סוד ה' ליראיו – שער כ"ב - "מלחמת היצר" (ו)

ט"ו כסלו תשמ"ה – ירושלים

פרק ג חלק ג: בירור התפשטות היש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב את לימוד פרק ג בשער כ"ב בספר סוד ה' ליראיו. תחיה האריך במדת התפארת וחידושה על פני המדות אהבה ויראה. בהמשך נתנו מספר רמזים למלה "אתפאר" בהקשר של ברכת כהנים. לאחר מכן דובר על "הגיון לבי" של הרע כסא לטוב, וכן על הממדים של ספר יצירה ועל ההתפארות האב בבן – בתורה שלומד ובאהבה ובשלום בין בניו. לבסוף עבר לבירור השלישי – קריאת שמע – שכנגד עולם הבינה, שער הנו"ן, עם מחול הצדיקים שבבחינת השתוות.

א.    שה' יתפאר בי

תורת אמת-חסד-חיים

אמרנו ש"יעסוק בתורה"[ב] הוא כנגד "עמודא דאמצעיתא", כנגד ה-ו שבשם, בחינת "תתן אמת ליעקב"[ג]. לגבי אמת יש מאמר חז"ל ש"אין אמת אלא תורה"[ד], "תורת אמת היתה בפיהו"[ה]. דיברנו בפעם הקודמת הרבה על "תורת אמת". מהם "תורת אמת", "תורת חסד"[ו], "תורת חיים"[ז]? הסברנו ש"תורת אמת" היינו הכח שיש בתורה להשיב את הרבים, כמו שכתוב "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון". מה הכוונה להשיב את הרבים? להשיב את הריבוי בנפש. הריבוי בנפש הוא הרצונות הנפרדים, הזרים, להשיב אותם מעון לקדושה. מהי הקדושה? קדושת "חמדה גנוזה"[ח]. יש חמדה אחת שהיא גנוזה. הסברנו ודרשנו שהכוונה שכל חמדה אחרת גנוזה בתוך התורה. זה נקרא "חמדה גנוזה", שכל חמדה שיש בעולם גנוזה בתוך התורה. זו העבודה-העצה השניה שהוא נתן, להעלות את כל החמדות וכל התשוקות, למצוא אותן בתוך התורה.

תפארת – שה' יתפאר בי

עכשיו ממשיכים. חז"ל דורשים את זה מהפסוק "אמרו בלבבכם"[ט]. השלב הראשון נקרא "רגזו ואל תחטאו". הסברנו "שרגזו ואל תחטאו" ראשי תיבות רות, כנגד המלכות, אם המלכות. השלב השני, הבירור השני, הוא:

וְזֶהוּ ״אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם״, [כלומר] בְּחִינַת הַמִּדּוֹת שֶׁבְּלֵב, שֶׁכְּלָלוּתָן הִיא הַתִּפְאֶרֶת ["עמודא דאמצעיתא", עמוד התורה, בחינת ו שבשם], וְעַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה נַעֲשָׂה ״יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאַר״

למה התפארת כוללת את כל המדות? כי היא בין המדות שבלב. יש אהבה ויראה, חסד וגבורה, אבל התפארת היא "עמודא דאמצעיתא", היא נקראת מרכז כל המדות ועיקרן. יש כמה פירושים מה זו תפארת, אבל הפירוש של הבעל שם טוב, הבעל שם טוב מפרש שעיקר העבודה שמצד התפארת הוא לעשות שהקב"ה יתפאר בנו. יש כמה פירושים בתפארת שלמדנו עליהם כשלמדנו על ספירת התפארת.

לפירוש הבעל שם טוב[י], מה זה לעבוד את ה' במדת התפארת? עם כוונה של "ישראל אשר בך אתפאר"[יא]. התפארת גם נקראת מדת ישראל סתם, או כל פרצוף ישראל. יש בקבלה פרצוף ישראל, והוא נקרא על שם התפארת בעיקר. הבעל שם טוב אומר  שבתפארת, יותר מכל מדה אחרת, העבודה היא להעלות ולשנות לגמרי את המדה כמו שהיא למטה, ולחפש או לזהות, או לחיות את המדה הזאת כמו שהיא למעלה אצל הקב"ה. דיברנו על כך פעם באריכות, שבאהבה, אני צריך לקחת אהבה ירודה, אהבה נפולה, ולהעלות אותה לאהבת ה', או להעלות יראה חיצונית ליראת ה'. אבל בתפארת יש מעלה מיוחדת, שלא רק שבמקום לפאר את עצמי – התפארות עצמית – אני מפאר את הקב"ה, כמו שכתוב בתניא[יב] בפירוש מדת התפארת. על פי פשט, תפארת היינו לפאר את ה', שאני אפאר אותו, שבמקום שאני אוהב משהו חיצוני אני אוהב את ה' במקומו, או שבמקום שאני ירא ממשהו חיצוני אני ירא מהקב"ה. אבל בתפארת יש יותר מזה: חוץ מלהעלות את המדה, לפאר את הקב"ה במקום לפאר את עצמי – אני צריך לכוון שה' יתפאר בי. זה פירוש הבעל שם טוב. מדת התפארת היא העלאה עוד יותר, שהדבר כביכול יוצא ממני לגמרי.

מה ההבדל? שאם העבודה היא רק להעלות את המדה מאהבה חיצונית לאהבת ה', שאני אוהב את ה', או מיראה חיצונית ליראת ה', אז כתוב ש"יש מי שאוהב", "יש מי שירא". אפילו באהבת ה' ויראת ה' ישנה ישות האדם ש"אני אוהב את ה'", "אני ירא את ה'". אבל כאן היא הנותנת, מדובר לקחת את המדה – מה שעכשיו נסביר – הכי אגואיסטית מלכתחילה, שהיא מדת התפארת. מה היא מדת התפארת? בין כל מדות הלב מדת ההתפארות היא המדה הכי אגואיסטית, הכי 'יש', הכי אני, זו מדת התפארת כמו שהיא למטה. מדת התפארת למטה פרושה להתפאר בעצמי. העבודה היא לקחת ולהפוך אותה עד כדי כך, שלא רק שאני מפאר את ה', אני יוצא מעצמי לגמרי, וכל הכוונה זה רק לגרום שהקב"ה יתפאר בי בתור ישראל, בתור בן שלו, כמו שאבא אוהב להתפאר בבן שלו.

אם כן, במדה הזאת, באין ערוך, יותר מכל המדות, יש העלאה מן הקצה אל הקצה. לכן באמת כתוב שמדת התפארת בקדושה נקראת "בריח התיכֹן... מברִחַ מן הקצה אל הקצה"[יג]. עכשיו אנחנו מסבירים את המושג "מן הקצה אל הקצה" מקצה האגו של היש הנפרד מאלקות אל קצה הבטול בלב ויציאה מהאני לגמרי ולהחזיר את כל הכבוד וכל ההתפארות, שה' יתפאר בי, אפילו בלי שאני מפאר את ה'.

בין חסד לרחמים

הרחמים באים ממקור יותר פנימי בנפש מאשר החסד. כאן רחמים הם מלמעלה, הרחמים של הקב"ה. מה ההבדל בין חסד לבין רחמים? כתוב שחסד בא מצד הרגש האדם בעצמו. מה שאין כן רחמים הרגשת הזולת. מה יכול לעורר את הרחמים מלמעלה, הכוונה שיתלבשו בתוכי, שה' ירגיש אותי כמו שאני? רק אם יש בי מדה דומה. צריכה גם להיות אתערותא דלתתא כעין אתערותא דלעילא, צריכה להיות בי מדה שאני כאילו נכנס בתוך הזולת, שאני פועל משהו בתוכו. שוב, מה היא מדת הרחמים? שהוא מרגיש בתוכי. זה לא רצון מצידו. כאשר ה' עושה חסד היינו ה'אני' שלו, כמו שאני אוהב את ה' גם ה' אוהב אותי.

במדה זו אפשר להגיע לכך שאני נכנס בתוכו, אני עושה שהוא יתפאר בי, שאני נכנס בו, וזה גורם שהוא יכנס בי. זה נקרא להרגיש אותי באשר אני, וזה מקור הרחמים. זה לעורר על עצמי רחמים. תמיד אתערותא דלעילא היא כעין אתערותא דלתתא, ולכן אם אני רק אוהב אותו גם הוא אוהב אותי. האני שלי הוא כביכול האני שמלמעלה. אבל במדת התפארת אם אני מרגיש אותו, יוצא מהרגשת עצמי להרגיש את ההתפארות שהוא מתפאר בי, כך הוא מרגיש אותי מבפנים. הרגשה זו היא מקור הרחמים, לעורר עלי רחמים רבים.

חסד הוא רצון להשפיע, רצון להטיב. [רק אני מרגיש זאת?] המשפיע לא חייב להרגיש את הזולת בכלל. אחרי חסד בא דין, ודין הכוונה שהוא מתחיל להרגיש את חיצוניות הזולת, שלא מגיע לו. אחר כך באים רחמים, והם חדירה לפנימיות הזולת, שאף על פי שעל פי החיצוניות לא מגיע לו, אבל אני כל כך מרגיש את הרחמנות הפנימית עליו, בגלל שאני מרגיש אותו "באשר הוא שם"[יד], את הפנימיות שלו, לא את הנתונים החיצוניים שלו, שאף על פי כן – אני שובר את הדין עם הרחמים. הרחמים באים מהמקום הכי עצמי בנפש, שהנפש שלי קשורה בעצם עם הנפש שלו, ולא רק לאיזה רצון שלי לעשות לו טובה, שזה נקרא חסד.

כל מדה צריך לעורר עם מדה דוגמתה. אם אני אוהב את ה', אני יכול לעורר אותו שיאהב אותי. אני אוהב אותו, הוא אוהב אותי, "כמים הפנים לפנים"[טו]. אני צריך להתבונן שהאהבה מתחילה מלמעלה, שכמו שאני מרגיש שהוא אוהב אותי כך אני אוהב אותו בחזרה – נקרא "כמים הפנים לפנים" – מלמטה למעלה. אבל אם אני יכול, כביכול, להיכנס בתוכו, הדבר פועל שהוא נכנס בתוכי, כביכול, ומרגיש אותי באשר אני שם, שאף על פי שהדין סתר את החסד, אבל את הרחמים שום דבר לא יכול לסתור, בגלל שהרחמים הם 'אף על פי כן'.

מה ההבדל בין חסד לדין? אפשר לסתור את החסד יכולה לבוא מדת הדין ולומר 'הנה, תסתכל על מי אתה רוצה להשפיע, הוא לא ראוי, לא מגיע לו'. אבל לגבי רחמים אי אפשר לסתור אותם, בגלל שכל מהותם היא 'אף על פי כן', הם מתייחסים לעצמותו. אני מרגיש את הצעקה שלו.

לעורר דבר כזה למעלה, צריך להיות משהו דומה לזה מלמטה, והמדה היחידה שהיא דומה לכך מלמטה היא מדת התפארת, לפי הסבר זה של הבעל שם טוב. האדם לגמרי יוצא מעצמו, אבל למה דוקא במדה הזאת? כמו שאמרנו, היא מן הקצה אל הקצה. שכמו שבלעומת זה – זו הכי הרגשת האני, אני צריך להפוך אותה, לעלות אותה, שלא להרגיש את עצמי כלל, אפילו לא שאני מפאר אותו. עוד פעם, על פי פשט, יש גם דבר כזה שצריך במקום לפאר את עצמי, לפאר אותו. כך כתוב בתניא בהסבר מדת התפארת, אבל בכתר שם טוב כתוב בתחלה שיש מדרגה עוד יותר, לכוון את כל מעשַי, להרגיש כמו בן שרוצה לעשות נחת רוח לאבא שלו, וכל הכוונה שלו היא רק להתפארות שהוא יוכל להתפאר בי.

אם כן, אני חושב רק עליו ולא על עצמי בכלל, אפילו לא שאני מפאר אותו, רק שהוא יוכל להתפאר בי. זה נקרא הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר".

התפארות הדדית

כמו "תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו?"[טז], כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[יז]. זו הברכה שאנחנו מברכים בבוקר "עוטר ישראל בתפארה", שכתוב שהולכת על התפילין. אנחנו מתפארים בקב"ה, הוא הפאר שלי, מה שאני שם על הראש שלי הוא יחוד ה' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יח]. ההתפארות של ה', התפילין שהוא שם על הראש שלו, היא "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אנחנו עושים אותו חטיבה אחת בעולם, והוא עושה אותנו חטיבה אחת בעולם[יט]. "את הוי' האמרת היום"[כ], האמרת לשון תפארת. זה מדרש חז"ל.

תפארת – המתקה-אתהפכא

עוד פעם, יש כמובן הרבה מדרגות של עבודה בתפארת, הסברנו אותן פעם, והמדרגה הזאת היא כמו ההמתקה של התפארת. בכל מדה בדרך כלל יש הכנעה-הבדלה-המתקה. הגעה לעבודה של "ישראל אשר בך אתפאר" היא בחינת המתקה, אתהפכא לגמרי. באמת אמרנו שהרבי מאיז'ביץ מפרש את ענין העלאת המדות בבחינת אתהפכא. רק שבתפארת יש יותר אתהפכא מאשר באהבה ויראה, עד כדי המדרגה הזאת של "ישראל אשר בך אתפאר".

עסק התורה – התפארות של ה'

המדה הזאת של תפארת שייכת במיוחד לתורה, יותר מאהבה ויראה וכל שאר המדות. גם על פי פשט, מתי האבא מתפאר בבן שלו? כשהוא לומד טוב, שהוא תלמיד חכם. אז יש לו התפארות. אם כן, אם אנחנו רוצים לעשות שהאבא, אבינו שבשמים, יתפאר בנו העיקר הוא לעסוק בתורה, פשוטו כמשמעו. בגלל שככל שיותר עוסקים בתורהז האבא יותר מתפאר בבן שלו שיושב ולומד תורה.

אכן, צריך את התורה בשביל ש"בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין"[כא], ו"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"[כב] וכו'. אבל כאן לא רק שהוא צריך להמתיק את הדין ולעשות מאהבה ירודה אהבה קדושה, עצם העסק התורה הוא אתהפכא, לא שהתורה פועלת משהו אחר. לפי פירוש זה, עסק התורה הוא התפארת של הקב"ה. ככל שיותר ילמד תורה כפשוטו כך הקב"ה יותר מתפאר בו.

אם כן, לא שהתורה כאן פועלת איזו פעולה בעקיפין, גורם צדדי, רק שבמדה הזאת יותר מכל שאר המדות, התורה היא-היא האתהפכא. בכל מדה אחרת התורה משמשת רק אמצעי שאדם יוכל להפוך – במקום שהחמדה שלך תהיה בחיצוניות תמצא אותה בתוך התורה. כל הטעמים הם כמו המן[כג], שאפשר לטעום את כולם בתוך התורה. עד כאן למדנו שכל הטעמים שאתה מחפש תמצא אותם בתורה, אבל במדה הזאת עצם התורה היא האתהפכא במדרגה הכי גבוהה. לימוד התורה כאן הוא להעלות את התפארת למדרגה של "ישראל אשר בך אתפאר".

באמת מה שכתבתי כאן הוא יותר מכך. הוא לא כותב זאת, בגלל שכל מה שהוא כותב הוא רק להעלות את המדות. אם יש לך תאוה – תמצא אותה בתוך התורה. אבל כאן מוסבר שתפארת באמת מגיעה עוד יותר עמוק. לא רק שמוצאים את החמדה בתורה, אלא שהתורה גופא היא התפארת במדרגה הגבוהה, האתהפכא הכי גדולה של מדת התפארת, שזה עיקר ה-ו שבשם, להגיע ל"ישראל אשר בך אתפאר".

ב.    רמזי "אתפאר"

כ"ב – "בך"

יש גם רמז שכתוב, מהבעל שם טוב[כד], שכל פעם שכתוב בתורה "בךָ" או "בךְ" יש רמז ל-כ"ב אותיות התורה. כלומר שהעבודה הזאת, "ישראל", חוץ מכך שהשם "ישראל" תמיד מרמז לתורה, בגלל שישראל זה יש ששים ריבוא אותיות לתורה[כה], עוד יותר, המלה "בך" היא כ"ב אותיות התורה. כלומר שהעבודה של העלאת התפארת, שהקב"ה יתפאר בנו, זו עבודת התורה.

"אתפאר" – מא בריבוע – שם מ"ב

יש עוד רמז גדול מאד בזה. מה זה "אתפאר" בגימטריא? אם נחשב את ה-א של "אתפאר" כ-1000 נקבל 1681, שהם 41 בריבוע, אם בריבוע. מכל הריבועים זהו אחד מהחשובים ביותר.

מי יודע מה זה? יש בתורה, שייך לכהנים, שם בקבלה שיוצא מברכת כהנים. מי זוכר-מי יודע איך קוראים לשם הזה? יש מה שנקרא השם של ברכת כהנים. יש ארבעה שמות חשובים מאד בקבלה: יש ע"ב שמות, ויש שם של מ"ב אותיות. לא ע"ב אותיות, ע"ב שמות, שבכל שם יש שלש אותיות, וביחד רי"ו אותיות, אבל ע"ב שמות, יש שם של מ"ב אותיות, אבל יש שם חשוב מאד בקבלה של כ"ב אותיות – השם של כ"ב. השם שנקרא "בךְ", שתמיד מרמז לתורה.

יש תפלה של רבי נחוניה בן הקנה[כו], שכוללת לא רק את "אנא בכח", אלא את כל השמות על פי קבלה כנגד הספירות. שם הוא כותב שע"ב שמות הם כנגד חסד – ע"ב בגימטריא חסד – שם של מ"ב אותיות "אנא בכח" הוא כנגד גבורה, שם הגבורה, אבל שם של כ"ב אותיות הוא של התפארת.

אתם יודעים, מכירים את השם של כ"ב אותיות? צריך להכיר טוב. הוא כתוב בסידור רק פעם אחת, בתפלה שלפני תקיעת שופר. כמו תפלת "אנא בכח גדולת ימינך" יש גם תפלה לפני תקיעת שופר: "אל נא קרב תשועת מצפיך פחודך סר תוציאם ממאסר, פדה סואים, פתח סומים, ימינך מצפים, תלה יוקשים וקבץ נפוצים סמוך יה מופלגים". זו תפלה דומה ל"אנא בכח", שראשי תבותיה הם שם של כ"ב אותיות, אותה מתפללים לפני תקיעת שופר.

למה מתפללים אותה לפני תקיעת שופר? היא לא רק על פי הבעל שם טוב, אלא על פי כל הכוונות, אבל במיוחד לפי הפירוש שלו על תקיעת שופר, שענינו הוא הוצאת ה-א הפשוטה, שהיא שורש כל כ"ב אותיות התורה. השם הזה, שהוא של כ"ב אותיות, הוא גם המקור של כ"ב אותיות התורה, והוא השם של התפארת לפי רבי נחוניה בן הקנה. השם הזה מורכב מארבעה שמות. כמו שב"אנא בכח" יש שבעה שמות של 6-6 אותיות, כאן הוא מתחלק לארבעה שמות. "אל נא קרב תשועת מצפיך" הוא שם אחד – אנקתמ.

אחר כך, "פחודך סר תוציאם ממאסר" השם השני, פסתמ; אחר כך, "פדה סועים פתח סומים ימינך מצפים" הוא השם השלישי; ו"דלה יוקשים וקבץ נפוצים וסמוך יה מופלגים" הוא השם הרביעי. מי שרוצה לראות את זה עם קצת פירוש, יש לבעל ה"לשם", בתחלת שער ההקדמות שלו[כז]. ממש בהתחלת שער ההקדמות כתובים בצורה הכי ברורה כל השמות שכנגד כל הספירות. בספר הפרדס בשער השמות הוא מסביר את כל השמות האלה[כח].

השם הזה יוצא מברכת כהנים כמו ש"אנא בכח" יוצא מ"בראשית ברא אלהים"[כט], מתחלת התורה. לכן הוא נקרא שם של בריאת העולם והוא יוצא על פי חילופי אותיות, כמו שכתוב בספר הפרדס מהרמ"ק, שמסביר איך הוא יוצא. כך שם של כ"ב יוצא מברכת כהנים.

מה שנוגע לעניננו הוא ששם זה שוה בדיוק בגימטריא ל-מא בריבוע. זה השם היחיד בקבלה שעולה ריבוע מדויק. כב האותיות שבו הן בדיוק 41 בריבוע. זה נקרא שם של בךְ אותיות, וזה הרמז הנפלא כאן, "ישראל אשר בך אתפאר". זאת אומרת, השם שהוא "בךָ", כ"ב אותיות, משורש התורה וכנגד מדת התפארת, שוה בגימטריא למלה "אתפאר". ה"בך" הוא (בדיוק שוה) "אתפאר". כדאי שכל כהן ידע את זה. [איך זה יוצא מברכת כהנים?] כמו ש"אנא בכח" יוצא מ"בראשית". [איך "אנא בכח" יוצא מ"בראשית"?] על ידי חילופי אותיות, כמו שכתוב בספר הפרדס. זה לא פשוט, לא שיטתי, כל אות יוצאת בצורה אחרת. אבל בכל זאת כך מקובל, כמו ההלכה למשה מסיני. כמו ש"אנא בכח" הוא מב אותיות שיוצאות מ"בראשית" כך שם זה יוצא מברכת כהנים.

כ"ב אותיות בברכת כהנים לספר הפרדס

מאלו כ"ב אותיות הוא יוצא? כאן יש מחלוקת בין הראשונים, בין ספר הפרדס לבין הגר"א. אנחנו לא סומכים על הגר"א, כמובן, ובכל זאת כדאי להזכיר את השיטה שלו, יש לו שיטה מחודשת. על פי הפרדס וכל הראשונים הוא יוצא מ-כב האותיות הראשונות. הרי בברכת כהנים יש ששים אותיות, "ששים גבורים סביב לה"[ל].

מהן כ"ב אותיות הראשונות? עד איזו מלה? בברכה הראשונה, "יברכך ה' וישמרך", ישנן 15 אותיות. בברכה השניה 25. אבל איפה מסתיימות 22 האותיות? עד סוף "יאר הוי'". לפי הקבלה הראשונה כ"ב האותיות יוצאות מחמש המלים הראשונות, "יברכך הוי' וישמרך יאר הוי'". מכאן אתה למד בכלל ש"יאר הוי'" הוא כאילו שיא, בגלל שעד כאן הן כ"ב האותיות. כמה אותיות נשארו? 38, שזה גם כן סוד, אולי נסביר אותו. לפי זה יש כאן חלוקה של כ"ב אותיות, ו-ל"ח אותיות. כך היא שיטת הראשונים.

כ"ב אותיות בברכת כהנים לגר"א

לגר"א יש שיטה מחודשת. נסביר עכשיו משהו יפה לגבי הגר"א, להבין בכלל למה-מה פתאום הוא מעז לחדש שיטה שלא כתובה בראשונים. כאמור, הרמ"ק מסביר בפרדס באריכות את כל חילופי האותיות, וזה אצלו כהלכה למשה מסיני. [הגר"א מפריך הרבה דברים שכתובים אצל המקובלים הראשונים] נכון, למה הוא מפריך? הנה יש דוגמה טובה שנסביר. לא מצוי דבר כזה, לקחת דבר שממש כמו הלכה למשה מסיני. זה דבר עתיק יומין, אף אחד לא יאמר לך ש-ע"ב שמות הם בצורה אחרת. אלו דברים מקובלים, לכן היא נקראת קבלה על פי פשט, אחרת אין לך שום קבלה. קבלה היא בכל זאת קבלה. אף על פי שאנחנו אומרים[לא] שקבלה היא מלשון הַקְבלה, בכל זאת יש פירוש שקבלה היא שמקבלים את הדברים.

עוד פעם, מה מניע אותו? כאן יש דוגמה טובה. למה הוא רוצה לשנות כאן? הדבר הפשוט, תמיד מה שמניע אותו הוא שכל, הגיון. אם אתה אומר לי שיש שם שיוצא מ-כב אותיות מברכת כהנים, איך אתה אחר כך אומר שהוא רק מ-כב האותיות הראשונות, מגיע רק לאמצע הברכה השניה ומתעלם משאר הברכות? איך יתכן דבר כזה? מעבר לכך, המלים אינן אחידות כל כך, בגלל שבחמש המלים הראשונות של כב האותיות יש גם שמות – שני שמות הוי' – וגם שלש מלים אחרות שאינן שמות קודש. זו גם איזו ערבוביה על פי שכל. הכל רק להסביר.

מה עושה הגר"א? הוא לוקח את המלה הראשונה, "יברכך" ואת המלה השלישית "וישמרך" של הברכה הראשונה. כמה אותיות? יא אותיות, חצי כב. אחר כך את המלה הראשונה ("יאר") והאחרונה ("ויחנך") של הברכה השניה. לבסוף את המלה הראשונה של הברכה השלישית – "ישא". אז קודם כל, כל הברכות מיוצגות בשם. יוצאת מהכלל, עדיין לא מאה אחוז טוב, היא הברכה השלישית. כי מה עם הסוף? היה צריך לקחת גם את הסוף, "שלום", אלא שאז יגיע השם ל-כו אותיות, כמנין הוי'. כב אותיות השם הן רק עם "ישא", וללא שמות ה', רק תחלת כל ברכה וסופה. מה תהיה הגימטריא של חמש מלים אלו? יברכך-וישמרך-יאר-ויחנך-ישא עולה 1444, לח בריבוע.

עוד דבר יפה שיוצא לפי השיטה שלו: כאמור, הפסוק ממנו הגענו לכל זה הוא "ישראל אשר בך אתפאר", והשם בקבלה של כב אותיות עולה מא בריבוע. אף על פי שיש 60 אותיות בברכת כהנים, כב מתוכן נקראות שם של כב אותיות. קודם אמרנו שמתוך ס אותיות כב הן שם קדוש והשאר לח – השם הוא של כב אותיות, נשארו לח אותיות – וכעת רואים שחשבון כב האותיות הוא לח בריבוע. זה משהו מאד יפה, שלפי שיטת הגר"א יוצא הפלא ופלא.

כלומר, לפי שיטת הגר"א לח בריבוע הוא סכום המלים כפי שהן כתובות בתורה, ו-מא בריבוע הוא סכום המלים כפי שהן מתחלפות על פי קבלה, על פי סוד. זאת אומרת, לפי שיטת הגר"א יש כב כתיב ו-כב קרי שיוצאות מהן. ה-כב שכתובות לפי הגר"א הן לח בריבוע, וה-כב שיוצאות מהן על פי קבלה הן מא בריבוע. כמה יוצא לח בריבוע ועוד מא בריבוע? 3125, חמש בחזקת חמש. מספר חשוב מאד (מספר זה הוא סוד חלוקת עשר אצבעות הכהנים לחמש פעמים שתים, חמש יחידות של שתי אצבעות, כך כתוב[לב]).

מה היה לנו פעם 5 בחזקת 5? יש אצלנו סוד כזה[לג]: אהבה חכמה דבור, בגימטריא רחמים, ראשי תיבות אחד. אחד מהסודות של אחד. כתוב בחסידות שישנם שלשה פסוקים: פסוק אחד אומר שה' ברא את העולם עם אהבה – "כל אשר חפץ הוי' עשה"[לד]. פסוק שני אומר שה' ברא את העולם בחכמה – "כלם בחכמה עשית"[לה]. פסוק שלישי אומר שה' ברא את העולם בדיבור – "בדבר הוי' שמים נעשו"[לו]. שלשת הפסוקים יחד עולים 5 בחזקת 5, הכל בסוד הפסוק "בהבראם"[לז] – "ב-ה' בראם"[לח].

מהם ה בחזקת ה? זה נקרא ריבוע בחמשה ממדים. מי אומר לי שיש חמשה ממדים (חזקה היא ממד)? ספר יצירה, בו יש עשרה עומקים. עשרה עומקים הם חמשה ממדים. העולם נברא "בהבראם", "בה' בראם", ה בחזקת ה, הכוונה קוביה של חמשה ממדים: מקום, זמן וטוב ורע. הממד החמישי הוא טוב ורע. יש שלשה ממדים של מקום, כך כתוב בספר יצירה[לט]. מהם? דרום-צפון, מזרח-מערב, מעלה-מטה. אלו שלשה ממדי מקום. אחר כך יש ממד אחד של זמן, עומק "ראשית ועומק אחרית". אחר כך יש ממד חמישי שנקרא ממד הבחירה, שוא הממד של "עומק טוב ועומק רע".

ג.     שלשה הגיונות

הגיון אחד: או-או

נסביר עוד משהו בנוגע ל"רע כסא לטוב"[מ]. מה החידוש של הבעל שם טוב במושגים של מדע? יש בלוגיקה שיטה שנקראת לוגיקה בוליאנית (Boolean logic) בשפה המדוברת, בה יש קבוצות של שלילה, הכוונה שדבר אחד שולל את השני, שאם יש לך את זה אז אין לך את זה. זו מנטליות בלוגיקה. היום אומרים שיש שלש שיטות של לוגיקה, של הגיון. אף על פי שהתורה למעלה מכולן, זה למעלה מההגיון. זה לא לעניננו כעת, אבל בהגיון גופא יש שלש שיטות, ואחת מהן נקראת לוגיקה בוליאנית, כך הביטוי בלע"ז, והלוגיקה הזאת היא של negotiation sets, כלומר שתי קבוצות שאין שום מגע וחפיפה ביניהן, רק פירוד מוחלט – או שאתה כאן או שאתה כאן.

לוגיקה זו, שמבוססת על שלילה, נקראת בקבלה עולם התהו, "ענפין מתפרדין", שכל אחד לעצמו, אין שום חפיפה והתכללות בין אחד לשני. 'אודער א אין אודער א הער' וממילא 'נישט א אין נישט א הער'. זו שיטה אחת, ולפי השיטה הזאת כל דבר בעולם הוא 'אודער-אודער', או-או, כמו טוב ורע – או שזה טוב או שזה רע. גמרנו. אם הוא טוב – הוא טוב, ואם הוא רע – הוא רע. "ראה נתתי לפניך את היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים"[מא]. יש הרבה פירושים אפשריים לאו-או.

לוגיקה זו, אף על פי שנקראת על שם מישהו מודרני, היא הלוגיקה של יון. עוד מעט חנוכה, זמן המלחמה נגד יון, שהיא המלחמה נגד ההגיון של יון. כידוע שהגיון אותיות הג, ח ימי חנוכה, שמבטלים את יון. הגיון יהודי נקרא "הגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי"[מב]. "הגיון לבי" בגימטריא חן-חן, מהדרושים הארוכים. מהו "הגיון לבי"? מה שהלב הוגה, אך "לבא לפומא לא גליא". כלומר, יש הגיון בלב היהודי שלא יכול לגלות לפה, בגלל שהוא למעלה מביטוי. זהו חן-חן שזה מנצח את ההגיון החיצוני של יון.

הגיון אחר: הרע כסא לטוב

להגיון זה ישנו באמת אפילו היום, בשיטות המודרניות, קצת דמיון. לא נסביר יותר מדי עכשיו, אבל רק נסביר את ההגיון הקדום של יון. הוא נקרא הגיון של סתירות, או-או. למשל: אצל אריסטו יש מושגים של חם וקר, ואז או שהדבר חם או שהוא קר. אין באמצע. חום וקור אלו שתי מהויות בדיוק כמו טוב ורע, לפי התפיסה, תלוי איך תופסים את הדבר. כלומר, אם אתה רוצה לקרר משהו אתה צריך לבטל את החום שבו. קודם צריך לבטל את החום, שלא יהיה יותר חם, וממילא אפשר אחר כך שיהיה קר, זו דוגמה.

זה כבר נגד המנטליות שאנחנו גדלנו עליה בדור הזה. כל אחד כאן שלמד בבית ספר יסודי, לא למד כך, שחום וקור אלו שתי מהויות. הוא כבר למד שיש מושג שנקרא טמפרטורה, והמושג הזה יכול להיות או חם או קר. כלומר, ישנו מן מושג שהוא גם חם וגם קר. כיוון שיש מן מודד כזה, יכול להיות יותר גבוה במודד או פחות גבוה בו. אם הוא פחות – זה קר, אם הוא יותר – הוא חם. אבל זו בהחלט המשכיות אחת, אין פה מהות אחרת, מהות חם ומהות קר. המושג טמפרטורה לא קיים אצל היוונים, אצל אריסטו, אין דבר כזה. יש שני מושגים שונים.

המושג הזה, כמו טמפרטורה, נקרא ממד (dimension), יש נקודת אפס, איפה שאתה רוצה, או איפה שמישהו רוצה, או איפה שהתורה רוצה – יש נקודת אפס. אבל אף על פי כן הכל המשך אחד, הכל בעצם מהות אחת.

תפיסה כזאת לגבי טוב ורע היא כבר חידוש של הבעל שם טוב. זה נקרא "הרע כסא לטוב". כמו שהמגיד אמר[מג] שבעצם הרע הוא רק למטה, הכל מדבר אחד – יש רע למטה ויש טוב למעלה. הגיונית, התפיסה הזאת היא אחרת לגמרי. לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, יש בזה הרבה מתמטיקה, אבל זה נקרא תורת הקבוצות.

דרך אגב, המלה 'תורה' בהקשר זה היא שיבוש. חשוב וטוב לדעת, כאן בארץ בכל החוגים באוניברסיטה קוראים לכל מקצוע 'תורה' – תורת הפוליטיקה ותורת הקבוצות וכו' – וזה שיבוש גרוע מאד. אפילו בלעז לא קוראים להם תורה. לוקחים את המלה תיאוריה (Theory) ועל פי השמיעה שקצת דומה עושים ממנה 'תורה' – תורת הקבוצות. מה ההבדל בין תיאוריה לתורה? תיאוריה ברור שהיא של מישהו, היא לא דבר מוחלט. דוקא כאן בארץ לוקחים את המלה שאצל הגוים ועושים ממנה תורה – תורת הקבוצות. זה שיבוש גדול ביותר. כדאי-טוב להכיר את השיבוש הזה. לוקחים את המלה תיאוריה בלעז ועושים אותה תורה. זה דרך אגב.

סיכום ההגיונים

בתיאורית הקבוצות יש הרבה-הרבה ענין עם שלש שיטות ההגיון. אני רק אזכיר, אבל אני בלי להסביר. יש הגיון בוליאני, הכוונה הגיון של שלילה. יש הגיון של טופולוגיה, של צורות (Topologic), זאת אומרת שיכולה להיות חפיפה, צורה על גבי צורה. ויש הגיון של אלגברה. אלגברה מופשטת היא התיאוריה של הקבוצות המופשטת ביותר. עוד פעם, באמת ראוי פעם להבין את זה. בשביל מדען, במיוחד בשביל מתמטיקאי, זה מפתח גדול מאד להסביר הרבה דברים שאנחנו לומדים כאן. אבל נשאיר את זה.

בזה שהבעל שם טוב אומר "הרע כסא טוב" נעשה אחר כך בחיצונים, באחוריים, שינוי השקפה ביחס להמון דברים. בגלל שענינו הוא לראות הכל בממדים, שבכל ממד יש שתי נקודות אין סוף, אבל עצם הממד שעובר דרך נקודת אפס הוא מהות אחת.

ד.    חמשה ממדים

עשרה עומקים

מה המקור של חמשה ממדים? ספר יצירה, שם כתוב שיש עשרה עומקים. מהם עומקים? במתמטיקה קוראים לזה נקודות האפס, נקודות האין סוף של ממד אחד. יש שתי נקודות אין סוף בממד אחד, שנקרא עומק – עומק דרום-עומק צפון, אבל שניהם יחד מהווים ממד אחד; אחר כך יש עומק מזרח-עומק מערב – ממד שני; עומק מעלה-עומק מטה – ממד שלישי; עומק ראשית-עומק אחרית – הזמן, ממד רביעי; ועומק טוב-עומק רע – ממד חמישי. הכל היה דרך אגב, רק בשביל הפסוק "בהבראם", "בה' בראם", שה' ברא עולם ב-ה.

[זה לא כלול ביחד משלש את השיטות של ההגיון, השיטה הזאת, זה כלול?] כן. אמרנו שכמו שאומרים טמפרטורה, במקום לומר-להתייחס לחום בפני עצמו ולהתייחס לקור בפני עצמו – מתייחסים למושג שכולל גם חום וגם קור, שהמושג הזה הוא טמפרטורה. לגביו גם הקור וגם החום קיימים שניהם במדה שוה. זה בתחלת ספר יצירה, שיש שלשה ממדים של מקום, ממד אחד של זמן, וממד אחד של בחירה, אלא שממד הבחירה הוא ממד הנפש. הרי כל ספר יצירה הוא עולם-שנה-נפש, ועולם הוא מקום, שנה היא זמן, ונפש היא בחירה. אלו שלשה ממדים של עולם, וממד אחד של שנה, וממד אחד של נפש.

איך אני יודע שטוב-רע הוא נפש? על פי הפסוק בקהלת "גם בלא דעת נפש לא טוב"[מד], פסוק מאד-מאד חשוב. כשלמדנו^מא את ארבע המדרגות – חיים, טוב, לא טוב ורע – היינו צריכים להסביר את הפסוק. הדבר הכי מחודש ביניהם היה ה"לא טוב". הפסוק היחיד שאנחנו למדנו הוא "לא טוב היות האדם לבדו"[מה], ממנו יוצא הביטוי 'לא טוב', אבל באמת חוץ מזה יש עוד פסוק. למה הבאנו דוקא את הפסוק ההוא? בגלל שכל המדרגות היו בהמשך אחד לגן עדן, אבל בחסידות הפסוק הכי חשוב בנ"ך שכתוב בו "לא טוב", שהבחינה הזאת "לא טוב", הוא הפסוק בקהלת "גם בלא דעת נפש לא טוב".

ממילא אני לומד, איפה טוב נמצא? בדעת. כך גם האריז"ל אומר שעומק טוב ועומק רע הוא ממד הדעת[מו]. האריז"ל אומר שאלו ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת, עומק טוב ועומק רע. הממד ראשית-אחרית של זמן הוא כנגד חכמה-בינה. כך האריז"ל מפרש. שלשת ממדי המקום הם ו"ק של הלב. הטוב והרע זה הרי כמו שכתוב בתורה "עץ הדעת טוב ורע"[מז], זאת אומרת הדעת היא שכוללת את הטוב והרע.

מהי דעת? כח חדירה. כך אדמו"ר הזקן גם אומר, שטוב ורע הם חיצוניות ופנימיות, קליפה ופרי, הכל המשך אחד. ככל שיותר אתייחס לחיצוניות זה יותר רע, ככל שאני מתייחס יותר לפנימיות זה יותר טוב. הכל דבר אחד. לא שכאן יש לי טוב וכאן יש לי רע. זוהי חדירה. הרי זה ממד נוסף, לא ממד של מקום, ולא של זמן. יש כאן בכוס שלשה ממדים של מקום, וחוץ מהם הוא גם כן נוסע בתוך הזמן – הכוס הזאת נמצאת בתוך הזמן. אבל יש בה עוד ממד חמישי, שנקרא כאן ממד הטוב והרע, של חיצוניות ופנימיות. אין הכוונה לחיצוניות ופנימיות של גשמיות, של הזכוכית, אלא לממד בכיוון אחר, לא בשום כיוון שאפשר להצביע עליו. [הוא נמצא פה?] כן, אבל יש עוד כיוון אחד, עוד ממד, והוא חיצוניות ופנימיות. זהו הממד של הדעת, ממד טוב ורע. ככל שיש לי פחות דעת ככה יותר "לא טוב" – "גם בלא דעת נפש לא טוב".

מה זה "בלא דעת"? ו"ק בלי הנשמה שלהם מהי דעת? "והאדם ידע את חוה". מה כתוב בתורה? ש"לא טוב היות האדם לבדו". מה זה "לא טוב היות האדם לבדו"? בלי דעת. בגלל שאם אין לו אשה אין לו דעת.

פאר בחנוכה

איך הגענו לכל זה? מהמספר 5 בחזקת 5, לח בריבוע ו-מא בריבוע, שני המספרים שיוצאים מברכת כהנים, שהוא סוד שם של כ"ב אותיות לפי שיטת הגר"א. עוד דבר פשוט: ברכת כהנים יש כ"ב אותיות, וראשי התבות ברכת כהנים הם גם בך. כל זה היה על הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר".

[מה הקשר לחנוכה?] איך פאר שייך לחנוכה? אמרנו שיש שמונה לשונות נרדפים של יפי בתורה[מח], וכולן מופיעות בחנוכה. אלו שמונה הנרות של חנוכה, והראשונה מהן היא שפר. איפה בא שפר? על פי מה שמובא בחסידות מהקדושת לוי[מט], שהנר הראשון של חנוכה הוא גילוי קול השופר, שעליו כתוב "הנותן אמרי שפר"[נ]. עוד פעם, יש בקדושת לוי שהנר הראשון של חנוכה הוא אור שפר. זה גילוי האור שיצא מהשופר בראש השנה. הכל קשור לחנוכה.

אחר כך השני. השני הוא יפי – "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם"[נא]. לפי המדרש[נב] "יפת" הוא מלשון יפי, והוא עובר לשכון באהלי שם על ידי מלחמת יון, שמבררים את יון, את היפי ומשכינים אותו באהלי שם.

אחריו יש טוב. טוב הוא היפי של השמן – "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן"[נג]. חנוכה הוא חג השמן, ויפי השמן נקרא טוב; אחר כך יש פאר, מה שדברנו עכשיו; אחר כך יש נוי, להפוך את יון – כתוב שנוי אותיות יון בהיפוך; אחר כך יש הוד. אמירת "על הנסים" נקראת הודיה. הוד היא גם הספירה השמינית, לכן לפי הרבה סודות בקבלה קושרים את חג החנוכה כנגד ההוד. עיקר ההודיה הוא בחנוכה; אחר כך יש הדר, שעליו הביטוי "מהדרין מן המהדרין"[נד] בחנוכה; ואחר כך חן. חנוכה לשון חן, "זאת חנוכה".

מה זה פאר? מהו יפי הפאר בחנוכה? שמונה הלשונות של יפי קשורים כנגד הנרות שמדליקים בחנוכה. פאר הוא היפי של הכהן. איך אני יודע שכהן והיפי שלו הם בחינת פאר? קודם כל, זה הדבר הכי פשוט, כל אחד צריך לדעת על בגדי כהונה. הרי מהם בגדי כהונה? הכל התפארות. כתוב עליהם "לכבוד ולתפארת"[נה]. כתוב בפירוש שכל בגדי הכהונה הם לתפארת. מה אם כן עושה הכהן? הוא מעלה את התפארת, את היפי שלו. הרי הוא מתלבש בכל מיני בגדים מפוארים, ומעיקר העבודה שלו הוא להעלות את התפארת. איך הוא יכול להעלות את התפארת? בגלל ש"תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון", שגם כתוב על הכהן. אם הוא קשור לאמת של התורה הוא יכול להעלות את כל התפארת שהוא לבוש בה, שתהיה "ישראל אשר בך אתפאר". אבל יש עוד פסוק יותר חשוב –הפסוק העיקרי שכהן שייך בו לתפארת הוא בישעיהו  – "כחתן יכהן פאר"[נו]. זה עיקר הפסוק בתנ״ך שמקשר בין כהן לבין פאר.

שוב, כ"ב אותיות התורה יוצאות מברכת כהנים.

[חסר קצת בהקלטה]

...זה הולך ביחד עם נעים. נעים אינו יפי, הוא הרגשה טובה. כמו כאן "חמדה גנוזה". יש כל מיני הרגשות טובות, אבל הן לא גילוי של אור. אמרנו שיפי הוא אור דרך כלי. [נחמד??] נחמד זה "רגיג", התרגום[נז] מתרגם נחמד – רגיג. רגיג פרושו תאוה, בדיוק כמו התרגום בעשרת הדברות על "לא תחמד"[נח], "לא תתאוה"[נט]. נחמד קשור לתאוה, חמוד, נחמד. אפילו היום, כשאומרים ילד חמוד זה לא בגלל שהוא יפה דוקא, אלא בגלל שההתנהגות שלו חמודה, ילד חמד. זה לא בדיוק יפי חיצוני, רק של מבט. זו תכונה קצת יותר פנימית. לכן כתוב "נחמד העץ להשכיל". נחמד הולך על שכל. גם התורה נקראת "חמדה גנוזה" על שם השכל שבה.

[יש משהו שכתוב "יברכך" – כ"ב, ירך] נכון, זה רמז טוב. באמת רציתי לומר אותו. קודם אמרתי שברכת כהנים הוא ראשי תבות בך. חוץ מזה היא מתחילה עם המלה "יברכך", וכל המלה ברכה היא בעיקר בך. גם האות ר במספר סידורי היא כ. אם כן, כל השורש ב.ר.ך. קשור עם המלה בך.

ה.    התפארות בתורה ובאהבה

התפארות האב בבן

הגענו לפסוק "ישראל אשר בך אתפאר":

(כְּשֶׁאֵינוֹ לוֹמֵד עַל מְנַת לְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ ח"ו אֶלָּא לְבָרֵר אֶת הָאֱמֶת)

מתי אמרנו שאבא מתפאר בבן שלומד טוב? כשהוא חכם, "בן חכם ישמח אב"[ס]. אבל עיקר ההתפארות של האבא, מה עושה אבא אם הוא רואה שהבן שלו באמת עילוי, אבל הוא גם כן בעל גאוה גדול מאד ומתפאר? אם הוא חסידיש'ע פאטער, אם הוא אבא חסידי, הוא באמת במבוכה גדולה. מצד אחד הבן שלו מצליח, אבל מצד שני הוא משוויץ. יש לו בן שהוא גם גדול בתורה, אבל הוא גם אוהב להשוויץ. האם האבא באמת אוהב את זה? אם הוא אבא סתם, הוא אוהב את זה, לא אכפת לו. אבל אם הוא אבא חסידי, הוא לא אוהב את זה.

מה כתוב כאן? מתי באמת האבא מתפאר בבן שלומד טוב? אם הוא לא סתם לומד, "כשאינו לומד על מנת להתפאר בעצמו ח"ו", שלומד תורה לא בשביל שיהיה לו מכך שם והתפארות עצמית, "אלא לברר את האמת". בירור האמת הוא להשיב את הרבים מעון, כמו שהסברנו קודם. שהו הקשר בין האמת, "תתן אמת ליעקב", להתפארות. מה הכוונה לומד באמת? שהוא מברר את האמת. מה הכוונה? להשיב את הרבים. ככל שהוא לומד יותר עם הכוונה הזאת שהסברנו קודם, להשיב את הרבים מעון, "תורת אמת היתה בפיהו", ולא לשם התפארות עצמית, רק לשם האמת, כך האבא מתפאר בו.

לא הסברנו קודם את המושג הזה עד הסוף. אני רוצה שהאבא יתפאר בי, ואמרנו שיש בזה אתהפכא גמורה של מדת התפארת, שהוא לא מתפאר בעצמו, לא מפאר את עצמו, הוא רק מרגיש את ההתפארות של האבא. היתה נקודה אחת חסרה, שהרצון שהאבא שלי יתפאר בי, אולי לא סותר שאני גם אתפאר באותו זמן. כמו אחד שיודע שהאבא שלי אוהב שאני הולך לבוש יפה, נקי ולבן, שאני יפה נחמד, הוא אוהב את זה, אז אני יכול להתלבש יפה ולחשוב שאבא שלי יאהב את זה, וגם אני אוהב את זה – גם אני מתפאר באותו זמן. למה שיהיה הכרח לומר שהכוונה שאני מכוון שהאבא יתפאר שוללת את ההתפארות שלי? אולי אני עדיין גם מתפאר בעצמי, אני גם מרגיש נחמד, וגם האבא שלי אוהב אותי שאני נחמד? שנינו מתפארים!

עוד פעם, אם זה אבא חסידי, הקב"ה ודאי אבא חסידי, אז זה לא הולך יחד. האבא לא יוכל להתפאר בי אם יש לי עדיין שמץ התפארות, שאני עושה זאת בשביל להתפאר בעצמי. הביטוי אצל רבי נחמן[סא] שלמדנו הרבה פעמים, הוא שאם רוצים – זה הביטוי שלו – "להרבות בכבוד שמים", חייבים "למעט בכבוד עצמו". אם הוא לא ממעט בכבוד עצמו הוא לא מרבה בכבוד שמים.

שוב, מה ההתפארות של האבא בי? שאני לומד תורה. אבל איך ללמוד תורה? בבחינת "תורת אמת". שאם זו "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון", האבא מתפאר, הוא מצביע ואומר 'איזה בן יש לי', ישראל של יש ששים רבוא אותיות לתורה, "ישראל אשר בך אתפאר".

בירור האמת בלימוד התורה

אם אבא מתפאר בי, ואני לא מתפאר בעצמי ורק מברר את האמת, זה לא נקרא שאני עצוב. להפך, כתוב שאם אני מרגיש שאבא מתפאר בי, אני שמח, זה עושה לי טוב על הלב, כמו שאומרים, שמחה רבה. לא שאני צריך להיות מדוכא ורק אז האבא יתפאר, חס ושלום. הוא רוצה שהבן יהיה מדוכא?! מכווץ, לחוץ, דפוק?! הוא לא רוצה בן דפוק, הוא רוצה בן שמח. אבל שוב, מתי הבן שמח? אם השמחה שלו היא משמחת האב. אם הוא לומד כמו שצריך, הוא ממש שמח, הוא באמת שמח שהוא יכול לגרום שמחה לאבא שלו. הוא לא חלילה דפוק, אבל מצד שני הוא גם לא מתפאר בעצמו. כל לימוד התורה הוא לברר את האמת. אמת תמיד אצלנו היא יסוד, אז לברר את האמת פרושו תיקון הברית.

מהו בירור האמת לגבינו? ללמוד את התורה אליבא דפנימיות, שאנחנו לומדים גמרא ורמב״ם וכו' ורוצים לגלות את החסידות שיש בהם, את פנימיות התורה שיש בהם. זה נקרא לברר את האמת בתורה, בגלל שהפנימיות נקראת חכמת האמת. אחד מהשמות של חכמת הקבלה. אם לומדים כך לברר את האמת, זהו מקור של התפארות למעלה. אמרנו שהתפארות יותר מכל מדה היא האתהפכא שעל ידי התורה בעצם, ואז יש שמחה עצומה. בקבלה, השמחה ששורה היא התפשטות יסוד אמא עד תפארת ז"א. יסוד אמא אצלנו הוא שמחה.

שורש בינה

מה שכתוב כאן בא להסביר את הסוד של יסוד אמא שמגיע עד תפארת ז"א. יש משהו בין האב והבן – האֵם. האם היא הממוצע הרבה פעמים, לכן אֵם היא בינה[סב], ובינה לשון בין, בין שנים. בין אלו שנים? בין י ל-בן. בתוך המלה 'בין' עצמה יש י, כנגד האבא. עוד פעם, השורש בעברית של בינה הוא ב-י-ן. זהו שורש מאד יוצא דופן, מאד משונה. אין כמעט שום שורש בלשון הקודש שיש י באמצעו. שוב, יש שורש מאד-מאד משונה בלשון הקודש, שורש המלה בינה. השורש של בינה הוא ב-י-ן, לא ב-נ-ן. בגלל שיש צורת פועל של התבוננות אפשר לחשוב שהשרש הוא ב-נ-ן, אבל לא. שם יש כפל באמת, אבל הוא לא מהשורש. כך הוא לפי הרד"ק[סג]. אם השרש היה ב-נ-ן, לא היה המלה בינה.

באמת מובן יותר מכך למה בחסידות, בקונטרס ההתבוננות[סד], דורשים את שני הנו"נים. זאת בגלל ששני הנו"נים במלה התבוננות הן חידוש גדול, הן לא מהשורש. למשל, במלה 'התבודדות' שתי הדל"תים הן מהשורש ב-ד-ד. אבל ה-נ הכפולה בהתבוננות היא מחודשת, היא נוספת. לכן יש יותר חידוש ב-נ הכפולה של התבוננות מאשר בשתי הדל"תים למשל של התבודדות, לגבי הבנת השורש.

עוד פעם, השורש של בינה הוא ב-י-ן. עכשיו אנחנו דורשים שב-י-ן עצמו הוא בין האבא לבן. איך היא מהוה את הממוצע ביניהם? היא בסוף סוד השמחה המשותפת לשניהם. עבור אבא שמחה היא ירידה קצת, בגלל שאבא מצד עצמו הוא בטול. עוד פעם, "בן חכם ישמח אב", הבן עושה את האבא שמח. איך? שהוא מוריד את האבא קצת, וזאת על ידי בינה.

"אבא מקנן באצילות"

גם הבן משתתף בשמחה הזאת וזה מה שיסוד אמא מגיע עד תפארת ז"א. מהי תפארת? דוקא העבודה של התעלות התפארת. דוקא כאשר הוא עובר את ה' בבחינה של "ישראל אשר בך אתפאר" ישנה שמחה שמתגלה בלב, שהיא השמחה גופא, אותה השמחה של האבא, בגלל שגם שמחת אבא היא מיסוד אמא. השמחה של שניהם היא מיסוד אמא. התקשרות אבא ביסוד אמא על ידי יסוד אבא היא ה-י שבתוך המלה 'בין', ויסוד זה גופא מתפשט עד התפארת. בהמשך, "יסוד אבא ארוך", כתוב בכתבי האריז"ל[סה], והוא ממשיך לרדת עד סיום יסוד ז"א. אבל על ידי יסוד אמא הוא נמשך עד החזה, עד התפארת. אלו אותיות של האריז"ל. בתוך יסוד אמא שבתפארת ז"א יש יסוד אבא. כלומר, יסוד אמא הוא-הוא שמחבר את יסוד אבא לתפארת ז"א. אחר כך יסוד אבא ממשיך ויורד, אבל נקודת המפגש והמוקד של הכל היא בתפארת. זוהי שמחת האבא והבן יחד על ידי העבודת התפארות דקדושה.

זה חלק חשוב מהתיקון. כתוב ש"אבא מקנן באצילות"[סו]. על ידי יסוד אבא שמתפשט למטה נקרא כל עולם האצילות על שם אבא. כל התיקון נקרא "אבא מקנן באצילות". זה נקרא עולם הקנין. איך "אבא מקנן באצילות"? על ידי יסוד אבא שמתפשט עד יסוד ז"א. זה גופא נקרא "אבא מקנן באצילות".

אם כן, מה יוצא בסוף? שדוקא כאשר הבן לומד שלא על מנת להתפאר בעצמו, רק לברר את האמת, מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר":

בְּשִׂמְחַת הָאָב וְהַבֵּן גַּם יַחַד [שמחה משותפת של אב ובן ביחד].

היתכנות ההתנשאות מלימוד תורה

הַהִתְנַשְּׂאוּת שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה

מה אמר הרבי מאיז'ביץ בסוף? למה צריך עוד בירור אחרי התורה? בגלל שיכול להיות שמצאת רק את שורש האהבה והיראה, אבל יש לך עדיין התנשאות בזה. מהי ההתנשאות בתורה? שאני יודע יותר ממך. זה יכול להיות אחרי שאדם העלה את המדות ובירר אותן בתוך התורה. איך נסביר את זה?

הִיא עַל דֶּרֶךְ ״יֵשׁ מִי שֶׁאוֹהֵב״, שֶׁהֲרֵי בְּמִדּוֹת הַלֵּב הַגְּלֻיּוֹת מֻרְגֶּשֶׁת יֵשׁוּת הָאָדָם, כִּמְבֹאָר בדא"ח.

מדות גלויות הכוונה מיסוד אמא ומטה, החסדים הגלויים, משני שליש התפארת. אולי נסביר קצת: כל מה שעכשיו אמרנו, שיש יסוד אבא בתוך יסוד אמא בתוך תפארת ז"א – זה השליש העליון של התפארת, עד הלב. הרי התפארת היא הגוף – "תפארת גופא". עד הלב, כולל הלב, נקרא שליש עליון, והוא עדיין מכוסה. עד הטבור שליש שני, ומהטבור לברית שליש שלישי. גם בתוך הלב יש חלוקה, יש התגלות המדות בלב. כך מובא בכתבי האריז"ל.

יש פעם אחת שהוא מסביר בכלל למה יש שם לב – זה בעץ חיים[סז] – הרי מח הוא בראש, שם השכל. למה שהלב יהיה כאן? אולי שהלב יהיה בגרון, או שיהיה בפה, או שיהיה באף? למה ה' שם את הלב פה? למה שלא יהיה קצת יותר גבוה או יותר נמוך? מה המקום הזה? האריז"ל אומר שזהו בדיוק סוד זה. פעם אחת משמע שבגלל שיש כל כך הרבה אורות שם, בדיוק כמו שעכשיו אמרנו, מפגש האורות של יסוד אבא ביסוד אמא שבתפארת ז"א וההתגברות הכל כך גדולה של האור עד שהוא עצמו גורם שהלב יהיה כאן, כך מסביר האריז"ל. [ומה אצל בעלי חיים?] גם אצלם יש משהו. גם החיות כולן מסוד האדם. כל מה שבעולם נברא על פי סוד האדם. רק בחיצוניות, החיה לא מושלמת.

כל זה עד שליש העליון, בו יש חסדים מכוסים. כל זמן שהחסדים מכוסים הכוונה שאין עדיין הרגשת "יש מי שאוהב". אבל כאן גופא יש מעבר, זאת אומרת, הלב הוא מעבר. יש בו התגברות גדולה של אור, והוא עצמו מהוה מעבר – פעם הוא שייך לחסדים המכוסים ופעם למגולים. כאן מסתיים יסוד אמא, ומיד האור מתגלה. זה נקרא חסדים מגולים, בהם ישנה הרגשת היש, "יש מי שאוהב".

אם כן, אם האדם היה יכול להגיע למדרגה של "ישראל אשר בך אתפאר" בשלמות, שלא תשאר אצלו שום תפארת עצמית, שום התפארות עצמית, ואז היה מספיק הבירור השני. זה מה שהרבי מאיז'ביץ אמר, שיש התנשאות בזה. לא שחייבת להיות התנשאות, אלא שתתכן. כיון שהיא יתכן, לכן צריך להמשיך ולברר הלאה. אבל כמו שתתכן התנשאות, משמע שיכול להיות שהיא לא תהיה.

כל מה שהסברנו לגבי תיקון מדת התפארת לגמרי, אין בה התנשאות. אם האדם היה עושה בדיוק מה שלמדנו עד עכשיו, לא היתה בזה שום התנשאות. לכן אמרנו שמדובר כאן על תפארת ולא על אהבה ויראה, אפילו לא על תפארת במובן שמובא בספר התניא על מדת התפארת, לפאר את ה'. אם הפרוש הוא לפאר את ה' קיים גם כאן "יש מי שמפאר". לפי ההסבר שלנו עכשיו, לפאר את ה' היינו השליש האמצעי או התחתון של התפארת, צריך להתבונן איזה שליש, אבל לפאר את ה' שייך לתיקון שני השלישים התחתונים של התפארת. מה שאין כן, המדרגה של "ישראל אשר בך אתפאר" היא כנגד השליש העליון של התפארת. שם יש ה"בך", שהוא כ"ב האותיות.

עכשיו אפשר להסביר גם סוד מאד יפה בברכת כהנים, למה כולם מתכסים. דיברנו על כך הרבה פעמים. יש כל מיני פירושים סביב מה שאנחנו מפרשים עכשיו, מה שכולם, גם הכהנים וגם העם, במיוחד לפי מנהג חב״ד, מתכסים לגמרי בטלית. מכסים את הפנים, עד החזה לפחות. הכיסוי שכולם מתכסים הוא כדי שהברכה תבוא מהחסדים המכוסים. הרי כל הברכה של הכהנים היא אהבה – "לברך את עמו ישראל באהבה". אבל הכהן יכול להרגיש בזה טוב, "יש מי שאוהב", או אני הכהן, עושים את זה. שוב, יש הרבה פירושים מהו הכיסוי הזה, אבל לפי עניננו כאן מטרתו היא שכולנו נהיה במעמד ומצב של "ישראל אשר בך אתפאר".

שמחת האב – אהבת הבנים

באמת כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"[סח]. גם דבר שמובא בספרים בפירוש: למה ה' כל כך אוהב ברכת כהנים? בגלל שיש עוד דבר שכתוב בשם הבעל שם טוב[סט] העושה את האבא שמח, וצריך לומר שהוא אותו דבר. אמרנו, מה עושה האבא שמח? שהבן שלו לומד טוב. מה תמיד כתוב בשם הבעל שם טוב שעושה את האבא שמח? אם מדובר על הפרט, רק עלי בתור יחיד, מה שאני יכול לעשות הוא ללמוד, להיות תלמיד חכם בבחינת אמת, "תורת אמת היתה בפיהו". אבל מה עושה אבא שמח ביחס לכלל, אם יש לו הרבה בנים? מיסודי הבעל שם טוב, שהדבר העיקרי שעושה את האבא שמח הוא כאשר הוא רואה שהאחים, שהבנים, מסתדרים אחד עם השני, שיש שלום ואהבה. מה שאין כן אם הוא רואה שיש פירוד. יש מאמר חז"ל כתוב לגבי שמיני עצרת "קשה עלי פרידתכם"[ע], ודורשים אותו בחסידות[עא] שהדבר שהכי קשה לאבא לראות הוא שיש פירוד בין הבנים. זה הדבר שהכי כואב לאבא. לעומת זה, אם הוא ראה שיש אהבה ושלום ואחדות בין הבנים זה הכי משמח אותו.

מה הסימן הכי גדול בעם ישראל שיש אהבה וחיבור בינינו? שיכולים להיות משפיע ומקבל וכולם בלב אחד, אחד מברך את השני מתוך אהבה והשני מקבל את הברכה גם מתוך אהבה. המעמד של ברכת כהנים – אין יותר מושלם מאחדות בין עם ישראל. זה גם כן חשוב. אפשר לחשוב שאחדות היא שוויון, כולם שווים, אבל באמת היפי הכי גדול של אחדות הוא תוך כדי השפעה. האבא אמר שזה יברך וזה יקבל את הברכה. זה מברך את עם ישראל באהבה ו"כמים הפנים לפנים"[עב], מי שמקבל את הברכה גם הוא צריך לעורר את כל האהבה שבלב. כתוב שאם יש כהן ששונא אחד מהציבור יש שאלה אם הוא יכול לשאת כפים ולברך את העם[עג]. כל המעמד הזה מחייב אהבה על פי תורה יותר מכל מעמד אחר. ממילא מובן שאין דבר שמעורר את ההתפארות של ה' יותר מברכת כהנים בגלל שיש בה אהבה שלמה. ה' כביכול אומר למלאכים שלו: 'הנה תראו את הבנים שלי'.

מה הקשר בין שני הדברים? אמרנו ששני דברים שמעוררים את אהבת האבא: לימוד תורה, שהוא תלמיד חכם אמת הלומד "תורת אמת", לא על מנת להתפאר בעצמו, רק לברר את האמת; ואהבה בין הבנים. רבי נחמן כותב בשיחות הר"ן[עד], אמרנו את זה הרבה פעמים, מה האדם צריך לעשות אם הוא שוכח בתורה? רבי נחמן אומר שאם אתה שוכח בתורה זהו סימן מובהק של חוסר באהבת ישראל. מכיוון שישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה.

הוא אומר זאת גם לגבי חשק וגם לגבי שכחה, אבל הם ממילא אותו דבר, בגלל שאם אין לך רצון לזה, אז ודאי שתשכח. זה נקרא שאתה מתייחס בבחינת אחוריים. כתוב בכתבי האריז"ל ששכחה היא אחוריים[עה], שאתה פונה אחור. ברגע שאתה פונה אחור, לא פונה פנים בפנים זו בחינת שכחה. אם אין לך חשק, ממילא אתה שוכח, הם היינו הך. שוב, הוא אומר שהבעיה היא באהבת ישראל. כיון שיש ששים ריבוא אותיות לתורה, אם אתה לא בשלום עם יהודי אחד אתה לא קשור עם אותו חלק שלו בתורה.

ארץ ישראל – רצון אחד

אמרנו ש"תורת אמת" היא בשביל להשיב את הרבים, שהם ריבוי הרצונות. על פי פשט, רבים הם גם ריבוי הנשמות, שיש לך קשר עם כל נשמה ונשמה. אם אין לך אחדות אתה ודאי לא יכול להשיב את הרבים מעון. אם כן, לימוד תורה כמו שצריך ולהיות באחדות עם כל הנשמות עולים בקנה אחד. אלו שני הדברים שמעוררים את נחת הרוח וההתפארות למעלה.

גם אמרנו שההתפארות של הקב"ה היא סוד התפלין שלו, שבתוכן כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[עו]. במה הוא מתפאר? שיש "גוי אחד", שאפילו הגוי של היהודים הוא ביחד, אפילו החיצוניות. כך כתוב בפירוש, אפילו החיצוניות, שנקראת גוי היא גם כן ביחד. איפה היא ביחד? "בארץ". מהי? "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[עז], זהו בירור פיזור הרצונות שאמרנו קודם, ארץ הקודש היינו שיש רק רצון אחד לאביו שבשמים. חוץ לארץ הוא רצונות ופיזור הרצונות. מובא שהפירוש של חוץ לארץ הוא ארץ זרה, כמו מחשבות ורצונות זרים, וארץ הקודש נקראת רצון אחד. הכוונה שהארץ הזאת, שנקראת ארץ סתם, היא על שם רצון אחד. [הדבר הזה הוא דוקא בארץ ישראל?] כן, ודאי, דוקא בארץ ישראל. חוץ לארץ ראשי תבות חוֹל. למה? בגלל שהיא רצונות של חול. רצונות של קודש שייכים לארץ, וסתם ארץ היא ארץ הקודש, ארץ ישראל, "גוי אחד בארץ".

נסביר עוד טיפה יותר: איך יש אחדות בעם? על ידי שכולם נמצאים בארץ אחת, שהיא רצון אחד לאבינו שבשמים. איך מתבטא שאדם יש לו באמת רצון לה'? מובא בחסידות חב"ד הרבה מאד, שהרצון מתבטא בלימוד תורה. כתוב "עשה רצונו כרצונך, בטל רצונך מפני רצונו"[עח]. איך עושים זאת? רק כשלומדים תורה. מהי תורה? רצונו יתברך. מי שרוצה את רצון ה' דומה לכתוב לגבי מי שצמא, "הוי כל צמא לכו למים"[עט], לגבי חכמה. מי שרוצה את חכמת ה' הולך לתורה, ומי שרוצה עוד יותר עמוק, רצון של ה', שהוא הארץ, גם חייב ללכת לתורה, שם הוא הרצון. זהו "גוי אחד בארץ". וממילא "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[פ], בגלל ש"תורת ארץ ישראל" היא תורה של התקשרות הרצון, של רצון אחד.

איך הגענו לזה? שההתנשאות שעדיין יכולה להיות בבירור הזה היא אם החסדים, האהבה שהוא מגלה בתורה, הם מהחזה ולמטה בלשון האריז"ל. אם הוא מגלה אהבת ה' מהחזה ולמטה, זוהי אהבה גלויה, עליה כתוב "יש מי שאוהב", "יש מי שירא", ואז יש עדיין בה התנשאות, ולכן הוא זקוק עדיין לבירור שלישי. אבל אם הוא יגיע למדרגה עליה למדנו היום, נעשה בירור שלם של "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון" במדרגה של "עמודא דאמציעתא".

ו.       הבירור השלישי: קריאת שמע – השתוות

ס' ומ'  - עולם הבא ותבונה

המדרגה הבאה כנגד ה-ה, שהיא לקרוא קריאת שמע. אמרנו שהתנשאות שיכולה להיות מעסק התורה היא על דרך "יש מי שאוהב", "יש מי שירא", וכדי לבטל אותה צריך לקרוא קריאת שמע. נתחיל ללמוד גם אותה. מה זה "שמע"?

״שְׁמַע״ הוּא לְשׁוֹן ״הֲבָנָה״,  בִּינָה, ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם [פשוט שקריאת שמע היא כנגד ה עילאה], אִמָּא עִילָּאָה, נִקְרֵאת ס בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזָ"ל,

יש באמא-בינה שתי מדרגות, ס ו-ם סתומה. אמא עילאה נקראת ס, ותבונה נקראת מ סתומה. יש שני פרצופים בבינה, אמא עילאה ותבונה ושניהם צורה סגורה, שעליהן כתוב בלוחות הברית "ס ו-מ בנס היו עומדים בלוחות"[פא], שתי אותיות אלו היו עומדות בנס בגלל שהן סגורות מכל צד.

בכל זאת, כתוב בכתבי האריז"ל ש-ס היא כנגד שש הספירות הראשונות, מכתר עד תפארת, שכל אחת כלול מעשר, והיא אמא עילאה, ואילו ם סתומה היא כנגד ארבע הספירות האחרונות שלה, מנצח עד מלכות, והיא תבונה. זה כלל גדול. למשל, הכלל הזה מופיע בכמה מקומות בכתבי האריז"ל[פב], כמו בסוד "אפרסמונא דכיא"[פג], שלכל צדיק בעולם הבא יהיו שי עולמות וי"ג נהרי דאפרסמונא דכיא, וי"ג נהרות של אפרסמון. זהו סוד שלם בכתבי האריז"ל, שאבא של הרבי שליט"א מאד אוהב ומצטט אותו תמיד[פד]. כל המדרגות האלה הן של בינה, גם שי עולמות הם בינה, וגם ה"אפרסמונא דחיא" הוא בינה, וגם נהר הוא בינה, כל המושג נהר בקבלה הוא בינה, ובתוך המלה אפרסמון, יש א שמברר פר, ואחר כך יש גילוי של ס ו-מ, שזה אמא עילאה ותבונה. זו רק דוגמה שבכתבי האריז"ל ס היא אמא עילאה ו-מ היא תבונה.

לשתי המדרגות יש עוד שם בכתבי האריז"ל[פה]: אמא עילאה נקראת "לעתיד לבוא" ותבונה נקראת "עולם הבא". זה ההבדל בכל כתבי האריז"ל בין עולם הבא לבין לעתיד לבוא. מה ההבדל על פי פשט? עולם הבא הוא מה שבא תמיד. זה נקרא המשכת מוחין תמידית לזו"ן מהנצח-הוד-יסוד-מלכות (נהי"ם) של אמא, שהן תבונה. לכן היא נקראת עולם הבא. מה שאין כן מה שלמעלה מנהי"ם דאמא לא נמשך עכשיו בז"א, רק נקרא לעתיד לבוא. עוד פעם, יש עולם הבא שזו תבונה, ויש לעתיד לבוא שהוא אמא עילאה, האות ס. אם כן, האות ס היא נקראת בכתבי האריז"ל תמיד סוד לעתיד לבוא.

דרך אגב, ס קשורה לחודש כסלו, האות של חודש כסלו היא האות ס. גם קשור למה שאמרנו קודם על ברכת כהנים, שהיא שלמות ס האותיות של ברכת כהנים. [בסדר הזמנים עתיד לבוא נשמע יותר רחוק מאיתנו מאשר עולם הבא?] כן, לפי זה עולם הבא הוא כמו עולם הנשמות שתמיד קיים, ולעתיד לבוא הוא מה שכתוב סתם בחז"ל עולם הבא, מה שיהיה אחרי תחית המתים.

קריאת שמע – מחול לצדיקים

[באמת, מה שיהיה נקרא לעתיד לבוא, והוא סוד האות ס, וזה גופא] סוֹד הַמָּחוֹל שֶׁיַּעֲשֶׂה הקב"ה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא

הרבי מאיז'ביץ אמר כאן שכל ההתבוננות של קריאת שמע היא בסוד המחול שה' יעשה לצדיקים, וממש כתוב בכתבי האריז"ל שהמחול הזה הוא ה של אמא עילאה שנקראת לעתיד לבוא, בה ישנה השתוות של כל הנשמות, והיא מקור התפארת המכוסה.

עוד פעם, אמא עילאה מגיעה עד התפארת של אמא, של בינה. כתוב בכתבי האריז"ל שמהתפארת של אמא נעשה הכתר של ז"א ויסוד אמא מגיע עד תפארת ז"א. תפארת אמא היא מקור הכתר של ז"א.

מהו הכתר של ז"א? העל מודע שלו, המכוסה. זאת אומרת, המכוסה של אמא צריך להגיע לתפארת שלו. אבל התפארת שלה, שהיא אמא עילאה, מגיעה הכתר שלו, וכתוב שבכתר כולם שווים. המושג הזה שכל הנשמות שוות הוא מצד היחידה שבנפש. כמו שכתוב בחסידות[פו], היכן הנשמות שוות? מצד היחידה שבנפש. אפילו בחיה יש הבדל בין הנשמות, יש יותר חכם ופחות חכם. עוד פעם, חיה היא כנגד חכמה, וכתוב שבחיה יש הבדל, יש אחד יותר חכם ואחד פחות חכם. זה מגיע עד החיה. אבל ביחידה קיים השוויון האמתי.

היחידה היא הכתר, והכתר של ז"א, שהוא היחידה של בני ישראל, כביכול, שהיהודי למד נעשה מתפארת אמא, שהיא הסיום של ה-ס. לשם מגיע סוד האות ס, של המחול שהקב"ה יעשה לצדיקים לעתיד לבוא. כל זה בא להסביר למה העצה השלישית של קריאת שמע היא כנגד אמא, כנגד בינה.

שער הנו"ן

(בְּחִינַת אִמָּא עִילָּאָה שֶׁנִּקְרֵאת ״לֶעָתִיד לָבֹא״), שֶׁאֵין בָּזֶה שׁוּם הִתְנַשְּׂאוּת שֶׁל אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ ח"ו, אֶלָּא כֻּלָּם שָׁוִים מַמָּשׁ [מצד היחידה, שהיא הכתר של ז"א], שֶׁהֲרֵי ״כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ״

מה ההתבוננות הפשוטה במדרגה הזאת? שכל מה שאנחנו עושים הוא אתה, "ממך".

(הַכֹּל — לָךְ, [שניהם בגימטריא] בְּחִינַת נ שַׁעֲרֵי בִּינָה [ההתבוננות ש"ממך הכל ומידך נתנו לך"[פז]],

זהו גם דיוק מאד חשוב: המלה כל מתהפכת ל-לך, כמו בפסוק "נח מצא חן בעיני הוי'. אחד מהפסוקים הכי חשובים שיש בו חן מושלם, ש"כל" מה שבא "לך", ואנחנו עושים אותו "לך", ונותנים בחזרה. כמו שכתוב "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד", שצריך להחזיר "לך" את כל מה שנמשך אלינו.

["כל" הוא כינוי לבינה או ליסוד?] כל הוא יסוד, אבל הרבה פעמים הוא גם יסוד אמא. הוא באמת יורד. ולך זה בינה. כל הוא יסוד בגלל שהוא כולל בתוכו את כל 50 השערים. לכן אמא נקראת גם כלה, כל-ה, שזו כלה עילאה. "כל" באמת יוצא מאמא, ו"לך" היינו להחזיר אותו אליה. למה אנחנו כולנו שוים? בגלל ש"ממך הכל ומידך נתן לך", לכן כל מה שעושה כל אחד – הכל מהקב"ה.

וְהַהַשָּׂגָה הָאֲמִתִּית שֶׁהַכֹּל מֵה׳ מַמָּשׁ, וַאֲפִלּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם כַּנ"ל [אף ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[פח], הכוונה שפשיטא שגם יראת שמים היא בידי ה', 'אפילו יראת שמים'. זו מדרגת והשגת אמא עילאה], וְאֵין זֶה סוֹתֵר לִבְחִירָה חָפְשִׁית שֶׁבִּבְחִינַת ״דַּעַת תַּחְתּוֹן״, שֶׁהֲרֵי ״אֵל דֵּעוֹת הוי׳״ וּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת [כמו שהוסבר, אבל המדרגה של "ממך הכל" ממש ו"מידך נתנו לך", היא שער ה-נ בעצמו. עיקר ההתהפכות והחן הוא בשער ה-נ] זֶהוּ שַׁעַר הַנּוּ"ן, הַשָׂגַת אֱלֹקוּת מַמָּשׁ לֶעָתִיד לָבֹא).

שני הנו"נים של התבוננות – דעת עליון ודעת תחתון

אני לא יודע אם התכוונת, אבל לגבי שער ה-נ יש שתי מדרגות. אפשר להסביר שאלו שתי הנו"נים שיש במילוי האות נו"ן, וגם במלה 'התבוננות' יש שתי נו"נים, כמו שדיברנו קודם. אז יש מה ששער ה-נ הוא ההשגה ש"ממך הכל ומידו נתנו לך", שהיא דעת עליון לגמרי. הרמב״ן מסביר כך בפירושו, בהקדמה לתורה, במלים שלו, שכל מה שיודעים מלמטה הוא מ"ט שערים. הוא מסביר זאת לגבי כל המדעים, ביחס לכל מה שאפשר להכיר את ה' דרכם, דרך העולם. מה זה "דעת תחתון"? להכיר את ה' אבל דרך מציאות הבריאה. הוא אומר שכל המדעים שבעולם, כוונתם הפנימית היא לדעת את ה', להכיר אותו. כל מה שאפשר לדעת בעולם נכלל במ"ט שערים, ושער ה-נ הוא דעת האלקות. מה הכוונה דעת האלקות? להכיר את ה' מלמעלה, לא מלמטה. זה נקרא דעת עליון, כמו לדעת שה' מסתכל כביכול.

אבל יש מדרגה בעצמות שכוללת את שתי הדעות, כמו שכתוב כאן ששתיהן אמת, גם דעת תחתון וגם דעת עליון, שעליה כתוב "אל דעות הוי'"[פט]. לפי זה – את זה הרמב״ן לא כותב, רק בחסידות אומרים[צ] ששניהם אמת יחד – היא צריכה להיות פנימיות שער הנ' גופא. אפשר להסביר שזהו הנתיב הל"ב, הנתיב הנעלם, המתייחד עם שער ה-נ של בינה.

עוד פעם, יש מ"ט שערי בינה, שענינם לדעת את ה' מלמטה. למה מלמטה? בגלל ש-מ"ט הם ז פעמים ז, ו-ז כולל את השלמות הפנימית של הבריאה, המדרגה השביעית. יש אחד שיותר, שהוא ה-נ, שהוא כמו השמיני שלמעלה מה-ז בריבוע. מצד שער ה-נ עצמו, שבלשון הרמב״ן נקרא דעת האלקות ובלשוננו נקרא "דעת עליון", 'הכל בידי שמים אפילו יראת שמים', ואילו מצד דעת תחתון "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

אכן, יש משהו עוד יותר משניהם, כמו שכתוב כאן ששניהם אמת, שהוא נושא את ההפכים, ועליו כתוב "אל דעות הוי'". הוא צריך להיות מצד פנימיות שער ה-נ, שגם בשער ה-נ – כמו שאמרנו קודם – שיש שתי נו"נים, כמו שתי הנו"נים של התבוננות. גם בהתבוננות, צריך קודם כל להתבונן עד שנגיע ל"דעת עליון", ואחר כך להתבונן לדעת שגם "דעת תחתון" היא אמת, ששניהם אמת יחד. כך ניתן להסביר את שני הנו"נים של התבוננות, זה הסבר מאד טוב.

שער הנו"ן – יחוד דעת עליון ודעת תחתון

את פנימיות שער הנו"ן גופא אפשר להסביר כנתיב הל"ב המתייחד עם שער ה-נ, בסוד ה-א של "אנכי". הרי יש ל"ב נתיבות חכמה ו-נ שערי בינה, וכתוב שב-נ שערי בינה יש שער אחד שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, שהוא שער ה-נ. כמו כן, גם בל"ב נתיבות יש נתיב אחד שנקרא "נתיב הנעלם", עליו כתוב "נתיב לא ידעו עיט"[צא]. נתיב נעלם זה מתחבר עם שער ה-נ – לפעמים כתוב בפירוש שהם כביכול אותו דבר[צב] – עד כדי כך שהם נחשבים אחד לגמרי.

כאשר ל"ב בפני עצמם ו-נ בפני עצמם, כמה הם יחד? 82. אבל כאשר הנתיב ה-ל"ב מתייחד עם שער ה-נ, כמה הכל ביחד? 81, 9 בריבוע. מה זה? אנכי. מהו החיבור של הנתיב הנעלם ושער ה-נ במלה אנכי? א של אנכי. כמו שלמדנו הרבה פעמים בסוד המלה אדם, א של אדם היא האות ה-כ״ג של הזכר והאות ה-כ״ג של הנקבה יחד, ומה שנשאר הוא דם. כתוב בפירוש בשער מ"ן ומ"ד בעץ חיים שסוד א של אדם הוא יחוד עצם המ"ד ועצם המ"ן, ואנחנו מסבירים שהיא האות ה-כ״ג של כ״ב האותיות ישנן בתוך טיפת הזרע.

מעבר לכ"ב ישנה עוד אות אחת, היולית, רק שהאות הכ״ג מתחברת. היא 'קובעת' את תכונת המין, אם הוא יהיה זכר או נקבה, ושאר האותיות, שנקראים היום כרומזונים, הן תכונות הוולד. יש מ״ד אותיות, כ״ב מהאיש וכ״ב מהאשה. כמו ש-א של אדם מייחדת מ"ן ומ"ד (גם אדם הוא 9, אלא שזהו 9 במשולש) כך אנכי, שהוא 9 בריבוע, מייחדת של המ"ן ומ"ד – שער ה-נ ונתיב ה-ל"ב, ומה שנשאר הם עוד 80. כך הוא אחד מסודות המלה "אנכי".

למה הסברתי את זה? אני רוצה לומר שהיחוד הזה גופא מסביר את סוד שתי דעות האמת, סוד ה-א הכוללת דעת עליון ודעת תחתון, הכל יחד. מה שאין כאן שער ה-נ סתם בפני עצמו הוא ה"דעת העליון". ככה אפשר להסביר. [מהי חיצוניות הבינה לפי זה?] שער ה-נ גופא הוא בחיצוניות דעת עליון, ובפנימיות הוא איך שדעת עליון ודעת תחתון שניהם אמת, "אל דעות הוי'".

שכיבה – השתוות

וְזֶהוּ ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״ [כמו שעל המדרגה הקודמת דרשו חז״ל ש"אמרו בלבבכם" היינו מדות הלב, כך דורשים מדרגה זו מהמלים "על משכבכם". למה?], שֶׁבִּשְׁכִיבָה (שֶׁהִיא עַל דֶּרֶךְ הִשְׁתַּחֲוָיָה, כִּמְבֹאָר בַּחֲסִידוּת, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר ״מִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים״, כֻּלָּם בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ) כֻּלָּם שָׁוִים,

הוסבר ששכיבה היא סוד ההשתוות, כמו שמשתחווים, והשתחויה היא גילוי הכתר. לכן כתוב בקבלה[צג] שהכתר מתגלה רק כשאתה שוכב. עוד פעם, זה סוד גדול בכתבי האריז"ל. לכאורה האות כ, בהיותה אות הכתר, היתה צריכה לעמוד עם פניה כלפי מטה ולא לצד שמאל. למה היא בכל זאת כך? מוסבר שהאות כ של הכתר מתגלה רק כשאתה בבחינת השתחויה. מהו הכתר? כמו כתר של ז"א שנעשה מתפארת אמא, שמגלה שכולנו שווים.

[למה נוהגים לומר קריאת שמע בלבוש ולא בשכיבה?] כי צריך להתכונן לשכיבה. בשכיבה לא אומרים שום דבר. כתוב "אמרו בלבבכם". ה"אמרו" הוא עדיין במדרגה של לב. לא כתוב 'אמרו משכבכם', כתוב "על משכבכם", גמרנו, זו התכוננות. כל עבודה היא הכנה. בעצם העבודה הזאת היא הכנה, זו התכוננות, "הכון לקראת אלהיך ישראל"[צד].

שוב, "בכל בידי שמים" כולל יראת שמים הוא לא הפשט, זהו הדרוש של "דעת עליון". הפשט הוא "דעת תחתון". לפי הדרוש של "דעת עליון", מי שהגיע לזה, הוא מרגיש יותר מכל דבר אחר דוקא את הנקודה של יראת שמים – שם הוא מרגיש את ה', שה' הוא שעושה לי. עוד פעם, יש מתנה גדולה ויש מתנה קטנה. אתה מרגיש שהכל מה', אבל איפה אתה מרגיש את זה ביותר? בדבר הכי גדול, שזה הדבר הכי גדול שנתנו לי בחיים. חננו אותי במתנת חנם.

[מבחינה לשונית מספיק לומר "הכל בידי שמים"] נכון, אבל בהרגשה שכל שאר הדברים הם בידי שמים אין שום ערך, היא באין ערוך נמוכה מההרגשה שיראת השמים שלי גם היא בידי שמים. לכן אני לא יכול לחבר אותם במשפט אחד. לכל דברי החול שבידי שמים אין שום ערך אצלי ביחס להרגשה שהקב"ה נותן לי יראת שמים ולקיים מצוות. זו מתנה אינסופית שהוא חונן אותי. עוד פעם, הכל לפי ההסבר של הדרוש.

כל המדרגות – קירוב אל הבטול המוחלט

נסיים הקטע של "על משכבכם". "משכבכם" היא בחינת השתחויה, של גילוי הכתר שכולם שוים:

וְאֵין שׁוּם הִתְנַשְּׂאוּת שֶׁל אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ. וְכֵן ״קְרִיאַת שְׁמַע״ ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״ הִיא [מרמזת בפרט ל]קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה [על פי פשט מה עושים בה?], שֶׁאֲזַי עוֹשֶׂה כֹּל אֶחָד חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ צֶדֶק מִכָּל מָה שֶׁפָּעַל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.

וּכְשֵׁם שֶׁצָּרִיךְ לָשׁוּב עַל כֹּל מַחְשְׁבוֹתָיו, דִּבּוּרָיו וּמַעֲשָׂיו אֲשֶׁר לֹא לַה' הֵמָּה, כֵּן צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן שֶׁבְּכָל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים שֶׁזָּכָה לִפְעֹל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֲרֵי הוּא כִּ"מְסַיֵּעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ״ לְגַבֵּי ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תַּמְנוּ״, וְחָלִילָה לוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ.

בכלל, זה דבר חשוב בשביל כל אחד שמתעסק במוסר במיוחד. כולם יודעים שקריאת שמע שעל המטה הוא הזמן של חשבון נפש. על פי פשט, חשבון נפש היינו לחפש את הדברים הלא טובים שעשית באותו יום. אבל על פי חסידות, חשבון הנפש הוא עוד יותר מכך – הוא לחפש את הדברים הטובים על מנת לנקות אותם. קריאת שמע של המטה היא כמו מכונת כביסה, לכבס את הדברים הטובים שעשית באותו יום מהחזקת טובה לעצמך.

מהו הזמן שלפני ההליכה לישון? על פי פשט, לפני שאתה הולך לישון, ושינה היא אחד מ- 60 במיתה. גם דבר חשוב, אחד מ-ס הכוונה שיש בה התבוננות של האות ס, של אמא עילאה. כשאתה הולך למות על מה אתה צריך לחשוב? העיקר הוא שחושבים על התכלית. שם רואים, כמו בביטוי של רבי נחמן לחשוב על התכלית, על הסוף. הרי כל המדרגות שלנו התחילו מהמחשבה על הסוף.

כאן יש לנו גם קצת רמז איך ליחוד בין אבא ואמא. אמרנו שיש במבנה שלנו קשר בין אבא לברתא, בגלל שבמדרגה נמוכה של "רגזו ואל תחטאו" האדם חושב על 70 שנה, שהעולם הזה לא קיים לנצח, ואילו במדרגת אבא האדם חושב "אמותה הפעם". לעומתם, אמרנו שמדרגת אמא קשורה יותר עם המדות. אבל לפי ההסבר כאן, מדרגת אמא, "על משכבכם" גם קשורה עם מות. יש כאן "אמותה הפעם" בזעיר אנפין.

עוד פעם, זו נקודה חדשה שלא הזכרנו קודם. "על משכבכם" אינה כמו במלכות, ב-ה תתאה שבשם, שתוכנה הוא מחשבה על מות אחרי 70 שנה, וגם אינה כמו בחכמה, ב-י שבשם, שתוכנה הוא למות ממש, לגמרי. כאן, ב"על משכבכם", יש קצת הכנה, אחד מ-60. לפי זה צריך להסביר שגם במדרגת ה-ו יש בחינה כזאת, גם היא קשורה עם "אמותה". מה זה "אמותה" שיש  ב-ו? להמית את ההתפארות. זו עבודה, עד כמה שאפשר. אם יש עדיין התנשאות – לא רק במדת התפארת – של "יש מי שאוהב" העבודה היא להמית את התשוקה והתאוה החיצונית על ידי ההתבוננות שאותו דבר נמצא בתורה.

עוד פעם, צריך להסביר שכל המדרגות כולן הן בעצם של קירוב הבטול המוחלט, לו הוא קורא מות. למה זה חייב להיות ככה? בגלל שכל המדרגות האלה הן של בירור, ועל בירור כתוב "כולם בחכמה אתבררו"[צה]. אמרנו שעל חכמה כתוב "ימותו ולא בחכמה", כמו שנסביר יותר בהמשך, ובכל זאת שם יש מדרגה של "אמותה הפעם". בכל הבירורים צריך להיות חכמה, אחרת הם לא בירורים כלל. אם אין בהם חכמה הם לא לא יכולים לברר. לפי ההסבר כאן חכמה היא בחינת מיתה, וממילא בכל מדרגה צריך להיות משהו כזה, צריך להעלות.

המדרגה הראשונה היא רק שהעולם הזה הוא לא לנצח, הוא ארעי, יש לך 70 שנה; המדרגה השניה היא שאת כל הדברים האלה כדאי לעזוב מיד, בגלל שאתה יכולו, לחפש לקבל אותו סיפוק בתורה. צריך להסביר את זה יותר טוב; המדרגה שלנו, השלישית, היא "על משכבכם", בקריאת שמע שעל המטה, שהוא חלק אחד מ-60 ממות, ממש. לכן הם "תרין ריעין דלא מתפרשין"[צו] כאשר החכמה היא לגמרי "אמותה הפעם", כמו שנראה מחר.

חודש כסלו הוא גם חודש של תיקון החלומות, לכן האבן שכנגד החודש הזה היא "אחלמה", האות שלו היא ס, והחוש שלו בספר יצירה הוא חוש השינה, שבבחינת "על משכבכם". לכן הוא גם תיקון החלומות, הכל קשור לחודש כסלו. לכן כל החלומות של התורה נקראים בחודש הזה, החלום של יעקב ושל יוסף ושל שרי פרעה.

עוד פעם, דיברנו הרבה פעמים שהחודש לפי הסדר שאנחנו קוראים בתורה, "לחיות עם הזמן"[צז] לפי פירוש אדמו"ר הזקן, קוראים את כל החלומות שבתורה בפרשיות של חודש כסלו. החל מהסולם של יעקב, אחר כך שני החלומות של יוסף, אחר כך החלומות של שרי פרעה, ואחר כך החלום של פרעה עצמו – כולם קשורים עם חנוכה. כל החלומות הם בחודש הזה. תיקון החלומות הוא חשבון נפש מהסוג הזה. לפי זה, יש שתי מדרגות בחשבון נפש. אפשר לומר שזה חשבון נפש של תבונה וחשבון נפש של אמא עילאה. יש חשבון נפש שענינו רק לברר בין הטוב שעשיתי לבין הרע שעשיתי, ויש חשבון נפש לנקות את הטוב עצמו.