סעודת משיח ע"א, בית הרב

סעודת משיח

ניגנו "ידין בגוים" ו"שלש תנועות" ושתו כוס ראשונה.

א. "מיכלא דנקמה"[א]

אסוותא, מהימנותא, נקמה

שרנו את הניגון של הפרק החדש של הרבי, שני הפסוקים האחרונים של פרק קי. נאכל כעת מצה עם כוונה מתוך הפרק. ידוע שהמצה היא מיכלא דאסוותא ומיכלא דמהימנותא (אסותא מהימנותא בסוד "אם בחקתי תלכו"[ב]), והיא גם מיכלא דנקמה. ראשי התבות של אסותא-מהימנותא-נקמה הן אמן (יחוד הוי' אד-ני, כנודע) והן עולות יחד ט פעמים מצה[ג]. הכוונה של נקמה במצה היא ששתי המלים "ידין בגוים" עולות בגימטריא מצה, שעולה גם "[וגם את הגוי אשר יעבדו] דן אנכי" האמור בנוגע ליציאת מצרים. למרבית הפלא, רש"י אומר (בלי הגימטריא, כמובן) ש"ידין גוים" הוא המימוש של "דן אנכי" שהבטיח ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.

האדון בפרק קי – אברהם, דוד, משיח

יש כמה פירושים לפרק קי בתהלים, על מי הוא נאמר ומי אמר אותו:

על אף שהפרק מתחיל "לדוד מזמור", אם כל הפרק מתאר את דוד – כפירושו השני של רש"י וכדעת רוב המפרשים – אזי אחד המשוררים הוא האומר לדוד אדונו "נאם הוי' לאדני שב לימיני". אך הפירוש הראשון של רש"י, המיוסד על דברי חז"ל (רואים את ההגיון של רש"י ב"פשוטו של מקרא", שקודם כל מסביר לפי דרשת חז"ל על הפרק), הוא שכל הפרק מתייחס לאברהם אבינו (ואז יתכן שאליעזר עבד אברהם האומר את הפסוק "נאם הוי' לאדני שב לימיני", או שרמוזים כאן עפרון ובני חת שקראו לאברהם אדני), ובהקשר זה "ידין בגוים" מתפרש על "דן אנכי"; פירוש שלישי – כדברי הספורנו, ועוד – הוא, שכל הפרק הולך על מלך המשיח ולו נאמר "נאם הוי' לאדני שב לימיני"[ד].

לפי זה הפרק מתפרש על אברהם אבינו, על דוד המלך או על מלך המשיח. אברהם-דוד-משיח ר"ת אדם[ה] (בדרך כלל מבואר באריז"ל שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח, אבל אדם הוא עדיין לא יהודי, וכן הוא יכול 'להסתפק' בכך שהוא כלל הראשי תבות ולא צריך גם להופיע בתוכם...). אברהם דוד משיח[ו] עולים יחד כתר, שעולה פעמיים וחצי אברהם. כתר הוא מנין מצוות התורה, רמח (אברהם) מצוות עשה, שסה מצוות לא תעשה ו-ז מצוות דרבנן. על אף שהמצוות דרבנן הן מצוות עשה, מבואר בדא"ח כי הפעולה שהן פועלות היא על דרך מצוות לא תעשה, וממילא ראוי לצרף את ז מצוות דרבנן ל-שסה מצוות לא תעשה, כשביחד הן עולות אברהם ועוד חצי אברהם = דוד משיח.

גלוי הרחמים העצומים בנקמה

את שני הפסוקים ששרנו גם אמרנו היום בתפלת "אב הרחמים" בסיום יזכור. בדרך כלל לא אומרים "אב הרחמים" בשבתות שחלות בימים שאין אומרים בהם תחנון, אבל דווקא בחגים – בזמן השמח ביותר בשנה – אומרים תפלה זו, כפי שאמרנו היום וכפי שאומרים גם בשמחת תורה. אחרי שמזכירים את הנשמות אומרים את תפלת "אב הרחמים" שמזכירה את נשמות היהודים שנהרגו על קידוש ה' במשך כל הדורות, ומתפללים שה' יקום את דמם – "וינקום נקמת דם עבדיו השפוך".

התפלה פותחת "אב הרחמים... ברחמיו העצומים". מבואר במ"א[ז] שיש ארבע דרגות של רחמים: סתם "רחמים" בתפארת; "רחמים רבים" בדיקנא קדישא דאריך, מקום יג מדות הרחמים; "רחמים גדֹלים" בגלגלתא (בה מלובש חסד דעתיק); ו"רחמים עצומים" ברדל"א (ששם חביון עז העצמות, רחמים עצומים).

הבטוי "רחמים רבים" חוזר בתנ"ך כמה פעמים, וגם הבטוי "רחמים גדֹלים" מופיע פעם אחת ("ברחמים גדֹלים אקבצך"), אך הבטוי "רחמים עצומים" אינו מופיע בתנ"ך, וההופעה היחידה שלו היא בתפלת "אב הרחמים" (ובמובנים מסוימים התפלה היא למעלה מהתורה). אם כן, מקורה של זכירת נשמות הקדושים ונקמת דמם היא במדרגה הגבוהה ביותר של הרחמים, רדל"א.

חמשת פסוקי הנקמה כנגד נרנח"י

על כך שה' עתיד לעשות נקמה בגויים מביאים הוכחות מפסוקים, והדבר כתוב בתורה (בפסוק משירת האזינו, אותה קרא הלילה מי שאמר את עשר השירות של תקון ליל שביעי של פסח) ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: "ככתוב בתורת משה איש האלהים 'הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו', ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר 'ונקיתי דמם לא נקיתי והוי' שֹכן בציון', ובכתבי הקדש נאמר 'למה יאמרו הגוים איה אלהיהם. יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך', ואומר 'כי דרש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים', ואומר 'ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה. מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש'". אמנם, בעוד שכהוכחה מהתורה וכהוכחה מהנביאים מביאים פסוק אחד בלבד, הרי שמהכתובים מביאים שלש יחידות של פסוקים. מה פשר המבנה של פסוק אחד מהתורה, פסוק אחד מהנביא ושלש יחידות פסוקים מהכתובים?

בהשקפה ראשונה היה ניתן לכוון את חמש ההוכחות כנגד נרנח"י מלמעלה למטה, בחלוקה הידועה של נר"נ-ח"י – הפסוק מהתורה כנגד היחידה, הפסוק מהנביאים כנגד החיה ושלש ההוכחות מהכתובים כנגד הנר"נ (שהם יחידה אחת של האורות הפנימיים). אמנם, ההסבר כאן הוא הפוך, כנגד נרנח"י מלמטה למעלה, בהתבסס על המובא בקונטרס "חסדי דוד" כי יש גם חלוקה של נ"ר-נח"י – סוד השרש הוא הנ"ר, שנאצלים ביחד אצל כל אחד, ואת הנח"י מקבלים כתוספת.

ההסבר לכך שדווקא ההוכחות מהכתובים הן כאן הנעלות יותר – עד לשיאן בפסוקים החותמים את הפרק החדש של הרבי – קשור לכך שהנוקם העיקרי באויבי ישראל הוא המשיח: הרמב"ם אומר כי אפילו המשיח לא יגיע למדרגת הנבואה של משה רבינו, "משה נתנבא ב'זה'", ומשום כך גם המשיח אינו מחדש אף מצוה. לעומת זאת, במדרגת רוח הקדש שלו המשיח עתיד לעלות על משה רבינו. הנבואה היא גילוי דבר ה' מלמעלה למטה, ואילו רוח הקדש היא גילוי דבר ה' מלמטה למעלה, מתוך נשמתו של בעל רוח הקדש. בעוד שהתורה והנביאים נכתבו בנבואה, התורה בנבואת "זה" של משה רבינו והנביאים בנבואת "כה" של שאר הנביאים, הרי שספרי הכתובים הם ספרי רוח הקדש, בה תצטיין המשיח.

לכן, כאשר מתארים את הנקמה בגוים, אותה יעשה בשלמות המשיח בעל רוח הקדש, הפסוקים הנוגעים והנעלים ביותר הם פסוקי הכתובים שנאמרו ברוח הקדש (וכן מוכח מהפרק הסמוך לסוף ספר תהלים שנאמר על ידי דוד מלכא משיחא, בו נאמר "שירו להוי' שיר חדש" – שיר העתיד שנשיר בגאולה האמיתית והשלמה, גאולה שאין אחריה גלות, שיר לשון זכר שאינו מוליד עוד גלות – נאמר "לעשות נקמה בגוים תוכחֹת בלאֻמים... לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללויה", ודוק).

"גדולה נקמה"

לגבי שביעי של פסח מפורש בתורה כי אכילת המצה היא רשות (וממנו לומדים לשאר הימים, חוץ ממצת החובה של ליל הסדר, אך עצם מצת הרשות שייכת לשביעי של פסח), ומבואר בחסידות כי יש לרשות מעלה גם על החובה (כך לדוגמה ב"תפלת ערבית רשות", ובדברים נוספים שהם בגדר רשות), הן בגילוי מעלת ה"אינו מצווה ועושה" על "מצווה ועושה" ובעיקר בכך שעשיה של רשות נובעת – במעין רוח הקדש – מעצם הנשמה. חז"ל אומרים ש"גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות", בפסוק "אל דעות הוי'" (המופיע בשירת חנה, אותה אמרו בתקון ליל שביעי של פסח), ו"גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות" בפסוק "הוי' מקדש א-דני" (המופיע בשירת הים, שקראנו היום). לפי זה, שואלים חז"ל, האם גם "גדולה נקמה" משום ש"נתנה בין שתי אותיות" בפסוק "אל נקמות הוי'", ומשיבים כי אכן "גדולה נקמה במילתא" – במקומה הנכון הנקמה היא גדולה. על מנת לדעת מה הוא מקומה הנכון של הנקמה זקוקים לרוח הקדש המשיחית הנובעת מעצם הנשמה, "רשות" של שביעי של פסח, ועל כן שייכת כוונת "מיכלא דנקמה" דווקא לשביעי של פסח.

במדה מסוימת גדולה נקמה אף מהמקדש ומהדעת, שהרי בנקמה יש נקמה כפולה – "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע" – ובעצם כפילות זו כוללת שתי נקמות שהן ארבע, פעמיים "נקמות". האלשיך הקדוש (בפירושו לפרק קי) מסביר כי שתי הנקמות הראשונות הן הנקמות אותן פועל ה' בעצמו, "אל נקמות הוי'", ואילו שתי הנקמות הבאות הן הנקמות המופיעות בידי ישראל שפועלים את הנקמה[ח], "אל נקמות הופיע". יש מי שסובר (ולעתים מביא פסוק זה כהוכחה) כי הנקמה מסורה רק בידי ה', אבל לפי פירוש האלשיך בפסוק זה עצמו מרומז כי יש נקמה בידי ה' ויש נקמה בידי ישראל (ועל דרך פירוש האבן עזרא לפסוק המצוטט מהתורה, "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" – "ולפי דעתי שפירושו שהעם יכפר על האדמה... והטעם כי ישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על הארץ בעבור הדם ששופך בה"). שתי הנקמות הראשונות, המסורות לה', מכוונות כנגד אותיות י-ה שבשם, ושתי האחרונות, המסורות לנו, מכוונות כנגד אותיות ו-ה שבשם – "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו".

נאכל מצה כעת, בעוד יום, ונכוון את הכוונה של הנקמה: מצה = דן אנכי = ידין בגוים (בהמשך תהיינה עוד כוונות של נקמה). בכלל, כל לחם הוא לשון מלחמה ו"אפום חרבא נהמא ליכול", וכן מצה היא לשון מצה ומריבה.

יש מי שמסביר ש"מנחל בדרך ישתה" היינו נחל הדם של ההרוגים, ושהמשיח כל כך שמח בנקמת הדם עד שהנאתו היא כאילו הוא שותה מנחל זה. אפשר לכוון לכך בשתית הכוס השניה.

ב. "נאם"

פרק היסוד במזמורי "לדוד מזמור"

פרק קי מתחיל "לדוד מזמור"[ט]. יש בתהלים ז פרקים שמתחילים "לדוד מזמור" ו-כח (משולש של ז) פרקים שמתחילים "מזמור לדוד" (וכידוע ההבדל ביניהם, על פי פירושי הגמרא והזהר ההפוכים, כמבואר בארוכה במ"א ואכמ"ל). מבין שבעת פרקי "לדוד מזמור" פרק קי הוא הששי, המכוון כנגד ספירת היסוד[י] (בפרק עצמו יש שבעה פסוקים, המכוונים כנגד הז"ת, כאשר שני הפסוקים אותם שרנו מכוונים כנגד היסוד והמלכות). אחד הבטויים לקשר של פרק זה לספירת היסוד הוא בפסוק "...אתה כהן לעולם על דברתי מלכי[יא] צדק[יב]". אם מפרשים את הפרק על אברהם אבינו, מלכי צדק היינו מלכי צדק מלך שלם (שהוא שם בן נח[יג]) שהוציא לאברהם[יד] לחם ויין, אך רוב המפרשים מסבירים כי מלכי צדק היינו מלך צדיק[טו] (וכתרגום "מלך זכי"), בבחינת "צדיק יסוד עולם". הצמח צדק מביא כי ה-י של "מלכי" היינו גילוי האצילות שבו (ואף גילוי מלכות דאין סוף), ובפעולה של "גורעין ומוסיפין ודורשין" מלכי-צדק משתנה למלך-צדיק.

מלכי צדק[טז] גם עולה בטוי עיקרי של המלכות – "אין מלך בלא עם". יש שלש מלים פשוטות שעולות בגימטריא מספרו של הפרק, קי: ימין, מלה החוזרת פעמיים בפרק, בפסוק הראשון ("שב לימיני") ובפסוק החמישי ("על ימינך")[יז], נס[יח] וגם עם[יט]. המלה "עם" מופיעה בפרק בפסוק "עמך[כ] נדבֹת ביום חילך". כשם שבעוד מקומות דורשים את המלה עַם גם במובן של עִם, כך דורשים כאן חז"ל על אברהם אבינו – "עמך הייתי בעת שנדבת לירד לכבשן האש".

היום אנחנו מזכירים את נחשון בן עמינדב – לשון "עמך נדבֹת" – שהתנדב לרדת לתוך הים בעבור עם ישראל. האבן עזרא מסביר כי "עמך נדבֹת" היינו עם שהולך בהתנדבות עם המלך. לפי פירוש הפרק על אברהם אבינו, המתנדבים שאיתו הם אליעזר עבדו וממרא וכו', אבל לפי הפירוש שמדובר בדוד המלך אלו המתנדבים שבאו להתגייס להיות חילים שלו. אנשי דוד מצטרפים אליו עוד לפני שהוא נעשה מלך, בתקופה שהוא נרדף על ידי שאול ואין סיכוי בדרך הטבע שהוא יהפוך להיות מלך, וכתוב ש'נפלו עליו' אנשים משאר השבטים – ולא רק משבטו שלו. כך גם במשיח, חיליו הם "עמך נדבֹת" שמגיעים אליו ומצטרפים אליו בזכות נשיאת החן שלו, עוד לפני שהוא נעשה מלך. גם לצורך הנקמה צריכים "עמך נדבֹת", מתנדבים שמוסרים את עצמם עבור העם. נקמה ראשי תבות (לא לפי הסדר) מסירות נפש קדוש השם[כא] – מסירות נפש על קידוש ה'.

נאם חסד דקדושה ונאם חסד דקליפה; "הקם על" – נקמה בנעם

פרק קי מתייחד בפתיחתו "לדוד מזמור נאֻם הוי' לאדני שב לימיני וגו'". בלוח "היום יום" נאמר כי על כל אחד להתמסר להפצת היהדות והחסידות, מי בממונו, מי בעטו ומי בנאומו[כב]. לפי זה, שנת ה-קי של הרבי היא שנה מתאימה להשתלם בתחום הנאום, התחום של "בנות צלפחד דֹברֹת", כמבואר אצלנו. בסוד של ראשי תבות אמן – אסותא-מהימנותא-נקמה – שנתבאר לעיל, הרי שבמלה נאם הנקמה עולה בראש. בכל ספרי הנביאים חוזרת המלה "נאם" פעמים רבות ("נאם הוי'"), אך בכתובים היא נדירה וישנו רק פרק נוסף בתהלים בו מופיעה המלה "נאם", וגם בו היא פותחת את תוכן הפרק – פרק לו (כשהרבי היה בן לו שנים אביו כתב לו מכתב ובו הסביר את סוד הבן החמישי של הסדר, החסדים המכוסים, וזהו המקור לדברי הרבי על בן חמישי, בן משיחי). פרק לו פותח בכותרת "למנצח לעבד הוי' לדוד" – פתיחה חד-פעמית בה מכונה דוד עבד ה' – ומיד מתחיל "נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו". ה"נאם הוי' לאדני" של פרק קי בא לתקן את ה"נאם פשע לרשע" של פרק לו – הדוברים והדוברות של הקדושה צריכים להיות נואמים בחסד כנגד הנואמים בחסד של הקליפה.

"נאם פשע לרשע" היינו נאומו של היצר הרע, ה"פשע", האומר לרשע לבל יפחד מה'. המענין הוא שדוד המלך שומע בקרב לבו שלו כיצד ה"פשע" נואם לרשע ומסית אותו – משמע שבכל בקר דוד המלך מקבל את העיתון, ידיעות, קורא אותו וחש בקרב לבו איך כל ה"נאם פשע" שבו הוא הסתה של "אין פחד אלהים לנגד עיניו". "אין פחד" היא תופעה של עולם העשיה, בו נאמר "אף עשיתיו". לכאורה, תחושת "אין פחד" יכולה להיות תופעה חיובית, כצוואת אביו של מורנו הבעל שם טוב לבנו "אל תפחד משום דבר בעולם, חוץ מהשי"ת", אלא שבעולם העשיה בדרך כלל האלקות נעלמת וה"אין פחד" הפשוט הוא "אין פחד אלהים לנגד עיניו". אכן, על פי דרך הבעל שם טוב יש לפרש כל "אֵין" בצורה חיובית כ"אַיִן", וכאן יש לומר כי מי שהוא בבחינת "אַיִן" זוכה ל"פחד אלהים לנגד עיניו", וממילא שוב "אין פחד" אחר מוטל עליו. רק מי שזוכה להגיע למצב חיובי של "אין פחד" מסוגל להכנס לעולם העשיה ולתקנו (וכנודע שעשיה היא לשון תקון).

פסוק חשוב נוסף של לשון "נאם" ביחס לדוד המלך הוא הפסוק המופיע בשמואל[כג]: "ואלה דברי דוד האחרנים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר[כד] הֻקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמרות ישראל". הבטוי "דברי דוד האחרֹנים" רומז לכך שפסוק זה שייך גם לדוד האחרון, דוד מלכא משיחא, ואכן בסיום הפסוק דוד מכונה בו "משיח אלהי יעקב". לעניננו יתפרש כי "נאֻם הגבר הֻקם על" רומז לנקמה, שעל ידה זוכים ל"על" – עליה מעלה מעלה, התרוממות ונשיאת ראש, כבסיום פסוקי הנקמה בפרקנו, "על כן ירים ראש" למעליותא (והרמז: "ירים ראש" עולה "לעיני כל ישראל", תכלית כל התורה). גם כינויו האחרון בפסוק של דוד, "נעים זמרות ישראל", רומז לפעולה של "זמיר עריצים" בהכרתת שונאי ישראל. זהו מקור מובהק לדברי הרבי שכל הפעולות צריכות להעשות בדרכי נעם – כמו שה"יכוף כל ישראל וכו'" של המשיח היינו כפיה בדרכי נעם – ועד גם לנקמה ולזמיר עריצים בנעימות, "נעים זמרות ישראל" (הכל כמלים האחרונות שזכינו לשמוע מהרבי, לעת עתה – "ברב שירה וזמרה" – שירה של "אז ישיר משה" וזמרה של "זמיר עריצים").

ג. "כל הגוים כאין"

נחמה ונקמה

בפרט, "הקם על" היינו נקמה עילאה, שכדי להבינה יש להתבונן בפסוק "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו"[כה]. הבטוי "מאפס ותהו נחשבו לו" עולה בגימטריא 1000, בסוד אלף האורות שנתנו למשה רבינו בהר סיני, אך תחלת הפסוק – "כל הגוים כאין" – עולה בגימטריא נקמה[כו] (העולה ג פעמים א-דני; בפרק קי מופיע שם הוי' ג פעמים ועוד פעם אחת שם א-דני – "א-דני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים" – מבנה המכוון בעצמו כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה).

הפסוק "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו" בא בהמשך (עם הפסק של פסוק אחד בינתיים) לפסוק "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו הן איים כדק יטול"[כז] (פסוק בו חוזרת פעמיים המלה "הן"[כח], המתארת את עם ישראל – "הן עם לבדד ישכן" – ופירושה אחד ביוונית, כנדרש בחז"ל בכמה מקומות). שני הפסוקים מופיעים בתוך הפטרת נחמו – נחמה הבאה עם הנקמה. את הפסוק "הן גוים וגו'" אומרים בכל בקר, כך שההתבוננות בו פותחת את היום – התבוננות 'על הבקר'.

"הן גוים כמר מדלי, וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול"

שלש הבחינות בפסוק מכוונות כנגד חב"ד:

ההתבוננות הראשונה היא "הן גוים[כט] כמר מדלי", שהגוים כולם הם כטפה אחת הנותרת בדלי לאחר שפיכת המים ממנו. ה"דלי" הוא סוד החכמה הדולה מהמים האין סופיים של כח המשכיל, והטפה האחת – הנקראת "מר", בסוד 'הטפה המרה' – היא התבוננות החכמה באפסותם של הגוים; ההתבוננות השניה, "וכשחק מאזנים נחשבו" שייכת לבינה, המח אליו שייך החשבון ("נחשבו"), וכן בו נמצאים מאזני המשפט שהרי "מינה דינין מתערין", וגם "שחק" רומז לרקיע שחקים, שכנגד נצח והוד, ששרשו בבינה כנודע; ההתבוננות השלישית, עליה נאמר שוב "הן" (אחרי ששתי ההתבוננויות הראשונות הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"), "הן איים כדק יטול"[ל], שהגוים כולם הם כאבק דק, גורנישט מיט נישט, שייכת לדעת[לא].

חכמה "הן גוים כמר מדלי"		בינה "וכשחק מאזנים נחשבו"
	דעת "הן איים כדק יטול"

ה"דק" (ר"ת "דעת קדשים"), שאינו נחשב כלל, רומז ל"נחמו" – פתיחת הנבואה-ההפטרה (נחמה בכפליים, "נחמו נחמו", דק-דק). "כדק יטול"[לב] רומז גם לסוד הטל[לג] (ונפעל בזכות "לך טל ילדֻתיך"[לד], וכדלקמן). לקמן תתבארנה בארוכה כוונות "מוריד הטל", שאחת מהן היא ש"הטל" רומז ל-ה פעמים טל, בגימטריא נקמה[לה].

שרש הטל – שיש בו סימן ברכה – הוא ברדל"א, מקור הרחמים העצומים מהם באה הנקמה (סוד ה"הן", מדרגת היחידות של רדל"א, שהוזכר לעיל). התבוננות זו מאפיינת את מי שהוא חב"דניק באמת. מי שזכה למוחין בעצם מחשיב את כל מציאות העולם והגוים שבו לאין (היינו דעת עליון, שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין, וכל ההתהוות היא בדרך של מיש לאין, כמבואר בדא"ח). מי ששייך עדיין למדות הלב, הז"ת, תפוס במוסכמות העולם שנברא בשבעה ימי בראשית, אך מי שזוכה לחב"ד מתרומם מעל כל הנחות העולם ויודע שהנהגת הטבע צריכה להשמע לאלקות. מתוך ההתבוננות השלמה הזו מגיעים להכרה הברורה ש"כל הגוים כאין" (לא רק "כאיש אחד", כפי שהיה בקריעת ים סוף, אלא כאין ממש, "מאפס ותהו נחשבו לו") מקורה של נקמה עילאה. לשם כך זקוקים למוחין דגדלות, בסוד אלף האורות של משה רבינו, הרמוזים ב"מאפס ותהו נחשבו לו", כנ"ל.

זיווג הנקמה

אנחנו עדיין בפתיחה, וצריכים 'חימום' של התבוננות במספרים:

בבטוי "כל הגוים כאין" יש תופעה שקוראת לחקור את הסדרה של שלש המלים. כל עולה פעמיים 5 ברבוע, הגוים עולה 8 ברבוע ו-כאין (אותיות אנכי) עולה 9 ברבוע. בסיסה של הסדרה הוא 3 (ההפרש בין ההפרשים, 14 ו-17), והמספרים הקודמים (בהרבה סדרות אין מספרים קודמים, אבל כאן יש פארבולה של מספרים חיוביים) – טל, אל, הוי', כד (סוד כד בתי דינים)[לו]. אחרי מספרים אלה מתחילה שוב הפארבולה לעלות, והמספרים הם – כה, כט, לו, מו, נט, עה (העולה בטחון).

ב-יג מספרים אלה משלימים את הסימטריה של שלשת המספרים בהם פתחנו (עה כנגד כאין – ועולים יחד יוסף[לז], שממוצע כל אות בשמו הוא טל; ממוצע כל שאר 11 המספרים הוא טל), ונוצרת פארבולה סימטרית של ששה איברים מכל צד של נקודת התחתית (בסוד ואו), כד.

כל יג האברים שחשבנו – עה, נט, מו, לו, כט, כה, כד, כו, לא, לט, כל, הגוים, כאין[לח] – עולים יחד טל פעמים יה (ג פעמים נקמה, על פי הכוונה של "מוריד הטל" – ה פעמים טל עולה נקמה – הנ"ל).

נכתוב את הסדרה:

ו	א	ו
בטחון						כד	הוי'	אל	טל	כל	הגוים	כאין
75	59	46	36	29	25	24	26	31	39	50	64	81
	16‑	13‑	10‑	7‑	4‑	1‑	2	5	8	11	14	17
	3	3	3	3	3	3	3	3	3	3	3

מה פשרו של רמז זה? לפי קבלת האריז"ל התחוללות של כל דבר במציאות נעשית על ידי זיווג, וגם הנקמה דורשת זיווג. הזיווג הפועל את הנקמה (שבסוד הטל, כנ"ל) הוא זיווג נשיקין דווקא, זיווג יה. ספר תהלים – ספר רוח הקדש של דוד המלך (רוח הקדש המשיחית, שאצל המשיח נעלית על רוח הקדש של משה רבינו, כנ"ל) – חותם (לאחר הפרק שלפני הסוף: "שירו לה' שיר חדש... לעשות נקמה בגוים..." כנ"ל) בבטוי "כל הנשמה תהלל יה" שהרבי מקאמרנא מסביר אודותיו שהוא סוד זיווג הנשיקין, משום שיחוד נשיקין מורכב משתי נשיקות (נשיקה מצד הזכר ונשיקה מצד הנקבה), ו"כל הנשמה תהלל יה" עולה ב פעמים נשיקה (= תהלל = כל הנשמה... יה; כל נשיקה היא נשק[לט]-יה).

כדי לצאת לנקום "ביום נשק" זקוקים לזיווג נשיקין דווקא, וספר תהלים העוסק במלחמות דוד חותם בו (ונעוץ בתחלת מגלת שיר השירים שעל ידי בנו של דוד, "שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דדיך מיין", דדיך של דוד, זיווג נשיקין, טובים הם מיינה של תורה, יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, מעלת גדולה נקמה על גדולה דעה כנ"ל, ודוק).

כאשר האיש יוצא למלחמה הוא עוזב לזמן מה את אשתו, כפסק הרמב"ם שאסור לחשוב על אשתו בזמן המלחמה, אך מכיון שכל דבר שבקדושה נעשה דווקא על ידי זיווג – ואם לא כן, אין הוא מצד הקדושה (כידוע בסוד "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב") – יש להבין שהאיש עוזב רק את היחוד התחתון, הגופני, יחוד וה, ובאותו זמן קיים רק יחוד נשיקין, יחוד יה, הרמוז בסדרה הנ"ל. בכל פעם שהאיש עוזב את שלום הבית באופן זמני למבצעים של הרבי יש עזיבה של יחוד וה לטובת יחוד נשיקין. האשה מצדה פועלת את יחוד הנשק על ידי הדלקת נרות שבת קדש, מבצע נשק של הרבי.

"טובים דדיך מיין" של אברהם מ"אל עליון" של מלכי צדק

ועוד נקודה בסוד יחוד הנשיקין: כפי שהוזכר, אם דורשים את הפרק על אברהם אבינו, הפסוק "אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק" מתייחס ל"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון". חז"ל אומרים כי מלכי צדק הפסיד את כהונתו לאברהם – שמכאן ואילך נאמר לו "אתה כהן לעולם" – משום שהקדים בדבריו את ברכת אברהם לברכת ה': "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קֹנה שמים וארץ. וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך".

אכן, בפנימיות היה צדק מבחינתו של מלכי צדק בכך שהקדים את אברהם אבינו ל"אל עליון", משום שמדרגת "אל עליון" בה אחז מלכי צדק היתה נמוכה יותר ממדרגתו של אברהם אבינו, וזו גם הסיבה לכך שהכהונה עברה לאברהם. כך מבאר הצמח צדק כי תפקיד הכהן הוא להמשיך בברכותיו מהמוחין שלמעלה ממציאות העולמות הממילאית שנבראה בשבעת ימי בראשית (המדות), אך מלכי צדק היה מסוגל להמשיך רק מהיחוד החצוני דאו"א שנועד לקיום העולמות, היינו שה"אל עליון" שלו הוא רק "קֹנה שמים וארץ" ולא למעלה מכך.

בכללות, היחס בין המוחין עצמם, אבא ואמא, הוא היחס שבין יחוד אבא ואמא הפנימי שלמעלה מהמדות (פרצופי אבא ואמא עילאין הנכללים בחכמה) ליחוד אבא ואמא החיצוני שלצורך המדות-העולמות (פרצופי ישראל סבא ותבונה הנכללים בבינה). אם כן, המשכתו של מלכי צדק היא רק ממוחין דאמא – סוד היין אותו הוציא מלכי צדק לאברהם – ואילו אברהם המשיך גם מפנימיות מוחין דאבא (כשמו אז, אברם, הרומז להמשכה מבחינת אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון"), המשכה עליה נאמר "כי טובים דֹדיך[מ] [זיווג הנשיקין הממשיך ממוחין דאבא] מיין [מוחין דאמא]".

בשיר השירים מפורש גם אודות יחוד הנשיקין וגם היחוד הגופני, כבפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", אבל ההתחלה היא ב"כי טובים דדיך מיין", יחוד הנשיקין – יחוד הטל שכאן, המקיים "הן איים כדק יטול" – ובזכותו זכה אברהם לכהונה (שבפסוק זה מובנה גם שררה ומלכות, כפירוש הפסוק "ובני דוד כהנים היו"[מא] – היינו כהונת דוד ומשיח; הסדר של אברהם-דוד-משיח – הראש-תוך-סוף של עם ישראל[מב] – ממשיך מהכתר, כנ"ל).

נקמה – בשמחה!

נחזור לפשט של "כל הגוים כאין": רק מי שמונח אצלו ש"כל הגוים כאין" – שמליארד ערבים שיש בעולם הם "כאין" (לא רק "כאיש אחד", כמו מצרים בקריעת ים סוף, אלא כאין ממש) – יכול לנקום נקמה עילאה. מי שתפוס במוסכמות של העולם, והגוים נחשבים בעיניו לממשות, לא יכול להתרומם מעל הטבע ולנקום, ויתר על כן – פעולות של נקמה אינן משמחות אותו, אלא גורמות לו לעצבון (הוא נלחם כפי שצריך, כפי שכתוב ב"תורת המלך", ואחר כך הוא לא שמח אלא עצוב). לעומת זאת, מי שזוכה לנקמה עילאה שמח בכך – "ישמח צדיק כי חזה נקם".

בפירושו השני של רש"י, לפיו הפרק מתייחס לדוד המלך, הפסוק "ידין בגוים מלא גויות" מתפרש על הנס של התפגרות כל צבא סנחריב בלילה אחד – חזקיהו המלך, מזרע דוד, הלך לישון על מטתו (בבטחון סביל שמצד ההוד, כמבואר באריכות במ"א), ובבקר הוא קם וכל הגוים פגרים מתים, "מלא גויות". חז"ל אומרים כי חזקיהו המלך לא נעשה משיח משום שלא אמר שירה מתוך שמחה על הנס של "מלא גויות".

אפשר לחשוב שחזקיהו לא נעשה משיח בגלל סבה (הקשורה לענין) – שלא אמר שירה – אך עומק הכוונה היא שהעובדה שחזקיהו לא אמר שירה היא היא אי-היותו משיח. כלומר, אין כאן שני דברים הגורמים זה לזה, אלא דבר אחד – השירה על הנקמה היא פעולתו של המשיח והעובדה שחזקיהו לא אמר שירה העידה על כך שאינו המשיח (על דרך שנתבאר[מג] ביחס לשנת תשעא, העולה ביאת משיח, כי הביאה והמשיח הם היינו הך – אם יש ביאה יש משיח ואם אין ביאה אין משיח).

חתימת הגאולה בנקמה

יש השואלים מדוע בני ישראל לא אמרו שירה מיד ביציאת מצרים ונסיה הרבים, אלא רק לאחר הנס של קריעת ים סוף, וההסבר הוא שרק לאחר שבני ישראל ראו את מצרים מת על שפת הים – נקמה וישועה שלמה מיד מצרים – נאמרה השירה. גם לאחר מכת בכורות, כאשר רבבות רבות של בכורות מצרים מתו, הרי נשארו עוד מליוני מצרים רשעים בחיים וגם פרעה עצמו נשאר בחיים. רק לאחר שנשלמה הנקמה בטביעת פרעה וכל חילו בים סוף הגיע הזמן לומר שירה (אף שגם ישראל היו פאסיביים – לכאורה כחזקיהו – ונאמר להם "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון", הרי שהם היו שותפים-נוכחים ותוך כדי מהלך פעיל של יציאת מצרים, לא הלכו לישון באותו לילה).

יציאת מצרים נמשלה ללידה, והנקמה היא הפרשת כל השליה והדם המלוים את הולד (כל עוד לא מפרישים את השליה והוולד לא יוצא טהור ונקי נשארות לו אשליות, כמבואר במ"א). יש מנהג ישראל שלא אומרים מזל טוב עד שהשליה לא יוצאת לחלוטין. כך גם השירה לא נאמרת עד סיום הלידה והפרשת כל השליה והדם בטביעת כל המצרים בים סוף.

אמנם, שירה זו היתה "שירה" בלשון נקבה, שירה על גאולה שיש אחריה גלות, ואת השיר השלם על הנקמה השלמה באויבי ישראל יאמר המשיח – "שיר חדש" בלשון זכר (בו נאמר "לעשות נקמה בגוים... לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו הללויה" כנ"ל), על גאולה שאין אחריה גלות. העובדה שחזקיהו לא אמר שירה מעידה שעדיין הלידה לא הושלמה והשליה לא הופרשה לחלוטין – חזקיהו טרם התרומם לתפיסה של "כל הגוים כאין" (והראיה שחטא בהראות את אוצרות המקדש לשלוחי מלך בבל[מד]) ועדיין לא היתה גאולה שלמה ממוסכמות העולם ונקמה שלמה משונאי ישראל.

"מלא גויות" עולה בגימטריא מלכות, והשלמות של המלכות מתגלה רק אחרי "ידין בגוים" בהפרשת השליה והדם מהולד (וביציאת מצרים היינו הקיום של "דן אנכי", כנ"ל). סיום הפסוק הוא "מחץ ראש על ארץ רבה" (כשהמלה "מחץ" היא מהמלים שחוזרות פעמיים בפרק) – מחץ אותיות חמץ ואותיות צמח, הרומז למשיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – "מנחם שמו" – המוחץ את האויבים ומגלה את מצח הרצון. לחיים לחיים.

ד. "שב לימיני"

המתקת המלכות, כיבוש עזה; זיווג תדיר אצל ז"א ונוקבא

הפרק פותח "נאם הוי' לאדני שב לימיני עד אשית[מה] אויביך הדֹם לרגליך[מו]". בזהר[מז] יש שני פירושים לבטוי "שב לימיני"[מח]. לפי הפירוש הראשון הז"א אומר למלכות (דוד המלך) "שב לימיני" ובכך ממשיך בה את "חסדי דוד הנאמנים" – בנין המלכות מהגבורות, והז"א אומר למלכות, "ארון הברית אדון כל הארץ" להגיע לימין ולקבל את החסדים. ישיבת המלכות בימין היא בסוד קרן מערבית דרומית, שהרי צד מערב שייך למלכות ("שכינה במערב") וצד הדרום לחסד. כאשר הכהן "עלה לסובב" להקיף את המזבח התחנה האחרונה שלו, התכלית, היא "קרן מערבית דרומית". בשביל לזכות ל"עד אשית איביך הדם לרגליך" יש להגיע לקרן מערבית דרומית. באקטואליה שלנו היום נלמד מכך שצריכים לכבוש מחדש את חבל עזה, הקרן המערבית-דרומית של ארץ ישראל. על אף שכתוב "מצפון תפתח הרעה", כאן ההוראה "שב לימיני" היא שהדבר הראשון שצריכים לעשות במציאות שלנו הוא לכבוש את חבל עזה.

הפירוש השני שבזהר הוא ש"שב לימיני" היינו המשכה מיובלא לשמיטה – המשכה מהבינה למלכות. בעולם הזה המלכות מקבלת מפרצוף ז"א, ויש בכך שינויים רבים, עליות וירידות, אך לעתיד לבוא תהיה המשכה ישירה מהבינה (ומהכתר המתגלה בה) אל המלכות, ואז היחוד יהיה תדיר ובלי שינויים גם בז"א ובמלכות על דרך היחוד התדיר באבא ואמא בזמן הזה. זהו סוד ההמשכה של אברהם אבינו, "כי טובים דדיך מיין" הנ"ל, שממשיכה גם את יחודא עילאה לתוך יחודא תתאה (הצמח צדק מקשר זאת לפסוק "אהבתי את אדני"). הבינה אומרת למלכות "שב לימיני" כדי שתקבל ישירות מהבינה וכך יהיה זיווג תדיר ובלתי משתנה, בסוד "כי ימין ושמאול תפרֹצי", כאשר המלכות ניתן בקביעות בין הימין והשמאל ("אתיהבת בין דרועין").

רמזי הפרק, יהלם וברית

יש לכך רמז מופלא, העולה מחשבון הגימטריא של הפרק כולו. ובהקדים: יש מחלוקת אחת בפרק בנוגע לנוסח, בשאלה כיצד כותבים "לך טל ילדֻתיך". יש ספרים (כמו בתהלים "אהל יוסף יצחק", ואפילו בתנ"ך "קורן") בהם כתוב "ילדֻתך", אך המנחת שי כותב כי יש בדבר מחלוקת (ויש מקום לשתי הכתיבות), אך בספרים המדויקים יותר כתוב "ילדֻתיך" (וכן הוא בתנ"ך של ברויאר, דהיינו בנוסחים התימניים). בכתיב עם ה-י מופיע צרוף אותיות זה פעם נוספת בתהלים, אך בניקוד ומשמעות אחרים, בפסוק אותו אומר ה' למשיח: "בני אתה אני היום ילדתיך" (ילדתיך = דעת).

כמובן, כשמתבוננים מספרית בפרק, אין לכך השפעה על מספר המלים של הפרק – יש בפרק ז פסוקים ו-א-דני מלים, כאשר המלה האמצעית (המלה ה-גל) היא שם הוי' ב"ה[מט] (רמז ליחוד השמות הוי' וא-דני, סוד אמן הנ"ל), אבל יש לכך השפעה על מספר האותיות וממילא על הצורה בה מסדרים את הפרק ועל הגימטריא הכללית של הפרק[נ]. בלי ה-י יש בפרק 240 (רם) אותיות, שהן מספר יהלם (שני משולשים) של יה[נא]:

ל

ד ו

ד מ ז

מ ו ר נ

א ם י ה ו

ה ל א ד נ י

ש ב ל י מ י נ

י ע ד א ש י ת א

י ב י ך ה ד ם ל ר

ג ל י ך מ ט ה ע ז ך

י ש ל ח י ה ו ה מ צ י

ו ן ר ד ה ב ק ר ב א י ב

י ך ע מ ך נ ד ב ת ב י ו ם

ח י ל ך ב ה ד ר י ק ד ש מ ר

ח ם מ ש ח ר ל ך ט ל י ל ד ת ך

נ ש ב ע י ה ו ה ו ל א י נ ח ם

א ת ה כ ה ן ל ע ו ל ם ע ל ד

ב ר ת י מ ל כ י צ ד ק א ד

נ י ע ל י מ י נ ך מ ח ץ

ב י ו ם א פ ו מ ל כ י

ם י ד י ן ב ג ו י ם

מ ל א ג ו י ו ת מ

ח ץ ר א ש ע ל א

ר ץ ר ב ה מ נ

ח ל ב ד ר ך

י ש ת ה ע

ל כ ן י

ר י ם

ר א

ש

אך עם ה-י, כגרסא המדויקת יותר, יש בפרק 241 (אמר) אותיות[נב], שהן מספר ברית:

ל ד ו ד מ ז מ ו ר נ א ם י ה ו

ה ל א ד נ י ש ב ל י מ י נ י

ע ד א ש י ת א י ב י ך ה ד

ם ל ר ג ל י ך מ ט ה ע ז

ך י ש ל ח י ה ו ה מ צ

י ו ן ר ד ה ב ק ר ב

א י ב י ך ע מ ך נ

ד ב ת ב י ו ם ח

י ל ך ב ה ד ר

י ק ד ש מ ר

ח ם מ ש ח

ר ל ך ט

ל י ל

ד ת

י

ך

נ

ש ב

ע י ה

ו ה ו ל

א י נ ח ם

א ת ה כ ה ן

ל ע ו ל ם ע ל

ד ב ר ת י מ ל כ

י צ ד ק א ד נ י ע

ל י מ י נ ך מ ח ץ ב

י ו ם א פ ו מ ל כ י ם

י ד י ן ב ג ו י ם מ ל א

ג ו י ו ת מ ח ץ ר א ש ע ל

א ר ץ ר ב ה מ נ ח ל ב ד ר ך

י ש ת ה ע ל כ ן י ר י ם ר א ש

"ילדֻתיך" – ילדות קבועה; מעין העתיד לבוא בשעת מלחמה

כמובן, ראשית כל יש להתבונן בפשט: מדוע יש צורך להוסיף י ב"ילדֻתיך"[נג]? תוספת ה-י מעידה על לשון רבים, היינו שיש אצל המדובר בפסוק ריבוי של תקופות ילדות[נד]. על פי הפירוש שהפרק נאמר על דוד המלך, מפרש האבן עזרא את הפסוק "נאם הוי' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" כמתייחס לתקופת זקנותו של דוד, בה אמרו לו גבוריו – ה"עמך נדבֹת" שלו – שהוא ישב בבית המדרש והם יצאו לעסוק במלחמה על מנת שלא ייפגע במלחמה ולא יכבה חלילה "נר ישראל" (הלשון "עד... הדֹם" נופלת על לשון "עד הלֹם" המתארת את הגעתו של דוד עד למלכות[נה]).

על תקופת זקנותו של דוד מעידים, כי על אף שכבר אינו יוצא לקרב בכל זאת לא נס ליחו ו"לך טל ילדתיך". כלומר, לדוד יש תקופות ילדות רבות – גם כאשר הוא כבר לא יוצא לקרב, יש בו עדיין את טל הילדות, את רוח הקרב של היותו צעיר, ובעצם ניתן לומר כי כל ימיו היה ילד.

בהשלכה לימינו, יש מי שבצעירותו הרבה לדבר על נקמה וכיו"ב – תכונה ילדותית, של מי שדמו חם והוא רוצה בנקמה – וכאשר הזדקן מעט אומרים לו שאל לו לעסוק בכך כי הדבור על נקמה אינו "פוליטיקלי קורקט", אך "לך טל ילדתיך", ונשארת בה לחלוחית של ילדות שגם לאחר שהבין שהנושא רגיש וכו' הוא חוזר שוב ושוב, בילדותיות ורוח נעורים, לדבר על נקמה...

והרמז: כאשר כותבים "ילדתיך", כנוסחות המדויקות יותר, עולה כל הפרק 13030 בגימטריא[נו], עשר פעמים 1303, העולה שני קטעי פסוקים – "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[נז], פסוק שאומרת המלכות על קבלתה באופן תדיר מז"א, והפסוק שהוזכר, "כי ימין ושמאול תפרצי[נח]"[נט], המרמז על כך שהמלכות נמצאת תדיר בין הזרועות ימין ושמאל. עשר פעמים רומז לכך שהענין חודר בכל עשרת כחות הנפש, בכל עשר הספירות של הפרצוף. בעולם הזה יש שינויים ותקופות, כאשר האיזון של המלכות בין הימין והשמאל אינו קבוע ורק לעתיד לבא יהיה זה המצב הקבוע.

בפרטות, לעיל התבאר כי המלחמה והנקמה נפעלות על ידי זיווג מיוחד. זהו ההסבר לכך שדווקא בעתות מלחמה רואים נסים גדולים, כולל במלחמות בדור האחרון – אם זו מלחמת השחרור, אם זו מלחמת ששת הימים ואם זו מלחמת יום כפור וכו' (ויש מי שמנסה להסתיר ולטשטש את הנסים הללו). האם ה' אוהב מלחמות? בזמן המלחמה יש זווג מיוחד של "שב לימיני", והמלכות ניתנת בין השמאל והימין כפי שיהיה לעתיד לבא, והדבר מתבטא בנסים גלויים במציאות.

זהירות בכבוד מלכות שאול

לאמירת "שב לימיני" יש גם כמה פירושים ביחס לתפקודו של דוד המלך או מלך המשיח: תרגום יונתן מפרש כי ה' אומר לדוד שעליו להמתין עם מלכותו, "שב", עד למותו של שאול[ס] ה"ימיני" (משבט בנימין) – "אמר ה' במימריה לשואה יתי רבון על כל ישראל ברם אמר לי תוב ואורך לשאול דמן שבטא דבנימין עד דימות ארום לית מלכותא מקרבא אחברתה ובתר כן אשוי בעלי דבבך כביש לרגלך". עד השלב בו יוכל דוד להלחם באויביו ולהשליט את מלכותו עליו להמתין, ובינתיים ראוי לו לשבת לימין ה' ולעסוק בתורת חסד[סא] (כפירושים נוספים ל"שב לימיני").

בענין זה יש הנחיה גדולה לימינו, כפי הדימוי הידוע[סב] של הממסד הקיים לבית שאול, הקודם למלכות דוד הרצויה. מדוע יש להמתין למותו של שאול ועד אז רק לעסוק בתורה ובגמילות חסדים? לשם כך יש להשיב על השאלה מדוע שאול כה הקפיד על כך שבנות ישראל שרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". שאול הקפיד בצדק משום שהתמונה המלאה היא שכל מעשי הגבורה של דוד נעשו בחסותו של שאול ובהשראתו (והרמז בפרק קי: "לדוד מזמור" בגימטריא שאול, שהוא מספר מגן דוד), היינו שהאורות דשאול נמשכו ב"ימין הוי' עושה חיל" דדוד, ועל כן לא ראוי לשבח את דוד יותר ממה שמשבחים את שאול. דוד עצמו ידע שכל הגבורה שלו באה מהשמיטה הקודמת, מעולם התהו של "ימיני", ולכן כה נזהר בכבודו של שאול, ורק הבנות ששרו לא הבינו זאת.

גם בימינו צריך להבין שכאשר הממסד ימות ותפקידי הגבורה יעברו לדור הבא, ההשראה לגבורה זו באה עדיין מהממסד ה"ימיני" ששולט היום. יתר על כן, יתכן שכאשר נגיע להנהגה את הרמטכ"ל נקח מאנשי הדור הקודם שצברו נסיון וגבורה במסגרתו.

חסד-דין-חסד-דין

פירוש נוסף – הפוך – הוא, שליהודים הרחמנים וגומלי החסדים קשה מטבעם לפעול פעולות של מלחמה ונקמה. למלך ישראל שעליו להלחם באויביו, טרם הושתו הדֹם לרגליו, אומרים "שב לימיני" – המתן לימים בהם תוכל לחזור להנהגת הימין והחסד האהובה עליך, אך בינתיים עליך להלחם, "עד אשית איביך הדם לרגליך" (וכפי שמצינו שה' צריך 'לנחם' את אברהם איש החסד לאחר שהוא יוצא למלחמת ארבעת המלכים – הרומזת למלחמות המשיח, כמבואר ברמב"ן – ולומר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד"). כלומר, לפי הפירוש הראשון יש ימי חסד בהם מחכים למותו של השלטון הקיים – מותו של "ימיני" – ואחר כך יבואו ימי הגבורה והמלחמה, ולפי הפירוש השני יש ימי מלחמה וגבורה, אך ממתינים לימי החסד שיבואו אחריהם.

אכן, גם בתוך ימי החסד השניים יש למה להמתין, וכך מפורש בזהר פסוק זה על דוד שנתבשר על קץ הימין (על דרך האמור בדניאל "ותעמד לגורלך לקץ הימין"), היינו התקופה בה תגמר ממשלת החסדים והעולם יחזור לנהוג כפי שברא אותו ה' לכתחילה, "בקש לברוא את העולם במדת הדין"[סג] (שמצד "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו הן איים כדק יטול וגו'", כנ"ל) – הימים בהם הגבורות תהיינה למעלה מהחסדים[סד], בבחינת "והכהנים הלוים" כמבואר בתניא פ"נ (ועל אף שמדובר בבחינת עתיק, בו נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", הרי מבואר שהכוונה היא שהשמאל הוא עוד יותר ימין מהימין, אך עדיין מדובר במעבר למשהו נעלה יותר, לאחר "קץ הימין" – כך מסביר הצמח צדק את פירוש הזהר הנ"ל בדבר השפעה מיובלא לשמיטה, שהמלכות הנקראת "קץ" תקבל מבחינת הימין האמתי, ה"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", ולכן שוב לא יהיו שינויים בהשפעה "כי ימין ושמאול תפרצי", וד"ל).

כשמאחדים אותם, ארבעת הפירושים הללו משרטטים ארבע תקופות, של חסד-דין-חסד-דין[סה]:

בתקופה הראשונה מלך ישראל הרצוי – מבית דוד – 'כפוי' לעסוק בחסדים ובתורה, לשבת בבית המדרש וללמוד ולא לעסוק במלחמות ונקמה, משום שעליו להמתין למותו של "ימיני", של השלטון הקודם; בתקופה השניה עוסק המלך בדין ומלחמות, תוך שהוא מחכה מתי יוכל להגיע שוב להנהגה של חסד וימין – הפעם לא מתוך כפיה, אלא לאחר שיזכה להכניע ולהכרית את כל האויבים; בתקופה השלישית אכן זוכים לחזור להנהגת החסד; ובתקופה הרביעית-המשיחית עולים להנהגת דין נעלית בה בקש ה' לברוא את העולם, הנהגה של "לית שמאלא בהאי עתיקא".

"נאם הוי' שב לימיני", "אדנ-י על ימינך"

[הוספה מההמשך ששייכת לכאן:]

מדרש חז"ל נוסף[סו], על הפסוק "וענותך תרבני" (המדגיש את ענות ה' המגדיל את בני האדם 'על חשבונו'), קושר את שני פסוקי הימין בפרקנו – "נאם הוי' שב לימיני" ו"אדנ-י על ימינך" – ומבאר:

לעתיד לבוא הקב"ה מושיב מלך משיח לימינו, שנאמר "נאם ה' לאדוני שב לימיני", ואברהם לשמאלו, ופניו מתכרכמין, ואומר, בן בני יושב על הימין ואני על השמאל?! והקב"ה מפייסו, ואומר, בן בנך לימיני ואני על ימינך. כביכול, "ה' על ימינך". הוי, "וענותך תרבני"[סז].

טענתו של אברהם היא כי המשיח אינו אלא מצאצאיו (וגם ברוחניות, כחו לפעול ולהמשיך המשכות הוא מכח ראשית עבודתו של אברהם אבינו), היינו שהוא הסיבה הגורמת להתגלותו של המשיח, והסיבה גבוהה מהמסובב, והקב"ה בענוותנותו מסכים עם הטענה. הצמח צדק[סח] מבאר מדרש זה בביאור עמוק על פי קבלה ומסביר כי כאשר יושבים בסדר המתואר במדרש, שמאלו של הקב"ה סמוכה לימינו של אברהם אבינו וימינו של הקב"ה סמוכה לשמאלו של המשיח. עבודתו של אברהם אבינו באהבה רבה ובמסירות נפש – עבודת הימין שלו, "הלוך ונסוע הנגבה" – היא דווקא בזמן ששולטת שמאלו של הקב"ה ("המגביהי לשבת"), הנהגתו הטבעית את העולם הזה, "נטה שמאלו וברא ארץ" (שאז דווקא זקוקים לעבוד את ה' במסירות נפש, ובכך לגלות את סוד האיתן שבנשמה, בחינת אברהם, איתן האזרחי – שעתיד לזרוח בימות המשיח כסבה ראשונה לו כנ"ל). אבל בסופו של דבר, בזכותו של אברהם אבינו – הסיבה הגבוהה מהמסובב – מתגלה גם ימינו של הקב"ה, הנהגתו העל-טבעית של "נטה ימינו וברא שמים", וכחו של המשיח הוא להוריד ולגלות הנהגה זו בתוך העולם התחתון, והיינו כח השמאל דווקא לפעול את הגילוי והצמצום של הדברים בתוך העולם הזה התחתון.

ה. "אתה כהן לעולם"

"שלשה כתרים הן"

בזהר מפורש כי "אתה" מתפרש "בתלת גוונין", היינו שיש שלש ספירות שנקראות "אתה": במלכות – "יהודה אתה יודוך אחיך", בחסד – "אתה כהן לעולם", ובחכמה – "כי אתה אבינו" (הנאמר ליצחק אבינו לעתיד לבוא). הצמח צדק מסביר[סט] כי שלשת הגוונים של "אתה" מכוונים כנגד שלשת הכתרים – "יהודה אתה" היינו "כתר מלכות" ו"אתה כהן" היינו "כתר כהונה", כפשוט, ו"אתה אבינו" שבחכמה היינו סוד "כתר תורה" ש"מחכמה נפקת". למעלה משלשת הכתרים ישנו "כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן", והוא הכתר של "נעשה ונשמע", של קדימת נעשה לנשמע – כתר המעשה שעולה גם למעלה מכתר התלמוד.

אם מכוונים את שלש המדרגות לכתרים יש להתבונן כיצד הן מופיעות בתוך הכתר גופא, בפרצוף אריך אנפין: כתר מלכות מכוון כנגד המלכות דאריך, כתר כהונה כנגד החסד דאריך, כתר תורה כנגד מוחא סתימאה (חכמה דאריך) וכתר שם טוב כנגד עצם הכתר שבכתר – הגלגלתא, מקור הרצון דאריך (בו מתלבש החסד דעתיק יומין). ממילא מובן שבחינת "אתה כהן לעולם" כוללת גם את הבחינות האחרות (גם כתר שם טוב), שהרי היא מקור כל פרצוף אריך אנפין. כפי שהוזכר, מעבר לפירוש של כהונה כפשוטה ב"אתה כהן לעולם" יש גם פירוש של שררה (כבפסוק "ובני דוד כהנים היו"), היינו של "כתר מלכות", והכהן זוכה גם לכתר תורה – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".

"אתה" הכל!

בספר התניא מבואר כי המלה העיקרית בתפלה לנוכח ה' היא "אתה" – הפניה הישירה אל ה'. "ישראל עזין שבאומות", ועיקר העזות שלהם היא היכולת לפנות אל ה' "אתה". אמנם גם גוי יכול לפנות אל ה' בתפילה, אך פנייתו מוגבלת בכך שהוא יכול לומר "הוא" בלבד, ורק יהודי פונה אל ה' בלשון "אתה" (וכמבואר במ"א בארוכה כי יש גוי שאצלו הכל מבוסס על אני-הוא, ורק אצל היהודי מעמיקים לאני-אתה, ואכמ"ל). כשאומרים "אתה" פועלים העלאה של המלכות, לחסד, לחכמה ועד לכתר שם טוב שעולה על גביהן בבחינת "חד ולא בחושבן".

השנה בעיקר צריכים ללמוד איך לכוון במלה "אתה", הכוללת את כל הכתרים וממנה נמשך הכח לכבוש את ארץ ישראל ואת העולם כולו. גם כאשר פונים ליהודי אחר ואומרים לו "אתה" מבטאים החשבה ורוממות שלו, ובעצם אומרים לו – אתה מלך! אתה כהן! אתה אבא! כשמרגישים כך מרגישים את ה"כתר שם טוב" שבזולת שמעל לכל הבחינות הללו, אומרים לו שהוא למעלה מהכל. צריכים ללמד את הילדים בחדר לכוון ככה כאשר אומרים "אתה".

ו. "טל ילדֻתיך"

חכמה-בינה-דעת ב"טל ילדתיך"

את הבטוי "מרחם משחר"[ע] – "מרחם משחר לך טל[עא] ילדתיך" – מפרש רש"י על הנפילה מרחם (על יסוד הגרסא "משחירין פירות" במקום "משילין פירות"), והיינו זכותו ומעלתו של אברהם אבינו שהכיר את בוראו מגיל שלש שנים. יש מי שמתפלל שחרית באיחור, אבל "מרחם משחר" רומז שמיד שנופלים מהמטה (בחינת הרחם) יש להתפלל שחרית, שתהיה תפלתו סמוכה למטתו. אולי עושים כל מיני דברים לפני התפלה, אולי כותבים, אבל כדאי להתפלל שחרית מיד כשנופלים מהמטה ואז כל היום הראש פנוי לעסוק בהפצת המעינות כדבעי, ברעננות – "לך טל ילדתיך". אברהם אבינו מתפלל מיד כשהוא קם, אפילו בלי ללמוד חסידות, כי הוא כבר מכיר את בוראו, כפי שאמר רבי אייזיק מהומיל שהיעד המקווה הוא להתפלל בהתפעלות בלי צורך בלימוד והתבוננות קודם לתפלה.

תכונת ההכרה שייכת לספירת הדעת, והכרת אברהם את בוראו – ה"טל ילדתיך" שלו – כוללת בתוכה את כל החב"ד. בכלל, בעוד הגשם (הבא כתגובה לתחתונים) מבטא שלמות של ה-ז תחתונות – ז פעמים ז פעמים ז – הרי שהטל (הבא באתערותא דלעילא ללא הפסק), העולה ג פעמים יג, שייך למוחין (ג פעמים ז בגשם הם בכפל ו-ג פעמים יג בטל בחבור).

התכללות החב"ד בטל מופיעה בשלשה רמזים של טל: טל עולה "הוי' אחד", בסוד "הוי' בחכמה" והתגלות אחד האמת בחכמה דווקא. טל עולה אהיה חי, הרומז לבינה לה שייכים השמות "אהיה" ו"אלהים חיים" (וכן אהיה פעמים חי עולה חשמל, לבוש הבינה). טל עולה היחוד של טוב-טובה (אהוה-אהוי), השייך לדעת, בסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב" – שם אהוה הוא כח היחוד של הדעת (ושל היסוד), חיבור "את השמים ואת הארץ" וכו', אך מבואר בקבלה וחסידות שבפרט שם זה שייך ל-ה החסדים שבדעת, ואילו ה-ה גבורות שבדעת הן בסוד השם אהוי (טובה). אם כן, תכונת ההכרה הרמוזה ב"טל ילדתיך" שייכת לדעת בפרט, אך כוללת כאן בתוכה את כל המוחין – חכמה, בינה ודעת.

חסד: "טל סימן ברכה"

נמשיך להתבונן בפרצוף של פירושים בטל, שראוי לכוון אותם באמירת "מוריד הטל":

המדרש אומר כי טל הוא סימן ברכה, ודורש על אברהם אבינו – "מה טל סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם". הברכה שייכת לחסד, כפי שנאמר לאברהם אבינו "'והיה ברכה' – הברכות מסורות לך".

גבורה: "טלא דבדולחא" – נקמה

לעיל נתפרש כי "לך טל ילדתיך" אומרים לדוד על כך שלא נס ליחה בעת הזקנה, וגם אז – כשחיליו אומרים לו "שב לימיני" – יש בו כח להלחם. אם כן, לחלוחית החיים המדוברת היא לחלוחית של גבורה וכח לחימה ונקמה, השייכת לספירת הגבורה. ללחלוחית זו שייכת גם הכוונה שכבר הוזכרה ב"מוריד הטל", ש-ה פעמים טל עולה בגימטריא נקמה. בשבעת תקוני הגלגלתא, שסימנם ג"ט קע"ר פ"ח (גלגלתא, טלא, קרומא, עמר, רעוא, פקיחא, חוטמא), הטל – "טלא דבדולחא" – הוא התקון השני כנגד ספירת הגבורה, היינו התלבשות גבורה דעתיק במוחא סתימאה דאריך.

כפי שהוזכר לעיל, "אתה כהן לעולם" היינו כתר כהונה שבגלגלתא – התקון הראשון, התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך – אך מבואר בכתבי האריז"ל כי סוד הגלגלתא מאיר באצילות בלבד ודווקא מוחא סתימאה מאיר בעולמות בי"ע. כלומר, תקון המציאות התחתונה – בבחינת "אין פחד" שצריך להאיר ב"אף עשיתיו", כנ"ל – תלוי דווקא בסוד הטל. ה הגבורות דעתיק המלובשות במו"ס דאריך הן בסוד ה פעמים טל, כח הנקמה באמצעותו מתקנים את המציאות ("מתקנים את הולד" בהפרשת השליה, כנ"ל).

תפארת: "נעים ונח"

הטל של התפארת הוא מה שמפרש רש"י על "לך טל ילדתיך" – "דרכי יושר שהנהגת בהם בילדותיך יהיה לך לנועם כטל זה שהוא נעים ונוח". את הילד צריכים ללמד הכל בדרכי יושר באופן "נעים ונח", והנעימות והנוחות הללו ילוו אותו בכל חייו, בכל הנסיונות שיעבור, ובזכותם אף יכפרו לו על החטאים שהוא יפול בהם (כדלקמן). "דרכי יושר" הן "דרך ישרה... שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" וסוד הנעימות מגיע מיסוד אמא ("נעם") המסתיים בתפארת ז"א.

נצח: הצלחה כטל; הוד: "טלא לרוחצן" – בטחון סביל

פירוש נוסף הוא שהטל שבפסוק הוא סימן הצלחה (ראה מלבי"ם ואבן עזרא). בעוד שבספירת החסד מבטא הטל סימן ברכה, בספירת הנצח – ענף החסד – הוא מבטא הצלחה, שהיא ממוקדת ומעשית יותר. בפרט מדובר בהצלחה בנצחון כל המלחמות, החל מנצחונו של אברהם במלחמת ארבעת המלכים. בכל דור עומדים עלינו לכלותנו, אך כאשר אנו קשורים באברהם, לו מסורות הברכות והוא עצמו סימן הצלחה, אנחנו מנצחים בכל המלחמות.

תרגום יונתן מתרגם "נחתת טלא לרוחצן תולדתך". "רוחצן" פירושו בטחון, וכאן המדובר בבטחון סביל השייך לספירת ההוד.

יסוד: פריחת העון

המדרש אומר עוד כי "לך טל ילדתיך" הוא תשובת ה' לחששותיו של אברהם אבינו מחטאיו שעשה לפני שהכיר את בוראו. מדרש זה הוא לפי השיטה שבן מח שנים הכיר אברהם את בוראו, ובכל השנים שקדמו הוא בדק את כל העבודות הזרות שבעולם – "'לך טל ילדותך' לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בידי עון שהייתי עובד עבודת כוכבים כל השנים הללו א"ל הקב"ה לך טל ילדותך מה טל זה פורח אף עונותיך פורחים". פירוש זה נוגע במיוחד לבעלי תשובה – כל מה שבעל התשובה עשה לפני שחזר בתשובה הוא בבחינת עבודה זרה, אך אומרים לו (מתוך הקשר שלו לאברהם אבינו ודוד המלך) שכל מעשיו הקודמים, הבלתי רצויים, פורחים כטל, הם גארנישט, לא צריך לחשוש לרושם שלהם ולא צריך לחשוב עליהם בכלל כי הם פורחים כטל.

הנקיות מחטא שייכת לספירת היסוד, מדתו של ה"צדיק יסוד עולם", בו אפשרי לכלוך האדם בפגמי הברית ואליו שייך הנס של פריחת העוונות והנקיות (בסוד כריתת הברית גם כאשר יש סימן צרעת על הערלה).

מלחמת אברהם בארבעת המלכים

מדרש תהלים קושר את פסוקי פרק קי לפסוקים המתארים את אברהם אבינו בנבואת ישעיהו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים יַרְדְ יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ירדפם יעבור שלום ארח ברגליו לא יבוא"[עב]. הופעתו של אברהם אבינו ממזרח, "מי העיר ממזרח" (וכדרשת חז"ל "האיר ממזרח", "אברהם התחיל להאיר"), רמוזה בבטוי "בהדרי קדש", עליו אומר המדרש כי אברהם הוקדש מהדרו של עולם, והיינו מזרחו של עולם (כפירוש מפרשי המדרש).

המנחת שי קושר בין שני בטויים חד-פעמיים בתנ"ך, שניהם בתהלים, "בהררי קדש" ו"בהדרי קדש", תוך שהוא שאומר שיש אלפא-ביתא שלמה של חילוף ד-ר (הרומז לדירת ה' בתחתונים, בירושלים והר הבית). אברהם אבינו יוצא מ"הדרי קדש" במזרח ומגיע ל"הררי קדש", כידוע ש"אברהם קראו [לבית המקדש] הר".

המשך הפסוקים, "יתן לפניו גוים וגו'" מתארים את מלחמות אברהם בארבעת המלכים[עג], עם כל הנסים שהתחוללו בהם – "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו", כאשר העפר והקש של אברהם הפכו לחרבות וחצים[עד] כנגד האויב – וחז"ל דורשים במיוחד את הסיום "ארח ברגליו לא יבוא". ראשית מתאר המדרש את הנסים שהתחוללו לאברהם בדרכו למלחמה, בניגוד לשובו ממנה[עה] (מתאים למה שנתבאר לעיל שדווקא במלחמה יש נסים שלא מתחוללים בעתות שלום):

מהו "אורח ברגליו לא יבוא"? כשבא לרדוף אחריהם נקפצה לו הארץ לפניו. ויש אומרים, שלשה מלין היתה פסיעתו של אברהם, ויש אומרים שנים, אבל כשבא לא קפצה לפניו הארץ. הוי "אֹרח ברגליו לא יבוא".

התעסקות בדם שפיר ושליה בלא להתלכלך

המשך המדרש מתייחס לכך שאברהם לא התלכלך מהמלחמה:

רבי יהודה הכהן בר אבין בשם רבי ביבי, תינוק הולך בביתו רגליו מתלכלכות בעפר, אפילו כן לא נתלכלכו רגליו של אברהם. הוי "אורח ברגליו לא יבוא".

במ"א[עו] פרשנו את הצווי הראשון לאברהם, "לך לך... אל הארץ" כמצוה עליו להתלכלך בעיסוקו בארציות, על דרך שדוד המלך אמר "ידי מלוכלכות בדם שפיר ודם שליה להתיר אשה לבעלה" (והיינו סוד הנקמה המסירה את דם השפיר והשליה מהוולד, כפי שנתבאר לעיל), ואילו כאן אומר המדרש כי "לא נתלכלכו רגליו של אברהם". אכן, אברהם היה מוכן להתלכלך ככל שנדרש, אלא שההשגחה המיוחדת והנסית שקיימת בשעת מלחמה דווקא הסירה ממנו את הלכלוך (והיינו על דרך הצלת חנניה מישאל ועזריה שהיו מוכנים ומזומנים למות על קידוש ה' ולא צפו לנס ההצלה).

אך העיקר לענין המבואר כאן, בדבר התנדפות החטאים כטל, הוא המשך המדרש המבאר את הבטוי ביחס לנקיותו הרוחנית של אברהם מלכלוכי וחטאי המלחמה האפשריים, וקושר את הדברים בפירוש לפרק קי בתהלים:

אמר ר' אלעזר בן פדת[עז] בשם רבי יוסי בן זימרא, מהו ארח ברגליו, כיון שהרג אברהם כל אותן האוכלוסין, נקפו לבו ואמר, אי אפשר שלא היה בהם צדיק. אמר לו הקב"ה, אברהם, לא יבוא ברגליך לכלוך עוון זה אורח ברגליו. ומי עשה כל המלחמות? איפשר בשמנה עשר ושלש מאות נלחם כנגד כולם?! אמר רבי יוחנן בנו של רבי יוסי, והלא לא היה עמו אלא עבדו אליעזר שכן עולה חשבונו. ומי עשה כל המלחמות? הקב"ה שאמר לו "שב לימיני", שב ואני עושה לך מלחמה, ואף על פי שאינה כתובה כאן פירשה דוד, שנאמר "נאם ה' לאדוני שב לימיני".

לפי זה התנדפות החטאים כטל בפרקנו נדרשת גם על חשש החטא שיש במלחמה – החשש שבין כל אותן האוכלוסין שהורגים במלחמת הנקמה, "מלא גויות", ישנו צדיק.

פריחת ג עברות החמורות כטל

המלבי"ם מפרש את הפרק כולו על דוד במלחמת בני עמון, בה יואב הוא שאמר לדוד "שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך", ומכך שדוד המלך נשאר בביתו ולא יצא למלחמה השתלשל כל חטא דוד ובת שבע, ודוד חשש שבשל כך תלקח ממנו המלכות. על כך נאמר לו "נשבע הוי' ולא ינחם אתה כהן לעולם", בהבטחה ששררתו תשאר לזרעו אחריו לנצח, ועל כך מתפרש גם "בהדרי קדש מרחם משחר לך טל ילדתיך" – "רוצה לומר והגם שאתה חטאת בבת שבע, מ"מ יעמד לך טל ילדותך היינו המעשים טובים שעשית בילדותך יהיו כטל לך להפריח את כבודך". מקורה של מלכות דוד היא בשבועת ה' ש"לא אדם הוא להנחם", במדרגת עתיקא, ועל כן גם לאחר שהוא חוטא עומדת לו צדקותו הראשונה וחטאיו פורחים ממנו כטל. יש כאן חידוש גדול עוד יותר מאשר ביחס לאברהם, שגם אדם שנפל לאחר ששב אל ה' – אם עשה תשובה כדבעי, תשובתו הראשונה עומדת לו וגם חטאיו החדשים פורחים ממנו כטל.

אם כן, עולה ש"לך טל ילדתיך" מתאר את פריחת החטאים כטל – תקון הברית בשלמות – ביחס לשלשת החטאים החמורים ביותר, עליהם הדין הוא ש"יהרג ואל יעבור", עבודה זרה (של אברהם לפני שהכיר את בוראו) גילוי עריות (של דוד המלך בחטא בת שבע) ושפיכות דמים (בשפיכת דם צדיק בין כל האוכלוסין שנהרגו במלחמה).

פריחת החטאים כטל היא בגילוי שעל אף שנדמה לאדם שחטא, הרי למפרע מתברר שלא חטא מעולם – כך ה' אומר לאברהם שלא שפך דם צדיקים, ובכלל ה' הוא שעשה את המלחמה, וכך "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[עח] (וגם בנוגע לע"ז של אברהם אבינו, הרי איגלאי מילתא למפרע שמעודו כל כולו בקש וחפש אך רק את ה' אחד, וכמו שמתארים חז"ל שהוא פנה לשמש, שמא הוא אלוה, אך מיד הסיק שאין זה אלוה, וכך הלאה עד שהופיע לו ה' ואמר לו אני בעל הבירה כו'. ומה עוד, שהוא שבר את פסלי אביו, ובשל כך הושלך לכבשן האש על ידי נמרוד-אמרפל, אותו הוא נצח במלחמת המלכים כמתואר בפרקנו).

מלכות: שעשועי הטל – "כד הוינא טליא"

בספירת המלכות מתפרש "טל ילדתיך" מלשון חוכא ואטלולא, משחק ילדים ("כד הוינא טליא"). השער הראשון בספר עמק המלך הוא שער שעשועי המלך בעצמותו – השעשוע, האטלולא, מאפיין את המלך בעצמותו, שרש המלכות ברדל"א. השעשוע שבספירת המלכות מגיע אחרי ספירת היסוד – רק אחרי שמתברר כי החטאים כולם פרחו כטל, ואף שמעולם לא היה חטא ואין לאדם שום כתם, ניתן להשתעשע בשלמות.

ולסיכום פרצוף כוונות הטל, שאת כולן יש לכוון בתפלת "מוריד הטל":

חכמה הוי' אחד		בינה אהיה חי
	דעת טוב-טובה אהוה-אהוי
חסד ברכה		גבורה לחלוחית מלחמה ונקמה
	תפארת דרכי יושר בנעימות ונייחא
נצח סימן הצלחה		הוד רוחצן, בטחון סביל
	יסוד נקיות מחטאים
מלכות שעשועים

ז. "מלא גויות"

בפסוק ששרנו[עט] ישנו הבטוי שעולה בגימטריא מלכות – "מלא גויות". המלה גויות לבדה עולה בגימטריא גור אריה, יהדות, משיח בן דוד עם הכולל וכו' – שם כהת (אותיות תכה) בו הרג משה את המצרי, ואותו יש מכוונים בתפלה כמה פעמים בכל יום, בראשי התבות של הפסוק החותם את תהלים, "כל הנשמה תהלל" (בו רמוז סוד הנשיקין, היחוד של המלחמה, כנ"ל) ובסופי התבות של חותם ברכת ההודאה, "ולך נאה להודות".

ההבנה הפשוטה הראשונה היא ש"מלא גויות" היינו הפגרים המתים של הגוים כאשר מתקיים בהם "ידין[פ] בגוים" (העולה "דן אנכי" ו-מצה, כנ"ל) – או "מלא גויות" של המצרים על ים סוף (אם המזמור מתפרש על אברהם), או "מלא גויות" של צבא סנחריב (אם המזמור מתפרש על דוד) או "מלא גויות" של הגוים בימות המשיח. אמנם, האבן עזרא מפרש כי "מלא גויות" היינו ריבוי החיילים של דוד מלכא משיחא, ה"עמך נדבֹת" החוברים אליו עוד בטרם הגיע למלכות וממשיכים איתו עד שהוא זוכה לעשות נקמה בגוים. יש גם פירוש שלישי, המרתק מכולם, המובא במדרש[פא] ולפיו ה"מלא גויות" היינו הרוגי ישראל שמתו על קידוש ה'. המדרש אומר שלקב"ה יש פורפוריון, בגד עליון, וכל קדוש שנרצח על קידוש ה' (כמו מה שהיה בערב החג[פב]) דמו נרשם על הבגד של ה' ותמונתו מופיעה עליו – יש לה' בגד "מלא גויות", הצבוע בדמם של הקדושים ומשובץ כולו בתמונותיהם, וכאשר ה' בא לעשות נקמה בגוים הוא מתלבש בבגד זה, "ידין בגוים מלא גויות".

האלשיך הקדוש שואל מדוע מצטיירות על הבגד תמונות הגופות של הקדושים, "מלא גויות", ולא נשמותיהם. אפשר היה לומר בפשטות שלנשמות אין תמונה, אבל האלשיך לא מסביר ככה, אלא אומר שלעתים אותה נשמה נרצחת יותר מפעם אחת על קידוש ה' – יש מי שנרצח, ירד לעולם שוב בגלגול, ונרצח שוב על קידוש ה'. יש פה נשמה אחת בלבד, אך שתי גויות, ועל בגדו של ה' כל גויה תופסת מקום בפני עצמה ודורשת נקמה בפני עצמה. עוד אומר האלשיך דבר חריף, שהפורפוריון של ה' לא נשלם עד שכל אחת מששים ריבוא שרשי נשמות ישראל מיוצגת עליו על ידי קדושים שנרצחו על קידוש ה', ורק אז תבוא גאולה.

הזהר[פג] אף מתאר כיצד המשיח נכנס להיכל אבלי ציון והרוגי עכו"ם ובוכה על ההרוגים על קידוש ה'. רואים מכאן דבר חשוב, שאבלי ציון והרוגי המלכות נמצאים באותו היכל – מי שמבכה את הקדושים שנהרגו ומרגיש אותם נמצא יחד איתם. המשיח מתאפיין בכך שקודם כל הוא פשוט בוכה מעומק הלב על הרוגי המלכות וכל נשיאי בית דוד באים לנחמו, עד שמתוך הבכי שלו נצבע הפורפירא שלו עצמו בדם ותמונות כל ההרוגים ובגד זה עולה ונהפך לפורפירא של ה', בו הוא עתיד לעשות נקמה בגוים.

שלשת הפירושים תלויים זה בזה, והם מהווים יחד תהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה. בהשקפה ראשונה היו אפשרויות שונות לעשות כאן את הסדר, אך ככל שמתבוננים פשוט וברור שהסדר הוא מהופך לסדר בו הובאו הפירושים:

ראשית הדרך היא בכיתו של המשיח ושאר אבלי ציון על הרוגי המלכות, "מלא גויות", שבדמם נצטבע הפורפוריון של הקב"ה ותמונותיהם נחקקות בו. בכיה זו, לפני שיש כח והתעוררות לפעולה מעשית, היא הכנעה רבה. מתוך הבכי עולים הקדושים ונחקקים בבגדו של ה', ויורדים שוב לעולם כ"מלא גויות" של חילי בית דוד (או שההרוגים עצמם יורדים ונעשים חילים של בית דוד, או שנשמות החצובות מאותו שרש של ההרוגים, שהם מכל ששים ריבוא שרשי נשמות ישראל, נמנים על החילים). תהליך זה של עליה לבגד הנקמות של ה' והתלבשותם המחודשת של כל ה'כתמים' במציאות כחילי בית דוד היא שלב ההבדלה. ההמתקה היא כאשר פועלים את הנקמה המתוקה במציאות ויש "מלא גויות" של רשעי אומות העולם שהרגו בישראל, ואזי "ישמח צדיק כי חזה נקם".

[מה עם "ברוח פיו ימית רשע"? בשביל מה צריכים את ה"מלא גויות" של חילי בית דוד?] יש ענינים בהם "ברוח שפתיו ימית רשע", אבל אם ההרוגים עצמם לא ישתתפו בנקמת דמם הנקמה 'לא שוה' ולא מספיקה. יתכן שההרוגים עצמם פועלים דרך רוח שפתיו של מלך המשיח, הם הם רוח שפתיו.

ח. סוד העיט

ג עיטין – אברהם, דוד, משיח

את הפסוק החותם את הפרק, "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש", מקשרים חז"ל[פד] לתחלת הפרק הבא, "הללויה אודה הוי' בכל לבב" ודורשים:

"ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש". לעתיד, נהרות יורדין מדמן של רשעים ובא העוף לשתות מן הנחל של דם, שנאמר "מנחל בדרך ישתה", והנחל עושה גלים, והגל בא לשטפו והוא מרים את ראשו, שנאמר "על כן ירים ראש". אמר דוד, הלל והודיה אני נותן על דבר זה. לכן נאמר "הללויה".

האלשיך מבאר מדרש פלאי זה ומסביר כי העוף השותה מנחל הדם הוא העיט, בו מסופר בברית בין הבתרים "וירד העיט על הפגרים וישב אֹתם אברם". רש"י שם מסביר כי העיט הוא דוד המלך[פה], שרצה לכלות את אומות העולם, ואברהם לא הניחו לעשות זאת עד שיבוא המשיח לכלות את אומות העולם.

והנה, כשם שבנביא ישעיהו נדרש על אברהם אבינו "מי העיר ממזרח" (ועל דרך זה בפרקנו "בהדרי קדש", כנ"ל), כך נדרש עליו[פו] גם "קֹרא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתו". כלומר, גם אברהם אבינו הוא עצמו העיט[פז]. לפי זה, כל הדמויות עליהן נדרש פרק קי נקראו עיט – אברהם אבינו עצמו, דוד המלך ומלך המשיח (כפי שמפרש שם רש"י). ריבוי העיטים הזה עונה על דיוק בלשון הפסוק, הפותח ב"וירד העיט" בלשון יחיד ומסיים ב"וישב אֹתם" לשון רבים – העיט מתבטא בשלש דמויות, ששתי הראשונות לא מסיימות את מלאכת הנקמה, עד שבא זמנו של העיט-המשיח לכלות את הנקמה בגוים בקץ הימים, ואזי הוא זוכה ל"ירים ראש" למעליותא, לנשיאות שלמה שהיא תכלית התורה – "ירים ראש" בגימטריא "לעיני כל ישראל", כנ"ל.

"תריג עיטין"; גילוי הגוף העליון

עיט הוא לשון עצה, כפי שהזהר מכנה את תריג מצוות התורה "תריג עיטין", וכלשון הפסוק "קרא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתו"[פח] (וראה בפירוש ברש"י עה"פ). העיקר הוא לתת את העצה הנכונה, ואברהם הוא העיט ואיש העצה הנותן את "עצת הוי' היא תקום". כך, השם אברם רמוז בראשי תבות "רבות מחשבות בלב איש" ו"עצת הוי' היא תקום" היינו תוספת ה-ה לשמו. העצה הנכונה היא המהלך של "שב לימיני" שנתבאר לעיל – ההמתנה לימינו של ה', מתוך תורה תפלה ובכיה על ההרוגים, עד שזוכים לקיום של "א-דני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים" (בתקון ה"נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד" המאפשר לתקן את "אף עשיתיו", וכנ"ל).

ונקודה נוספת בסוד העיט, בשייכות לשביעי של פסח: עיט בגימטריא גוף ("לך טל"). באחרון של פסח קוראים בתורה על קריעת ים סוף ובהפטרה על קריעת הנהר לעתיד לבא: "והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים. והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים"[פט]. מבואר בדא"ח כי הנס שלעתיד לבוא גדול מקריעת ים סוף. בקריעת ים סוף התחברו עולם האצילות ועולמות בי"ע, אך נס זה – של "והחרים הוי' את לשון ים מצרים" – הוא רק הדרגה התחתונה של הגילוי שלעתיד לבוא, ולמעלה ממנו נס "והניף ידו על הנהר [פרת] בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים", שהוא גילוי מה שלמעלה מאצילות באצילות, ועד לשיא של "והדריך בנעלים". הנעלים הם כינוי לגוף ו"והדריך בנעלים" היינו גילוי שרש הגוף שלמעלה מהנשמה, שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – גילוי שבעקבותיו הנשמה תיזון מן הגוף לעתיד לבוא. העיט רומז לגוף במדרגתו העליונה שתתגלה לעתיד לבוא.

ט. "מטה עזך... רדה בקרב אֹיביך"

פירושי "מטה עזך"

לבטוי "מטה עֻזך ישלח הוי' מציון" יש שלשה פירושים: רש"י בפירושו הראשון מפרש אותו במשמעות של "מטה לחם", כמתייחס ל"לחם ויין" שהוציא מלכי צדק מלך שלם (ירושלים, הלא היא "ציון" שבפסוק) לאברהם כאשר שב ממלחמת המלכים. הפירוש הפשוט יותר הוא פירושו השני של רש"י, ש"מטה עזך" היינו מטה של עֹז וגבורה למלחמה – כחו של דוד להלחם. מטה העז בא דווקא מציון, "מעשים טובים המצויינים בידך", כדברי רש"י. במקומות אחרים דורשים חז"ל כי "ציון" היינו "שערים המצוינים בהלכה". בשביל לקבל גבורת מלחמה אמיתית זקוקים למעשים טובים מצויינים ולעיסוק בתורה בשערים המצוינים בהלכה – רוח הגבורה צריכה לבוא מהישיבה. בחסידות מפורש עוד כי "מטה עזך" היינו כחו של הצדיק להטות את העז-הדין ולהפוך אותו לחסד. פעמים רבות שהצדיקים מטים את הגבורה מעל ראשי ישראל, שתחול על ראשי אומות העולם, ובמקומה ממשיכים חסדים לישראל.

שלשת הפירושים מכוונים כנגד הספירות חג"ת[צ] – "מטה לחם" היינו השפעה של חסד (ואברם נעשה כהן לאל עליון על ידי הוצאת הלחם והיין של מלכי צדק), מטה של עז וכח מלחמה (שמקורם בציון) היינו כח הגבורה, וההטיה מגבורה לחסד (תוך השפעת הגבורות על ראש הגוים והחסדים על ראשי ישראל) היא כח של מדת התפארת הממוצעת.

בנוסף, יש גם פירוש כי "מטה עזך" הוא מטה ממש – מטה שהיה אצל יעקב אבינו ("כי במקלי עברתי את הירדן"), ונמסר על ידו ליהודה וממנו לתמר (כאשר נתן לה את חותמו ופתיליו ומטהו, כנגד הנה"י כמבואר במ"א[צא]), ואחר כך עבר למשה, אהרן ודוד המלך עד שהוא עתיד להגיע למלך המשיח (שיש הדורשים שהוא-הוא "מטה עזך" האמור כאן).

"יהא שמיה רבא"

[קטע מאחת שיחות הקודמות השייך לכאן:]

סיומו של הפסוק הוא "רדה בקרב אֹיביך", שיש לדרוש ממנו כוונה בענית "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, יתברך". מסופר כי כאשר הסביר אדמו"ר הזקן את הכח של ענית "אמן יהא שמיה רבא" היה לחסידים 'קאך' במשך שנה שלמה בענית "אמן יהא שמיה רבא" בכל כחם, וכך ראוי שיהיה גם השנה. לעיל נתבאר כי אמן רומז לאסותא-מהימנותא-נקמה, אך כשאומרים "יהא שמיה רבא" יש לכוון ל"רדה בקרב איביך". גם בלימוד הגמרא, בו יש לצייר את התנאים והאמוראים, האמורא העיקרי הוא רבא – מרא דכל תלמוד בבלי, וממילא גם העיקר ב"שערים המצוינים בהלכה" – ויש לכוון כי שמו רומז ל"רדה בקרב איביך" (ושאר האותיות – "רדה בקרב איביך" – עולות שמחה, סוד הוי' ליראיו וכו').

הרד"ק מסביר כי "רדה בקרב איביך" מלמד שכאשר רודים את הגוי יש לפעול "בקרב איביך", בעומק השטח של האויב. כך, אם נתבאר לעיל שהיום יש לפעול ב"קרן דרומית מערבית" של ארץ ישראל, חבל עזה, אין הכוונה בעמידה על הגבול ויריה ממנו אל האויב, אלא בפעולות בעומק השטח של חבל עזה ואף של סיני. העוון הגדול של הנסיגות הוא מסירת חבל סיני לאויב, ובשנה זו צריכים "בקרב איביך" להחזרת חבל עזה וסיני לעם ישראל. ציור זה של פעולה בקרב האויב מתאים לפירושו של האבן עזרא על "מנחל בדרך ישתה" מתאר את גבורת דוד לשתות מים מנחלי האויב בלי יכולת שלהם למנוע ממנו וללא כל פחד, ועל דרך בקשתו "מי ישקני מים מבור בית לחם" – מים מבור שנמצא "בקרב איביך". במי שמסוגל לקיים "מנחל בדרך ישתה" נאמר "על כן ירים ראש" – הוא מי שזכה להרמת הראש למעליותא.