עולמו של בעל תשובה

בע"ה

ד' איר תשמ"ג – ירושלים

פלח הרימון מאמר ד"ה "ברוך שאמר" (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.   כוונות "ברוך שאמר"

הקדמה

נתחיל את מאמר ד"ה 'ברוך שאמר' בפלח-הרימון, הנושא שלו הוא תפלה. כנראה, וכך באמת כתוב, שרבי הלל כתב פירוש מלא על כל הסידור וכל מה שנשאר הוא מאמר אחד – המאמר הזה. הוא כתב על כל הסידור מההתחלה ועד הסוף ולכן הוא קרה לזה פה למעלה: "פלח-הרימון תפלה", סידור תפלה לכל השנה. מה שנשאר הוא המאמר הראשון על 'ברוך שאמר'. אז אם מוציאים את המאמר הזה לאור לא צריך לקרוא לו 'פלח-הרימון' בדוקא.

כוונת המקובלים הספרדים וכוונת ה'חברים' ל'ברוך שאמר'

ברוך שאמר והיה העולם, רישא דלא אתיידע. ברוך הוא, בחינת גולגלתא כו'.

קודם הוא מביא את הכוונה בכתבי האריז"ל. האריז"ל מציין שיש שלש-עשרה פעמים "ברוך" בברכת 'ברוך שאמר', ובהם ישנן שתי כוונות. כוונה אחת היא כנגד יג מדות הרחמים, הכוונה הזו כתובה בכל סידורי המקובלים הספרדים, סידור הרש"ש וכך הלאה. הכוונה השניה, שתיכף נסביר אותה, מקובלת מה'חברים', היא לא מובאת בסידור הרש"ש בכלל, אבל בחסידות דוקא מקבלים אותה בתור הכוונה העיקרית בברכת 'ברוך שאמר'.

הכוונה השניה שכתובה בפרי עץ חיים מובאת מ"החברים", החסידות קיבלה דוקא אותה בתור הכוונה העיקרית. הכוונה היא ששלש-עשרה מדות הן י"ג מדרגות בהשתלשלות העולמות מלמעלה למטה. ההשלשלות מתחילה מרישא דלא אתיידע, לגולגלתא, אחר כך למוחא סתימאה וכן הלאה. כל זה מוסבר במקומות רבים בחסידות, החל מסידור אדמו"ר הזקן, מי שרוצה להבין את זה טוב יסתכל שם ויראה שהוא מסביר כל אחד מהשלש-עשרה האלה, למה 'ברוך שאמר' הוא רדל"א ולמה 'ברוך הוא' זה גולגלתא, וכן הלאה. הענין מבואר יותר באריכות ב'פירוש המילות' של אדמו"ר האמצעי, ששם הנושא משתרע על הרבה פרקים. כל אחד הוא כנגד המדרגה שלו, 'ברוך שאמר' הוא תיקון עד עולם העשיה, להגיע מרדל"א שבעולם האצילות עד עולם העשיה. רדל"א בעולם האצילות רומז גם למדרגת 'יחיד' שלפני הצמצום וכך הלאה. זאת אומרת, רדל"א-גולגלתא-מוחא סתימאה, מרמזים כנגד יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, אבל על פי פשט הוא מדבר על עולם האצילות. שלש עשרה מדרגות של השתלשלות – זו הכוונה של ה'חברים' בפרי עץ חיים, זו הכוונה שמתפרשת בכל חסידות חב"ד על 'ברוך שאמר'.

לסיכום, הפירוש בקיצור מופיע בסידור אדמו"ר הזקן, הפירוש מופיע יותר באריכות בפירוש המילות – פירוש התפלה של האדמו"ר האמצעי, וכאן במאמר זה הביאור הכי עמוק רק על ההתחלה, רק על ה"ברוך שאמר" ו"ברוך הוא" – שתי המדרגות הראשונות, "ברוך שאמר והיה העולם" זה רדל"א ו"ברוך הוא" זה גולגלתא. את זה הוא מביא רק בתור ציטוט, זה דבר ידוע, עכשיו צריך להתחיל להבין את זה.

ב.    כח הידים

"ימינך פשוטה לקבל שבים" – יש בידים כח נעלה מהראש

הנה כתיב, ימינך פשוטה לקבל שבים.

למאמר הזה אפשר לקרוא 'מאמר התשובה' בגלל שיש בו הרבה ענייני תשובה. הוא מתחיל במדרש חז"ל[ב] על הפסוק "ימינך ה'"[ג], "ימינך פשוטה לקבל שבים", שיד ימין שלך, הקב"ה, היא פשוטה בשביל לקבל אותנו בתשובה. תמיד מכוונים את זה בחודש אלול, חודש התשובה, כמו שכתוב בכוונות בכתבי האריז"ל. השאלה פה היא למה התשובה קשורה עם היד – "ימינך"? למה לא משהו אחר. משמע מכאן שיש קשר מיוחד בין תשובה לבין כח הידים. יש ביד כח מיוחד של תשובה.

היינו להיות שיש בידים כח יותר נעלה מהראש. [יש ביד דבר יותר גבוה מהראש, אפילו מהמדרגה הכי גבוהה שבראש.] לכן, לקבל שבים, [מה זה "שבים"?] היינו מי שהיה רחוק מאלקות לגמרי, [בגלל שהוא רחוק, הראש לא יכול לקבל אותו.] אינו [– אי אפשר לקבל אותו בתשובה –] אלא מבחינת ימינך דייקא.

מדרגת "ימינך" קשורה לכהנים שנושאים כפיים, שיש מדרגה ביד שהיא יכולה לקבל שבים, את מי שרחוק לגמרי מאלוקות. ביד יש כח לרפא אנשים מה שאין כן בראש, יש ביד כח נעלה יותר אפילו מהמדרגה הכי גבוהה שבתוך הראש. זהו סוד נשיאת כפיים – "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ"[ד] – כמו שהוא יסביר.

תמיד התשובה היא למעלה מטעם ודעת. מה הרמז בגשמיות שיד היא יותר גבוה מהראש? שאפשר להעלות את היד הרבה יותר גבוה מהראש. כל דבר בגשמיות חייב להיות אותו הדבר ברוחניות. לכן תפלה גם כן נקראת לפרוס כפיים לה'[ה]. שרש התפלה הוא יותר גבוה אפילו מתורה. אז אם היד עולה יותר גבוה מהראש סימן שיש כח ביד לקבל מדרגה הרבה יותר גבוהה ממה שיכול לקבל הראש. לאן היד מגיעה באמת כשמרימים אותה? היא מגיעה לרדל"א, רישא-דלא-אתידע, הראש הלא ידוע. הכוונה  ב'ראש' היא לראש הידוע, אבל היד מגיעה לראש הלא-ידוע.

מעלה מסויימת בתפילין של יד על תפילין של ראש

איפה רואים בתורה שיד וראש הולכים יחד? בתפילין. יש תפילין של-יד ותפילין של-ראש. תפילין של-יד קודמים לתפילין של-ראש, יש הרבה פירושים מדוע, אבל הפירוש לפי מה שכתוב כאן הוא, שבשרש תפילין של-יד יותר גבוהים. אפילו שעל-פי פשט יש יותר קדושה בתפילין של-ראש מתפילין של-יד, למרות זאת יש משהו ביד שהוא גבוה יותר מהראש. רק שכאן תפילין מונחות על יד שמאל, ולא ב"ימינך".

כמה שוים יד-ראש בגימטריה? תפלה. כתוב ש'תפילין' בלשון יחיד זה 'תפלה', ותפלה שזה "ואתחנן"[ו] – מה שלמדנו קודם – זה היחוד של יד-ראש. איך הסברנו פעם את הסוד של הראש? – הצורה המושלמת של הבריאה. ראש נקרא "פרצוף", הצורה הכי משוכללת, זה סוד הראש. מהי יד בצורה הכי מופשטת? – מקום – "ויד תהיה לך"[ז]. הפירוש הכי מופשט של יד הוא מקום-פנוי, חלל שאין בו שום צורה.

משמעות המילה "יד" בתורה

[האצבעות הן מתחלקות ביד] באמת כתוב שבתוך המילה 'יד' עצמה רמוזות את האצבעות: האות י' במספר קטן שוה 1 – אגודל, והד' היא 4 האצבעות. המילה הזו היא אחת המילים העיקריות בלשון הקדש שֶׁמּוֹרָה בצורה הכי ברורה על המציאות שלה. יד-יד שוה כח, לחיצת ידים נקראת 'ידיד' – "ידיד נפש".

אפילו שיש התחלקות אצבעות ביד, בכל זאת המושג 'יד' משמעו 'מקום' בתורה. מקום מגיע עד המדרגה של "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[ח], זה מגיע עד אין-סוף ממש – "הוא מקומו של עולם", הוא המקום האמתי. 'מקום' זה שם של השם – "ברוך המקום"[ט]. יד זה סוד המקום, איך זה נרמז? כמה זה מקום בגימטריה? 186, כמה זה יד? 14, יד משלים את המקום ל-200. מהו הממוצע שלהם? – 100, 10 בריבוע. אז 'יד' היא השלמה של 'מקום', המילה 'יד' הולכת יחד עם המילה 'מקום'. מקום מגיע עד האין סוף ממש – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

ראש זה ציור, בכל מדרגה יש ציור, כמו ההשערה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[י], אחר כך יש את השיעור שנקרא "אדם קדמון" וכו', כל העולמות הם ציור. אבל יד היא מקיף, היא מגיעה עד המקיף העליון. לכן יד היא לשון תוקף, כתוב בתניא[יא] שידים באדם הן כמו כנפיים בעוף. הכנפיים נקראים 'איבר' – אַבִּירוּת, אַבִּירוּת הלב, גילוי התוקף. איך יודעים שיד הולכת יחד עם תוקף? [תוקף מגיע מהיד]. יש ספר בהלכה על תחילת בבא מציעא שנקרא "תקפו כהן", הוא עוסק בסוגיית כהן שלוקח דבר ממישהו בכח הזרוע. לקחת ממישהו משהו היא תקיפה ביד, לקחת בחוזק. זה גם קשור עם כהנים, לכהנים יש את הכח של נשיאת כפיים, כח לתקוף.

ג.     צדיקים ובעלי תשובה

אור העצם וכח העצם – צדיק ובעל-תשובה

נאמר את זה בלשון הרבי שליט"א. הרבי תמיד מדבר על שני מושגים גבוהים שמגיעים עד אין-סוף: אור-העצם וכח-העצם. יש את אור-העצם עד אין-סוף ויש את כח-העצם עד אין-סוף. המושגים 'אור' ו'כח' בקבלה הם כמו השמות מה ו-סג: אור זה שם מה – גילוי אלוקות "ונחנו מה"[יב], כח זה שם סג שהוא למעלה משם מה. אז הוא מסביר שכח מגיע לעצמות יותר מהאור, האור הוא כמו הראש (התגלות) שמגיע עד אין-סוף, אבל כח-העצם אין בו אפילו גילוי, אור הוא רק כח, תוקף. זה סוד היד.

תשובה תלויה בתוקף ולא באור. כתוב שאור הוא בחינת צדיק ותוקף הוא בחינת בעל תשובה, לכן תוקף קשור עם המשיח, משיח בא להחזיר צדיקים בתשובה, להחזיר צדיקים בתשובה זה נקרא "לתת לאור כח". כמו שכתוב בזהר שעיקר הענין של בעל-תשובה הוא שהוא עובד את ה' ב"חילא יתיר" – בכח יותר. הצדיק הוא יותר אור והבעל-תשובה הוא יותר כח. לכן כתוב[יג] שב"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין", מה הפירוש הפנימי? שהבעל-תשובה מגיע לסוד המקום בעצם – שהיא היד.

דוד הוא בעל התשובה של התורה, הוא "הקים עולה של תשובה"[יד], לשוב בתשובה זה לגלות את כח העצם. בחסידות מדברים הרבה על מסירות נפש, מסירות נפש היא כאשר אין אור כשאין אור, שאני לא רואה שום דבר, אם אני רואה משהו אז זו כבר לא מסירות נפש. מסירות נפש היא התגלות כח העצם של הנשמה האלוקית בלי התגלות.

זו המעלה של הגלות על הגאולה, הבעל שם טוב כותב שכשאר תבוא הגאולה – האור – נתגעגע לגלות, כי בגלות שאין בה גילוי יכולה להיות מסירות נפש אמתית, כמו בעל תשובה אמתי לגמרי שמגלה את כח העצם שלו. כתוב בספר תהלים[טו] "כן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ", הבעל שם טוב מפרש על הפסוק הזה שהלואי שאגיע לקדש, לגילוי, אבל כשאגיע אתגעגע למסירות נפש, לכח העצם, כמו שהייתי כאשר הייתי רחוק.

עיקר הענין של הבעל-תשובה זה שהוא מגיע לאיזשהו מקום שאליו הצדיק לא יכול להגיע. מהו המקום הזה? זה סוד היד, הוא מגיע לתוך "ימינך פשוטה לקבל שבים", לתוך היד של הקב"ה ש"הוא מקומו של עולם".

על איזה פסוק חז"ל דורשים "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"? על "הנה מקום אתי"[טז]. מה ההמשך? – "...וְשַׂכֹּתִי כפי עליך"[יז]. רואים שהמקור שממנו לומדים חז"ל ש"הוא מקומו של ועולם" הולך יחד עם יד – "כפי", הקב"ה אומר שהוא ישים את היד שלו, את הכף שלו, על משה רבינו.

עוד פעם, המקום המופשט ביותר שנקרא 'כח העצם' שהוא למעלה מ'אור העצם' (הראש שמתגלה בתוך המקום) זו היד. כאילו שכל הבריאה מורכבת מיד וראש, הם מהווים יחד תפלה. יד היא המקום ומה שמתגלה בתוך המקום זה הראש. מהיד בא הכח, התוקף, הראש הוא כמו הגילוי – האור, בעל תשובה עניינו קבלה מהיד שפשוטה לקבל אותו.

"הַשֹּׁכֵן אתם בתוך טֻמְאֹתָם"

גם על פי פשט מהי היד שפשוטה לקבל? – מקום. הקב"ה אומר 'יש לי מקום בשבילך'. מה זה בעל-תשובה? בעל-תשובה זה אחד שהוא רחוק לגמרי, כל כך רחוק עד שאין לו שייכות עם הקב"ה, אין לו מקום. יש באמת מצב של אדם שאין לו מקום, זה בעל גאוה שכתוב עליו: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם"[יח]. אחד שהוא בעל גאוה, בכך שהוא לא רוצה לחזור בתשובה אז באמת הקב"ה אומר לו: 'אין לי מקום בשבילך, אני לא יכול להיות יחד איתך. אין לך מקום אתי בעולם שלי'. זה מה שאומר הקב"ה לבעל גאוה.

את הנקודה הזאת קראנו בחת"ת של היום: "הַשֹּׁכֵן אתם בתוך טֻמְאֹתָם"[יט], ראיתי בספר של הרבי מאיזביצא, שמה שכתוב "בתוך טֻמְאֹתָם" אין הכוונה שרוצים להיות טמאים, אלא שנאלצים להיות טמאים. הוא נמצא בעולם הזה והוא נטמא, הוא לא יכול לצאת מזה. יש איש שלא יכול להתגבר על הטומאה ולכן הוא נטמא. אבל על אחד כזה כתוב שהקב"ה כן שוכן איתו. אותו אחד הוא לא בעל גאוה, מי שמטמא את עצמו בפועל וברצון – זו גאוה, כי לא אכפת לו, על זה באמת כתוב "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". אבל מי שהוא טמא אפילו בכל הטומאות של הטומאה אבל היה רוצה לצאת מזה, רק שהוא לא יכול כי הוא טמא, על זה כתוב הפסוק בחת"ת של היום: "הַשֹּׁכֵן אתם בתוך טֻמְאֹתָם", 'יש לי מקום בשבילך' – זו "ימינך פשוטה לקבל שבים".

כל זה הקדמה כללית כאן שיש כח ביד יותר מהראש.

'ברוך שאמר והיה העולם' – עולמו של הבעל תשובה

הכלל של כל המאמר כאן הוא שתשובה היא כח היד שהיא יותר מכח הראש, ובאמת בסוף נראה שזה מגיע עד רדל"א, עד 'ברוך שאמר והיה העולם'. 'ברוך שאמר והיה העולם' זה המקום של הבעל תשובה. 'ברוך שאמר והיה העולם' הוא העולם כמו שהוא בבחינת יחיד – בעצם האין סוף כביכול, זה לא העולם התחתון, זה 'ברוך שאמר והיה העולם' בתוך העצמות, 'והיה' – זה כבר היה, כמו שנסביר. העולם המדובר ב'ברוך שאמר והיה העולם' הוא לא העולם כאן, בגלל שכתוב אחר כך 'ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים' – רק אחר כך כתוב שה' עושה את זה. זה הפירוש הפשוט בכל החסידות, ש'ברוך שאמר והיה העולם' זה העולם כמו שהוא במדרגה הכי גבוהה – בתוך העצמות ממש. העולם המדובר ב'ברוך שאמר והיה העולם', זה המקום של הבעל תשובה. משם באה היד, ימינו של הקדוש ברוך הוא, והיא פשוטה לקבל אותו בתשובה.

ד.    נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן

בכח הידים להגיע למטה מהרגלים ולמעלה מהראש

נקרא עוד פעם את מה שכתוב כאן:

לכן, לקבל שבים, היינו מי שהיה רחוק מאלקות לגמרי, אינו אלא מבחינת ימינך דייקא.

על מנת לקבל את מי שהיה לגמרי רחוק ולא היה לא מקום בכלל, צריך להמשיך לו מהמקום הכי גבוה שנקרא "ימינך".

והענין הוא על דרך נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, היינו שהתחלה אינו מגיע אלא אל הסוף, והסוף אינו מגיע כי אם עד התחלה, ולא למעלה מהתחלה. לכן, אין אדם יכול להשפיל ראשו כי אם עד הרגלים, ולא למטה מהם. אך הידים, יוכל להשפילם למטה מהרגלים, וגם לשאת אותם למעלה מהראש.

הוא אומר כאן ככה: מה שאמרנו קודם שהידים מגיעות עד למעלה מהראש זה רק חצי מהענין של הידים, לא רק שהידים מגיעים עד למעלה מהראש, מה שעוד יותר חשוב הוא שאת הידים אפשר להשפיל למטה מהרגלים. את הראש אפשר לכופף עד סוף הרגלים, אבל את הידים אפשר להמשיך עוד יותר למטה מהרגלים. כמו שהידים מגיעות עד יותר גבוה מהראש כך גם הן מגיעות ליותר נמוך מהרגלים. הראש – הגולגולת – והרגלים הולכים יחד.

אמרנו פעם רמז שגֻּלְגֹּלֶת שוה פעמיים רגל. אם נחלק את ה-ת של רגל לשני ר יצא רגל-רגל. זה נקרא "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת", אם בוקעים את הגֻּלְגֹּלֶת באמצע יוצאות מהגולגולת שתי רגלים, בגלל שהגולגולת זה סוד התחילה, והרגלים הן סוד הסוף. באמת "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", אבל כאן הוא מסביר שיש דבר שהוא למעלה מהתחילה, ומכיוון שהוא שהוא למעלה מהתחילה אז הוא מגיע גם למטה מהסוף. יש מחזור אפילו בתוך הקדושה שנקרא "תחלה וסוף" – "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן", אבל יש משהו מחוץ למחזור הזה לגמרי, זו העצמות. העצמות היא לא תחילה ולא סוף, לכן היא למעלה מהתחילה ולמטה מהסוף. הכח הזה הוא בידים, שהידים הן למעלה מהתחילה – למעלה מהגֻּלְגֹּלֶת – והן מגיעות למטה מהרגלים, שזה הסוף.

אז יש לנו, אם כן, את ה'תרגיל' הראשון על פי חסידות, זה נקרא 'תרגיל התשובה'. [ביוגה יש תרגילים כאלה להרפיית הגוף] כל זה להבדיל, לא צריך לדעת מזה בכלל, אבל מה שכתוב אצלנו הוא שיש אופן שהידים הן מעלה-מעלה, הידים מגיעות למטה מהרגלים. אם האדם היה עומד על חבל וכדומה ואחר כך היה מוריד את הידים למטה, לתוך החלל שלמטה מהרגלים – זה היה מושלם. אבל אם אתה שוכב ועושה את התרגיל הזה אז זה לא מדויק, כי הרגלים לא מגיעות מתחת. אבל אם אתה על כסא אפשר באמת להשפיל אותן מתחת.

[יש מצב שאולי גם נותן את הנקודה הזאת: אם הוא שם את הידים מתחת לרגלים עצמן ואז מרים את הגוף.] אפשר לדמות את זה למה שר' נחמן אומר על הפסוק: "שבו איש תחתיו"[כ], שיש פעמים שאדם יושב מתחת לעצמו שזו שיא השפלות[כא] – למדנו את זה פעם. בלי להיכנס מהו בדיוק הענין הזה, נסביר שאם הידים מגיעות למטה מכל הגוף אז זה כאילו הוא למטה מעצמו. הכח להיות למטה מעצמו – שזו השפלות הכי גדולה – הוא גם כן בכח הידים, שהידים מגיעות למטה מעצמו.

'נעוץ סופן בתחילתן' על פי חסידות

נקרא עוד פעם את מה שהוא אומר כאן:

נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. [בספר יצירה כתוב: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". על ספר יצירה נכתבו פירושים אך לא על פי חסידות, כאן ישנה נקודת פירוש על פי חסידות בספר יצירה. כדאי מאד לכתוב ולהוציא את זה בתור פירוש על משפט בספר יצירה, אז קודם צריך לצטט אותו בדיוק:] היינו שהתחלה אינו מגיע אלא אל הסוף, והסוף אינו מגיע כי אם עד התחלה, [מה הוא מסביר? הוא מסביר שהתחילה זה הראש והסוף זה הרגלים. ולא למעלה מהתחלה. הסוף לא יכול לעלות יותר גבוה מהתחילה.] לכן, אין אדם יכול להשפיל ראשו כי אם עד הרגלים, ולא למטה מהם. אך הידים, יוכל להשפילם למטה מהרגלים, וגם לשאת אותם למעלה מהראש, והיינו משום שמגיעים במקום [– כאן הוא מזכיר את סוד המקום, שהידים מגיעות למקום כזה –] שלמעלה משרש בחינת תחלה וסוף, [הידים מגיעות למקום יותר גבוה מהמושגים 'תחילה' ו'סוף' לגמרי.]

(להיות שרשם שם, כמו שיתבאר.)

למה הידים מגיעות למקום הזה? בגלל שהן עצמן סוד המקום הזה. בגלל שהשרש שלהם הוא במקום שלמעלה מתחילה וסוף – מקום העצמות כביכול, לכן הן מגיעות לשם. במקיפים יש הרבה מדרגות, כאן זה באמת מגיע למקיף עליון. 'מקיף' זה גם מלשון 'תוקף' כמו שהזכרנו הרבה פעמים, כאן זה מגיע למקיף העצמי, שזהו התוקף העצמי. זה הכח של הבעל תשובה. כאן ישנה עוד נקודה פשוטה, שהדבר מגיע תמיד לשרשו, לשרשו-הוא. אז אם הדבר הזה מגיעה בסוף למעלה מהתחילה סימן ששרשו הוא בעצם למעלה מהתחילה.

ה.   סעודה מתוקנת

"שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ" – אתערותא דלתתא; "ימינך פשוטה" – אתערותא דלעילא

לכן, מבחינת ימינך הנזכר לעיל דייקא, יתקבלו השבים בתשובה, עד שיסלח לעוונם, וזדונות יהיה כזכֻיות כו'. [אבל מחינת הראש לא תתכן סליחה עד כדי כך שזדנות יעשו זכויות. התשובה באה מיד ימין של ה', עד כדי כך שהסליחה הופכת את הזדון לזכות ממש.] וכן מלמטה למעלה, [זאת אומרת, ה"ימינך" היא מלמעלה למטה – מצד הקב"ה, עכשיו הוא מסביר שאותו הדבר הוא גם מלמטה למעלה:] נאמר שאו ידיכם קדש[כב].

זו גם הכוונה של נטילת ידים, על כל פעם שנוטלים ידים כתוב: "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וברכו את ה'". המנהג על פי קבלה הוא לא להרים את הידים למעלה מהראש, רק בנטילת ידים של הבוקר מרימים אותן באופן שהן יהיו כבית קיבול עד הראש, אבל בסעודה מרימים את הידים עד החזה על פי סוד.

אז הוא אומר שמלמעלה למטה נקרא "ימינך פשוטה לקבל שבים", ומלמטה למעלה זה נקרא "שאו ידכם קדש", זה הכח בנפש – מלמטה למעלה. בעצם "שאו ידכם קדש" היא אתערותא דלתתא לגלות את "ימינך פשוטה לקבל שבים". אפשר לציין כאן עוד נקודה שהתחדשה לנו פה, נטילת ידים היא קשורה לסוד התשובה. סוד נטילת ידים ממשיך התעוררות תשובה. התעוררות תשובה היא "ימינך פשוטה לקבל שבים". "ימינך פשוטה לקבל שבים" זה האתערותא דלעילא שנעתה על ידי אתערותא דלתתא של "שאו ידכם קדש".

נטילת ידים – סילוק התאוה מגשמיות

מה זה "שאו ידכם קדש" על פי פשט? כתוב במי השילוח ובכל הספרים, שנטילת ידים לפני שאדם אוכל היא סילוק הרצון, התאוה, מהגשמיות. אתה מסלק את התאוה, אתה מטהר, רוחץ את הידים, אתה לא נמשך כמו בהמה אחרי האוכל, זה הפשט.

[למה התאוה קשורה לידים?] כי זה כמו שכתוב: "ידו בכל ויד כל בו"[כג], כמו תינוק ששם את היד שלו בכל דבר כמו חזיר. כתוב כאן "ימינך 'פשוטה'", המושג 'פושט' הוא כמו בעל תאוה או כמו גנב שפושט ידו בכל מקום. למטה יש את ה"ימינך פשוטה" של הקדושה, שזו התעוררות תשובה.

אז עוד פעם, רואים שענין נטילת ידים – "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ", זה מלמטה למעלה ממשיך את ענין "ימינך פשוטה לקבל שבים" שזו התשובה. תמיד מפליגים על הבעל שם טוב בכל ענייני הסעודה, הרבה יותר מאשר קבלה. הבעל שם טוב היה מפליג מאד-מאד בסעודה, שהיא יותר גבוה מתפילת שמונה עשרה, ברכת המזון יותר גבוהה מתפילת שמונה עשרה, וכן זה כך בכל העניינים הקשורים לסעודה.

סעודה והקשר שלה לתשובה

עכשיו אנחנו מבינים קצת שסעודה קשורה לתשובה, צריך לחשוב על זה יותר. סעודה דקדושה קשורה עם עבודת התשובה, היא ממשיכה מלמעלה "ימינך פשוטה לקבל שבים", שזה יותר גבוה מתורה ותפלה. תשובה הופכת את הזדון לזכות אפילו. [כתוב גם שהשלחן מכפר.] נכון, כתוב שהשולחן והמזבח מכפרים[כד] (אפשר לקשר את זה יפה עם מה שלמדנו בליקוטי מוהר"ן[כה] שעת רצון מתגלה בשעת אור חדש. העת רצון הזה – שהוא הגעגועים העצומים לה' – זו תשובה. עת רצון, "ימינך פשוטה לקבל שבים", זה שהוא מרגיש את ימין ה' שפשוטה לקבל אותו בתשובה). [אז למה תשובה היא צום?] זו תשובה שבצום, אבל אצל חסידים התשובה היא בלאכול. [אבל ביום כיפורים התשובה היא בצום.] בסדר, אבל פורים הוא עוד יותר גבוה – יש סעודת פורים... [לפני התשובה יש ענין של צום, אבל כשיודעים שיש תשובה אין צורך כבר בצום.] נכון. כתוב שמי שצם נקרא חוטא[כו], אולי מי שצם הוא בעצם צם בשביל להיות רעב באמת, כדי שיוכל לאכול...

יש הרבה מדרגות בצום. לרבי אייזיק מהומיל יש מאמר אחד שבו הוא מסביר שיש שש מדרגות בצום. המדרגה הכי גבוהה בצום היא שהוא לא מודע אליו בכלל, הוא לומד כל כך טוב שהוא לא חושב על לאכול אף פעם. רק הצום הזה הוא הצום האמתי. מה זה הצום הכי גדול בתורה? מה שכתוב על משה רבינו שהוא ארבעים יום וארבעים לילה בהר. הוא לא אמר לפני שהוא עלה להר: "אני עכשיו מקבל על עצמי לצום ארבעים יום", הענין שלו לא היה שלא לצום ארבעים יום, אלא מכיוון שהוא היה בהר סיני והוא למד תורה הוא לא אכל. זה הצום הכי גבוה. [אומרים שאדם שלא אוכל ולא שותה יותר מארבעים יום הוא לא יכול לחיות, אז משה הגיע למדרגה הכי גבוהה.] לא, אומרים שלגבי שתיה הזמן הוא הרבה פחות מארבעים יום עד שאדם מת. אם אתה שותה אפשר לצום בלי סוף.

[אפשר לומר ש-40 זה י פעמים ד של יד]. יכול להיות. משה היה שלש פעמים בהר במשך ארבעים יום: מ', מ', מ'. שלש הפעמים הן כנגד שלש ידות: "יָּד הַגְּדֹלָה"[כז], "יד החזקה"[כח], "יד רמה"[כט]. משה היה שלש פעמים בהר ארבעים יום, הימים הראשונים היו חסד, עד שבירת הלוחות, הימים האמצעיים היו דין, והימים האחרונים – רחמים. זה נקרא "יד הגדולה", "יד החזקה", "יד רמה", כל "יד" יוצא 40 באמצעות הכאה י פעמים ד, זה סוד נכון.

[הפעם הראשונה שהוא עלה היתה לפני השבירה?] כן, לפני השבירה. מקבלת התורה עד שבירת הלוחות היו ארבעים יום. אחר כך ארבעים יום הוא התפלל. אחר כך עוד ארבעים יום הוא קיבל את הלוחות השניים.

אז למדנו שסוד הסעודה הוא סוד התשובה, זה קשור עם תשובה, זה נקרא ימינך פשוטה לקבל שבים, זה בדיוק העת רצון שלמדנו עליו.

התעוררות עצמות הנפש בבעלי תשובה

אם כן, למדנו את הפירוש של הפסוק "שאו ידיכם קדש", עכשיו הוא יסביר את זה יותר. עד פה הוא מפרש שהידים חוזרות למקור שלהן שהוא למעלה מה"תחלה", עד כאן אי-אפשר לצטט בדיוק בגלל שאין הסבר, זה הסבר על פי מה שהוא הביא קודם, אבל מי שמתבונן ימצא שיש פירוש על הפסוק "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ", כמו שיש פירוש על "ימינך פשוטה לקבל שבים". על כל פסוק שהוא מביא הוא מפרש פירוש מחודש, אם תסתכלו במפרשים לא תמצאו את הפירוש הזה על שום דבר מהדברים כאן. כל פעם שהוא מחדש משהו זה חידוש גדול מאד.

היינו התעוררות עצמות הנפש שבבעלי תשובה, שלמעלה מתחלה וסוף שבנפש, שהוא מהרצון עד המעשה, שנפגמו, ואינם יכולים להתעורר. וזה, מגיע בבחינת קֹדֶשׁ, שלמעלה מקדוֹש בוי"ו, שהוא ראשית הירידה בבחינת תחלה וסוף.

ועל ידי זה [– עכשיו הוא ממשיך להסביר את הפסוק –] וברכו את הוי"ה[ל], שתמשיכו  שם הוי"ה מחדש, למלאות כל הפגמים שבעשר ספירות דאצילות ודבריאה יצירה עשיה, (כי קוצו של יו"ד הוא בכתר כו'), והיינו על ידי התשובה מעומקא דלבא כו', ודי למבין.

עד כאן זה הקטע הראשון, הסעיף הראשון של המאמר. צריך להסביר אותו:

אמרנו קודם שיש גולגולת ורגלים, בנפש הגולגולת והרגלים הם רצון ומעשה. התחילה היא הרצון לעשות משהו, והסוף זה המעשה – שאתה עושה מה שרצית. בנפש המעבר של תחילה וסוף זה רצון עד מעשה, מהרגע שאתה מתעורר לרצות לעשות משהו, עד הרגע שאתה עושה אותו. על זה כתוב ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן", שהרצון מגיע למעשה והמעשה חוזר לרצון – מגלה את הרצון בשלימות. זה המעבר של תחילה וסוף בתוך הנפש, מרצון עד מעשה. מה שאין כן, ה"שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ", זה להגיע ל"קֹדֶשׁ" שלמעלה מ"קדוֹש". הרצון שהוא התחלת התעוררות לעשות – זה נקרא "קדוֹש (עם ו), האות ו היא ההמשכה לקראת משהו. התחלת ההמשכה שבנפש להתעורר למשהו נקרא "קדוֹש", מה שאין כן מה שלמעלה מזה נקרא "קֹדֶשׁ" (בלי ו), והידים מגיעות לקֹדֶשׁ שלמעלה מהתחילה (קדוֹש). קדוֹש הוא ההתחלה, מה שאין כן קֹדֶשׁ הוא למעלה מההתחלה, בגלל שהוא לא מתחיל עדיין שום דבר. כשאומרים "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ" הכוונה שהידים חוזרות לקֹדֶשׁ שהוא למעלה מההתחלה – קדוֹש. זו התעוררות עצם הנפש.

אצל בעל תשובה כל המדרגות הגלויות שמרצון עד מעשה אינן יכולות להתעורר. בגלל שהוא פגם בהם הוא לא יכול להתעורר בהם, כמו ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"[לא] – בדבר שפגם בו. הדבר הזה לא יכול להתעורר. אז בשביל לעורר צריך לבוא מהעצם.

וזה מגיע בבחינת קֹדֶשׁ שלמעלה מקדוֹש בוי"ו, שהוא ראשית הירידה בבחינת תחלה וסוף.

זאת אומרת, הקדוש (עם ו) זו ראשית הירידה שיש בה תחילה וסוף – מרצון עד מעשה. עכשיו, על ידי שהוא מעורר את עצם הנפש שהיא למעלה מתחילה וסוף –  שזה נקרא "שאו ידכם קדש" – אחר כך הוא מגיע לידי "וברכו את ה'". ברכה היא המשכת אור חדש, לברך את ה' הכוונה היא להמשיך אור חדש בהוי'. כל הפגמים של העוונות (כמו שכתוב בקריאת שמע "ואם... ופגמתי באות י... ואם... ופגמתי באות ה... ואם... ופגמתי באות ו... ואם... ופגמתי באות ה") הם בשם הוי'. מילוי הפגמים נקרא לברך את ה', ברכת ה' היא מילוי כל הפגמים שאדם פגם בשם הוי'.

וברכו את הוי"ה, שתמשיכו  שם הוי"ה מחדש, למלאות כל הפגמים שבעשר ספירות דאצילות ודבריאה יצירה עשיה, (כי קוצו של יו"ד הוא בכתר כו').

כאן הוא אומר שאפילו הקוץ של י – הרצון – הוא חלק משם הוי'. אחר כך ה-י היא חכמה וה-ה היא בינה. אפילו הקוץ של י כלול בשם הוי' שנפגם, צריך לעשות הכל מחדש, מהקוץ של י עד למטה צריך לחדש את כל שם הוי'. הכל נפגם, מהרצון עד המעשה, מהקוץ של י' עד ה-ה' האחרונה. אבל לעצם אין שום רמז, כמו שכתוב "אנכי מי שאנכי", העצם לא התרמז בשום אות וקוץ כלל. גילוי העצם לא נרמז בכלל אפילו לא בקוצו של י'. הפגם פוגם את הכל – מתחילה ועד סוף. כתוב: "קדוֹש קדוֹש קדוֹש ה'"[לב], ה' הוא "קדוֹש קדוֹש קדוֹש", אבל הקֹדֶשׁ – העצם – אין לו שום רמז.

למה הוא מתכוון ב"כו'" כאן? "כו'" הכוונה שקוצו של י הוא כתר, י זו חכמה, ה זו בינה, ו זה מדות ו-ה היא מעשה. כל זה – מתחילה ועד סוף – נפגם. ובשביל להתחיל צריך לברך את ה', להמשיך אור חדש. איך ממשיכים חדש? על ידי "שאו ידכם קדש", מגלים את העצם – הקֹדֶשׁ – שהוא למעלה מקדוֹש.

והיינו על ידי התשובה מעומקא דלבא כו', [על ידי התשובה מעומקא דלבא אפשר להמשיך מהקֹדֶשׁ ולברך את ה' – לעשות שם חדש.] ודי למבין.

כל זה פירוש מאד-מאד חשוב ופנימי על הפסוק "שאו ידכם קדש וברכו את ה'", שזה הפסוק של נטילת ידים, וזה גם כן הפסוק של התשובה, של התשובה הכי עמוקה מעומקא דלבא. כל המאמר עכשיו יהיה להסביר את הענין הזה.