ממעמקים קראתיך הוי'

בע"ה

ה' איר תשמ"ג – ירושלים

פלח הרימון מאמר ד"ה "ברוך שאמר" (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"ממעמקים קראתיך ה'" – תשובה מ'עומק דעומק'

וביאור הדברים. הנה כתיב, ממעמקים קראתיך הוי"ה.

כפי שאמרנו, המאמר הזה קשור עם תשובה. עיקר התשובה היא בחודש אלול, בחודש אלול ועשרת ימי תשובה מאיר "ימינך פשוטה לקבל שבים". עיקר הכוונה בימים האלה הוא פרק ק"ל בתהלים: "ממעמקים קראתיך הוי'"[ב]. לכן כל יום מעשרת ימי תשובה קוראים אותו, גם ביום כיפור, זה קדש קדשים. באמת כל עניין המאמר הזה הוא להגיע בסוף לנעילה של יום כיפור. במאמר הוא מסביר את כל המדרגות שיש בתשובה, המדרגה הכי גבוהה היא רדל"א, "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ"[ג], זו גם נעילה של יום כיפור. זה מתאים בהשגחה לחת"ת שהתחלנו ללמוד – פרשת "אחרי", שאתמול והיום קוראים בתורה על יום כיפור.

בכל יום מעשרת ימי תשובה אומרים את מזמור "ממעמקים". כתוב בכתבי האריז"ל שהטעם לכך הוא בגלל שיש עשרה עומקים, לכל ספירה מעשר הספירות יש עומק. היום הראשון של עשרת ימי תשובה הוא כנגד עומק של כתר, ואחר כך של חכמה וכן הלאה לפי הסדר. על פי פשט העומק זו הספירה, אבל כאן הוא יסביר באריכות, עומק כל ספירה הוא הכתר שלה. את הכתרים, העומקים, מגלים בעשרת ימי תשובה על ידי עבודת התשובה.

["ממעמקים קראתיך הוי'" –] (היינו להמשיך שם הוי"ה מחדש. [למדנו בפעם שעברה שתשובה היא לברך את ה', "שאו ידכם קדש וברכו את הוי'", ואמרנו שברכה היא המשכת שם ה' מחדש. המשכת שם ה' מחדש היא גם כן כמו שכתוב כאן: "ממעמקים קראתיך הוי'" – איך אני קורא לך, ה'? איך אני ממשיך שם הוי' מחדש? דוקא על ידי תשובה מעומקא דלבא, שהיא נקראת "ממעמקים".]

כאדם הקורא לחבירו כו').

כמו מישהו שקורא לחבירו שיבוא אליו, כך גם כתוב: "ממעמקים קראתיך הוי'", שצריך לקרוא לה' שיתגלה אליו, וזה על ידי תשובה. מהפסוק "ממעמקים" משמע שיש שתי בחינות: בחינת "עומק" ובחינת "עומק דעומק". יש שתי מדרגות: יש מדרגה אחת שהיא "עומק" סתם, ויש מדרגה שניה שנקראת "עומק דעומק". גם בזהר לפעמים כתוב "עומקא", ולפעמים מופיע הביטוי "עומקא דעומקא". בכתבי האריז"ל הוא לא מסביר את ההבדל, הוא כותב שבכל עשרת ימי תשובה לכל יום יש עומק אחד, ובסך הכל יש עשרה עומקים. כמו שכתוב בספר יצירה שיש עשרה עומקים, לא כתוב "עומק דעומק", לא כתוב המושג עשרה עומקים. האריז"ל מביא את לגבי עשרת ימי תשובה שכל יום הוא עומק אחר. אבל זה שיש "עומק דעומק" זה כתוב בזהר, ועד כמה שאני זוכר האריז"ל לא מזכיר את זה.

זה מה שאנחנו רוצים להסביר, מה זה "עומק" ומה זה "עומק דעומק", ואיך בכלל יודעים שיש "עומק דעומק".

[אז הוא אומר קודם כל –] שיש בחינת עומק, ועומק לעומק כו', בכל פרט מעשר ספירות. [בכל פרט של הספירות, יש את ה"עומק" ואת ה"עומק דעומק" שלו.] והוא ענין ממעמקים בתוספת מ"ם.

זאת אומרת, יש 'עֹמֶק' ויש 'מַעֲמַק', 'מעמק' זה משקל משונה, משקל זר בלשון הקדש. אז הוא אומר שהתוספת מ"ם של 'מעמק', שכתוב "ממעמקים" ולא כתוב "מעֹמקים", משמע שיש "עֹמק" ויש "מעמק", יש עומק עוד יותר עמוק. 'מעמק' זה עוד יותר עמוק.

באמת בתוך המילה "ממעמקים", יש ארבע מ"מים, זה גם כן משהו יוצא מן הכלל, אבל עיקר המ"ם שהוא דורש היא המ"ם השניה שבמילה "מעמק", שזה לא 'עֹמק' סתם זה "מעמק". אז 'עֹמק' הוא עומק אחד, אבל המ"ם באה לרבות עוד מדרגה שנקראת "עומק דעומק" – "עומקא דעומקא".

היינו להיות כי בבחינת הכתר גופא יש עומק ועומק לעומק. [אמרנו שבדרך כלל כתר הוא עומק, אבל אפילו בכתר יש עומק ויש עומק דעומק.] והוא בחינת המ"ם דממעמקים כו', ודי למבין. [המ"ם של "מעמק" מרמז על "עומק דעומק".]

שלש בחינות בהשפעה: שרש, עיקר וענף (העלם, גילוי וגילוי; חש, מל, מל)

והנה להבין ביאור ענין עומק, מהו.

מהו המושג "עומק", דבר עמוק. עכשיו הוא מתחיל להסביר דבר יסודי. כל המאמר הזה, כמו שהוא מדבר על תשובה – שתשובה היא שרש כל השורשים – ככה הוא גם מסביר דרך אגב הרבה-הרבה יסודות בחסידות. לכן המאמר הזה מצוין בשביל לימוד מאמר חסידות בפעם הראשונה, בגלל שיש בו את כל המושגים הכי חשובים.

[מהו עניין עומק:] הנה ידוע שבכל השפעה יש שלשה בחינות. [כל פעם שצריכה להיות השפעה של אור מדרגה לדרגה – שפע מדרגה לדרגה, אז יש בזה שלש מדרגות. השמות של המדרגות האלה הם שמות החלקים בעץ, הם נקראים:] שרש ועיקר וענף. [ה"שרש" הוא החלק שלמטה מהארץ, בתוך האדמה, זה השרש. ה"עיקר" הוא הגזע של העץ או הקלח של הירק. וה"ענפים" הם הסתעפות, התפשטות, ועליהם גדלים פירות.]

זה גם כן אחד מהדברים היסודיים בכל התורה שכנגד "חש-מל-מל". מה שבתוך הארץ, השרש, זה ה"חש", ההעלם. מה שתמגלה על-גבי העץ הוא מה שהוא מסביר כעת, נקרא עוד שורה:

והוא בחינת העלם וגילוי.

אחד היסודות בכל התורה הוא העלם וגילוי. קודם יש העלם ואחר כך גילוי. בתוך הגילוי גופא יש שתי מדרגות, שתי המדרגות שבגילוי נקראות: "כלל ופרט". מכל הדברים זה הדבר הכי יסודי בסוד "חשמל". קודם כל יש "חש" – העלם, ואחר כך "מל" – גילוי בדרך כלל. אבל בתוך הגילוי עצמו יש שני "מל" – "מל-מל". זאת אומרת, בגילוי יש שתי מדרגות: כלל ופרט. ההעלם זה סוד השרש שהוא נעלם, "חש", בתוך האדמה. וה"מל" הוא מה שמתגלה על גבי האדמה, יש בזה שתי מדרגות, יש בזה את הכלל – הגזע, העיקר, ואחר כך כל הענפים שמתפשטים מהגזע הם הפרטים. כפי שאמרנו, כל דבר שהוא מסביר כאן הוא דבר יסודי.

ובגילוי גופא יש שני בחינות, כלל ופרט, כמו שיתבאר.

אם כן, "חש-מל-מל" הוא "שרש, עיקר, ענף".

[אז ה'עיקר' הוא בעצם ההעלם שבתוך הגילוי?] זה הגילוי הכללי, יש גילוי כללי וגילוי פרטי. [הגילוי הכללי הוא ההעלם שבתוך הגילוי?] הפרטים הם אלה שנעלמים בתוך הכלל. לא שהכלל נעלם, הכלל באמת מתגלה, אבל בינתיים הפרטים נעלמים בתוך הכלל. אחר כך הפרטים בעצמם מתגלים. לגבי הפרטים הכלל הוא העלם, והפרט הוא גילוי. אבל לגבי ההעלם הראשון הכלל הוא גם כן גילוי.

שוב, זה מושג יסודי, שבכל המשכה או השפעה יש שלש מדרגות שנקראות "שרש, עיקר, ענף". ושלש המדרגות הן שתיים שהן שלש: קודם כל העלם וגילוי, שהשרש שזה העלם, והעיקר והענף שניהם זה גילוי. אבל הגילוי מתחלק לשניים כמו "מל-מל", זה נקרא "כלל ופרט", גילוי בכלל וגילוי בפרט. כמו שהסברנו.

את הסוד הזה אנחנו רוצים להסביר בכל המדרגות עד אין סוף, אבל קודם כל צריך לתפוס את המשל, והמשל הוא משל של עץ, של כל גידול, של כל צמח. לכן צריך להבין את זה טוב לגבי צמח. כאן יותר מכל מקום אחר שמצאתי בחסידות, יש את ההסבר המלא והפנימי בסוד הצמיחה, כח הצומח, איך הוא פועל בדיוק על פי סוד. דוקא כח הצומח הוא המשל לכל ההשפעה בכל העולמות. זה המשל הכי חשוב.

השרש – כח החידוש, העיקר – גילוי הצמיחה

עכשיו הוא מתחיל להסביר את המשל הזה:

ויובן על דרך דוגמא מצמיחת האילן, כשמתבוננים איך האילן צומח. שבחינת השרש שבו, הוא מובלע במקורו, עפר הארץ, בהעלם. [השרש הוא בבחינת העלם.] ועל ידי זה, מקבל בכל רגע, תוספת צמיחה חדשה. [האילן מקבל בכל רגע תוספת צמיחה חדשה מהשרש.] ואם נכרת השרש, לא יצמיח מחדש. [אם השרש יכרת למטה – בהעלם, שום צמיחה חדשה לא תהיה –] רק מה שכבר נצמח, ישאר בו.

מה שכבר צמח ישאר על העץ: הגזע, הענפים והפירות. כל מה שכבר קיים ישאר, אבל משהו חדש לא יהיה. זאת אומרת, ההעלם הוא שרש החידוש, אם אין שורשים אז לא יהיה שום חידוש, מה שכבר היה יתקיים למשך זמן מסוים, אבל חידוש לא יתחדש. אז יוצא שהעלם הוא סוד החידוש המתחדש. המלה "חדש" היא גם כן קשורה עם "חש", סופי האותיות של חדש הן חש. חידוש בא מכח ה"חש", מכח ההעלם שזה השרש. כל זה השרש.

והעיקר, [הגזע] הוא בחינת גילוי הצמיחה לחוץ ממקורו, [מחוץ לארץ, עפר הארץ. ברגע שזה יוצא מהמקור, מהארץ, אז מתגלה העיקר] בדרך כלל.

אפשר לפרש שעיקר הוא גם מלשון עקירה. זו בכלל שאלה בלשון מה קשור 'עיקר' ל'עקירה', הרי עקירה של משהו היא הפעולה ההפוכה מלעשות 'עיקר'. אז היה אפשר לומר שזה כמו המילה 'שרש', ש'לשרש' היא הוצאת השרש, אבל אין פועל בעברית של עשיית 'עיקר'. ב'שרש' יש שני פעלים: 'להשריש' ו'לשרש', מה שאין כן ל'עיקר' בלשון הקדש יש רק את הפועל 'לעקור', אין פועל שמשמעו לעשות 'עיקר'. אז זה לא בדיוק כמו 'שרש'. אז צריך להבין יותר טוב למה 'עיקר' – דבר עקרי, למה הוא קשור עם עקירה, לעקור משהו. לפי זה הוא מסביר ש'עיקר' זה שהוא נעקר מהמקור, זה יוצא מתוך האדמה, לכן במידה מסוימת זה נעקר. גם המילים 'עיקר' ו'מקור' הן קשורות, בשתיהן יש 'קר'. היום משתמשים במילה גזע, אבל כאן הוא משתמש במילה 'עיקר', אז עצם המילה הזו חשובה.

כל מה שאמרנו עד עכשיו הוא רק בדרך כלל. זוהי המדרגה השניה, היא נקראת 'מל' מלשון ברית-מילה. זה גילוי העיקר. אם כן, יוצא מזה גם שברית-מילה היא סוד העיקר. יוצא על פי פשט שהשאלה אם מישהו יהיה 'עקר' או לא תלויה בברית שלו, בגלל שהמושג 'עיקר' זו ההתגלות בדרך כלל. גם כתוב שיסוד שוה בגימטריא כלל, זו התגלות בדרך כלל מחוץ למקורו. איך העניין של "מחוץ למקורו" מתבטא בברית-מילה? שהברית היא מחוץ לגוף, היא יוצאת מהגוף. הרי באשה הברית לא יוצאת מהגוף, אבל באיש-משפיע הברית יוצאת מהמקור, המקור הוא הגוף. גם בזהר כתוב[ד] ש"גופא ובריתא – חשבינן חד", כי באמת זה המשך אחד, רק שזה נעקר, בולט החוצה. העיקר של האילן הוא מה שיוצא מהשרש החוצה. כל זה עדיין בדרך כלל, לא בדרך פרט.

ענף – התחלקות הצמיחה לפרטים

והתחלקות הצמיחה בפרטי פירות למינם, כל אחד ואחד בפרט, הוא על ידי הענפים, [ההתחלקות שמוציאה את כל הפירות כל אחד לעצמו – זה דוקא על ידי ענפים.] שלכל אחד יש לו שרש מיוחד בעיקר האילן.

עכשיו הוא מרמז שתמיד המדרגה האחרונה – ה'מל' השני, הגילוי בדרך פרט – היא בעצמה כוללת הכל. יש מושג שנקרא 'הרכבה', מה זה 'הרכבה'? לוקחים ענף ומרכיבים אותו בתוך גזע קיים. מההרכבה רואים שהגזע הוא כמו אדמה לגבי הענף, יש לכל ענף שרש מיוחד בתוך הגזע, לענף עצמו יש שרש בתוך הגזע. יש את הענף שזה העיקר, ויש את הפירות שעל הענף שזו ההתגלות בדרך פרט. זאת אומרת לענף בפני עצמו יש את שלש המדרגות: שרש, עיקר, ענף. לומדים מזה דבר חשוב, שעיקר הגילוי של כל דבר הוא כאשר כל ההתכללות מתגלה בו. אז ענף לא רק שהוא גילוי פרטים, אלא שבתוך כל פרט יש את הגילוי של כל המדרגות. לכן עיקר ההתגלות הוא בסוף, שזה ה'מל' השני מלשון דיבור.

זה למעלה וזה למטה [– יש ענף אחד שהוא מושרש בחלק העליון של העיקר ויש ענף אחר שהוא מושרש בחלק התחתון של העיקר.]

עניין רקבון הגרעין – רקבון היש, עליית הרוחניות, והתכללותה בכח הצומח

והנה כל שלש הבחינות הנ"ל, ישנם בהשפעה רוחניות.

זאת אומרת, כל המדרגות האלה הן כל מה שהארץ מולידה בגשמיות, זה נקרא 'השפעה גשמית'. אבל קודם לכן כל המדרגות הללו היו ברוחניות, כל המדרגות הרוחניות של שרש-עיקר-ענף, היו ברוחניות לפני שהן התחילו להתגלות בגשמיות.

איך זה? – כמו שהוא [– השפע –] כלולה במשפיע, [כמו שההשפעה כלולה בתוך המשפיע,] היינו בכח הצומח הרוחני כו'.

עכשיו הוא יתחיל להסביר דבר שתמיד כתוב בחסידות, אבל כאן זה כתוב, כמו שאמרנו קודם, בצורה הכי מפורטת ונכונה.

והענין הוא, כי רקבון הגרעין, היינו מה שנרקב היש שלו.

כשהגרעין נרקב אין הכוונה  שהוא הולך לאיבוד לגמרי ולא נשאר שום דבר, אלא רק הגשמיות של הגרעין, היש של הגרעין, נרקב. וזה טוב שהוא נרקב, כי דווקא על ידי הרקבון של היש, האַיִן הרוחני שלו מתגלה. אומרים את זה גם לגבי כל בן-אדם, שעל ידי רקבון היש – הפנימיות-הרוחנית יכולה להתגלות. בלי רקבון הגשמיות, היש, הפנימיות לא תתגלה. זה הסוד של רקבון הגרעין, שמה שנרקב זה רק היש שלו.

ועל ידי זה, [על ידי רקבון היש –] עולה ונכלל רוחניות שבו, בכח הצומח.

יש כח צומח רוחני, בדרך כלל כתוב בחסידות הביטוי[ה]: "כח הצומח שנמצא בארץ", אבל כאן הוא לא כותב שהכח הזה בתוך הארץ, הוא נזהר מלכתוב את זה, בגלל שכאן כח הצומח הוא רוחני, אין לו עדיין שייכות עם הארץ. יכול להיות שהוא שורה 'באויר', אבל אין לו קשר עדיין עם גשמיות בכלל.

עכשיו, צריך להתבונן על רקבון הגרעין שמשחרר את הרוחניות שבתוך הגרעין, כמו העלאת ניצוץ. הגשמיות של הגרעין היא כמו הקליפה והרוחניות זה הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה. על ידי ששוברים את הקליפה – שכאן זה רקבון הגרעין – אז הרוחניות עולה עד שהיא נכללת בתוך כח הצומח.

(דרך אגב, אני רואה כאן במאמר שהלשונות הם ודאי מעתיק מפי מעתיק, הסגנון לא כל כך מדויק כאן. המעתיק עושה כל כך הרבה שטויות, שזה סימן שהוא לא כל כך שם-לב טוב כשהוא העתיק, הוא העתיק את זה במהירות. אז יש כאן כמה לשונות שיכול להיות שצריך לתקן).

זאת הוא ביטול והתכללות רוחניות דגרעין בכח הצומח.

צריך להיות כתוב או: "שבכח הצומח זה", או: "בכח הצומח זה הוא ביטול". איך שלא יהיה, הכוונה היא שהרוחניות משתחררת מהגרעין והיא עולה ונכללת בתוך כח הצומח. זה שרש ההשפעה ברוחניות. אמרנו שהשרש הוא כאשר הדבר נעלם בתוך המקור שלו, אז כאשר הרוחניות של הגרעין עולה ונכללת בתוך כח הצומח – זה השרש של ההשפעה הרוחנית.

ירידת כח הצומח והתכללותו ברוחניות הגרעין

(את השלב הבא תיכף נסביר מבפנים, אבל אומַר את זה קודם בעל-פה כדי שנבין יותר טוב). אחרי שהרוחניות עלתה ונכללה בתוך כח הצומח, אחר כך היא מתגלה ממנו. ולהיפך, כח הצומח עכשיו חודר ומתגלה בתוכו בבחינת אור פנימי, זה נקרא ה'עיקר'. אחר כך הוא מתגלה גם בדרך פרט. זאת אומרת, בתחילה הרוחניות של הגרעין עולה ונכללת בהעלם בתוך כח הצומח, אחר כך היא יוצאת כביכול מכח הצומח ומתגלה קודם בדרך כלל, ואחר כך בדרך פרט, כל זה ברוחניות. רק אחרי היציאה מכח הצומח היא מתחברת עם האדמה, שהאדמה היא סוד כלי המקבל, הנוקבא, הנקבה. אחרי כל זה מתחילים כל השלבים של ההשפעה הגשמית, שזה השרש, העיקר, והענף הגשמיים.

עוד פעם, מה שהוא מסביר כאן הוא שקודם יש שרש-עיקר-ענף ברוחניות, בהשפעה רוחנית, ורק אחר כך זה מתקבל בכלי המקבל – שזו הארץ. ורק אחר כך על ידי הייחוד של הזכר והנקבה – שזה מתקבל בכלי הארץ – רק אחר כך יש את הלידה של הצמיחה של השרש-עיקר-ענף בגשמיות. זה ממש מיסודות ההתבוננות להבין את העניין הזה.

עד עכשיו הוא אמר שקודם הרוחניות של הגרעין עולה ונכללת בתוך כח הצומח, זה השרש של ההשפעה הרוחנית.

והיא הגורמת [– ההתכללות הזו בעצמה גורמת אחר כך ל]ירידת כח הצומח ברוחניות הגרעין.

הירידה הזו היא כמו יציאת העיקר, שרוחניות הגרעין מתגלה מתוך ההעלם, והמקור זורם לתוכו כל הזמן. כמו שהוא הסביר קודם, שמהשורשים זורם חידוש תמידי לתוך העיקר. אז אחרי שהרוחניות של הגרעין עולה ונכללת בתוך כח הצומח, אחר כך היא יוצאת בסוד עיקר. ולהיפך, כח הצומח עכשיו זורם ומחיה את העיקר הזה בדרך כלל.

[כח הצומח ברוחניות יורד ברוחניות הגרעין] להתלבש בו. [קודם הרוחניות היתה נכללת בתוך כח הצומח, עכשיו כח הצומח מתלבש בתוכו.] ולהצמיח בדומה לו דייקא.

כח הצומח מצד עצמו הוא היולי, הוא יכול להצמיח כל צמח שבעולם, אבל כל עוד שיש רק שרש,  כח הצומח לא 'צייר' ציור מתאים לצמח הפרטי הזה. כל עוד שהרוחניות של הגרעין עולה ונכללת בתוך כח הצומח זה נקרא רק שהרוחניות של הגרעין מתבטלת בתוך המקור, אבל לא שהמקור מצמצם את עצמו בהתאם לרוחניות של הגרעין. אבל כשהרוחניות מתגלה ואחר כך כח הצומח מתלבש בתוכו, אז כח הצומח כבר 'מצייר' ומצמצם את עצמו בהתאם לצמח עצמו. הוא צריך לצמצם את עצמו בגלל שהוא מצד עצמו היולי גמור.

וענין ירידה זאת יש בה שני אופנים. [בירידת הכח הרוחני יש שני שלבים:] הירידה בכללות כח הרוחניות שבו, [שזה כח הרוחניות שבו בדרך כלל, והירידה בכל] פרט ופרט רוחניות שבו. (כי כל הפרטים הנצמחים מהגרעין, ישנם בו בהעלם, כידוע מכלי האיצטרלוב. ['איצטרלוב' הוא מה שנקרא היום 'מיקרוסקופ'.] שרואין בגרעין, האילן עם כל פרטי הפירות כו'). [כמו שבאמצעות מיקרוסקופ אפשר להבחין בכל הפרטים של הפירות בתוך הגרעין עצמו, כך גם ברוחניות כלולים כל הפרטים.]

יצא לנו שכשכח הצומח מתלבש ברוחניות בדרך כלל זה ה'עיקר', ואחר כשהוא מתלבש בכל הפרטים של הרוחניות אלו ה'ענפים', אבל בשלב הזה הוא עדיין לא התחבר עם הארץ. אז לסיכום, ישנן שלש מדרגות של השפעה רוחנית. שלש המדרגות הללו אחר כך מתגלות בהשפעה גשמית – שרש-עיקר-ענף – העלם וגילוי, ובתוך הגילוי יש כלל ופרט – אותו הדבר יש גם קודם לכן בהשפעה הרוחנית.

גילוי שלשת הבחינות בגשמיות

והנה כל שלשה בחינות אלו נקראים השפעה. שהשפעה זאת היא בשלימותה, ואינו יכול להיבדל במהות ומציאות בפני עצמה, רק על ידי ירידת השפעה זאת בכלי המקבל. [כפי שאמרנו קודם, אין להשפעה הרוחנית הזאת שום אחיזה עדיין, רק כשכל שלש המדרגות הללו יורדות ב"כלי המקבל" יש לה אחיזה. מהו "כלי המקבל"? –] שהוא עפר הארץ, שהוא כלי המקבל מכח הצומח הרוחני. [גם פה יכול להיות שזו טעות בלשון, לא "כלי המקבל בכח הצומח", אלא "כלי המקבל את כח הצומח" או "של כח הצומח". זאת אומרת הכלי המקבל לגבי כח הצומח הרוחני הוא עפר הארץ.] על ידי זה נתפסת ההשפעה במהות ומציאות. [זאת אומרת, רק כשכל ההשפעה הרוחנית הזאת נאחזת בעפר הארץ – אז היא מקבלת מהות ומציאות לפי הערכים שלנו.]

והוא ענין גילוי השרש ועיקר וענף, [שלנו, של ההשפעה הגשמית – מה שדברנו בתחילה. ברגע שההשפעה מתלבשת בארץ נולדים השרש והעיקר והענף הגשמיים.] שכל בחינות אלו היו כלולים מתחלה במשפיע, [כל המדרגות היו כלולות בהתחלה בתוך המשפיע – כח הצומח הרוחני.] ולא ניתוסף בהם רק גילוי המהות, [מה שנעשה על ידי הארץ הוא גילוי המהות של שלש הדרגות שהיו ברוחניות בתוך המשפיע.] שזהו דבר חדש, שהתהוות[ו] (זאת הוא) על ידי כלי המקבל, [התהוות החידוש שזה גילוי המהות – מה שהיה קודם ברוחניות – הוא על ידי כלי המקבל. מהו כלי המקבל? –] יסוד העפר הגשמי שבארץ. וזהו הנקרא(ת) לידת ההשפעה. [הארץ מולידה את ההשפעה הרוחנית בגשמיות.] במהות ומציאות בפני עצמה, שבאה דייקא על ידי כלי המקבל. [החידוש של כלי המקבל הוא הולדה ממהות נפרדת את ההשפעה הרוחנית. זה נעשה רק בכח כלי המקבל, שזה יסוד העפר.] כדוגמת איש ואשה וכו', [כמו אצל איש ואשה, האיש לא יכול להוליד בן בעצמו. הכל נמצא בתוך הזרע, אבל הוא לא יכול להוליד מהות נפרדת. רק על ידי הכלי של המקבל שזו האשה, אפשר להוליד את מה שהיה כלול ברוחניות בטיפה בסוד מהות אמתית נפרדת.] ודי למבין.

השבת ביחס לימות השבוע

כל זה הוא הסוד של שלש מדרגות במשפיע, המשפיע הוא כח הצומח. אחר כך הכל צריך להתלבש בכלי המקבל, ואחר כך כלי המקבל מגלה את הכל בסוד מהות חדשה, נפרדת. זאת אומרת, יוצא שבאמת יש כאן שבע מדרגות: בהתחלה יש שלש מדרגות ברוחניות, בסוף יש שלש בגשמיות, ובאמצע יש את כלי המקבל. המבנה הזה דומה ליום השבת, יום השבת הוא באמצע בין שלשה ימים שלפניו ושלשה שאחריו. יש שלשה ימים שמשפיעים אל תוך השבת, ויש שלשה ימים שנולדים מהשבת, השבת היא באמצע, כך כתוב בקבלה[ו]. כך גם כאן יש שלש מדרגות: שרש-עיקר-ענף ברוחניות בתוך המשפיע, ואחר כך זה צריך להתכלל בתוך כלי המקבל, ודווקא על ידי כלי המקבל שלש המדרגות יכולות אחר להתגלות במהות נפרדת-חדשה. זה סוד הלידה.

ממילא לפי ההסבר הזה מובן למה עיקר הזיווג הוא בשבת, כי השבת היא סוד נקודת ההתחברות. כל שלש המדרגות של המשפיע מתחברות עם כלי המקבל ואחר כך הכלי מוציא מהות חדשה. [השבוע מתחלק למשפיע ומקבל?] זה אחד מהסודות שבזהר, ימים ד', ה', ו', הם יניקה משבת והכנה לשבת, הכנה זו השפעה, כשאתה מכין משהו אתה משפיע. כמובן שלפי מעשה בראשית יום ראשון הוא יום ראשון לשבת וכן הלאה, אבל על-פי קבלה כתוב שהשבת היא כלה שהולכת בין שלש מלפניה ושלש מאחריה. [שלשת הימים שלפניה הם בחינת משפיע והשלשה שאחריה הם בחינת מקבל?] לא. השבת היא המקבל והשלשה ימים שאחריה הם מה שהיא מולידה. כל המקבל זה רק היא, שבת המלכה, היא מקבלת מהשלשה שלפניה והיא מולידה את השלשה שאחריה. זה הסוד של הכלי המקבל, הוא מקבל משלשה (ותמיד מה שהוא מקבל הוא מסוד ההשפעה הרוחנית) ואחר כך מוליד שלשה בסוד שרש-עיקר-ענף, כנגד "חש-מל-מל", שזו המהות החדשה.

זאת אומרת, קודם יש "חש-מל-מל" של המשפיע, אחר כך כלי המקבל – המלכות בעצמה, ואחר כך "חש-מל-מל" של התולדה. עוד פעם, אלה ממש דברים יסודיים-יסודיים, אבל אפילו אני בעצמי קראתי את זה הרבה פעמים לפני שהבנתי מה הוא אומר כאן. אפילו בפשט זה לא כל כך חלק, בגלל שתמיד בחסידות מדברים על עיקרון הגרעין וכדומה ואף פעם זה לא כתוב כל כך מדויק כמו שזה כתוב כאן.

ההבדל בין גרעין שבארץ לבין משפיע ומקבל

מה ההבדל בין גרעין בארץ לבין איש ואשה? באיש ואשה, משפיע ומקבל, כל שלשת השלבים הראשונים קורים בתוך האיש לפני שהם נמשכים לאשה, זה 'התהוות הזרע', כביכול, בתוך האיש בעצמו. מה שאין כן בגרעין, אתה קודם שם את הגרעין בתוך האדמה, ואז קורה תהליך של שלשה שלבים ברוחניות שעדיין לא קשורים לארץ, ורק אחר כך הם חוזרים ומתקשרים לארץ. באיש ואשה שלשת השלבים הראשונים קורים בתוך האיש לפני שהם נמשכים לאשה, אבל זרע אתה זורע מההתחלה בתוך הארץ. בגרעין יש בלבול, מהו הגרעין שבתוך האדמה? האם הוא מ"ד (מים-דוכרין) או מ"ן (מים-נוקבין). מ"ן זה מה שהאשה מעלה, הטיפה של האשה, והמ"ד זה מהזכר. זה שאתה זורע זרע בתוך האדמה זה לכאורה מ"ד, כמו משפיע. (אחר כך יש סוד של ירידת גשם שעליה הוא לא מדבר כאן, שירידת גשם גם כן משפיעה, הגשם בועל את הארץ). אבל זה שאחר כך הזרע נרקב בתוך האדמה, וכפי שהזכרנו, הגשמיות נרקבת והרוחניות משתחררת, לכאורה זה מ"ן.

בדוגמא הזאת הרבה יותר קשה להבין את המשל מאשר את הנמשל, ברגע שהוא יסביר את התהליך כפי שהוא בעולמות עליונים יהיה הרבה יותר פשוט להבין למה הוא מתכוון, דווקא כאן בגשמיות צריך להתבונן בזה. בשבילנו המשל יותר חשוב מהנמשל, כי הנמשל הוא רק מילים, אנחנו לא מבינים את הכוונה הפנימית, אלא רק את המבנה החיצוני. אם מתבוננים במשל אפשר ממש לתפוס את העניין במהות.

מדרגת 'ראש' (שרש) במדת האהבה

ועל דרך זה יובן בנפש, בכל כחותיה בפרט. [המשל שהסברנו עכשיו נותן להבין את העניין הזה בתוך כחות הנפש. כמו מדת האהבה שבנפש. [נקח את מדת האהבה שבנפש, בתוך האהבה צריך למצוא שרש, עיקר וענף. השרש זה ה"חש", והעיקר והענף זה "מל-מל".]

שמתחלה תתעורר האהבה בלתי הרגש כלל, כמו כח המושך שבלב.

קודם מדברים על ההתגלות, אחר כך צריך את כל הדברים האלה בהעלם. אז מה הם שרש-עיקר-ענף לגבי האהבה? הרי כל המדות שבלב הן כמו עצים, לגבי מדת האהבה שהיא כמו עץ, מה הם השרש, עיקר, ענף, שלה? אז עכשיו הוא מסביר מהו השרש שלה, השרש שלה כמו שהוא עדיין בהעלם: "שמתחלה תתעורר האהבה בלתי הרגש כלל, כמו כח המושך שבלב".

יש מה שנקרא "משיכה בלב", אפילו שלא מרגישים משיכה, לכאורה הלב כבר נמשך למשהו. היום משתמשים בזה הרבה, אבל בלשון החסידות לא מזכירים את זה הרבה. [משיכת הלב היא אהבה מסותרת?] לא בדיוק. אהבה מסותרת כוללת הרבה מדרגות. היום כשאומרים משיכה לא מדברים בדיוק על המשיכה הזאת, מדברים על משיכה גלויה, שאתה מרגיש שאתה נמשך. אבל יש משיכה נעלמת, כמו המימרא "במקום שלבו חפץ"[ז], שאם לא תחשוב על זה לא תדע אפילו שאתה נמשך לדבר, צריך להתבונן ממש כדי לדעת.

כמו הביטוי שהרבי שליט"א תמיד אומר: 'התבונן מהי המשיכה שלך', על האדם להסתכל למה הוא נמשך. צריך להתבונן כי הבלבול של האדם הוא קטנות הדעת, יש לו דמיונות מה הוא רוצה, הוא לא התבונן מספיק לדעת מה הוא רוצה בכלל. אחרי שתדע מה אתה באמת רוצה, אל תתייעץ עם אנשים אחרים. משיכה למשהו זה השרש של אהבה בלב. יש לפעמים שהרבי אומר ישר: 'תתייעץ עם אנשים אחרים' או משהו כזה, ויש גם לפעמים שהרבי אומר 'תתבונן מה אתה רוצה באמת ואחר כך תתייעץ איך לבצע את זה', איך להוציא את זה מהכח לפועל. עיקר הסוד בקבלת עצה, זה לקבל עצה איך לבצע, לא להתייעץ מה אתה רוצה. בשביל לדעת מה אותה רוצה צריך להתבונן, אחרי שאתה יודע מה אתה רוצה, צריך להתייעץ עם אנשים שמתמחים בתחומים האלה כדי לדעת איך לבצע את זה, אבל זה לא יעזור שום דבר אם לא תתבונן קודם מה אתה רוצה. להיפך, אם אתה מתייעץ לפני כן אז כל האנשים יבלבלו אותך, כל אחד ימשוך אותך לפי המשיכה שלו. (חוץ מצדיק בעל רוח הקדש).

אז מהו השרש של אהבה. השרש של אהבה הוא התעוררות אבל בלי הרגש. לא שזה דבר נעלם לגמרי, דבר נעלם לגמרי לא נקרא התעוררות, אלא זו באמת התעוררות, אבל אתה לא מרגיש אותה. ישנה התעוררות אבל היא בלתי מורגשת כלל כמו כח המושך שבלב.

והוא ענין רוחניות ההשפעה כמו שהיא כלולה במשפיע, שהוא כח האהבה.

מיהו המשפיע לגבי האהבה? המשפיע הוא כח האהבה, יש כח אהבה בתוך הנפש. הכח הוא לא התעוררות של אהבה עדיין, הוא לא משיכה אפילו. יש כח האהבה כמו שיש כח הצומח, משהו היולי לגמרי, אין-סוף. ברגע שבתוך כח האהבה ישנה התעוררות בלי הרגש כלל (משיכה) יש בה את כל המדרגות. יש את מה שנכלל בתוך כח האהבה, שזה נקרא השרש, ויש את מה שמתגלה בדרך כלל שזה העיקר, ואחר כך יש את מה שמתלבש בדרך פרט שזה הענף. כל אלה הם שלבי ההשפעה בתוך המשפיע – כח האהבה שבנפש, אתה לא מרגיש אותו בכלל. רק אחר כך, בתוך כח המושך, יש שלש מדרגות. זאת אומרת, כח המושך היא ההשפעה כמו שהיא כלולה בתוך המשפיע.

מדרגות 'תוך' ו'סוף' ('עיקר' ו'ענף') במדת האהבה

ואחר כך נתפסת בחומר הלב. [זאת אומרת, כל המדרגות האלה אינן בחומר הלב עדיין, הן רוחניות. כח מושך נתפס בחומר הלב,] שהוא כלי המקבל ההשפעה זאת. [כאן בדוגמא של אהבה, האשה, כלי המקבל זה הלב בעצמו, החומר של הלב, כמו הארץ בדוגמא הקודמת.] והוא ענין תשוקה מורגשת. [ברגע שזה מתקבל מכלי המקבל הופך להיות תשוקה מורגשת.] ואז מתגלים שלשה בחינות שבה בגילוי גמור. [במשל הקודם ההתגלות היא בשרש-עיקר-ענף כמו שהוא בגילוי, בתולדה, אחרי שזה נתפס בחומר הלב. מהן שלש המדרגות במשל של האהבה? –] היינו בחינת הביטול דאהבה זאת והתאחדותה בנפש, הוא בחינת הראש שבה.

הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל צריך להיות ברור ששרש-עיקר-ענף, הוא גם ראש-תוך-סוף. בכל תהליך יש ראש-תוך-סוף. מה זה הראש? הראש בכל דבר, גם בהתגלות,  הוא הביטול של הדבר בתוך המקור שלו. כמו השרש, מהו השרש? השרש הוא הביטול וההעלם של הדבר בתוך האדמה, כך גם הראש באהבה הוא מה שהאהבה בטילה בתוך המקור שלה – בכח האהבה.

ובחינת התּוך, הוא מהות האהבה, [האהבה למשהו,] וגילויה בדרך כלל. [זאת אומרת, זה שיש לי הרגשה שאני אוהב אותך בכלל – זה ה'עיקר'. ההרגשה שאני אוהב אותך היא העיקר של ההתגלות של האהבה.

אחר כך מה הם הפרטים שהם הנקראים 'סוף'? – כל ריבויי ביטויים שאני יכול לעשות בשביל לבטא את האהבה הזאת, אלו הענפים של האהבה.] ומה שבכחה להסתעף בריבוי פרטים, בדבור ומעשה, הוא בחינת הסוף שבה.

ומתחלה, היו כלולים שלשה בחינות שבה בבחינת הרוחניות שבה [– כח המושך. זאת אומרת, קודם כל שלשת המדרגות היו בתוך הרוחניות שבה. ו]בעת שהיתה כלולה במשפיע אותה שהוא כח האהבה. [– כאשר כח המושך היה כלול בתוך האהבה ממש שבעצם הנפש. כל זה היה לגבי מדת האהבה.]

שלשת המדרגות ('ראש-תוך-סוף') כמו שהן בחכמה

וכן על דרך זה בחכמה, יש בה שלשה בחינות. [תמיד כשרוצים להביא דוגמאות מהנפש, מביאים דוגמא מאהבה וחכמה, כי חסד – אהבה – כולל את כל הלב וחכמה כוללת את כל השכל. זה כלל בחסידות. כמו שהבאנו את הדוגמא של אהבה כך גם אפשר להביא בדוגמא את החכמה:] הביטול שבה, הוא בחינת הראש. [כאן הוא מדבר על חכמה לא כמו שהיא בשרש, לא כמו שהיא במשפיע ברוחניות, אלא הוא מדבר על החכמה הגלויה. בתוך החכמה הגלויה, שהיא כמו החלק של העץ הגלוי, יש שלש מדרגות. המדרגה הראשונה היא ביטול – תמיד ביטול הוא הראש, השרש שהוא נעלם.]

אחר כך יש את המדרגה השניה:

ומהותה [– מהות הדבר בעצמו – זו המדרגה השניה.] כמו שהוא בבחינת הברקה. [הברק שבשכל, כמו שתמיד כתוב, זו המהות של החכמה, המהות היא כנגד העיקר. השרש הוא הביטול של החכמה והעיקר זו ההברקה. (חכמה היא "כח-מה"[ח], יש הרבה פירושים ל"כח-מה". אם ה'מה' זה ביטול יש פירוש שאומר שהכח מקבל מה'מה', מהמהות). ההברקה] הוא בחינת התוך.

ובחינת הסוף, [מה זה הסוף?] היינו מה שבכחה להתסעף בריבוי הסברים שונים. [הכח לבוא לידי ריבוי הסברים בתוך הבינה, זה הסוף של החכמה.] וכל זה הוא בבחינת הגילוי דחכמה, [כל שלשת המדרגות הללו הן הגילוי של העץ – הגילוי של החכמה, אחרי המקבל.] כמו שהיא נתפסת בחומר המוח. [חומר המח הוא האדמה בעצם, כלי המקבל לגבי החכמה. כמו שחומר הלב הוא כלי המקבל לגבי האהבה, אז כך גם חומר המח הוא כלי המקבל לגבי החכמה. אחרי שהיא נתפסת בחומר המח, יש את שלשת המדרגות: ביטול, הבקרה והסתעפות להסברים רבים.]

אך מתחלה, נתהווית [צריך לומר: "נתהווה"] בבחינת רוחניות דכח המשכיל.

מהו הדבר שמקביל לכח האהבה שבנפש? זה מה שנקרא בקבלה וחסידות: "כח המשכיל". כל מה שמקביל לכח הצומח – המשפיע הרוחני – נקרא בלשון הקבלה: 'הספירות של אריך אנפין', כמו שהוא יסביר בהמשך. כח האהבה שדברנו עליו קודם הוא כמו חסד של אריך אנפין, החסד של אריך אנפין הוא כח האהבה הרוחני, בתוכו יש את כל כל שלש המדרגות. אחר כך כששלשת המדרגות מתגלות בלב – זה בזעיר אנפין. כל זמן ששלשת המדרגות נמצאות במשפיע, אז עצם הכחות האלה הוא בהעלם, בתת-מודע, זה אריך אנפין. אז מה שהוא הזכיר קודם 'כח האהבה' זה החסד של אריך אנפין. אותו דבר הוא גם לגבי חכמה, כח החכמה הוא המשפיע לגבי החכמה של המח. זאת אומרת, כח החכמה של המח הוא השורש-עיקר-ענף כמו שהוא במח כבר, כשזה יצא כבר מחומר המח, יש לו כלי, כמו ספירת החכמה. קודם לכל היה המשפיע – כח המשכיל, מה זה כח המשכיל? – חכמה דאריך. אז גם שמה היו שלש מדרגות.

בלתי תפיסא עדיין בחומר המוח, [לפני שזה נתפס בחומר המח.] (על דרך שתק רב[ט]).

הכוונה ב"שתיק רב" היא שיש לו חכמה אבל היא לא התגלתה עדיין בחומר המח. יש הרבה פירושים בחסידות מהו הסוד של שתיק רב, למדנו את זה אולי בפעם אחרת. כאן הוא מסביר ש"שתיק רב" זה כאשר הוא אמר משהו ואחר כך הקשו קושיא, והוא שתק ולא הודה, זאת אומרת הוא לא ידע איך לתרץ, אבל הוא עדיין ידע שמה שהוא אמר קודם הוא נכון. זאת אומרת, ההשפעה אצלו היא רק בכח המשכיל, היא לא מתגלה אצלו עדיין בחומר המח.

והוא ענין השפעה הרוחניות דחכמה, [כל התהליך של ההשפעה בכח המשכיל היא ההשפעה הרוחנית דחכמה.] כמו שהוא כלולה במשפיע אותה, [מי זה המשפיע של החכמה? –] שהוא כח המשכיל. ושם היה גם כן כל שלשה בחינות אלו, [כל שלשת המדרגות נמצאות שם.] כנזכר לעיל. ועל דרך זה יובן בכל פרטי הכחות דנפש, כנזכר לעיל. [אהבה וחכמה – כמו שאמרנו קודם – הם שני הכוללים, אהבה כוללת את כל הז"ת (ז' תחתונות), וחכמה כוללת ג"ר (ג' ראשונות). זה מספיק בשביל להבין את העניין הזה בכל כחות הנפש.] ודי למבין.

עולמות, נשמות, אלוקות

גם מה שאמרנו עכשיו הוא עדיין משל בלבד. כמו שאמרנו, תמיד דרכה של החסידות – דרך ההתבוננות האמתית – להביא קודם משל בעולמות – בגשמיות, אחר כך להביא משל בנפש, ואחר כך את הנמשל למעלה. זה כלל שהסברנו הרבה פעמים. במיוחד במאמרים של ר' הלל, תמיד זה הסדר שלו. זו הדרך הנכונה לנו, למי שעולה מלמטה למעלה, כדי שיוכל לתפוס כל דבר. שלשת החלקים האלה במאמר הם כנגד: "עולמות, נשמות, אלוקות". עולמות ונשמות הן שתי מדרגות של משל בשביל אלוקות. קודם הוא הסביר את זה לגבי כח הצומח, אחר כך בתוך הנפש, ועכשיו הגענו לנמשל, הנמשל הוא באלוקות – בעולמות העליונים.

במאמר הזה הרבה יותר קל להבין את הנמשל מאשר להבין את המשל שהוא הסביר קודם. למה זה ככה? – זה בעצמו מגלה לנו שכל מה שנדמה לנו שאנחנו מבינים את הקבלה – אנחנו באמת לא מבינים שום דבר. אחרי שאדם למד קצת קבלה אז יותר קל לו לתפוס את הנמשל, יותר קל לו לדבר בנמשל מאשר לדבר במשל. זה בעצמו הסימן שכל הנמשל אצלו הוא עדיין דמיון, הוא לא תפס עדיין שום דבר. למי שקצת מתמצא בביטויים של הקבלה מאד קל לדבר בביטויים האלה.

הנמשל בעולם הבריאה

והנמשל יובן למשכיל [למעלה] בהשתלשלות העולמות.

אחזור על מה שאמרתי קודם: המאמר הזה יכול להיות המאמר הראשון שלומדים בחסידות בגלל שיש בו את כל היסודות של הבנת העולמות. קודם כל, ישנם עולמות תחתונים – בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה). על-פי פשט, עולמות התחתונים הם שלשת השלבים של הגילוי, הם השרש-עיקר-ענף של הגילוי, ושלשת השלבים של המשפיע הם באצילות. אחר כך הכלי המקבל זו מלכות-דאצילות, שהיא מולידה את התולדה בבי"ע התחתונים. זה ההסבר הפשוט והיסודי ביותר בחסידות בשביל להבין את סוד בריאת העולמות. בריאה-יצירה-עשיה הם השרש-עיקר-ענף של הגילוי, זה מה שהגדרנו כהתהוות מהות חדשה. ההתהוות הזאת יכולה להיות רק על ידי כלי המקבל – הנוקבא, המלכות, וקודם לכל זה היו צריכים להיות כל השלבים בתוך המשפיע – עולם האצילות.

להיות ידוע, דבחינת שלשה עולמות דבריאה יצירה עשיה, הוא בחינת העלם וגילוי, בכלל ובפרט.

עולם הבריאה הוא כמו "בורא חושך"[י], זאת אומרת, זו בריאה – יש – של העלם. מה שאין כן עולם היצירה הוא יצירה בכלל, זה נקרא: "יוצר אור"[יא]. עולם העשיה נקרא 'תיקון בפרט', זה הסוד של שלשת העולמות. כשמתבוננים בשלשת העולמות עולם העשיה נקרא 'התגלות בפרט', או בלשון אחרת בחסידות – 'מציאות פרטית', עולם היצירה נקרא 'מציאות כללית', ועולם הבריאה נקרא 'אפשריות המציאות', כי המציאות עדיין נעלמת, כמו שהסברנו הרבה פעמים. אם כן, 'אפשריות המציאות' היא ה'חש' – השרש של המציאות, עולם היצירה הוא הכלל של המציאות, הוא העיקר, ועולם העשיה הוא הפרט של המציאות – הענפים. [מה זו אפשריות המציאות?] עולם הבריאה נקרא אפשריות המציאות, כי מאפשריות המציאות זורם תמיד חידוש אל תוך המציאות, בלי האפשריות לא תתכן מציאות. עולם הבריאה הוא אינו ביטול מוחלט, הוא אינו עולם האצילות שהוא למעלה מהמציאות לגמרי.

עכשיו הוא מתחיל להסביר את זה:

כי ענין עולם הבריאה, הוא בחינת ההעלם דנבראים בכלל. [עולם הבריאה נקרא בזהר "עלמא דאתכסיא"[יב], הנבראים שיש שם הם בהעלם, הם בתוך המקור שלהם כמו שהשרש נמצא בתוך האדמה.] וכן בפרט, נשמות ומלאכים דבריאה, הם שרשים נעלמים דדומם צומח חי מדבר דעשיה. [כל מה שמתגלה בעולם העשיה – דומם, צומח, חי, מדבר – השרשים הנעלמים שלהם בבריאה, לדוגמא: אם יש לי שעון על היד, השרש הנעלם שלו הוא בעולם הבריאה.] שהם בטלים ונכללים במקורם האלקי, ונקרא עלמין סתימין. [בזהר יש כמה פירושים מה זה 'עלמין סתימין', יש פעמים ש'עלמין סתימין' זה באצילות. אבל הפירוש הפשוט של 'עלמין סתימין' – כמו שמוסבר בחסידות – זה תמיד עולם הבריאה. בגלל שהשרש של כל דבר שמתגלה למטה הוא סתום ונעלם בעולם הבריאה. זו מציאות, אבל זו אפשריות המציאות, היא עוד לא מתגלה עדיין.]

על דרך דוגמא, כדגים שבים. [כמו הדגים שנעלמים בתוך המקור שלהם. נשים לב: איזו דוגמא הוא הביא קודם במשל? – דוגמא גשמית, אחר כך הוא הביא דוגמא מהנפש – דוגמא רוחנית. כך גם פה הוא נותן קודם כל דוגמא גשמית, בעניין הזה הדוגמא הגשמית היא הדגים שבתוך הים, ועכשיו הוא מביא את הדוגמא הנפשית –] או [כמו] אותיות המחשבה המתאחדים בשכל, בלתי נפרדים כלל במהות ומציאות בפני עצמם.

זה נקרא 'מחשבת שכל', שאתה לא מרגיש את מציאות האותיות. אם אדם מרגיש שהוא חושב באותיות זו כבר לא מחשבה פנימית, אלא זה הרהור חיצוני. מחשבה אמתית היא שהאותיות נעלמות בתוך השכל, אתה לא מרגיש את האותיות בכלל. הן ישנן, אבל אתה לא מרגיש אותן. זו מחשבה של התבוננות אמתית. לכן (וזה קשור למה שהסברנו קודם) התבוננות אמתית היא בדיוק ההיפך מכוונות חיצוניות על-פי קבלה, כי התבוננות אמתית היא דווקא כשאתה לא מרגיש את האותיות שאתה חושב, אתה לא עושה עניין מהאותיות. התבוננות אמתית היא להיפך, האותיות בטלות בתוך השכל. כשבן אדם מצייר את האותיות וכדומה, אם לא היה לו קודם את הביטול של 'מחשבת שכל' – זה לגמרי היפך הכוונה. אם הוא קודם הגיע לפנימיות, אז, כמו שהסברנו אתמול, הוא יכול אחר כך להלביש את הפנימיות אל תוך החיצוניות. אם הוא לכתחילה מתעסק בחיצוניות – ציורי האותיות – זה בדיוק היפך השכל האמתי, כי מחשבת שכל אמתית היא דווקא אי-הרגשת האותיות.

התבוננות כללית והתבוננות פרטית

אם אתבונן שה' בורא ומהווה את השעון הזה ברגע הזה, ואחשוב על זה באמת בעומק – אגיע למצב שלא ארגיש את עצמי בכלל. כתוב שלא להרגיש את עצמי בכלל הוא דווקא על ידי ריבוי אותיות נעלמות. מצב בו אני חושב כל כך הרבה פרטים לגבי השעון וזה לא מביא אותי להרגשת האותיות, למרות שיש דווקא המון אותיות, רק בגלל שהן בהעלם אז אני גם מפסיק להרגיש את עצמי.

זה ההבדל בין התבוננות כללית להתבוננות פרטית וזה גם ההבדל בין חסידות חב"ד לחסידות הכללית. כל חסידות היא על-פי התבוננות ולא על פי כוונות חיצוניות של קבלה בלבד, רק שהחסידות הכללית היא גם עניין התבוננות כללית, שמספיק, כמו שאמרתי עכשיו, שנתבונן ונתעמק בזה שה' ברא את השעון, כי אי-אפשר לדרוש יותר מזה מרוב האנשים. העניין של חב"ד הוא שצריך להתבונן, כמו במאמר הזה, בכל הפרטים שאני יכול לתפוס שקשורים לבריאת השעון הזה. כל זמן שאני מתבונן בזה אני לא מרגיש את האותיות של ההתבוננות אפילו אם אתבונן בכל המאמר הזה. אם אני חוזר על זה כמו תוכי במחשבה – זה חיצוני, זה לא זה. אבל אם אקח משפט מכאן ואתבונן בו, והאותיות יהיו בטלות בתוך העניין – זה פנימי, אם זה לא ככה אז זו לא התבוננות, זה חיצוני לגמרי. (אחרי שאדם הגיע לזה הוא יכול להרגיש את זה שוב בתוך האותיות, אבל זה עניין אחר שדברנו עליו, שזו כמו המתקה לפני הבדלה, קודם צריכה להיות ההבדלה).

איך הגענו לזה? – זה קשור למה שהוא כותב כאן, שהאותיות של המחשבה באמת לא מורגשות, הן כמו דגים בתוך הים. זה שרש ההתגלות של העולמות.

הנמשל בעולם הבריאה – המשך

רק ענין היש שבהם, הוא מה שהם נתפסים במציאות דבר מה.

זאת אומרת, להם בעצמם יש מציאות, הם לא בעולם האצילות שאין בו מציאות בכלל. הם נתפסים בדבר מה, אבל הם נכללים וסתומים בתוך המקור ולא מתרבים מהמקור להיות מציאות בפני עצמם, אבל יש להם איזושהי מציאות.

מה הדוגמא לזה?

וזה מה שכתוב בהם, [על השרפים שבעולם הבריאה כתוב:] "בוערות כמראה הלפידים". [הפסוק הזה נמצא (בישעיהו) ביחזקאל[יג] שראה את השרפים שמקורם בעולם הבריאה. מה "בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים" מלמד אותנו? –] כי ענין הלפיד, [השרפים הם כמו לפיד, זו הכנה טובה לל"ג בעומר.] הוא שהאש מקיפו מכל צדדיו, ואינו נראה כלל העץ.

לפיד אמתי עשוי מעץ, אבל האש כל כך גדולה מסביבו עד שלא ניתן להבחין בו, למרות שהעץ ישנו. זה עניין השרפים, יש להם מציאות, אבל מציאותם נכללת בתוך המהות – בתוך האור הגדול – עד שמציאותם איננה מורגשת. זו גם דוגמת האותיות שהובאה קודם בשביל ההתבוננות, האותיות הן כמו הלפידים – העץ, אבל לא ניתן לראות אותו כיוון שיש אש מסביב. הן משל גשמי בשביל המציאות בעולם הבריאה. יש מציאות בעולם הבריאה, אבל אי-אפשר לראות אותה.

רק פועל פעולתו, שיותפס האש ויאחז. [לא רק שיש עץ באמת, אלא שהוא גם פועל פעולה. מהי הפעולה שהעץ פועל? – הוא תופס את האש, בלי העץ האש היתה מסתלקת.] ולא יתבטל במקורו, באש היסודי. [בלי העץ האש היתה מתבטלת.] כך למעלה, המה בטלים ונכללים לגמרי באלֹקות, רק שהביטול הוא בחינת יש, מוגבל במדה ושיעור. [זאת אומרת, הביטול שלהם הוא עדיין בבחינת יש מוגבל במידה ושיעור, לא כמו בעולם האצילות.]

(לא בבחינת אלקות ממש, שאינו מוגבל כלל. [לאלוקות ממש – אין גבול, לא כמו לפיד. לפיד זה דבר מוגבל וגם האש שלו מוגבלת, זו לא אש אין-סופית, לכן זורקים בל"ג בעומר את כל הלפידים לתוך המדורה. המדורה היא כמו עולם האצילות, אבל כל לפיד בפני עצמו הוא כמו עולם הבריאה. ללפיד יש שיעור ומידה.] רק אין לו תחלה ותכלה כו'). [זאת אומרת, לאלוקות ממש אין תחילה ותכלה.]

לכן, המה בבחינת מציאות דבר מה. אבל בחינת הפירוד, לא ימצא בהם כלל.

עד כאן הוא הסביר את עולם הבריאה. אין לנבראים שם פירוד, אבל הם מוגבלים.

'פרומקייט' – עשיה, 'לעבעדיק' – יצירה, אי-הרגשת עצמו – בריאה

דרך אגב, אפשר להסביר שכל העניין של חב"ד בכלל, הוא הביטוי של אדמו"ר הזקן שיהודי לא יכול ולא מסוגל בשום אופן להיות נפרד מה', הוא לא מסוגל אף פעם להיות נפרד. לא כל יהודי הוא צדיק גמור ששייך לעולם האצילות, כל אחד שאינו צדיק שייך לעולמות הנבראים התחתונים – בי"ע. עיקר העניין של חב"ד הוא שכל אחד – בינוני – יכול להגיע למדרגה של עולם הבריאה לפחות. הצדיק מגיע לעולם האצילות. לכן החסידות הכללית חשבה שזה לא אפשרי. לפי החסידות הכללית – כך מסבירים בחב"ד – אפשר להגיע רק לעולם היצירה, מהו עולם היצירה? – התלהבות ושמחה בעבודת ה' כל הזמן.

המתנגדים דורשים שכל אחד יגיע רק לעולם העשיה ברוחניות – שלחן ערוך. עולם העשיה נקרא 'שמירת הדינים', קבלת עול מלכות שמים. מה שהם דורשים נקרא 'פרומקייט' (אֲדִיקוּת) – להיות 'פרום', להיות 'פרום' זה עולם העשיה. עולם היצירה נקרא 'לעבעדיקער', זה הביטוי. "פרומקייט און לעבעדיקער". 'פרומקייט' זו חרדיות טבעית, 'לעבעדיק' זה דבר מלא חיות בכל עניין, כל דבר לחיות ולהיות בהתלהבות וחיות ממנו. מהי חיות? – הכלל של כל הפרטים. זה שהוא שומר טוב על כל פרט ופרט זה 'פרומקייט', כל פרט הוא תופס, הוא רוצה לצאת ידי חובת כל דבר. אבל הכלל של כל הפרטים האלה הוא החיות, "וחי בהם"[יד]. הכלל של כל התורה הוא "וחי בהם" – שיהיה לו חיות. הפרטים הם כל המצוות, כל מצוה בפני עצמה. הכלל והפרט האלה הם רק התגלות נפרדת, הוא לא חלק מה', הוא לא בטל. הוא יהודי שהנשמה שלו נקראת: "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי"[טו], הוא מגלה את מדרגות יצירה ועשיה שלו, שהם כמו נפש ורוח.

עיקר דרישת ה'לא-חסידים' היא שכל אחד יהיה שלם במדרגת העשיה, "המעשה הוא העיקר"[טז]. החסידות הכללית דורשת שאדם יגיע לכלל – לחיות, זה עולם היצירה. וחב"ד דורשת עוד יותר מזה, לא רק שיהיה את הכלל של הפרטים – הכלל של ההתגלות, אלא היא דורשת שיגיעו לשרש הנעלם, השרש הנעלם הוא עולם הבריאה שבו יש התלהבות והוא לא מרגיש את עצמו, כמו לפיד שלא רואים אותו בתוך ההתלהבות. [ביטול.] זה לא ביטול של האצילות, בגלל שזה מוגבל עדיין, אבל זה נקרא שהוא 'לא נפרד'.

אפשר להיות 'מיט חיות', עם הרבה התלהבות, ועדיין להיות נפרד. אני מרגיש שאני עכשיו מתלהב ושמח בעבודת ה', 'ברוך ה' שלא עשני גוי' – זה דבר גדול מאד, אבל זה עדיין עולם היצירה. זו המגמה של כל החסידות, להגיע למצב של חיות אמתית, אני חי את התורה, לא מקיים את התורה "מצות אנשים מלומדה", אלא כל דבר אני חי. היסוד של חסידות חב"ד הוא שאפשר להגיע למצב שיהודי לא יהיה נפרד מה', כי יהודי בטבעו לא יכול להיות נפרד מה'. [מהו הביטוי ביידיש?] 'א איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין נפרד פון אלקות'[יז], זה הביטוי של האלטער-רבי וזה אחד מהיסודות של חב"ד. לא להיות נפרד זה יותר מהחיות הכללית שאדם חי את הכל – 'לעבעדיקער',  זו מדרגת עולם הבריאה. באופן כללי עולם הבריאה הוא כנגד חב"ד, עולם היצירה הוא כנגד חג"ת, ועולם העשיה הוא כנגד נה"י[יח]. כנגד מה שנקרא: "ראש, תוך, סוף". לפי זה, למה קוראים לחסידות חב"ד כך? – כי חב"ד זה להיות במדרגת עולם הבריאה. שאר הצדיקים אמרו שלהגיע לעולם הבריאה זה לא בהישג יד של כל אחד.

מחלוקת כמה צדיקים על אדמו"ר הזקן

סיפרנו פעם על רבי לוי יצחק מבארדיטשוב שכתב לחוזה מלובלין שספר התניא שייך ל'בורא חושך'. כשהחוזה מלובלין פתח את התניא הוא ראה חושך (לחוזה היו שלשה ספרים שהוא פתח והיה לו אור, שלשת הספרים הם: ספר הזהר, אור-החיים הקדוש ומאור-עיניים של ר' נחום מטשערנוביל, הזכרנו אותו לפני כמה ימים). אז כשהחוזה ראה חושך הוא כתב על כך מכתב לר' לוי יצחק מבארדיטשוב. ר' לוי יצחק כתב בחזרה מכתב בו הוא הגן על האלטער-רבי (רבי לוי יצחק היה מחותנו של אדמו"ר הזקן ומקורב אליו, כמה צדיקים לא הבינו את האלטער-רבי, כמו שחלק לא הבינו את רבי נחמן. הם חשבו שחב"ד זו סטייה מהחסידות המקורית – מהבעל-שם-טוב, בגלל שהסגנון שלו היה מאד אחר – חשבו שהוא סוטה מזרם ה'מיינסטרים' של החסידות. האמת היא שהפרט הזה לא נכון לגבי המחלוקת על רבי נחמן, על רבי נחמן היתה מחלוקת אחרת, ידעו שהוא הולך בדרך הבעל-שם-טוב פחות או יותר, אלא שהיתה מחלוקת על מה שהוא מתפאר בעצמו וכדומה. מה-שאין-כן בחב"ד המחלוקת היתה בגלל שחשבו שחב"ד היא לא דרך הבעל-שם-טוב, היא לא נראית אותו דבר, היא נראית משהו אחר לגמרי: מחקר, מחשבה, פילוסופיה וכו'). אז רבי לוי יצחק ענה לחוזה מלובלין שבאמת ספר התניא הוא ממדרגת "בורא חשך" שהיא גבוהה יותר מ"יוצר אור" ולכן הוא ראה חושך. כל שאר הספרים לפני התניא הם "יוצר אור", והתניא הוא "בורא חשך". האלטער-רבי היה אומר על התניא, שתניא הוא מה שלומדים בגן-עדן העליון. גן-עדן העליון הוא עולם הבריאה וגן-עדן העליון הוא עולם היצירה, כל שאר הספרים לומדים בגן-עדן העליון ותניא לומדים בגן-עדן העליון.

הדרישה החב"דית – ביטול-היש, להיות משפיע

מכיוון שהתניא ניתן לכל אחד, משמע שהעניין של חב"ד הוא לדרוש מכל אחד להגיע למדרגה של לא-להיות-נפרד על ידי התבוננות דווקא. הדרך הזו היא ה'ראש' לגבי החיות שהיא ה'תוך', ולגבי המעשה שהוא ה'סוף'. כמובן שגם על פי חב"ד צריך חג"ת ונה"י, אבל אם יש 'ראש' אז הוא מנהיג את כל השאר ואם אין 'ראש', אז יש רק 'תוך' ו'סוף'. העניין של חב"ד שיהיה גם 'ראש'. 'ראש' עניינו הוא לא-להיות-נפרד, ה'תוך' זה "לעבעדיקייט", אנשים מתלהבים נקראים "אנשי לבב"[יט]. יש ביטוי שחוזר על עצמו הרבה פעמים בשלחן ערוך – "אנשי מעשה"[כ], כתוב הרבה פעמים: "אנשי מעשה" – עושים כך וכך, הם עושים יותר מהחובה, הביטוי "אנשי מעשה" אמור על אלו שהשיגו בשלימות את עולם העשיה.

הסברנו הרבה פעמים שישיבה חב"דית אמתית עושה מכל אחד משפיע. איך אפשר לראות אם מישהו משפיע? – אם הוא לא נפרד מהמקור. ברגע שהוא לא נפרד מהמקור אוטומטית הוא מחבר. (כמו שהסברנו קודם, השרש מחבר ומשפיע כל הזמן. בלי שרש – אין משפיע, אפילו אם זה המשפיע של ההשפעה התחתונה. בתוך המערכת של שלשת השלבים של ההשפעה התחתונה – המשפיע של המערכת הזאת הוא עולם הבריאה. עולם הבריאה הוא משפיע כמו השורשים, כלומר: לגבי העץ המשפיע הוא השורשים, אבל כח הצומח הוא המשפיע האמתי – הוא נעלם, אבל לגבי העץ – המשפיע הם השורשים שלו. עוד פעם, למה זה המשפיע, בגלל שהראש הוא המנהיג של הגוף).

רואים שמי שהוא "איש מעשה" או "איש לבב" – לא מסוגל להיות מנהיג, הוא טוב לעצמו. מי שהוא "איש לבב" – לעבעדיקער, שעושה את הכל מאה אחוז נכון, זה טוב מאד בשביל עצמו, אבל זה לא שייך למישהו אחר. אמנם מישהו אחר יכול לשמוח מכך שהוא רואה שיש יהודי שמח ומלא התלהבות, אבל זו השפעה בעקיפין, ולהיות מנהיג ממש – עדיין לא שייך. מה שאין כן לפי חב"ד כל אחד יכול להיות מנהיג ממש, רק מתי? – אם הוא יגיע לפחות לביטול-היש שמשמעו לא-להיות-נפרד. זה עולם הבריאה, זה על ידי התבוננות 'ראש'. לכן כתוב "ראשי אלפי ישראל",[כא] שהם הראשים לגבי שאר הנשמות שבעולם היצירה והעשיה.

"ברוך שאמר והיה העולם" – רדל"א, "ברוך הוא" – גולגלתא

[איך זה קשור 'לברוך שאמר'?] רצינו להסביר מהו 'עומק' ו'עומק דעומק', ובשביל להסביר מהו 'עומק' צריך                                                          לדעת שיש רדל"א וגולגלתא. "ברוך שאמר והיה העולם" זה רדל"א, וגולגלתא זה "ברוך הוא". בהמשך נראה שבמדרגה הכי גבוהה, הגולגלתא היא ה'עומק' של הכל, והרדל"א זה ה'עומק דעומק' של הכל. אבל בשביל להבין מה זה צריך להבין מה זה 'ראש-תוך-סוף', בגלל ש'עומק' וה'עומק של העומק' הוא למעלה מה'ראש-תוך-סוף'. ובשביל להבין מה זה 'ראש-תוך-סוף' – שהם 'שרש-עיקר-ענף' של כל המדרגות – צריך להבין את כל העולמות. עוד פעם, יש בתוך המאמר הזה את הכל, והכל נכלל ב'ראש-תוך-סוף'. אחרי שמבינים מה זה 'ראש-תוך-סוף', אפשר להבין מהו 'עומק' ומה זה 'עומק דעומק'. קודם כל בפרט ואחר כך בכלל. וכשנגיע ל'עומק דעומק' נסביר שזה נקרא "צדיקים גמורים ובעלי תשובה". כל המדובר עד עכשיו, רדל"א וגולגלתא, הוא רק על "ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא" שזה בעלי תשובה וצדיקים גמורים. [אה, על זה כל ה'סיפור'...] כן, כל ה'סיפור' הוא רק על "ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא".

האמנם כולם יכולים להגיע לחב"ד-בריאה?

[בקשר למה שדובר קודם, הרי בכלליות לא לכל אחד יש שרש פנימי בעולם הבריאה.] בפרטיות כל אחד יכול להגיע לעולם הבריאה, הרי כמו שאתה אומר, יש כלליות ויש פרטיות, בפרטיות הבינוני יכול להגיע לעולם הבריאה. [אפילו ששרש הנשמה שלו היא מעולם היצירה?] כן, אפילו ששרש נשמתו הוא מיצירה ועשיה.

היו הרבה חסידי חב"ד שהיו "אנשי לבב". עיקר העניין של חסיד הוא שהוא שמח כל הזמן. היום בקושי רואים אותם, נשאר רק אחד... שארית הפליטה. לפני כמה דורות היו הרבה. אבל בכל זאת במדרגה שלהם היו מהם שהיו גם כן מעולם הבריאה, אפילו שהמידה העקרית שלהם היא התלהבות.

אני לא זוכר בדיוק את הביטוי, אבל כשהרבי הרש"ב היה נער, אמא שלו היתה משבחת אותו בעיני מישהו. היא היתה אומרת עליו שהוא "פרומער ווי א מתנגד" – פרום כמו מתנגד (מתנגדים הם מאד פרומערים, מאד חרדים, שומרים מצוות בדייקנות), ו"דאווענען ווי א חסיד" – מתפלל כמו חסיד. הכוונה בסיפור הזה היא להגיד שכל אחד יכול להיות כל המדרגות, אבל עיקר העניין שלו הוא דייקנות בפועל ממש, אפילו שהוא חסיד. יש אחד שעיקר העניין שלו היא התלהבות, להיות שמח ולשמח את כולם, לעשות כל דבר בחיות. ויש אחד שעיקר העניין שלו הוא להיות משפיע בגלל שהוא בטל. (עוד פעם, משפיע שהוא לא בטל זה סטרא אחרא, אם אחד הוא משפיע ולא בטל זו ישות, זו קליפה. משפיע אמתי זה רק השרש, והשרש הוא בתוך המקור. רק כשהוא בתוך המקור הוא יכול להשפיע). בכל זאת, הבינוני של התניא שכתוב עליו שהוא מדת כל אדם, כל אחד יכול להיות בינוני בכל עת שירצה, הוא יכול בפרטיות, על כל פנים, להגיע לעולם הבריאה- חב"ד. בפרטיות יש את זה בכל מדרגה.

מצב הנבראים בעולם היצירה

עד כאן הסברנו מהו עולם הבריאה, שהנבראים שם אין להם פירוד, הם מציאות אבל הם לא נפרדים. עכשיו, מה זה עולם היצירה?

אבל בחינת נשמות ומלאכים דיצירה, הוא בחינת גילוי במהות ומציאות, נפרד קצת ממקורם.

כמו שאמרנו, "איש לבב", הוא לעבעדיק-חי, אבל הוא קצת מרגיש את עצמו. אם לאדם יש הרבה חיות והתלהבות אמתית – הוא מרגיש את עצמו רק קצת, לא הרבה. מי שהוא מאד דייקן לעשות כל דבר בפרומקייט – בתכלית הדיוק – יש לו הרבה הרגשת 'אני', אפילו שהוא בסדר גמור.

בעולם הבריאה שזו התבוננות – הנבראים בכלל לא נפרדים, אין להם מציאות בעצמם, אפילו שהם נבדלים. בעולם היצירה ששם הנבראים מתלהבים – יש קצת מציאות, מציאות כללית. בכלל – הנברא נמצא, אבל בפרט – אין לו פרטים. איך אפשר להסביר דבר שהוא מציאות כללית נטולת פרטים? – מי שהוא "וחי בהם"[כב], כל הפרטים שלו נובעים מהחיות, תוך כדי השמחה הוא מניח תפילין ועושה הרבה דברים. אין לו הרגשת מציאות של הפרטים, אלא רק את הרגשת המציאות של הכלל, של החיות. ממילא הוא לא מרגיש את עצמו כל כך, בגלל שההרגשה הזאת של ה'אני' היא לא כל פעם במשהו פרטי אחר, זאת אומרת ה'אני' לא מתפשט הרבה, אלא הוא רק נמצא בתוך הכלל – שהוא בחיות. אם כן, הרגשת היש שלו היא פחות מאשר בעולם העשייה, ששם זה מעשה. [אבל החיות עצמה יכולה להיות שלילית!] זו כבר 'אש זרה'. את כל המדרגות האלה יש גם בלעומת זה, יש התלהבות של גאוה, חב"ד של גאוה, ומעשה של גאוה. הכל יכול להיות בלעומת-זה.

באמת בעולם הבריאה העיקר זה ההתבוננות של 'אחד'. [אם העיקר זה ההתבוננות למה יש בכלל דיבור?] הדיבור הוא רק אחיזה. עיקר המצוה של עולם הבריאה – תפילה מיושב – זה ההתבוננות ב"אחד". באצילות התפילה היא בלחש. [אבל בכל עולם יש דיבור] נכון, גם באצילות יש דיבור, בחסידות זה מלכות, בכל מדרגה יש מלכות. הכלל של תפילת הבריאה זה ההתבוננות ב"אחד".

שמעתי הרבה שלא מבינים את מה שכתוב שצריך להאריך בד' של "אחד"[כג]. לפי האמור חשוב להסביר, האלטער-רבי כותב[כד] שלהאריך בד' של "אחד" הכוונה היא להאריך בהתבוננות, לא באמירה, הרבה חושבים שזה הפשט. זה מביא אותם לחפש הברה יותר נכונה, בגלל שלפי ההברה שלנו שאין חילוק בין ד' דגושה לד' רפויה וכו', אז אי-אפשר להאריך בד', בגלל שהיא סוגרת את ההברה ולא נמשכת. הד' הרפויה שלנו היא לא באמת הד' הנכונה ואני לא יודע אם התימנים אומרים את הד' הנכונה, אבל אם היה אפשר לומר את הד' הנכונה – אז כן היה אפשר להמשיך אותה. אם ה"אחד" היה בלשון נקבה – "אחת" [בהברה ספרדית]– אי-אפשר היה להמשיך, אבל "אחת" [בהברה שלנו] – כן היה אפשר להמשיך. הד' שאנחנו אומרים היא דגושה, לא רפויה, לכן בהברה שלנו אי-אפשר להמשיך אותה. מי שממשיך את הד' הוא משבש את המילה, הוא שם שְׁוָא-נע תחת הד' וזה שיבוש[כה]. מה שאין כן, אם הד' היתה ד' רפויה – אז היה אפשר להמשיך את עצם הברת האות. הקדוש-ברוך-הוא עשה בהשגחה פרטית, שבינתיים אין לנו את המבטא שיהיה אפשר לפיו להמשיך נכון את הד', לכן זה מחייב אותנו שהפירוש הוא כמו פירוש האלטער-רבי שהאריכות בד' היא דוקא באריכות של מחשבה, של התבוננות. כל תפילה מיושב על פי קבלה היא עולם הבריאה, ועולם הבריאה זה עולם ההתבוננות. [מה אם יש כמה אנשים שאני מכיר שאומרים שלשון הקדש האמתית נהגית עם ו[כו] ו-ד[כז] תימנית?] זה כבר המצאות, בגלל שגם אצל התימנים אין מסורת ברורה לגבי הדל"ת. יש דברים שצריכים מסורה, כמו חגבים ועוד דברים,  אם אין מסורה אז לא צריך לחדש אותם. לתימנים יש באמת הרבה מסורות נכונות.

אבל זה לא העיקר, העיקר – במיוחד ב"שמע ישראל" – זה ההתבוננות. למה אומרים מילים ולמה זה מלכות? בגלל שזו תפילה, תפילה מיושב, ועצם המושג 'תפילה' זה מלכות, דיבור. לא תתכן תפלה בלי דיבור.

נחזור לענייננו: ביצירה, שזו החיות, יש קצת מציאות נפרדת ממקורה.

(ולכן ימצא בחינת הפירוד בהם, כמו אפקוהו למטטרון, שהוא במטטרון דיצירה.

יש את המלאך מט"ט גם בעולם בריאה. כתוב בחז"ל[כח] שאלישע – 'אחר', נכנס לפרדס וראה שהמלאך מט"ט יושב, ולכן הוא יצא לתרבות רעה – סיפור ארוך. כתוב שם שהמלאך הזה (שהוא שר העולם בעולם הבריאה) טעה, הוא היה צריך לעמוד בכדי שאלישע-'אחר' לא יטעה, 'אחר' למד שאין ישיבה למעלה, ואז כשהוא ראה שמישהו יושב שם היה נדמה לו שיש שתי רשויות חס-ושלום ויצא לתרבות רעה. אז כתוב שאחרי ש'אחר' טעה "אפקוהו למט"ט" – הוציאו את המלאך מט"ט בעולם היצירה – ונתנו לו עונש של ששים מלקות של אש, בגלל שהיה לו לעמוד כדי שלא יטעה 'אחר'. איך יתכן שהמלאך טעה? זה יתכן בגלל שבעולם היצירה הוא קצת מרגיש את עצמו, מכיוון שהוא קצת מרגיש את עצמו הוא לא בביטול גמור ולכן הוא יכול לטעות בשכל. כמו שאמרנו, שתיקון חב"ד נקרא 'תיקון הטעות' – 'תיקון את הדעת'.

כמו שלמדנו ב'מי השילוח', זה אחד הדברים הכי חשובים, שסוד חטא עץ הדעת הוא טעות, אי אפשר אחרת כי לא היו יצרים עדיין. גם האור-החיים הקדוש מסביר ככה. טעות באה מישות, אם לאדם לא היה שום ישות הוא לא היה טועה. הטעות נובעת מכך שאין לו את עולם הבריאה בשלימות, הוא עדיין שייך לעולם היצירה. לכן אפילו המלאכים בעולם היצירה עלולים מתוך הישות – חסרון חב"ד – לטעות, ולכן מגיע להם עונש כמו המלאך מט"ט. אין להם יצר, אבל יש להם אפשרות להתבטל יותר או פחות. לגבי ביטול יש להם קצת בחירה ולכן מגיע להם את העונש אם הם טעו. כמו שכתוב בכלל בחז"ל ובהלכה, שעבירה בשוגג מגיעה מהעלם הרע, בגלל שבצדיק כתוב: "לא יְאֻנֶּה לַצדיק כל אָוֶן".[כט]

הוא אומר שכאן מדובר על מט"ט של עולם היצירה דווקא, כי יש גם בעולם הבריאה מט"ט בכתבי האריז"ל בעץ-חיים.[ל] בעולם הבריאה לא יתכן הסיפור הזה, לכן מט"ט הוא מט"ט שבעולם היצירה. גם כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל שהכוונה בכך ש"נכנסו לפרדס" הוא שהם נכנסו לעולם היצירה, ומה שאלישע ראה שם הוא את מט"ט של עולם היצירה. בעולם היצירה יש אפשרות לטעות כי יש קצת הרגשת עצמו ולכן מגיע עונש לפעמים.

[וכן יש עוד פסוק באיוב[לא] שאומר:] וכן "וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה כו'"). ["תָּהֳלָה" משמעה עלילה ועונש. שה' לפעמים נותן עונש. "תָּהֳלָה" – יש לו תרעומת נגד המלאכים] אך עדיין הגילוי הוא בדרך כלל בעולם היצירה, ואין שם עדיין פרטי התחלקות הנבראים, כל אחד ואחד במהות [ניכר] בפני עצמו, עד עולם העשיה, ששם ניכר התחלקות הנבראים, כל פרט ופרט בפני עצמו, כל אחד מלובש בכלי וחומר שלו. וזהו ענין מה רבו מעשיך ה', [דווקא בעולם העשיה. הוא דורש שדווקא במעשים כתוב "רבו", בגלל שבעולם העשיה יש ריבוי התחלקות, מה שאין כן למעלה מעשיה – אין ריבוי התחלקות.] שבעשיה דייקא, ניכר פרטי התחלקות.

עד כאן הוא הסביר בקיצור את שלשת העולמות בי"ע – עולמות התחתונים – שהם העץ שמתגלה, שיש לעץ 'שרש-עיקר-ענף'. מעל לזה יש את כלי המקבל ושלש המדרגות האלה בתוך המשפיע, ורק למעלה מכל זה יש 'עומק דעומק'.