שיעורים במאמר ד"ה "השקיפה ממעון קדשך" תשכ"ז (א)

ז' אלול תשנ"ד – כינר

אותיות א-ב: "השקיפה ממעון קדשך..."-"על שאול ועל יהונתן..."

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה התחיל הרב ללמד את מאמר ד"ה "השקיפה ממעון קדשך" תשכ"ז. בתחלה הוסברה מצות וידוי מעשרות ובפרט את הפסוק "השקיפה". לאחר מכן נערכה הקבלה בפסוק כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה. לבסוף הורחב הביאור בפסוק "על שאול ועל יהונתן" בהקשר לפסוק הנידון.

א. וידוי מעשרות

"שמחתי ושימחתי"

חודש טוב לכולם! חודש אלול טוב! אנחנו בימים האלה נלמד מאמר של הרבי בנוגע לחודש אלול בכלל, והיום המיוחד בחודש אלול בלוח החב"די-החסידי שהוא ח"י אלול, יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, בעל התניא, שחל בשבוע הבא.

הקריאה בשבוע הבא היא פרשת תבוא, ושם יש פסוק שבכלל הוא כעין פסוק שיא למהלך שלם של כמה וכמה פרשיות בתורה. זהו הפסוק שלפנינו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים"[ב]. בפרטיות הפסוק הזה נאמר לאחר וידוי מעשר. יש כמה מצות שהתורה מספרת בתחילת פרשת תבוא, תחילת פרשת "כי תבוא אל הארץ"[ג], המצות התלויות בארץ, מצות ביכורים, אחר כך מצות מעשר. יש מצוה מיוחדת שבסוף כל תקופה של שלש שנים עושים וידוי מעשרות, באים לבית המקדש ואומרים לה' שקיימתי את כל המצוות הקשורות להפרשות של תרומות ומעשרות כדבעי, כמו שצריך.

לפי חז"ל יש שם שורה שלמה של מצות שאדם מתוודה ואומר שעשיתי כך וכך ולא עשיתי אחרת, לא השתמשתי עם המעשר שלא כמו שצריך להיות. בסוף כתוב "עשיתי ככל אשר צויתני"[ד], שעשיתי כל מה שצוית אותי לעשות. חז"ל מפרשים שם[ה], רש"י גם מביא את זה בחומש, ב"פשוטו של מקרא", הוא אומר ש"שמחתי ושימחתי"[ו], כי נתתי מעשרות, במיוחד מעשר עני והמעשר שנותנים ללוי. אז אני "שמחתי" במצות שלך ו"שימחתי" אחרים, הזמנתי אחרים להשתתף אתי.

אחרי כל זה, שאדם אומר שקיימתי את כל המצות וגם קיימתי את הענין של מצוות בשמחה, "שמחה של מצוה", שעיקר המצוה, במיוחד עיקר המצוה שקשורה לארץ ישראל, היא לשמוח במצוות. בהמשך פרשת תבוא יש תוכחה, ושם כתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את איביך"[ז], שאם האדם מקיים מצות אבל הוא לא עושה את זה בשמחה מגיע לו גלות, רחמנא ליצלן. מצוות בלי שמחה אפשר לקיים גם כן בחוץ לארץ, אבל עיקר הענין של ארץ ישראל הוא לקיים מצות בשמחה, שמחה מלאה – "עבדו את הוי' בשמחה"[ח].

אז כאן אחרי שהוא אומר את כל המצוות שהוא קיים, זה נקרא וידוי מעשרות, הוא מגיע לשיא – שגם כן "שמחתי ושימחתי", זה נקרא כללות של "ככל אשר צויתני" – "שמחתי ושימחתי".

אחרי זה, שקיימתי את המצוות כמו שצריך, כאן בארץ ישראל, שהוא "שמחה של מצוה", שהיא עולה על כולנה, אז יותר כביכול מהמצוה עצמה, ה"שמחה של המצוה", המקיף של המצוה, אחר כך אני פונה אליך ואני אומר לך הקב"ה ש'אני עשיתי, אנחנו עשינו את כל מה שצוית אותנו לעשות, עכשיו תעשה מה שעליך לעשות – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את את עמך את ישראל ואת האדמה וכו'"'.

"עשו כל אשר ביכלתכם"

כאן הוא רק מביא את התחלת הפסוק. נסתכל כאן בהתחלת המאמר, הוא מביא את תחילת הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", אחר כך יש המשך לפסוק "ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש", זה כל הפסוק. שוב, הפסוק הזה הוא שיא, כאילו שיא של כל עבודת ה', אחרי שאדם זוכה להיכנס לארץ ישראל והוא עובד את העבודה של ארץ ישראל, הוא מגיע לשיא העבודה שהוא ה"שמחה של מצוה", ה"שמחתי ושימחתי", אז הוא פונה לה' ש'אנחנו עשינו את שלנו, עכשיו אתה תעשה את שלך, "השקיפה ממעון קדשך"'.

שוב, זה פסוק שאנחנו עשינו את שלנו, עכשיו הגיע התור שלך הקב"ה לעשות את שלך. אבל בכללות, כל פעם שיש דבר כזה ש'אני עשיתי את שלי' הוא מזכיר לנו את המשפט המפורסם שהרבי אמר לפני שלש שנים[ט], ש'אני את שלי עשיתי, עכשיו אתם תעשו את שלכם, ככל אשר ביכלתכם'. כאן זה בכיוון הפוך, שאנחנו פונים לקב"ה שאנחנו עשינו את שלנו, עכשיו הגיע הזמן שתעשה את שלך. גם לגבי זה הרבי תמיד חזר על כך בשנים האחרונות, שאנחנו באמת עשינו את שלנו כבר. אנחנו יצאנו ידי חובה בכל המובנים כולם של עבודת הבירורים וכל התיקונים, כל תיקוני הדור הנצרכים כדי לזכות לגאולה האמתית והשלמה, יצאנו ידי חובה, עשינו את הכל.

גם הפסוק הזה מאד-מאד משמעותי, בגלל שהוא פסוק שהוא אומר לה' 'אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו תעשה שלך'. הרבי אמר את גם כן בכיוון מלמעלה למטה, ש'אני את שלי עשיתי, עכשיו אתם תעשו ככל אשר ביכלתכם'. אבל פונים ואומרים ככה כלפי שמיא לקב"ה, 'אנחנו עשינו את שלנו', ושוב, מתי עשינו את שלנו? שעשינו את כל המצוות ובמיוחד הגענו ל"שמחה של מצוה", שעבדנו את ה' בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה", שהיא העבודה של ארץ ישראל, ועכשיו מגיע "השקיפה ממעון קדשך".

"כל השקפה ארורה"

כמו שנראה בהמשך, על "השקיפה" חז"ל אומרים[י] – הרבי מביא את זה כאן בפרק השלישי של המאמר – שבדרך כלל, בכל התורה כולה לשון השקפה נאמרה על הפך הברכה, על קללה. "כל השקפה שבתורה ארורה" חז"ל אומרים, זה משהו רע, כמו "וישקף על פני סדֹם"[יא], ו"אל מחנה מצרים"[יב], ועוד כמה דוגמאות יש בתורה שהשקפה שמשקיפים על משהו היא השקפה לרעה; וכאן פעם אחת ויחידה, פעם מיוחדת בתורה שהשקפה היא לטובה. ממילא יש כאן איזו אתהפכא, איזה משהו מתהפך כאן, שהשקפה שבדרך כלל היא לרעה, ואילו כאן בזכות המצות שלנו, בזכות זה ש"שמחתי ושימחתי" ההשקפה מתהפכת לטובה.

קשר הפסוק לח"י אלול

שוב, אנחנו רוצים כאן להיכנס, למצוא לנו פתח להיכנס לפסוק הזה ולמאמר הזה.  הוא כאן מביא-מצטט רק את התחלת הפסוק, את עשר המלים הראשונות "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". יש עוד 12 מלים. בסך הכל הפסוק הזה – וזה גם כן סוד שכתוב בקבלה – יש כב מלים ופה אותיות. 85 הוא כמנין חי אלול, שוה התאריך-היום בו נאמר המאמר, והרבה שנים בח"י אלול נשיאי חב"ד אומרים מאמר על הפסוק הזה, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים".

ב. "עמך"-"ישראל"-"האדמה" – הכנעה-הבדלה-המתקה

שאלות המאמר

הדיוק הראשון שהוא מדייק כאן, בואו נקרא קצת:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל, וּמְדַיֵּק כ"ק מו"ח אַדְמוֹ"ר בְּמַאֲמָרוֹ ד"ה זֶה [המאמר הזה שלפנינו שלומדים כאן בסמינר מבוסס על מאמר של הרבי הקודם[יג]. גם אדמו"ר הקודם אמר את המאמר שלו "השקיפה" באותו יום – ח"י אלול הראשון לבואו לאמריקה] [שֶׁאֲמָרוֹ בְּח"י אֱלוּל הָרִאשׁוֹן בְּבוֹאוֹ לְארה"ב בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָ' [שהוא הגיע לאמריקה] ע"מ לָדוּר [לגור שם], וְהַקְּבִיעוּת דח"י אֱלוּל אָז הָיְתָה בש"פ תָּבוֹא, כִּבְשָׁנָה זוֹ [השנה בה הרבי אמר את המאמר לפני כך וכך שנים, בתשכ"ז]]

[מה הדיוק הראשון שמדייק הרבי הקודם?] מָה שֶׁאוֹמֵר אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל [בדרך כלל "עם ישראל" הולך ביחד. הרבה פעמים מספיק לומר רק אחד מהם, או שאומרים "עם" או שאומרים "ישראל", לא חייבים לומר "עם ישראל", אבל אם כבר אומרים את שניהם, בדרך כלל שמים אותם יחד – "עמך ישראל", "עם ישראל"; וכאן מדויק בפסוק שמזכירים את שניהם עושים זאת כשתי מדרגות ומחלקים, בכוונה מחלקים ביניהם, "את עמך את ישראל". קודם כל, צריך להבין מה ההבדל ביניהם], הֲרֵי עַם ה' (עַמְּךָ) הֵם יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם עַם ה' [מי זה "עם ה'"? עם ישראל, מי זה "ישראל"? "עם ה'", זה אותו הדבר], וְלָמָּה מְפָרֵט שְׁנֵיהֶם [למה בכלל צריך לומר את שניהם?].

כֵּן צ"ע, דְּמִזֶּה שֶׁאוֹמֵר אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל (וְלֹא אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל) [הוא לא כורך ושם אותם יחד, הוא מחלק ואומר "את עמך את ישראל"], מַשְׁמַע שֶׁעַמְּךָ וְיִשְׂרָאֵל (בְּפָסוּק זֶה) הֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים.

וְצָרִיךְ לְהָבִין (כְּמוֹ שֶׁמְּדַיֵּק בְּהַמַּאֲמָר [הרבי הקודם]), הֲרֵי הָעִנְיָן דְּיִשְׂרָאֵל הוּא לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן דְּעַמְּךָ

עכשיו עוד דיוק: אם כבר הם שני דברים, "עם" ו"ישראל", אז "עם" הם פשוטי העם, יחסית, ו"ישראל" הם ראשי העם. ישראל אותיות לי ראש, וכמו שהוא מסביר כאן תכף, ישראל הוא על שם שררה וגדלות. בלשון הקבלה "עם" הוא על שם קטנות מוחין, ו"ישראל" הוא על שם גדלות מוחין. אז למה מקדימים כאן עם לפני ישראל?

בין "עם" ל"ישראל"

[וְכַמּוּבָן גַּם מִזֶּה דְּשֵׁם עַם מוֹרֶה (לִפְעָמִים) עַל הֵפֶךְ הַשְּׁבַח,

יש הרבה פעמים בתורה שכתוב "עם" על עם ישראל – כתוב רק "עם" בלי הכינוי, בלי השם "ישראל", ואז הכוונה היא לשון גנאי, הפך השבח. הרבי כאן מביא למטה את מראה המקום מהמדרש[יד] על הפסוק בסוף פרשת בלק "ויחל העם לזנות עם בנות מואב"[טו], ושם חז"ל מביאים שורה ארוכה של דוגמאות בתנ"ך איפה כתוב לשון "עם". בדרך כלל זה "העם", ושכתוב "העם", יש הרבה מקומות, גם בחטא העגל[טז] וגם בחטא המרגלים פעמיים[יז], וגם במתאוננים[יח], וגם בנחשים השרפים[יט], בכל הפרשיות האלה כתוב לשון גנאי – "העם", שהוא הפך השבח, גנאי ממש. אבל כל פעם שכתוב "ישראל" הוא על שם השבח.

וְשֵׁם יִשְׂרָאֵל הוּא עַל שֵׁם כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל, וְכָאן מַקְדִּים עַמְּךָ לְיִשְׂרָאֵל.

ישראל הוא לשון שררה וגדלות. גדלות היא גם שררה, שהעם הזה בכח הצדקות שלו שולט על הטבע, שולט גם על המלאכים, כמו שכתוב בהרבה ספרי חסידות שלעתיד לבוא התכלית של עם ישראל היא כמו אדם הראשון לפני החטא לשלוט על כל הטבע כולו, על כל המלאכים, "שרית עם אלהים"[כ], "אלהים" אלו המלאכים, כמו אותו מלאך שיעקב אבינו נאבק עמו – "שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

באיזו זכות אנחנו שרים? בזכות גדלות המוחין שלנו, אם אין לנו שכל אנחנו שפלים. ישראל אותיות לי ראש, כשיש לנו גדלות מוחין אנחנו גם משתלטים על הטבע, על העולם, על המציאות, וככה ה' רוצה מאתנו. זה תלוי בקנין תורה, קנין מוחין דגדלות. זה שם "ישראל".

שוב, הרבה פעמים "עם" נאמר לגריעותא, לשון גנאי, ו"ישראל" נאמר למעליותא, לשון שבח. אם כן, לגבי הפסוק שלנו – אם כבר מחלקים בין שני ענינים, כאן שכתוב "את עמך את ישראל" ודאי ש"עם" אין הכוונה גנאי, אלא רק לאנשים פשוטים, יהודים פשוטים. הכוונה ב"עמך"היא כמו הביטוי הרווח – 'עמך'.

למה מקדים את "עם" ל"ישראל"?

אםכן, כתוב "וברך את עמך את ישראל". בכל זאת, למה הוא מקדים את "עמך" כשלפעמים הלשון "עמך" הוא לשון גנאי? המקור בחז"ל לזה ש"עם" הואש אין לו מוחין הוא "ויחל העם לזנות אל בנות מואב"[כא], דוקא בענין זנות שאצל אשה סוטה כתוב ש"אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[כב]. אחד שנתון, או שהוא עלול להיגרר אחר היצר הרע שלו, התאוות הבהמיות שלו, זה "רוח שטות", הפך המוחין, שאין לו מוחין אמתיים, אין לו תודעה אמתית-אלקית – אז הוא ניתן "לזנות אל בנות מואב". זה המקור בחז"ל ש"עם" הוא לשון גנאי. אף על פי שזה כתוב מאוחר בתורה, אחרי כל שאר הסיפורים שחז"ל מביאים. אחר כך אומרים שאותו דבר קודם בתורה, בחטא העגל וחטא המרגלים. אבל הם מביאים זאת על הפסוק הזה בסוף פרשת בלק.

שוב, השאלה כאן היא למה הוא מחלק לשנים "עמך" ו"ישראל"? ואם הוא כבר מחלק לשנים למה הוא מקדים את "עמך" שלפעמים הוא נאמר לשון גנאי, ל"ישראל"? שוב, כאן זה לא לשון גנאי, אבל כאן הם בכל זאת אנשים פשוטים, יהודים פשוטים, אז למה הם באים לפני "ישראל"?

נאמר בדרך אגב שהמאמר הזה – גם של הרבי הקודם וגם של הרבי – מאד מתאים וקשור לח"י אלול, יום הולדת של שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. ידוע שמעיקרי עניני הבעל שם טוב היה להפליא ולהפליג במעלת היהודים הפשוטים, ה"עמך". באמת יש כמה שיחות מהרבי בעצמו לגבי היחס בין הבעל שם טוב לבין אדמו"ר הזקן, ששניהם נולדו באותו יום, ח"י אלול – "חי חי הוא יודך כמוני היום"[כג]. יש פסוק של חזקיהו המלך, אותו חזקיהו שהיה אמור להיות משיח כפי שחז"ל אומרים[כד], האומר "חי חי הוא יודך כמוני היום". זה רמז לפעמיים חי, "חי חי".

יש שני המאורות הגדולים שנולדו באותו יום, ח"י באלול, החיות והשמחה של חודש אלול: הראשון הבעל שם טוב שקירב וגילה את מעלת היהודי הפשוט, העם הפשוט. הוא משול לתפלין של יד – יש שיחה של הרבי[כה] – שכשמניחים תפלין קודם מניחים את התפלין של יד שהוא כנגד הלב. אבל כל הפרשיות שבו, כלולות כולן בתוך בית אחד. זה בפשטות, בחוץ רואים רק דבר פשוט, בית אחד פשוט, בלי חלוקה למדרגות, בלי ניתוח, בלי התפרטות.

תפלין והפסוק

אחר כך מניחים תפלין של ראש. התפלין של ראש מכוונות כנגד השכל. גם על פי פשט כתוב[כו] שתפלין של יד הוא כדי לשעבד את המחשבות והיצרים שבלב לה', והתפלין של ראש הוא כדי לשעבד את השכל לה', לקשר את השכל לה'. אז הוא בחינת ישראל – לי ראש. ישראל הוא לי ראש. אז גם כתוב שבתפלין מניחים קודם תפלין של יד שהוא "עם", בחינת ה"עם" של היהודי, ה"וברך את עמך". זה מאד מכוון כאן בפסוק. הפסוק אומר "וברך את עמך את ישראל", כמו שהרבי בעצמו ידייק הלאה, זה שהוא מחלק בין "עמך" ל"ישראל" יש מקום לומר שאלו גם שתי ברכות, אבל בכל זאת כתובה המלה "וברך" רק פעם אחת.

ידוע שגם במצות תפלין יש שתי דעות[כז] האם אומרים שתי ברכות לכתחילה, על תפלין של יד ותפלין של ראש, או שיוצאים ידי חובה רק עם ברכה אחת. ברכה אחת אומרים על תפלין של יד, ובכלל-בדרך ממילא היא כוללת גם את תפלין של ראש, ורק אם עושים הפסק ביניהם צריכים לברך. ככה הוא לפי מנהג חב"ד, אם עושים הפסק בדיבור צריך לברך גם על תפלין של ראש. אבל לפי מנהג ספרד ומנהג הקבלה של האריז"ל אומרים רק ברכה אחת,  בבחינת "וברך" פעם אחת, אבל היא הולכת על שתי מצוות. לפי הרמב"ם[כח]-ההלכה הן שתי מצות במנין תרי"ג מצות, לא שני חלקי מצוה אחת אלא שתי מצוות, כל תפלין הוא מצוה בפני עצמה.

למשל אדם שיש לו רק תפלה אחת, יש לו תפלין של יד ואין לו של ראש או רק של ראש ואין לו של יד, הוא צריך להניח מה שיש לו. אם למשל במצות לולב יש רק לו לולב ואין לו אתרוג אין טעם ליטול אותו בכלל, בגלל שהכל מצוה אחת, "אגודה אחת"[כט], אי אפשר ליטול אחד בלי השני[ל]. מה שאין כן בתפלין אם יש לך אחד ולא השני מצוה להניח מה שיש לך, בגלל שכל אחד הוא מצוה בפני עצמה.

כל זה מאד-מאד מכוון כאן אם נכוון את "עמך" כנגד תפלין של יד, שהיא כנגד הגילוי של הבעל שם טוב שנולד בח"י אלול, ו"ישראל" כנגד תפלין של ראש שכנגד אדמו"ר הזקן בעל התניא, שגם נולד בח"י אלול. "חי חי הוא יודך כמוני היום", שני המאורות הגדולים שנולדו באותו יום, בהפרש של 47 שנים, משנת נח"ת לאלף הששי ועד לשנת קה"ת. הבעל שם טוב נולד בשנת נח"ת ואדמו"ר הזקן בשנת קה"תוביניהם הפרש של מז שנים.

כאן השאלה הראשונה היא ה"עמך"-"ישראל", שתי בחינות, ולמה דוקא מקדימים את "עמך" לפני ה"ישראל"? אמרנו רמז שהם כמו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שגם על פי הסדר הבעל שם טוב קדם לאדמו"ר הזקן, המעלה של "עמך" קודמת גם למעלה המפורשת של "ישראל". כלומר, יש משהו גם בקטנות המוחין. קטנות המוחין כאשר היא לא לגנאי, כאשר היא "עמך", הוא עם של ה'. יש מעלה בזה גם לגבי מוחין דגדלות של ישראל, לכן הוא קודם. לכן עיקר הברכה סמוכה וקשורה אליו – "וברך את עמך את ישראל".

הכנעה-הבדלה-המתקה בפסוק

עכשיו קראנו את אות א' כאן, הפרק הראשון של המאמר. אחרי זה, לפני שנקרא הלאה, תמיד במאמר חסידות הפרקים הראשונים מציעים את הקושיות שאנחנו נתרץ אותן, בעזרת ה'. אמרנו שהפסוק הזה באמת כולל עוד דבר אחד, שהוא לא כותב אותו בכלל. אם כבר מדברים על חלוקה, "וברך את עמך את ישראל", יש פה עוד דבר "ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". הכל ברכה אחת שמבקשים מה' – כמו שאמרנו קודם – שאנחנו עשינו את שלנו, עכשיו אתה תעשה את שלך "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה", ועד לסיום של הפסוק, שרואים שזה התכל'ס של הפסוק הזה – "האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". אחר כך כתוב בהמשך, הפסוק הבא מתחיל "היום הזה הוי' מצוך לעשות וכו'", חז"ל גם כן מקשרים בין הפסוק הזה – נסביר את זה בהמשך – לבין מה שכתוב בהמשך "היום הזה", שמתוך שלש המדרגות "עמך", "ישראל" ו"אדמה... ארץ זבת חלב ודבש" מגיעים למדרגה שנקראת "היום הזה הוי' מצוך".

"עמך" הוא על שם הפשיטות – כמו שנסביר כאן בהמשך – שיש בעם ישראל; ו"ישראל" הוא על שם המוחין דגדלות, לי ראש, השררה שיש בעם ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"; אבל התכלית היא "האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש".

קודם כל נתבונן, וזה דבר שבכל השיעורים שלנו אנחנו מנסים להדגיש כל פעם, היות שזה יסוד העבודה, דבר שמשתקף בכל ענין בתורה, שהוא ראשית הלימוד של הבעל שם טוב, ככה הוא קיבל מאחיה השילוני, המורה שלו, שבכל דבר ודבר צריך לראות תהליך או מהלך של שלשה שלבים – הכנעה-הבדלה-המתקה, אלו המלים של הבעל שם טוב[לא], ככה הוא אומר ש'קבלתי ממורי ורבי אחיה השילוני' שיסוד העבודה ובכל מצוה, בכל דבר תורה, בכל מציאות, בכל עבודת ה' צריך לעבור שלשה שלבים הכנעה-הבדלה-המתקה. כאן לפנינו זו דוגמה מצוינת. הרבי כאן, על פי מאמר הרבי הקודם, מדייק רק שני השלבים הראשונים: למה כאן הוא מחלק בין "עמך" לבין "ישראל"? ולמה הוא מקדים "עמך" לפני "ישראל" בברכה הזאת, "וברך את עמך את ישראל". אבל כאמור יש עוד אחד – "ואת האדמה".

"עמך" על שם הפשיטות של עם ישראל. "עמך" יכול להיות כמו שכותב כאן, בהקשר אחר זה יכול להיות לשון גנאי, כאן זה לא גנאי. איך מתקנים נטיה לגנאי בנפש? כמו שגם נסביר יותר בהמשך, והוא מציין את זה גם למטה, ל'עם' יש הסבר בחסידות. בשער היחוד והאמונה אדמו"ר הזקן[לב] אומר שעם בכל מקום הוא לשון עוממות, גחלים עוממים, יש בו נטיה לחושך, לכיבוי, הוא על סף כיבוי הניצוץ הקדוש.

סוד העם

איך מתקנים-הופכים את המושג 'עם' עצמו לשבח, כמו "עמי" או "עמך", שהוא עם ה'? אם הוא שבח מאיזה לשון הוא צריך להיות? הוא צריך להיות עִם. יש שתי כוונות במלה עם שעושה מהמלה עם, שזהו שורש המלה עם, שעושה אותו טוב, ואפילו טוב מאד: קודם מלשון עִם, הוא עִם ה', הוא ביחד עם ה'. ויש גם כן, כתוב – זה אחד מהיסודות בספרי הקבלה – שבכל מקום שיש מלה עם ע היא תמיד הלבוש החיצוני של אותה מלה כאשר נחליף אותה ב‑א. ע בכל מקום היא סוד המלבוש של האות א. גם בהיגוי זה כך, וגם במספר, כל פעם שיש 70 מסביב, וגם בעוד כמה ענינים וסודות בקבלה – ע תמיד מלבישה את א. לכן כל מלה עם ע – פנימיות אותו המושג, אותו ענין במלה הזאת גופא – תתגלה כשנחליף את ע ב‑א.

לעניננו, מה זה עַם? מה הפנימיות שלו? אֵם-אומה, לאום. רואים את זה גם על פי פשט, בלי הרבה דרוש, זה ברור שאומה ועם הם קשורים. מה הקשר בין אומה ולאום, ו"אום אני חומה"[לג], כמו בפיוט שאומרים בחג הסוכות, "אום אני חומה". אום הוא פנימיות העם.

אום הוא גם אֵם, אמא. העם הוא ממקור האם. ישראל הוא אבא, הוא סבא. גם המושג-הביטוי הרווח מאד הוא "ישראל סבא", יעקב אבינו, ולכן בביטוי 'עם ישראל' בהקדמת 'עם' לפני 'ישראל' זה כמו להקדים אמא לאבא. כידוע[לד], יש שני פסוקים בתורה לגבי כיבוד אב ואם ומורא אב ואם, שבכיבוד אב ואם כתוב "כבד את אביך ואת אמך"[לה], אבא לפני אמא, אבל במורא אב ואם כתוב להפך, כתוב "איש אמו ואביו תראו ואת שבתתי תשמרו"[לו], יש לפעמים שהאם קודמת לאב ויש שהאב קודם לאם. כאן בפסוק "עמך ישראל", על פי פשט, עם הוא מלכות, "כאמה כבתה"[לז].

רק כמו שנסביר בהמשך השיעורים שלנו יותר בעומק, שורש המלכות של הבת הוא באמא, עַם ואֵם. על פי פשט העם הוא במלכות, איך אני יודע שהעם הוא במלכות? "אין מלך בלא עם"[לח], עם הוא מי שמגדיר את המלך, את המלכות. אבל מקור המלכות הוא באמא. המקור שיש במלכות לשמור על השפע שנשפע בה, כמו שנמשיך להסביר באריכות כאן, שהמלכות שומרת את השפע שבה ולא מניקה לחיצונים הוא כח שהמלכות מקבלת, הבת מקבלת מהאם, או הכלה מקבלת מהחמות, כמבואר בקבלה בסוד החותם[לט], שזה דבר שאנחנו נסביר באריכות כאן במאמר. סוד החותם שבמלכות, חותם אותיות תחום, אותיות חומת, "חומת בת ציון"[מ], וכן אותיות חמות. החותם הזה, המלכות-הבת או הכלה מקבלת מהחמות, מהשוויגער, החמות היא גם בחינת אם. חמות, חותם, חומת ותחום – הם כולם סוד אחד, והוא הכח שיש במלכות לשמור על השפע שנשפע בה לנשמות שנמצאות אצלה בסוד העיבור, שלא תהיה חלילה יניקה לחיצונים.

שם התקומה

מה שעכשיו אמרנו משהו חדש לגמרי – הוא אחד מיסודות המאמר שלפנינו בהמשך. יש פה רמז, הפסוק הזה מתחיל בקבלה עם שם קדוש שמרומז בו בהתחלה בצורה שנקראת בקבלה צורה של חן[מא], חן הוא סימטריה של ישר והפוך. נסתכל כאן במלים הראשונות של הפסוק "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" אני רואה כאן בראשי תבות ה-מ-ק-מ-ה. יש בקבלה שם קדוש שהוא שם העמדת המלך, שם תקומת המלכות בעם ישראל, השם קמ"ה. מובא בכתבי האריז"ל[מב], בהרבה ספרי חסידות. יש אפילו תורה שלמה בליקוטי מוהר"ן[מג] שרבי נחמן מסביר את השם קמ"ה.

כאן בפסוק שלפנינו הוא רשום ישר והפוך. קודם הוא רשום הפוך, "השקיפה ממעון קדשך", אבל אחר כך "מן השמים". יש משהו בפסוק הזה שאומר העמדת או תקומת המלכות, שזה מה שאנחנו מבקשים, זו הברכה. אנחנו פונים לקב"ה ואומרים לו – כמו שאמרנו קודם – אנחנו עשינו מה שציוות עלינו, עכשיו תעשה מה שעליך לעשות, שזה "וברך את עמך". קודם כל "עמך", מה זה "עמך"? "עמך" קשור למלך, "אין מלך בלא עם", "את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". ומתי? ביום הזה, עכשיו-נאו, לא מחר.

שוב, זה דיוק שמדייקים חז"ל[מד] שכל הפסוק "השקיפה", לאחריו בא סמוך "היום הזה", כלומר לא מחר, יש מחר שלאחר זמן, רק עכשיו רוצים את זה.

בכלל, טיעון כזה שאנחנו עשינו מה שאתה ציוית עלינו עכשיו אתה תעשה מה שעליך לעשות, כמו שאמרנו קודם, אפילו מה שהרבי אמר "אני את שלי עשיתי, עכשיו עשו ככל אשר ביכלתכם", כל טיעון כזה או הלך מחשבה כזה הוא מלכות. מלכות היא מצות המלך, זו מצות המלך עם תגמול מידי – אני עשיתי את שלי, אתה תעשה את שלך, ולא מחר, היום! היום הזה.

מה זה תיקון המלכות, מה רצינו פה לומר? שכל תיקון המלכות בחסידות, בפנימיות הנפש הוא שפלות והכנעה, לכן תיקון אותו עם, כדי שהעם יהיה עִם, עִם ה', שאותו עם של "אין מלך בלא עם" יהיה עִם הקב"ה צריך שפלות והכנעה.

גם במלה עִם יש שני פירושים בחסידות, מה זה "עִם": או שעִם הוא דבר טפל ובטל, יש פסוק למשל שאומר "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[מה]; יש עוד פסוק ששייך לימי הסליחות של חודש אלול "כי עמך הסליחה למען תורא"[מו]. יש שני פסוקים, שניהם בתהלים, שכתוב שם "עִמך", "כי עמך מקור חיים" ו"כי עמך הסליחה". מה זה עִמך? בזה גופא מובאים שני פירושים בחסידות: או שעִמך הוא דבר שהוא בטל וטפל אליך[מז], או שעִמך הוא דבר שהוא עִמך פשוטו כמשמעו[מח], שהוא יחד איתך לכל דבר שהוא שוה, כמו בני זוג. מה הקשר בין שני הפירושים? שכדי לזכות להגיע לפירוש השני שעִמך זה עִמך ממש צריך קודם כל להיות עִמך בעבודה בנפש, עִמך במובן של בטל וטפל.

שוב, מה זה עַם? דבר עומם, הוא על סף הכיבוי, כמו שאמרנו קודם, צריך לחזק-לעודד אותו שלא יכבה, לנפוח בו רוח חיים, להלהיב אותו מחדש. העבודה הזאת בכללות, תיקון המלכות בעבודת הנפש, היא הכנעה ושפלות, להיות טפל ובטל, זה "עַמך".

המתקת המציאות

אחר כך מה זה "ישראל"? ישראל הוא שם הנבדל של העם היהודי, לי ראש, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". ישראל הוא על שם ההבדלה, ה"נפש השנית בישראל היא חלק אלו-ה ממעל ממש"[מט], ככה פותח אדמו"ר הזקן את הפרק השני שלו בספר התניא. עבודת הנבדלות שבנו מכונה ישראל. זה נקרא הבדלה.

אנחנו רוצים להסביר כאן ששלשת הדברים שכתובים בפסוק הזה –"את עמך", "את ישראל", "ואת האדמה" – הם על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה, היסוד הגדול של כל עבודת ה' על פי החסידות, כמסור לנו בשם הבעל שם טוב: הכנעה – עם, העבודה של הכנעה היא עבודה של עם, כפשוטו, העם נכנע למלך, "אין מלך בלא עם" שבא ומשתחוה לו ונכנע לו; "ישראל" היינו הנבדלות של העם היהודי, הבדלה, ה"נפש השנית בישראל היא חלק אלו-ה ממעל ממש". אפשר לומר שעַם מדגיש את המובן של עִם כטפל ובטל, אבל ברגע שהוא הופך להיות עִם ממש, בשוה, הוא נעשה ישראל.

אבל מה עיקר התכלית של הכל? להמתיק את המציאות החיצונית, את החלק שלנו בעולם. מה החלק של העם היהודי בעולם? ארץ ישראל, לברך את האדמה "אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש". חז"ל עצמם[נ] בתלמוד ירושלמי מביאים את הפסוק הזה על המשנה במעשר שני, בקשר למצות וידוי מעשר שאמרנו קודם – הם אומרים שהפשט של "וברך את עמך את ישראל" הוא בבנים ובבנות. מה הכוונה סתם לברך את העם היהודי, כמו ברכת כהנים? כשמברכים יהודי מהי סתם ברכה? אפשר לומר שסתם ברכה היא שיהיו לך פרנסה או חיים ארוכים, אבל חז"ל אומרים שסתם ברכה היא "פרו ורבו"[נא], בנים ובנות. מאין לי שסתם ברכה, לברך מישהו זה "פרו ורבו"? ככה היא סתם ברכה בתורה, ככה הקב"ה ברך את אדם הראשון, כך הוא ברך את הבריאה כולה. קודם הוא ברך את הדגים והעופות ביום החמישי של מעשה בראשית[נב], ואחר כך ביום הששי של מעשה בראשית ככה הוא מברך את האדם, "אתם קרויים אדם"[נג], "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אז אני רואה שסתם ברכה, ברכת ה' לאדם, היא "פרו ורבו".

"פרו ורבו"

יש גם רמז מאד יפה לכך בפסוק הזה: המלה הראשונה של הפסוק, "השקיפה", אם עושים את החשבון-הגימטריא שלה, "השקיפה" יוצא-שוה 500, שהוא בדיוק שוה "פרו ורבו", המצוה הראשונה והברכה הראשונה בתורה – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל".

אחר כך איך חז"ל מפרשים[נד] את הברכה "ואת האדמה"? אומרים ש"ואת האדמה" פרושו לברך את האדמה בטל ומטר ורוחות וטוב טעם בפירות, ככה חז"ל אומרים. לתת טוב טעם בפירות הוא כמו שכתוב בהמשך "ארץ זבת חלב ודבש", להמתיק את הפירות – להמתיק את המציאות. מתוך הנבדלות של העם היהודי הוא עצמו זוכה להיות הצינור דרכו הקב"ה משפיע לתוך העולם. הוא משפיע קודם כל לארץ ישראל ומתוכה לכל העולם כולו, כמו שכתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[נה]- קודם ה' מסתכל, משגיח ומשקיף בארץ ומכאן השפע נשפע לכל העולם. אבל קודם הוא ממתיק את נחלתו-נחלתנו, "אשר נשבעת לאבותינו", ארץ ישראל שהיא תהיה "ארץ זבת חלב ודבש".

אם כן, "ואת האדמה" שכתוב בסוף זו ההמתקה של "השקיפה", להמתיק את המציאות. המתקה הכוונה לתקן את המציאות, לעשות את המציאות מתוקה, המציאות של העולם עצמו ממש, "חלקו בעולם", זה הביטוי בחסידות תמיד[נו]. סוף התיקון ותכלית התיקון הוא לתקן את העולם. תיקון העולם תלוי בקשר שבינינו לבין ארצנו.

עד כאן אמרנו את המהלך הראשון כאן. יש "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", אמרנו שיש בזה כמה דברים, כמה רמזים שעכשיו אמרנו. אמרנו קודם שיש שם קדוש שפועל כאן בפסוק, שהוא שם העמדת המלך, תקומת המלכות בעם ישראל, ואת זה אנחנו תובעים מהקב"ה לאחר שמצהירים ואומרים שאני עשיתי, אנחנו עשינו מה שעלינו לעשות, עכשיו אתה תעשה מה שעליך לעשות.

אמרנו ש"השקיפה" עצמו הוא "פרו ורבו" – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו", גם התכלית של "פרו ורבו" היא "רדו", "רדו" זו מלכות, למלוך על כל העולם. כתוב[נז] ש"פרו ורבו ומלאו" הם כנגד חב"ד, חכמה-בינה-דעת; אחר כך "וכבשוה" אלו המדות, על דרך "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"[נח], לכבוש את המדות, שכל המדות תהיינה אך ורק "בלתי להוי' לבדו"[נט], אהבה והיראה, כך כל המדות שבלב, צריך לכבוש את הלב לה'; ואחר כך "ורדו" היינו מלכות. ככה מסבירים את הפסוק, הברכה והמצוה הראשונה שכוללת את כל מצות התורה. יש חמשה פעלים – חכמה-בינה-דעת; מדות הזכר, תפארת ובמיוחד יסוד, כמו שחז"ל אומרים "דרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש"[ס]. הכבוש הוא תקון ה‑ו של שם הוי', שהוא האיש; ואחר כך "רדו" הוא המלכות דוקא, האשה. זה שייך לאשה, "ורדו בדגת הים וכו'", בכל העולם כולו.

כמו כל עבודה, כאן העבודה צריכה להיות עם הכנעה והבדלה והמתקה- הכנעה והבדלה לצורך ולשם ההמתקה. וזה מה שכתוב "עמך"-"ישראל"-"האדמה", וכל אחד קובע ברכה לעצמו, "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה". עד כאן הפרק הראשון של המאמר.

ג. "על שאול ועל יהונתן ועל עם ה' ועל בית ישראל"

"על על הפסיק הענין"

עכשיו נקרא הלאה, את הפרק השני:

ב) וְיֵשׁ לוֹמַר, דְּהַמְּבֹאָר בְּהַמַּאֲמָר, דְּמִזֶּה שֶׁאוֹמֵר אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מַשְׁמַע שֶׁהֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים [מה שאמרנו קודם],

הרבי עכשיו מביא אסמכתא לדרוש הזה. הוא אומר שככה דורש הרבי הקודם, שיש כאן חדוש-דיוק, "את עמך את ישראל", מאיפה הרעיון הזה או ההגיון הזה בחז"ל, שאם כתוב מלת קשר פשוטה, כמו "את" – או עכשיו הוא מביא מילה "על" – שאם היא כתובה לפני כמה דברים היא מחלקת ביניהם? הרבי מביא לזה מקור בחז"ל, שהמקור הזה לא מופיע בשום מאמר חסידות, לא של הרבי הקודם ולא של שום רבי קודם. עכשיו זה מאמר מוסגר של הרבי. הדרוש הזה ש"את עמך את ישראל" בא לחלק בין שתי הבחינות של "עמך" ו"ישראל" הוא כנראה:

מְיֻסָּד עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רז"ל עה"פ עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל [תכף נסביר מה הפסוק הזה שמאד-מאד נוגע ומיוחד לנו], עַל עַל הִפְסִיק הָעִנְיָן.

כתוב בגמרא[סא] שזה שכתוב לפני כל אחד מהם "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם הוי' ועל בית ישראל", לפני כל אחד כתוב "על" – זה מחלק, מפסיק ביניהם. לא כתוב 'על שאול ויהונתן בנו ועם ה' ובית ישראל', כתוב לפני כל אחד "על". הרבי מביא כאן את הדבר הזה כמקור לדרוש של "את עמך את ישראל" ש"את... את" מחלק בין "עמך" לבין "ישראל".

העובדה שהוא מביא את זה – אינה סתם, לא רק שהוא מחפש איזה מקור. כנראה שיש איזה קשר פנימי בין הדברים שלא כתוב כאן בכלל. כאמור, כל הדבר הזה כאן, החידוש הזה של הרבי, הוא כעין מאמר המוסגר, כמעט היה יכול להיות מראה מקום הסעיף הזה, בגלל שהוא לא מעצם מרוצת המאמר כאן.

"קורעים ואין מאחים"

על מה חז"ל אומרים ש"על על הפסיק את הענין"? הוא מביא את זה – כמו שמצוין כאן למטה במראי מקומות – מגמרא במסכת מועד קטן שמדברת על חול המועד של החגים, וגם משום מה, אין כאן המקום להסביר למה, זהו המקום המיוחד בחז"ל שכתובים הו כל דיני אבלות, במסכת הזאת מועד קטן. שם כתוב ברייתא "תנו רבנן ואלו קרעין שאין מתאחין"[סב], יש שמתאבלים על מישהו או על משהו, ועושים קריעה לבגד ואסור אחר כך לאחות-לתפור את הקריעה בחזרה, רק היא נשארת לעולם. יש קרעים שמותר לאחות ויש קרעים שאין לאחות אותם, קרעים שאינם מתאחים.

מה הם הקרעים שאינם מתאחים? כתוב ככה בחז"ל: "על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו תורה", שלשה ראשונים, אבא, אמא ורב, הרבי שלו. אחר כך כתוב "על נשיא ועל אב בית דין ועל שמועות רעות", נשיא הוא מלך בעם ישראל, לא רבו שלמדו תורה, מלך – ראש ממשלה, שמנהיג את העם היהודי בעיקר במובן הגשמי שלו, שלוחם את המלחמות שלהם, דואג לפרנסה שלהם, לכלכלה שלהם.

כמו כן, "אב בית דין ושמועות רעות". על שמועה רעה עושים קריעה ולא מאחים אותה, תכף נסביר מה זה, מאיפה לומדים את זה. אחר כך כתוב "על ברכת ה' ועל ספר תורה שנשרף ועל הרי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים". אנחנו מביאים את כולם בגלל שכאן יש דוגמה מאד יפה של פרצוף בחז"ל, שכל הסיפור הזה מכוון כנגד הספירות, וממילא אם נבין אותם כנגד הספירות גם נמתיק את כל האבלות שיש בהם, נעשה נהם מודל, נתאים אותם למודל של הקבלה וממילא נמתיק אותו מעיקרא.

הפסוק שלפנינו, "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם הוי' ועל בית ישראל" מה ההמשך? "כי נפלו בחרב". מתי נאמר הפסוק הזה? דוד המלך, לפני שהוא מלך, כשהוא רק מלך בכח, הוא עוד לא מלך בפועל, שומע את הבשורה הרעה שבמלחמת הר הגלבוע, שם נפלו שאול ויהונתן ועם ה' ובית ישראל. מה הוא עשה? כתוב שם "ויחזק בבגדיו ויקרעם". דוד המלך שהוא שמע את זה, הוא החזיק בבגדים וקרע אותם. אחר כך הוא הספיד אותם, הוא בכה וצמו עד הערב. היתה שם גם קריעה, גם הספד וגם צום. וכל זה למה? למה הוא קרע ולמה הוא הספיד ולמה הוא צם? "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם הוי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב".

חז"ל אומרים ששאול הוא נשיא בישראל, הוא המלך. יהונתן בנו הוא אב בית דין, רש"י כותב שיהונתן היה חכם גדול והוא היה אז אב בית הדין של ממלכת שאול. "ועל עם הוי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" היינו שמועות רעות, שהעם היהודי מפסיד באיזו מלחמה. יש מפרשים המסבירים[סג] שאפילו אם רק מעט נהרגים אבל בכללות מפסידים בקרב, יוצאים מנוצחים ולא מנצחים, זו שמועה רעה שעליה צריך לקרוע קריעה וכו'.

הגמרא שואלת שם – אולי צריך את כולם יחד? הרי שם במעשה שהיה באותו סיפור הכל קרה יחד – שאול נהרג, יהונתן נהרג ועם ישראל נפלו בחרב – אז אולי קורעים רק כשכל הדברים האלה קורים יחד, כשיש מלך, אב בית דין ועם ישראל, שכולם ביחד נופלים בחרב אז עושים קריעה, אבל אם אין את כל הדברים ביחד לא צריך לעשות קריעה?

על זה כתוב מה שהרבי מביא כאן "על על הפסיק הענין". זה שכתוב "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם הוי' ועל בית ישראל" סימן שצריך לעשות קריעה על כל אחד ואחד בפני עצמו. כלומר, לו יצויר שרק אחד מהם קורה, זה מספיק בשביל לעשות קריעה. ואיזו קריעה? קרע שאינו מתאחה לעולם.

"עם" לפני "ישראל"

הרבי כאן בעצמו כותב למטה (בהערה 5), הוא אומר בסוף ההערה שני דברים: קודם כל שהפסוק הזה דומה לפסוק שלנו בכך שכתוב "עם הוי'" ו"בית ישראל" – כתוב "עם" לפני "ישראל", בדיוק כמו שאצלנו.

קודם נראה מה הפלא. הרבי בכלל לא מציין מה תוכן הדרוש שהוא מביא כאן. הוא מביא דרוש בלי לציין בכלל מה התוכן שלו, שזה ממש דבר והיפוכו, מן הקצה אל הקצה: שם כתוב על טרגדיה הכי גדולה שקרתה לעם ישראל, וכאן כתוב "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", והוא משווה ביניהם. הוא אומר ש"על שאול ועל יהונתן וכו'" הוא המקור לדרוש של "את עמך את ישראל"  שמפסיק את הענין לשנים. והוא גם כאן כותב שכמו ששם כתוב "על" – "ועל עם ה' ועל בית ישראל" – גם פה כתוב "את עמך את ישראל", "עם" לפני "ישראל", אז זה ממש מקביל.

קושיית המהרש"א

[אחר כך הוא כותב באותה הערה] וראה חדא"ג מהרש"א שם. ואכ"מ.

מה הוא מתכוון בזה? המהרש"א שם שואל: חז"ל הרי אומרים כאן ש"על על" הפסיק הענין, שכל אחד מהדברים האלה הוא ענין בפני עצמו. אף על פי שהכל קרה יחד, אבל כל אחד קובע קריעה לעצמו – שאול בפני עצמו נשיא, יהונתן בנו אב בית דין בפני עצמו, אבל "על עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" – בגמרא או יותר נכון בברייתא רק כתוב על זה "על שמועות רעות".

המהרש"א מקשה קושיה שאין לו תירוץ עליה. אצלנו בברייתא זה רק ענין אחד, וכאן מדגישים ש"על על" מפסיק את הענין, אלו היו צריכים להיות שני דברים שונים, מה שאין כן בהלכה שבברייתא הם נחשבים רק כאחד, "שמועות רעות", שהן כשיהודים נופלים במלחמה.

היום מה זה "שמועות רעות" היום? פיגועים, פיגועי טרור, שמועות רעות. כמה צריך להיות ואיך – לא נכנס לכך, באמת אין כאן מקומו. אבל על "שמועות רעות" כתוב שעושים קריעה והקרע לא מתאחה, כמו על נשיא ועל אב בית דין.

הקושיה הזאת של המהרש"א שמאד נוגעת לנו, בגלל שכל הדיוק כאן הוא הדיוק של "על עם הוי' ועל בית ישראל", כמו אצלנו. כמו ששם "על על" מפסיק, גם פה "את את" מפסיק. אז צריכות להיות שתי בחינות של שמועות רעות, שני סוגי שמועות רעות. אפשר להסביר את זה טוב רק אם נבנה את כל הדברים האלה, נעשה פרצוף על פי סוד, מה שאמרנו קודם, מכל הדברים שקורעים ולא מאחים.

נחזור להתחלה, וגם כן צריך להבין כל אחד מאיפה חז"ל לומדים אותו. למה אנחנו מאריכים בדבר שלכאורה הוא דבר לא טוב? בגלל שאנחנו היום לאחר ג' תמוז, לאחר ההסתלקות של הרבי, לכן אנחנו בכלל מזכירים את כל הסוגיה הזאת, רוצים קצת להאריך בה ללמוד ממנה משהו, "והחי יתן אל לבו"[סד]. את שלשת דברים הראשונים לומדים מפסוק אחד, כמו שאת השלשה דברים השניים גם לומדים מפסוק אחד.

"אבי אבי רכב" – אב-אם-אב

מה עכשיו אמרנו? ששלשת הדברים – נשיא, אב בית דין ושמועות רעות – לומדים את כולם מפסוק אחד. הפסוק שדוד קורע על השמועה של נפילת שאול ויהונתן בנו ועם ה' ובית ישראל בחרב. איך לומדים את שלשת הדברים הראשונים? אביו ואמו ורבו שלמדו תורה, רבו מובהק, רבי. לומדים את כל זה מפסוק אחד, ממה שאלישע מצעק כאשר הוא רואה את אליהו הנביא לוּקח מאִתו, עולה בסערה השמימה והוא צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[סה]. אחרי שהוא מצעק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" כתוב בהמשך הפסוק "ולא ראהו עוד". הוא צועק את זה תוך כדי שהוא רואה את אליהו לוּקח מעִמו, עולה בסערה השמימה, ומיד לאחר שהוא צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" הוא לא רואה אותו יותר. אחר כך כתוב "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים", הכל פסוק אחד. הוא לקח את הבגדים שלו, כאשר הוא לא ראה אותו עוד והוא קרע את הבגדים שלו "לשנים קרעים" כתוב שם.

חז"ל שואלים למה צריך לכתוב "שנים קרעים", הרי כל קריעה היא "שנים קרעים"? אלא "שנים קרעים" הכוונה שהם נשארים אצלו "שנים קרעים", מכך לומדים שהוא לא מתאחה, שהוא קורע והקרע נשאר לעולם "שנים קרעים", שאסור לתפור אותו, אסור לאחות אותו.

כאן יש פלא בדברי חז"ל אלו: חז"ל אומרים ש"אבי" היינו אב, "אבי" השני היינו אם, ו"רכב ישראל ופרשיו" היינו רבו שלמדו תורה. את כל שלשת הדברים הראשונים לומדים מאלישע כלפי אליהו הנביא – "אבי אבי" אב ואם, "רכב ישראל ופרשיו" רבו שלמדו תורה. מה החידוש כאן? קודם כל שאין לנו פסוק אחר בשביל אב ואם כפשוטו, רק הפסוק הזה, זה כבר חידוש נפלא, שאב ואם צריך ללמוד מהפסוק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".

דבר שני: כמו שהפסוק השני כולל שלשה דברים יחד אבל מחלק ביניהם – 'על על מפסיק הענין', "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל" – כאן הכל כתוב ממש בחדא מחתא "אבי אבי רכב", לא כתוב על כל אחד איזה מלת קשר לחלק ביניהם או להפסיק ביניהם. רק הכל יחד "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", ואף על פי כן לומדים כאן שלשה דברים מיוחדים, ואף אחד לא שואל את השאלה – למה צריך להיות הכל רק יחד. הגמרא לא שואלת את השאלה בכלל, אם כי שלומדת את כל שלשת הדברים מפסוק אחד, מביטוי אחד, "אבי אבי רכב".

עוד יותר, הפלא הכי גדול שבגמרא עצמה שם בהמשך הסוגיה הוא שבא ריש לקיש ושואל את רבי יוחנן רבו "והלא אליהו חי"! מה קורה כאן בכלל? בשביל מה הוא קרע? בסדר, הוא צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", למה הוא עשה קריעה? מה, הוא מת?! עושים קריעה על מישהו חי?! ככה ריש לקיש שואל את רבי יוחנן בגמרא – אליהו לא מת, הוא עדיין חי, בשביל מה הוא קורע?

מה התשובה? עונה לו רבי יוחנן, כיון שכתוב "ולא ראהו עוד", שהוא, אלישע לא רואה אותו יותר, אז הוא נחשב לו כמת, הוא "דמיא עליה כמת", הוא דומה לו כמת, אם כי שהוא יודע שהוא חי. זה באמת הדיוק של הפסוק: קודם כתוב שאלישע מצעק ואומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", אחר כך כתוב "ולא ראהו עוד" ואחר כך כתוב "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים". אז ברור, התשובה של רבי יוחנן מוכחת מתוך הפסוק, שהפסוק אומר "ולא ראהו עוד" ורק אחר כך הוא עשה קריעה, אם כי שיודע היטב שהוא חי.

לא רק שיודע שהוא חי, אפילו נמשך לו "פי שנים ברוחך אלי". זה לא 'א קליינע חסיד', איזה חסיד קטן שלא רואה את הרבי אז חושב שהוא מת, זה ה-חסיד בה' הידיעה. יש שכותבים שהוא יותר מיהושע לגבי משה רבינו. יהושע בן נון גם תלמיד מובהק של משה רבינו, והוא לא זוכה ל"פי שנים ברוחך". הוא "איש אשר רוח בו"[סו] אבל לא פי שנים, אין אחד כזה שכל כך קשור, שגם זוכה לראות אותו עולה בסערה השמימה, מה שאף אחד אחר לא רואה.

אליהו עצמו אומר "הקשית לשאול"[סז], זו שאלה קשה מאד, שהוא ביקש ממנו "פי שנים מרוחך". אליהו אמר לו שהקשית מאד, זה דבר קשה שלא היה אף פעם אצל אף אחד, שתלמיד מקבל פי שנים מהרב. אז מה התנאי? הוא אומר שאם תראה אותי לוּקח ממך תזכה למה ששאלת ואם לא – לא.

שוב, מה קורה כאן? אליהו חי, אבל היות שאותו אחד, אלישע שזוכה לפי שנים כמו שהוא ביקש, כמו שהוא הקשה לבקש, אכן ראה אותו, כל התנאי היה שתראה אותי לוקח והוא כן רואה אותו, ברגע שהוא רואה אותו הוא צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", ואז רגע לאחר מכן הוא לא רואה אותו יותר ועושה קריעה. אם כן, יש פה פלא גדול מאד בסוגיה הזאת.

נשיא-אב בית דין-שמועות רעות-ברכת ה'-הרי יהודה-מקדש-ערי ירושלים

גם כן, מה פתאום אבא ואמא, איפה נכנסו כאן אבא ואמא לתמונה הזאת? כולם יחד עם רבו שלמדו תורה, ואיזה רב כאן? זה אליהו הנביא מבשר הגאולה, ודאי קשור עם הגאולה, ודאי קשור עם "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[סח], התפקיד של אליהו הנביא.

אחר כך יש עוד שלשה – נשיא ואב בית דין ושמועות רעות. אחר כך יש עוד כמה – ברכת ה', מה זה ברכת ה'? היא לשון סגי נהור, כששומעים את הפך הברכה עם שם ה' צריך לעשות קריעה, מי ששומע. ממי לומדים את זה? מרבשקה ושרי חזקיהו המלך, שסנחריב שלח את שר הצבא שלו והוא ברך שם את ה', אז כולם חזרו לחזקיהו המלך קרועי בגדים. אז מכאן לומדים את ברכת ה' שצריך לקרוע[סט].

תוספות באמת אומרים[ע] שיש שתי דעות בירושלמי אם זה רק יהודי שמברך את ה' או אפילו גוי. יש שתי דעות לגבי אותו רבשקה, יש מי שאומר שרבשקה היה יהודי מומר ולכן עשו קריעה על ברכת ה' שלו ויש מי שאומר שהוא היה גוי. לפי זה שאומר שהוא היה גוי אז גם כאשר גוי מברך צריך לעשות קריעה. לפי מי שאומר שהוא היה יהודי מומר – רק על יהודי צריך לעשות קריעה, ולא על גוי.

איך שלא יהיה, ברכת ה' לומדים משם. מה זה ספר תורה שנשרף? לומדים את זה מהמלך יהויקים[עא] שכאשר קראו לפניו את מגילת איכה שכתב ירמיה הנביא הוא התרגז נורא והוא קדר את האזכרות, הוציא ושרף אותן, שרף את המגילה. כתוב שהשרים שעמדו שם אתו לא קרעו את בגדיהם. מכאן חז"ל אומרים שמן הראוי, היה צריך שכן יקרעו, רק שהם היו רשעים, לא צדיקים והם לא התפעלו, לא התרגשו כל כך ולא קרעו את בגדיהם, אבל מכאן לומדים שכן צריך לקרוע על ספר תורה שנשרף.

אחר כך באו שלשה דברים יחד – ערי יהודה, מקדש וירושלים, שאלו שלשה דברים שרואים את התוצאה של חורבן הבית וחורבן ארץ ישראל. כשרואים ערי יהודה בחורבנן, רואים בית המקדש בחורבנו, רואים את ירושלים בחורבנה עושים קריעה.

הקבלת הקריעות לספירות

איך כל הסדר הזה הולך לפי הספירות וממילא אנחנו נרוויח ונמתיק הרבה-הרבה ענינים, במיוחד את ענין ההסתלקות של הרבי. ברור שג' הדברים הראשונים הם כנגד חב"ד. "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" – אבא-אמא-רבו שלמדו תורה: אבא – חכמה; אמא – בינה; רבו שלמדו תורה – דעת. מאד-מאד פשוט ומוכח על דרך הסוד ש"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" הם אבא, אמא ורבו שלמדו תורה – חכמה, בינה ודעת.

ברור למשל שכל שלשת הדברים שנמנו יחד בסוף – ערי יהודה ומקדש וירושלים – אלו בחינות של מלכות, של חורבן המלכות. איך אני יודע שהכל בחינה אחת? כתוב בפירוש בגמרא באותה סוגיה שמי שכבר קרע על המקדש לא צריך לקרוע מחדש על ירושלים וערי יהודה, הוא רק מוסיף לקרע שלו. כלומר, הכל דין של קריעה אחת. מי שראה את המקדש, כמו היום, אחד שלא היה 30 יום בירושלים ורואה את הר הבית, רואה את המקדש בחורבנו, הוא קורע ומוסיף וקורע על ירושלים ועל ערי יהודה. זה מלכות.

איך השאר? יש עוד שלשה, הדברים שהרבי מביא "על שאול ועל יהונתן ועל עם הוי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". הנשיא כאן כאמור הוא במובן של ראש ממשלה פשוט, נשיא שהוא המלך של עם ישראל, שדואג לכל הצרכים הגשמיים של עם ישראל, מכלכלה וכד ללחום את המלחמות שלהם וכו'. הראשון בתורה שנקרא נשיא הוא אברהם אבינו, "כי נשיא אלהים אתה בקרבנו"[עב]. אם כי ששם נשיא הוא גם עם תוכן רוחני. בכל אופן, המושג נשיא הראשון, אברהם אבינו, הוא רמז עבורנו שנשיא הוא חסד.

למה אני מדגיש שהוא מנהיג גשמי? כמו שנסביר בהמשך, חב"ד – אבא, אמא ורבו שלמדו תורה – הם למעלה מהעולם, הם בעצם למעלה ממעשה בראשית. מעשה בראשית מתחיל מהמדות, החסד-גבורה-תפארת. מי שבא במגע ראשון עם העולם, עם המציאות הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[עג], המדה שאמורה להתלוות, למלוך ולהנהיג את כל המדות היא החסד. אז כאן לעניננו, הנשיא הוא החסד.

אב בית הדין פשוט בקבלה שהוא כנגד הגבורה. אני רק אומר אותם עכשיו בקיצור: בגבורה יש את המושג ה"מתיבתא דרקיעא"[עד], בספירת הגבורה בקבלה יש את הישיבה-הסנהדרין, זה נקרא היכל הזכות בו דנים את כל הדינים. ראש "מתיבתא דרקיעא" הוא אב בית הדין והוא הנקודה הפנימית של ספירת הגבורה בקבלה. דבר פשוט במושגים של קבלה שאב בית דין הוא הגבורה.

אחר כך "שמועות רעות" שעם ישראל שנפל. איזה אסון שקרה לעם ישראל, זה נקרא "שמועות רעות", שאתה שומע, אתה פותח רדיו, קורא בעיתון, משהו לא טוב קרה לעם ישראל, זה נקרא "שמועות רעות". איפה זה? בתפארת, "ישראל אשר בך אתפאר"[עה], ישראל הם התפארת של הקב"ה והם הבן, "בנים אתם"[עו]. האב מתפאר בבן, אם קורה משהו לא טוב לבנים, לעם, זה פוגם בתפארת, הפך הנחת, הפך התפארת של הקב"ה.

עכשיו נתרץ כאן את הקושיה של המהרש"א ככה: כתוב כאן "על עם הוי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". שוב, חז"ל אומרים "על על הפסיק", וכאן בברייתא רק כתוב "שמועות רעות", לא כתובים שני דברים, אבל היות שבכל זאת הפסוק אומר "על על" שמפסיק צריך לומר שיש בזה שתי בחינות.

נאמר ככה: שתי הבחינות הן כנגד תפארת ונצח, הספירה שבאה אחרי התפארת. איך זה? כשקורה משהו לא טוב לעם ישראל זהו פגם בתפארת כמו שאמרנו, כל אסון שלא יהיה שקורה לעם ישראל. אבל כשבאופן מיוחד "כי נפלו בחרב", כמו שאמרנו קודם, כאשר עם במקום להיות המנצח, במקום להגשים עלי אדמות את "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[עז] יוצא מנוצח והוא נופל בחרב.

מה אנחנו אומרים? שיש בכללות שני סוגים: יש שמועה רעה בכללות – כל דבר לא טוב; אבל יש סוג מיוחד של דבר לא טוב שישראל נופלים בחרב בידי אויביהם, נכנעים לאויביהם. זהו פגם בספירת הנצח. ועל זה כתוב "ועל בית ישראל כי נפלו בחרב", "בית ישראל" בסוף סמוך ל"כי נפלו בחרב", ככה הפסוק אומר. אם כי שעל פי פשט כולם נפלו בחרב, שאול, יהונתן ו"עם הוי'" והכל, בכל זאת הדיוק הוא "ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". יש שמועה רעה של עם ישראל בכלל, יש שמועה רעה של אב בית דין שנלקח שהסתלק, יש שמועה רעה של נשיא שהסתלק, אבל יש שמועה רעה מיוחדת של עם ישראל של "בית ישראל" ש"נפלו בחרב".

עבורנו זה מאד-מאד מדגיש עד כמה היהודי, אנחנו כולנו צריכים להצטער על כך שאנחנו נכנעים לאויבינו, שכל כניעה לאויב היא לא סתם שמועה רעה, אלא שמועה רעה מיוחדת במינה, עיקר השמועה רעה. עד כדי כך ששם באותה הסוגיה בגמרא – הגמרא אומרת שהיו כמה דוגמאות, מספרים גם על שמואל ששמע איזה אסון שקרה להרבה יהודים ולא קרע, הוא לא עשה קריעה, ושם מתרצים שזו לא היתה צרה של כל עם ישראל, היתה יותר צרה פרטית וגם קצת היה מגיע להם, לא נאריך בזה, אין כאן מקומו. שם רואים שלא על כל אסון היו הגדולים עושים קריעה, רק על דבר שנוגע לצפור הנפש של עם ישראל.

מדייקים שלא חייב להיות שרוב צבור ח"ו נופל, אבל צריכה להיות שמועה רעה כזאת שנוגעת לעם ישראל כולו. אפילו שזה אחד, כמו שאמרנו היום על פיגוע טרור, אפילו שזה רק יהודי אחד, אבל אם הסיפור הזה נוגע לעם ישראל כולו, צריך לעשות קריעה. אם זה להבדיל, גם כן ה' ישמור, תאונה, אז לא כל אחד ששומע-קורא בחדשות שקרתה תאונה עושים קריעה, אבל שמועה רעה כזאת ש"נפלו בחרב" היא סיבה מיוחדת לעשות קריעה כזאת שאינה מתאחה.

אז מה אנחנו אמרנו? כדי לתרץ את המהרש"א אומרים דבר שלא כתוב בפירוש, אבל אפשר בהחלט להבין אותו ולהצדיק אותו, במיוחד על פי קבלה שאנחנו עכשיו עוברים לפי הספירות. צריך לומר שהשמועות הרעות באמת מתחלקות לשתי מדרגות: בחינה אחת כנגד התפארת ובחינה שניה כנגד הנצח. אחד פגם ב"תפארת ישראל" והשני פגם ב"נצח ישראל", ועל זה כתוב "על עם הוי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב".

אחר כך, ברכת ה' בהרבה מקומות כתוב בפירוש שהיא פגם בספירת ההוד. שוב, ברכת ה' היא לשון סגי נהור, הכוונה קללה, וכל דבר בדיבור שהוא הפך ההודיה והברכה כפשוטה הוא נקרא "הודי נהפך עלי למשחית"[עח].

ספר תורה שנשרף, שוב בערכים של תורה, הוא בספירת היסוד. בדרך כלל ספר תורה הוא יסוד אבא ארוך ומתלבש עד ליסוד ז"א[עט]. זה דבר שאנחנו נסביר בהמשך השיעורים שלנו. כתוב יסוד אבא, היסוד של החכמה כאשר הוא מתלבש-מאיר בתוך ספירת היסוד של זעיר אנפין, שהוא יסוד סתם, ה"אות ברית קדש", הוא נקרא ספר תורה, זה דבר פשוט בספרי הקבלה. אם כן, ספר תורה שנשרף הוא כנגד ספירת היסוד.

כמו שאמרנו קודם, ערי יהודה חורבנם הוא חורבן המלכות. לראות את תוצאת החורבן זה בערי יהודה או בית המקדש או ירושלים עיר הקודש. המקדש הוא פנימיות המלכות וירושלים היא חיצוניות המלכות, ועוד יותר חיצוניות המלכות – ערי יהודה. כמו שגם נסביר בהמשך המאמר כאן, הוא מדבר על ציון וירושלים, ציון היא בחינת מקדש – פנימיות המלכות וירושלים היא יחסית החיצוניות שלה.

אם כן, מה עשינו עכשיו? לקחנו פה מאמר חז"ל, שענינו הפך הטוב לכאורה, וברגע שרואים שגם כאן הכל בנוי על פי סוד, לפי הספירות, אז קודם כל זה עצמו, מי שחי את פנימיות התורה, רואים שבפנימיות התורה אין רע בכלל. פנימיות התורה כולה אור, אור הוא שמחה, ברגע שמכניסים פנימה הכל כבר מתחיל להתהפך – "ויהפך הוי' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלהיך"[פ], גם פסוק שנסביר אותו בהמשך באריכות.

אבל במיוחד מה שרצינו מכל זה – הרבי הביא את הפסוק "על שאול וכו'" רק בתור אסמתכא למה מחלקים כאן בפסוק שלנו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". הוא אומר ש"את עמך את ישראל" הוא כמו שכתוב "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל", ו"על על מפסיק". אבל מה שיצא לנו הוא העיקר.

חב"ד תמיד חי

נחזור לחב"ד: חב"ד הם "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", שמכאן לומדים לגבי אבא ואמא ורבו שלמדו תורה. חב"ד הם למעלה "מימות עולם", מששת ימי בראשית, הם מוחין. זה שגם אבא ואמא לומדים מכאן, ובהמשך ריש לקיש בא ושואל "והלא אליהו חי", 'מה הוא עושה קריעה? הוא לא יודע שאליהו חי? מי כמוהו, מי כמו אלישע שזוכה ל"פי שנים" שיודע שאליהו חי עדיין, בשביל מה הוא עושה קריעה?'.

קודם כל, אולי נאמר גם מאמר מוסגר על פי מה שדברנו קודם, שבכל מלה שיש בה ע פנימיותה היא עם א, שמחליפים את ע ב‑א כמו "עם" ו"אם" שאמרנו קודם. לעניננו כאן גם כן – מה הפנימיות של קריעה, לקרוע עם ע? כנראה שיש משהו בקריעה שקורעים עם ע גם קריאה עם א. ומה זה קריאה עם א? כמו "ויקרא אל", אם זה "ויקרא אל משה"[פא] או "ויקרא אל הוי'"[פב], כל קריאה עם א זו הזמנה למשוך את הנעלם שיתגלה אלי, שיבוא אלי ויתגלה אלי[פג]. יש משהו בסימן הכי מובהק של אבלות שעושים קריעה שבפנימיות הקריעה הזאת עם ע יש קריאה להתגלות, לבוא ולהופיע לפני, שקוראים לו. זה בדרך אגב.

זה שאין שום פסוק לאבא ואמא חוץ מהפסוק הזה, בכללות הוא אומר "והלא אליהו חי", רק בגלל שלא ראהו עוד לכן הוא עושה את הקריעה, כמו שחז"ל אומרים בגמרא – סימן שכל המוחין, כל ה‑ג שהם כנגד המוחין, מוחין בכללות בקבלה נקראו חיות-חיים, הכל חי, צריך להיות בנפש הבן או בנפש התלמיד, במיוחד התלמיד המובהק, שהוא חי.

איך למשל רואים את זה? ידוע שבחב"ד יש הרבה שתמהים על כך, יש מנהג חב"ד שבברכת המזון ב"הרחמן" במקום לומר בסוף "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה", אומרים "הרחמן הוא יברך את אבי מורי בעל הבית הזה ואת אמי מורתי בעלת הבית הזה", וזה בכל מצב, גם אם אוכלים אצלם בבית וגם אם לא אוכלים אצלם בבית, גם אם הם בחיים בעולם הזה, וגם לאחר שלכאורה הסתלקו מהחיים, מעולם הזה. זה מנהג על פי קבלה, המנהג הוא להמשיך ולומר תמיד "אבי מורי בעל הבית הזה ואת אמי מורתי בעלת הבית הזה", בכל מצב. מבחוץ, כשרואים את המנהג הזה בפעם הראשונה, הוא נשמע מאד-מאד מוזר. אלא מה האמת? באמת ככה על פי הקבלה, על פי כתבי האריז"ל. מה התוכן הפנימי של הדבר הזה? שאבא ואמא תמיד חיים ותמיד כאן, בגלל שאבא ואמא הם מוחין, הם לא מתים עולם.

עוד פעם, אנחנו עכשיו רוצים להסביר דבר מאד פשוט, מאד יסודי, וגם מאד יסודי בכללות מהם חב"ד, וממילא מה הראש של חסידות חב"ד בכלל. חב"ד הם דבר שלמעלה מהמציאות. חב"ד לא מתים. יכול להיות שהם מתעלמים מן העין, ואם הוא מתעלמים מן העין עושים קריעה עם הכוונה הפנימית של הקריעה, עם קריאה ב-א – לקרוא שהדבר עוד פעם יתגלה לעין. אבל היות שעכשיו הדבר התעלם מן העין צריך לעשות פעולה גם בחיצוניות, קריעה, עם הפירוש-הכוונה הפנימית של הקריאה, לקרוא שהדבר יחזור, שיתגלה.

כל הגדר של חב"ד, של מוחין, הוא למעלה משבירה ותיקון. על חכמה בעצם כתוב "החכמה תחיה"[פד]. מה זה מוחין? בכללות הם חכמה, "חכמה מוחא"[פה], ועל החכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה"[פו], "והחכמה תחיה בעליה". כלומר, אין מות בחכמה. שוב, חכמה היא מוחין בכללות, המושג מח בכללות, "חכמה מוחא" כתוב בפתח אליהו. לכן גם בשעת ההסתלקות צועקים-מצעקים, הוא מצעק ואומר "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". שוב, מאותו פסוק לומדים "אבי אבי רכב" שהוא אבא, אמא ורבו שלמדו תורה, כולם ועדיין חיים. אבל הוא "לא ראהו עוד", לכן הוא עושה קריעה עם הכוונות שלו.

אבל הווארט הוא שדבר שהוא עבורי מוחין – המשכת מוחין פרושה המשכת חיות – אינו אמור להסתלק באמת לעולם. כאשר יש שם צמצום – הצמצום אינו כפשוטו. החלל או הצמצום בלב כן יכול להיות כפשוטו, אבל במוחין הצמצום לא כפשוטו.

מה יוצא לנו מזה? לגבי כל אחד ואחד, כמו בפסוק הזה שלומדים על אליהו הנביא, אבא אמא ורבו שלמדו תורה, שלשתם חיים וקיימים תמיד. ככל שהם יותר חיים וקימים – שלשה אלה – זוכים שאותו רב גופא, או אותם אב ואם יהיו אליהו. הרי הוא האבא והוא האמא והוא הרב, ומי זה הוא? אליהו הנביא זכור לטוב, אליהו מבשר הגאולה. כולם בבחינת אליהו הנביא שעולה בסערה השמימה והוא זה שעתיד לבשר את הגאולה, הוא עתיד לעשות שלום בעולם.

איך אני יודע שיש לו קשר לאבא ואמא? מה הקשר המיוחד של אליהו הנביא לאבא ואמא, חוץ מזה שהוא צועק "אבי אבי"? הפסוק שאמרנו מקודם, שכל הענין שלו הוא לבוא ולעשות שלום בין האבות לבין הבנים – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". הוא המגשר והמקשר בין האבות לבין הבנים, וזה סימן שהוא אור אבא ואור אמא בלשון הקבלה, והוא יאיר את האור הזה, יחבר  ויאחה את האור הזה עם האחים-הבנים.

[הוא יבוא לפני תחית מתים, לא?] מה שנשבר הוא צריך להחַיוֹת מחדש. שוב, אני לא רוצה יותר מדי להאריך בזה. אולי גם אחרי השיעור אפשר עדיין לדבר על הדברים האלה. תחית המתים נאמרה לגבי דבר שהוא מת, שצריך לחיות מחדש, שאלו המדות, ז"ת בלשון הקבלה. אבל יש דבר שאין בו אפילו תחית המתים, בגלל שהוא לא מת, אפילו אם הוא מת זה רק למראית עין. אבל אליהו הנביא לא צריך תחית המתים, על פי פשט – אליהו הנביא צריך תחית המתים?! אין תחית המתים לגבי אליהו, או שאתה זוכה לראות אותו או שאתה לא רואה אותו, אבל אין אצלנו מושג אצל אליהו הנביא של תחית המתים, בגלל שהוא חי. שוב, זה בדיוק מה שהגמרא אומרת 'הרי הוא חי, מה אתה עושה? מה אתה מתאבל מה אתה קורע? הוא חי!'.

עם כל זה צריך להתעמק הרבה, למה זה כך? בגלל שזו ההגדרה הפנימית של חב"ד בעצם. חב"ד בעצם בם כולם בחינת "חכמה מוחא", "ימותו ולא בחכמה", וממילא הם יכולים להתעלם מן העין, אבל הם בגדר חי לגמרי, ואף על פי כן עושים קריעה. ברגע שגומרים לצעוק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" עם כל הכוונות שיש בזה, שגם עוד לא התחלנו להסביר את הסודות של הפסוק הזה, של הביטוי "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", יש המון-המון מה לומר בזה שאין כאן מקומו. אחרי זה, ברגע השני ש"לא ראהו עוד" אז "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים", אף על פי שהוא חי.

אם כן, כל זאת היתה התבוננות שלמה על דבר שהרבי הזכיר. איך הגענו לכל זה? יצאנו מתוך פסוק שהרבי מביא רק בתור אסמכתא בעלמא, אבל היות שהסוגיה הזאת ממועד קטן כל כך נוגעת לנו, לכן הארכנו בה.

ברכה ל"עמך" וברכה ל"ישראל"

רק נגמור את הפרק השני בפנים. הוא אומר שכמו ששם "על על הפסיק הענין":

ועפ"ז יֵשׁ לְהוֹסִיף, שֶׁמֵּהַיִּתּוּר דְּאֵת לְמֵדִין לֹא רַק שֶׁעַמְּךָ וְיִשְׂרָאֵל הֵם שְׁנֵי עִנְיָנִים [זה שכתוב יתור, פעם שניה כתוב "את" – "את עמך את ישראל", אז לא רק ש"עמך" ו"ישראל" הם שני דברים] אֶלָּא שֶׁגַּם בְּוּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל [כמו שאמרנו קודם לגבי ברכת תפלין שיש הוא אמינא שצריך פה שתי ברכות בגלל שאלו שני דברים, גם פה – אם "את... את" מחלק בין "עמך" לבין "ישראל" סימן שגם בברכה יש שתי בחינות בברכה], שְׁנֵי עִנְיָנִים, בְּרָכָה לְעַמְּךָ [יש ברכה מיוחדת ששייכת ל"עמך"] וּ[יש עוד]בְרָכָה [ששייכת] לְיִשְׂרָאֵל.

וְצָרִיךְ לְהָבִין הַחִלּוּק שֶׁבֵּין ב' הַבְּרָכוֹת [לא רק החילוק בין שני הענינים של "עמך" ו"ישראל"], וְשֶׁהַבְּרָכָה לְעַמּך הִיא קוֹדֶמֶת [קודם צריך לברך את "עמך", כמו שקודם מברכים על תפלין של יד, "היא קודמת] לְהַבְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל [שזה על דרך הברכה על תפלין של ראש].

"מעון"-"קדשך"-"השמים" – "עמך"-"ישראל"-"האדמה"

רק נסיים את זה עם עוד דיוק שהרבי לא מדייק, צריך לדייק: כמו שכתוב כאן "את עמך את ישראל", בתחלת הפסוק גם היה חילוק, הוא לא כותב אותו כאן, אבל אם רוצים להתבונן בכל הפסוק הזה צריך להתבונן בכל החלקים שלו. ההתחלה היא "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", אז גם יש חילוק מודגש ומוכח מאין הברכה הזאת, מאין ההשקפה הזאת נובעת, כתוב בפירוש שני דברים, כמו שכתוב "את עמך את ישראל" קודם יש חילוק והפסקה עם המלה "מן" – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים". זה גם חידוש, אין כל כך בתורה דבר כזה, ביטוי כזה "ממעון קדשך מן השמים". קודם יש את החילוק הזה "ממעון קדשך מן השמים" ואחר כך "וברך את עמך את ישראל ואת האדמה".

כאן רק נאמר שגם ניתן בהחלט להקביל את זה. יתכן מאד שהסבה שהרבי לא מדייק אותו בגלל שהוא קשור עם האדמה שהרבי לא מזכיר כאן. צריך לומר ש"מעון קדשך", שהוא ניב או ביטוי שבנוי משתי מלים – "מעון קדשך", ו"שמים" הם גופא שתים שהן שלש.

ובקיצור: המלה "מעון", שיש בה גם את האותיות עם, היא כנגד "עמך", כנגד הכנעה בנפש, כמו שהסברנו קודם; "קדשך" הוא הבדלה, כידוע שבכל מקום לשון קדושה היא לשון הבדלה; ו"מן השמים" הולך על "ואת האדמה", שהאדמה מתברכת מן השמים, וזו המתקה.

נסביר: כתוב "את... את... ואת", אז ברור ש"האדמה" היא חלוקה אחרת לגמרי מאשר שני הראשונים. בשני הראשונים כתוב "את עמך את ישראל", ללא "ואת". אם כתוב "ואת" אלו בפירוש שני דברים. זה שכתוב "את עמך את ישראל" על פי פשוטו של מקרא עדיין יכול להתפרש כדבר אחד – "את עמך" שהם "ישראל". אבל אם כתוב "את... ואת", אני לא יכול לומר שהמלה "את" היא במובן של 'שהוא'. אם כתוב "את עמך את ישראל" עדיין ניתן לומר על פי פשט שהם אותו דבר, ובכל זאת, היות שכתוב "את... את", אני אומר שזה בא להוסיף, שזה שני דברים, שני ענינים, כמו "על... על", מאותו פסוק שהרבי מביא. אבל זה שכתוב "ואת האדמה" עם ו – זה ודאי משהו אחר.

גם לגבי מקור הברכה, שוב, לא נסביר עכשיו מהם על פי קבלה המונחים האלה, רק לגבי "מעון" ידוע שיש שבעה רקיעים, ואחד משבעת הרקיעים הוא מעון[פז]. המעון לא נקרא קודש, אבל כאן בפסוק הזה גם הוא קודש, הוא "מעון קדשך". בנוסף יש גם "השמים", שהם שם כללי של כל הרקיעים, אבל בפרטות כתוב בקבלה ששמים הם הרקיע. "רקיע" הוא השני מלמטה מבין ז' הרקיעים והוא כנגד היסוד.

שוב, לא נסביר כאן באריכות מהן הבחינות האלה, אבל יש כאן "מעון", יש את התוספת של "מעון קדשך" ויש עוד דבר – "מן השמים", עוד מדרגה. שוב, יתכן מאד לומר-לפרש ש"מן השמים" הולך אחר כך על "האדמה", "ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לנו ארץ זבת חלב ודבש". "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שהשמים עונים את הארץ כמו שהפסוק אומר. אבל "מעון קדשך" מכוון כנגד עם ישראל – "מעון" ל"עם" ו"קדשך" ל"ישראל". כולם כנגד הכנעה-הבדל              ה-המתקה.

בכך אנחנו רק עשינו הקדמות, בעיקר הארכנו בסוגיה ממועד קטן כדי לומר דבר ששייך לנו היום. בכך אנחנו רק פתחנו את הפתח למאמר הזה.