סוד ה׳ ליראיו

כד

נתבאר לעיל ש־יג המדות הפנימיות מתחלקות ל־י דרגות מלמעלה למטה. והנה י דרגות אלו הן כנגד המספרים (פרוש הפשוט ד״עשר ספירות בלימה״) מאחד עד עשרה. אך להבין זאת עלינו להקדים ולהתבונן בהוראת המספרים בכלל:

מאמר הוראת המספרים

אחד — פשיטות והשתוות

המספר ״אחד״ מיוחד ל״הוי׳ אחד״[כ] ב״ה — ״הוי׳ אל עולם״[כא], ״אל אחד בראנו״[כב], שנגלה ע״י אברהם אבינו ע״ה — ״אחד היה אברהם״[כג] — ״בהבראם״[כד] — באברהם אל עולה אחד במספר סדורי והוא חצי הוי׳ בסוד ״שלם וחצי״. ה״שלם״ יורה ״חִצֵי״ בריאה — ״חסד אל כל היום״[כה], ״עולם חסד יבנה״[כו] — ״בראשית ברא... יום אחד״[כז].

״אחד״ הוא סוד הפשיטות וההשתוות — ״הן ולאו שוין אצלו״[כח], בסוד ״הן לי לא״[כט] הנאמר באברהם (צרוף אותיות אני הלל — ר״ת הלל וס״ת אין למפרע, שהיה עניו מכל אדם עד שאמר ״אם אני כאן הכל כאן״[ל] על השראת ״שכינתא דאקרי אני״[לא] במקום בטולו וד״ל). והוא מקור האמונה הפשוטה הירושה לנו מאבותינו הקדושים בכלל ומאברהם אבינו הראשון — ״ראש כל המאמינים״[לב] — בפרט, כמ״ש[לג] ״והאמן בהוי׳״.

שרש ״אחד״ זה הוא ״אחד האמת״[לד] ממש, פנימיות כונת הבריאה שבענג הנעלם שבמדרגת ״יחיד״ ממש — ״מחשבתן של ישראל״[לה] שקדמה לכל דבר. ע״י ״אחד האמת״ בא ההעלם העצמי לידי גלוי אור עצמי בסוד ״במי נמלך — בנשמותיהם של צדיקים״[לו], וכן כל המשכה מדרגה לדרגה נעשית ע״י ״אחד האמת״ כמבואר בדא״ח[לז].

שנים — זווג ושלום

המספר ״שנים״ הוא הזוג הראשון, בחי׳ ״שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח״[לח], והוא סוד הזווג והשלום (בית) של זכר ונקבה. וכן נאמר בבריאת אדם הראשון: ״זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם״[לט]. ״אדם״ הוא האחד הכולל שנים בסוד ״פנים ואחור״ — ״אחור וקדם צרתני״[מ], וזהו ״ביום הבראם״ — ״אברהם״ כנ״ל. בנח נפרדו ל״שנים שנים״ — בחינת ״ונח מצא חן״[מא] וד״ל.

שלשה — תקון וקיום

המספר ״שלשה״ הוא סוד התקון והקיום על ידי התכללות שלשה קוים: ימין, שמאל, אמצע (קיום אותיות קוים, וכן פנימיות תקון הוא קו, שהוא קו האמצעי וד״ל). התקון בא ע״י עבודת האדם בהזדככות תכונות נפשו, והעיקר הוא במדות הלב — ״תקון המדות״ (שנשברו בעולם התהו ובאו לידי תקון ע״י שלשה קוים בעולם האצילות המתוקן). כל תקון בא ע״י שלשה שלבי עבודה — בלשון הבעש״ט זי״ע: ״הכנעה, הבדלה, המתקה״[מב], כנגד ״עולמות, נשמות, אלהות״[מג].

ארבעה — מלכות והנהגה

המספר ״ארבעה״ הוא סוד המלכות וההנהגה — ״והיה הוי׳ למלך וגו׳״[מד] — סוד שלמות ההתגלות של ״שם בן ארבע״ (וכן ״שמע ישראל... הוי׳ אחד״[מה] הוא בפסוקי ״מלכיות״, כפרש״י ז״ל דקאי על הפסוק הנ״ל ״והיה הוי׳ למלך וגו׳ ביום ההוא יהיה הוי׳ אחד ושמו אחד״. והוא בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן״[מו], מארבע — מלכות — לאחד, וכמו שיתבאר לקמן בעזה״י שבארבעה נשלם הכל). ב״את זה לעומת זה״[מז] יש ״ארבע מלכויות״, וכן בקדושה ״כתר מלכות״ ירושה לבית דוד שהוא ה״רגל הרביעי״ במרכבה כנודע — סוד ״רבע ישראל״[מח], ״רבע״ אותיות ״ערב עבדך לטוב״[מט] שעולה דוד בחשבון ״כפלי כפליים״[נ] (ו״נעוץ בתחלתן״ — אברהם העברי בסוד ״נגד זקניו כבוד[נא] ס״ת דוד ושאר האותיות: נגד זקניו כבוד עולה אברהם. באברהם נאמר ״ואברהם זקן בא בימים״[נב] ובדוד ״והמלך דוד זקן בא בימים״[נג], אברהם בגיל קמ ודוד בגיל ע בסוד ״שלם וחצי״ כנ״ל וד״ל[נד].

בעצם מדת המלכות יש ד מדרגות: המלך; השערת העם והנהגתו במחשבת המלך פנימה; התפשטות שם המלך — ״מלך שמו נקרא עליהם״[נה]; עם. ״אין מלך בלא עם״[נו], אך אין יחוד המלך בעמו כיחוד זכר ונקבה הנ״ל, שהרי יחוד זכר ונקבה הוא בסוד ״והיו לבשר אחד״[נז], משא״כ במלך ועם, המלך נחבא בחדרו בצמצום והעלם מהותו מעיני כל בריה, רק זיו הארתו מתפשט בכל מדינות מלכותו בסוד ״שם״ כנ״ל. חצוניות השם מטילה את אימת המלך על הכל, אך אל פנימיות השם נכספה נפש כל חי. עמק סוד המלכות הוא כאמרם ז״ל ״עבד מלך מלך״[נח] ממש — ״וישב על כסא הוי׳ למלך״[נט], בבחינת ״מלך יחיד״[ס] ממש שלמעלה מבחינת ״בשר אחד״[סא].

ארבע מדרגות הנ״ל (כנגד ארבע אותיות שם הוי׳ ב״ה כנ״ל) נרמזות באמרנו: ״הוי׳ מֶלֶך, הוי׳ מָלָך, הוי׳ יִמְלֹך לעולם ועד. והיה הוי׳ למלך על כל הארץ וגו׳״[סב] ודו״ק. וכן בין המלך (״אחד העם״[סג]) לעם, יש ״משנה״ ו״שליש״[סד].

הוראות ארבעת המספרים הראשונים הן בסוד ״שיר פשוט״, ״שיר כפול״, ״שיר משולש״, ״שיר מרובע״[סה] — כללות עשר ספירות בלימה. ״שיר פשוט״ הוא התענוג הפשוט שבכתר עליון, כנגד קוצו של י דשם הוי׳ ב״ה. ״שיר כפול״ הוא התענוג שבשכל — חכמה ובינה — כנגד אותיות יה שבשם. ״שיר משולש״ הוא התענוג שבמדות הלב שעיקרן שלש: חסד גבורה תפארת. כנגד עיקר אות ה־ו שבשם. ״שיר מרובע״ הוא התענוג שבדבור, המלכות הנבנית מארבע הספירות האחרונות: נצח הוד יסוד מלכות, שרש ארבע מדרגות שבמלכות כנ״ל, ובכללות כנגד ה תתאה שבשם.

בשרשם העליון ״שיר פשוט״ הוא בחינת ״אחד האמת״ הנ״ל, המגלה את ההעלם העצמי ברצון המוחלט וברצון הפשוט — עצם האור. ״שיר כפול״ הוא בחינת השעשועים העצמיים — ״אור המאיר לעצמו״. ״שיר משולש׳ הוא בחינת התעוררות הרצון להטיב — ״כי חפץ חסד הוא״[סו], ״אור המאיר לזולתו״ — בחינת ה״זיו״ שהיה כלול ב״אור המאיר לעצמו״. יש כאן ״הכנעה״ מצד הכרח מציאות הזולת, כביכול, ברצון זה; ״הבדלה״ מצד הפרשת ה״זיו״ מן האור הראשון; ו״המתקה״ מצד הארת הזיו בפועל (כמבואר בדא״ח ש״כל אשר חפץ ה׳ עשה״[סז] ממש כביכול, שהרי הוא ״שלמותא דכולא״ ולא חסר בו הפועל ממש וד״ל). ״שיר מרובע״ הוא בחינת הרצון ומחשבה של ״אנא אמלוך״, שבו ״שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״ ואח״כ ע״י הצמצום המשיך קו וחוט אורו (שהוא סוד התפשטות פנימיות השם — ״מקור חיים״ כנ״ל, משא״כ חצוניות השם הוא סוד הרשימו, שם יראה. הפנימיות נמשכת ע״י החצוניות דוקא וד״ל) לעמו — כללות ההתהוות — א״ק אבי״ע.

כללות ההשתלשלות בארבעת המספרים הראשונים:

והנה כל הנ״ל (התכללות הכל בארבעת המספרים הראשונים) הוא בכללות, אך בפרטיות יותר סוד המספר נמשך עד עשרה כמו שיתבאר בעזה״י.

חמשה — התחלקות והבעה

המספר ״חמשה״ הוא סוד ההתחלקות וההבעה — ה אצבעות היד, ה מוצאות הפה (וכן בלבוש המחשבה יש ה מוצאות כמבואר בדא״ח. נמצא שסוד החמשה מופיע במחשבה דבור ומעשה, שלשה לבושי הנפש, שבה, עצמה, ארבע בחינות ״שיר״ כנ״ל). חמשה חומשי תורה הם בסוד הוראה ודבור — ״דבר הוי׳ זו הלכה״[סח]. והוא סוד אות ה־ה שניתנה לאברהם, שבתחלה היה אב רם — ״שכל הנעלם מכל רעיון״ — ועל ידי אות ה־ה קבל את כח ההבעה כמבואר בדא״ח[סט].

ששה — שלוב וחבור

המספר ״ששה״ הוא סוד השלוב והחבור, על דרך צורת ה״מגן דוד״ — שלוב שני משולשים יחד. והוא סוד ששת ימי בראשית — שלוב שמים וארץ: ״בראשית (״ברא שית״) ברא אלהים את השמים ואת הארץ״[ע]. אהוה הוא שם הטוב — ״אמרו צדיק כי טוב״[עא] — המחבר שמים וארץ יחד — רוחניות וגשמיות, צורה וחמר.

שבעה — צביון ונחת

המספר ״שבעה״ הוא סוד שלמות הצביון ונחת רוח. ״ויכלו השמים והארץ וכל צבאם״[עב] — ״לצביונם נבראו״[עג]. והוא ״שבע רצון״[עד] משלמות מעשי ידיו להתפאר. סוד ״שתי שבתות״ (״שבת״ מלשון בטול) הוא בטול המלאכה ע״י הרגשת ה״ספוק״ (״נחת לתתא״ — ״שבת תתאה״) מגמר המלאכה, ובטול הרגשת הספוק (״נחת לעילא״ — ״שבת עילאה״) ע״י האמונה הפשוטה — ״תן לו משלו וכו׳ כי ממך הכל וגו״[עה]. וזהו סוד ביאת השנים בשבעה — ענג שבת בזווג הנשמות והגופים.

שמונה — צמיחה והתפשטות

המספר ״שמונה״ הוא סוד הצמיחה וההתפשטות עד אין סוף. שמונת ימי מילה ל״צמח צדיק״[עו] — אות ברית קדש. וכן בחדש השמיני של ההריון נשלמה התפשטות הולד ברחם האם (בחדש התשיעי נתקנו ה״פכים קטנים״, ויש שהשמנות מתמעטת במקצת, על דרך המדקדק במעשיו שמתכווץ מרב ההתפשטות).

תשעה — קביעות ויציבות

המספר ״תשעה״ הוא סוד הקביעות והיציבות. כל כפלי תשע עולים תשע במספר קטן (במילא, מאחר שסוד המספר נוסד על עשר כנודע) ועל כן מתיחס למדת האמת הקבועה ובלתי משתנית (אמת עולה ט במספר קטן, וכן ברית וכו׳). שמונה ימים מחכמה עד יסוד, אך סוד התשע הוא להמשיך אור הכתר — דעת (מקיף ופנימי) ביסוד. מן הכתר באה הקביעות ביסוד ומהדעת באה היציבות — סוד ״אמת ויציב...״[עז] (אבר חי נמשך מהתקשרות ״אתם נצבים היום״[עח]. חי עולה טט של מטטרון כנודע — תקון חטאות נעורים).

עשרה — תכלית

המספר ״עשרה״ הוא סוד התכלית — ״דירה בתחתונים״[עט]. אזי יקוים ״ואנשי קדש תהיון לי״[פ] כמבואר בדא״ח, בחינת ״העשירי יהיה קדש״[פא]; בהתגלות עצם הנפש האלהית — ״חלק אלוה ממעל ממש״[פב] — ״איזהו עשיר השמח בחלקו״[פג].

הבנת המשך המספרים הוא ע״י התכללות וחבור: אחד עשר הוא חבור פשיטות ותכלית; עשרים הוא התכללות תכלית הזווג והשלום (בחינת ״בנים״ וכן תכלית כל דבר הוא בחינת תולדותיו וד״ל), שלשים — תכלית התקון, ארבעים — תכלית ההנהגה וכו׳.

בהמשך להתבוננות בכללות ההשתלשלות המרומזת בארבעת המספרים הראשונים, המספרים מ־ה עד י נכללים בפרטיות מדרגת ה״עם״ הנ״ל. המספר חמשה מרמז לחמשה עולמות א״ק אבי״ע (ע״ד ה אצבעות: אגודל ו־ד אצבעות וד״ל). המספר ששה מרמז לששה פרצופים: עתיק, אריך, אבא, אמא, ז״א, נוקבא דז״א שבכל עולם. המספר שבעה מרמז לשבעה אורות: נרנח״י דאור פנימי וח״י דאור מקיף המאירים בכל פרצוף כמבואר בכתבי האריז״ל. המספר שמונה מרמז לשמונת בגדי כהן גדול — לבושי כל אור ואור (״מח״, ״צלם״, ״לבוש״, ״כלי״ ובכל אחד פנימיות וחצוניות כמבואר בכתבי האריז״ל). המספר תשעה מרמז לצדיק־אמת — שרש המשכת הנפש האלקית שבישראל דרך כל פרט ופרט מסדרי ההשתלשלות — המתחלק ל־ט ספירות: חב״ד חג״ת נה״י. המספר עשרה מרמז ל״בת זוגו״ של הצדיק־אמת המתחלקת ל־י: כח״ב חג״ת נהי״ם, סוד ״ביתו זו אשתו״[פד] — תכלית הכונה של ״דירה בתחתונים״ (סוד י טפחים של גובה רשות היחיד).

כה

עתה נבוא להתבונן בקשר שבין עשר הוראות המספרים הנ״ל לעשר הדרגות שב־יג המדות הפנימיות:

האמונה, ״רישא קדמאה״, היא בחינת פשיטות האחד. ממנה באה מדת ההשתוות ש״גם זו לטובה״[פה] שהרי הוא יתברך עצם הטוב ועל כן ״הן לי לא״[פו], בחינת אברהם בשרשו העליון כנ״ל (הן לי לא, סוד אני הלל שאמר אם אני כאן הכל כאן כנ״ל, שעולה אחד פעמים אחורי אחד: א אח אחד, הכאת בחינת ה״הן״ של אחד בבחינת ה״לא״ — טוב גלוי וטוב נסתר וד״ל. ובסוד ״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״ — אמונה בשפלות — תקון הרגשת האני כנ״ל וד״ל).

התענוג, ״רישא תנינא״, הוא שרש הזווג והשלום — בחינת השנים. והוא סוד ״טעמי תורה״ כנ״ל, שכלם יחודים וזווגים עליונים כביכול וד״ל.

הרצון, ״רישא תליתאה״, הוא מקור התקון והקיום. בו ״ז׳ תקוני גלגלתא״, ראשית התקון, כמבואר בכתבי האריז״ל. תקון כל העולמות בא מכח העצם הנמשך ע״י פסקי הלכות תורתנו הקדושה — ״׳הליכות עולם לו׳[פז] — אל תקרי הליכות אלא הלכות״[פח]. הרצון העליון מתחלק בכללות ל־ג מדרגות: גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה. מוחא סתימאה הוא מקור חשיבת הזולת כביכול — הכנעה כנ״ל. באוירא מאירה הדעת דרדל״א להבדיל בין הזיו — ״אור המאיר לזולתו״ — לבין ה״אור המאיר לעצמו״ — בחינת הבדלה כנ״ל. הגלגלתא הוא סוד ״כל אשר חפץ הוי׳ עשה״[פט] — בחינת המתקה כנ״ל.

בטול — שמחה (״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ — ״רבע ישראל״[צ] — ב רעין דלי ראש וד״ל) הוא סוד הארבעה, בבחינת ״מח שליט על הלב״ (״חכמה — מוחא, בינה — לבא״), העלם וגלוי לעצמו כנ״ל. והוא סוד ״אדון עולם (אדון על בחינת ההעלם העצמי להביאו לגלוי לעצמו) אשר מלך בטרם כל יצור נברא״, כלומר בטרם עלית הרצון לבריאת כל יצור וד״ל. והוא בסוד ״מאן מלכי — רבנן״. בטול — שמחה עו׳ ת — תכלית סוד הארבעה.

[הפירושים המתבארים בפרק זה הם בשרש עליון יותר מאשר הפרושים שנתבארו בפרק הקודם, ב״מאמר הוראת המספרים״, בכללות ״שיר פשוט״ עד ״שיר מרובע״. שם פרשנו ״שיר פשוט״ כנגד בחינת ״אחד האמת״ שבמדרגת ״יחיד״ וכו׳ בכלל, אך כאן יש ד מדרגות בבחינת ״יחיד״ (עד בטול) כנ״ל בפרקים כ״ב כ״ג. שם המלכות היא ממחשבת ״אנא אמלוך״ ואילך וכאן היא גלוי השם העצמי לעצמו כביכול — גלוי בחינת ״מלכותך״ ממש שבמדרגת ״יחיד״ — ״שעושעי המלך בעצמותו״. גלוי זה נעשה ע״י הדעת הנעלם, ששרשו באמונה הפשוטה כנ״ל, בחינת ״במי נמלך וכו׳״. ארבע המדרגות הפרטיות שבמלכות לפי פרושנו כאן. הן: העלם העצמי, רצון המוחלט, רצון הפשוט, שעשועים וד״ל].

יחוד, פנימיות הדעת, הוא סוד החמשה — ה חסדים ו־ה גבורות (מקור האצבעות בימין ושמאל) שבדעת. מהם באה ההתחלקות וההבעה ״יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת״[צא].

אהבה — יראה הוא סוד השלוב של הששה. ״ידים שלובות״. ״מימינו אש דת למו״[צב] — ״מימינו דת שמאלו״, ״משמאלו דת ימינו״.

רחמים הוא סוד שלמות הצביון ונחת רוח — ״כל השביעין חביבין״. ״תפארת־גופא״ היינו חצוניות התפארת — ״שבת תתאה״ כנ״ל — ״יעקב מלבר״. אך ״משה מלגאו״ היינו פנימיות הרחמים — ״שבת עילאה״ כנ״ל (״שבת תתאה״ מצד הארת יסוד אמא ברחמים, ו״שבת עילאה״ מצד הארת יסוד אבא — ״כי מן המים משיתהו״[צג] — ברחמים). בשבת נשלם ״מעשי ידי להתפאר״[צד] — ״ישראל אשר בך אתפאר״[צה] (״ישראל״ דוקא, ועל כן ״גוי ששמר את השבת חייב מיתה״[צו]). וזהו סוד שבת שעולה מלוי פאר: פא אלף ריש, כמבואר במ״א.

בטחון — תמימות הם בסוד הצמיחה וההתפשטות של בחינת השמונה. ההתפשטות — בחינת ״ואתהלכה ברחבה״[צז] — באה מן הבטחון החזק בכח האלהי הניתן לו ממקור ״נצח ישראל״[צח]. הצמיחה נעשית בדרך ממילא על ידי העבודה של ״תמים תהיה וגו׳״[צט], בחינת ״צדיק תמים״[ק] (המשכה מהוד ביסוד) — ״התהלך לפני והיה תמים״[קא] (בחינת ״צדיק כתמר יפרח״[קב], בסוד ״איהי בהוד״ וד״ל).

אמת היא בחינת הקביעות והיציבות של בחינת התשעה כנ״ל.

שפלות (באמת) היא התכלית של ״דירה בתחתונים״ — ״העשירי יהיה קדש״ כנ״ל.

כו

והנה א ב ג הם מספרים ראשוניים, וכן ה ז, שכלם במדות שבקו האמצעי, בבחינתו העצמית שלמעלה מהתכללות ימין ושמאל שבו. אח״כ באה התחלקותו לימין ושמאל. ד ו ח הם מספרים מורכבים שכנגד הרכבת ב מדות בימין ושמאל. ט ו־י גם הם מורכבים מטעם זה שבשלמות התקון תתחברנה האמת והשפלות כאחת בסוד ימין ושמאל כנ״ל וד״ל.

ד הוא ב ברבוע — סוד העלם עצם התענוג, הנמשך בבטול החכמה, והתפשטות גלוי התענוג, הנמשך בשמחת הבינה. כאן הוא שרש ״שלום מלכות״[קג] ו״שני מלכים משתמשים (ל׳ זווג) בכתר אחד״[קד]. והוא בסוד ״שעשועים יום יום״, וסוד ״זווגייהו תדיר״.

ו הוא ב פעמים ג. האהבה היא משרש הרצון שבתענוג (אהב, לשון אבה כמבואר בדא״ח — סוד ״אהבה בתענוגים״[קה]). היראה היא משרש התענוג שברצון — סוד ״ותגזר אמר ויקם לך וגו׳״[קו]. האהבה היא תקון הזווג. היראה היא קיום השלום.

ח הוא ב פעמים ד (שהוא בעצמו ב ברבוע כנ״ל). התפשטות הבטחון היא מהתגברות התענוג שבהתפשטות השמחה — ״כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו״[קז] (שנדרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא). צמיחת התמימות היא מהתגברות עצם התענוג שבנקודת הבטול — סוד ״קבל את האמת כו׳״[קח], כמבואר בדא״ח[קט]. הבטול נמשך לתמימות והשמחה לבטחון בסוד ״אחליפו דוכתייהו״, מכח התענוג העליון שבפנימיות הכתר. בטחון נצחי הוא ״שלום אין קץ״[קי].״התהלך לפני והיה תמים״ הוא שלמות הזווג להוליד ״בשר אחד״[קיא].

ט הוא ג ברבוע, סוד ״רעוא דרעוין״ — מצח הרצון שבו התלבשות יסוד עתיק יומין שעולה שלמות — ביאת המשיח. והוא ענין המשכת כללות התענוג ברצון העליון, ומשם נמשך ביסוד אמת — תקון הברית חי וקים, קבוע ויציב.

י הוא ב פעמים ה. עיקר הרגשת תענוג היחוד והתגלות שלמות הזווג בהתחלקות ההבעה הוא בנוקבא, בחינת ״רוצה אשה וכו׳״[קיב], ״ואל אישך תשוקתך״[קיג], וממילא באה השפלות האמיתית ״דלית לה מגרמה כלום״, תכלית עבודת הוי׳.

כז

והנה ב־יג בחינות הפנימיות יש, בפרטיות, שלשה שמות הוי׳ ב״ה, בסוד ״שם בן יב אותיות״, והם בסוד ״ישר הפוך וישר״ (על דרך הסדר בצרופם של עב שמותיו יתברך) על דרך זה:

״אמונה״ הוא לשון ״ימין״, כמ״ש ״כי תַאֲמִינוּ (במקום תֵּימִינוּ) וכי תשמאילו״, סוד שרש אות ה־י שבשם, בבחינת ״פנימיות אבא פנימיות עתיק״ — ״לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא״ (כן הוא בכל ג׳ רישין שבכתר, אך בפרטיות, ברישא דאריך חלק ה־מה בימין וחלק ה־בן בשמאל כביכול; ברישא דאין הם פנים ואחור; אך בעתיקא קדישא ממש, עצם נקודת רדל״א, כולא חד — ימינא — ממש וד״ל). והוא בחי׳ אברהם אבינו — ״הלוך ונסוע הנגבה״.

תענוג הוא השרש הנעלם דאור השעשועים, אור המאיר לעצמו — ״הנסתרת להוי׳ לאלהינו״ — שרש יצחק אבינו — ה עילאה שבשם.

רצון הוא השרש הנעלם דרצון הפשוט להטיב, אור המאיר לזולתו — ״והנגלת לנו ולבנינו״ — שרש יעקב אבינו — ו שבשם.

בטול הוא שרש הרגשת השפלות שבמלכות — ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״, ״אבא יסד ברתא״ — והוא בחי׳ ה״כלי״ בכל סטרא דקדושה כידוע בדא״ח — ה תתאה שבשם.

שם הוי׳ זה הוא שם הנעלם בעצמותו יתברך ממש, בחי׳ ״יחיד״, כמבואר בפרק כ״ב לעיל. הוא שם ישר (בחי׳ חסד) מלמעלה למטה (אך ע״ד החסד, בחי׳ אברהם אבינו, שהוא האור אין סוף שלפני הצמצום, ביחס לבחי׳ הצמצום והמשכת הקו — גבורה ותפארת דיצחק ויעקב).

שם הוי׳ השני הוא בסדר למפרע (בחי׳ גבורה בכללות):

שמחה הוא ענין טהרת הלב לקלוט כל דבר שבקדושה, סוד ההארה דעצם בחי׳ הכלי — בטול כנ״ל. נמצא שבטול ושמחה הם ״תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין״ בסוד הוית הכלי דקדושה — ה תתאה ששם — והוא אמיתת סוד העבודה דמוחין, התבוננות חב״ד, להוות כלים בנפש להמשיך אורו יתברך בפנימיות ממש, כמבואר בדא״ח.

יחוד הוא ענין ההתקשרות וההתחברות — ו שבשם.

אהבה רבה היא אור אמא — ה עילאה שבשם.

יראה עילאה היא ירא בשת — בראשית, ״בחוכמתא״ — ״ראשית חכמה״ — י שבשם. שרש אהבה ויראה בבינה וחכמה הוא בסוד ״אחליפו דוכתייהו״ כנודע ומבואר כדא״ח.

שם הוי׳ זה השני הוא בסוד ״אור חוזר״, ו״כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש״ שלמעלה מראשית נקודת הגלוי דאור ישר כמבואר בדא״ח, והיינו שבשם הוי׳ זה מתגלה עצם בחי׳ הכתר — קוצו של י — בפני עצמו. והוא בחי׳ הרחמים, הבריח התיכון שמכריח מן הקצה העליון ביותר — פנימיות כתר עליון — אל הקצה התחתון ביותר — ״ומלכותו בכל משלה״. והוא הוא תחלת שם הוי׳ השלישי, שבכללותו הוא כנגד מדת התפארת — מדת הרחמים, בחי׳ יעקב בחיר האבות.

בטחון הוא ענין ״אל כל החיים יש בטחון״, בחי׳ ״החכמה תחיה״ — י שבשם.

תמימות היא סוף התפשטות הבינה כמבואר בכתבי האריז״ל — ה עילאה שבשם.

אמת הוא ענין התקשרות הלב למעשה — ו שבשם.

שפלות היא הכלי בסיפא דכל דרגין — ה תתאה שבשם.

נמצא ש״סוד הוי׳ ליראיו״ בפרטיות ה־יג בחינות הפנימיות הוא על דרך זה:

השם הראשון הוא כולו בבחי׳ ״יחיד״ כנ״ל, בחי׳ ״כולא קמיה כלא חשיב״ ממש. השם השני הוא באור אין סוף ב״ה ועד לצמצום הראשון (ועד בכלל), בכללות הוא בחי׳ ״סובב כל עלמין״. השם השלישי הוא בסוד המשכת אור הקו ה״ממלא כל עלמין״ ועד לסוף השתלשלות העולמות התחתונים — עולם הזה הגשמי שאין תחתון למטה ממנו, שבו גלוי תכלית הכונה ד״נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״. והוא כללות כל עבודת ההתבוננות ״כשמתבונן ומעמיק מאד איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב״.

שלשה שמות הנ״ל הם בבחי׳ ״חש מל מל״ מלמעלה למטה, ״חש״ הוא בחי׳ ההעלם העצמי ממש — ״הכנעה״ בעצם. ״מל״ הראשון הוא מלשון מילה וכריתה — גלוי אור השעשועים העצמיים ועד לכריתת הצמצום הראשון — ״הבדלה״. ״מל״ השני הוא מלשון מלול ודבור — ״מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו״ — ״המתקת״ גבורות הצמצום ״בהלו נרו (״נר הוי׳ נשמת אדם״ — סוד הקו — נשמת אדם קדמון) עלי ראש״ (״עלי ראשי״ הוא סוד ראשית הקו שלמעלה מא״ק הנקרא ראשי, בסוד ״קורא הדורות מראש״ כמבואר לעיל) וד״ל.

השם של יב אותיות הוא סוד נבואת משה רבינו ע״ה באספקלריא המאירה — ״זה הדבר אשר צוה הוי׳״ — סוד פנימיות אור ספירותיו יתברך.

כח

סוד ה״מגן דוד״

בפרקים ד׳ וה׳ לעיל נתבאר סוד ה״סגול עליון״ (כח״ב) וה״סגול תחתון״ (חג״ת) עם נקודת הדעת— יחוד באמצע:

מציור זה יוצא לנו סוד ה״מגן דוד״ (בשרשו העליון האמיתי, לאפוקי מהתפשטותו בסוד חג״ת נה״י — ו״ק בלבד — כמבואר בכ״ד), וכל שלש עשרה בחינותנו הפנימיות מתקשרות ונכללות בו, כמו שיתבאר אי״ה.

״על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים״. ״עבודה״ היינו תפלה (״עבודה שבלב״). ו״גמילות חסדים״ כוללת את קיום כל מצותיו יתברך (שהרי מצות הצדקה נקראת מצוה סתם כידוע).

בשלשה רישין עילאין שבכתר הסדר הוא: תפלה, תורה, מצות. בכח״ב, כאשר כתר סתם היינו כתר מלכות — רצון — הסמוך לחו״ב, הסדר הוא: מצות, תורה, תפלה. ״אורייתא מחכמה נפקת״: ״ועבד הלוי הוא״ — שרש העבודה ב״הוא״, בינה, כמבואר בדא״ח. בחג״ת הסדר הוא: גמילות חסדים (מצות) — עבודת אברהם אבינו ע״ה, ״חסד לאברהם״; עבודה (תפלה) — עבודת יצחק אבינו ע״ה; תורה — עבודת יעקב אבינו ע״ה, ״אמת (״אין אמת אלא תורה״) ליעקב״.

בהתקשרותנו אל הוי׳ אלהינו בתפלה ותורה ומצות ישנם שלשה מיני יחס: א. מלך — עם (אדון — עבד). ב. אב — בן. ג. איש — אשה (חתן — כלה).

בכתר (רצון), קיום המצות (מצות המלך) הוא בבחי׳ בטול במציאות ממש של עם בעצם המלך (בסוד אחורי תבת מלך — מ מל מלך שהוא עם מלך, כאשר המלך הוא צ בתוך העם — עצם אחד וד״ל).

חכמה היא בחי׳ אב המלמד את בנו (שנמשך מטפת עצמותו) תורה, ו״בן חכם ישמח אב״ בחדושי אורייתא תמיד.

״באו שעריו (נ שערי בינה) ברננה״, סוד ״הביאה״ והזווג התדיר שבעבודה הפנימית שבלב. ״תפלה״ היא מלשון ״תופל כלי חרס״, כמבואר בדא״ח, בחי׳ ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״ (בשר אחד עולה תפלה. סוד היחוד והזווג של יצחק רבקה — עמוד העבודה, ובחי׳ ״רננה״ — ״יצחק ירנן״ כנודע).

בחסד, עבודת גמילות חסדים היא בבחי׳ בן מכבד אב, כאשר הולך בדרכי אביו הטובות — ״מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים״. מדת החסידות היא ״לפנים משורת הדין״, בחי׳ ״מהדרין״ ו״מהדרין מן המהדרין״, עבודת הבן באהבתו הנאמנה לאביו לעשות לו נחת רוח תמיד (מה שאין כן עבודת העבד לאדונו היא ב״חומרות״ יתירות, בזהירות רבה שלא לעבור על מדת הדין).

גבורה היא עבודת העבד לאדונו. בתפלה היא העבודה בבחי׳ ״כעבדא קמי מריה״ (מה שאין כן התפלה בבחי׳ בינה היא זווג איש ואשה כנ״ל).

בתפארת למוד התורה הוא בסוד ה״נשיקין״ של חתן וכלה — ״וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך״. והוא סוד כל מגילת ״שיר השירים״ — ״ישקני מנשיקות פיהו וגו׳״.

נמצאנו למדים ששרש עמוד המצות נמשך מכתר לחסד, כאשר שרש היחס של מלך — עם (אדון — עבד) נמשך מכתר לגבורה. והם כנגד ב׳ בחי׳ שברישא דאריך: גלגלתא (חסד — מצות) ומוחא סתימאה (שבו גבורה דעתיק).

שרש עמוד התורה נמשך מחכמה לתפארת (בסוד ״מה שמו ומה שם בנו״), כאשר היחס של איש — אשה (חתן — כלה) נמשך מבינה לתפארת.

היחס של אב — בן נמשך ישר (בקו ימין) מחכמה לחסד, ועמוד העבודה נמשך ישר (בקו שמאל) מבינה לגבורה.

כאשר נחבר את נקודות ה״סגול עליון״ וה״סגול תחתון״, כל אחד בפני עצמו, ונצייר את קוי ההמשכה המבוארים לעיל, נשלם לפנינו ציור ה״מגן דוד״, כאשר הוא משובץ בתוך משושה:

(כאן ציור של משושה ובתוכו מגן דוד ובאמצעו נקודה)[]

נקודת הדעת היא סוד יחוד כל הבחינות באמצע ה״מגן דוד״.

בציור הנ״ל ישנן עוד שש נקודות במשושה הפנימי המתהוה מהמשכת קוי ה״מגן דוד״.

הנקודה שבין כתר לחכמה היא הארת רישא דאין — תענוג — ״כתר תורה״.

הנקודה שבין כתר לבינה היא הארת רישא דלא אתידע — אמונה — ״כתר כהונה״ (וכנודע שחו״ב הן כנגד משה ואהרן, וכמבואר בהוספות לפרק א׳ בסוד שלשה כתרים, איך שכתר תורה נמשך בחכמה, וכתר כהונה, שלמעלה מכתר תורה בשרשה העליון, נמשך בבינה).

הנקודה שבין חכמה לחסד היא שרש ספירת הנצח — בטחון, בסוד התלבשות מוחין דחכמה בנצח דאו״א על מנת להתלבש בחסד דז״א לגדלו כו׳, כמבואר בכתבי האריז״ל.

וכן הנקודה שבין בינה להוד היא שרש ספירת ההוד כנ״ל. נצח והוד הם ״תרין פלגי גופא״ — שתי הנקודות שבצדדי ה״מגן דוד״ באמצעו מכאן ומכאן.

הנקודה שבין חסד לתפארת היא שרש ספירת היסוד — אמת, כאשר הוא מקבל את ה החסדים, כל אחד כלול מ־י בסוד ״כל״ כנודע.

הנקודה שבין גבורה לתפארת היא שרש ספירת המלכות — שפלות, שבנינה מהגבורות (ה גבורות) כנודע.

הנקודות בציור הנ״ל הן כנגד שמות הספירות בחצוניות — ״צלם אלהים״ — כמבואר לעיל. השטחים המושקפים על ידי כל נקודה ונקודה הם בסוד השמות הפנימיים — ״צלם הוי׳״ כנ״ל (השטח הוא שלמות ״תקון״ הנקודה כמבואר בדא״ח בסוד ״נקודה, קו, שטח״ בהתגלות כל פנימיותה הנעלמת בתחלת אצילותה).

מכל הנ״ל מתקבל שלמות ציור ה״מגן דוד״ (כאשר משמעות הקוים מבוארת לעיל):[]

שנים עשר השטחים מסביב, מאמונה ועד רצון, מכוונים כנגד שנים עשר חדשי השנה, כאשר החדש השלשה עשר, בשנת העבור, מכוון כנגד היחוד שבאמצע (סוד שבט לוי החונה באמצע יב שבטי יה, כמבואר בדא״ח), כמבואר באריכות במ״א.

כט

סוד ״חכמת הצרוף״

בלשון הקדש כל תבה מורכבת בשרשה משלש אותיות, שכנגד חב״ד — ״שלש אבנים (אותיות) בונות ששה בתים (תבות)״ — היינו ששה צרופים שמתפשטים מחב״ד בשש מדות הלב, בסוד המשכת מוחין.

בסוד שם הוי׳ ב״ה, ג אותיות יהו הן כנגד חב״ד. יש יהו נעלמות בסוד ג רישין שבכתר, ומתגלות בחב״ד, בסוד ״חש־מל״, ובסוד ״אהיה (יהו) אשר אהיה (יהו)״.

צרופי יהו בו״ק הם על דרך זה, כמבואר בכתבי האריז״ל ובכוונת המקוה למורנו הבעש״ט זי״ע:

במלכות מושרשת ה תתאה שבשם.

נמצא שסוד כל ה־יג בחינות הפנימיות של הספירות — ״צלם הוי׳״ — בסוד ״חכמת הצרוף״ הוא על דרך זה:

הכל עולה ״אנכי הוי׳ אלהיך״ — ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״.

סדר הצרוף בו״ק הוא: יהו יוה הוי היו ויה והי, כאשר ״נעוץ סופן בתחלתך ־ והי (למפרע). כלל סדר הצרוף הוא: הפוך מספר המועט של אותיות החל מסוף התבה על מנת שלא לחזור לצרוף קודם. כלל זה קיים בכל מספר של אותיות (כשכל האותיות שונות זו מזו).

חג״ת מהוים ״טבעת״ אחת של צרופים (לפי סדר חג״ת) : יהו הוי ויה (כל אחד נמשך ישר מהקודמו), ה״מסתובבים״ כסבוב האצבעות מסביב לאגודל ביד ימין. נה״י מהוים ״טבעת״ שניה של צרופים (לפי סדר ני״ה): יוה והי היו ה״מסתובבים״ כסבוב האצבעות מסביב לאגודל כיד שמאל.

צרוף היסוד הוא צרוף החסד למפרע, בסוד ״צדיק יסוד עולם״ ו״עולם חסד יבנה״. צרוף הנצח הוא צרוף הגבורה למפרע — גבור המנצח. צרוף ההוד הוא צרוף התפארת למפרע, בסוד אור חוזר — הוד — לגבי אור ישר — פאר.

כאשר מאירים המוחין לפי הסדר: בטול, שמחה, יחוד (וכשרש הנעלם: אמונה, תענוג, רצון) נמשכה חיות במדת האהבה. וכן לגבי שאר הצרופים המאירים בו״ק ואכמ״ל.