ב

בשתי התנועות של רצוא ושוב שבאור המאיר לעצמו שבנבראים ("השמים והארץ וכל צבאם") נפעל למעלה (בסוד "חותם בולט" מלמטה שעושה "חותם שוקע" למעלה וכן "חותם שוקע" למטה עושה "חותם בולט" למעלה, כמבואר בחסידות[קכה]) רצוא ושוב (עליה עד אין קץ, למעלה גם מהקצה העליון, וירידה עד אין תכלית, למטה גם מהקצה התחתון, כמבואר בחסידות ובפרט במאמרי כ"ק אדמו"ר[קכו]) בשרש האור המאיר לזולתו שבעצמותו יתברך כנ"ל (והוא בסוד "ויזכר אלקים את נח... ויעבר אלקים רוח..."[קכז], "זכרונות" ו"שופרות"[קכח] וד"ל). ובכללות יותר: מכל גילוי של אור המאיר לעצמו במדרגה תחתונה מתעורר גילוי באור המאיר לזולתו במדרגה עליונה, וכן עד"ז בבחינת "גבוה מעל גבוה", שהרי במדרגה העליונה גופא יש בחינת אור המאיר לעצמו שלמעלה (בגלוי) מאור המאיר לזולתו שבו[קכט].

ג

והנה בסוד עשר ספירות בלימה, המקבילות לעשרת הכחות שבנפש האדם (וכמ"ש "ומבשרי אחזה אלוה"[קל]), הג"ר (חב"ד) הן בסוד "אור המאיר לעצמו", והז"ת (חג"ת נהי"ם) הן בסוד "אור המאיר לזולתו". נמצאנו למדים שהיחס שבין סוד השלש (אור המאיר לעצמו) והשבע (אור המאיר לזולתו) הוא ע"ד היחס שבין סוד השבע (אור המאיר לעצמו) והשלש־עשרה (אור המאיר לזולתו)[קלא]. והוא בסוד הסדרה המספרית, המכונה אצלנו בשם "סדרת הברית"[קלב], שיוצאת מסכום הרבוע, הפשוט, והאחד (דהיינו כל מספר בחזקת אפס) של כל מספר[קלג], שהיא גם סדרת הנקודות האמצעיות של מספרי ה"השראה"[קלד].

נמצא ששרש היחס שבין האור המאיר לעצמו לבין האור המאיר לזולתו הוא בסוד האחד[קלה] (ה"חי בעצם") והשלש ["אוריאן תליתאי"[קלו], על שם חלוקתה לשלש – תורה, נביאים, כתובים וכו' – שכנגד שלשת קוי ההתפשטות וההמשכה של מי החכמה האלקית אל הזולת כביכול, מלמעלה למטה. ולה שלשה "תוארים עצמיים"[קלז] – "תורת חיים"[קלח] (בבחינת "חיים להחיות"), "תורת חסד"[קלט] (בבחינת "חס דלית"), "תורת אמת"[קמ] (בבחינת א מחיה מת, תקון השבירה וברור המציאות כולה)].

ד

והנה היחס הנ"ל של שבע ושלש־עשרה הוא בסוד מלוי אות ה־ו – ואו – כאשר ה־א שבאמצע המלוי הוא סוד השבע, השבת, מדת "ואמת" שבאמצע שלש־עשרה מדות הרחמים [בסוד "כל השביעין חביבין", כידוע מהרב המגיד ממעזריץ זי"ע. והיינו כמבואר לעיל, שגם "תורת אמת" נכללת בסוד האור המאיר לזולתו, אע"פ שב"תרין תפוחין קדישין" מאירים שע נהורין מסוד השעשועים העצמיים, אור המאיר לעצמו, כנ"ל וד"ל. והיינו שבמדת "ואמת" מתיחדים סוד השבע והשלש־עשרה[קמא]. וכן מדת האמת היא המיחדת את סוד השלש והשבע, האחד והשלש וכו', הכל בסוד "והבריח התיכן וגו'", כמבואר בתניא קדישא בפרק יג וד"ל].

ה

והנה יחוד שבת (שבע) רחמים (שלש־עשרה) עולה אלף, בסוד אלף האורות שניתנו למשה רבינו ע"ה בשעת מתן תורה[קמב] (ראשי התבות, שר, עולים תק, וכן שאר האותיות עולות תק, בסוד שתי "כתפות האפוד"[קמג], סוד "יחוד הזכירה" שבכתבי האריז"ל[קמד], וד"ל. ההפרש בין שבת לרחמים הוא קדש – שבת קדש, "אש דת למו", וד"ל).

והנה פקוח נפש (שמצד מדת הרחמים) דוחה שבת מגזרת הכתוב (עצם מדת הרחמים, שלמעלה מכל התפשטות וגילוי וד"ל), ד"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה"[קמה], כמבואר בתניא[קמו], וד"ל).

והיינו, כידוע בחסידות[קמז], שכל עיקר גילוי האור המאיר לעצמו [שבכללות הוא בבחינת נוקבא ורצון לקבל, מתוך עצמותו, תענוג ושעשועים – ממקור נשמות ישראל שבו, ושעל כן אותיות יה עם אות ה־א המיחדת אותן מלמעלה (בסוד כתר עליון) נקרא למפרע – היא, לשון נקבה], הוא אמצעי בלבד כדי להמשיך ולגלות, מתוך עצמותו יתברך ממש, את האור המאיר לזולתו [שבכללות הוא בבחינת דכורא ורצון להשפיע מעצמותו ממש לנשמות ישראל המלובשות בגופים בעולם הזה התחתון דוקא, ושעל כן אותיות וה עם אות ה־א המיחדת אותן מלמעלה (בסוד דעת עליון, גילוי הכתר) נקרא למפרע – הוא, לשון זכר], כאשר תכליתם האמיתית של שני האורות היא להתיחד[קמח], בסוד דירה לו (אור המאיר לעצמו) בתחתונים (אור המאיר לזולתו) דוקא[קמט].

באור א - אחד מי יודע

הפיוט "אחד מי יודע" מסודר מ־א עד אחד (מאחד עד שלשה עשר), כאשר בכל חרוז חוזרים ועולים עד לשרש הראשון – "אחד אלקינו שבשמים ובארץ". רק ב"אחד" וב"שלשה עשר" משמעות המספר מתיחסת בפרוש לקב"ה (הוא יתברך ומדותיו המתאחדות בו, וכמבואר בפנים ששמו העצמי הוי' ב"ה (שעולה ב"פ אחד) נקרא שם הרחמים דוקא, ע"ש מקור י"ג מדות הרחמים ("תקוני מהימנותא") המיוחד בעצמותו יתברך ממש. והנה גם שבת – "שבעה מי יודע" – היא "שמו של הקב"ה" (בזה"ק): שבת עולה זך פעמים הוי' ב"ה (סכום כל המספרים מ־א עד כו ובחזור מ־כו עד א – צורת ה"יהלם" של המספר כו – שם הוי' ב"ה), לומר שסוד השבע והשלש־עשרה מתחברים ומתכללים יחד זב"ז מבלי אשר ימצא ראש וסוף וכו', וכמו שנתבאר בפנים המאמר. ועוד יש להעיר שהשם שבעה מתחלק ב־יג (אחד פעמים אחד חד ד, כמבואר ענינו במ"א), והצרוף של שבעה שלשה עשר מתחלק ב־ז.

והנה הערך הממוצע בין שבע לשלש־עשרה הוא עשר – "העשירי יהיה קדש לה'". יג האותיות של "העשירי יהיה קדש" עולות ג"פ ז פעמים ז פעמים ז (כלומר שהערך הממוצע של ג התבות "העשירי יהיה קדש" הוא ז בחזקת ג). "להוי'" עולה ז בצורת "יהלם" (שני משולשים). ביחד הכל עולה ז פעמים קנה (בסוד זקן – זה שקנה חכמה – ז חכמות שמכוונות כנגד ז קני – ז פעמים קנה – המנורה הטהורה, וד"ל). במספר סדורי "העשירי יהיה" עולה יבק – ז פעמים יו; "העשירי יהיה קדש" עולה ו פעמים הוי' ב"ה. בארבע רמות המספר (מ"ה, מ"ס, מ"ק, מק"מ) עולה הכל ב"פ הוי' ב"ה ברבוע כללי. במלוי, "העשירי יהיה קדש להוי'" עולה יג פעמים יג פעמים יג (יג בחזקת ג), ובו מט – ז פעמים ז – אותיות, ודוק.

בפיוט "אחד מי יודע", המספר עשרה הוא "עשרה דבריא" – עשרת הדברות שבהם כתר אותיות, כללות תרך עמודי אור שכנגד תריג מצות דאורייתא ועוד ז מצות דרבנן (המרומזות ב־ז האותיות האחרונות שבעשרת הדברות – "אשר לרעך") – כללות כל התורה כולה (וכידוע ש"עשרת הדברים" עולה כתר תורה שעולה עשרים וששה, כמבואר בכתבי המקובל הראשון, רבינו אברהם אבולעפיא זצ"ל). בעשרת הדברות, הדבור "זכור את יום השבת לקדשו" (שפותחת ב־ז של "זכור") הוא הדבור השביעי מהסוף, בסוד "אור חוזר" ועולה מתתא לעילא. והוא הדבור הרביעי (יג במספר קטן) מההתחלה ודוק.

והנה בפיוט "אחד מי יודע" הנ"ל, המספר שמונה הוא "שמונה ימי מילה". ציור אות ה־ח (לפי האר"י ז"ל) הוא חבור שתי האותיות ו ו־ז (ראה לקמן בבאור ב). ו ועוד ז עולה יג; ו פעמים ז עולה מב (סוד מב מסעות של אהבה – יג – בתורה). "שמונה ימי מילה" עולה יג פעמים מב (שהוא ג"פ יעקב ואהיה פעמים הוי' ב"ה)!

באור ב - סוד השבת

מבואר בכתבי האריז"ל, בכוונת השבת, וידוע בפרט מהה"מ ז"ל בסוד "כל השביעין חביבין" (כמובא בפנים המאמר), שמקור כל "השביעין" הוא מדת "ואמת" [אמת עולה ז פעמים שם סג כנודע, והוא אהיה פעמים אהיה, ובסוד מלוי האות ואו (ו ימי המעשה מכאן ו־ו ימי המעשה מכאן ויום השבת קדש באמצע), כמו שיתבאר, כאשר כל ו במספר קדמי עולה אהיה (כמבואר בספה"ק, ועיין בפנים המאמר בהערה כב), המדה השביעית, האמצעית (שמשום כך חביבותה, כדוגמת הדרך הממוצעת שבדברי הרמב"ם ז"ל], מבין שלש־עשרה מדות הרחמים – יג תקוני דיקנא. נמצא שעניניהם של שני המספרים – שבע ושלש־עשרה – תלויים זב"ז (בסוד השבת כנקודה האמצעית של ימי המעשה כנ"ל).

[וכן ב־יג המדות שהתורה נדרשת בהן (שמכוונות כנגד יג מדות הרחמים, כנודע מהה"מ ז"ל. והנה הלל הזקן היה דורש ז מדות, כנגד ז תקוני גלגלתא. והרי כללות סוד הגלגלתא הוא חסד דעתיק כו', כמבואר בכתבי האריז"ל, שהיא מדתו של הלל. ואע"פ שהוא בסוד "אור המאיר לזולתו" ביחס לג"ר דעתיק, אעפ"כ ביחס ל־יג תקוני דיקנא הרי הוא עדיין בגדר "אור המאיר לעצמו", וכמבואר ענין "יחסיות" זו בפנים המאמר עיי"ש), המדה השביעית (החביבה) היא "מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל". והוא כנגד מדת "ואמת" שב־יג מדה"ר, שרש הקו האמצעי – "חד בינוני" – המחבר את ב' הקוים ימין ("חד אריך" – כלל) ושמאל ("חד קציר" – פרט), וד"ל].

וההסבר: הנה בששת ימי החול דמקמי שבתא יורדים כל העולמות כו' לברר בירורין דרפ"ח כו'. אך ביום השבת קדש מלאכת בורר אסורה, וכל העולמות עולים כאחד בכלות הנפש כו', והיינו שמורגש בכל העולמות [על ידי נשמות ישראל דמקדשין ליומא דשבתא – נוסף למה דשבת מיקדשא וקיימא, כמבואר בדא"ח – להמשיך גילוי אורה בכל העולם. אך בכך גם אוסרין אותה אכולי עלמא, ע"ד קידושי חתן לכלה (שבפני עדים ורב עם, ובכך יוצא קול ופרסום החופה וקידושין לכולי עלמא כו', כידוע בחז"ל), וע"כ גוי ששמר את השבת חייב מיתה (שהרי בהיותו בגויותו אינו יכול להשתתף באור ישראל ולטעום את הטעם הפנימי של ענג שבת – יחוד ישראל עם בת־זוגו – יום השבת קדש – ואדרבה, פוגם הוא בקדושה זו)] איך ש"הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו" [במה ששבת מיקדשא וקיימא מאיר אור זה רק בבחינת מקיף הרחוק, אך ע"י מצות "זכור (שמור) את יום השבת לקדשו" נמשך האור להאיר בבחינת מקיף הקרוב וכו', והיינו לעורר את כל הנצוצות כו' ברצון "להתגייר" כו', וד"ל]. בששת ימי החול דבתר שבתא – השלמת סוד השלש־עשרה, ע"ד מלוי האות ואו (דשם מה החדש – "ארח אצילות") כנ"ל, וכמו שמתבאר בפנים המאמר – נמשך אור השבת לשכון כבוד בלב כל ישראל ("מינה מתברכין כולהו יומין"), לסייע לכל מי שבא ליטהר (בעבודת הברורים שלו) ולחלצו מצערו (המגיע לו ע"י עניני הבירורים שנפלו לחלקו, בסוד רפ"ח ניצוצין שנפלו למטה מטה בשבירת הכלים, עיין בסוף כוונת המקוה להאריז"ל שבסידור עם דא"ח) בכל מקום שהוא, בחסד וברחמים.

נמצא שבכל יום ויום מימי המעשה, חצוניות היום מכינה ומשפיעה ליום השבת שלאחריו ואילו פנימיות היום מקבלת אור וברכה מיום השבת שלפניו (דהיינו גם ענין ההכרה הפנימית ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל" בעבודת הברורים, דבר יום ביומו). ימי המעשה נקראו ימי החול, שבהם עוסקים בעניני חולין, אך כאשר מקיימים את הוראת חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמים", וכל שכן כאשר זוכים לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" כמבואר בחסידות, מקדשים את החולין – ימי החול – בקדושת השבת. והיינו שחודר האור שמאיר בפנימיות היום מהשבת שלפניו לכלים המבררים בחצוניות היום (הרגשת מימד הזמן החולף שבו) את הנצו"ק לקראת השבת שלאחריו. והוא בסוד "ויקרא אלקים לאור יום (סוד פנימיות היום המקבלת מאור השבת שלפניו) ולחשך קרא לילה (סוד חצוניות היום, שבו 'אותותינו לא ראינו', והעבודה שבו היא עבודת העבד לאדונו) ויהי ערב (התחלת החדירה של אור הפנימיות להאיר במורגש גם בחצוניות, והיינו העבודה של 'כל מעשיך יהיו לשם שמים') ויהי בקר (העבודה של 'בכל דרכיך דעהו') יום אחד (היחוד הגמור שבין פנימיות היום וחצוניותו, ועד שהכל נקרא על שם הפנימיות)".

והנה איתא בזוה"ק ומבואר בדא"ח שבכל שבת ושבת יש שתי שבתות ("את שבתותי תשמרו", ובשמירת שתיהן כאחת תלויה גאולת ישראל, כמאמר חז"ל: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין"): שבת דמעלי שבתא (שבת תתאה) ושבתא דיומא (שבת עילאה). שבת דמעלי שבתא עיקרה העלאה מלמטה למעלה – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלקים (שגם שם אלקים דמע"ב כלה ועולה להכלל בשם הוי' ב"ה ביום השביעי – כמבואר בדא"ח) וגו'" – ואילו שבתא דיומא עיקרה המשכה מלמעלה למטה. והנה העלאת השבת דמעלי שבתא היא מצד זה ששבת מיקדשא וקיימא, שלאחר הברורים דששת ימי המעשה עולים כל הנצו"ק ביום השביעי בדרך ממילא. אך המשכת השבתא דיומא הוא בעיקר מכח העלאת המ"ן דנשמות ישראל דמקדשין ליומא דשבתא (ועל כן את פרשת "זכור את יום השבת לקדשו" אומרים בקידושא רבא דיומא דשבתא, אע"פ שאת מצות "זכור וגו'" מקיימים בתפלה וקידוש הלילה. והיינו שבלילה מעלים מ"ן לצורך המשכת היום וד"ל). ומבואר בדא"ח שמה ששבת מיקדשא וקיימא הוא מצד מוחין דאמא, שרש הרצוא וכלות הנפש מלמטה למעלה, אך מה שישראל מקדשין כו' הוא מצד מוחין דאבא, שרש השוב וההמשכה מלמעלה למטה בנפש האדם [מתחלה עולה החכמה לכתר ואח"כ נמשך מכתר למדות, כמבואר בדא"ח. ויש לומר שראשית ההתעוררות שבפנימיות אבא לעלות לעתיקא היא בקידוש דסעודת הלילה, ואילו עליתה בפועל לעתיקא היא בסעודת היום, ושלמות ההמשכת מעתיקא לז"א הוא בסעודה שלישית בזמן דרעוא דרעוין, כמבואר בדא"ח וד"ל]. בכללות, העליה דשבת תתאה מתיחסת לספירת המלכות, שהיא השביעית מחסד, בעוד שההמשכה דשבת עילאה מתיחסת לספירת היסוד (המשפיע), שהיא השביעית מבינה – רקיעא תמינאה. ועל כן בשבתא דיומא יש גם גילוי בחינת השמונה שלמעלה מההיקף דסוד השבע.

והנה ידוע שבכל 'שמונה' מתגלה סוד ה־יג: א. בציור אות ה־ח, לפי האריז"ל, קיים היחוד של שתי האותיות ו ו־ז, בגימטריא יג; ב. יג בריתות נכרתו על המילה שניתנה לשמונה; ג. ביום השמיני דחנוכה (כשם שקוראים בתורה מהנשיא ה־ח עד לנשיא ה־יב, ומוסיפים את הכללות – בחינת ה־יג – "זאת חנוכת המזבח", כך) מכוונים את כללות תקוני הדיקנא מתקון ה־ח ("נצר חסד") ועד לתקון ה־יג ("ונקה") – יחוד המזלות, "מזל עליון" ב"מזל תחתון", מקור היחוד דפנימיות או"א להוליד נשמות חדשות; ד. בסדרות ה"ברית" וה"השראה" (ראה לקמן באור ג), סכום יג האברים הראשונים עולה יג פעמים האבר ה־ח שבסדרה; ה. ח ו־יג מהווים "חתך זהב", שהרי הם שני מספרים רצופים בסדרת מספרי ה"אהבה" (כמבואר במ"א).

נמצא שסוד השבע, כטבע העלאת כל העולמות מתתא לעילא, הוא בעצם שייך לשרש ה"רצוא" שבמוחין ד(פנימיות) אמא, וכולל גם שרש ענין השעשועים העצמיים והאור המאיר לעצמו (בחינת ענג שבת). ואילו סוד השלש־עשרה, כ־יג מדות הרחמים המשפיעות ויורדות מעילא לתתא, שייך בעצם לשרש ה"שוב" שבמוחין ד(פנימיות) אבא. ושרשו הראשון הוא בפנימיות עתיק, בסוד "במי נמלך", כמבואר בדא"ח. והוא ענין הכח להכריח את האור המאיר לעצמו להתצמצם ולגלות מתוך עצמו את מקור האור המאיר לזולתו (דהיינו מה שדרכו של איש לכבוש. וכן מה שבקושי – התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, ולדבר, בדברי תורה, שעיקר זמנם ברעוא דרעוין).

ומכאן יובן מה שמצינו ברוב המקומות בתורה שסוד השלש־עשרה הוא בחינת זכר (ובסוד "בן שלש־עשרה למצות", וד"ל) בעוד שסוד השבע הוא בחינת נקבה (וע"ד "בת שבע ליופי", ועיין לקמן בענין שמות הנשים שנקראו ע"ש השבע). והיינו שסוד השלש עשרה הוא גילוי מ־יג תקו"ד דכתר עליון דרך הקוצו של י שבשם לתוך גופא ד־י – מוחין דאבא (זכר), וסוד השבע היינו העלאת המדות להכלל ביסוד אמא (נקבה), ה עילאה שבשם (כדי להוולד משם מחדש, ע"י זווג או"א וכו', וד"ל).

והיינו מה שמדת האמת (המדה השביעית, הנקודה האמצעית של יג מדה"ר כנ"ל) אמרה "אל יברא", וכידוע שכאשר באים לנקודה האמצעית של כל "עולם" או "מציאות" נכנסים, ממילא, לתחתית סוד העמוד החלול השואב, מלמטה למעלה, את פנימיות מציאות הנכנס בו אל ה"עולם", ה"מציאות", שלמעלה ממנו לגמרי. והיינו שמדת האמת בפנימיותה היא בטבע ההעלאה וההסתלקות מכל המגבלות של המציאות התחתונה (ע"ד יציאת מצרים, גם מצרים דקדושה, כמבואר בדא"ח). והוא מתוך ההכרה הפנימית, שבאמת אין עוד מלבדו והעולם התחתון הרי הוא עלמא דשיקרא ("כולו מלא שקרים"). אך מדת החסד אמרה "יברא", ש"כולו מלא חסדים". והוא ענין הרצון להטיב (להשפיע לזולתו דוקא, וגם מתוך דאגה שהשפע אכן יקלט בכי טוב בכלי המקבל וכו'. והיינו כאשר החסד נמשך ממקורו שבעצמות ממש, הנושא את שתי הנטיות ההפכיות של "חסד ואמת", וד"ל). "מה עשה הקב"ה נטל האמת והשליכה לארץ", בחינת נוקבא (וכן "ז ארצות הן וכו'", ודוק), והיינו ש"חסד ואמת" [וכמו שנאמר כאן ב־יג מדה"ר: "ורב חסד ואמת" – המדה ה־ו (זכר) והמדה ה־ז (נקבה), שמתחברות לסוד ה־ח – יג כנ"ל] עולה "חתן וכלה".

ומה ש"חותמו של הקב"ה אמת", והוא היסוד המשפיע, היינו כאשר בא לאמת את הבטחתו לישראל וכו', כמבואר במ"א, שאזי "איהו אמת ואיהי אמונה (שמאמין בקיום ההבטחה)". והוא ענין "חסד של אמת", בהתגברות החסד על הטבע הראשון של מדת האמת לעלות כו' – "ורב חסד ואמת", וד"ל. והיינו כידוע הרמז ש(תקון מדת ה)אמת עולה טבע שני דוקא, וד"ל.

והנה, מצינו ג נשים בתנ"ך שנקראו על שם מספר השבע: אלישבע (אשת אהרן הכהן – איש החסד); בת שבע (אשת דוד מלכא משיחא – "שמרה נפשי כי חסיד אני"); ויהושבע (אשת יהוידע הכהן, שהחביאה את יואש המלך בעלית בית קדש הקדשים כו'). והן כולן בסוד המלכות בקבלתה מ־ג קוים חג"ת (לפי הסדר הנ"ל: אלישבע היא המלכות בקבלתה מהחסד – "חסד אל", אלישבע – ושעל כן היא נשואה לאהרן איש החסד; בת שבע היא המלכות בקבלתה מהגבורה, ובסוד בנין המלכות – מלכות בית דוד – מהגבורות, וכן "בת" הוא לשון מדה וגבול שמכח הגבורה; יהושבע היא המלכות בקבלתה מהתפארת והדעת – פנימיות ונשמת התפארת – וכידוע שאותיות יהו שמשם הוי' ב"ה, שבשמה יהושבע ובשם בעלה יהוידע, מתיחסות לתפארת ולדעת, וכן עצם ההמשכה מהדעת רשום בשם בעלה – יהוידע), כמבואר בכתבי האריז"ל, וד"ל. וכן ז נביאות עמדו לעם ישראל.

ועוד, הנה סוד השבועה היא בסוד השבע, והרי אמרז"ל שכל הנשבע נשבע במלך עצמו. אך התרת החכם באה מכח ה־יג, שהוא ענין הכח למצוא פתח חרטה וכו' – היכולת לפתוח את ההעלם שבנפש (כתר עליון – על מודע) ולהביאו לגילוי (חכמה – ראשית המודע) וד"ל. והוא בסוד "שלשה עשר דברים התירו לבית רבי (שהוא השביעי להלל, בחינת 'כל השביעין חביבין' כנודע): שיהו רואין במראה וכו'" (ירושלמי שבת ו, א).

ישנן רבוי דוגמאות בתורה (על פי חכמת החשבון) להנ"ל – שה־יג הוא בסוד הזכר המשפיע, בעוד שה־ז הוא בסוד הנקבה המקבלת: יוסף (עיקר בחינת הזכר המשפיע בתורה – הצדיק־יסוד־עולם) מתחלק ב־יג בעוד שאסנת אשתו מתחלקת ב־ז. וכן הוא אצל יעקב ורחל [אצל אברהם ושרה שמותיהם "כוללים" הכפולות של יג ו־ז, ודוק. בהצטרפם של יצחק־יעקב ורבקה־לאה מצינו גם כן כפולות של יג ו־ז]. וכן הדבר ביחס לגרזים (הר הברכה – בחינת זכר), ועיבל (הר הקללה – בחינת נקבה); אור ע"ה, חשך ע"ה; שפרה (האם המשפיעה ביחס ל)פועה (הבת). וכן בשמות הקדש, היחס בין שם הוי' (מוחין דאבא) לשם אהיה (מוחין דאמא). מוחין דאבא נמשלו לשמן, בעוד שמוחין דאמא נמשלו ליין.

וכן הפסוק דיחודא עילאה (ששרשו במוחין דאבא דמקנן בכל עולם האצילות, שבו שורה האחדות האלקית בתכלית – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"): "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" מתחלק ב־יג, ואילו הפסוק דיחודא תתאה (ששרשו במוחין דאמא דמקננא בכורסיא כו'): "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מתחלק ב־ז. וכן הוא בנוגע לשני הפסוקים שבהם משבחים מלאכי רום את רבונו של עולם: "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו" מתחלק ב־יג, ואילו "ברוך כבוד הוי' ממקומו" מתחלק ב־ז (וידוע ששני פסוקים אלה של אמירת "קדושה" – פסוק השרפים שבעולם הבריאה בעלותם להציץ בסוד האצילות ופסוק האופנים וחיות הקדש שבשני העולמות יצירה ועשיה – הם על דרך זכר ונקבה – משפיע ומקבל. ועל כן מתחלק מספר תבותיהם ל־אחד ו־ד בסוד אחד הכולל אח הספירות דז"א ו־ד הספירות שמהן נבנית הנוקבא, וד"ל). יש לכוון את ד הפסוקים הנ"ל (שני פסוקי הנשמות ושני פסוקי המלאכים) כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. ראשי התבות (בחינת זכר) של כל ארבעת הפסוקים מתחלק ב־יג, בעוד שסופי התבות (בחינת נקבה) של כל ארבעת הפסוקים מתחלק ב־ז, ודוק. ועוד ועוד, ואכ"מ.

וראה בסוד השבת באריכות בסוד ה' ליראיו שער "שבת להוי'".

באור ג - "סדרת הברית"

א

"סדרת הברית" היא הסדרה הרבועית המיוסדת ונבנית ממספרי ההופעות של תבת "ברית" בפרשיות הבריתות השונות שבתורה:

א. "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות". והן המוזכרות בפרשת ברית מילה (בסוף פרשת לך לך) של אברהם אבינו. ברית מילה נקראת "ברית" סתם בכל מקום. הסיום (והתכלית) של כל מעשה בראשית הוא "אשר ברא אלקים לעשות" – לתקן בידי אדם, בסוד כריתת הברית (וכמבואר בדברי חז"ל) – "וכרות עמו הברית". לעשות עולה אחד פעמים טוב מאד, וד"ל. ועוד אמרז"ל (אדר"נ ב, ה): "יג נולדו מהולים", עיי"ש;

ב. בפרשת הקשת, בריתו של הקב"ה עם נח וכל באי עולם שאחריו, מוזכרות ז בריתות. ועוד, בקשר בין שבע לברית, איתא בחז"ל (דא"ז ז): "שבעה כורתי ברית הן: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פינחס, דוד", עיי"ש;

ג. על התורה נכרתו ג בריתות (עיין רמב"ם סוף הלכות מילה);

ד. בברית בין הבתרים (הברית על מתן ארץ ישראל לזרע אברהם) נכרתה ברית אחת: "ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו'". וכן על גילוי עצם האלקות לע"ל ע"י משה רבינו רעיא מהימנא (כמבואר בדא"ח, ראה ד"ה "הרכבת אנוש לראשנו" לר"ה ז"ל), נכרתה ברית אחת (והיא היא הברית שנכרתה על יג מדות הרחמים שאינן חוזרות ריקם. נמצא שנעוץ סופן בתחלתן ותחילתן בסופן – א באחד ואחד ב־א. וכן בנוגע לשתי הבריתות של אברהם אבינו גופא, ברית בין הבתרים (א) וברית מילה (יג), נעוץ וכו' – הכל בסוד "אחד היה אברהם", וד"ל): "הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך" ("הנה אנכי כרת" עולה "לעיני כל ישראל", תכלית ושלמות הגילוי שע"י משה רבינו ע"ה, ומרמז לגילוי שעל ידו לע"ל כנודע. והוא "מספר ההשראה" העשרים. והנה, פלא, כל הפסוק הנ"ל: "הנה אנכי כרת ברית וגו' אני עשה עמך" עולה בדיוק עשר פעמים מספר זה של "הנה אנכי כרת" וכו', ודוק). עיין בארוכה בד"ה "זה יתנו" בפלה"ר שמות (עמ' רצו ואילך).

נמצא שמספרי הבריתות בתורה הם: א, ג, ז, יג. והיינו תחלת הסדרה הרבועית – "סדרת הברית" – שמוזכרת בפנים המאמר (ראה נוסחת סדרת הברית בהערה כד).

ב

והנה במעשה בראשית מופיעה התהוות חדשה בלשון "יהי" ג פעמים: "יהי אור", "יהי רקיע", "יהי מארת". ואילו "ויהי" ("אור" – פ"א; "כן" – ו"פ), כקיום ביצוע ההתהוות האמורה לעיל מיניה, מופיע ז פעמים [בסיום כל יום מששת ימי בראשית כתיב "ויהי ערב ויהי בקר", בסוד "ווי העמודים" ("עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"). ועוד התהוות (הויה הקיימת מקדמא דנא) אחת, בלתי מתוקנת, כתובה בתחלת מעשה בראשית: "והארץ היתה תהו ובהו וגו'" (אך בפנימיות "היתה" זו, שעולה י"פ מב דמע"ב וכו', מרומז סוד היחוד של יעקב רחל של עולם התקון – "כיתרון האור מן החשך" דוקא, וד"ל). נמצא: "אחד על גבי שלשה, שלשה על גבי שבעה, שבעה על גבי שנים עשר וכלם אדוקים זה בזה" (ס"י), והיינו בסוד ה־א הפשוטה של קול השופר (שבו סוד ה"שברים", "והארץ היתה וגו'" – ע"ד "הוה על הוה", לשון שבר כנודע), השרש הפנימי והעצמי של כב אותיות התורה, המתחלקות ל־ג אמות, ז כפולות, יב פשוטות (ו לעומת ו), יסוד כל חכמת ספר יצירה וד"ל].

והנה במספר קטן יהי עולה ז ואילו ויהי עולה יג. והוא רמז נפלא לכך שהיחס בין ג (פעמים "יהי") לבין ז (פעמים "ויהי") הוא כיחס שבין ז (יהי במ"ק) לבין יג (ויהי במ"ק), הכל בסוד סדרת ה"ברית", כמבואר כאן. והיינו כידוע שענין הברית הוא ההתקשרות העצמית בין נשמות ישראל לבין הקב"ה וכו'. והוא כענין ברית הנשואין (מלשון נשיאת שני הפכים כאחד ממש), שנקראת הויה, כמ"ש "והלכה והיתה", כידוע בחז"ל. [ורמז נוסף להנ"ל, בשאר כל התורה כולה מופיעה תבת "יהי" עוד ז פעמים, בנוסף ל־ג הפעמים שבהן מופיעה בספור מע"ב, לפי היחס של ג ל־ז כנ"ל. כלומר, שהיחס של ספור מע"ב לשאר כל התורה כולה (מבחינת ה"יהי" שבהם – התהוות חדשה, עיקר תכלית ה"תורה" כולה, מלשון "הורה גבר" וד"ל), הוא כיחס שבין אור המאיר לעצמו (ג"ר) לבין אור המאיר לזולתו (ז"ת), ושע"כ פרשת מע"ב היא כולה רזי תורה ביחס לשאר כל התורה כנודע בחז"ל, הכל בסוד "הנסתרות להוי' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו וגו'" וד"ל].

ג

התבה הראשונה שבתורה – בראשית – היא ברית אש (כמבואר בתקו"ז). והנה סוד האש הוא ז פעמים מג, ובמלוי: אלף שין הוא ג פעמים קנז – כל המרכיבים הראשוניים הנ"ל הם "מספרי ברית". וכן אש היא נקודת האמצע של (כל) אתר ("חן עילאה" של תבת אש: שאש), שאף הוא "מספר ברית". אש (ללא תוספת אות שמושית) מופיעה לא פעמים בתורה (בסוד "אש תמיד וגו' לא תכבה", וכפרוש הה"מ נ"ע שהאש קדש מכבה את ה"לא" וד"ל), ובתוספת אותיות שמוש מופיעה עוד עג פעמים (חכמה דמע"ב, וכן תבונה הוא "מספר ברית", ועולה "אש על המזבח" וד"ל) – שניהם "מספרי ברית". [וכן מזבח – נז – הוא "מספר ברית"]. ויש בזה רמזים נפלאים בפסוקי התורה המדברים מענין (סוד) האש – ואכ"מ. וכן (סוד) אמר של מע"ב הוא "מספר ברית". וכן "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (שהוא: "אש יצאה מחשבון" ועולה מלוי ענן אש כאשר ענן עולה חלק המלוי של תבת אש וד"ל). וכן רעג (ג פעמים ז פעמים יג). [והוא מספר הברית הטוב (עד כאן: ז מספרי הברית הראשונים מתחלקים בטוב – ז פעמים טוב; ג המספרים הבאים אחריהם עד למספר הברית העשירי ועד בכלל – צא – מתחלקים לטוב – אחד פעמים טוב; וכן ז המספרים הבאים אחריהם עד למספר הברית הטוב מתחלקים בטוב. וכן יתחלקו לעולם מספרי הברית לטוב לפי חלוקת כל טוב מספרים שבסדרה ל־ז־ג־ז מספרים, וכמבואר סוד זה במ"א. נמצא שאע"פ שאין המספר טוב מופיע בהדיא בסדרה אעפ"כ י"ל שהוא הרוח החיה שבסדרה [ומרומז לראשונה בחבור שני המספרים הסמוכים שבסדרה: יג כא ("חיתוך זהב") שהממוצע שבינינם הוא טוב] ובסוד תבת ברית שעולה לו פעמים טוב (כנגד לו הצדיקים שבדור – "אמרו צדיק כי טוב"). וכן תשג מופיע בסדרה: "ואת הארץ", לז במשולש – ואכ"מ.

בסדרה זו מופיעים עיקרי המרכיבים הראשוניים של רוב שמות הקדש: יג דשם הוי' ב"ה; אהיה (ג פעמים ז, ואף כא מופיע בפרוש בסדרה), אל; מג דשם אלקים; קנז דשם שדי [מג הוא השביעי בסדרה, קנז הוא השלש־עשרה. צא, שלוב הוי' ואדני הוא העשירי בסדרה, וכמו שיתבאר לקמן]. וכן מופיע ז בחזקת ג: "שבעתים כאור שבעת הימים", "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

"ונח מצא חן בעיני הוי'" (תכא) הוא גם "מספר השראה" וגם "מספר ברית" (כמו יג – בראשית במספר קטן). והוא "עמוד אש" וד"ל. וכן "ויבן נח מזבח" (המזבח הראשון בתורה) הוא "מספר ברית" וד"ל.

ד

בשני מימדים ניתן לצייר סדרה זו כשני משולשים הנפגשים בקדקדיהם ומתחברים ע"י נקודה אחת נוספת שביניהם. משולש אחד יורד מלמעלה למטה, כצמצום והנחת עצמותו של המשפיע היורד לקראת המקבל. המשולש השני עולה מלמטה למעלה גם בדרך צמצום (התבטלות עצמית) וריכוז כל כחות המקבל להיות בסוד "נקודה תחת היסוד" כדי שיוכל לקבל ממשפיעו העליון. הנקודה שבאמצע, המחברתם, היא בסוד מסירת טפת הזרע־אמת מהמשפיע למקבל, וכן בסוד השראת ה"שכינה ביניהם" בשעת זווגם כאחד וד"ל. [לפי זה, המספר שבע הוא התחברות שני משולשים של שתים (דהיינו שלש־שלש נקודות), ואילו המספר שלש־עשרה הוא ההתחברות של שני משולשים של שלש (דהיינו שש־שש נקודות, ובסוד המלוי של האות ואו), ודוק]. כל זה הוא בסוד "אף על פי שיורדת אש מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" – אש היורדת מלמעלה למטה נפגשת עם אש העולה מלמטה למעלה בסוד שאש כנ"ל (ש הוא המשולש של כד ודוק).

ה

משמעות סדרה רבועית זו (סדרת ה"ברית"), ביחס למרחבים רב־ מימדיים (עד אין סוף), הוא ענין ה"רכוז המושלם" – הגיבוש המקסימלי של קבוצת עצמים דומים במרחב מסוים (והרי "ברית" ענינה רכוז שלם). באפס־מימדים נקודה אחת "ממלאה" את כל המרחב – א. במימד אחד (קו), כל עצם (נקודה) "מוקפת" בשני עצמים דומים (נקודות) מכאן ומכאן – ג. בשני מימדים, ו עצמים שוים (כגון מטבעות שוים) מקיפים עצם שביעי דומה בבחינת "רכוז מושלם" – ז. וכן בשלשה מימדים שנים עשר "כדורים" מקיפים, בשלמות, כדור אחד באמצע – יג וכו' [ב־ג מימדים א מוקפת ב־וו, בסוד מלוי האות ואו כנ"ל. נמצא שהרכוז השלם שבמרחב של ג מימדים מושלך בדיוק ובשלמות על גבי זה של ב מימדים (שבו א מוקפת ב־ו) ודוק]. והנה שני מימדים ביחס לשלשה מימדים הוא ע"ד היחס שבין מהות מופשטת (אור המאיר לעצמו) לבין מציאות מגושמת (אור המאיר לזולתו), וכן הוא בנוגע ליחס שבין כל שני איברים רצופים בסדרה זו (אך העיקר, בעולמנו, הוא היחס שבין שני מימדים לבין שלשה מימדים – בין השבע לבין השלש־עשרה), ודוק. ועוד, ועיקר, רק ביחס לשני האברים, הרצופים בסדרה הנ"ל, ז ו־יג, ז הוא הנקודה האמצעית של יג [ושעל כן ה"משולש" של יג – סכום כל המספרים מ־א עד אחד – עולה ז פעמים יג – צא – אמן (שלוב הוי' ואדני כנודע וכנ"ל)]. וכן ב (מימדים) הוא הנקודה האמצעית של ג (מימדים), ראה לעיל בבאור ב בשם הה"מ ז"ל.

ו

מכללי סדרה זו: ערך ההכאה (הכפל) של כל שני אברים רצופים בסדרה מופיע אף הוא כאבר בסדרה. ולדוגמא: מבואר לעיל ש"יהי" מופיע ג פעמים במע"ב ובמ"ק עולה ז. מאחר ש־ג ו־ז הינם שני אברים רצופים בסדרה, לפי הכלל הנ"ל: ג פעמים ז – כא – מופיע ג"כ בסדרה (והוא האבר הבא לאחר יג). וכן הדבר בנוגע ל"ויהי" שמופיע ז פעמים ובמ"ק עולה יג (והם שני אברים רצופים בסדרה): ז פעמים יג – צא – מופיע ג"כ בסדרה, וכדלקמן.

ז

והנה מבואר לעיל ששבעת האברים הראשונים שבסדרה זו (לפי הנ"ל – מספרי ה"רכוז המושלם" מאפס מימדים עד ששה מימדים, ודוק): א, ג, ז, יג, כא, לא, מג ("כל השביעין חביבין") עולים ביחד קיט. הערך הממוצע שלהם עולה טוב והוא בסוד "אמרו צדיק כי טוב" ו"טוב מעט לצדיק", שאותו מעט (ז פעמים טוב הכתובים במעשה בראשית) הוא בסוד המועט המחזיק את המרובה, סוד אבר הברית־קדש של הצדיק־אמת (ברית עולה ג"פ צדיק שעולה זה פעמים טוב. נמצא שברית עולה לו פעמים טוב כנ"ל ודוק), וכמבואר במ"א וד"ל.

והנה המספר העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'", ראה לעיל בבאור א שהוא הערך הממוצע בין ז ל־יג) של סדרת הברית הוא צא – ז פעמים יג (יג ב"משולש") – שלוב הוי' ואדני כנ"ל – אמן.

באור ד - בית ה' ובית המלך

יחוד השבע והשלש־עשרה הוא סוד היחוד של בית ה', שנבנה על ידי שלמה המלך במשך שבע שנים (מ"א ו, לח), ובית המלך, שנבנה על ידו במשך שלש־עשרה שנה (שם ז, א. וראה שם ט, י).

והוא בסוד "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" – "נהירין" בסוד אור השי"ת (העצמי) שמאיר (בדרך ממילא) מבית המקדש [בית ארמונו של מלך מלכי המלכים הקב"ה (בחינת "ואהיה (אצלו) שעשועים יום יום", שהרי עיקר מצות בנין בית הבחירה הוא "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וכו'" (רמב"ם, ריש הלכות בית הבחירה), והרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס". וכן לדעת הרמב"ן, עיקר מצות "ועשו לי מקדש" הוא – "ושכנתי בתוכם", לעשות מקום מוכן למנוחת (בחינת שבת־מנוחה) השכינה, בגילוי אור המאיר לעצמו], ו"חדאן" בסוד שמחת ישראל במלכו־משיחו [בחינת "ושעשועי את בני אדם", דהנה "שמחה פורצת גדר" ע"ד "מלך פורץ לעשות לו דרך", בהתפשטות חצונית, ועד לכיבוש כל העולם כולו להיות דירה לו יתברך. נמצא שבבית המקדש עיקר הדגש הוא על "דירה בתחתונים", ואילו בבית המלך עיקר הדגש הוא על "דירה בתחתונים", וכמו שנתבאר בפנים המאמר. והיינו ג"כ מה שביאת המשיח תלויה בענין "יפוצו מעינותיך חוצה". יחוד שתי הבחינות הנ"ל בתכלית לע"ל הוא ענין "ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים", "שטים" מלשון שטות של העוה"ז, עלמא דשיקרא, שלמטה מטו"ד, שמכחם של מי המעין ההוא להמתיק ולהפוך את השטות שלמטה מטו"ד לעלות ולבא לבחינת השטות שלמעלה מטו"ד – שבה, דוקא, בא הגילוי של "אין עוד" ממש (ואח"כ מתישב ה"בלי גבול" ב"גבול" ע"י העבודה דחב"ד, מוחין דגדלות), וד"ל].

והנה מבואר בפנים המאמר שהשבע עיקרו בחינת העלאה – עלית העולמות ביום השביעי ובשנה השביעית וכו' – מלמטה למעלה, בסוד "רצוא" [ובכללות השבע הוא בחינת נוקבא, וכאשר הוא בבחינת "הנסתרות להוי' אלקינו" (בחינת "בית הוי'"), בחינת יה שבשם הוי' ב"ה, אזי הוא בסוד יה עם א מלמעלה – אותיות היא, לשון נקבה. ועל כן "בית הוי'" עולה כמנין ד נשי יעקב אבינו ע"ה – בלהה רחל זלפה לאה (ר"ת ברזל כידוע, שהכין דוד לבית המקדש השלישי והנצחי, כמבואר בדא"ח), שעולה ו"פ חכמה, בסוד "חכמות נשים בנתה ביתה", וד"ל].

השלש־עשרה עיקרו בחינת המשכה ו"שוב" מלמעלה למטה, כדרך בעל מדות הרחמים לרחם על התחתון כו' [ובכללות השלש־עשרה הוא בחינת דכורא, וכאשר הוא בבחינת "והנגלות לנו ולבנינו" (בחינת "בית המלך"), בחינת וה שבשם הוי' ב"ה, אזי הוא בסוד וה עם א מלמעלה – אותיות הוא, לשון זכר. והנה, "בית המלך" עולה ג"פ יג ברבוע, הערך הממוצע של לב נפש מאד, ג' דרגות האהבה (יג – אחד) שבישראל, שכנגד האבות אברהם יצחק ויעקב, עיקר בחינת "והנגלות וגו'", כמבואר בדא"ח, המתגלות לכל או"א ע"י "בית המלך" (בעוד שעל "בית הוי'" כתוב "ומקדשי תיראו", ביראה עילאה ובטול במציאות ממש, בחינת השתחויה לפני ה', שלמעלה מג' דרגות האהבה הגלויה לה'), וד"ל].

עיקר זמן היחוד של ה"תרין־תפוחין" הנ"ל הוא בשמחת יום טוב כאשר עולים כל ישראל לרגל לראות ולהראות (ובפרט ביום טוב הראשון של חג הפסח – זמן חרותנו – שנקרא "שבת" בקרא – "ראש השנה לרגלים" – שבחדש ניסן, "ראש השנה למלכים (מלכי ישראל)"). לעתיד לבא יתאחדו לגמרי שני הבתים הנ"ל ("בית הוי'" ו"בית המלך", בסוד "קדש ישראל להוי'", שעולה מה פעמים אהיה, וד"ל) בסוד "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד (אור המאיר לעצמו) ושמו אחד (אור המאיר לזולתו)", וד"ל.

באור ה - זכר ימות עולם

הנה כתיב "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר" (והמשכו: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". בכל הפסוק יש יג תבות ו־מט אותיות. ויש בו רמזים מופלאים של יחוד ושלוב סוד השבע והשלש־עשרה, וראה לקמן). כאשר נתבונן בדורות עולם הנה הדור השביעי (החביב) הוא דורו של חנוך – ז פעמים יב (ה"משולש" של ז ב־ג מימדים); הדור השלשה־עשר הוא דורו של שלח – ב"פ יג ברבוע (הוי' פעמים אחד). משה רבינו הוא השביעי, החביב, מאברהם אבינו [ואף נולד ל־ז חדשים ב־ז אדר (החדש ה־יב. ז פעמים יב עולה חנוך כנ"ל, מורו הרוחני של משה רבינו ע"ה, כמובא בספרי הקבלה. משה אף הסתלק ביום ז אדר כדלקמן, בן קכ – י"פ יב – שנים: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". "מאה ועשרים" עולה ז פעמים צו; "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" עולה ז פעמים קס; צו עולה ג"פ לב, בעוד ש־קס עולה ה"פ לב, ודוק. "מאה ועשרים שנה" עולה יג פעמים עט) שהוא גם יום הסתלקותו], והוא עלה למרום להוריד עז מבטחה. הדור השלשה־עשר לעם ישראל הוא דורו של שמואל (יג פעמים כט; אחד פעמים אחד חד ד) הרואה, ששקול כנגד משה ואהרן (להוריד את עניניהם מלמעלה למטה עד לגשמיות ארץ ישראל, שבה היה מסתובב תמיד, ועד שזכה למשוח מלך לעם ה'). משה עולה ז ועוד שלח – ב"פ יג ברבוע כנ"ל. משה ועוד אחד (אהרן במ"ק) עולה משיח כנודע.

והנה בסדר שלשלת קבלת התורה לפי דעת הרמב"ם ז"ל, המקבל השביעי הוא אחיה השילוני והמקבל השלשה־עשר הוא עמוס הנביא. והנה כל ענינו של אחיה (שהיה גם רבו של מורנו הבעש"ט זי"ע כידוע) הוא גילוי רזין דאורייתא (שעשועים עצמיים שבבחינת אור המאיר לעצמו) ועל כן כאשר ניבא למטה, בעניני העוה"ז, נבואתו היתה בקשר לקריעת וחלוקת הממלכות (ועל כן תפקידו מעתה הוא לאחותן – כשמו אחיה – שוב, ע"י גילוי פנימיות התורה דוקא, כאשר יומשך הפנימיות – אור המאיר לעצמו – להתיחד עם החצוניות – אור המאיר לזולתו). נבואת עמוס היא בסוד "כי לא יעשה אד' ה' דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים... אד' ה' דבר מי לא ינבא" – אור המאיר לזולתו, ודוק. הערך הממוצע של אחיה עמוס הוא מאה – י ברבוע – כשם שהערך הממוצע של ז יג הוא י, כמבואר לעיל, ודוק.

ומרמזי הפסוק "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר וגו'" [הפסוק ה־ז של שירת האזינו (בתבת "האזינו" יש סוד המלוי של זה – זין הא – "משה נתנבא ב'זה'". במספר קטן, משה עולה זה. חוץ מאותיות זה, שאר האותיות בתבת האזינו – אינו – עולות בינה, בסוד "משה זכה לבינה". מלוי זה הנ"ל – זין הא – עולה חכמה, ו"האזינו" עולה דעה – סוד חב"ד, וד"ל) שפותח באות ז – "זכר וגו'"]: "ימות עולם" מתחלק ב־ז (ז פעמים אלקים) בעוד ש"שנות דר ודר" מתחלק ב־יג (יג פעמים מלך – הוי' פעמים מה, מלוי הוי'). "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר" עולה יג פעמים קנט. בתוספת שתי התבות הבאות "שאל אביך" (שעולות ד"פ ז פעמים יג – ז פעמים בן, הערך הממוצע של כל אחת מ־ז האותיות) עולה הכל ע"כ יג פעמים "זקניך" דלהלן. כל הפסוק עולה יג (מספר התבות שבפסוק כנ"ל) ועוד ז פעמים תכג, שהוא מט (מספר האותיות שבפסוק כנ"ל – ז ברבוע) ועוד יג פעמים יה ברבוע. כאשר נצייר את אותיות הפסוק ברבוע של ז, כזה:

זכרימות

עולםבינ

ושנותדר

ודרשאלא

ביכויגד

ךזקניךו

יאמרולך

אזי ז אותיות האלכסון (זונשיךך) יעלו ז פעמים נט, ושאר כל האותיות יעלו יג פעמים קצז [והנה, הסוד הזה הוא מופלא ביותר, שכאשר נוציא כל אות שניה מהפסוק יעלה מב פעמים כו – חלוקה ל־ז ול־יג; כאשר נוציא כל אות שניה מהנשאר יעלה הוי' פעמים מה כנ"ל – "שנות דר ודר"; כאשר נוציא כל אות שניה מהנשאר יעלה יג פעמים כג; והנשאר היינו שבע האותיות של האלכסון שעולות ז פעמים נט כנ"ל!]. ראש־תוך־סוף ז הטורים הנ"ל עולה ז פעמים רב, בעוד שהשאר עולה יג פעמים קכ.

כאשר נחבר את התבה הראשונה של הפסוק, זכר, והתבה האחרונה, לך, לשתי האותיות רש (ה־ר מסיימת את החלק הראשון של הפסוק – "...ודר", והיא האות ה־כד בפסוק; ה־ש פותחת את החלק השני של הפסוק – "שאל...", והיא האות ה־כה, האמצע של מט אותיות הפסוק; כד ו־כה עולים מט), אזי יעלו ז אותיות אלו (החל מ־ז של זכר כנ"ל) ז פעמים פלא (ז מאות, ז עשרות, ז יחידות), ושאר כל אותיות הפסוק יעלה יג פעמים יג פעמים יג!

כאשר נצייר את יג תבות הפסוק בצורת "השראה", כזה:

זכר

ימות עולם בינו

שנות דר ודר שאל אביך

ויגדך זקניך ויאמרו

לך

אזי התבה האמצעית (סוד ה־א של אחד התבות) ביחד עם ח התבות המקיפות (סוד ה־ח של אחד התבות) יעלו אנכי פעמים הוי' ב"ה (יג פעמים בצלם), בעוד ש־ד התבות שביניהן (סוד ה־ד של אחד התבות) יעלו ז פעמים עדן (כח פעמים אל). והיינו כידוע שאותיות אח דאחד הן בחינת זכר (סוד ה־יג), בעוד שאות ד דאחד היא בחינת נקבה (סוד ה־ז), שהרי אחד – אח ד – הוא סוד יחוד דו"נ, "והיו לבשר אחד" (סוד יוד הא וו הא פעמים אחד כנודע), כנודע בזה"ק. והנה ה־א של אח דאחד היא בסוד "אשת חיל עטרת בעלה" (הכתר דט' הספירות דז"א, כמבואר בכתבי האריז"ל, שנמשך מתפארת דאמא), ועל כן התבה שבאמצע ממש (סוד הנקודה האמצעית – מלכות שבאור־אין־סוף ב"ה כנודע) – "ודר" – מתחלק ב־ז (ז פעמים ל, ה"משולש" של כ – ז ו־יג), ודוק.

ברית

א

לב פעמים מופיעה תבת ברית בתורה, ללא תוספת אות שמושית.

נ פעמים מופיעה תבת ברית בתורה, עם תוספת אות שמושית.

נמצא שסוד ברית הוא יחוד וזווג לב נתיבות חכמה ו־נ שערי בינה. והוא מרומז בפסוק הראשון שבתורה, במספר קטן: "בראשית (ברית אש) ברא אלקים" עולה לב; "את השמים ואת הארץ" ("את" "ואת" לרבות צבאותיהם[קנ], ע"ד תוספת אותיות שמושיות ודוק) עולה נ[קנא].

והנה עיקר ופנימיות היחוד הנ"ל הוא יחוד הנתיב ה־לב דחכמה עם שער ה־נ דבינה, שבעצם אחד הם בשרשם העליון ברדל"א, כנודע. והיינו דברית הוא בסוד דעת עליון, סוד "ולא (כתיב) נתכנו עלילות"[קנב] (משא"כ "ולו (קרי) וגו'" הוא סוד דעת תחתון המתפשט בו"ק דז"א), ששרשו ברישא דלא אתידע (היינו שמבחינת לא נמשך אתידע, בסוד "לא־כן עבדי משה וגו'"[קנג], כמבואר במ"א וד"ל).

והנה במ"ק ברית עולה ט (בחומש בראשית, וכן בחומש דברים, כתובה "ברית", ללא תוספת אות שמושית, ט פעמים), וביחד עם לבן הנ"ל עולה צא – יחוד הוי' אד' – יחודא עילאה (שלוב אד' בהוי') ויחודא תתאה (שלוב הוי' באד'), כמבואר בתניא[קנד], יג במשולש – אמן.

ב

הברית הראשונה בתורה היא ברית השי"ת עם נח לפני המבול, ובה נכתבה תבת "ברית" פעם אחת[קנה]. אחרי המבול כרת ה' עם נח ז בריתות על הקשת וכו'. בברית בין הבתרים כתובה "ברית" פעם אחת. בברית מילה כתובה יג פעמים[קנו]. התורה ניתנה ב־ג בריתות (לפי רש"י[קנז] הן בסוף פרשת כי תבוא, לאחר התוכחה. וכן בפרשת נצבים יש ג בריתות). בתוכחה של פרשת בחקתי יש ז בריתות (ובפסוק של ברית אבות: "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר וגו'"[קנח], כתובה "ברית" ג פעמים). בפרשת הברכות של בחקתי יש ברית אחת. בכריתת הברית בין אברהם לאבימלך יש ב פעמים ברית, אך ע"י כריתת הברית בין יצחק לאבימלך, ששם כתובה ברית פעם אחת, נשלם ל־ג. וכן בפרשת פינחס יש ב פעמים ברית ("בריתי שלום"[קנט], "ברית כהנת עולם"[קס]), ו"ברית מלח עולם"[קסא] (שאף היא ברית כהונה), שבאותו חומש, משלימן ל־ג. בשבת כתובה ברית אחת: "ושמרו בני ישראל את השבת... לדרתם ברית עולם"[קסב]. בפרשת עקב כתובה "לחות הברית" ג פעמים בפרשה (פתוחה) אחת. בפרשת וזאת הברכה כתובה "ברית" פעם אחת: "ובריתך ינצרו"[קסג]. ביציאת מצרים כתובה פעם אחת "בריתו" ("ויזכר אלקים את בריתו"[קסד]) ו־ב פעמים "בריתי" ("וגם הקמתי את בריתי אתם... ואזכר את בריתי"[קסה]), ביחד ג. יש ג פעמים "בריתו" בחומש דברים. בפרשת וילך כתוב ג פעמים "ארון ברית הוי'"[קסו]. במלחמת המלכים עם אברהם כתובה "ברית" פעם אחת. בפרשת יג מדות הרחמים כתובה ג פעמים תבת "ברית". בפרשת ויקרא יש פעם אחת תבת "ברית": "ולא תשבית מלח ברית אלקיך"[קסז]. שאר הבריתות שבתורה הן כא.

נמצא שסוד תבת "ברית" קשורה לסדרה של המספרים ("סדרת הברית"): א, ג, ז, יג, כא..., סדרת הנקודות האמצעיות של "מספרי ההשראה"[קסח] כנודע – סוד הרבוע (חזקת ב), הפשוט (חזקת א) ואחד (חזקת אפס)[קסט], שהמשכו הוא: לא, מג, נז, עג, צא, קיא, קלג... (בפרשת ברית הקשת, תבת "ברית" מופיעה במקום הסדורי של הפרשה במקומות: יג, נז, צא, קלג – כולם בסדרה הנ"ל!).

יש לומר שסוד האחד (כל נעלם בחזקת אפס כנ"ל) הוא סוד שרש הדעת ברדל"א כנ"ל; סוד הפשוט (כלומר הנעלם עצמו, הבא בגלוי בכל מספר מ־א עד אין סוף) הוא בדעת שבסוד יחוד המזלות דדיקנא קדישא דאריך – "נצר חסד... ונקה". סוד הרבוע היינו יחוד או"א ממש, סוד "רבע ישראל"[קע], זווג עליון ד"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קעא], "כחדא נפקין כחדא שריין", וד"ל.

באור - מצות ראיה – "שלש פעמים בשנה"

א

בשלשה מקומות קובעת התורה כי "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'":

בפרשת משפטים נאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן הוי'".

בפרשת כי תשא נאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן הוי' אלקי ישראל" (והמשכו: "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני הוי' אלקיך שלש פעמים בשנה").

בפרשת ראה נאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני הוי' ריקם".

ב

במצות הראיה מתבטאת הברית – ההתקשרות העצמית – בין עם ישראל ל"הוי' אלקי ישראל" ("הוי אלקי ישראל" עולה תריג – כללות כל מצות תורתנו הקדושה). וכידוע שתחלת התורה (הכוללת את כולה – "בתר רישא גופא אזיל") היא בראשית, אותיות ברית אש, שעולה בגימטריא "שלש רגלים תחג לי בשנה".

והנה, המספר שלש הוא היסוד הגלוי של "סדרת הברית" (דהיינו א בחזקות שתים (=א), אחת (=א), אפס (=א). ואילו אחד הוא השרש הנסתר של הסדרה, היוצא מהמספר אפס ושלש החזקות הנ"ל, ודוק). והיינו מה ש"שלש פעמים" מופיע שלש פעמים בקשר למצות הראיה בשלש רגלים.

שלש הרגלים חלות בשלשה חדשים – ניסן, סיון, תשרי. והם החדש הראשון, החדש השלישי, והחדש השביעי – תחלת "סדרת הברית".

"בתלתא זימני הוי חזקה". וכן תרגום "שלש רגלים" הוא "תלת זמנין", והיינו "חזקה" לגבי "סדרת הברית".

ועוד, ישנם ז ימים טובים בתורה שחלים ב־ג חדשים אלה [ב ימים טובים של חג המצות, יום טוב א של חג השבועות, ב ימים טובים של ראש השנה ויום הכפורים, יום טוב א של חג הסוכות, ויום טוב א של שמיני עצרת. והנה, ידוע ששלש הרגלים הן כנגד שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב. אברהם נשא ב נשים (שהרי קטורה זו הגר לפי חז"ל, ותקונה בקריעת ים סוף, כאשר "ראתה שפחה על הים וכו'"), כנגד ב ימים טובים של חג הפסח שבחדש ניסן; יצחק נשא אשה אחת, כנגד יום טוב א של חג השבועות שבחדש סיון; יעקב נשא ד נשים, כנגד ד ימים טובים של חדש תשרי, ודוק] – עד לחדש ה־ז. נמצא ש־ג המספרים הראשונים של סדרת הברית – א, ג, ז – הם גם בסוד יום השבת קדש (השרש של כל המועדים – ה"קדש" בעצם), שלש רגלים, ושבעה ימים טובים (שבשלשת החדשים שבהם חלות הרגלים).

ברית עולה שלש פעמים צדיק שעולה שלש פעמים חיים. ברגל עולים "כל זכורך" (בחינת ברית וצדיק) לראות "את פני האדן הוי' אלקי ישראל", שהוא ענין "באור פני מלך – חיים", ודוק.

ראיה, אותיות יראה, היא ברית בהיפוך ספרות, ודוק.

ג

והנה, כאשר נתבונן בהמשך סדרת הברית ביחס ל־יב חדשי השנה, ונשליך יב יב מהמספרים הבאים לאחר ז כדי לעמוד על השארית מ־יב שמכוון כנגד אחד מ־יב חדשי השנה, נגלה שהסדרה מסודרת עד"ז:

א ג ז א ט ז ז ט א ז ג א

וכך חוזרת הסדרה חלילה עד אין סוף (במחזור של יב מספרים הנ"ל, בצורת "חן"). חדש ניסן – א – חוזר ארבע פעמים; חדש תשרי – ז – חוזר ארבע פעמים; חדש סיון – ג – חוזר פעמיים כאשר ט נכנס במקום ג פעמיים נוספות. והנה, ט הוא ג פעמים ג [חדש כסלו (המכוון בחדשי השנה כנגד חדש סיון, זה שלישי מניסן וזה שלישי מתשרי), שבו חל חג חנוכה מדברי סופרים. וכן חג פורים שבחדש אדר מרומז במספר יג (המספר הבא בסדרת הברית לאחר א ג ז), שבשנה פשוטה חוזר להיות ניסן (א בהשלכת יב כנ"ל) אך בשנה מעוברת מכוון כנגד אדר ב' שבו חל חג פורים. וכן ג ו־ט ביחד עולים יב, כנגד חדש אדר שבו חל חג פורים].

והנה, בסדרת הברית המספר ג הוא כנגד ג הבריתות שנכרתו על התורה, ועל כן ביחס לחדשי המועדים, החדש השלישי הוא החדש של מתן תורה לישראל, וכלשון חז"ל הידוע – "בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעמא תליתאי בירחא תליתאי ע"י תלתא".

המספרים א ו־יג הם כנגד שתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו ע"ה, ברית בין הבתרים (על קדושת ארץ ישראל, בשלמותה, לעם ישראל) – א – וברית מילה (על קדושת הגוף של העם הקדוש, בשלמותו) – יג. ולפי ה"מחזור" הנ"ל שניהם מכוונים כנגד החדש הראשון, חדש ניסן – "חדש האביב" – החדש של אברהם אבינו ע"ה (ובמספר יג, סוד קדושת ברית מילה – סוד מרדכי היהודי – יש קשר מיוחד גם לחג פורים שבחדש אדר כנ"ל).

החדש השביעי, החדש שבו נדון העולם מצד גשמיותו (וכן מצד מדת הרוחניות והאלקות שעתידה להתגלות בגשמיות העולם הזה, כידוע בפרוש הפסוק "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", וד"ל), שייך לברית הקשת – סוד המספר ז שבסדרת הברית – וכמ"ש "את קשתי נתתי בענן (סוד ענן הקטרת של יום הכפורים, שממנו נמשך סכך הסוכה בחג הסוכות, ודוק) והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ. והיה בענני ענן על הארץ (כאשר מתגברת מדת הדין) ונראתה (מצות ראיה) הקשת בענן (ש"האדן הוי' אלקי ישראל" עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים). וזכרתי את בריתי... לזכר ברית עולם (ביום הזכרון – ראש השנה, "בכסה ליום חגנו", וד"ל).

בברית הקשת יש גם רמז לחדש ה־ט שמופיע ב"מחזור" הנ"ל, שהרי מזלו של חדש כסלו הוא מזל קשת כנודע, ודוק.

ד

ומענין לענין באותו ענין, שמות המזלות של ארבעת החדשים שמופיעים ב"מחזור" סדרת הברית הנ"ל הם: טלה, תאֹמים, מאזנים, קשת, שביחד עולים א'תפג, שאף הוא "מספר ברית" (ה־טל בסדרה)! [שם המזל היחיד שעולה "מספר ברית" בפני עצמו הוא מזל דגים של חדש אדר, שמרומז ב"מחזור" הנ"ל (כחדש ה־יג – אמצע תבת דגים, כאשר שתי האותיות דם שמכאן ומכאן – דם הברית – מרמזות לשני המזלות שמכאן ומכאן ביחס למזל דגים – מזל דלי של חדש שבט ומזל טלה של חדש ניסן – שכל אחד מהם עולה דם, ודוק), וד"ל]. ברמז הנ"ל, השם תאֹמים מופיע חסר ו, אך בחומש בראשית מופיע שם זה פעמיים – בשתי צורות שונות: פעם ראשונה אצל רבקה אמנו (אשת יצחק, שכנגד חג השבועות, זמן מתן תורתנו מפי הגבורה כנ"ל. והנה רבקה עצמה עולה "מספר ברית" – ה־חי בסדרה) – "והנה תומם בבטנה" ["תומם" חסר א וחסר י, שהרי אחד צדיק ואחד רשע כמובא בדברי חז"ל. ובסוד שני לוחות הברית (שמדתם היתה ו על ו על ו, ודוק) – סוד התאמים של מתן תורה – עשו שייך ללוח השמאלי בכלל, ובפרט לתחלתו – "לא תרצח" (דהיינו שמכאן שרש תיקונו), אך מגביה הוא לינוק אף מסוף הלוח הימני – "כבד את אביך וגו'", כידוע בדברי חז"ל], ופעם שניה אצל תמר – "והנה תאומים בבטנה" ["תאומים" מלא א ומלא י, שהרי שניהם צדיקים (והגם שזרח – עכן – פגם ב"לא תחמוד", ודוק)].

בכתיב מלא, טלה תאומים עולה ישראל, ומאזנים עולה נצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"!

"פרצוף" הדעת

תהליך ההחלטה בנפש וסוד החשמל

א

"והאדם ידע את חוה אשתו וגו'"[קעב]. "אדם" הוא מלשון "לך דמיה תהלה"[קעג], לשון שתיקה. "חוה" היא מלשון "ולילה ללילה יחוה דעת"[קעד], לשון דבור. השתיקה והדבור הם בסוד חש־מל, כנודע, סוד שלמות מין המדבר – "ויהי האדם לנפש חיה"[קעה] – "לרוח ממללא"[קעו] (בחינת חוה – "חיה" – בפרט, וכנודע שלה נמסרו ט קבין של דבור, בעוד שלאדם נמסר רק אותו קב שכנגד הכתר, השרש הנעלם של הדבור, וכמו שיתבאר לקמן), וד"ל ("כל חי מתנועע"[קעז] ו"עקימת שפתיו הוי מעשה"[קעח], הכל בבחינת חוה – "אם כל חי"[קעט]. משא"כ אדם הוא נוטריקון (וראש־תוך־סוף אותיות) אבן דומם – "אדם כי ימות באהל"[קפ], וד"ל).

– "...ותהר ותלד בן וגו'"[קפא] היינו פרי הדמיון היוצא מבין שניהם (בסוד "האדם וחי בהם"[קפב] בזרעא חייא וקיימא, בקיום המצוה הראשונה והכללית של תוה"ק – "פרו ורבו וגו'"[קפג], כדי להרבות את הדמות[קפד]) – "ויקרא שמם אדם ביום הבראם"[קפה], "אדם" מלשון "דמות"[קפו]טו – "אדמה לעליון"[קפז].

מתוך דממת האדם, הזכר, במקורו, יוצא "קול דממה דקה"[קפח] (ד"תמן אתי מלכא"[קפט] וד"ל) הממשיך ומקשר בין "חש" ל"מל", והיינו בחינת "מל" מלשון ברית מילה, שעל ידי כריתת הערלה וגילוי העטרה בקדושה, נמשכת טפת הזרע־אמת, "קול", לשון המשכה וכו', כמבואר בדא"ח[קצ].

ב

בחינת "חש" הנ"ל, "אדם" מלשון "לך דמיה תהלה", היינו בחינת "העמקת הדעת"[קצא] – כתר שבדעת, המעמיק ועולה עד הכתר העליון וכו', כמבואר בדא"ח[קצב]. הכתר נקרא "תהו"[קצג], בחינת מדבר שממה, כמ"ש "ובתהו ילל ישמן"[קצד], אשר "לא ישב אדם שם"[קצה], כלומר שאין לבחינת אדם "ישוב" (הדעת) שם כלל וכלל, אלא כולו תוהה ומשתומם[קצו], שעי"כ עולה מבחינת אדם (שכל בכלל) לבחינת "לא אדם"[קצז] (למעלה מטעם ודעת, ועד לבחינת "רישא דלא ידע ולא אתידע"[קצח], שממנו, דוקא, שרש גילוי הדעת[קצט] בסוד היחוד האמיתי – "והאדם ידע את חוה", וד"ל). "לא תהו בראה, לשבת יצרה"[ר]: איש בלא אשה[רא], אדם בלי חוה, הינו "דמיה" ללא "תהלה" (ה"תהלה" שבעצם שתיקת ה"דמיה" – "לך דמיה תהלה" – היינו שרש הדבור הנכלל ב"דמיה"). וזהו "לך" דוקא – דקאי על העצמות ממש, "נמנע הנמנעות"[רב] ב"ה הנושא שני הפכים יחד עד שאצלו יתברך אינם הפכים כלל וכלל, כמבואר בדא"ח – "לך" שרש התקון, כתר שבדעת, דהיינו כתר שבבחינת דעת (תהו שבבחינת ישוב) – "דמיה תהלה"[רג]. זהו ענין "העמקת הדעת".

ג

"לך דמיה תהלה – אלקים בציון", "אלקים – אל דמי לך"[רד]. ראשית ההתגלות מתוך נקודת העמקת הדעת ("נקודה דלא נעיץ" שבבחינת "נקודה דנעיץ", בחינת "תכלית הידיעה שלא נדע"[רה] וד"ל), היינו שלילת ה"דמיה" המוחלטת – "אל דמי לך" (ראשית ההתהפכות מ"ארץ ציה"[רו] ל"ציון" – "מכון לשבתך"[רז] וד"ל). והוא בסוד הרחבת הדעת, בחינת "איש אשר רוח בו"[רח] ("רוח בו" נוטריקון רחב דעת), שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד[רט]. והיינו בחינת החכמה שבדעת, כמבואר בדא"ח[רי]. "אשה נאה" (וכן "דירה נאה" ו"כלים נאים" וד"ל) מרחיבה את דעתו של אדם[ריא], כלומר מוציאתו מהעלם נקודת התעמקותו בשתיקה גמורה כלפי הזולת, אל גילוי תכלית הכונה של ישוב העולם[ריב], "לשבת יצרה", בחינת "דירה בתחתונים"[ריג] (מדת הרחבת דעתו של אדם היא בדיוק לפי ערך מדת העמקת דעתו, ומרומז בכך שהעמקת הדעת עולה הרחבת הדעת, מכיון שהשרשים – עמק, רחב – וכן העמקה, הרחבה שוים[ריד]).

ד

הכח בנפש שממנו מתחיל תהליך היישום של תכלית הכונה, "לשבת יצרה", היינו בחינת ישוב הדעת, בחינת ה"ארך" שבדעת – בינה שבדעת, כמבואר בדא"ח[רטו]. כאן אינו הולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד (בדרך מקיף הקרוב) בלבד, אלא עוד זאת, מתישב הוא בדעתו איך לרדת אל הזולת (לפי דעתו של הזולת) ממש ואף ממציא רבוי כלים שונים לצורך ההתיחסות וההשפעה הפנימית אליו. נמצא ש"לא תהו בראה, לשבת יצרה" הוא בסוד השם הקדוש "אהיה אשר אהיה"[רטז], כאשר השם "אהיה" הראשון הוא בכתר והשם "אהיה" השני הוא בבינה ("אשר" הוא בסוד "איש אשר רוח בו" – הרחבת הדעת כנ"ל וד"ל) כידוע[ריז], ולעניננו – כתר ובינה שבדעת (בחינת משה רבינו ע"ה, שאליו דוקא נתגלה שם זה, בהיותו מתבודד, ברעית צאן יתרו במדבר[ריח] וד"ל).

ה

הדעת שבדעת (עצם ענין הדעת) הוא ענין התקשרות הדעת, וכלשונו של אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישא: "והדעת הוא מלשון 'והאדם ידע את חוה' והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו..."[ריט]. וכן הוא ענין ההתקשרות בין נשמות ישראל (וכידוע בענין שאסור לרחם על מי שאין בו דעת[רכ], שאז הוא בבחינת "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[רכא] וד"ל)[רכב], הכל על מנת להוליד תולדות ברוח ובגשם – "זה ספר תולדת אדם וגו'"[רכג].

ו

כל דעת כלולה מחסדים וגבורות, כידוע[רכד], והוא שרש ענין "שמאל דוחה וימין מקרבת"[רכה]. החסד והגבורה שבדעת (שמתפשטים מעצם הדעת שבדעת בבואו להתיחס אל הזולת בפועל ממש, כלומר בהתגלות המדות הכלולות בדעתו) היינו ענין קרוב הדעת ונקיות הדעת (מדת ההסתייגות שבדעת, שממנה בא גם ענין "ועשו סיג לתורה"[רכו]. והיא בחינת "נקיי הדעת שבירושלים וכו'"[רכז] – ירושלים, שלמות היראה וד"ל)[רכח].

קרוב הדעת נותן לזולת את הרגשת ההזדהות אתו (והוא מדת "והוי דן את כל האדם לכף זכות"[רכט]), בעוד שנקיות הדעת נותנת לזולת את הרגשת הריחוק ממנו הנצרך כדי לדונו באמת ובצדק (והיא מדת "וכשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים"[רל]). והם בסוד "מטי ולא מטי" – "נוגע ואינו נוגע" (כאשר בא, לראשונה, "לנגוע" בזולת בפועל ממש – נוסף על יכולתו ללכת כנגד רוחו של כאו"א, כנ"ל בענין הרחבת הדעת שבבחינת מקיף הקרוב. "נגיעה" זו היא כעין נסיון ראשוני להתמודד עם מציאות הזולת באשר הוא שם, למדוד את תגובותיו ואת תגובותי לפגישה בפועל).

כאן שומעים הדיינים את טענות בעלי הדין וכן את עדויות העדים וכו'. עד כאן היה הכל בדרך של אור ישר (במוחין – כחב"ד – שבדעת). בכאן, על ידי המגע הישיר עם המציאות, מתחיל ענין המיזוג והשילוב של אור ישר עם אור חוזר (העולה מן הזולת).

ז

לאחר מכן בא ענין שקול הדעת, תפארת שבדעת. כל שקול הוא במאזני המשפט[רלא], "משפט – רחמי"[רלב], פנימיות מדת התפארת (שבה מתלבשת הדעת שבדעת, על דרך הדעת בכלל שהיא נשמת ז"א[רלג], "ובדעת חדרים ימלאו"[רלד], סוד "משה מלגו, יעקב מלבר"[רלה]. והוא ענין גילוי הרחמים לפי ערך התקשרות הדעות ולאחר התגלות החסדים והגבורות שבדעת כנ"ל, וד"ל).

ח

לאחר שקול הדעת (כלומר פעולת השקול עצמו שלפני ההכרעה וכו', ע"ד שקול הדיינים לאחר שמיעת הטענות של שני בעלי הדין. בשעת שמיעת הטענות צריך להיות קרוב הדעת ונקיות הדעת בשוה ממש מצד הדיינים לשני בעלי הדין, כמודגש בהלכה[רלו]. אזי השקול לכאן ולכאן הוא כדבעי, ולאחר מכן) באה הכרעת הדעת, נצח שבדעת, והסכמת הדעת, הוד שבדעת. הנצח הוא הכח המנצח ומכריע בנפש כאשר ההוד מודה ומסכים לדעתו ("הכרעה" בחז"ל הוא לשון תוספת משלו[רלז], נטיה לחסד לפנים משורת הדין, והיינו שנצח הוא בקו ימין. ועוד, בנצח נעשה (הרגשת) חיוב גמור – "וחייב להכריע"[רלח], וד"ל). והיינו שלקראת כל החלטה בנפש מתחלקים הכחות הפנימיים בנטייתם לכאן ולכאן. ועל כן כאשר צד אחד גובר ומכריע לדעתו – הצד השני חייב להודות, ובלב שלם, לפני גמר החלטת הנפש כולה (על דרך בית דין, שכאשר המזכים רבים וגוברים על המחייבים, המחייבים צריכים להכנע ולהודות (לענין הפסק למעשה, על כל פנים) לדעת המזכים[רלט]. אזי באה ההחלטה והפסק מכח בית הדין כולו).

ט

החלטת הדעת הפנימית, שלאחר ההכרעה וההסכמה הפנימית כנ"ל, היינו היסוד שבדעת, בחינת "סיומא דגופא"[רמ] שבדעת. כאשר הדעת מחליטה באמת ובשלמות אזי מתמלאת הנפש כולה חיות ושמחה (ובסוד "גם בלא דעת נפש לא טוב"[רמא], וכידוע ששם היסוד שבדעת הוא השם הטוב – אהוה, וד"ל). זוהי בחינת "אבר חי"[רמב] שבדעת. חיות זו היא בחינת "חיים להחיות", גילוי אור ה"חי בעצם" שאליו היתה הנפש קשורה בהעמקת דעתה תחלה.

י

ההתגלות של ההחלטה לזולת היא בחינת חות דעת[רמג], מלכות שבדעת, בחינת חוה כנ"ל בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו". חוה היא "אם כל חי" כנ"ל, והיינו שמקבלת מבחינת השמחה והחיות (אם, חי) שבהחלטת הדעת כנ"ל על מנת לגלותה לזולת ולהוליד תולדות רבות הדומות ליוצרן כנ"ל, וד"ל.