ב

ועתה נבוא להתבונן (בדרך קצרה) ב־מב האהבות של התורה (ובמגמה לראות בהן כעין "סדר השתלשלות" זמ"ז – מב מסעות של אהבה):

א.

וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ[שפב]ז

האהבה הראשונה בתורה – "בתר רישא גופא אזיל"[שפג] – היא אהבת אברהם ליצחק בנו, בנסיון העקידה. כאן, בעקידה, מגיע אברהם לשיא אהבתו להשי"ת, בנכונותו להעלות לעולה את (אהבת) בנו יחידו. ובכך השיגו האב והבן ("וילכו שניהם יחדו", כתיב פעמיים, בתחלה כאשר הלך יצחק לתומו, ולבסוף כשהלך מדעת) את עצם האור האלקי, הפועל את סוד "אחליפו דוכתייהו", מה שאברהם זכה לכלול במדתו, מדת האהבה, את שלמות היראה, ושתתגלה בפועל[שפד], ויצחק זכה לכלול במדתו, מדת הפחד, את מדת האהבה, אהבה רבה עד כדי כלות הנפש, כאשר פשט את צווארו ע"ג המזבח במסירות נפשו הטהורה להשי"ת.

ב.

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֶלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ[שפה]

שרה, אמו של יצחק, הסתלקה בשעת העקידה (שבה הופיעה יסוד ושרש האהבה בתורה כנ"ל), בסוד העלאת המ"ן של כללות אהבתם של אברהם ויצחק (שהרי שרה הרי היא כעין ממוצע המחבר בין מדת אברהם למדת יצחק, ועל כן היא המעוררת את עצמת אהבתם זה לזה, וד"ל). אהבה זו התחדשה במקורה ונמשכה למטה, בסוד המשכת מ"ד, באהבת יצחק לרבקה אשתו (שאף היא נולדה בשעת העקידה מכח זווגם הרוחני של אברהם ויצחק, כמבואר במ"א, וכאשר הביאה יצחק האהלה, הרי – "שרה אמו" כנודע, וד"ל).

ג.ד.

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִּד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב [שפו]

כאן משתקפת אהבתם של יצחק ורבקה זה לזו וזו לזה, בכך שכל אחד מהם אוהב את הבן שנמשך מהשרש של בן זוגו (שהרי יעקב נמשך מאברהם דרך יצחק, בסוד "כי ביצחק יקרא לך זרע" – "'ביצחק' ולא כל יצחק" – ועשו נמשך מבתואל דרך רבקה כנודע).

ה.ו.ז.

וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת... לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב... וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו[שפז]

אהבת יצחק לעשו, "כי ציד בפיו", מתגלה כאן כ"ועשה (לשון עשו) לי מטעמים כאשר אהבתי". אך באמצעות המטעמים (הציד), ומכח אהבת רבקה ליעקב, תופס יעקב את מקום עשו באהבת יצחק אביו. שלש האהבות שבשלשה פסוקים אלה הן בסוד הכנעה (מצות יצחק לעשו), הבדלה (מצות רבקה ליעקב), המתקה (קיום המעשה ע"י יעקב ורבקה) – חש מל מל – וד"ל.

ח.ט.י.יא.

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת־רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה... וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ... וַיָּבֹא גַּם אֶל־רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם־אֶת־רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת... וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי־רָאָה הוי' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי[שפח]יג

יש לכוון את ארבע אהבות אלו כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה, בסוד התפשטות העצם של אהבת יעקב לרחל ("ויאהב יעקב את רחל") לכלול, לבסוף (ובזכות המעשה בפועל של לידת ראובן ממנה ליעקב), גם את לאה (עבודת יעקב ברחל היא בסוד "עשיה לעילא", ובסוד "ועבד הלוי הוא" שבבינה, ה עילאה שבשם. וכן "כימים אחדים" היינו ה"ימים אחדים" שאמרה לו אמו וד"ל. אהבת רחל מלאה היינו התפשטות הארה מעצם האהבה למקום המדות הגלויות, בסוד "מה שמו ומה שם בנו", המשכת ה־ו שבשם מה־י שבו). כשם שנכנס יעקב במקום – תמורת – עשו באהבתו של יצחק כנ"ל, כן נכנסה לאה להכלל באהבת יעקב לרחל וד"ל.

וכמו כן, יש לכוון את ארבע האהבות הנ"ל של יעקב אבינו ע"ה כנגד ארבע נשותיו: רחל, לאה, בלהה, זלפה (שהרי "ויאהב יעקב את רחל" הוא כנגד רחל, כפשוטו; "באהבתו אתה" קאי על רחל באתגליא, אך באתכסיא י"ל דקאי על לאה – "אתה", את ה עילאה שבשם, בחינת לאה, עלמא דאתכסיא בכלל; "ויאהב גם את רחל וגו'" י"ל דבא לרבות את בלהה שפחת רחל; "כי עתה יאהבני אישי", לא בזכות עצמי אלא בזכות אחר שבא על ידי – י"ל שברמז בא לרבות את זלפה שפחת לאה, ודוק).

יב.

וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת־יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת־הַנַּעֲרָ(ה) וַיְדַבֵּר עַל־לֵב הַנַּעֲרָ(ה)[שפט]

י"ל שאהבה זו היא (השתלשלות מ)האהבה ה"מגיעה" ללאה מיעקב (כמרומז בלשון הכתוב: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב" – "כאמה בתה", וההמשך: "לראות בבנות הארץ", בחינת ראובן, שבלידתו נאמרה ה"אהבה" הקודמת בתורה – "כי עתה יאהבני אישי"). והנה, כל בחינות ולשונות האהבה והדבקות (דביקה, חשיקה, חפיצה = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = "שלהבת עולה מאליה") למדו חז"ל משכם בן חמור – "כי ממנו נקח לעבד את הוי' אלקינו"[שצ], וד"ל.

יג.יד.

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם[שצא]

האהבה ה־יג (אהבה) בתורה – היא אהבת ישראל ליוסף, ומתקשרת לאהבה הראשונה (ה־א – אחד) בתורה – אהבת אברהם ליצחק כנ"ל. י"ל שבאהבה זו העלה ישראל את הנצוצות הקדושים מאהבת שכם לדינה, ואף עשה מהם כתנת פסים לבנו. אך הפסולת שנדבקה באהבה זו מאהבת שכם בן חמור החוי (מלשון חויא – נחש, בחינת הנחש הקדמוני שהטיל זוהמא בחוה, ועתה ע"י שבא שכם על דינה נטהרה מאותה זוהמא, ונשאה שמעון, כמבואר בכתבי האר"י ז"ל) גרמה לשנאת האחים ליוסף (ודימו להרוג את יוסף כשם שהרגו – שמעון ולוי – את שכם בן חמור וכל אנשי עירו – מקום קבורת יוסף הצדיק לעתיד), ודוק.

טו.

וַנֹּאמֶר אֶל־אֲדֹנִי יֶש־לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ[שצב]

שנאת האחים ליוסף עולה ומתמתקת בשרשה (באהבה) כאשר נתנו ביטוי לאהבת יעקב לבנימין, ומתוך הזדהות מלאה עם אהבה זו, וד"ל.

ע"כ טו האהבות שבחומש בראשית [יג האוהבים הראשונים בתורה: אברהם, יצחק, יצחק, רבקה, יצחק, יצחק, יצחק, יעקב, יעקב, יעקב, יעקב, שכם, ישראל, עולים יג פעמים (כלומר שהערך הממוצע שלהם הוא) אברהם – "אחד היה אברהם" (האוהב הראשון). ב האוהבים האחרונים, בבראשית, הם יעקב, יעקב. הכל עולה חלק (מנחם, צמח וכו') פעמים הוי' ב"ה ודוק (ו השמות השונים – אברהם, יצחק, רבקה, יעקב, שכם, ישראל – שעולים עא פעמים הוי', בעוד ש־ט השמות החוזרים עולים סז פעמים הוי')].

טז.

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי[א]

כאן, בעשרת הדברות, מופיעה לראשונה מדת האהבה כאהבת השי"ת. "ועשה חסד לאלפים" הוא סוד הברור של אלופי עשו, ואכן פסוק זה הוא סיום שני הדברות הראשונים[ב] (שבהם יסוד אמונת ישראל) שמפי הגבורה (בחינת יצחק, אבי ישראל ועשו) שמענום. והיינו שה"חסד לאברהם"[ג] נמשך ע"י אילו של יצחק, המוכן לכך משעת העקידה (ומקדמא דנא, משעת בריאת העולם) – שעת היחוד של אברהם ויצחק (ע"י הגברת אהבת אברהם להשי"ת על אהבתו ליצחק, ואע"פ שאין אהבתו לה' כתובה שם בפרוש, אלא דוקא יראתו, וכנ"ל וד"ל) – ואזי נמשך (ה"חסד לאברהם") ל"זרע אברהם אהבי" דוקא – "כי ביצחק (ולא כל יצחק, אלא יעקב ובניו דוקא) יקרא לך זרע"[ד]. נמצא עפ"ז, שהאהבה הראשונה בחומש שמות (שהיא האהבה הראשונה ששמענו במעמד הר סיני) מתקשרת לאהבה הראשונה שבחומש בראשית (ובתורה בכלל), והיא היא פנימיותה (כשם שה־א של "אנכי הוי' אלקיך" דעשרת הדברות היא הפנימיות של ה־ב ד"בראשית ברא אלקים"), וד"ל.

יז.

וְאִם־אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת־אֲדֹנִי אֶת־אִשְׁתִּי וְאֶת־בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי[ה]

אהבה זו מהוה חסרון ופגם, לכאורה, באהבת ה' שבעשרת הדברות [פתיחת שני הדברות הראשונים הנ"ל היא: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[ו]. וכן בהמשך לדברי העבד הנ"ל נאמר "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם", ופירש"י: "אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע"]. אך בפנימיות, בשרש העליון (בסוד המתקת כל דין בשרשו. והנה דין עבד עברי הוא הדין הראשון בפרשת דינים, ודוק), אהבת האדון היא אהבת אדון עולם – השי"ת ("אדני" ב־נ קמוצה היינו שם אדנות ב"ה, שם המלכות); אהבת האשה היא אהבת התורה (שהיא מורשה – מאורסה – לכנסת ישראל, "אילת אהבים ויעלת חן וגו'"[ז]); אהבת הבנים היא אהבת המצות ומעשים טובים (עיקר תולדותיהם של צדיקים); "לא אצא חפשי"[ח], הוא כמאמר אדמו"ר הזקן נ"ע, שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות ח"ו.

עד כאן ב אהבות בחומש שמות (בשני החומשים הראשונים – טוב אהבות[ט]).

חי.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי הוי'[י]

אהבה זו היא ה"כלל גדול בתורה" (כדברי רבי עקיבא[יא]), והיא האהבה ה־חי בתורה – "וחי בהם"[יב] (לרמז שהמשכת החיות האלקית בקיום כל מצות התורה נובעת ממצות אהבת ישראל, וכמו שמכוונים בכל מצוה ומצוה – "בשם כל ישראל"[יג]). כאן בא התקון של האהבה המופיעה לפניה בתורה, אהבת האדון בו"ד, השפחה וילדיה ודוק[יד]. זוהי המצוה הראשונה מבין שלש מצות האהבה שבתורה (אהבת רעים, אהבת גרים, אהבת ה'). כולן נאמרו בלשון "ואהבת"[טו].

יט.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם[טז]

שלמות אהבת ישראל היא אהבת הגר, שבה מתבטא גודל כחו (כח האהבה) של אברהם אבינו[יז], האוהב הראשון, להכניס את נפש הגר תחת כנפי השכינה – "ואת הנפש אשר עשו בחרן"[יח].

עד כאן ב אהבות בחומש ויקרא[יט]. בחומש במדבר (שבו, בסופו, מסודרים כל מב המסעות, שפנימיותם אהבה) אין לשון "אהבה" (בגלוי, אלא הכל בבחינת "אהבה מסותרת", שהרי בחצוניות היו אז ישראל נזופים למקום, וד"ל).

כ.

וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת־אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם[כ]

כאן מופיעה, לראשונה, אהבת ה' אל עמו ישראל – אהבתו יתברך לאבות האומה, שעי"ז "ויבחר בזרעו אחריו וגו'". והיא האהבה הראשונה שבמשנה תורה, ע"ד האהבה הראשונה שבתורה כולה, אהבת האב (אברהם) לבנו (יצחק), והרי – "בנים אתם להוי' אלקיכם"[כא] ("בזרעו" לשון יחיד, וכן "בפניו", קאי על יעקב־ישראל בפרט[כב], שכן הוא בנו בכורו־בחירו המיוחד של הקב"ה, ועל שמו נאמר על כלל בניו – "בני בכרי ישראל"[כג], בשעת יציאת מצרים, כמוזכר בפסוק שלפנינו). ע"י אהבת השי"ת לאבות, חיים הם לנצח – "ויוציאך בפניו"[כד]. וכן נלמד בנוגע לכל אהבה אמיתית, שמנציחה (בחיי האוהב) את חיי האהוב[כה].

כא.

וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי[כו]

לאחר גילוי אהבת השי"ת אל אבותינו ואלינו (בפסוק הקודם), מתגלה שוב (פעם שניה בתורה) אהבתנו אליו יתברך. והוא הפסוק האחרון של שני הדברות הראשונים (שבעשרת הדברות) ששמענו מפורש מפי הגבורה, כנ"ל באהבה ה־טז. וי"ל שבפעם הראשונה (עשרת הדברות שבפרשת יתרו, בחינת "מתן תורה של צדיקים גמורים"), האהבה מתגלה בנו באופן ממילא, בסוד "כפה עליהם הר (של אהבה רבה מסותרת) כגיגית"[כז]. אך בפעם הזאת השנית (עשרת הדברות של משנה תורה שבפרשת ואתחנן, בחינת "מתן תורה של בעלי תשובה") האהבה שבבחינת אתערותא דלתתא מתגלה רק לאחר גילוי מפורש של אהבת השי"ת אל אבותינו ואלינו, באתערותא דלעילא[כח].

כב.

וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ[כט]

ידוע שבפרשת "ואהבת" יש מב תבות כנגד השם של מב (שמאיר כאן בסוד "אחליפו דוכתייהו", אור הגבורה בכלי החסד, שהוא ענין התגברות האהבה ביותר – "ובכל מאדך" – למעלה מכל מדידה והגבלה, וכנ"ל באהבה הראשונה שבשעת העקידה). נמצא שפרשה זו כוללת את כל מב האהבות (ואהבת אותיות אהבות[ל]) של התורה. והיא היא מצות אהבת השי"ת, הכוללת כל רמח מצות עשה של תורה[לא] (וגם את מצות יראת ה' – שגם היא מצות עשה – הכוללת בפרט את כל שסה מצות לא תעשה של תורה. נמצא שהאהבה כוללת את כל תריג מצות התורה). קיום ("עשית") מצוה זו בא ע"י ההתבוננות (באריכות, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה) ב"אחד", ובפרט בסוד ה־ד רבתי שבה[לב]. והיינו שמצוה זו נאמרה לאחר הגילוי של מתן תורה, עשרת הדברות, שהרי שם נאמר "אתה הראת לדעת וגו'", מלמעלה למטה. משא"כ בנוגע לקיום מצות היחוד ואהבת השי"ת נאמר "וידעת היום והשבת אל לבבך וגו'", מלמטה למעלה, וד"ל.

כג.

כִּי מֵאַהֲבַת הוי' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא הוי' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־ מִצְרָיִם[לג]

כאן מתגלה אהבת ה' אלינו באופן ישיר (לא דרך אהבתו יתברך לאבות כנ"ל באהבה ה־כ שלפני עשה"ד דפרשת ואתחנן). והיינו מפני הנאמר לעיל מיניה: "כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטים את עצמכם"[לד]. והוא כידוע[לה] "דכולא קמיה דווקא כלא חשיב", שהרי "אתה בחרתנו מכל העמים וגו' וקרבתנו וגו'"[לו]. ועיקר הקירוב הוא זה שזיכנו במצות אהבת ה' הנ"ל ("בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[לז]), ונתן לנו כח עליון וגם הבטחה (כנודע ש"ואהבת" הוא גם לשון הבטחה) שנזכה לקיימה בשלמות.

כד.כה.

וְיָדַעְתָּ כִּי־הוי' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר[לח]

והוא המשך הפסוק הקודם (בסוף פרשת ואתחנן). ובדלוג על שלשה פסוקים ממשיך ואומר[לט] (בתחלת פרשת עקב):

וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ

והנה בשים לב לסדר האהבות שמתחלת משנה תורה, ישנן, לסרוגין, אחת אהבת ה' אלינו ואחת אהבתנו אליו יתברך (כאשר החזרה על עשה"ד מצטרפת להופעתה הראשונה ואינה עולה בשם כדי להפסיק את הסדר הנ"ל ודוק), וכן נמשך סדר זה לסרוגין עד לאהבה ה־כז דלקמן. והן ז מדרגות ("כל השביעין חביבין"[מ]) של אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא כו', עד לשלמות ההמשכה דלעילא (מ"ד עצמיים ממש) של גילוי אור (אהבת) העצמות – "אור חדש על ציון תאיר וגו'"[מא]. בפסוק השני הנ"ל יש רמז לשרש אהב (לפי הצרוף אבה, כמבואר בדא"ח): "ואהבך וברכך והרבך"[מב] (כל תבה מוקפת באותיות וך – ב"פ אהבה), והיינו שע"י אור האהבה נמשכת ברכת "פרו ורבו וגו" (ובהמשך: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'", ודוק).

כו.

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הוי' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ[מג]

והוא תחלת פרשת היראה, ומכאן נלמד שע"י היראה (מילתא זוטרתי לגבי משה שבכאו"א[מד]) בא לכלל אהבה (בהיות הכל נכלל ביראת הוי' – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[מה]). והנה דרז"ל "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'"[מו], וי"ל ש"מה" ענינו בטול ויראה, ואות ה־א המאירה בה היא אור האהבה־רבה־בתענוגים (שלמעלה גם מהבטול ד"כח מה" וד"ל). והנה בין "ליראה את הוי' אלקיך" ל"ולאהבה אתו" נאמר "ללכת בכל דרכיו", ולאחר האהבה נאמר "ולעבד את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ארבעה בטויים אלה הם בסוד מרכבה שלמה (לשם הוי' ב"ה), לפי הצרוף הויה (יצחק, יעקב, אברהם, דוד) וד"ל[מז]. אהבה זו היא האהבה ה־כו – הוי' ב"ה – בתורה (וכן מכיל פסוק זה כו תבות[מח]), וידוע ש"סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם (באהבה־רבה־בתענוגים וכנ"ל)"[מט], וד"ל.

כז.כח.כט.ל.

רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק הוי' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה... עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל־הַיָּמִים[נ]

פסוקים אלה באים בהמשך פרשת היראה הנ"ל (שבה חמש אהבות[נא]). הפסוק "רק באבתיך חשק הוי' לאהבה אותם וגו'" הוא המדרגה השביעית של שבע האהבות שבאות לסרוגין בין ה' לישראל (כנ"ל באהבה ה־כה). כהמשך לסדר זה (ובפרט, כהמשך לאהבת ה' לאבות וגו'), באה אהבת ה' לגר והצווי לנו לאהוב את הגר[נב] (שבמשנה תורה[נג]), ללמד שזוהי תכלית אהבת ה' לישראל ואהבת ישראל לה'[נד]. אחר כך באה שוב (כסיום – "הכל הולך אחר החיתום"[נה]) "ואהבת את הוי' אלקיך וגו'" (המהווה בעצם מדרגה שמינית[נו] של אתערותא דלתתא לאחר האתערותא דלעילא הנ"ל של "רק באבתיך חשק הוי' לאהבה אותם וגו'"). ארבע הלשונות שבפסוק זה האחרון, "משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצותיו", הן בסוד הצרוף דשם הוי' ב"ה – היוה – הצרוף העומד "מול" הצרוף שנרמז בפסוק הראשון של פרשת היראה הנ"ל באהבה ה־כו[נז].

ויש לכוון את ארבע האהבות הנ"ל, שבאות בהמשך אחד, כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, לפי הצרוף יההו (אהבת השי"ת לאבות כנגד י; אהבת השי"ת לגר כנגד ה עילאה. ע"כ "הנסתרות להוי' אלקינו". ומכאן "והנגלות לנו ולבנינו": אהבת ישראל לגר כנגד ה תתאה; אהבת ישראל לה' כנגד ו), בסוד סדר הפרשיות שבתפלין של ר"ת, וד"ל.

לא.

וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־ נַפְשְׁכֶם[נח]

והוא הפסוק הראשון של הפרשה השניה של קריאת שמע – "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום"[נט] בתכלית השלמות. והיינו שכאן האהבה היא בחינת "אהבת עולם" ולא "אהבה רבה". מ"ולעבדו בכל לבבכם" דרז"ל: "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"[ס]. והנה "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[סא]. עבודת התפלה היא בחינת "אחור" ביחס ללימוד התורה (שעליה נאמר "חכמת אדם תאיר פניו"[סב]) והדבקות האמיתית (באהבה־רבה־בתענוגים), כמבואר בדא"ח, ועל כן האהבה דעבודת התפלה בכלל (דהיינו תפלת חול, כששייך "ואספת דגנך וגו'" שבפרשה זו) היא בבחינת "אהבת עולם" דוקא[סג]. בד"ה "ולאהבה את ה'" פרש"י: "שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא". שלש הכוונות שלא לשמה, "שאהיה עשיר... שאקרא רב... שאקבל שכר", הן כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע, מלמטה למעלה (מצד קליפת נוגה הנאחזת בהם). העבודה לשמה, מאהבה, היא כנגד עולם האצילות בכלל, ומה ש"סוף הכבוד לבא", היינו הארה מאחורי מלכות דאצילות בבי"ע וד"ל. בפסוק זה (ובפרשה זו בכלל) באה "אזהרה לצבור"[סד], והלא ידוע שצבור הוא נוטריקון צדיקים בינונים ורשעים, ודוק.

לב.

כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ[סה]

והוא הפסוק הראשון בפרשה שלאחר "והיה אם שמע" הנ"ל. ומקשה כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בתניא[סו]: "והנה באהבה כתיב בס"פ עקב אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו' וצריך להבין איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב[סז]". ותירוצו: "שהיא אהבה עשויה בלב ע"י הבינה ודעת בדברים המעוררים את האהבה"[סח]. מאהבה זו באים "ללכת בכל דרכיו" – "הוא רחום ואתה תהא רחום הוא גומל חסדים ואתה גומל חסדים" (רש"י) – ו"ולדבקה בו" – "אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאלו נדבקת בו" (רש"י). בצרוף האהבה הקודמת (שבפרשה הסמוכה לפרשה זו כנ"ל, ושאף היא נאמרה בלשון זהה: "לאהבה את הוי' אלקיכם"[סט]), שכהמשך אליה באה מצות התפלה ("ולעבדו וגו'"), נמצא סדר של שלש עבודות (הנמשכות משתי האהבות): תפלה, ההליכה בדרכיו יתברך, הדבקות בתלמידי חכמים. וי"ל שהן ע"ד חש, מל, מל (העבודה הראשונה – תפלה – באה כהמשך לאהבה הראשונה, ואילו שתי העבודות האחרות – ההליכה בדרכיו יתברך וההדבקות בתלמידי חכמים – באות כהמשך לאהבה השניה, ודוק) – הכנעה (התפלה צ"ל בהכנעה, "כעבדא קמי מריה"), הבדלה (להדמות אליו יתברך, ללכת בדרכיו הקדושות – "ואנשי קדש תהיון לי"), המתקה (להדבק בתלמידי חכמים, ועי"ז "לדבקה בו" יתברך כביכול בגוף בעולם הזה). וכן, לפי פרוש אדמו"ר הזקן הנ"ל, יש בפסוק זה גופא שלש עבודות: ההתבוננות המעוררת את האהבה שבלב, תקון המדות שבלב (והמעשים הטובים, המאירים – הנובעים מהן), תקון המעשים (דקדוקי המצות וכיוצ"ב) ע"י הדבקות בת"ח, ודוק.

לג.

לֹא תִשְׁמַע אֶל־דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל־חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה הוי' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת־הוי' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם[ע]

מבואר בדא"ח, שע"י העמידה בנסיון זוכים לדעת האמיתית את השי"ת, שמזה באה האהבה האמיתית לה' (מצד היש האמיתי – "הישכם אהבים" (לפי דרושו, משא"כ לפי פשוטו – ראה לקמן) – ולא בבחינת "יש מי שאוהב", שמצד היש הנברא, כבעבודה שלפני העמידה בנסיון)[עא]. אהבה זו היא האהבה ה־גל בתורה, ומרמז ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[עב]. הנסיון פה הוא שלא לשמוע אל נביא השקר, היצר המפתה את האדם לסור מאחרי ה' (כמבואר בפסוק הקודם). וכן אומר הפסוק הבא אחריו: "אחרי הוי' אלקיכם תלכו וגו'"[עג]. נמצאנו למדים, שבתחלה (ועל פי פשוטו של מקרא) צ"ל אהבה לה' (בבחינת "יש מי שאוהב" כנ"ל) ע"מ להתחזק ולעמוד איתן (כאיתן האזרחי, אברהם אבינו ע"ה – "אברהם אהבי" – שעמד איתן בעשרה נסיונות) באמונת ה' אלקינו, ולאחר (וע"י) העמידה בנסיון זוכים לאהבה העליונה (שמצד היש האמיתי כנ"ל) הקיימת לעד, וד"ל.

לד.

וְהָיָה כִּי־יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת־בֵּיתֶךָ כִּי־טוֹב לוֹ עִמָּךְ[עד]

בפרשת משפטים, אהבת העבד לאדונו היא האהבה ה־טוב (יז) בתורה. כאן, במשנה תורה, היא האהבה ה־טוב טוב (לד) בתורה – "כי טוב לו עמך" (ובמשנה תורה דוקא חידש "העניק תעניק"[עה], בחינת אברהם אבינו ע"ה, "האדם הגדול בענקים"[עו], בטוב כפול ומכופל וד"ל). מ"כי טוב לו עמך" לומדים חז"ל[עז] שאינו מספיק שיהיה הוא אוהב את רבו (כמ"ש "כי אהבך") אלא צריך להיות ג"כ "רבו אוהבו". ונרמז ג"כ ב"כפל" ה"טוב" של האהבה שבפסוק זה ביחס להפסוק שבפרשת משפטים[עח]. נמצא שאהבה זו היא בבחינת "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[עט], שאהבת העבד לרבו היא ע"י (הרגשתו את) אהבת רבו לו (שמזה בא בטחון העבד ברבו, כמבואר בדא"ח), ודוק.

לה.

כִּי־תִשְׁמֹר אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל־הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹש הָאֵלֶּה[פ]

ופרש"י: "הרי תשע, שלש שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען ושלש לעתיד לבא". השלש שלעתיד לבא הן בארץ הקיני והקנזי והקדמני שכנגד הג"ר – כח"ב – כנודע. וכן צריך לומר שהאהבה שבפסוק זה היא האהבה שמצד הג"ר שבנפש. תכליתן של שלש ערי המקלט הנוספות לע"ל היא לתקן (במהרה) את זרעו של הבל (כמבואר בכתבי האריז"ל), ששרשו בקו ימין, קו האהבה והחסד. ומבואר במ"א[פא] איך ששש ערי המקלט שבזמן הזה הן כנגד שש המצות התמידיות שמונה הרמב"ם ז"ל, שכולן חובות הלבבות. אך לע"ל תתוספנה שלש מצות להיות בגדר מצות תמידיות (והיינו הדיוק שבפסוק זה – "לאהבה את הוי' אלקיך וללכת בדרכיו כל הימים"): מצות התשובה (בבחינת "כל ימיו בתשובה"); מצות תלמוד תורה (בבחינת "נביעת האין סוף", "ומעין מבית ה' יצא וגו'"[פב]); מצות קדוש השם (בבחינת "כי עליך הורגנו כל היום"[פג] למעליותא). והן כנגד הספירות בינה, חכמה, כתר – הקיני (עמון) הקנזי (מואב) והקדמני (אדום) כנ"ל. ובכל אחת מהנ"ל ישנה בחינה של אהבה רבה, ובעלוי אחר עלוי (תשובה מאהבה רבה, אהבה בתענוגים ואהבה רבה בתענוגים, וד"ל).

לו.לז.לח.

כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־ הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר[פד]

על פי פשט, מדובר כאן באהבה ושנאה טבעיות של איש לאשה (וכן מוכח מזה שאין רש"י מביא את דברי חז"ל דלקמן ב"פשוטו של מקרא"). אך דרז"ל[פה] שמדובר ב"אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום... אהובה בנשואיה... שנואה בנשואיה"[פו]. מכאן יש להסיק, שהאהבה הטבעית של האיש הישראלי (החי בארץ ישראל, שבה קונה כל יהודי "טבע יהודי" כטבע עצמי, כמבואר בדא"ח[פז]) תואמת את "אהבת" התורה (ואעפ"כ גם את אהבה זו צריך לכוף כאשר נולד "הבן הבכר לשניאה", ואף להפוך את השנאה לאהבה, וכמרומז בהמשך הפרשה: "כי את הבכר בן השנואה יכיר וגו'", ר"ת אהבה, ודוק). "אהובה" עולה חוה. "אהובה" "האהובה" "האהובה" (י"ל כנגד חש, מל, מל, וד"ל) עולה בינה, אמא – "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי"[פח].

טל.

וְלֹא־אָבָה הוי' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל־בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ הוי' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ הוי' אֱלֹהֶיךָ[פט]

אהבה זו היא האהבה ה־טל בתורה, בסוד לט – לשון קללה – שמתהפך ל־טל ברכה. כאן מתגלה ששרש "אהב" הוא מלשון "אבה"[צ], כמבואר בדא"ח, שקאי על הרצון הפשוט שבכתר, שמשם כח ה"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". מכאן נלמד (ופשוט הדבר) שכח האהבה הוא מקור כל הברכות, וכן נאמר ל"אברהם אהבי" – "והיה ברכה"[צא], "הברכות נתונות בידך"[צב]. תלמידיו של בלעם הרשע הפוכים המה מתלמידיו של אברהם אבינו בשלשה דברים[צג], וכן בלעם הרשע הרי הוא ה"לעומת זה" (בענין הנבואה) של משה רבינו ע"ה[צד] שהיה אוהב ישראל ביותר. מכח היראה באה עבודת האתכפיא[צה], אך מכח האהבה באה עבודת האתהפכא[צו].

מ.

וּמָל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת־לְבָבְךָ וְאֶת־לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ[צז]

פסוק זה מדבר מענין המילה – הגדולה, בדרך מלמעלה למטה ("ומל הוי' אלקיך וגו'"), שבאה לאחר המילה התלויה בעבודת האדם מלמטה למעלה – "ומלתם את ערלת לבבכם"[צח]. מסגולת המילה שמלמעלה לפרוע את המילה – "מל ולא פרע כאלו לא מל"[צט] – שהו"ע הסרת הרע הנעלם (מתודעת האדם), קריעת הקרום הדק והשקוף. והיא באה לאחר המילה שמלמטה, שענינה הסרת הרע הגלוי, חיתוך העור הגס[ק]. על ידי הפריעה נעשה גילוי העטרה, גילוי אור החשמל ו־יג (אהבה) מדות הרחמים. והיינו גילוי אור האהבה "לאהבה את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". והיא המילה הגדולה שאליה זכה אברהם אע"ה ("אברהם אהבי"), "וכרות עמו הברית"[קא], כמבואר בדא"ח[קב]. הזמן המיוחד בשנה לגילוי יג מדה"ר הוא חדש אלול (שבמ"ק עולה יג), ר"ת "את לבבך ואת לבב" שבפסוק זה. בכל הפסוק יש אלול אותיות (ו־חי תבות – "למען חייך" – הכל בסוד חי אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, מורנו הבעש"ט זי"ע וכ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע, כמבואר במ"א).

מא.מב.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... לְאַהֲבָה אֶת־הוי' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הוי' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם[קג]

הפסוק הראשון בא כהמשך ל"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" – ופרש"י: "'אשר אנכי מצוך היום לאהבה'. הרי הטוב ובו תלוי: 'וחיית ורבית'. הרי החיים" – והפסוק השני בא כהמשך ל"...החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". ומשמע שהאהבה שבפסוק זה הוא ענין הברכה שבפסוק הקודם (שבאה כהמשך להחיים, ואח"כ כתיב "ובחרת בחיים... לאהבה", ודוק). והיינו כמו שמסיים "כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה וגו'". ברכה זו, שבאה בעקבות הטוב, האהבה דבחירת האדם, היא תכלית כל מב האהבות שבתורה. ו"נעוץ סופן בתחלתן"[קד], האהבה הזו האחרונה שבתורה באהבה הראשונה של "אברהם אהבי" (שהוא מהות ענין הברכה, כמ"ש "והיה ברכה") – "...אשר אהבת את יצחק" – "אשר נשבע (בעקידה) הוי' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב וגו'".

בחומש דברים – משנה תורה – יש כג אהבות [כאשר ניחס מספרים סדוריים ל־ה חומשי תורה, מ־א עד ה, ונכפילם במספר האהבות שבכל חומש וחומש לפי הסדר: א פעמים טו; ב פעמים ב; ג פעמים ב; ה פעמים כג, יעלה הכל קמ – ז פעמים כ, סכום כל הרבועים מ־א עד ז (ביחד עם מב עולה ז פעמים הוי' ב"ה – יד פעמים אהבה). ובסדר הפוך: א פעמים כג; ג פעמים ב; ד פעמים ב (עד כאן לז); ה פעמים טו (בטחון, ענף האהבה), יעלה הכל יבק – ז פעמים יו, ודוק].

ג

והנה בכל מב האהבות הנ"ל, כו (ב"פ אהבה) – כמנין שם הוי' ב"ה – מדברות בענין אהבת ישראל[קה] (ו מתוכן הן אהבת השי"ת לישראל, וכידוע ש־כו הוא סוד עשרים וששה[קו]) ו־יג (אהבה) – כמנין אחד – מדברות בענין אהבת השי"ת. ה־ג הנותרות הן ג האהבות של יצחק אבינו ע"ה ל"מטעמים", דהיינו לנצוצות הקדושים שנפלו, בשבירת הכלים, לתוך המציאות הגשמית – "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל ('ואכל מכל') מוצא פי הוי' יחיה האדם"[קז].

נמצא שבאמרנו "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד... ואהבת את הוי' אלקיך וגו'" עד "הוי'" תנינא (ועד בכלל) יש לכוון במצות אהבת ישראל (שהיא ה"כלל גדול בתורה"), ומתבת "אחד" יש לכוון במצות אהבת השי"ת. ע"י מצות אהבת ישראל זוכים לאחדות ישראל – "שמע ישראל"[קח] – וידוע שהכלי היחיד להשראת אחדותו יתברך בגילוי הוא אחדות נש"י.

בסדרה הרבועית היוצאת משלש החלוקות הנ"ל: ג יג כו, המספר הבא בסדרה הוא מב (סכום ג המספרים הראשונים) בעצמו, ודוק[קט].

ויהי רצון שנזכה לעבור (כאברהם העברי) ולהתעצם עם כללות מב האהבות של התורה, ולבא אל הארץ המובטחת, ביאת כולנו כאחד באור פני מלך חיים, אכי"ר.

באור א - הקשר בין שני המספרים יג (אהבה) ו־מב

אהבה עולה יג (אחד) כמנין יג מדות הרחמים ("רחימו" הוא תרגום "אהבה" בכ"מ. וכן בלשה"ק, "ארחמך ה' חזקי" הוא לשון אהבה). אך היא מחולקת לשתים (ראה קדושת לוי לשה"ש עה"פ "ישקני מנשיקות פיהו" – ומבואר במאמר "כח האהבה" שבספר זה): אה בה (ע"ד יה ו־וה בשם הוי' ב"ה, יחודא עילאה ויחודא תתאה). והנה, אה פעמים בה – ו פעמים ז – עולה מב [ועד"ז בשם הוי' ב"ה, יה פעמים וה עולה קסה. ביחד עם מב הנ"ל עולה אור, אין סוף וכו'. הוי' אהבה (אחד) עולה טל כנודע. והסימן: "טל אורות טלך", וד"ל].

והנה יג – אהבה – הוא המספר הראשוני (בחינת "אחד היה אברהם") השביעי. שבעת המספרים הראשוניים (עד יג, ועד בכלל) – א, ב, ג, ה, ז, יא, יג – עולים מב (והיינו שהערך הממוצע של בה המספרים הוא אה, סוד אהבה – אה בה – כנ"ל). [ועוד, סכום כל המשולשים של ז המספרים הנ"ל עולה ה"פ מב, וסכום כל הרבועים עולה ט"פ מב. ז המספרים הנ"ל בהכאה עו' מב פעמים אהבה פעמים אהבה בר"פ (שהוא אהבה בתוספת מב. והנה שלש האותיות א, ה, ב – שרש "אהבה" – הן האותיות הראשונות (בחינת "אחד היה אברהם" כנ"ל) של שלש הקבוצות של אותיות הא"ב לפי ספר יצירה (שחברו אברהם, האחד): אמ"ש; בגדכפר"ת; הוזחטילנסעצ"ק. לפי"ז, האותיות שבאות לאחר אהבה הן מוגו, שעולה אהבה בר"פ – אהבה בתוספת מב), ודוק].

והנה השם הקדוש (מז' שמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים. ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה ו, ב. ומבואר במ"א) שעולה מב הוא השם אלוה ב"ה, שהוא שם החסד והאהבה (של עצם הנשמה – "חלק אלוה ממעל ממש", "חלק" מלשון "חלוקא דרבנן", כמבואר במ"א. והיינו מה שבחשבון ע"ד הנ"ל, אל פעמים וה עולה "מגן אברהם" וד"ל). בר"פ אלוה עולה אהבה פעמים עד (רבתי דק"ש), וד"ל.

ב"חשבון קדמון ד־כב" (היינו בחישוב הערך של כל תבה ע"ד חישוב מספר בשיטה העשרונית, רק על בסיס של כב, בהיות שישנם כב "סימנים" בא־ב העברי), אהבה עולה [א פעמים כב בחזקת ג; ה פעמים כב ברבוע; ב פעמים כב; ה] אהבה (יג) ועוד (תוספת החשבון הנ"ל) אהבה פעמים כד (היפוך ספרותיו של מב) פעמים מב, שהוא זה ברבוע פעמים זו במשולש, עב (חסד) פעמים יעקב, שהוא מב פעמים "עין יעקב", וד"ל.

ועוד, אהבה (יג) היא מספר "השראה", שעולה ג ברבוע ו־ב ברבוע (בסוד אחד – אח ד – כנודע). והנה מב ב"השראה" (מב ברבוע ו־מא ברבוע) עולה אהבה פעמים רסה (סהר עולה "כוכבי אור" שעולה "אור החמה", הכל בסוד "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" – "ותשחק ליום אחרון" – מכח האהבה הגוברת ועולה וד"ל), מספר ההשראה ה־ג פעמים מספר ההשראה ה־יב, ודוק.

ועוד ידוע (ומבואר באריכות במ"א) הקשר בין המספרים ז ו־יג למספרים כג ו־לז. והנה מב פעמים אהב (שרש "אהבה") שבתורה ביחד עם א'תתכ פעמים הוי' ב"ה שבתורה עולה נו פעמים כג פעמים לז, ובהם יד פעמים כג ברבוע אותיות (יד ו־כג עולה לז), ודוק.

והנה בתחלת ספר שמואל (אהבה פעמים כט, ההפרש בין יג ל־מב) כתיב: "...ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה...". ה"יסוד" (סכום המרכיבים הראשוניים) של המספר חנה הוא יג (סכום ג ו־ג ו־ז) וה"יסוד" של המספר פננה הוא מב (סכום ה ו־לז). [רוס"ת חנה – יג; רוס"ת פננה – אמצע יג ברבוע (ובמ"ק עולה יג); באמצע חנה נ אחת ובאמצע פננה שתי נונין, ע"ד "טוב מאד" דמעשה בראשית, זה יצר הרע, שהרי "שטן ופננה לשם שמים נתכוונו", וד"ל. חנה פננה עולה רמח – אברהם (אוהבי, וכמבואר באריכות בפנים המאמר, שאברהם הוא שרש מב המסעות של אהבה שבחמשה חומשי תורה. נמצא שהוא כולל את ב שרשי האהבה של אלקנה לשתי נשיו חנה ופננה, שבשרש הראשון היינו אהבת השי"ת – סוד המקום ב"ה, בגימטריא אלקנה (ג חלקי אברהם; נמצא שהיחס בין אלקנה לנשיו חנה פננה הוא בסוד גד, ע"ד ג אבות ו־ד אמהות, וד"ל) – לנשמות ישראל ולגופי ישראל, ודוק). עשר התבות הראשונות של הספר: "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה", עד "אלקנה" ועד בכלל, עולות עשר פעמים רמח, סוד ירחם (אביו של אלקנה – "אלקנה בן ירחם וגו'") – י פעמים רחם, ודוק].

והנה, לתבת אהבה ישנם ארבעה מלויים על דרך ארבעת המלויים של שם הוי' ב"ה – עב סג מה בן (שכנגד ארבע אותיות השרש):

יוד הי ויו הי–אלף הי בית הי

יוד הי ואו הי–אלף הי בית הי

יוד הא ואו הא–אלף הא בית הא

יוד הה וו הה–אלף הה בית הה

הערך הממוצע של ארבעת מלויי אהבה עולה בדיוק מב פעמים אהבה, והוא פלא!

כאשר נחבר את שרש האהבה לארבעת מלוייו הנ"ל יעלה הכל אהבה פעמים אהבה פעמים אהבה!

באור ב - מב האהבות שבתורה וסוד המספר כג

בכל אחת מ־מב האהבות הכתובות בתורה [המתחלקות ל־יט אהבות בארבעת החומשים הראשונים ו־כג אהבות במשנה תורה – סוד תקון חוה להקרא חיה, וכמ"ש "ויהי האדם לנפש חיה" (חיה, כג, היא הנקודה האמצעית של אדם, מה), ודוק] נמצאות אותיות השרש – אהב [שהן ג המחלקים של המספר י, ללמד ששרשן, שרש האהבה, הוא באות י של שם הוי' ב"ה, בסוד "אלקי אברהם", וד"ל. והנה המספר הראשוני ה־י הוא כג, ודוק]. במלוי, אלף הא בית עולה כג ברבוע – תענוג (שבמלוי עולה שלהבת, סוד "שלהבת עולה מאליה" שעולה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ראה בפנים המאמר באהבה ה־יב) – בסוד "אהבה בתענוגים" [במלוי המלוי, אלף למד פא הא אלף בית יוד תו עולה לז פעמים לג, וכידוע הקשר והשייכות של שני המספרים כג ו־לז (אהבה ב"פנימיים", כזה: אהבה הבה בה ה (שב"משולש פרטי" עולה ק – י פעמים י – לז ו־סג, סוד מלוי סג דשם הוי' ב"ה, כאשר חלק המלוי שבו עולה לז, כנודע בכתבי האריז"ל, ודוק). ועוד, לז הינו המספר הראשוני ה־יג – אהבה), ואכ"מ]. ה"שרש" של תענוג הוא חדוה (כג), ודוק.

קיימת גירסה אצל הראשונים (בשם רב האי גאון) שלפיה השם הקדוש בן מב אותיות (המקור הרוחני של מב המסעות של בני ישראל במדבר, הכוללים את כל מאורעות חיי האדם הישראלי ותכלית כונת ירידת נשמתו לעוה"ז) עולה ז (מספר השמות הפרטיים שבו) פעמים כג ברבוע – אהב במלוי כנ"ל.

והנה, הערך הממוצע של ג המספרים יג (אהבה), כג ("שרש" תענוג – חדוה, כנ"ל), מב (מסעות של אהבה) הוא כו – שם הוי' ב"ה (שעולה ב"פ אהבה, בסוד היחוד של אחד – אהבה כנודע). [כאשר נבנה סדרה רבועית משלשת המספרים יג כג מב, יבוא יב לפני יג, כמספר הראשון (מלמטה) בסדרה, וסכום יג המספרים הראשונים בסדרה יעלה אהבה פעמים יראה, סוד יחודם של (מדת) אברהם ו(מדת) יצחק בעקדה, כמבואר בפנים המאמר. כאשר נציג את שלשת המספרים הנ"ל באמצע, ועוד ה מספרים מכאן ו־ה מספרים מכאן, אזי יעלה סכום יג המספרים – יג פעמים אלקים – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"].

הסכום הכולל של מב האהבות הכתובות בתורה הוא כג פעמים רמד (שהוא סך כל ה"כוללים" של מב האהבות, שבהן מב תבות ו־רב אותיות).

כאשר נצייר את מב האהבות בצורת "יהלם" (בסוד "אהיה אשר אהיה"), כזה:

אהבת

ויאהבה ויאהב

אהבת אהבתי אהב

אהב ויאהב באהבתו ויאהב

יאהבני ויאהב אהב אהב אהבו

לאהבי אהבתי ואהבת ואהבת אהב לאהבי

ואהבת מאהבת לאהביו ואהבך ולאהבה לאהבה

ואהב ואהבתם ואהבת לאהבה לאהבה

אהבים אהבך לאהבה אהובה

האהובה האהובה אהבך

לאהבה לאהבה

לאהבה

נגלה ששתי השורות האמצעיות –

לאהבי אהבתי ואהבת ואהבת אהב לאהבי

ואהבת מאהבת לאהביו ואהבך ולאהבה לאהבה

עולות כג פעמים קד (ד פעמים הוי' ב"ה – אהב פעמים אהבה), בעוד שהשאר (עשר שורות, חמש מלמעלה וחמש מלמטה) –

אהבת

ויאהבה ויאהב

אהבת אהבתי אהב

אהב ויאהב באהבתו ויאהב

יאהבני ויאהב אהב אהב אהבו

ואהב ואהבתם ואהבת לאהבה לאהבה

אהבים אהבך לאהבה אהובה

האהובה האהובה אהבך

לאהבה לאהבה

לאהבה

עולה כג פעמים קמ (סכום כל הרבועים מ־א ברבוע עד ז ברבוע). נמצא שקיימת חלוקה פנימית של כפולות ה־כג ל־ז ו־יג, ולא עוד אלא ל־כו ו־ע – "סוד הוי' ליראיו" (שבהכאה, סוד פעמים הוי' עולה כמנין כל האזכרות של שם הוי' ב"ה בחמשה חומשי תורה – אלף שמונה מאות ועשרים – כנודע)!

שתי השורות ג ו־ה –

אהבת אהבתי אהב

יאהבני ויאהב אהב אהב אהבי

עולות כג פעמים מב (מספר התבות הכולל). השאר עולה כג פעמים רב (מספר האותיות הכולל, וכנ"ל שהכל עולה כג פעמים סך כל הכוללים של התבות והאותיות).

שתי השורות ז ו־י –

ואהבת מאהבת לאהביו ואהבך ולאהבה לאהבה

האהובה האהובה אהבך

עולות "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" (גדול פעמים הוי' ב"ה, שעולה אלקים פעמים אחד). השאר עולה מב פעמים "אנכי הוי'" (נמצא שיש כאן חלוקת הכל ל־יג ו־ז: יג פעמים פו ו־ז פעמים תרמב; פו ו־תרמב עולים ח"פ יג פעמים ז!).

שתי השורות ג ו־ו –

אהבת אהבתי אהב

לאהבי אהבתי ואהבת ואהבת אהב לאהבי

עולות ד"פ מב פעמים אהבה (שעולה ארבעת המלויים של אהבה, שכנגד ארבעת המלויים של שם הוי' ב"ה עב סג מה בן, כמבואר בבאור הקודם)!

סוד השבע והשלש־עשרה

סוד השבע והשלש־עשרה[קי]

שבעה מי יודע... שבעה ימי שבתא שלשה עשר מי יודע... שלשה עשר מדיא[קיא]ב

א

הנה עיקר סוד השבע, השבת (בימים, בשנים וכו'), הוא ענין עלית כל העולמות, מתתא לעילא, להכלל באור אין סוף ב"ה[קיב], ואילו עיקר סוד השלש עשרה, מדות הרחמים, הוא ענין המשכת אלקותו יתברך וטובו העצמי להתגלות מטה מטה, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו[קיג].

בשבת כתיב "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם"[קיד], "ויכלו" מלשון כלות הנפש וכליון ("כלה תתאה" ו"כלה עילאה", כמבואר בחסידות[קטו]) בכל מעשה בראשית, ועלית העולמות כולם להכלל באלקות בשרשם שבאצילות העליונה, כנודע. וכן "ויכלו" הוא מלשון שכלול (כתרגומו), צביון ("צבאם" – "לצביונם נבראו"[קטז]) ונחת ("באת שבת באת מנוחה"[קיז]) בכל מעשה בראשית. בכללות, השבת, סוד השבע, היא גילוי "אור המאיר לעצמו"[קיח] (שעשועים עצמיים, ענג שבת). שני הפרושים הנ"ל – "ויכלו" מלשון כלות הנפש ו"ויכלו" מלשון שכלול וכו' – הינם בסוד "רצוא ושוב" באור זה גופא (סוד תבת "שעשועים", שבה ב' בחינות שע, בעליה וירידה בעצמותו תמיד, כמבואר בחסידות[קיט]).

מדות, "מדיא", בכלל, הן בסוד "אור המאיר לזולתו"ט, שבא במדידה והגבלה לפי יכולת המקבל לקבל. בפרט, מדות הרחמים, שמספרן שלש־ עשרה (כמספר אהבה – אור הקדוש ברוך הוא – שעל אף קדושתו (הבדלתו) העצמית "מתברך" בעצמו כדי להאיר לזולתו דוקא, כמבואר במ"א), הן בסוד שרש האור המאיר לזולתו שבעצמותו יתברך ממש [שהרי מדת הרחמים – "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[קכ] – עולה מעלה מעלה עד לעצמותו יתברך ממש ויורדת מטה מטה עד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. וכן שם הוי' ב"ה (שסוד מספרו הוא ב"פ שלש־עשרה) – "שם העצם"[קכא], "שם המיוחד"[קכב], "שם המפורש"[קכג] – הרי נקרא ע"ש מדת הרחמים דוקא, כידוע בחז"ל[קכד]].