"לא תחמֹד"

ג. שבעת המינים כנגד שבעה דברים שלומדים מגנב

עוד ווארט לסיום, היות שרוצים לשלוח לכבוד ט"ו בשבט, צריך להשלים בקיצור הכי נמרץ את שבעת המינים כנגד שבעת הדברים שלומדים מגנב, כמו שכתוב בלוח "היום יום" ג' אייר:

הרב הצדיק ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד כמה דרכים בדרכי העבודה מגנב: א) הצנע לכת. ב) מעמיד עצמו בסכנה. ג) דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול. ד) עמל בטרחא גדולה. ה) זריזות. ו) בוטח ומקווה. ז) אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

חטה זו זריזות. למי יש רעיון למה קשור? כתוב בגמרא לגבי פת שחרית, שאפילו ששים גברים שרצים אחריך לא ישיגו את זה שאכל חטה על הבוקר[1]. זה הרמז המובהק שחטה נותנת זריזות.

שעורה כנגד מעמיד עצמו בסכנה. מה גנבים שותים? בירה... אם שותים מספיק בירה לא אכפת להם משום דבר. זו ההכנה שאדם יוכל, כמו הגנב, להעמיד את עצמו בסכנה.

הדבר הבא – שדבר קטן ביותר חשוב כדבר גדול. מדובר על גנב מקצועי, גנב בדם, שיש לו חוש. יש כמה דברים שכתובים במקומות אחרים ולכאורה לא כתובים כאן (בלוח היום יום) אבל הכל כלול. למשל, כתוב שגנב אמיתי אוהב את המקצוע שלו ולא יחליף אותו. אהבה היא חסד, זו זריזות. אם אתה אוהב את זה, יש לך חוש בזה, אתה גם מהיר בזה – חיש מהר. חטה מחזקת את החוש שלך לאהוב את המקצוע שלך. למשל, אם אתה תלמיד בישיבה, או ר"מ בישיבה, או מנהל, או כותב ספרי "תורת המלך" – אם תאכל פת שחרית יוסיף בחוש, ויותר בזריזות תוציא את הספרים לאור (נוגע לכל האנשים כאן...). זה הפת שחרית. כמה שיותר בירה עוזרת לגבורה, להעמיד בסכנה.

הדבר השלישי הוא גפן, שדבר קטן הוא כמו דבר גדול. שתית בירה פועלת משהו אחד, ויין עושה שכל העולם יהיה שוה כמישור (כמו שכתוב על שיכור). מה יש בענבים שעושה שדבר קטן כמו גדול, למי שאוהב ענבים – יש פרט, יש ענבים קטנים, אבל מי שיש לו חוש בזה גם הענבים הקטנים. היה פעם שיעור שענבים הם מיקרו-קוסמוס ומקרו-קוסמוס. זו תכונה של תפארת, שהכל מוסיף, הקטנים והגדולים.

התאנים זה בוטח ומקוה. קודם הסברנו דבר אחד, שהוא בוטח שהכל יהיה בסדר. עוד משהו: כתוב על שמשון "תֹאנה הוא מבקש מפלשתים". תאנה זה נצח, וכתוב שהיא תואנה – נצח, בוטח ומקוה, מדת שמשון. זו סגולה לזה. הגנב צריך גם את זה.

הרמונים הם "עמל בטרחה גדולה". גנב מקצועי, שאוהב את זה, מוכן גם לעבוד קשה. בשביל לאכול רמון צריך כל כך לאהוב אותו, שאתה מוכן לטרחה גדולה – פשוטו כמשמעו.

זית – הצנע לכת. יש עוד משהו, שעיקר עבודתו בלילה – ברור שקשור להצנע לכת. עיקר עבודתו של הגנב בלילה. זה אומר שכמו שטוב לאכול פת שחרית, חטה על הבקר, כנראה טוב לאכול זיתים לארוחת ערב. כתוב ששמן נמזג בחשאי[2], בחשאי וברעותא דלבא – נמזג בשקט. כנראה שגם הזיתים הכי גמורים הם שקטים. הזיתים הירוקים שאוכלים אינם בשלים. זית אמיתי הוא שחור, זו התכל'ס שלו. בגלל חשש קלקול קוטפים ועושים אותם לפני הזמן. אם נותנים לזה להשאר על העץ עד הסוף כמעט כל הזיתים משחירים. תכלית הזית היא להיות שחור. זו אחת הטענות שלנו, שאין היום מספיק זיתים שחורים – למי שכאן רוצה מקצוע... זיתים זה סגולה להצנע לכת.

אחרון אחרון חביב התמרים – מה שאמרנו, שאם לא הצליח פעם ראשונה חוזר שוב ושוב, אין שום יאוש בעולם כלל. מה זה קשור לתמרים? אגב, ט"ו בשבט הוא יום ה-דקל בשנה. בשביל רמונים צריך לעבוד קשה לפתוח ולהוציא את הגרעינים, בשביל תמרים צריך "אעלה בתמר". אדם צריך לטפס בשביל תמרים – אותו גנב – זה גבוה. אם הוא נופל, הוא שובר את היד, לא משנה – הוא לא מתייאש. תמר לשון תמורה – חילוף, לחדש כח. "צדיק כתמר יפרח", ואיך הוא פורח? שלא מתייאש, ממשיך. זה היה אמור להיות גם לכבוד הבת של חנן (הרבסט) – תמר דבורה. המסר של התמר שאם לא הצליח פעם ראשונה לנסות עוד פעם ועוד פעם. [עד שיהיה בן?] תלוי במחלוקת מה עדיף לכתחילה. בדור של הבעל שם טוב העיקר הוא תיקון חוה.

גימטריא לסיום: אם עושים גימטריא של שבעת הדברים בדיוק איך שכתוב ב"היום יום" הצנע לכת. מעמיד עצמו בסכנה. דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול. עמל בטרחא גדולה. זריזות. בוטח ומקוה. אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים. – הכל עולה 102 פעמים גנב. 102 זה אמונה – הכל נובע משרש האמונה.

אם יש עוד רעיונות אפשר להוסיף – אבל זה מסתדר טוב. צריך כל שנה לחדש משהו בט"ו בשבט, זה החידוש.

שיהיה חמשה עשר בשבט שמח.

יש שני ניגונים חדשים... "וכל קרב וכליות יזמרו לשמך", הניגון יותר גבוה מדבור ומעשה, מחשבת הלב.

ג. השלמות ל"לא תחמד"

"עץ חיים תאוה באה"

במשלי[1] כתוב "תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה". זהו קשר מובהק בין "עץ חיים" – ט"ו בשבט – לבין תאוה. יש כמה פירושים בפסוק. רש"י מפרש את הפסוק על ה', שמייחל שנעשה תשובה ולא עושים: "תוחלת שהוחיל הקדוש ברוך הוא לישראל וצפה שישובו והם לא שבו, סוף באה להם למחלת לב. וכשתאותו באה שהם עושין רצונו עץ חיים היא להם". ויש פירוש שכל הפסוק מדבר על ישראל ("תאוה באה" = יעקב רחל = יהלום של 20).

במלבי"ם שם יש משהו יפה, שמפרש את הלשונות ואומר מה בין תוחלת לתאוה ותקוה: "יש הבדל בן תוחלת ובין תקוה ובין תאוה, המקוה מקוה אל הדבר ואין בו הבטחה שבודאי תבוא תקותו, אבל המיחל יש לו הבטחה ובטוח שיבא הדבר שהוא מיחל עליו, והמתאוה אין לו גם תקוה רק הוא מתאוה אל הדבר ואין לו תקוה שישיגנה. אמר גם התוחלת אם נמשך ואינו בא בזמן קרוב רק בזמן רחוק כבר מחלה את לבו, הגם שבטוח שיבא הדבר לבו חולה על שלא הקדים לבא, וכל שכן שלב המתאוה חולה, והוא חולה שאין לו רפואה כיון שאין תקוה כלל... וא"כ כשהתאוה בא, שהוא דבר שלא קוה עליו דומה כעץ חיים שמחיה את נפשו המתאוה".

על תקוה ראינו את הפסוק בישעיהו "אף ארח משפטיך הוי' קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש". המלבי"ם אומר שתוחלת ותאוה הם שני הפכים ותקוה היא באמצע. תוחלת היינו כשהבטיחו לך משהו ואתה מייחל שיתקיים, ותאוה היא לדבר בלי שום כיסוי או סיבה שיהיה. תקוה היא באמצע, שיש אסמכתא שיהיה, אבל זה לא מחויב המציאות כמו תוחלת.

זה קצת כמו הכתב והקבלה, שתאוה היא יותר סובייקטיבית (למשהו שטוב דוקא לי, ולכן יש סברא שיהיה לי ולא לבעליו), וכן לפי המלבי"ם תאוה היא סובייקטיבית בזה שאין שום סיבה שתתקיים (לעומת תוחלת שיש לה בסיס, היה צריך להתקיים לדעתך, ואם לא מתקיים מחלה לב). לפי זה, החמדה (להסבר הכתב והקבלה) דומה לתקוה (להסבר המלבי"ם), כיון שהחמדה היא משהו יותר אובייקטיבי (שחמוד בעצם לכולם, ולכן "מאי חזית" שיהיה לך ולא לחבר) וכן התקוה (שאינה יחול בטוח ואינה תאוה חסרת כיסוי, אלא משהו 'סתמי' – כולם רוצים ואין סיבה מיוחדת שיגיע או לא יגיע למישהו, 'מאי חזית'). מכל מקום, זה מתאים למה שאמרנו שיש משהו יותר גרוע בתאוה מבחמדה.

מניין המצוות בעשרת הדברות. מחיית עמלק מכח "לא תתאוה"

לפי מניין הרמב"ם, בעשרת הדברות בפרשת יתרו יש יד מצוות, אבל בפרשת ואתחנן יש עוד מצוה אחת – "לא תתאוה" – טו מצוות. הסימן "כי יד על כס יה" – פסוק שכתוב במלחמת עמלק בסוף פרשת בשלח, לפני פרשת יתרו. כבר אז יש רמז למצוות של עשרת הדברות, שהן כנראה כח להלחם בעמלק, "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". זה הרמז שעשרת הדברות הן "מדר דר", רמז לסדר הדורות.

"כי יד על כס יה" – שהיה מכוסה בתוך היד, בתוך היד של יתרו יש עוד אחד שמכוסה. צריך לחפש עוד וה להשלים את ה-יה ועוד א להשלים את ה'כס' ל'כסא'. לפי זה, כנראה יש משהו מיוחד במצות "לא תתאוה" שהיא עיקר הכרתת זרע עמלק, "ואחריתו עדי אבד" – תאוה היא הסוף, וגם הסוף של עשרת הדברות. כשמקיימים את הסוף מאבדים את עמלק. עמלק הוא הנחש הקדמוני, מקור החמדה הרעה והתאוה הרעה – עוד רמז שהתאוה עוד יותר רעה. אם מקיימים זאת מגלים את ה-יה מה'כס', ואז אפשר גם להשלים אותו ל'כסא', הכסא שלם.

"לא תחמד" – כל התורה וכל עשרת הדברות

בנוגע ל"לא תחמד" בעשרת הדברות, יש הרבה מקורות בתורה שלמה. שם[1] מביא ממדרש מלך המשיח – בתוך אוצר המדרשים – שכתוב שכל התורה תלויה ב"לא תחמד", וכן מביא שכל עשרת הדברות תלויות בזה ומסביר איך מתוך "לא תחמד" עוברים על כל אחד מעשרת הדברות[2], ובפרט על שבעה לאוין של עשרת הדברות – שבעה שמתחילים "לא". מבחינה זו "לא תחמד" הוא השביעי החביב (ביחס לכל עשרת הדברות "לא תנאף" הוא השביעי).

המספר 625 בעשרת הדברות

עוד תופעה של עשרת הדברות: האות הראשונה של כל דבור פלוס האות האחרונה של כל דבור עולה 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4 = הדור השמיני = אדם במילוי = אמת למד פיך וכו'. כל עשרת הדברות תחת הסימן של "אמת למד פיך".

יש חשבון חשוב מספר הפרדס[1] (שיש לו גם התבוננות עם תנועות ראש). אם מצרפים את חמש התנועות העיקריות (שסימנן "פִּתוּחֵי חֹתָם") ל-ד אותיות הוי', בכל האפשרויות, יש 625 אפשרויות לבטא את שם הוי' (כל אחד מחמשה הנקודים תחת כל אחת מארבע האותיות, נמצא שיש 625 = 5 בחזקת 4 אפשרויות לנקד את שם הוי'), ומתוכן יש חמש אפשרויות שכולן תנועה אחת (כשתחת כל אות יש אותו ניקוד), שהן חמשת הכוללים. יש כתר פרטים ועוד ה כללים.

הפרדס קושר את זה גם ל-כתר אותיות. תרגיל לילדים – לבטא את כל ה-625 במחשבה, תיקון "לא תתאוה" במחשבה.

"לא תחמד" כנגד "ושחד על נקי לא לקח"

בסוף מסכת מכות כתוב "בא דוד והעמידן על אחת עשרה" – אחד עשר דברים שכתובים בתהלים טו. וכתוב[1] שפרק זה מקביל לעשרת הדברות, כיון ש"לא רגל על לשונו" ו"לא עשה לרעהו רעה" חד אינון.

לפי זה יוצא ש"לא תחמד" הוא כנגד "ושחד על נקי לא לקח". עוד סגולה – שמי שנזהר מלקבל שוחד, שבדקות שוחד הוא כל חנופה, ינצל מ"לא תחמד" (גם מי שלא מחניף, אבל בעיקר מי שלא מקבל חנופה). בכוון השני יותר פשוט – החומד הוא המחניף.

כולו מחמדים

יש רקאנטי יפה על "לא תחמד":

לא תחמוד בית רעך וגו'. זאת היא חתימת עשרת הדברות, וכך חתמה כנסת ישראל של מעלה בשבחו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר וכולו מחמדים. גם רמוז בבית רעך ובאשת רעך לכנסת ישראל, והזהיר שלא יחמוד יפיה להפרידה מן הבנין, ועל כן היא עשירית לעשרת הדברות כי היא עשירית לבנין. ואמרו רבותינו ז"ל כי נכללו במצוה הזאת כל המצוות, שנאמר כל מצותיך אמונה.

בשיר השירים סיכום תאור החתן על ידי הכלה הוא "וכלו מחמדים". זה גם סיכום, כמו הדבור האחרון בעשרת הדברות. תכלית תיאור הבחור הרצוי, שבימי שלמה נדמה להם כבחור [מתוך ה"כלו מחמדים" שכולל הכל יוצא: "זה דודי [דודי = זה זה, יחס של שלם וחצי] וזה רעי בנות ירושלם" = 1378 = בן (כלב) במשולש = 106 פעמים שם הוי'].