז האדם יכול לקיים "לא תחמד בית רעך וגו' וכל אשר לרעך".

בדברות השניים, בפרשת ואתחנן, יש חידוש – מתחיל "לא תחמוד אשת רעך" (הופך את הסדר) ואחר כך "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך".

ידוע שעשרת הדברות הם כנגד עשרה דורות מהבעל שם טוב עד לדור שלנו, כמפורסם אצלנו[3]. ועל כן הדבר הזה מאד נוגע לנו, שנתבונן ב"לא תחמד".

שרש 'חמד' בגן עדן וחטא אדם הראשון

היות שגם יוצא ט"ו בשבט, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ופעם ראשונה שרש חמד בתורה הוא ב"ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", ובפעם השניה "ותרא האשה כי טוב... ונחמד העץ להשכיל". הרבה פעמים אנחנו מסבירים ששרש מתחיל בתהו, מופיע בפעם הראשונה בתהו, ובפעם השניה בתורה כבר נתקן, שעל זה כתוב "ברישא חשוכא והדר נהורא". יש המון דוגמאות כאלה בתורה, אבל כאן הפוך. הפעם הראשונה מתארת את המצב הראשוני והמתוקן, בגן עדן, שה' הצמיח "כל עץ נחמד למראה".

כנראה ש"נחמד למראה" מתייחס בפרט לעץ החיים ו"טוב למאכל" על "עץ הדעת טוב ורע"[1]. בפעם השניה כתוב הפוך, "כי טוב העץ למאכל", ויש תוספת של "וכי תאוה הוא לעינים" (כתוספת ה"לא תתאוה" בדברות בואתחנן), ואחר כך "נחמד הוא להשכיל". אם היו מחכים שלש שעות בלבד, עד כניסת שבת קדש, באמת היה מותר להם לאכול והיה טוב להם לאכול – לכבוד שבת קדש. אז היה נשאר רק "עץ הדעת טוב" בלי הרע. עץ החיים נשאר "נחמד למראה". בסוף, בחטא, הסדר מתהפך.

צריך לומר שהפעם הראשונה היא למעלה מתהו ותיקון, אולי היא עקודים, והפעם השניה נקודים – התהו שנשבר. אולי גם הפעם הראשונה היא תהו, אבל הוא לא נשבר – עולם העקודים נקרא "תהו יציב". בפעם השניה זהו תהו שנשבר. אולי בכל התורה אחר כך, כל פעם שכתוב שרש חמד הוא בא לתקן את החטא הראשון. אם כן רואים ששרש חמד הוא שרש חשוב ביותר, שרש של ראש השנה לאילן – התואר הראשון על העצים, "כל עץ נחמד".

"נחמד להשכיל" ו"תאוה לעינים" לפי רש"י ולפי התרגום

בפסוק של החטא כתוב "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"[1], שלש לשונות. בפסוק הראשון כתוב פעם ראשונה נחמד ובפסוק הזה שרש התאוה[2], כאשר יש היקש בין תאוה לחמדה – כמו "ולא תחמד... ולא תתאוה". רמז יפה: "וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" = "ולא תחמד ולא תתאוה".

רש"י מפרש ש"תאוה לעינים" מתייחס ל"ונפקחו עיניכם" ו"נחמד העץ להשכיל" ל"והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". באמת בהמשך כתוב, אחרי שהם אכלו מן העץ, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". במקום השכל, ההשכלה, ה"נחמד להשכיל" – היא חשבה שהשכל יהיה "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", אבל קבלו שכל אחר, "וידעו כי ערומים הם", ש"מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו ממנה" (רש"י).

אם כן, לפי רש"י "ונחמד העץ להשכיל" לשון שכל, אבל לפי התרגומים – אונקלוס ויונתן – "להשכיל" הוא לשון הסתכלות ("ומרגג אילנא לאסתכלא ביה"), ולא שכל. כתוב בפעם הראשונה "נחמד למראה", ולכן התרגום – פשט – אומר שגם "נחמד להשכיל" הוא לשון הסתכלות. אם כן, מה הכוונה ב"תאוה הוא לעינים" שכתוב קודם? התרגומים אומרים "אסי", שיש כאן רפואה לעינים, שראית הפרי מיטיבה את העינים. אחר כך, אחרי שרפאנו לך את העינים, יכול להיות "נחמד להשכיל" – אז באמת אפשר להסתכל. זה פירוש אחר לגמרי מהפשט של רש"י. זה כמו הווארט של ר' אייזיק מהאמיל שאדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, היה רופא עינים[3]. זה אדמו"ר הזקן וזו חסידות חב"ד, ועל כך נאמר לפי התרגום "וכי תאוה הוא לעינים".

בין תאוה לחימוד

בכלל, מה ההפרש בין תאוה לחימוד? בכלל לא פשוט. לפי הרמב"ם[1] אלו שתי מצוות, התאוה בלב והחימוד במעשה. כדי להגיע למעשה צריך דבור וגם "ירבה עליו רעים ויפציר בו" שימכור לך את החפץ שאתה חומד, אבל עדיין לא עובר עד שעשה מעשה ולקח ממנו. בדבור בפני עצמו אין עבירה עדיין, כי יצא מכלל "לא תתאוה" – שבלב, במחשבה – ועדיין לא בא ל"לא תחמד", שלקח את החפץ בידים. אמנם יש אומרים שכבר בדבור עובר על "לא תחמד".

[יוצא שלפי הרמב"ם המצוה הזו ביסודה היא על דרך "מצרף מחשבה למעשה". אף על פי שבציור התהליך יש הרבה דבור, אבל לגבי העבירה עצמה יש צרוף של העבירה במחשבה והעבירה במעשה. כלומר, מבחינת החומד אם יכול לקיים "אמור מעט ועשה הרבה" – עדיף לו. הוא לא חפץ דווקא להרבות בדבור, אצלו "המעשה הוא העיקר", התכלית. זו ראיה יפה למה שכתוב בתניא[2] שהמחשבה יותר חמורה מהדבור.]

רוב הראשונים הולכים אחרי הרמב"ם, שיש פה שתי מצוות, אבל לא כולם. הרס"ג, ועוד כמה מהראשונים הגדולים[3], סוברים שיש רק מצוה אחת – שתאוה היא בכלל חימוד.

אחד מהדברים שצריכים להתבונן בהם במצוה זו, שהיא המצוה של הדור שלנו, היא "לא תחמד כסף וזהב עליהם". מאיפה לומדים שחימוד הוא דווקא במעשה? מהפסוק "פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך"[4], מכאן לומדים שעד שאין לקיחה בידים לא עוברים על "לא תחמד". כך לומדים חז"ל[5], כמו שמביא הרמב"ם. אם כי לכאורה זה לא מוכרח מהפשט – אפשר לומר שהחימוד והלקיחה הם שני דברים. אדרבה, אולי "לא תחמד" לפני ה"ולקחת", אך לא כך לומדים חז"ל ולא הרמב"ם.

שוב, יש מפרשים על פי פשט שעל "לא תחמד" עובר כבר בדיבור. מה הדוגמאות? הרמב"ם מביא דוגמא שמתאוה מגיעים לחימוד ומחימוד לגזל ומגזל מגיעים לרציחה. ממי הוא לומד זאת? מאחאב ונבות [יש מדרש[6] שכל עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד כי יחידים בטלום, ושם הדוגמה ל"לא תחמד" היא אחאב]. אבל יש הרבה מפרשים שלומדים זאת מעכן, שאצלו כתוב בפירוש לשון חמדה, "ואחמדם"[7]. גם שם זה הגיע לידי רציחה של עצמו וגם הרבה יהודים נפלו במלחמה.

מי חמד בהתחלה? מי החומד הראשון? הנחש הקדמוני חמד את חוה. הוא הטיל זוהמה בחוה, והזוהמה שהוא הטיל בה היא זוהמת החמדה – שהיא חמדה, "ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו".

חמדה ותאוה – מה קודם?

יש כאן הרבה ענינים, וכדרכנו נשזור אחד בשני. לפי הרמב"ם תאוה באה לפני חמדה – האדם קודם מתאוה בלב, ואחר כך חומד. החמדה מתחילה בדבור, אבל מגיעה לידי מעשה, ואם לא הגיעה לידי מעשה הוא לא עבר את העבירה. אבל מלשון הפסוק בפרשת ואתחנן, "ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך וגו'" הסדר הוא חמדה ואחר כך תאוה.

כמו שנסביר, לפי הפשט הכי פשוט חמדה היא גם בלב, ואם חמדה היא בלב אולי תאוה היא תכלית ההתעצמות וההתגברות של החמדה. אם נאמר כך, התאוה באה אחרי החמדה, כסדר הפסוק. איך אני יודע שתאוה היא תכל'ס – הסוף של החמדה (וגם סוף הסוף של עשרת הדברות בפעם השניה)? מהפסוק של ברכת יעקב ליוסף, "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם". יש לרש"י שני פירושים ל"עד תאות גבעות עולם"[1], ובפירוש הראשון הוא אומר ש"תאות" היינו סוף. הברכות שלי הן יותר מברכות אבותי אברהם ויצחק, כי אני נתברכתי ב"נחלה בלי מצרים", "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ולפי זה "עד תאות" הוא מלשון "והתאויתם" ו"תתאו". הפירוש השני של רש"י ש"תאות גבעות עולם" הוא לשון חמדה, שאלו הברכות שחמדה אותן רבקה אמנו (כאשר צותה על יעקב לרמות את אביו ולקחת את הברכות). שוב, לפי הפירוש הראשון "תאות" היא לשון 'עד הסוף'. לפי זה, אם יש לך תאוה עד הסוף – היא מתחילה מחמדה, אתה חומד משהו, ואחר כך באה התאוה, "לא תחמד... ולא תתאוה". לא ראיתי אף אחד שמפרש כך, וזה הפוך מפירוש הרמב"ם (על פי חז"ל, כמובן) מה בין תאוה לבין חימוד.

שני הפירושים האלו ל'תאוה' – לשון סוף ולשון חמדה – מקבילים לשני הפירושים למלה קו, לשון קו וגם לשון תקוה.

"תאות נפש" לראות נקמה

יש פסוק "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש"[1]. רואים פסוק מפורש בישעיהו הנביא, בו גם כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", שם המפרשים מסבירים (במיוחד המלבי"ם), ש"אף" הוא ריבוי, ומתייחד ביחס לשאר הריבויים שתמיד יש בו חידוש. "אף עשיתיו" – אפילו עשיתיו, והדגש על החידוש. אף בגימטריא אנכי, המלה הראשונה של עשרת הדברות. אפשר לומר ש"אף עשיתיו" רומז לפסוק הזה בהמשך ישעיהו – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש".

מה פירוש הפסוק? יש פירוש רש"י, ויש את שאר המפרשים (בעיקר רד"ק). רש"י אומר שכל הפסוק מדבר על התקוה לראות נקמה, "ארח משפטיך", שהוא עיקר קידוש השם:

"אף אורח משפטיך ה' קוינוך" – כאשר צפינו לקבול הטובה מאתך אף כך קוינו להראותנו אורח משפטי נקמתיך ברשעים. "לשמך ולזכרך תאות נפש" – אותה נפשנו לראות שם שיצא לך מאז לעשות נקמה בצריך.

הוא לא אומר ש"אף" לשון אף וחמה, אבל מתאים. אני מקוה בתאות נפש שלי שה' ינקום את נקמת עם ישראל מהגויים הרשעים שהורגים בהם ומשעבדים אותם במשך כל הדורות – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך", אנחנו מקוים לתכל'ס, שיבוא יום נקם לה'. מה זה "לשמך ולזכרך"? רק זה קידוש השם האמתי. מדברים על קידוש השם, ורש"י אומר שזו מצות קידוש השם – המצוה הראשונה מבין חמש המצוות הכלליות[2]. לא הזכרנו פסוק זה שם, אבל הוא פסוק חשוב מאד. שכל תאות הנפש שלנו היא רק ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ואיך זה? על ידי שתעשה נקמה בגוים הרשעים. זה פירוש רש"י ל"לשמך ולזכרך תאות נפש".

אבל הרד"ק מפרש אחרת, יותר 'גלותי' אפשר לומר – הוא אומר ששייך לגלות, שאת הפסוק הזה אומרים היהודים שבגלות, ומבקשים מה' שילמד אותנו "ארח משפטיך" גם בגלות, שה' ישלח לנו איזה מורה צדק גם בגלות:

"אף ארח" – אף בדרך משפטיך ה' קוינוך, כלומר אפילו בעת שהגיעו משפטיך עלינו שהיית מיסר אותנו בגלות בחטאתינו אע"פ כן קוינו לך ולא היינו מתיאשים מן הגאולה ולשמך ולזכרך היתה תאות נפשנו, ופירוש לשמך ולזכרך שהיינו מתאוים לנביא שיזכור לנו שמך ויאמר לנו בגלות דבר מאתך.

"שמך" – נפלאות הבריאה. זכרך" – בנסים ונפלאות

המלבי"ם[1] אומר ווארט מאד יפה, שצריך להתבונן בו, מה בין "שמך" לבין "זכרך". יש כמה פעמים שיש היקש בין שם לזכר, גם בתורה וגם בתהלים, והמלבי"ם אומר שאם יש שם וזכר ביחד היינו שני גילויים של הקב"ה:

יש גילוי של ה' יתברך בפלאי הטבע (קשור לתורה ומדע שלנו), ואם ה' מתגלה לנו מתוך ההתבוננות בנפלאות הבריאה ובוראה קוראים לכך "שמך". זה גם רמז יפה לכך שבכל תופעה אפשר למצוא את שם הוי', הכלל הגדול שלנו – עיקר הפלא שבטבע שכל תופעה חתומה בסוד הוי'.

אבל יש עוד התגלות, שבמדה מסוימת היא יותר נעלית, שה' מתגלה בנסים ובנפלאות, בהשגחות הפרטיות שהוא מחולל עמנו על כל צעד ושעל. אלה לא נפלאות הטבע, אלא פשוט השגחה פרטית. הוא אומר שהשגחה פרטית בחיינו נקראת "זכרך" – כך אנחנו זוכרים אותך ומשבחים אותך. זה מאמר מוסגר. בכל אופן, זה פסוק מאד יפה – "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש", פסוק עם היקש בין תקוה ותאוה.

תאוה וחמדה לארץ חמדה

עיקר הפסוק של תאוה לשון גבול הוא "והתאויתם לכם גבול קדמה"[1]. קודם כל, רואים שזה שייך לשלמות הארץ. שמגיעים עד לגבול, ושהגבולות מתפשטים. הארץ היא מקום התאוה, "ארץ חמדה טובה ורחבה". בתנ"ך כתוב שלש פעמים על ארץ ישראל "ארץ חמדה"[2], ובברכת המזון מוסיפים "ארץ חמדה טובה ורחבה". כמו ששרש החמדה מתחיל מט"ו בשבט, שרש העצים, הוא קשור גם לארץ – "כל עץ נחמד" צומח מ"ארץ חמדה", ארצנו הקדושה.

[ארץ חמדה = שמח (שליח), ו"פ חן. ארץ חמדה ארץ חמדה בארץ חמדה (כך כתוב) = 1046 = נחמד למראה ונחמד העץ להשכיל. אנחנו אוהבים לעשות נוטריקון של כוונות "אחד", וכאן יש לנו ארץ-חמדה – מתאים לכך ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" זה שם הוי', כך ש"אחד" הוא כנגד המלכות, ארץ, וכן כוונת אחד היא להמשיך אחדות ה' (א) לשבעה רקיעים וארץ (ח) ו-ד רוחות העולם. גם אהבה-חמדה נוטריקון אחד (אחד =אהבה כנודע. אהבה חמדה עולה 70).]

חמדה טובה רחבה ראשי תבות חטר, "ויצא חטר מגזע ישי" – "עץ נחמד" שצומח מארץ הקדש, ארץ ישראל. הכוונה של "חמדה טובה ורחבה" היא חש-מל-מל: בחמדה צריך לשתוק (הכנעה) עד שעושים את הבירור בין החמדה הטובה לחמדה הלא-טובה, "טובה" זו כבר הבדלה. "ורחבה" – גם עכשיו וגם מה שעתידה להתפשט לכל הארצות – זו ההמתקה ["חמדה טובה ורחבה" = 300 = משולש 24].

אמרנו שיש שמונה פעמים חמדה בתורה בלבד. אחד מהם הוא "ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני שלש פעמים בשנה"[3]. מתי? אם אנחנו שומרים את החגים ושומרים את התורה בכלל. אז עולים לירושלים – קשור גם ל"קדש הלולים להוי'", עולים לירושלים לשבח ולהלל את הקב"ה, בפרט ב"שלש פעמים [לשון פעימה בלב, שלש פעימות] בשנה" בהן עולים לירושלים כל היהודים – ואז התורה מבטיחה את הנס של "לא יחמד איש את ארצך". זה לגמרי "זכרך" (כמו שהבאנו מהמלבי"ם), לא מפלאי הטבע אלא מפלאי ההשגחה. פלאי ההשגחה באים כתגובה לעבודת האדם. כלומר, אם אנחנו רוצים לזכות לירושלים, לבית המקדש, לעליה לרגל – כנראה שהכל תלוי בשמירת מצות "לא תחמד" בפרט. שאם אנחנו נקיים את "לא תחמד" יתקיים "ולא יחמד איש את ארצך". יש מאמר חז"ל מפורש[4] שלפי כמה שאנו מקיימים את "לא תחמד" – התכלית והסוף, התכל'ס, התאוה, של כל עשרת הדברות – כך ה' מקיים את "ולא יחמד איש את ארצך בבואך לראות את פני וגו'".

תאוה וחמדה – תיקון חוה

כמה פעמים כתוב שרש חמד בחמשה חומשי תורה? שמונה פעמים. כמה פעמים כתוב תאוה, שרש אוה (כמו "אוה למושב לו")? [האם סופרים את הפסוק "תתאו לכם"? כנראה שלא, אף שרש"י אומר שקשור, כמו שהבאנו]. לפי המדקדקים שרש אוה מופיע בתורה יא פעמים. אם נחבר יחד, גם לפי סדר התורה שקודם כתוב "לא תחמד" ואז "לא תתאוה", יהיה חוה. אז כל הנושא של חמדה ותאוה הוא תיקון של חוה, "אשת חיל עטרת בעלה" (כמו התכשיט תיקון חוה).

אבל, אם זה מאד מדויק, אז ב-יא התאוות צריכים אבחנה בין ה-ו ל-ה. כשמתבוננים זה לא פשוט, עד שפתאום מבריקה ההברקה, שמבין יא הפעמים לשון תאוה יש ו פעמים בהן התאוה היא בסדר, ובכולן כתוב תאוה עם נפש ("תאוה נפשך" וכו'), "לשמך ולזכרך תאות נפש" היא בהחלט בגדר "תאות צדיקים אך טוב", "תאות ענוים", "תאות אדם חסד" (כמה וכמה תאוות טובות בתנ"ך). בכל שש הללו יש תאוות טובות שה' מרשה ומלמד איך לקיים בקדושה ובטהרה. יש שש תאוות נפש שכולן בגדר הטוב, אבל יש חמש תאוות רעות – "לא תתאוה" ו-ג פעמים במתאוים בקברות התאוה. אז יש ה פעמים תאוות רעות, ו פעמים תאוות טובות, ו-ח פעמים חמד (בהן הפעם הראשונה לכאורה טוב, בפעם השניה זה מניע לחטא, אז לכאורה לא טוב, אבל אלה האורות המרובים של עולם התהו – אמרנו שהפעם הראשונה שייכת לעקודים והשניה לנקודים).

חמדה = חוה חוה חוה, בתלת זימני הוי חזקה (חוה – תחלת חמדה וסוף תאוה, ח פעמים חמדה ו-וה פעמים תאוה).

דניאל איש חמודות – דמות המשיח

אמרנו ש-חמד קשור לעצים וקשור לארץ. חמד קשור גם למשיח, זה כבר לא בתורה אלא בסוף התנ"ך. "אי מן מתיא כגון דניאל איש חמודות"[1]. הדוגמה של חז"ל למלך המשיח, מכל אישי התנ"ך – לא אברהם אבינו ולא משה רבינו, אלא "אם מן מתיא כגון דניאל איש חמודות", כך כתוב בגמרא. זה לא סתם דניאל, אלא "איש חמודות" – כנראה לכן הוא הוא יותר מכולם ראוי להיות מלך המשיח. "איש חמודות" כמו "איש נעמי" – הוא הבעל של החמדה, מתקן את ה"לא תחמד", הדור העשירי[2]. על המשיח כתוב "ונחמדהו"[3]. אנחנו חומדים את המשיח והמשיח בעצמו הוא הוא "איש חמודות".

איך רש"י מסביר פשט שמלך המשיח הוא "איש חמודות"? רש"י[4] כותב "'איש חמודות' – איש טהור"[5]. איך רש"י יודע ש"איש חמודות" הוא "איש טהור"? כי קודם בספר דניאל היה כתוב "לחם חמודות"[6], שפירושו לחם נקי. ואיך רש"י יודע ש"חמודות" זה נקי וטהור? לומד זאת מאחת משמונה הפעמים שכתוב חמד בתורה, "בגדי עשו בנה הגדול החמודות". בכלל פלא, המפרשים שואלים למה נאמר בלשון נקבה, ומביאים עוד דוגמאות בתנ"ך שבגדים לשון נקבה. איך התרגום מתרגם "בגדי עשו בנה הגדול הַחֲמֻדֹת"? "דכייתא", נקיות, טהורות. זה פירוש ראשון של רש"י, ל"בגדי עשו החמודות", לפי התרגום.

[מזה שאיש חמודות הוא איש טהור מובן עוד דבר. נקיות מביאה לידי טהרה (בברייתא של רבי פינחס בן יאיר), ומכאן שטהרה היא סגולה להבדיל בין חמדה טובה לחמדה שלילית. להגיע לחמדה הטובה, המשיחית, זה על ידי טהרה. אז יש עוד סגולה לקיום לא תחמד – לטבול במקוה.]

גלגולי בגדי עשו החמודות

הפירוש השני של רש"י על "בגדי עשו החמודות" שעשו חמד את הבגדים מנמרוד, ונמרוד עצמו חמד אותם מאדם הראשון. שני הפירושים ברש"י הם כמו בפסוק "עד תאות גבעות עולם", פירוש ראשון הוא פשוט ופירוש שני לשון תאוה.

כתוב בפרקי דר' אליעזר[1] שבגדי עשו החמודות הן בעצם כתנות העור שהקב"ה הלביש לאדם וחוה לאחר החטא, סימן שהכל הוא השתלשלות חטא אדם הראשון – החטא ותיקון החטא. יש בכך איזו התחלה של תיקון החטא. יש כמה פירושים מהן ה"כתנות עור", ויש פירוש שמדובר בעור הלויתן[2]. לכן הבגדים טהורים – גם כי עור הדג לא מקבל טומאה, ויש גם דעה שהלויתן עצמו הוא דג טהור. לכאורה הפשט שהוא טהור, אם נאכל אותו בסעודת לויתן (כל ה"תורה חדשה" היא לגבי השחיטה[3], אבל הוא טהור לכאורה – לא פשוט, זו מחלוקת). בכל אופן, פשיטא שעור הדג לא מקבל טומאה, לכן גם כשהבגדים הם "בגדי עשו", אצל עשו הרשע, הן "החמודות"-טהורות.

ראינו שחמד מתחיל מהעץ, מהארץ, יש גם בגדים, גם משיח, גם לחם מן הארץ. בדניאל יש עוד חמודות, "ובכל חמדות מצרים". קשור לארץ מצרים, ממנה העלינו רב ניצוצות – כנראה שהעלינו את כל חמודות מצרים. חמד מתחיל מ-חם – מצרים היא קליפת חם, אבל מוציאים ממנה את כל חמדת מצרים. דניאל איש חמודות ראשי תבות דא"ח[4] – זו הכוונה כשאומרים ולומדים דא"ח. כל הכוונה של לימוד דא"ח היא המשכת הנשמה, שתהיה התגלות מלאה של דניאל איש חמודות, שהוא מלך המשיח לפי חז"ל.

איך מושכים את החיות

נחזור ל"בגדי עשו החמודות": מה היתה הסגולה המיוחדת של הבגדים האלה? כתוב במדרש[1] שעל בגדים אלה, שהתחילו מאדם הראשון, היו מצוירות כל החיות שבעולם. לכן נמרוד החל להיות גבור ציד. איך היה צד? לבש את הבגדים, עליהם היו מצוירים כל החיות, ואז החיות חשבו שהוא חיה ונמשכו אליו – כל החיות. כל החיות נאספו אצלו, וממילא צד אותן בדרך ממילא, בקלי קלות. כך המדרש אומר.

איך עשו הצליח להוציא ממנו את בגדי עשו החמודות? קודם כל, רואים שבגדים אלה כוללים את כל החיות, וכנראה עם כל חיה גם פרק שירה שלה. בזמן האחרון, וכל השנים, מאד שמים דגש על פרק שירה, במיוחד בחינוך ילדים. כל ציורי החיות וכל פרק שירה נמצאים על הבגד. זה ציור אמיתי, ולא סתם אמיתי. איך עשו הצליח להוציא אותם מנמרוד? כתוב שהלך לנמרוד וביקש – בקשת תם – שירשה לו ללבוש את הבגדים בהשאלה. כנראה עשו היה גם מיוחס, ונמרוד היה אדיב כלפי עשו והשאיל לו את הבגדים שלו. זה סרט מצוין בשביל ילדים. נמרוד משאיל לתומו את בגדיו לעשו. עשו לחץ על הכפתור של האריה, שיש שם באיזה מקום, ואז בא אריה. כעת עשו הוא בעל הבית, שלובש את הבגדים, אז הוא פשוט משסה את האריה בנמרוד – האריה הולך וטורף אותו, והוא נשאר עם הבגדים (ראש יהודי, ישראל מומר[2]). כך עשו השיג את הבגדים. אבל כעת איך באמת קוראים לכל החיות? על ידי השירה שלהן, פרק שירה. הכל חמוד, סימן שגם כל ההתעסקות בפרק שירה היא חמד של דבר.

קיום "לא תחמד" לפי האבן עזרא

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הקדמה ל"לא תחמד", הדבור האחרון של עשרת הדברות, כנגד הדור האחרון, דרא בתראה. הקושיא היא קושית האבן עזרא, איך יתכן שילוד אשה לא יחמוד שום דבר. יש בזה כמה וכמה תירוצים במפרשים. האבן עזרא אומר שלכאורה זה נגד הטבע שאדם יראה משהו יפה אצל החבר שלו ולא יחמוד.

איך האבן עזרא מתרץ? הוא מביא משל, כנראה מהמדרש, של כפרי אחד שפעם אחת ראה את בת המלך. בת המלך היא יפהפיה ביותר, אבל הוא יודע טוב שהוא כפרי, איש פשוט בתכלית, וזו בת המלך, והיות שאין שום סיכוי בעולם – בשכל הפשוט של הכפרי הפשוט – נישט שייך כלל וכלל שלכפרי זה יהיה איזה עסק או מגע עם בת המלך, לכן הוא לא חומד אותה. יכול להיות שהוא קצת מתפעל מהיופי שלה, אבל הוא לא חומד אותה. הוא אומר שכך צריך להיות ביחס לכל דבר שהוא לא שלך, שהוא פשוט מופלג ממך. כלומר, לפי הראש של האבן עזרא צריכים להפליג כל דבר שהקב"ה לא זיכה אותך ולא הקנה אותו לך – אותו דבר מופלג ממך בעצם, בדיוק כמו שבת המלך מופלגת לגמרי מהאיש הכפרי. זה פירוש אחד, של האבן עזרא, אבל יש עוד פירושים לשאלה זו.

לשנן "לא תחמד" כשהולכים ברחוב

כשהולכים ברחוב יש כמה וכמה משפטים שאדם צריך לשחזר כל הזמן. זה דבר שאנחנו מאד אוהבים להזכיר מדי פעם, ב"היום יום" כתוב שצריך לחזור משניות ברחוב, אבל על רבי פינחס מקוריץ מסופר שכאשר היה הולך ברחוב היב אומר "נחני בדרך אמת" (כתוב שחכמים היו חוזרים פסוק, וכאן אפילו פחות מפסוק). הוא הצטיין במדת האמת, וכך היה אומר כל הזמן. רבי דוד מלעלוב היה אומר "תשמרני" (באידיש).

כפי שנסביר, אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו את כל המשפטים האלה – ללמוד מהצדיקים – אבל אם יש איזה פסוק שצריך לשחזר כל הזמן ברחוב הוא "לא תחמד".

יתכן שאדם הולך ברחוב ורואה איזה מגדל רב קומות, ואז הוא מתחיל לעשות חשבון כמה שוה הבנין הזה, ומה אני יכול לעשות עם כל הכסף שרק יתנו לי את הבנין הזה, ובאמת למה צריך להיות שייך לו ולא לי? (אני אפילו אתן מעשר כספים, ואם הוא טוב לב במאד גם יתן חומש). לכן יש עוד משפט שצריכים ללמוד לשחזר כל הזמן ברחוב – "לא תחמד". כשהולכים ברחוב רואים דברים של הזולת, של אחרים, אז צריך כל הזמן ללכת ברחוב ולחזור "לא תחמד", "לא תחמד", "ולא תחמד", "לא תתאוה". על כל "תתאוה" יש שלש פעמים "לא תחמד", "לא תחמד... לא תחמד" (שתי פרשיות באותו פסוק ביתרו) "ולא תחמד... ולא תתאוה" (גם שתי פרשיות, בואתחנן).

סוד הוי' ב"לא תחמד" ו"לא תתאוה"

אם כן יש "לא תחמד" "ולא תחמד", "ולא תחמוד", "ולא תתאוה". חייב להיות י-ה-ו-ה – בפרשת יתרו זה עדיין דור דעה, שלא זכו להכנס לארץ, לכן זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", תרין ריעין שהן אותו לשון. אחר כך פעמיים בוא"ו החיבור (כל הדברות בוא"ו, חוץ מ"לא תרצח", ללמד שכולן תפוסין זה בזה – לשון חז"ל שנלמדת מהדברות במשנה תורה, שהכל עם ווין, ובפרשת יתרו אין ווין, כדי ללמוד שכל מצוה בפני עצמה), "ולא תחמד... ולא תתאוה". מתחיל מ-ו, כנגד ה-ו של שם הוי'. צריכים לומר שהתוספת "ולא תתאוה" היא ה"סוף דבר", "סיפא דכל דרגין" – המלכות. בג"פ "לא תחמד" יש י-ה-ו (פעמיים "לא תחמד" ואח"כ "ולא תחמד") ואח"כ "ולא תתאוה" במלכות.

רמז: לא תחמד לא תחמד ולא תחמד ולא תתאוה = מח ברבוע (תיקון חם של חמד), היינו שהערך הממוצע של כל לשון הוא כד ברבוע, שעור. הערך הממוצע של כל מלה – בכל בטוי יש שתי מלים – הוא רפח, החצי מ-כד ברבוע (רבוע כפול של יב). אם כן, יש כאן רמז של שלמות, שהכל יחד ברבוע. כאן, ודווקא כאן, יש שלמות התיקון של רפח ניצוצין. גם דניאל איש חמדות = ג"פ רפח, ממוצע כל מלה.

בעוון "לא תחמד" לוקחים מאיתנו את שלנו

תרגום יונתן ותרגום ירושלמי אומרים משהו מאד חשוב על "לא תחמד" בעשרת הדברות: שאם לא מקיימים את ה"לא תחמד" באה מלכות הרשעה ולוקחת ממך כל מה שיש לך.

זה מאמר חז"ל, שמי שחומד לא רק שלא משיג בסוף מה שהוא חומד, אלא שכל מה שיש לו נוטלים ממנו[1]. ממי לומדים זאת? מהחומד הראשון, הנחש הקדמוני, שחמד את חוה. מה שהוא חמד הוא לא קבל, ומה שהיה לו – הרגלים שלו – נטלו ממנו. ככה עונשו של חומד – שמה שאתה חומד אתה לא מקבל, ומה שהיה לך אתה מפסיד.

לא רק זה, התרגום אומר שהמלכות באה ולוקחת ממך הכל, ואז – אם היית עשיר נכסין אתה נעשה עני, ובסוף אתה יוצא לגלות. סימן שזו באמת מצוה של ארץ ישראל. התכלית של עשרת הדברות היא שבעוון חימוד – חמדה רעה – עם ישראל מעני, לא מחזיק מעמד בארצנו הקדושה ויוצא לגלות. אבל גם אצלנו, כמו שידוע שהגלות האחרונה (כמו שלמדנו כמה פעמים כאן) היא גלות של יהודים אצל יהודים בארץ, גלות קשה ביותר, אם אנחנו חומדים כספי מדינה, אז בסוף לא רק שלא מקבלים את התקציבים, אלא כל מה שהיה לך גם נוטלים ממך. כך יוצאת הוראה מפורשת ששייכת לדור העשירי[2].

סברות להצדיק חמדה ותאוה

[שאלה: למה תקציבים זה נקרא "רעך"? למה זה לא שלך?] אם אתה שואל את זה, חז"ל אומרים[1] שאינשי לא משמע להו שאם אתה נותן דמים זה אסור. יש מחלוקת ראשונים, הרמב"ם אומר שאף על פי כן זה אסור, אבל היות שאינשי סוברים שמותר, לכן לא נעשה בכך פסול לעדות. אבל יש מי שאומר ש"אינשי" צודקים[2] (כך גם לקיחת תקציבים היא משהו כזה שלאינשי משמע בסדר אבל יתכן שהוא לא בסדר).

חוץ מזה שה"אינשי" חושבים שאם אתה נותן דמים אין בעיה, יש עניין נוסף שנוגע להבדל בין חמדה לתאוה. אחד המפרשים החשובים – הכתב והקבלה[3], שמפרש ככלל את לשונות התורה מאד יפה – רוצה להבחין בין חמדה לתאוה על דרך הפשט, ואומר שתאוה זה כאשר יש לי איזו תועלת מהדבר ולכן יש הוה אמינא שיהיה מותר לי ללחוץ על החבר שיתן לי (כך גם יכול להיות בלקיחת תקציבים, שיש סברא להצדיק ובכל זאת יכולה להיות בעיה).

תאוה וחמדה של ה' לבריאת העולם; בירור החמדה

לפני שנגיע לעצם ההסבר של הכתב והקבלה, הוא שואל גם למה דווקא בפרשת ואתחנן כתוב "ולא תחמד אשת רעך" ואחר כך "ולא תתאוה בית רעך" בלי להזכיר אשה. לכאורה נראה שעיקר התאוה היא אשה, אבל לפי הראש של משה רבינו במשנה תורה רואים שעיקר החמדה היא חמדת נשים והתאוה היא לדברים אחרים (ביתרו הכל הוא חמדה).

היינו באמצע משהו שלא סגרנו. אמרנו שר' אייזיק אמר שאדמו"ר הזקן הוא רופא עינים, ה"נחמד למראה" של עץ החיים. הרופא עינים היינו ה"תאוה הוא לעינים" שמקדים את ה"נחמד הוא להשכיל" – לשון הסתכלות. אדמו"ר הזקן עושה את עיקר טעם הבריאה "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וכל ענינו להחדיר לנו ש'על תאוה אין קושיות'[1], אי אפשר להסביר למה ה' התאוה לדבר כל כך מוזר. אולי הוא חומד...

נאמר דבר פשוט לגמרי. אי אפשר לומר שכל החמדות בעולם הן רעות, אדרבה. אמנם יש את הזהר[2] המפורסם ש"לא תרצח" ישראל, ויש לפעמים רצח מותר – כמו מיתת בית דין – ונותן יוצא מהכלל לכל דיבור. אם כן, יש יוצא מהכלל לפי דין תורה, אבל בעצם רצח הוא לא טוב, וכך ניאוף וגנבה וכו'. האם גם חמדה היא בעצם לא טוב? לא, יש חמדה טובה. כמו שהסברנו, כל התורה כולה היא חמדה – "חמדה גנוזה", "כלי חמדה", "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה". המפרשים אומרים שכאשר אדם חומד ללמוד או לעשות מצוה זו חמדה טובה, חמדה של קדושה, שרצויה לכתחילה אריבער.

הפשט של "לא תחמד" הוא בירור. אי אפשר לומר שהפשט של "לא תרצח" הוא לברר בין רציחות טובות לרעות, אבל הפשט של "לא תחמד", היות שיש באמת הרבה חמדות – חמדה היא לא חד וחלק דבר שלילי – היינו בירור מה אסור לחמוד, זה וזה וזה, כלל ופרט וכלל.

הראב"ע: הבדל בין בעלי דעה לבחורים

אם כן, בפרשת יתרו הכלל הראשון הוא בית רעך ובפרשת ואתחנן הכלל הראשון הוא אשת רעך.

האבן עזרא אומר[1] שמשה רבינו מדבר לדור יותר למעלה, דור דעה, ושם הכלל הראשון הוא "בית רעך". למה? מי שיש לו שכל יודע שקודם צריך בית ואחר כך ישא אשה, כמו הרמב"ם[2]. אם הוא כבר חומד – הוא חומד לפי הסדר, מה צריך קודם. כך הוא מסביר, שפרשת יתרו היא "לא תחמד" לבעלי דעה, אחד שיודע שקודם צריך בית ואחר כך אשה. אבל בפרשת ואתחנן משה רבינו מדבר לדור אחר, בחורים שנכנסים לארץ ישראל להלחם, ויש להם מצות אשת יפת תאר – אצלם עיקר החמדה היא רק נשים. כשמדברים עם בחורים (זו לשונו), ולא עם בעלי דעה – אצל בחורי ישיבה הכלל הוא "לא תחמוד אשת רעך".

[גם הקב"ה סובר שקודם דירה, "דירה בתחתונים", רק שביתו זו אשתו...]

הסברא בסדר הדברים בפסוק היא של כלל ופרט. בפרשת יתרו בית הוא דבר שאין בו רוח חיים (וגם קרקע, לא מטלטל) וכל שאר הפרטים – אשה עבד אמה שור חמור – יש בהם רוח חיים. בכלל יש רוח חיים ובפרטים לא. בפרשת ואתחנן מוסיפים לבית גם שדה, ואז יש שני דברים ולכן הם הופכים להיות בפרטים והכלל הוא כלל החמדה – האשה – ומה שאחריו אלו פרטים יחסית לכלל החמדה. כך כותב הרמב"ן בואתחנן, שבאשה יש הכי הרבה יצר ("והוסיף ביאור בדבור לא תחמוד שהקדים האשה, בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו באשה יותר מן הכל"). ולגבי שדה הרמב"ן מביא את המכילתא שלומדים מזה "כל דבר שקונה ומקנה". הכלל הוא סוג אחר לגמרי של קנין. בשני המקומות יש בסוף כלל נוסף, "וכל אשר לרעך".

בכל מקרה, רואים שמשה ב"ואתחנן" מדבר ל"דעת בחורים". בשביל להיות מנהיג שמכניס את עם ישראל לארץ ישראל צריך לדבר לדעת בחורים – הוא ירד, אבל כנראה לא מספיק, עובדה שהוא לא זכה להכנס לארץ.

חמדה למשהו שחמוד בעצם, תאוה למה שיש בו תועלת ע"י צרוף

כעת נראה את דברי הכתב והקבלה והאם אנו מסכימים להם. כבר רמזנו שכנראה אדה"ז לא כל כך מסכים, אבל דבריו נשמעים טוב. הוא אומר שחמדה היא דבר שהוא חמוד מצד עצמו – חפצא שהוא חמוד (לא משתמש במלים חפצא וגברא). אשה – וכל הנשים יפות – היא דבר חמוד בעצם. לא סתם אתה חומד. זה מתאים לפעם הראשונה בתורה, "כל עץ נחמד" – הוא באמת נחמד, זה לא משהו סובייקטיבי. כשאני מסתכל הוא נחמד לי, אלא שיש משהו שהוא באמת חמוד [כמו התורה שהיא "חמדה גנוזה", דבר באמת חמוד, וכמו שכתוב בפירוש "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"[1]].

אבל תאוה היינו שאני מתאוה למשהו שאני צריך לשם משהו – לשם תאוה או לשם משהו תועלתי. כשיש לי תאוה למשהו סתם, זה לא בגלל שהוא תאוה בעצם – לא בחפצא – אלא הכל בגברא שלי, בגלל שיש לי תאוה. הוא מסביר שזה תמיד מצטרף למשהו אחר. כלומר, שיש בכך איזו תועלת למשהו אחר.

אחר כך הוא נותן דוגמה. הוא אומר שיש צַיָּד (לא אומר שרומז כאן לנמרוד ועשו), איש יהודי ציד, ויש אחד יושב אהל, איזה בן ישיבה. בן הישיבה ירש איזו חרב או קשת מאד מיוחדת, שאין כיוצא בה בעולם, מאביו. יושב לו בבית איזה כלי זין מיוחד-מיוחד. בא הציד ורואה את כלי הזין בבית המלמד או התלמיד-חכם, ואומר – יש לו, אבל הוא לא צריך את זה. בשבילו זה לא מעלה ולא מוריד. אולי זה מזכרת מאביו או מהיכן שקבל, אבל הוא לא זקוק לכך בעצם, לא שמושי לו, ולי זה מאד שמושי – הלואי שהיה לי את הדבר הזה. כאן הוא מתאוה, ובתוך התאוה יש לימוד זכות – כשאקח ממנו בדמים זה כמעט "זה נהנה וזה לא חסר". יש בכך כל כך הרבה שכל, לכן אינשי חושבים שאין בכך עבירה – זה נוגע בעיקר לתאוה. ביחס לחמדה כולם מבינים, שאם הדבר חמוד – למה שיהיה לי ולא לו. כמו "מאי חזית" – אם הדבר חמוד בעצם אז יתכן שאני חומד, אבל אין שום הצדקה שיהיה אצלי יותר מאשר אצלו, אלא אם כן הוא סתם אדם רע בטבע. אבל בתאוה לא כך – יש סברא להצדיק, שיותר מוצדק שיהיה אצלי מאשר אצלו, לכן מרבה עליו רעים ומפציר בו ולוקח ממנו בדמים ("יושב לו על הוריד").

בספר שמות כנראה הכל דברים חמודים, הכל חפצא (יש בית חמוד מצד החפצא). אם הדבר חמוד מצד החפצא האיסור הוא "לא תחמד", אבל אם זה רק אינטרס אישי – שיש בו לימוד זכות – זה "לא תתאוה". התאוה מתאימה לדור השני, של אנשים תועלתניים, פרגמטיים, כל אחד צריך את הכלים המיוחדים לו. עוד לימוד זכות, שלא מזכיר, שכאשר נכנסים לארץ יש ערבוּת – למה שיהיה אצלך ולא אצלי – וכן סברת "עם הארץ" היא "שלי שלך שלך שלי". יש הרבה לימוד זכות על כך שהכלי מתאים שיהיה שלי.

אמרנו שזה לא מתאים עם דברי אדה"ז שאמר "על תאוה אין קושיות". הכתב והקבלה אומר שלתאוה יש נימוק, ואדמו"ר הזקן אומר שלתאות נפש אין שום נימוק.

ע"י "אנכי ה' אלהיך" אפשר לקיים "לא תחמד"

יש עוד משפט שצריך לשחזר לעצמך, מה שכתוב בתניא פרק כ"ט, שכל פעם שהיצר עולה, שהגאוה עולה, צריך לצעוק על היצר "אתה רע ורשע" וכו'.

בכלל, מה ההבדל בין תחילת עשרת הדברות לסופן? כל המפרשים, וגם חז"ל, מדברים על "נעוץ סופן בתחלתן". כן כתוב במפרשים שהיות שעיקר הפשט של חמדה הוא בלב, במחשבה (למרות כל הפירושים שחמדה היא לקיחה בדמים) – והדבור היחידי הנוסף שהוא מחשבה הוא הראשון, "אנכי הוי' אלהיך". אם כן, יש קשר ממשי בין שניהם, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" (כך כתב רבינו בחיי בספר כד הקמח[1]).

זה כנראה עוד תירוץ לקושית האבן עזרא, שהא בהא תליא. איך אפשר לקיים "לא תחמד" בלב? כנראה תלוי ב"אנכי הוי' אלהיך". "לא תחמד" היינו יסוד התאוה בנפש, במובן הרחב של תאוה, וזה כולל הכל – בית, אשה, מטלטלין, קרקעות, נפשות (עבדו ואמתו, כולל גם גונב נפשות, כל מה שהיה כתוב קודם). איך אני יכול לקיים את ה"לא תחמד"? לפי ערך הקיום של "אנכי הוי' אלהיך", מצות האמנת אלקות.

רמז: אנכי הוי' אלהיך לא תחמד בית רעך = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. "אנכי" ו"לא יהיה לך" כנגד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכאן יש יחודא-תתאה, שיש לו מעלה גם לגבי יחודא עילאה.

עוד רמז יפה: בדבור "אנכי" יש מא אותיות ובדבור "לא תחמד" יש נד אותיות – סה"כ דניאל אותיות, ה"פ חוה. בפרשת ואתחנן יש ב"אנכי" מא אותיות וב"ולא תחמד" ס אותיות, סה"כ 196, 14 ברבוע. הממוצע של ארבעת הפסוקים הוא מט, ז ברבוע, לב טוב. והנה בספר החינוך (תטז) כותב על מצוה זו "וזהו לפי הדומה ענין 'לב טוב' ששבחו חכמים במסכת אבות[2]". על "לב טוב" נאמר שם באבות "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם", עוד סימן שזהו עניין שכולל את הכל.

"אנכי" – תיקון הגאוה. "לא תחמד" – תיקון התאוה; נצרות ואיסלאם

ההבדל בין "אנכי" ל"לא תחמד" הוא ש"אנכי מי שאנכי" על דרך שהיה כתוב בפרשה הקודמת "אשירה להוי' כי גאה גאה" – אנכי – זה תיקון הגאוה בנפש. יש שני יסודות, גאוה ותאוה. זה שרק ה' יכול להתגאות, תיקון הגאוה, היינו "אנכי הוי' אלהיך", ו"לא תחמד" היינו תיקון התאוה והחימוד.

כמו שאמרנו, תיקון החימוד אינו כמו רציחה ושאר האיסורים, אלא בירור – להשאר עם "תאות צדיקים אך [לשון מיעוט] טוב". זו התכלית של "לא תחמד", להיות "תאות צדיקים אך טוב" ו"תאות צדיקים יתן" ו"תאות ענוים". צדיק וענו היינו יחוד יסוד ומלכות, כידוע. אז צריכים לתקן את הגאוה על ידי שפלות ולתקן את התאוה על ידי בירור, להשאר רק עם החמדה הטובה.

הרמב"ם אומר שכל התורה, החל מעשרת הדברות, היא נגד עבודה זרה. בעלינו לשבח אומרים "שהם משתחוים להבל ולריק" ויש מוסיפים – מנהג ארץ ישראל – "ומתפללים לאל לא יושיע". ידוע[1] שאומרים לשונות אלה כי רומזות לשתי הדתות המתחרות, הבנות המורדות – בן סורר ומורה – שיצאו מעם ישראל, שהם הלוחמים נגדנו. "לאל לא" בגימטריא נביא האיסלאם, והוא מלשון חמדה. לכן הוא קשור לדור העשירי. קשור גם לארץ ישראל, זו הגלות כאן.

אבל "אנכי" (נגד עבודה זרה) קשור לגימטריא של וריק (יש"ו). בנוסח שלנו אומרים "ולריק", אבל הרמז, הגימטריא, היא רק על "וריק", שמכוונים אותו, ולכן יורקים ("וריק" לשון יריקה). ב"היום יום"[2] כתוב שיורקים מהסיבה שלא רוצים להנות מהרוק, אבל גם יורקים עליו, כמו שיורקים על עבודה זרה, וזה עיקר הכוונה. כשאומרים "ולריק" יורקים על אותו אחד שבגימטריא "וריק", שהפגם שלו הוא הפגם של "אנכי הוי' אלהיך", פגם הגאוה. זה הדור של הבעל שם טוב, התיקון של הבעל שם טוב. לכן הדור שלנו הוא הדור של "נעוץ סופן בתחילתן", העשירי לבעש"ט, "העשירי יהיה קדש להוי'" (רק כמו שהסברנו קודם שזה ה"קדש להוי'" התשיעי, כבר מתחיל מהדור התשיעי, התשיעי אומר "העשירי יהיה קדש להוי'", רק שיש הרבה שקוראים לתשיעי עשירי ואז הוא גם "העשירי יהיה קדש להוי'"). אותו האיש גם נתן עיניו באכסניא[3], גם נעוץ סופן בתחלתן, אבל הפשט שלו ישות.

אז רואים כמה "לא תחמד" אקטואלי, גם לא לחמוד תקציבי ממשלה, וכנראה שהא בהא תליא – להתגבר על ה"לאל לא".

[שאלה: מה התשובה על השאלה שהתקציבים הם שלי? – אני נתתי, אני לוקח]. זה לימוד זכות. אפשר לומר שאם תקיים בשלמות "לא תחמד" בכל הקשר אחר, ואז תטען שזה כסף שלי – אז נתחשב. כמו רבית, יש רבית ואבק רבית, וכתוב[4] שיש קשר בין רבית ללא תחמוד – ברבית אדם מורה היתר לעצמו, וכך ב"לא תחמד", ולכן צריכים להתרחק לגמרי. במיוחד כשקוראים את התרגום, ורואים שהסימן שמי שחומד גולה. כתוב שמה שחמד לא נותנים לו, אז הסימן אם חמדת או לא – שלא נותנים לך. אם לא נותנים לך איגלאי מילתא למפרע שהיה "לא תחמד", אז צריך לקבל החלטה טובה שהולכים על "לא תחמד".

"מחמד עיניך" – ספר תורה ואשה

אמרנו שיש הרבה דברים על חמדה. עיקר הדוגמה של הרמב"ם של מי שחומד הוא אחאב, והוא זה שהקפיד לא למסור לאויב את "מחמד עיניך"[1] – ספר תורה לפי חז"ל, נחלת אבותינו, מסורת היהדות.

אצל יחזקאל כתוב "מחמד עיניך"[2] על אשתו. כמו שבפרשת "ואתחנן" (לשון חן) מתחיל "ולא תחמד אשת רעך".

אם כן, "מחמד עיניך" זה או האשה או ספר תורה (כבר קשור לאחד הפירושים הבאים). שני כללים גדולים בתורה. האשה צריכה להיות מחמד עיניך – זה חיובי לגמרי, כמו שספר תורה הוא מחמד עיניך של כל עם ישראל, החל מהמלך. אם האשה שלך היא "מחמד עיניך" שלך, ודאי לא תחמוד אשה אחרת.

יש עוד פסוק במשלי, אסמכתא לכתב והקבלה (למרות שאינו מביא) – "אל תחמד יפיה"[3], לא כתוב "תתאוה" אלא "תחמד", סימן שעיקר החמדה הולך על יפי, מתאים לפירושו שחמדה היא למשהו אובייקטיבי. אם כי שעל אשת יפת תאר חז"ל דורשים שהיא רק יפה לך[4] – יתכן שיש שאשה יפה רק לך, ולך היא מותרת. זו כבר לא חמדה, לפי הכתב והקבלה. שם לא כתוב חמדה או תאוה אלא חשק – חשק יכול להיות מצד החמדה, יפי אובייקטיבי, או מצד התאוה, שיפה לך ולא לכולם.

לחמוד את המלכות

[שאלה: מה זה שאומרים למלך "למי כל חמדת ישראל"[1]?] קודם כל, רואים שזה שייך למלכות, הדבור האחרון. תיקון החמדה שייך למלכות. לא צריך לחמוד ממלכות הרשעה, כי החמדה שייכת למלכות [לחמוד את המלכות]. צריך לחמוד דברים טובים, והדבר העיקרי שצריך לחמוד הוא מלכות בית דוד. התורה היא חמדה, דבר הכי טוב.

את הפסוק "ולמי כל חמדת ישראל הלא לך ולכל בית אביך" אומר שמואל הנביא לשאול, שכבר נמצאו האתונות, ובכלל מהן חשובות לך. רש"י וכל המפרשים אומרים שבכך שמואל רמז לו את דבר המלוכה, זה הפשט. ראש-תוך-סוף של "חמדת ישראל" הן חיל – חסיד ירא-שמים למדן. כל פעם שמברכים ילד שיהיה חיל מכוונים גם "חמדת ישראל" – שיהיה מלך, לא רק חיל, שהיה חיל הכי חמוד בעם ישראל, וממילא הוא המלך. "כל חמדת ישראל" ראשי תבות כחי – על המלך להזהר מ"כחי ועצם ידי".

ארבעה דברים שצריך לומר לעצמו

נמשיך לעיקר. היינו באמצע הדבר הרביעי שצריכים להתרגל לומר כאשר עוברים ברחוב. לכן הגענו לגאוה מול תאוה. כתוב בתניא שכאשר הגאוה מתרוממת, וזה מסתיר על האלקות לגמרי, צריך שהאדם ישפיל עצמו לגמרי – יתן לעצמו סטירת לחי ויאמר "אתה רע, משוקץ ומתועב" וכל השמות שקראו חז"ל ליצר, ואז היצר משתתק. אפשר לומר בדיוק את חמש הלשונות שיש בתניא, ואפשר גם לקצר. יש כמה אנשים שמקצרים את כל הלשונות שם למלה אחת – "כלב!", עם סימן קריאה ואצבע מצביעה כלפי.

אם כן, יש בעצם ארבעה דברים שאדם צריך להתרגל לומר כל הזמן, והם כמובן כנגד י-ה-ו-ה:

הראשון "נחני בדרך אמת", "אין אמת אלא תורה" ו"אורייתא מחכמה נפקת".

השני, "תשמרני", שזה מקיפין דאמא, כנגד ה עילאה שבשם. אלה שתי תפלות-תחנות, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", כלומר שתלוי בקב"ה.

אבל יש שני דברים שאני צריך כל הזמן לומר לעצמי. אחד הוא "לא תחמד", וכמו שאמרנו עיקר החמדה והתאוה היא בלב – זה כולל את כל מדות הלב, וממילא כאן זה כנגד ה-ו (אם כי בעשרת הדברות "לא תחמד" הוא האחרון, כנגד המלכות, אבל כאן הוא תיקון הלב).

ואחרון אחרון חביב, עצם היכולת להשפיל עצמי במלה אחת קצרה – כלב (למי שהמלה הזו מדברת אליו). גם הכלב אומר שירה. בכל אופן, יש בזה כח השפלה אדיר – כך מספרים אנשי מעשה... – אם אדם יודע איך להשתמש בזה, וכנראה לשם כך נבראו הכלבים. אם תאמר נחש או משהו אחר – בסדר, אבל לא בטוח כמה זה ישפיל אותך. יש איזו סגולה מיוחדת בכלב להשפיל אותך ביותר. צריך להתבונן למה זה ככה. ידוע המדרש בסוף פרק שירה שחז"ל תמהים איך הכלב זכה לומר את שירתו. לא תמהים על שום דבר אחר, רק על הכלב, ומתרצים שזכה בזכות "לא יחרץ כלב לשונו". כתוב "מיד כלב יחידתי", הוא כנגד היחידה, וידוע שהבעל דבר בעצמו יורד לפעמים בעולם בדמות כלב שחור ענק, כמסופר על חטיפת נשמת אדמו"ר הזקן על ידי מורנו הבעל שם טוב[1].

עד כאן השלמה לענינים האלה, ש"לא תחמד" הוא משהו מאד כללי שכל הזמן צריך לשנן. [שאלה: הרבה יותר נעים לשנן "נחני" מאשר "לא תחמד" או "כלב"] צריך איזון בנפש, כתוב בפרק בעבודת ה' שעבודת ה-יה הרבה יותר נעימה מעבודת ה-וה.

כמובן שאם תאמר באידיש יותר טוב, הונט [כלב]! שתי הה"הין, בחינת נוקבא, היו אומרים באידיש. "לא תחמד" צריכים לומר בעברית, וגם "נחני בדרך אמת", זה הרי כמעט-פסוק (של אליעזר עבד אברהם, "אשר הנחני בדרך אמת", וזו הפעם הראשונה בכלל שכתוב "אמת" בתורה), סיפור מפורש בתורה, לכן גם "אורייתא מחכמה נפקת". סיפור שקשור זיווג, וכל זיווג הוא ממוחין דאבא – אז אדם ראוי לזיווג, כשיש לו מוחין דאבא, ואז מבקש "נחני בדרך אמת" לזיווג האמיתי שלו.

לסיכום:

י	חכמה	"נחני בדרך אמת"
ה	בינה	"תשמרני"
ו	מדות	"לא תחמד"
ה	מלכות	"כלב"

רמזי "לא תחמד"

יש כמה רמזים יפהפיים: ב"לא תחמד" ביתרו יש 54 אותיות ובואתחנן 60 אותיות – יחד 114, הממוצע חמדה אותיות. כל חמדה היא ג"פ חוה, כנ"ל, ויחד זה ו"פ חוה, כנגד ו צרופי חוה.

עוד משהו יפה: אמרנו שהחמדה הראשונה שייכת לעצי גן עדן וה"נחמד" הראשון קאי בפרט על עץ החיים והנחמד השני קאי על פי פשט על עץ הדעת. אמרנו שהפסוק הראשון הוא טוב, אבל הוא לפני התהו, לכן צריכים להסביר שזהו תהו יציב, עקודים. הרמז ש"ויצמח הוי' אלהים מן האדמה" בגימטריא תהו, "והארץ היתה תהו", אבל לא תהו של נקודים שנשבר אלא תהו של עקודים שלמעלה מהשבירה. אך היות שבכל זאת זהו תהו, לכן יכול להשתלשל מזה התהו שנשבר של "נחמד העץ להשכיל".

הפסוק "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה" הוא הפסוק ה-40 בתורה והפסוק השני של "כי נחמד העץ להשכיל" הוא הפסוק ה-62. יחד 102 = נחמד. ו"פ טוב – ששת הצרופים – עולים נחמד. נחמד הוא כל שש הכנפים, ששת צרופי טוב, כל גווני הטוב שיש במציאות מצטרפים יחד להיות נחמד. זה שהפסוק הראשון הוא הארבעים והשני הוא ה-62 אפשר למצוא גם במלה נחמד, שיש בה מ ושאר האותיות עולות 62.

גנב "בוטח ומקוה" כנגד אכילת תאנים וחשש תולעים

[העירו על עניני הכשרות ובדיקת הפירות.] אם כבר אמרת, צריך לקיים, אבל גם נאמר: רבי זושא, שהיארצייט שלו היה ב-ב' שבט, אמר שצריכים ללמוד שבעה דברים מגנב. אחד מהם שהוא "בוטח ומקוה", שהקבלנו לנצח. מי שרוצה לעשות סדר ט"ו בשבט ולאכול את כל שבעת המינים, שיכוון שכל מין כנגד לימוד אחד מהגנב. שהחטה תעזור לו להיות זריז, ושעורה להיות מכניס עצמו במקום סכנה, וכך הלאה לפי הפרצוף שעשינו. יוצא מזה שכאשר אוכלים תאנים זה אמור לעזור לבוטח ומקוה [עוד בעניין מה שלומדים מגנב ראה בהמשך].

כידוע שמסופר, זו היתה מחלוקת בין הצדיקים הגדולים תלמידי הבעל שם טוב, שהיו כאלה שהשתגעו על לבדוק תולעים והיו כאלה שלא בדקו כלל. כמובן אנחנו לא מורים הלכה כאן, גם לומדים מגנבים ועושים דברים חמודים – "בגדי עשו החמודות" (תיכף נוגע לאחד הפירושים איך אפשר לקיים "לא תחמד" אף שנגד הטבע). שוב, היו כאלה שדווקא לא בדקו, וכששאלו – זו הלכה בשו"ע לבדוק – הם אמרו שזו מדת הבטחון. זה היה רק מאמר מוסגר, עם כוונת אכילת הפירות בשנה זו. תמרים כנגד המדה שאם לא הצליח פעם ראשונה יחזור כמה פעמים.

היו שני צדיקים (למדנו פעם את הסיפור), שאחד בדק את התולעים היטב והשני לא היה בודק. פעם אחת זה שבודק שלח דגים מתנה לזה שלא בודק. הוא אמר לו שזה בחזקת תולעים וחייבים לבדוק היטב. השני שלא בודק אף על פי כן לא בדק, כי הוא לא בודק. או שבודק או שבוטח, והוא לא בדק. הצדיק שבודק בא ולא מצא תולעים בדגים, ושאל איך יתכן – אצלי בכל מה שבדקתי היו תולעים. הוא אמר לו – אתה שבודק, כל התולעים באים אליך, ואני לא בודק אז לא באים אלי... (כמו שהגמרא אומרת על השדים – "מאן דקפיד"[1]). טוב, ידוע שהיו מתלמידי הבעל שם טוב שלא אכלו אצלו, לא סמכו על הכשרות, וב"מאה שערים" יש הסבר שלם איך זה יכול להיות[2].

הקבלת הדברות למאמרות – "לא תחמד" כנגד "לא טוב היות האדם לבדו"

עכשיו נגיע למהלך השני: יש הרבה הרבה דברים שהם כנגד עשרת הדברות. החל כמובן מעשר ספירות, עשרה מאמרות וכו' – כל מה שיש עשרה בתורה. למשל, הדברים הפשוטים: כשמקבילים בזהר[1] את עשרת הדברות לעשרה מאמרות זה לא כמו השיטה ש"בראשית נמי מאמר הוא".

הכל בשביל שנתמקד על הדור העשירי שלנו, והתנוצץ תוך כדי זה למה יש הוה-אמינא להסתפק בתשעה מאמרות. למשל כאן, בזהר המאמר העשירי אינו חלק מהסיפור הראשון של הבריאה, אלא "ויאמר הוי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (אחרי תשעה "ויאמר אלהים"). מאמר זה קובע ברכה לעצמו לגמרי, כי הוא סיפור אחר לגמרי, אבל הוא המשך ל"נעשה אדם". בזהר כתוב ש"לא תחמד" כנגד "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". סימן שהדור שלנו הוא לא טוב להיות לבד, צריך "נחני בדרך אמת" למצוא את השידוך – גם איש ואשה, גם רב ותלמיד, כל מה שבשם שידוך יכונה.

זו גם תכלית הבעל שם טוב. הרי כתוב ב"היום יום" שהבעש"ט חידש שאדם הוא לא לבד. עד הבעל שם טוב כולם היו לבד, והחידוש הגדול של הבעש"ט שאף אחד לא לבד. אפשר לומר שמהבעש"ט והלאה אף אחד לא לבד, אבל צריך לומר שעד הדור התשיעי יש רושם של לבד, אבל בדור העשירי – בזכות קיום "לא תחמד" – מגיעים תכל'ס, באופן סופי ומוחלט, לא להיות לבד יותר. לא נעמיק יותר מדי בכל אחד, תן לחכם ויחכם עוד.

הקבלת הדברות למכות – "לא תחמד" כנגד מכת בכורות

יש מקום שמקבילים את עשרת הדברות לעשר המכות. כתוב שעשר המכות הן ממוצע בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות[1]. הסדר הוא לפי הסדר, "אנכי הוי' אלהיך" כנגד מכת דם וכו'. אעפ"י שהמכות לכאורה מלמטה למעלה והדברות ממעלה למטה, בכל זאת ההקבלה היא כסדר ישר – כך כתוב.

הרבה מההקבלות שנאמר כתובות ברבינו בחיי על "לא תחמד" – בסוף עשרת הדברות מסכם את ההקבלות. סימן שכאשר מגיעים לסוף, לדור העשירי, אז הזמן והכושר לעשות הקבלות של הכל. מאד מתאים לדור שלנו. לפני שמגיעים לסוף אין לך את כל הנתונים, ואי אפשר לעשות הקבלות. תכלית הקבלה היא לעשות הקבלות, ועצם הדבר שעושים המון הקבלות הוא בגלל שהגענו לדור העשירי – זו סגולה וכושר מיוחד של הדור העשירי. כך באמת יוצא שכאשר מגיעים לסוף עשרת הדברות מתחילים לחשוב על כל ההקבלות לעוד דברים שיש בהם עשר.

שוב, במכות מכת דם היא כנגד האלקות של מצרים, כנגד "אנכי", ומכת בכורות כנגד "לא תחמד". זו סגולה ל"אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש" – נקמה בגוים. מכת בכורות היא בזכות התיקון של "תאות נפש", של "לא תחמד".

"וימאן" של יוסף – קיום "לא תחמד"

בפרשת בשלח כתוב שמשה לקח את עצמות יוסף עמו, ואז היו שני הארונות זה ליד זה, ושאלו "מאי האי" והתשובה "קיים זה מה שכתוב בזה"[1]. יש מדרש חז"ל[2] ש"כתוב בזה" היינו עשרת הדברות, וצריכים ללמוד עשרה דברים של יוסף כנגד עשרת הדברות ש"קיים זה מה שכתוב בזה". אצלו כנגד "לא תחמד" הוא העיקר – "וימאן" (דברנו באריכות על "וימאן" עם השלשלת, בי"ט כסלו). "וימאן" = "אנכי הוי'", נעוץ סופן בתחלתן, תחלת עשרת הדברות.

העמידה בנסיון של יוסף הצדיק – שלכן נקרא יוסף הצדיק – היא קיום בעצמו של "לא תחמד", דבר שהוא קצת לא טבעי. המשך הפסוק של "אל תחמד יפיה בלבבך" הוא "ואל תקחך בעפעפיה", ומי שהשתדלה יותר מכל אחד אחר לקחת את הבחור בעפעפיה היא אשת פוטיפר, ומה שהצליח לעמוד בנסיון זה ממש מעל הטבע, בזכות דיוקנו של יעקב אבינו (שחי נחמד מאד שנים, יעקב הוא נחמד מאד, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון").

אברהם קיים "לא תחמד" כשלא לקח מרכוש סדום

יש עוד מדרש יפהפה[1] שאומר תירוץ לא יודע על הקדמת "נעשה" ל"נשמע" לפני מתן תורה. זה פלא, ויש השגה ובקורת על כך מהמינים השונים בעולם, איך הקדמנו פה לאזן – "עמא פזיזא"[2]. יש מדרש יפהפה שאומר שזה לא "עמא פזיזא" בכלל. מה שהקדמנו "נעשה" ל"נשמע" דווקא בקבלת התורה, כי אבותינו כבר קיימו הכל – ה"נעשה" היינו מה שהאבות כבר עשו, ולכן "נשמע" ונקבל, זה בכלל לא חדש. ווארט יפהפה ולא מוכר. לא תחדש לי שום דבר, אז אני מוכן לקבל.

מי כבר קיים את ה"לא תחמד"? זה לא המדרש של "קיים זה מה שכתוב בזה", אלא מדרש אחר, "מעשה אבות סימן לבנים", שה"נעשה" היינו "מעשה אבות". מי שם כנגד "לא תחמד"? אברהם אבינו, שאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך". הוא לא חמד כלל וכלל את השלל שהוא בעצמו נצח. יש לו מקום מאד גדול לומר שזה שייך לו, ואף על פי שהשכל מורה לו שזה כסף שלו שהוא יכול לקחת – אמר שלא יקח (כדי שלא יגידו...). זה חז"ל מפורש, ש"אם מחוט ועד שרוך נעל" זה ה"מעשה אבות" של "לא תחמד".

הקבלת הדברות לקריאת שמע – "לא תחמד" כנגד "וכתבתם על מזזות ביתך"

יש ירושלמי[1] מפורסם, שהזכרנו הרבה פעמים, שכל עשרת הדברות נמצאים בקריאת שמע. "שמע ישראל הוי' אלהינו" זה "אנכי הוי' אלהיך", "לא יהיה לך" ב"הוי' אחד", וכך הלאה. מה זה "לא תחמד"? קשור בפרט לכלל של "לא תחמוד בית רעך" – "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך". על מזוזות הבית שלך, ולא הבית של מישהו אחר.

בכלל שואלים איך אפשר לעבור על "לא תחמד" בלי לעבור על "לא תגזל", ואחד הפירושים הוא שאם אדם גוזל קרקע, שעל פי כל הדעות לא נגזלת, או סתם נכנס לבית בלי רשות – לא עובר על "לא תגזל" וכן עובר על "לא תחמד". זה אחד ההיכי-תמצי איך אפשר לעבור על "לא תחמד" בלי לעבור על "לא תגזל", גם בלי שהמוכר אומר "רוצה אני".

כידוע יש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד[2], שלפי הראב"ד ברגע שהמוכר מסכים אין "לא תחמד", אלא זה זביני ("תליוהו וזבין זביני זביני") – מכירה על פי דין – והרמב"ם חולק. זו המחלוקת העיקרית בראשונים לגבי "לא תחמד". הרמב"ם אומר אדרבה, עיקר ההיכי תימצי של "לא תחמד" שאתה מכריח אותו עד שהוא גם מסכים בסוף (למרות שהמכר קיים). ממילא, לפי הרמב"ם יש הבדל ברור בין "לא תחמד" ל"לא תגזול" ואילו לפי הראב"ד אין הרבה נפקא מינה בין גזלן לחומד (הנפקא מינה היא שהחומד שם כסף בכיס של השני, אבל בסוף הוא גזל). דרך אגב, מעניין שהמגיד משנה, שמסביר את שתי השיטות, אומר כאן ששיטת הראב"ד יותר נראית לו (למרות שבדרך כלל הוא מצדיק את הרמב"ם).

ממילא יוצאת נפקא מינה גדולה למה אין מלקות – לפי הרמב"ם משום שזה לאו שאין בו מעשה. ואילו הראב"ד צועק – געוואלד, הרי זה שהוא לוקח בכח, בלי הסכמה, זהו מעשה שאין גדול ממנו. אם כן, מדוע לפי הראב"ד אין מלקות? כי ניתן להשבון, כמו כל גזל. לפי הראב"ד הרבה יותר קשה לחלק בין "לא תגזל" ל"לא תחמד".

"לא תחמד" כנגד "לא תעשק את רעך ולא תגזול"

אם כבר אמרנו, יש עוד חז"ל מופלא – שהזכרנו בחאלקה – שפרשת קדושים נאמרה בהקהל כי רוב או כל דברי תורה רמוזים שם, החל מעשרת הדברות. לכן דורשים[1] איך כל עשרת הדברות נמצאות בקדושים, ו"לא תחמד" שם היינו "לא תעשק את רעך ולא תגזל". זה לא "לא תגנב", אלא "לא תחמד".

הרמב"ם מביא להלכה את דברי חז"ל שמתוך תאוה בא לידי חמדה ובא לידי גזל, וסימנך: תאוה חמדה גזל ראשי תבות "שלש רגלים תחג לי בשנה" (תחג בגימטריא תהו, "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה"). תחג ר"ת תפארת חסד גבורה. לפי הסימן של "שלש רגלים תחג" יוצא שתאוה-חמדה-גזל הם בפרטות כנגד פסח-שבועות-סוכות. הרמב"ם מוסיף – ממעשה נבות – שבסוף מגיע גם ל"לא תרצח". תאוה חמדה גזל רצח ראשי תבות תחגר (לפני שה' עשה לאדם וחוה כתנות עור, הם עשו לעצמם "חגֹרֹת", אותיות תחגר (= תורה). פעם אחת בתנ"ך כתוב "תחגר" – "שארית חמות תחגר").

הרב פערלא בפירוש על הרס"ג[2] אומר שעיקר ההבדל בין חמדה לגזל הוא שבגזל אתה מעונין בשווי הכספי של הדבר, לא בעצם החפץ – לא משנה לך אם זה חפץ כזה או אחר, אתה רוצה כסף. בגזל אתה רוצה לגזול שוה ערך, ואילו חמדה היא לא שוה ערך בכלל. יש גם חקירה של המנחת חינוך[3], האם ב"לא תחמד" חייב בפחות משוה פרוטה. הוא אומר שכן, כי זו לא הפקעת ממון אלא משהו אחר. אם זו הפקעת ממון חייבים רק בשוה פרוטה, אבל אם לא הפקעת ממון יתכן – וכך הוא סובר – שחייבים על פחות משוה פרוטה. חקירה מענינת מאד. שוב, הרב פערלא מסביר ש"לא תחמד" היינו שאתה מעונין בחפץ, לא בשווי, ו"לא תגזל" שאתה מעונין בשווי. יש מכך כמה נפקא מינות מענינות. [שאלה: איך זה מסתדר עם "לא תחמד כסף וזהב עליהם"?] שאלה טובה. אולי כי זה יפה שם, ולא השווי. הכל נקודות מסביב.

מזוזה כנגד "לא תחמד"

אמרנו שבהקבלת עשרת הדברות לקריאת שמע כנגד "לא תחמד" יש "וכתבתם על מזוזות ביתך" – מזוזה היא סגולה ל"לא תחמד". כשעושים הקבלות מרויחים סגולות. בעשרת המבצעים של הרבי לפי איך שהקבלנו לספירות (לא סדר המבצעים אלא סדר ההקבלה)[1], וממילא לעשרת הדברות, מבצע מזוזה שייך למלכות.

יש מדרשים שמקבילים חמש דברות לחמש דברות, ולפי זה "לא תחמד" הוא כנגד "כבד את אביך ואת אמך". צריך לומר בתור סגולה, כמו שמזוזה היא סגולה לקיים "לא תחמד" שנגד הטבע, כך גם כיבוד הורים הוא סגולה ל"לא תחמד". טבע הנפש הבהמית כל הזמן לחמוד. מובן גם למה הרבי רצה כל כך שיבדקו את המזוזות בבית לפחות פעם בשנה, שהמזוזה תהיה כשרה, שבנוסף לקיום המצוה זה עוזר ל"לא תחמד" שכולל את כל התורה.

פרצוף הפרטים השונים בפסוק

כשאומרים "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". איך מקבילים לספירות? יש כמה מפרשים שמקבילים[1], אבל כמו הרבה מקרים דעתנו נוטה קצת אחרת. את "ביתך", הכלל הראשון, הייתי שם במלכות. מה עם "אשת רעך"? אם בית זה מלכות, מה עם האשה? אני חושב שהאשה היא "כתפארת אדם לשבת בית" (זה היופי) – נשים אותה בתפארת. הייתי יכול גם לומר הפוך, לשים אשה במלכות ואת ה"כתפארת... לשבת בית" לשייך לבית. ברקיעים רקיע זבול, בו בית המקדש, הוא הרקיע שכנגד התפארת. בכל אופן יותר ניחא, לענ"ד כרגע – זה דברים שמשתנים, אבל לא תמיד משתנים – לשים את הכלל הראשון במלכות, ואחר כך את האשה בתפארת (היפי).

יש פה שני זוגות – עבד ואמה ושור וחמור. יש מי שאומר שעבד ואמה הם ידי האדון, חסד וגבורה, והשור והחמור נצח והוד. אבל אני חושב הפוך. עבד ואמה הם זכר ונקבה, "איהו בנצח ואיהי בהוד". אפשר לומר שזכר ונקבה הם חסד וגבורה, ימין ושמאל, אבל עדיף לומר שעבד ואמה – שגם הוקשו לקרקע – הם נצח והוד, איהו בנצח ואיהי בהוד. לפי זה השור בגבורה, כידוע שבמרכבה פני שור מהשמאל, ואז למרבית הפלא יוצא שהחמור הוא החסד, דה-פקטו, היות שזה זוג.

יש גם יסוד כמובן – "וכל אשר לרעך". את זה כולם אומרים, שהכלל בסוף, "וכל אשר לרעך" ביסוד – "כי כל בשמים ובארץ".

ובקיצור, לפי סדר הפסוק: בית רעך – מלכות. אשת רעך – תפארת. עבדו – נצח. אמתו – הוד. שורו – גבורה. וחמורו – חסד. וכל אשר לרעך – יסוד.

חסד וחמורו		גבורה שורו
	תפארת אשת רעך
נצח עבדו		הוד אמתו
	יסוד וכל אשר לרעך
מלכות בית רעך

בפרשת ואתחנן יש גם "שדהו". שדהו דומה לשורו (כמו שקוראים לאשתי ביתי כך קוראים לשורי שדי[2]), וכמו ששור שייך לגבורה כך שדה, "יצחק קראו שדה".

[איך יתכן שהשור והחמור יותר למעלה?] קודם כל, יש יותר בעלות, קנין יותר חזק. לכאורה את השור והחמור יכול להרוג, מה שאין כן עבד ואמה. [ומה עם האשה?] תפארת זה קו האמצעי, משהו אחר. אמרנו שמה שהיא בתפארת זה בעצם מה ששרש המלכות באחורי התפארת, כתר מלכות.

בכל אופן, לא כל כך פשוט, אבל זה הכי טוב שיצא לי. אם תסתכלו, יש מי שמשנים את זה קצת. מי שמשנה בעיקר שם את האשה בבינה, מוציא אותה מכלל מדות הלב, וממילא גם מפנה מקום לשדה. הכל מאמר מוסגר, תן לחכם ויחכם עוד.

רמזי אותיות וא"ו ב"לא תחמד"

אם כבר אמרנו, מה שבולט – משהו מאד יפה שבולט בדבור זה – הוא הווין. כל לוחות הברית היו ו על ו על ו[1] (יש תורה חשובה בלקוטי מוהר"ן[2] על הווין של עשרת הדברות). המקום הכי בולט של ווין הוא כאן בסוף. נקרא את מה שנקרא בשבת בתורה, הדברות של יתרו – "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל אשר לרעך". כמה ווין יש? עשרה. הכל מרוכז בחמש מילים – "ועבדו ואמתו ושורו וחמֹרו וכל". יש עשר ווין – אומר שכולל את כל עשרת הדברות, שנתנו על לוחות שהם ו על ו על ו.

זה תרגיל בשביל התלמידים בחדר – תרגיל לכתה א': לספור את מיקום עשר הווין בפסוק ולחבר, יחד עולה משיח. ה-ו האחרונה, של "וכל", היא האות ה-45, אדם – אדם-דוד-משיח.

מה לגבי פרשת ואתחנן? יש עוד דברים, אבל יוסבר הדיוק שחסרה ו. בפרשת ואתחנן כתוב "שורו", ולא "ושורו". שם כתוב "ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך". כאן יש 13 ווין. "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו". העשר כנגד י"פ "קדש להוי'" ו-יג כנגד התוספת של שלשה "קדש... להוי'". הכל ביחד 23 ווין, שעולה צמח, שייך לט"ו בשבט: "ויצמח הוי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה", "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

קיום "לא תחמד" ע"י "ואהבת את ה' אלהיך"

אמרנו כמה דברים כנגד "לא תחמד". מצות מזוזה היא סגולה ל"לא תחמד". זה סוף הפרשה הראשונה של קריאת שמע. כעת נאמר עוד תירוץ איך אפשר לקיים "לא תחמד" שכנגד הטבע. [שאלה: יש הסבר לסגולה?] כעת נסביר, שזה ה"נעוץ סופן בתחלתן" למצות "ואהבת את הוי' אלהיך".

אחד המפרשים[1] מסביר באריכות שאי אפשר לקיים "לא תחמד" אם לא תבער בלב האדם אהבת וחמדת ה' בתכלית. הוא אומר ש"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך", "בשני יצריך", הכוונה שאין מקום בלב לשום אהבה אחרת. זה לא פירוש חסידי, אבל מאד דומה לפירוש אדה"ז שאהבת ה' היא תאוה, כמו כל התאוות בעולם, אבל אפשר להגיע אליה רק אם אתה מתפטר מכל התאוות. פירוש זה אומר בכיוון הפוך, שעל ידי שתלך חזק על אהבת ה' – שלפי דרך הבעל שם טוב, החסידות, היינו על ידי התבוננות, שתתבונן מאד חזק בדברים המעוררים את האהבה לקב"ה – אז ככל שתקבע בלבבך אהבת ה' כך תתפטר מכל חמדה אחרת.

[שאלה: איך זה מסתדר עם הפשט, שלא תחמוד רק "כל אשר לרעך", ומה שלא – מותר לחמוד?] אכן, מה שלא של רעך מותר לחמוד. יש חז"ל שאומר שאם אתה חומד את העינים של החבר, כמה נאות העינים שלך – הלשון שם "לואי עיני כעינו, לואי שערי כשערו" – האם עובר על "לא תחמד", וכתוב בחז"ל שלא עוברים[2]. למה? כתוב בחז"ל שבמקרה כזה, וכל כיוצא בזה, לא עוברים על לא תחמוד כי לא ניתן להשגה. אז בסדר גמור, כי אי אפשר להוציא ממנו את העינים ולשים בחורים שלך. אם נרחיב לטכנולוגיה המודרנית, אז יכול להיות שהדין של "לא תחמד" מתרחב היום. מתוך זה אפשר להבין למה מצוה זו שייכת לדור שלנו, כי מתרחבת מאד.

[שאלה: אבל איך זה עונה על כך שאם יש תאות ה' אין שום תאוה, ולא רק של רעך?] אמרנו כמה דברים. הווארט של האבן עזרא הוא שצריך להיות מופלג כמו בת המלך. יש מי שאומר שאם יש לך אהבת ה' אין חמדות אחרות. הפוך מאדה"ז, שאמר בכיוון השני.

[שאלה: אני שואל על אדה"ז, שמפסוק זה רואים שמותר לחמוד והוא אומר שאין מקום לשום תאוה אחרת!] מותר, אבל "מה שמותר לא צריך", כמו שכתוב בלוח "היום יום" – אם כן תחמוד, לא תהיה לך אהבת ה'. תמיד שואלים ביחס לירושלמי שעתיד אדם ליתן את הדין על מה שראה ולא נהנה – זה מהלך אחר (דהיינו שהירושלמי מדבר בצדיקים שאינם קשורים לתאווה ולכן הם יכולים להעלות את המדות וכו', כמבואר בתניא[3]).

עוד הסבר[4] לקיום "לא תחמד" קשור למה שכתוב ב"מבחר הפנינים" לרבינו ידעיה הפניני (שהרבי ר' בונים אמר שהוא הגלגול שלו) ואנחנו אוהבים להביא. יש שם "שער היאוש" כמדה טובה, כמו ענוה וכיו"ב, ושם הפירוש שאדם יתיאש מהעולם הזה לגמרי. זה לא שלך, אין לך שום סיכוי. זה כמעט דומה לאבן עזרא, אבל טפה אחרת. פשוט האדם הגיע ליאוש מהעולם הזה, ומי שהגיע ליאוש מהעולם הזה יכול לקיים "לא תחמד".

קיום "לא תחמד" ע"י פחד מה'

יש עוד פירוש, של מתנגד[1], שאומר שאי אפשר להגיע ל"לא תחמד" בלי פחד מה' (שרק זה מנצח את הטבע) – לא על ידי אהבת ה', כנ"ל.

הוא נותן דוגמה – שיש ווארט כמעט-מקביל לה בחסידות. נאמר קודם את הווארט ברמ"ח אותיות[2]. שם נותן דוגמה מה היא חרטה, ראשית התשובה. הוא אומר שחרטה היא של אחד שהלך לים להתרחץ ופתאום טובע, ואז הוא מתחרט שהלך לים. זו חרטה, ואם לא עד כדי כך – זו לא חרטה.

הפירוש הזה אומר משהו דומה, שלאדם יש חמדה – הוא רודף את החמדה, ולשם כך הוא עובר בחורף על נהר שכולו קרח, ופתאום הקרח נשבר לו, הוא נופל לתוך המים, ואז מרוב פחד שהוא טובע הוא שוכח מהחמדה שלו, כבר לא מענין אותו. קודם הוא היה להוט, ולכן סיכן את עצמו – רואים מה זה חמדה – אבל כשהוא באמת מסתכן, פחד הסכנה שהוא עמוק בתוכה מנטרל ממנו לחלוטין את התאוה. הוא אומר שמי שיש לו פחד ה' כל הזמן אין לו תאוות, כי כל הזמן פוחד. זה פירוש טוב, רק שמתנגד... (גם ה' צריך אותם בעולם, יש הרבה מה ללמוד ממתנגדים, אם אין מתנגדים אין התוועדות של חסידים – אתה לא מחייך, זה "הרע כסא לטוב" בלשון הבעל שם טוב...).

הוא מביא לזה פסוק טוב, ראיה טובה מאד, "בחסד ואמת יכופר עון ויראת הוי' סור מרע"[3]. זה פשט, שלכפר על העוונות שלך זה רק כאשר תעשה חסד ואמת – שעיקר הפירוש הוא חסד של אמת, שלא על מנת לקבל שכר. אחד שרוצה לתקן, שלא יקבל שום עונש אף פעם על כל העבירות הכי חמורות זה בחסד ואמת – פירוש שנשמע חסידי. אם תעשה מספיק חסד של אמת, לא משנה מה עשית בחיים – הכל יתכפר לך. אבל לגבי להבא, שלא תעשה עוד עבירות – קבלה מכאן ולהבא – זה רק "יראת הוי' סור מרע", רק יראת ה' תנטרל חמדות ותאוות וממילא תהיה שמור לא לעשות עוד עבירות. מכאן מביא ראיה שהדבר היחיד שיכול לפעול "לא תחמד" הוא רק יראת ה'.

התאוה כמשל לתאוה טובה

[שאלה: יש ציור של תאוה בלי משלים מתאוות פשוטות?]. "והוא ימשל בך", שכל המשלים שלו ממך (המציאות התחתונה היא משל לאלקות). זה משהו מיוחד של הדור העשירי שחוזר לבעל שם טוב.

זה עוד נושא גדול. הכי קרוב לזה זה אולי הווארט של הרבי הרש"ב[1] בענין תיקון הברית, שמי שאין לו בכלל תאוה לא יכול ללמוד חסידות. אם אין לו שום פגם הברית, שום שמץ מינהו של פגם הברית, אז הוא לא כלי לאור ה' של דברי אלקים חיים. לכן בדורות הרבי הרש"ב הוא השביעי, כנגד "לא תנאף". לכן הוא התנגד ל-562[2], כי בגימטריא "לא תנאף", הדור השביעי. לכן קשה ללמד זאת בבית ספר, אבל צריך הכל לקשר לגימטריא של 562 (דברנו קודם על קהל, וידוע היום בחכמת התקשורת שקהלים נוצרים על ידי קודים משותפים, וקודים זה גימטריאות – מספיק שאומרים 562 וכבר יודעים מה הכוונה, ולא רק כוונה אחת אלא ריבוי כוונות, המון דברים שהם 562).

"רעך" בעשרת הדברות

בכלל, מה שמייחד את הדבור "לא תחמד" – והוא מכנה משותף בין התשיעי והעשירי, אבל במיוחד בעשירי – הוא הבטוי "רעך". בדבור העשירי יש ג"פ "רעך", "בתלת זימני הוי חזקה", רעך רעך לרעך = 900, 30 ברבוע, סוד "הלב היהודי". בדבור התשיעי כתוב "ברעך", ובשאר הדברות אין "רעך". בזהר יש פירוש ש"לא תרצח" גם הולך על רעך, וכך הכל, אבל במפורש "רעך" – "ואהבת לרעך כמוך" – מופיע פעם אחת בתשיעי ושלש פעמים, חזקה (שרואים שזו מלת המפתח), בעשירי. [שאלה: "ואהבת לרעך כמוך" מציל מחמדה?] ודאי.

אין הרבה "רעך" בתורה. כל פעם שכתוב "רעך" זה להוציא גוי. איפה עוד יש? אמרנו שכאשר מקבילים בין עשרת הדברות לפרשת קדושים ה"לא תחמד" הוא "לא תעשק את רעך ולא תגזל", מהפעמים הבודדות שיש "רעך". יש עוד – "לא תסיג גבול רעך" (לעומת "לא תגזל" ששם ה"רעך" שייך ל"לא תעשק"), והאריך בזה בפירוש הרי"פ פערלא לרס"ג – מצוה שנוהגת בארץ ישראל, לכן שייכת לדור העשירי, שהוא הוא ה"דור רביעי ישובו הנה".

"לא תחמד" בגויים

[שאלה: מ"לא תחמוד אשת רעך" משמע שמותר לחמוד אשת גוי, אשת יפת תאר] החינוך אומר ש"לא תחמד" נאמר לכל באי עולם, שגם גוי מחויב, וכל כך למה? כי זה סניף של איסור גזל. אפשר לומר שזה לא חידוש של ספר החינוך, כי יש מדרש[1] שכל חמש הדברות האחרונות ניתנו גם לאומות העולם (קשור לכך שאין בהם שם השם).

זה המקום בספר החינוך, שכדאי לצטט את כולו[2], שאומר ששבע מצוות הן כללים – הוא מאריך בכך, ששבע המצוות הן כללים, וכל הפרטים שלנו שייכים גם להם. למה ה' מפרט לנו ולא מפרט להם? "יגדיל תורה ויאדיר", רצה הקב"ה להרבות לנו תורה ומצוות. הוא אומר שיש המון מצוות בתורה שהן פרטים של שבע מצוות בני נח, והם מחויבים בכך כמו יהודי, ואם הוא חומד הורגים אותו, כי זה גזל. אז אם רוצים איזו סברא איך להרוג את כולם, זה ודאי רק ה"לא תחמד"... אם אמרנו שזה אפילו נגד הטבע של יהודי, כל שכן גוי.

מה שאמרת לגבי יפת תאר, המפרשים אומרים שדין אשת יפת תאר לא חל על גוי[3] (ויש מכאן שאלה על הספר תורת המלך[4]). כתוב בפירוש שגוי אסור לחמוד גוי, ושיהודי מותר לחמוד גוי. הגמרא שואלת על אשת יפת תאר, אבל כאן כללי. כל כיבוש הארץ, "וכבשוה", זה ארץ חמדה.

[שאלה: יש במאירי[5] סברא הפוכה מהחינוך. הוא אומר שכישוף זה כמו סולם להגיע לעבודה זרה, ובגלל שה' אוהב אותנו – או אכפת לנו – ה' אומר שלא נעלה בסולם. הם – שיעלו, שישברו את הראש, מה אכפת לנו. על פי אותו הגיון אפשר להגיד על "לא תחמד", שבדרך לגזל]. אפשר, אבל החינוך אומר ככה... קשור למה שאמרנו שהקשר בין לא תחמוד ללא תגזול כל כך חזק שקשה להפריד (לפי הרמב"ם, שצריך מעשה).

הקבלת הדברות לגלגלים – "לא תחמד" כנגד הלבנה

היות שיש הרבה הקבלות לעשרת הדברות יש ממילא הרבה דברים שמקבילים ל"לא תחמד", וכל אלה חשובים במיוחד לדור ה"לא תחמד". יש כמה דברים שהם לא בחז"ל אלא ספרי קבלה, ויש אחד שהוא האבן עזרא עצמו[1]. האבן עזרא עסק בכוכבים, והוא אומר שעשרת הדברות הם כנגד הגלגלים. גם הרמב"ם מביא את הגלגלים.

איך זה הולך? יש את שבעת כוכבי הלכת, שסימנם ממעלה למטה הוא שצ"ם חנכ"ל (שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נגה, כוכב, לבנה). למעלה משבעה אלה יש את גלגל המזלות, הרקיע השמיני, היינו כל הכוכבים הקבועים. למעלה ממנו יש את הגלגל היומי, שמסובב את כל העסק. למעלה מהגלגל היומי יש את הגלגל העשירי שיש לו כמה כינויים – יש מי שקורא לזה גלגל השכל, יש מי שקורא לזה "כסא הכבוד" ויש מי שאומר "כבוד ה'", עוד לא עצמותו יתברך. אם זה כסא הכבוד או כבוד ה' – שם שורה הקב"ה[2].

לכן האבן עזרא כותב שכבוד ה' העליון הוא "אנכי הוי' אלהיך", "לא יהיה לך" גלגל היומי, "לא תשא את שם הוי'" גלגל המזלות, שבת כנגד שבתאי (הכי מתקבל על הדעת), ואחר כך לפי הסדר – "כבד את אביך ואת אמך" כנגד צדק, זה הצדק בעולם, מאדים כנגד "לא תרצח" (חלק מאד), חמה כנגד "לא תנאף" (יש מי שמחליף, ואומר שלא תנאף נגה, אבל נלך לפי הסדר), נגה "לא תגנב" (גונב נפשות), כוכב כנגד "לא תענה", ואחרון אחרון חביב – שאנחנו רוצים להדגיש (בראשונים אפשר להתבונן) – "לא תחמד" הוא לבנה[3].

מה מיוחד בלבנה, חוץ מזה שהיא אחרונה? ישראל מונין ללבנה, דומים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה. מי החומד הראשון? הירח, שחמד את הכתר. ווארט יפהפה. כל הזמן היא חומדת, כי אין לה משלה – זקוקה לקבל. אמרנו שהכל תיקון חוה – תיקון הירח. "פני יהושע כפני לבנה" – זו הכניסה לארץ. בהרבה דברים יהושע קשור לכניסה לארץ. אמרנו ש"לא תתאוה" מדבר במיוחד לדור שנכנס לארץ. התוספת של "שדהו" גם מוסברת בכך שלדור דעה אין שדות, במדבר. יתכן שיש למישהו בית-אהל שחומדים, אבל אין שדות במדבר. זו הראיה הכי מוחצת. לדור שנכנסו לארץ יש כבר שדות, ובמובן מסוים זה העיקר. איך חז"ל לומדים שמחימוד באים לגזל? מהפסוק "חמדו שדות וגזלו". דווקא ב"ואתחנן" יש שדהו, ששייך לארץ ישראל. היות שהשדה הוא סניף של בית, זה מחזק את מה שאמרנו שהבית – והשדה כסניף שלו – במלכות, כנ"ל.

מדוע הרמב"ם השמיט אשה ב"לא תחמד"

יש עוד דיוק, שהמנחת חינוך[1] מתחיל איתו ולא מתרץ טוב, ואף אחד לא מתרץ טוב. על "לא תחמד" יש הרבה מנחת חינוך, בסוף הוא מגיע לכך שגם אם אין שוה פרוטה, אבל בהתחלה מדייק בלשונות הרמב"ם. ב"לא תתאוה" הרמב"ם מביא אשה, אף על פי שלא כתובה שם, אבל בהלכה הראשונה, של איסור חימוד – מצוה בפני עצמה – הוא לא מביא אשה בכלל. המנחת חינוך מסביר שדוקא ב"תתאוה" צריך להביא אשה כדי לחדש, שהיות שהיא כתובה לפני תאוה צריך לכלול שהכל מתחיל מתאוה.

יש באמת שאלה, הרי כל "לא תחמד" הוא שמרבה רעים עד שקונה בכסף, אז איך חומדים אשה? יש מי שאומר שאי אפשר לחמוד אשה בלי "לא תנאף" [אפשר לשכנע בעל לגרש אשתו]. אומרים שהתירוץ הזה יכול להתאים לרמב"ם, אבל לא לראב"ד, כי אין גירושין בלי "רוצה אני" (ואז לפי הראב"ד לא עוברים על "לא תחמד"). כל הענין של איך חומדים אשה הוא שאלה.

מכל מקום, יוצא לנו ש"לא תחמד" כנגד הלבנה, ואז הזמן לתקן זאת כל חודש הוא בקידוש לבנה. הרבי חידש[2] שגם נשים בכלל, אז טוב שנשים תשתתפנה בקידוש לבנה. רוב הנשים שומעות ואומרות אמן על הברכה, ואם אין גבר לזכות את הנשים כדאי שהאשה תעשה גם לבד – אולי בלי שם ומלכות. זה אחד הדברים האחרונים של הרבי, לקראת הדור העשירי – קידוש לבנה לנשים, כי האשה היא התיקון של לא תחמוד. אם כי עיקר החמדה היא שהבחור חומד את האשה, אבל הנושא של חמדה הוא תיקון חוה.

הקבלת הדברות לאברים – "לא תחמד" כנגד הכליות

אחרון אחרון חביב: יש שאומרים חידוש מאד יפה, שעד כמה שזכור לי לא אמרנו אף פעם, שאף על פי שיש רמח אברים כנגד רמח פקודין (מצוות עשה) ו-שסה גידין כנגד שסה מצוות לא-תעשה, יש מושג בקבלה הראשונה – לפני האריז"ל – של עשרה אברים ראשיים בגוף[1] (בספר יצירה יש יב מנהיגים, רק מהצואר ולמטה, ויש חלוקה בין שתי הידים ושתי הרגלים, ויש עוד שבעה בראש, וכאן עשרה כולל הכל – חלוקה אחרת לגמרי).

היות שיש עשרה אברים ראשיים צריכים הקבלה ביניהם לעשרת הדברות. לפי זה כל דבור של עשרת הדברות הוא רפואה לאבר מסוים. תיכף נאמר את כולם, אבל נתחיל מהאחרון אחרון חביב, "לא תחמד", שכתוב שהוא כנגד הכליות[2]. כתוב "בטחות חכמה" (הכליות כנגד הבטחון) – אמרנו שצריך הרבה בטחון בה' כדי לא לחמוד. הפשט הוא שהחמדה היא עצת כליות. החמדה מצד אחד באה מהלב, אבל העצה באה מהכליות לפי חז"ל, כליות יועצות[3].

אפשר אפילו לומר, אם אמרנו שתאוה היא אחרי חמדה – לפי סדר הפסוק, הפוך מהרמב"ם – אפשר לומר שקודם יש איזו עצת כליות, שבחסידות כתוב שהיא לפני רגש הלב. יש עצת כליות לחמוד, ואחר כך התאוה היא בלב (כמו האבן עזרא – אצל הכפרי הכליות יועצות שאין מקום לחמוד).

בכל אופן, ההקבלה בסוף היא ש"לא תחמד", כנגד הלבנה. היות שעושים הרבה הקבלות, הכל קשור להכל, יוצא שקדוש לבנה הוא רפואת כליות.

הקבלת עשרת האברים לעשרת הדברות

נסיים בכל האברים, נושא חדש שנאמר בקיצור נמרץ: החידוש שבעשרת האברים הראשיים יש מה שקוראים היום אברים פנימיים ואברים חיצוניים. החלוקה היא שש וארבע (כמו חלוקת י ל-וד במילוי שלו). ארבע אברים פנימיים – מח, לב, כבד (מלך), כליות. כנראה איזה י-ה-ו-ה – "חכמה מוחא" ו"בינה לבא". אחר כך כבד, שבדרך כלל מזכירים רק את שלשתם – ר"ת מלך, ויש להם הקבלה לחב"ד, לכן ס"ת חב"ד. לשלשת אלה מוסיפים כליות, שבמקום שלשה אברים פנימיים יש ארבעה. חוץ מזה יש: אזנים, עינים, פה, ידים, רגלים, ברית מילה. עוד ששה אברים שרואים אותם בחוץ [מה עם האף?] אין אף, "אף עשיתיו", "אף ארח משפטיך וגו'"[1].

מה שהכי בולט, לכאורה הקושיא העיקרית היא איפה הריאות. הרבה פעמים כתוב שהריאה נכללת בלב-בחזה, ויתכן שבכך נכלל גם האף – כל מערכת הנשימה (או שכלול בפה, "אף על פי"; יותר טוב שהאף יהיה כלול בלב, כי עולה אנכי).

בכל אופן, איך זה הולך לפי עשרת הדברות? "אנכי הוי' אלהיך" כנגד הלב (לא כנגד המח). כמו בספר יצירה, ש"לב בנפש כמלך במלחמה" – כל העולם הזה הוא מלחמה, כמו שכתוב בתניא, והמלך הוא הלב, שהוא האמנת אלקות. איך מסבירים יותר טוב בחסידות? שהיחידה שבנפש – האמונה, האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך" – שורה דווקא בלב, כך כותב הרבי הרש"ב והרבי תמיד מביא. היות ש-אף עולה אנכי טוב לכלול אותו בלב.

"לא יהיה לך" – האזנים. לא ראיתי הסברים להקבלה זו, אלא רק את ההקבלה. אפילו מה שאמרנו שכליות זה "לא תחמד" בגלל עצת כליות – לא כתוב. בחסידות הדבר הכי חשוב אחרי הלב הוא באמת האזן, ה"דערהער", יותר חשוב מהעינים. לפעמים האזן היא אפילו לפני הלב. יש רמז – אזן-לב-פה, זו האלף של האלף-בית, שקודם אני שומע, אחר כך קולט בלב, ואחר כך מוציא בפה ("לב חכם ישכיל פיהו"). קודם צריך "אזן מלין תבחן", אחר כך הלב ואחר כך הפה. כאן הלב הוא ה"אנכי". הדערהער של האזן הוא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – חייבים להסביר. זה עיקר הדערהער של יהודי.

אפשר לומר הסבר יפה למה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" קשור דוקא לשמיעה לפי הירושלמי ש"הוי' אחד" הוא כנגד "לא יהיה לך" (בהקבלת עשרת הדברות לקריאת שמע). והרי "שמע ישראל" יותר מתייחס ל"הוי' אחד" מאשר ל"הוי' אלהינו". כתוב שה"אזן מלין תבחן", ה"שמע ישראל", היא בעיקר "הוי' אחד".

הדבור הבא די פשוט – "לא תשא" כנגד הפה, זה תיקון הפה, לא להשבע לשקר ולשוא.

הכי חשוב זה שבת – המח, "זכור", "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" – שני המוחין, אבא ואמא, אבל הכל כלול ב"זכור" בדברות הראשונים. בפשט, למה צריך הכי מח בשביל שבת? "הלכתא רבתא לשבתא". עיקר השכל של עשרת הדברות, עיקר ההלכות הרבות, הן הלכות שבת. אבל בכלל למה שבת זה מח? כתוב "חכמה מוחא" ושבת זה מוחין דאבא.

אם כן, אם אנכי זה לב זה גם בינה, כתוב "שמע ישראל" ועיקר ה"דערהער" זה "הוי' אחד". הפה – "לא תשא". המח – שבת, "זכור את יום השבת לקדשו" ("קדש מלה בגרמיה", בחינת חכמה-מוחא). יש בחינה ששבת היא לפני "אנכי", המח הוא שבת והלב אנכי, רק שיש מעלה בלב יותר מהמח, פנימיות הלב שליט על המח, ושם היחידה שבנפש דווקא.

בחז"ל הכבד כועס – לכן הוא "לא תרצח". הוא מקום הדם, יש בו שפיכות דמים. פשיטא שהוא כנגד "לא תרצח" (למרות שהיה אפשר לחשוב ש"כבד את אביך ואת אמך" זה הכבד, לשון כבוד). "לא תרצח" הוא הדבור שכנגד "אנכי".

אז מה זה כבוד אב ואם? הוא אומר שכבוד אב ואם זה ידים. על פי פשט, כי צריכים לשמש ולשרת אבא ואמא. למדנו הרבה מאד על כיבוד אב ואם, אבל יתכן שכאן ההקבלה כי זו מצוה שמקיימים עם הידים – לעשות טוב, לרחוץ אותו וכו'. הכל דברים שעושים בידים. קצת יותר בפנימיות, הידים הם חסד וגבורה – שני הבנים הראשונים של אבא ואמא, הידים הן הילדים שמכבדות אבא ואמא. יותר על פי פשט, הדרך היחידה שאני יכול להבין, שזו מצוה שעושים עם הידים. לפי זה יוצא שכל מה שאני עושה בידים יש בכך קשר ושייכות לכבוד אב ואם. למשל, אם אני מנגן על פסנתר – עושה ניגונים – זה לכבד את אבא ואמא, שבאמת מאד אוהבים את הניגונים.

הכי קל זה "לא תנאף" – הברית מילה, כמובן.

"לא תגנב" כתוב שזה רגלים – הזריזות שלומדים מהגנב.

"לא תענה ברעך עד שקר" – הכל עינים, עדות היא ראיה (פגם העינים, הקדמת הפה לעינים), תענה לשון עינים, שער של עין. יש בדבור הזה שלש עינים, בתלת זימני הוי חזקה.

אחרון חביב הם הכליות – "לא תחמד".

זו ההקבלה לעשרת הדברות, והעיקר שהדור שלנו – דור הכליות. שמשם הכל נובע. אצל אברהם אבינו, היהודי הראשון, שקיים את ה"לא תחמד" – "אם מחוט" – כתוב ששתי כליותיו נעשו לו שני רבנים שמלמדים אותו תורה וחכמה[2]. הפסוק הוא "בטחות חכמה", שמאותו פסוק למדנו שיש שני סוגים של בטחון. הדור שלנו הוא דור של בטחון, כאן בארץ, או בישיבה – אם רוצים לסגור לך את הישיבה צריך הרבה עצת כליות, גם עצת כליות איך מגיבים. הכל זה כליות והכל זה בטחון – גם בטחון פעיל וגם בטחון סביל. זו בעצם העצה. יש מבצעים שהשאלה העיקרית היא האם הולכים על זה בצורה פעילה, או שהולכים על זה אבל בצורה סבילה יותר. זה נצח וזה הוד. זו גופא עיקר העצה – יותר פעיל או יותר סביל. זה נקרא מאזניים, מאזני צדק. חוזר קצת לאזנים. עיקר האיזון – המאזנים, המשקל, וגם השיפוט "פלוני אתה חיב, פלוני אתה זכאי", הכל בכליות. כליות = גלגלת = רגל רגל (אחר כך מתחלק לשתי רגלים). זה הקשר בין גזל, שגם בכלל גנבה וגם בכלל לא תחמוד.

יש עוד המון דברים, אבל נשאיר ככה. אלו עיקר ההקבלות. הנושא היה שהדור שלנו הוא דור של לא תחמוד. צריך להתעמק בזה, ושה' יעזור לנו לקיים את זה אף על פי שנגד הטבע.

"לא תנאף"

בהקשר לאף, אפשר לומר שהוא נמצא ב"לא תנאף" – שדרשו חז"ל "לא תהנה לאף"[1]. יש קשר בין הדבור הראשון, אנכי, שעולה אף, לשביעי (יש גם אסמכתא לקשר ל"לא תשא" (הפה), שכתוב שיש בו משהו מיוחד – יותר מכולם – שהוא מעורר את חרון אפו של מקום בעולם[2]).

בפירוש של פערלא על הרס"ג[3] מקשר "לא תנאף" ל"לא תסיג" ו"לא תחמד". הוא אומר[4] שפירוש הרמב"ם ורוב הראשונים ב"לא תנאף" הוא איסור אשת איש. יש סוגיה שלמה רק על "לא תנאף", הדור של הרבי הרש"ב. לגבי הדור של הרבי הקודם, "לא תגנב", שבגונב נפשות הכתוב מדבר – זה הדור שגנבו את ילדי תימן (שרש הציונות היתה אצל הרש"ב, "לא תנאף", כמו שדובר ב"לפצח את האגוז", אבל כשהגיע יותר קרוב לקום המדינה וגם מיד אחרי קום המדינה כבר הפך להיות "לא תגנב" פשוטו כמשמעו, גונב נפשות). כמובן יש גונב נפשות בצורה יותר עדינה, השפעה, כמו אבשלום שגנב את לב העם.

רוב הראשונים אומרים ש"לא תנאף" מדבר באשת איש, אבל יש שלומדים אשת איש מ"ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע", וממילא "לא תנאף" צריך להיות משהו אחר. מה? יש שלש דרשות בחז"ל. או "לא תהנה לאף", שהופך מדרוש לפירוש המצוה בעשרת הדברות, כמו ש"לא תגנב" מדבר דווקא על גנבת נפשות. לגבי "לא תגנב" כולם מודים שבגונב נפשות הכתוב מדבר, כיון ש"לא תגנובו" שכתוב במקום אחר מדבר בגונב ממון, וכאן "לא תגנב" נלמד מההקשר, שמדובר באיסור שחייבים עליו מיתת בית דין. ב"לא תרצח" אין מי שמוציא מהפשט בהלכה. "לא תנאף" הוא ממוצע, בדרך ל"לא תגנב", שיש הרבה ראשונים שאומרים שלא מדובר באשת איש (ר"י פערלא מאריך בכך). שוב, או "לא תהנה לאף", במשמעות של איסור להריח בשמים של אשה וכדו'[5]. או, לפי כמה מפרשים, שמדובר בנואף ביד – הוצאת זרע לבטלה[6]. ויש את הפירוש הכי מענין, שחז"ל[7] אומרים ש"לא תנאף" היינו עוקב אחרי הנואף – שהוא סיבה (כך מפרשים הערוך ועוד), מי שעוסק בזנות באופן מקצועי. יש אחד המפרשים שאומר ש"עוקב אחר הנואף" שייך ל"לא תחמד", ומה הציור? ששמעון מתאוה לבית של ראובן, אז הוא מוכן לגרות את ראובן לחמוד את אשתו שלו, ואם שמעון יתחיל עם אשתו הוא יצליח להוציא ממנו את הבית שלו.

יצא יפה שלפי הקבלת האברים מבצע "לא תנאף" הוא כנגד ברית המילה, אבל רואים שהוא גם אבר כללי. אם זה איסור אשת איש, כמו שרובם אומרים, זה ברית מילה נטו. אם זה לא תהנה לאף – קשור לאף. אם נואף ביד – קשור ליד. אם זה עוקב – קשור לעקביים, לרגל. זה מהאף עד הרגלים, ארבע תחנות של "לא תנאף". אף-יד-עקב, ראש-תוך-סוף של הגוף.

נחש – חמדה. עקרב – תאוה

נעשה עוד הקדמה לתפלת ערבית: יצא מאחד הפירושים, שלא אמרנו את הווארט, אבל זה נולד ממשהו. השאלה איך אפשר לקיים "לא תחמד" נגד הטבע, ומסבירים שאם האדם מלא אהבת ה' הוא לא יחמוד משהו אחר. זה מזכיר את הפסוק "מים אין בו" (ודרשו חז"ל) "אבל נחשים ועקרבים יש בו". אם אין מים של תורה ואהבה – מים הם חסד – ממילא החלל מזמין כל מיני מרעין בישין, נחשים ועקרבים.

אפשר להקביל נחשים ועקרבים לחמדה ותאוה – "לא תחמד" "ולא תתאוה". הנחש הוא החומד הראשון, הוא החמדה, והעקרב הוא התאוה. חמדה מתחילה חם, היא ודאי חמה, השאלה אם תאוה היא קרה[1]. היופי כאן הוא החשבון: עקרב תאוה = 784 = כח (יחי) ברבוע, משלימים. עקרב הוא גם מזל בשנה. לגבי חמדה, או שאומרים חמדה או חִמוד (כלשון בספרי הלכה), בגימטריא חן (נחש הוא חן-ש), ובצרוף נחש עולה 416, הממוצע הוא יצחק, ח"פ הוי', מדת הגבורה, גם חיבור חשוב.

הכל יחד, עקרב תאוה חִמוד נחש = 1200, מספר עגול. הנחש הקדמוני הוא עמלק, וזה עמלק פנים ואחור – ה"פ עמלק. אם אומרים נחשים-עקרבים (כמו הלשון "אבל נחשים ועקרבים יש בו") מוסיף עוד 100 לחשבון ומגיעים ל-1300 כבר כפולת שם הוי'. 1200 = אברהם יצחק עשו אליפז עמלק (הרמז הידוע, שהממוצע של כולם הוא עמלק, הוא התמצית).

נחש-חימוד זה מובן, וצריך יותר להסביר תאוה-עקרב. מה יותר מסוכן? בהלכות תפלה מפסיקים בגלל עקרב (ולא בגלל נחש)[2]. מה יותר מסוכן, חימוד או תאוה? אם תאוה זה התכלית-הסוף, כמו "עד תאות גבעות עולם", זה יותר עמלק – תמצית הרע – אז יתכן שתאוה יותר מסוכנת. בחמדה הבירור קצת שקול, יש הרבה חמדה טובה. יש גם תאוה טובה, "תאות צדיקים אך טוב", אך היא מעטה יותר. תאוה היא יותר רע בכללות, רובו רע ומיעוטו טוב, כמו בעשיה, וחמדה יותר כמו בעולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע. המיעוט טוב במדת התאוה נעוץ ב"נתאוה הקב"ה", לכן זה יותר למטה, בעולם העשיה.

עקרב זה ארבע אותיות, ולפי הרד"ק צריך לזהות מה השרש של שלש אותיות. יש כלל שהרבה פעמים ה-ר היא לתפארת הלשון, זאת אומרת שעקרב הוא בעיקר משרש עקב, שהרבה בתנ"ך הוא במשמעות של סוף. היות שעקב פירושו סוף, מתאים לתאוה – עד הסוף, "עד תאות גבעות עולם", עקב. במעשה בראשית לא כתוב עקרב, אבל הוא רמוז במה שכתוב אצל הנחש "ואתה תשופנו עקב" – נחש ועקרב הולכים יחד. במשנה כתוב שהנחש "כרוך על עקבו".

הכל מתחיל מחימוד (נחש) וממשיך לתאוה (עקרב). אפשר לעשות אנימציה של נחש שהופך לעקרב (ולהיפך). כתוב שהמזל של הנחש בחודשים הוא במזל עקרב. הם חברים, אע"פ שמין אחר וצורה אחרת. רק נחש ועקרב קשורים בפרק שירה בשיר שלהם, שניהם ב"אשרי": "טוב הוי' לכל" (עקרב) "סומך הוי' לכל הנפלים" (נחש). טוב הוי' לכל סמך הוי' לכל הנפלים = י"פ חמדה. ובצרוף עקרב נחש = 1300 = נחשים חמוד עקרבים תאוה.

עקרב קשור לעוקב אחר הנואף שהובא קודם, הסרסור הוא עקרב (יש מקום שכתוב עוקף, אבל הלשון המקורית היא עוקב).

העומק המיוחד בחמדה-כליות

אמרנו ש"לא תחמד" הוא כנגד עצת כליות. איך לומדים בחסידות שעצת כליות יותר עמוקה מלב? מכך שב"נשמת" כתוב "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך", וכתוב ש"כל הלבבות ייראוך" זה חיצוני לגבי "כל קרב וכליות יזמרו לשמך". "כל קרב וכליות" זה אהבה בתענוגים, כתר, ו"כל הלבבות ייראוך" בחכמה. זה המקור שמובא בחסידות. "כל קרב וכליות" זה גם התכלית. [שאלה: בפסוק "מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה" אומרים שהשכוי לב. תשובה: כן, שם באמת רואים שהכליות קודמות].

בכל אופן, צריך שהבור יהיה מלא, לא יהיה ריק. זו העבודה של הדור העשירי, הלבנה שדברנו קודם – צריך למלא את הלבנה, שלא תהיה ריקה. כל הדור שלנו, כל החינוך, הוא למלא את הלבבות והכליות של כולם, ואז אם יש מים אין נחשים ועקרבים, אין חימוד רע ותאוות רעות. עם זה אפשר להתפלל.

לחיים לחיים, שנזכה להתפלל תפלת ערבית עם הכוונה הרצויה, תפלת ערבית של חמשה עשר בשבט.

"לא תחמד" קשור לאתרוג

עוד ווארט שהיה אמור להיות על ההתחלה: ה"נחמד להשכיל" היה על עץ הדעת, ויש דעה שעץ הדעת הוא אתרוג[1] כי תרגום "נחמד" הוא רגיג. זו עוד סגולה. בין כל הפירות התיקון הכי מיוחד של חמדה הוא אתרוג. מי שעדיין יש לו מסוכות ריבת אתרוגים, זה היום לאכול אותה. כך נוהגים, אוכלים היום וגם מתפללים על זה היום[2]. זה סימן מובהק שכל ט"ו בשבט הוא לתקן את האתרוג. יש מי שכותב ש"פרי עץ הדר" לא רק שיפה, "נחמד להשכיל", אלא שזה גם הפרי הכי טעים.

אתרוג קשור ל"לא תחמד" כמו ש"לא תחמד" מתקשר ל"אנכי" – שתיקון התאוה תלוי בתיקון הגאוה, היות שזו מלכות צריך שפלות – אתרג ראשי תבות "אל תבואני רגל גאוה" (כידוע בשם בעל ההפלאה ), והרבי מוסיף את ה-ו של אתרוג, "ויד [רשעים אל תנידני]", וכן ראשי תבות מהמשך הפסוק "גאוה ויד רשעים אל תנידני". כנראה שלגאוותנים זה לא כל כך טעים...