סוד ה׳ ליראיו

״קו ימין״ בסדר הספירות (וכן בציור הגוף הגשמי — ה״משל״ לספירות העליונות, בבחינת ״מבשרי אחזה אלוה״^[קעה]) מרמז לכח ההמשכה מלמעלה למטה, על דרך יסוד המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. וכן הוא בנקודת ההברקה שבחכמה, כאשר מתגלה בבחינת ״והחכמה מאין...״ (משמע שהיא עצמה יצאה כבר מכלל בחינת ״אין״ לראשית גלוי ה״יש״. מה שאין כן בפנימיות החכמה, ששם מאיר ה״אין האמיתי״, ובעבודת ה׳ הוא ענין הבטול האמיתי שמצד פנימיות החכמה), אזי ״תמצא״ — בירידת הנקודה הנ״ל להתפס בבחינת ״מציאות״ ממש על ידי הרחבת הבאור ואותיות ההשגה של כח הבינה. על כן בא מקום ספירת החכמה בראשית קו ימין.

״קו שמאל״ מרמז לכח ההעלאה מלמטה למעלה, כטבע יסוד האש העולה בבחינת ״כלות הנפש״ ממש. כך תכונת הבינה, הנקראת תשובה עילאה כנ״ל, ועל כן מקומה בראשית קו שמאל.

״קו אמצעי״ ענינו התכללות שני הכחות של העלאה והמשכה, ״רצוא ושוב״^[קעו], והוא על דרך יסוד הרוח העולה ויורד במזיגה נכונה.

בג׳ הראשונות, נקודת הקו האמצעי נמצאת למעלה משני הקוים ימין ושמאל, בסוד הכתר העליון, הכולל בעצמו ״תענוג״ כטבע המים (״מים מצמיחים כל מיני תענוג״^[קעז]), ו״רצון״ כטבע האש. ירידת הרצון — לרצות בדבר הנבדל מן העצם — נפעלת על ידי התלבשות כח התענוג בתוכו, בבחינת ״חפץ חסד״ כנ״ל, כאשר מקור כח התלבשות זו היא האמונה הפשוטה, בחינת ה״איתן״ שבנשמה, שלמעלה מגלויי התענוג והרצון, ונושאת את שניהם בפשיטות עצמותה.

ה

ה־ו שבשם כוללת ״ששה קצוות״ (״ו״ק״ — כנגד ד׳ רוחות העולם, מעלה ומטה — כמבואר להלן). ה״ו״ק״ הן המדות שבלב (הרגשות), ה״בנים״ שנולדו מהתבוננות ה״אם״ העליון (אך שרש עצמיותן הוא בהעלם הכתר העליון, ובאים לידי גלוי מן ההעלם, במדידה והגבלה, באמצעות ה״מוחין״ — אבא ואמא).

וזהו סדר המדות בחלוקתן לשלשה קוים (בציור ״סגול תחתון״: ∵, סגול אחד של המדות העקריות — רגש שבלב — וסגול שני, למטה ממנו, של ענפי המדות העקריות — מדות הפועלות בשעת בצוע הכוונה הפנימית של המדות העקריות^[קעח]):

״והנה מדות אלו הן בחי׳ חיצוניות שבנפש ובתוכן מלובשות מדות פנימיות שהן בחי׳ אהבה ויראה כו׳, דהיינו ע״ד משל באב המשפיע לבנו (חסד) מחמת אהבתו, ומונע השפעתו (גבורה) מפחדו ויראתו שלא יבא לידי מכשול ח״ו... בנפש העליונה האלהית שהיא חלק אלוה ממעל, כל המדות, פנימיות וחיצוניות, הן לה׳ לבדו כי מחמת אהבת ה׳ ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק במדותיו כמארז״ל ע״פ ׳ולדבקה בו׳^[קעט] — ׳הדבק במדותיו׳^[קפ]... ״^[קפא].

המדות הפנימיות שכנגד ו״ק הנ״ל, שעיקר באורן בא בתורת החסידות — ״נשמת הקבלה״ — הן:

וכן בכל המובא לעיל. פנימיות ספירת הכתר (בספירות העליונות וכן בכחות נפש האדם), המביאה לידי גלוי ״כתר עליון — איהו כתר מלכות״^[קפב], היא שלש הבחי׳ ״אמונה״, ״תענוג״, ״רצון״ כנ״ל (כנגד ג׳ רישין שבכתר) — שכולן בסוד ״מלגאו איהו שם מה״^[קפג]. פנימיות חב״ד היא ״בטול״, ״שמחה״, ״יחוד״ כמבואר לעיל. וכן בספירה האחרונה — מלכות, פנימיותה היא מדת ה״שפלות״ כפי שיתבאר להלן.

נמצא ששמות עשר הספירות (ביחד עם ספירת הדעת המקשרת את כל הבנין יחד) — מצד חיצוניותן (ובציור ג׳ קוים) הם:

בשלשה עשר השמות הפנימיים, ראשי התבות של אמונה, תענוג, רצון, בטול, שמחה, יחוד (ששה הראשונים) הוא צרוף אותיות בראשית, וכן ראשי התבות של יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת, שפלות (ששה האחרונים) הוא בראשית. השביעי (ה״חביב״) שבאמצע הוא ״אהבה״ שעולה יג כנגד כללות יג השמות, וכמנין בראשית במ״ק (כמבואר בתקוני זהר).

ב־יא שמות החצוניים יש מב אותיות (מכתר עד דעת יש יד אותיות. בקו האמצעי של המדות: תפארת יסוד מלכות יש יד אותיות, ובשני הקוים ימין ושמאל: חסד נצח גבורה הוד יש יד אותיות. והוא סוד ג׳ ידות שבשם מב כנודע וד״ל) כנגד שם של מב אותיות דמעשה בראשית (פעולת הבריאה בחיצוניות). ב־י שמות הפנימיים יש חן אותיות (מאמונה עד יחוד יש כו אותיות כמנין הוי׳ ב״ה, ומאהבה עד שפלות יש לב אותיות כמנין כבוד, הכל בסוד ״ברוך כבוד הוי׳ ממקומו״^[קפד]; מקום הוא סוד צלם הוי׳ כדלקמן. בקו האמצעי של המדות: רחמים אמת שפלות יש יג אותיות כמנין אחד, ועם ו העליונות הוא סוד הוי׳ אחד — אלדד, ועם יט האותיות הנותרות (אהבה בטחון יראה תמימות) הוא סוד הוי׳ יחיד — מידד כמבואר במ״א וד״ל; וכן מידד — חן עולה יג — אהבה — אחד במ״ק) בסוד ״ונח מצא חן בעיני הוי׳״^[קפה] — שלמות הכונה הפנימית של מעשה בראשית (ועל כן הוא הפסוק האחרון החותם את פרשת בראשית, בבחינת ״הכל הולך אחר החתום״^[קפו], שהרי ״סוף מעשה עלה במחשבה תחלה״ — ״חן בעיני הוי׳״). ביחד מב ו־חן עולה ק — י פעמים י — בסוד שלמות התכללותן של עשר ספירות זו בזו ע״י גלוי הפנימיות בחצוניות.

מערכת הספירות החצוניות נקראת ״צלם אלהים״, והפנימית — ״צלם הוי׳״ (בסוד ״שמש ומגן הוי׳ אלהים״^[קפז]. שם אלהים פועל בחצוניות ע״י העלמת אור הוי׳ הפנימי, אך באמת ״אין עוד מלבדו״ — ״הוי׳ הוא האלהים״^[קפח]). על סוד זה בא רמז נפלא: כל השמות הפנימיים עולים יחד כמנין צלם פעמים הוי׳ ב״ה. הקו האמצעי: אמונה תענוג רצון יחוד רחמים אמת שפלות עולה יו ברבוע פעמים הה. שני הקוים ימין ושמאל: בטול אהבה בטחון שמחה יראה תמימות עולים יו פעמים הה ברבוע, כאשר יו פעמים הה עולה צלם, והוא פלא. ועיין בתניא פרק מ׳ הגהה ג׳ שיש בחינה בפרוש ד׳ אותיות שם הוי׳ ב״ה שבה ה־י וה־ו שבשם הן כנגד הראש והגוף — בחינת קו אמצעי — והב׳ אותיות ה ה שבשם הן כנגד ב׳ הקוים ימין ושמאל, ועל כן בחשבון הקו האמצעי ה־יו בא ברבוע ובו נכלל ה־הה בפשוט, ובחשבון שני הקוים ימין ושמאל הדבר הפוך — ה־הה בא ברבוע ובו נכלל ה־יו בפשוט.

הכל עולה ח ברבוע ועוד סד ברבוע, סוד חסד, שפנימיותו אהבה שבה נכלל הכל כמבואר לעיל. סוד חסד הוא ח ו־ח ברבוע שעולה סד־דין, היינו המתקת הדין כאשר נכלל ב״שרשו״ — חסד. וכן המתקת כל השמות החצוניים הוא על ידי השמות הפנימיים. וזהו שהכל עולה סה פעמים סד — אדני פעמים דין — ומבואר בכתבי האריז״ל שהמתקת הדין הוא ע״י ה־א של אדני (והיינו ה־ח ברבוע כנ״ל, שרש ה־סד בסוד חסד).

שפלות, בסוף, עולה ח פעמים אמונה, בראש, בסוד ״נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן״^[קפט]. ח פעמים דוקא, כנגד ח דרגות שבין אמונה לשפלות: תענוג, רצון, בטול — שמחה, יחוד, אהבה — יראה, רחמים, בטחון — תמימות, אמת (כמובן מציור הספירות בפנימיות שבו י דרגות כולל אמונה ושפלות, משא״כ בציור הספירות בחצוניות יש ח דרגות בכלל, הכל בסוד חי הוי׳ וד״ל), כאשר השפלות ממשיכה את האמונה הפשוטה דרך כל הדרגות הנ״ל, אך היא בעצמה ״לית לה מגרמה כלום״ וד״ל. נמצא שהכל הוא התפשטות האמונה הטהורה, עיין בהערה שבתחלת השער.

וכן בשמות הספירות בחצוניות יש קשר מספרי מיוחד בין כתר למלכות: כתר עולה היה פעמים אל, ומלכות עולה הוה פעמים אל. אל הוא שם האמונה כמו שכתוב ״אל אמונה וגו׳״^[קצ]. בכתר, בחינת ״עתיק יומין״, שייך היה אל, משא״כ במלכות, שעיקרה ״הוי׳ מֶלֶך״ בלשון הוה, שהרי היא מהוה את הכל בכחו יתברך בכל יום תמיד, שייך הוה אל וד״ל. הכתר הוא חמש רביעיות ביחס למלכות, שבו מושרשת המדרגה החמישית העליונה, קוצו של י — סוד היחידה שבנפש.

ו

הג״ר, מצד עצמם, הם ״אור המאיר לעצמו״; אינם בגדר התפשטות לזולת. לעומתם, ה״ז״ת״ (ז׳ תחתונות — ו״ק הנ״ל וספירת המלכות העומדת מתחתם באמצע, כיסוד העפר המקבל מכללות ג׳ היסודות העליונים) הם בגדר ״אור המאיר לזולתו״.

ז

ראשית ״האור המאיר לזולתו״ הוא גלוי ״טבע הטוב להטיב״; התעוררות אהבה וחסד לטובת הזולת.

ו״ק הנ״ל הם כנגד ששת ימי בראשית (שהם עצמם כנגד ״שית אלפי שנין הוי עלמא״^[קצא], שנולדו מיחוד ה״אלפים שנה שקדמה תורה לעולם״^[קצב] — יחוד או״א, חו״ב — ״שעשועים יום יום״^[קצג]). ״יום אחד״ של ששת ימי בראשית^[קצד] הוא כנגד החסד, וכמו שנאמר^[קצה] ״עולם חסד יבנה״. החסד הוא תחלת הבנין וכן כללות כל הבנין בסוד ״יומם יצוה ה׳ חסדו״^[קצו], ״יום״ לא נאמר אלא ״יומם״ ופי׳ בזהר: ״יומא דאזיל עם כולהו יומין״ (יום המצטרף ומתמזג בכל הימים).

והנה האבות הם שלש המדות העיקריות חג״ת^[קצז], ואברהם אבינו ע״ה הוא כנגד החסד, ״חסד לאברהם״^[קצח] — מדת האהבה, ״אברהם אהבי״^[קצט]. וכן נקרא אברהם ״אחד״ (בחינת ״יום אחד״) — ״אחד היה אברהם״^[ר], ״כי־אחד קראתיו״^[רא] (אחד עולה אהבה וכן אחד נוטריקון: אהבה חסד).

ח

בהתעוררות הנפש להטיב, באהבה וחסד, לא קיימת הבחנה מדויקת במהות הזולת המקבל את מתן גמילות החסד, באם הוא ראוי אמנם ע״פ זכותו והכשרת מעשיו לקבל ההשפעה. איזון מדת החסד בא מכח מדת הגבורה לצמצם את מקור החסד מתוך יראה שמא יומשכו מי החסד למקום בלתי ראוי (ויהיו עלולים להזיק בתוספת ״יניקת החצונים״ ח״ו). מדת הגבורה נקראת מדת ה״דין״. החסד הוא ״לפנים משורת הדין״ (חג״ת — חסד גבורה תפארת — נקראו ג״כ חד״ר — חסד דין רחמים, בסוד הפסוק^[רב] ״ובדעת חדרים ימלאו״. חדרי הלב נפתחים ומתמלאים ע״י הדעת הנקרא ״מפתחא דכליל שית״ — כח החדירה לתוך ששת חדרי הלב: עיקר החד״ר וענפיהם נה״י — נצח הוד יסוד — בסוד המשך הפסוק הנ״ל: ״כל־הון יקר ונעים״ ר״ת נה״י).

מדת הגבורה מתגלה בסוד הרקיע שנברא ביום השני של מעשה בראשית, ה״מבדיל בין מים למים״^[רג].

ט

פנימיות ועצמיות מדת הדין — ״דין אמת לאמיתו״^[רד], ״להוציא לאור משפט״^[רה] (״משפט — רחמי״^[רו]), הוא בסוד כחו הפנימי של הרקיע לחבר ולהאיר (על ידי ״חלונות הרקיע״) את המים העליונים במים התחתונים. המים העליונים מאירים תחלה בבחינת ״אור מקיף״ לעורר ״התעוררות רחמים רבים״^[רז] במים התחתונים עצמם — ״מים תחתונים בוכים: אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא״^[רח] — ואחר כך בבחינת ״אור פנימי״ — ו״מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים״. זהו סוד המשך מלאכת היום השני של מעשה בראשית ביום השלישי, כנגד מדת הרחמים, פנימיות התפארת (היופי והפאר שבא ברבוי גוונים שונים הממוזגים יחד בהתאמה נכונה).

וכן במאמר ״תדשא הארץ דשא וגו׳״ — כללות ה״צומח״ — מופיע לראשונה במעשה בראשית סוד החיים והתולדה — ״מזריע זרע״. המשכת ה״זרע״ היא ע״י הרחמים והתפארת — ״המרחם בדין״^[רט] (עיין בספר יצירה על פי נוסח האריז״ל פרק ד׳ משנה י׳: ״המליך אות ד (כנגד התפארת) בזרע וכו׳״). עיקר הצומח הוא ה״עץ עושה פרי״ — ״עמודא דאמצעיתא״ — שממנו יוצאות ״פארות״ שאר מדותיו יתברך. והוא בחינת ״האדם עץ השדה״ (עץ השדה עולה דעת, פנימיות התפארת, בסוד ״משה מלגאו יעקב מלבר״, כאשר השדה עולה שדי, שם היסוד — ״סיומא דגופא״ דתפארת, בסוד ״גופא ובריתא חשבינן חד״ כדלקמן, סוד ״אלה תלדות יעקב יוסף״, והוא סוד הקשר בין בריאת ה״עץ עשה פרי״ ביום השלישי ובריאת האדם ביום הששי — ״כתפארת אדם לשבת בית״ ביום השבת קדש, שנעוץ ב־ב רבתי דבראשית — בית אֹשר וד״ל).

י

הבטחון בכח הניתן מלמעלה לנצח את המנגד — המניעות והעכובים מבית ומחוץ שבדרך בצוע מעשה החסד בפועל ממש — הוא מקור כל יזמה בקדושה, והוא פנימיות ה״נצחון״ והקשר הנאמן ל״נצחי״ העליון.

מדת הבטחון, פנימיות הנצח, קשורה ביחוד להצלחת כבושה וישובה של ארץ ישראל, כמ״ש^[רי] ״כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״, כאשר בני ישראל — ״צבאות ה׳״^[ריא] — הם בדוגמת צבאות השמים — ״אות הוא בצבא דיליה״^[ריב] (פרוש השם הקדוש ״צבאות״ השייך למדת הנצח: ה׳ יתברך הוא ״אות״ וסימן נצחי של נתינת כח ועז ב״צבא״ שלו), ועל כן הקשר ליום רביעי של מעשה בראשית.

כמו כן קיים עוד סוד של בטחון, והוא הבטחון בשי״ת כמקור היחיד של כל שפע רוחני וגשמי — ״בני חיי ומזוני רויחי״^[ריג]. בטחון זה משתייך לספירת ההוד הכלול בנצח, בסוד ״תרין פלגי גופא״ (ב׳ חצאי גוף אחד). נצח והוד, במדרגתם העליונה, מרומזים בגוף בשתי הכליות, ״כליות יועצות״^[ריד], הנקראות במקרא ״בטוחות״^[רטו] — שתי בחינות בבטחון: בטחון המשפיע בכחו להשפיע, ובטחון המקבל בחסדי המשפיע ובנכונות ״כליו״ לקבל, שאף אלו מפעולות חסדו של המשפיע — וכנאמר בנוסח התפלה: ״מכלכל חיים בחסד״, והפרוש בדא״ח, שבחסד עליון נעשו רבוי כלים — ״מכלכל״ — לקבלת ״חיים״ מחסד ה׳. וזהו שנאמר בזהר בענין הספירות נצח והוד: ״איהו בנצח ואיהי בהוד״^[רטז] — ״הוא״, המשפיע, בנצח ו״היא״, המקבל, בהוד.

יא

במלת הוד כמה פרושים:

א. ״הוד״ מלשון ״הודיה״ על הטוב השופע מאתו יתברך תמיד.

ב. ״הוד״ מלשון ״הודאה״ באמיתת המצאו יתברך לבדו — ״אין עוד מלבדו״^[ריז] ממש ו״לית מחשבה תפיסא בך כלל״^[ריח].

ג. ״הוד״ מלשון ״וידוי״ על חטא ופשע — מצות התשובה ששרשה בבינה כנ״ל ומתפשטת עד הוד כדלקמן.

ד. ״הוד״ מלשון ״הוד מלכות״ המתגלה ע״י עבודות ההודיה הנ״ל.

פנימיות ההוד היא מדת התמימות (המביאה לכל הפרושים הנ״ל של מדת ההוד), והיא הכלל הגדול בדרך התורה ועבודת השי״ת, כמו שכתוב ״תמים תהיה עם הוי׳ אלקיך״^[ריט] ופרש רש״י ז״ל: ״התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו״. מובא בדא״ח שתרגום ״תמימות״ בל״א הוא ״ערינסטקייט״, כלומר ״רצינות״.

מדה זו היא הכח בנפש להיות ״יחד״ עם הקב״ה, אבינו שבשמים, בפשטות בכל מצב ומצב של החיים: ״אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך״^[רכ], ומכאן הקשר לבריאת העופות והדגים ביום החמישי של מעשה בראשית.

״בינה עד הוד אתפשטת״^[רכא] (הבינה מתפשטת עד הוד ומתגלה בו ביחוד). בעבודת ה׳, משמעות הענין היא שהוד — עבודת התמימות — הוא הכלי לגלוי השמחה האמיתית שבבינה, וכמרומז גם בשרש חמש (היום החמישי למעשה בראשית כנ״ל) שהוא צרוף אותיות שמח, והוא סוד ״לויתן זה יצרת לשחק בו״^[רכב] שנברא באותו יום חמישי.

יב

היסוד נקרא ״חותם אמת״ (״חותמו של הקב״ה — אמת״^[רכג]), בחינת ״צדיק יסוד עולם״^[רכד] (סיום בנין העולם, שתחלת בנינו ועיקרו הוא ע״י מדת החסד — ״עולם חסד יבנה״ כנ״ל), ״צדיק אמת״ — בריאת האדם הראשון (״זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם״^[רכה]) ביום הששי.

פרוש ״אמת״ בספירת היסוד הוא במובן של ״דבקות במטרה״ הבאה, בקדושה, מדבקות אמיתית ״בה׳ חיי החיים... בדביקה וחשיקה בחשק ותענוג נפלא״^[רכו], על מנת לקיים את יעוד רצון הנפש, המשתלשל ע״י הספירות העליונות, בפועל ממש. רק בהתגלות השכל והרגש בפועל ״מתאמתים״ כל הכחות העליונים. ״התאמתות״ זו היא ״קיום״ הבטחת ה״בטוחות״ הנ״ל, נצח והוד; והיא תלויה בהתגברות הרגשת התענוג בעצם פעולת ההשפעה.

היסוד נקרא ״אות ברית קדש״. קדושת ההתקשרות וההתחברות בפועל. הוא עולה עד הדעת (כח ההתקשרות הרוחנית) וממשיכה למטה, בסוד ״והאדם ידע את־חוה אשתו״^[רכז] — ביום הששי של מעשה בראשית (באמת עליו היה להמתין עד ליום השביעי — יום שבת קדש — כנגד חוה — מלכות, תכלית הכל; ואזי היתה צומחת האמת מלמטה, בסוד ״אשה מזריעה תחלה — יולדת זכר״^[רכח] — ״אמת מארץ תצמח״^[רכט], מה שאין כן ביום הששי התעוררות האמת היא מלמעלה, בבחינת ״איש מזריע תחלה — יולדת נקבה״. ״לידת נקבה״ הוא ענין עבודת הנשמה ״על מנת לקבל פרס״^[רל] — שאינה עבודה אמיתית לגמרי, מה שאין כן ״לידת זכר״ הוא ענין עבודת הנשמה ״שלא על מנת לקבל פרס״ כלל אלא ״לאשתאבא בגופא דמלכא״ באמת לאמיתו, כמבואר בדא״ח. ועל כן, מן הזווג ביום הששי, צמחה הרגשת ה״אני״ — שרש חטא אדם הראשון כמבואר בדא״ח).

יג

והנה, הקבלת ו״ק הנ״ל לד׳ רוחות העולם מעלה ומטה כנ״ל, היא כך:

א. חסד — דרום (ימין, כשפני האדם למזרח), בחינת ״ימין מקרבת״^[רלא] — ״ימינו תחבקני״^[רלב].

ב. גבורה — צפון (שמאל), בחינת ״שמאל דוחה״^[רלג] — ״שמאלו תחת לראשי״^[רלד] (המשכת ״מוחין״ פנימיים, לרומם את ראש המקבל, ע״י צמצום אור השכל של המשפיע כמבואר בדא״ח).

ג. תפארת — מזרח (קדם), בחינת ״בבקר בבקר משפטו (׳רחמי׳) יתן לאור״^[רלה].

ד. נצח — מעלה, בחינת המאורות וכוכבי השמים כנ״ל.

ה. הוד — מטה, בחינת ״ואציעה שאול הנך״ כנ״ל (בריאת העופות ביום החמישי טפלה לבריאת הדגים והתנינים — לויתן כנ״ל. העופות הם בחינת התכללות הנצח בהוד, בסוד ״תרין פלגי גופא״ כנ״ל).

ו. יסוד — מערב (אחור), התכללות (״התערבות״) כל הקצוות יחד וקיומם, בסוד ביאת השמש לפנות ערב. על כן נקרא היסוד ״כל״, בסוד ״יש לי כל״^[רלו] שאמר יעקב אבינו ע״ה, על שם הקשר הפנימי שיש בין יעקב ליוסף כמ״ש ״אלה תלדות יעקב יוסף״^[רלז] (יעקב כנגד התפארת — כללות הו״ק מצד פנימיותם ברבוי גווני רגשות הלב. ויוסף כנגד מדת היסוד — ״צדיק יסוד עולם״, ״מכלכל״ ו״משביר״ את כללות האורות והשפע העליון. שניהם מתיחדים בסוד ״גופא ובריתא חשבינן חד״^[רלח] —״גוף״ — תפארת, ו״ברית״ — יסוד — נחשבים כאחד. הזווג שע״י יוסף לבדו, כביכול, נקרא ״אחור באחור״ — ״אחור״ בחינת היסוד; אך כשמאירה בפנימיות מדרגת יעקב אביו — נקרא ״פנים בפנים״), וכן בסוד ״תתן אמת (יוסף) ליעקב״^[רלט].

יד

והנה, בפרצוף גוף האדם הכחות חב״ד מתלבשים בג׳ מוחין שבראש:

א. החכמה מתלבשת במח הימני, בחינת ״חכמה מוחא איהי מחשבה מלגאו״^[רמ] (המח הימני נקרא ״מוחא״ סתם שהרי אורו מאיר וממלא את כללות המוחין שבראש, אך אינו מתפשט למטה למלא את חלל הלב כאור הבינה — מח שמאל — אלא מאיר על הלב בבחינת ״אור מקיף״. בזמן ״גדלות המוחין״ אור מקיף זה מאיר בפנימיות הלב בסוד ״לבי ראה הרבה חכמה״ כמובא לעיל בפרוש החכמה).

ב. הבינה מתלבשת במח השמאלי, אך סיום התפשטות אורה הוא בלב, בחינת ״בינה לבא ובה הלב מבין״^[רמא]. הלב הוא בצד השמאלי של הגוף כמח הבינה, השמאלי שבראש, שמתפשט אליו (בחינת ״לבי ראה הרבה חכמה״ הנ״ל הוא בבחינת ״שכל את ידיו״^[רמב] כאשר הימין מאיר לשמאל, וכן כאשר הבינה מולידה חסד המתפשט ב״דרועא ימינא״ נמשך האור משמאל לימין).

ג. הדעת מתלבשת במח האמצעי מצד אחור, העומד בראש חוט השדרה שבו מרכז ההרגשה והחושים.

הכתר עומד למעלה מהמוחין שבראש. בגוף, הכתר מרומז (אין זה כי אם רמז בעלמא) בעצם הגלגלת. בגלגלת ״ז׳ תקוני גלגלתא״ — התקשרות התענוג (״עתיק״ — פנימיות הכתר) לרצון (״אריך״ — חצוניות הכתר). התקשרות זו היא בהעלם הנפש. בספירת הדעת מתגלה התקשרות זו בין בחינת ה״גברא״ לבחינת ה״חפצא״ — חפץ המושכל ומושג בחכמה ובינה. על כן מקום הדעת בא למטה מן הכתר בקו האמצעי, אך ״כאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת וכאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר״, שהרי ענינם אחד, זה בהעלם וזה בגלוי.

מקומות הו״ק בגוף:

א. החסד מתפשט מן הלב אל יד ימין — ״חסד דרועא ימינא״^[רמג] — בחינת ״ימין מקרבת״, ״וימינו תחבקני״ כנ״ל.

ב. הגבורה מתפשטת מן הלב אל יד שמאל — ״גבורה דרועא שמאלא״^[רמד] — בחינת ״שמאל דוחה״, ״שמאלו תחת לראשי״ כנ״ל. הנחת תפלין של יד היא ביד שמאל כדי להכניע ולהמתיק את הגבורות שבה, על ידי ההנחה שבאה מכח יד ימין — חסד.

ג. התפארת היא כנגד הגוף בעצמו — ״תפארת גופא״^[רמה] — שממנו מתפשטים כל הקצוות, ועל כן היא כלולה מכולם, מצד פנימיותם, ומקור לכולם, כפרוש תפארת מלשון רבוי גוונים ממוזגים יחד כנ״ל.

ד. ה. בנצח והוד שלש מדרגות זו למעלה מזו:

א. שתי כליות — ״כליות יועצות״ — בחינת ״בטֻחות״ שבה ההוד כלול בנצח, שתי בחינות בטחון דמשפיע ומקבל כנ״ל.

ב. שתי ביצים המבשלות את הזרע (שנמשך על ידי ספירת היסוד שבא אחריהם וכלול משניהם).

ג. שתי רגלים — ״נצח והוד תרין שוקין״^[רמו]. הלוך הרגלים הוא בסוד ״הולך בתם ילך בטח״^[רמז], תמימות ובטחון, כנגד הוד ונצח. שהרי בבחינת ההלוך הנצח כלול בהוד, וכידוע שרגל שמאל ״מנהיג״ את חוש ה״הלוך״^[רמח].

מקום הנצח הוא תחת (״ענף״) החסד בקו ימין, והוא ענין בצוע ונצוח מעשה הצדקה והחסד בפועל כנ״ל. מקום ההוד הוא תחת הגבורה, בבחינת ״בכל מדה ומדה שהוא מודד לך (אפילו מדת פורענות — דין) הוי מודה לו״^[רמט]. לפעמים החסד נמשך להוד, כאשר מודה על רבוי חסדיו יתברך אתו תמיד כנ״ל, וכן הגבורה נמשכת לנצח כדי להתגבר בנצחון כל המניעות והעכובים מבית ומחוץ כנ״ל, והוא בסוד ״שכל את ידיו״ כנ״ל.

ו. ״יסוד סיומא דגופא אות ברית קדש״^[רנ] — בחינת ״צדיק יסוד עולם״^[רנא]. מקום היסוד הוא תחת התפארת והמשך אליה ממש בסוד ״גופא ובריתא חשבינן חד״ כנ״ל (עיקר גלוי היסוד הוא בפרצוף הזכר דוקא, אך בפרצוף הנקבה הוא בא בסוד הרחם).

טו

והנה מאחר שכל ציור הוא בבחינת ״דמות הגוף״, על כן בכללות אינו משתייך אלא לסוד הגוף — תפארת — כללות הו״ק — ו שבשם. פרצוף זה של כללות ציור הגוף נקרא ״זעיר אנפין״ (תשלום המוחין שלו נמשכו אליו מהפרצופים העליונים ממנו — אבא ואמא — מוחין בעצם).

מבואר בדא״ח בפרוש הבטוי ״מעט מזעיר״ ש״מעט״ הוא בכמות ו״זעיר״ הוא באיכות. מזה משמע שפרוש שם ״זעיר אנפין״ הוא: איכות קטנה של אור הפנים (״אנפין״), והיינו כאשר אור זה בא בבחינת ציור ודמות גופנית, בבחינת ״דברה תורה כלשון בני אדם״^[רנב].

מובן ופשוט לכל מאמין ומשכיל אל דבר אמת שלמעלה ״אין לו גוף ולא דמות הגוף״ כלל וכלל ח״ו, אלא שפרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות (שכולו אלהות, כפי שיתבאר בשער הבא בעזה״י) הוא מקור הכח האלהי המהוה, מחיה ומקיים את ציור הגוף בתחתונים. בריאת האדם התחתון בצלם ובדמות ה״אדם העליון״ (״אדם״ מלשון ״אדמה לעליון״^[רנג]) מתיחסת לפרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות דוקא. וכן ציור אות ה־ו שבשם מרמז לסוד ״אדם ישר״ העומד על הארץ — מלכות — ה תתאה שבשם.

טז

ה־ה תתאה שבשם היא המלכות. בחצוניותה היא מדת ״התנשאות על עם״, טבע ה״רדיה״ שניתן לאדם בשעת בריאתו, כמו שנאמר^[רנד]: ״ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על־הארץ״.

אך באמת, פנימיות מדה זו, במלכות דקדושה, היא השפלות דוקא. שפלות זו גופא באה משרש הרוממות העצמית שנעלמה בתכלית ה״העלם העצמי של אור במאור״ בעצם הנפש. לפי הרוממות העצמית כך ממש מדת השפלות האמיתית (המאירה בפנימיות הנפש) להשפיל את עצמו (כשעולה לפניו התעוררות העם בהתבטלותם אליו) לבא בגלוי מדת ״התנשאות על עם״, בבחינת ״אין מלך בלא עם״^[רנה], להנהיג את עמו בצדק ובמשפט, לטוב להם כל הימים.

מקור שפלות זו נגלה בנשמת אברהם אבינו ע״ה — ששרשו העליון באלהות הוא בחי׳ ״טבע הטוב להטיב״ — באמרו ״ואנכי עפר ואפר״^[רנו] (ואכן הוא מקור המלכות בקדושה, כמו שדרשו רז״ל על הפסוק ״הוא עמק המלך״^[רנז]). ממנו קבל דוד מלך ישראל — ״מלך חסיד״ כמו שכתוב ״חסדי דוד הנאמנים״^[רנח] — עמוד השפלות דקדושה: ״ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני״^[רנט], ועוד פסוקים רבים המבטאים את אמיתת מדת השפלות שבו.

בעבודת ה׳ של כל אדם, השפלות דקדושה, בחינת ״ונפשי כעפר לכל תהיה״^[רס], מביאה ל״פתח לבי בתורתך״ — פתיחת הלב וגלוי בחינת ״לבי ער״, ״רעותא דלבא״, שבו גלוי תקף האמונה בה׳ ובתורתו כנ״ל, להבין ולהשכיל בעמקי התורה ובמצותיה בבחי׳ ״כל־מצותיך אמונה״^[רסא]. זהו בחינת ״נעוץ סופן בתחלתן״^[רסב] — מלכות בכתר עליון.

והנה כתיב: ״דבר־מלך שלטון״^[רסג], כלומר ש״מלך במשפט (רחמים כנ״ל) יעמיד ארץ״^[רסד] בכח דבורו דוקא. ועל כן נקראת המלכות ״דבור״ (וכן פרוש שרש ״דבר״ בלשון הקדש הוא ״הנהגה״ ו״מלכות״, כמאמרז״ל: ״דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור״^[רסה]) שבו באים כל הכחות הפנימיים, שנכללו בט׳ הספירות העליונות, לידי בטוי וגלוי — לזולת.

המלכות נקראת ״נוקבא דזעיר אנפין״ ו״פרצוף רחל״.

על רחל דרשו רז״ל^[רסו]: ״אחרון אחרון חביב״ (שהרי בחינת ״אחור״ הוא היסוד כנ״ל, ו״אחרון אחרון״ הוא המלכות הבאה אחרי היסוד). חביב עולה כב, סוד כב אותיות הדבור המתגלות בפה — ״מלכות פה״^[רסז]. וכן ״כל השביעין חביבין״^[רסח], שהיא השביעית מחסד, יום השביעי של מעשה בראשית, יום השבת קדש. והיא היא סוד ״העשירי — קדש לה׳״^[רסט]. כל ״קדש״ הוא מצד החכמה, שהרי ״קדש — מלה בגרמיה״^[רע], הבדלת מהות ה״אין״ וה״בטול״ של החכמה מבחינת ה״יש״ של שאר הספירות ביחס אליה. אך ״הוי׳ בחכמה יסד ארץ״^[רעא] — ״אבא יסד ברתא״^[רעב] (פרצוף זעיר אנפין נקרא ״בן״ ביחס לפרצוף אבא — חכמה בעצם, ופרצוף המלכות — נוקבא דזעיר אנפין, רחל — נקראת ״בת״ — ״ברתא״ לאבא), והוא ענין גלוי החכמה ב״מלכות פה״, בחינת ״תורה שבעל פה קרינן לה״ — ״בטול״ ב״שפלות״ (כמו שארז״ל^[רעג]: ״אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה״, והכונה לתורה שבעל־פה בפרט).

בדבור — תושבע״פ — מתגלה בחינת ״בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש״^[רעד], מעלת התורה שבעל־פה לגבי התורה שבכתב, וכמארז״ל^[רעה]: ״חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה״.

יז

והנה הדבור העליון הוא המקור הכללי להתגלות שלשת הלבושים: מחשבה, דבור ומעשה — בשלשה עולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה (גם המחשבה היא אמירה ודבור פנימי בלב; ואף המעשה הוא דבור חצוני ע״ד אותיות הכתב שבהן נמשל הדבור כמ״ש^[רעו]: ״לשוני עט סופר מהיר״).

שלשת הלבושים הנ״ל מרומזים בשלשת הקוים של ציור אות ה־ה: הקו העליון מרמז ללבוש המחשבה — ״לבוש המיוחד״ — שהרי ״המחשבה משוטטת תמיד״ בבחינת ״פושט צורה ולובש צורה״. הוא ״מדלג על־ההרים״^[רעז], מהרהור להרהור (״הרים״ — הרהורים), ועל כן מרומז בקו העליון המאוזן (ה״איזון״ מרמז לשמיעה — האזנה — פנימית תמידית).

הדבור הוא ״לבוש המחובר״ הממשיך את גלוי כחות הנפש למקום הנבדל (וע״כ נקרא לפעמים ״לבוש הנבדל״, אך באמת פנימיות הכחות מתגלה בו, ולכן הוא מחובר בעצם); והוא מרומז בקו הימין האנכי של ציור ה־ה הנמשך ומתחבר לקו העליון (וכן כל גלוי פנימי, שייך לימין — אהבה וחסד המתגלים בדברי אהבה וחסד, וכן דברי המלך לתכלית הטוב והחסד כנ״ל, שבהם נמשך המלך להתחבר בעם).

המעשה הוא ״לבוש הנבדל״ (או ״לבוש הנפרד״), ונרמז ברגל השמאלית הנבדלת משני הקוים הראשונים של ה־ה. ה״הפסק״ מרמז שכח הפועל נעלם בנפעל, עד שנראה כאילו יצא הנפעל ונפרד לגמרי מידי עושהו. אך באמת, מצד הפועל עצמו, מתגלה כח האין האלהי המהוה, מחיה ומקיים את היש הנפרד ממנו על ידי לבוש המעשה שבו, יותר מאשר בשני הלבושים הפנימיים שבו — מחשבה ודבור. והוא הגלוי שאין זה ״כחי ועצם ידי עשה לי את־החיל הזה״ ח״ו, כי אם ״הוא הנתן לך כח לעשות חיל״^[רעח] כנ״ל בענין הבטחון דקדושה. על כן נמשכת הרגל השמאלית מ״גג״ המחשבה (קצה השמאלי של קו המחשבה שמעל לקו המעשה, המרמז ל״השערה״ ותכנית המעשה במחשבה) ע״י דלוג דוקא, שעל ידו — התגלות האין האלהי.

חי

בעבודת האדם מלמטה למעלה, המלכות — שפלות — היא ״קבלת עֹל מלכות שמים״ — עבודת העבד לאדונו ומלכו. עבודה זו צריכה להיות ב״שמחה ובטוב לבב מרב כל״^[רעט], והוא כאשר מתבונן (שהרי קו העבודה הוא בבינה — לבא, עבודת ההתבוננות) בגדולת המלך — מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא — ועל שזכינו, עם בני ישראל קדושים, להיות עבדיו, וכנוסח התפלה^[רפ]: ״אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקדשתנו במצותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת״.

על ידי עבודתנו נעשה ״נחת רוח״ למעלה, כביכול, מ״מעשה התחתונים״ — ״נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני״^[רפא]. אמיתת שמחת העבד באה מהרגשתו והתאחדותו בשמחת האדון, אבינו מלכנו יתברך, עד ששמח בשמחת ה׳ ממש. וכן מבואר בדא״ח, בענין השפלות והשמחה ש״הא בהא תליא״^[רפב], הא תתאה ב־הא עילאה ו־הא עילאה ב־הא תתאה, שפלות בשמחה ושמחה בשפלות[רפג], ועל כן צורתן אחת באותיות השם ב״ה.