פתח דבר

פרק ח - דרך ארוכה שהיא קצרה – הכלים לעשיית התשובה

דרך קצרה שהיא ארוכה ודרך ארוכה שהיא קצרה

לכל תהליך של תשובה יש יעד אליו שבים, והתשובה היא הדרך אל היעד. חכמת ישראל היא לדעת שאל היעד ניתן להגיע בשתי דרכים – "דרך קצרה וארוכה" ו"דרך ארוכה וקצרה"[ריג]. הראשונה היא דרך קצרה וישירה – היא מסמנת את היעד וחותרת אליו, ללא כל מעקפים וסיבובים, אך פעמים רבות מתברר כי בסופה זו דרך ארוכה, שאינה מגיעה כלל אל היעד (אלא רק לגנים ולפרדסים הסובבים אותו). השניה היא דרך ארוכה – דרך עוקפת, החותרת אל היעד דרך תחנות שונות וכיוונים עקיפים, אך פעמים רבות דווקא דרך זו היא הקצרה, משום שהיא מגיעה אל תוך תוכו של היעד.

בשער ספר היסוד של החסידות, ספר התניא קדישא, כותב אדמו"ר הזקן כי הוא "מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעז"ה". לאן שואפת הדרך של ספר התניא? במה היא "ארוכה וקצרה"?

תכלית כל החסידות וההתבוננות היא לעורר בלב ישראל את אהבת ה'. ליעד זה ניתן להגיע, לכאורה, בדרך קצרה, על ידי נסיון לעורר ישירות את הרגש באדם. אמנם כאשר עושים זאת בכח השכל המצומצם, שכל יעדו הוא רק לעורר את הרגש – נופלים. קטנות המוחין מעוררת רגש חיצוני, ועלולה אף להוליד דמיונות של רגש בלבד. על מנת להגיע אל היעד באמת – ללדת רגש פנימי אמיתי ויציב – יש ללכת בדרך ארוכה ועקיפה. יש להתמקד במח הבינה – האמא המולידה את הבנים-מידות – ולהרחיבו. רק מתוך התבוננות רחבה – שלכאורה איננה קשורה בכל פרטיה עם רגש האהבה – נולדות מידות אמיתיות. המידות הנולדות ממוחין דגדלות, למרות (ובגלל) ה'מעקף' דרך השכל, הן מידות של רגש אמיתי ויציב.

שתי הדרכים בתשובה לציון

כדי לזהות את שתי הדרכים בהקשר של עבודת התשובה ובהקשר של גאולת ישראל אחרי החורבן – שני נושאים השייכים לט"ו באב, הבא לאחר תשעה באב, ובהם עוסק ספר זה – ניתן לנקוט בדוגמה פשוטה:

בתנ"ך מתפרש המושג תשובה, פעמים רבות, במובן של שיבה לארץ ישראל. בפשטות, יעדה של שיבת ציון הוא העליה לארץ ובנינה – יעד שלכאורה ניתן להגיע אליו בדרך פשוטה וקצרה, בדרך ישירה של עליה לארץ ובנינה בפועל. אמנם, המציאות מראה כי דרך קצרה ופשוטה זאת ארוכה בסיומה, והיא מובילה לפספוס וכשלון – אף אחרי שהגיעו לבנין הארץ במובן הגשמי, הבנין הצבורי שנוצר אינו יציב וקיימת תחושה שהוא סטה מדרכו. זו תוצאתה של דרך קצרה וארוכה – בדרך קצרה הגיעה הציונות אל חומות ירושלים, ואך טיפחה סביבן גינות ופרדסים, אך לא השכילה להכנס אל פנים העיר. וממילא, בהעדר חוט שדרה פנימי, נוטה הבנין כולו להתמוטט.

לאידך, הדרך המתוקנת לשיבת ציון באמת היא "דרך ארוכה וקצרה". כל יעודה של תנועת החסידות הוא הבאת המשיח ובנין ארץ ישראל, אך היא שואפת להגיע אל "לב ירושלים" ולנחמה[ריד]. דווקא מתוך הרצון להגיע אל היעד פנימה, ולא להוותר בחוץ, בחרה החסידות ללכת בדרך ארוכה – כזו העוסקת בנושאים רבים ומגוונים בדרך, ובעיקר בהנחלת פנימיות התורה, קישור הרוחניות עם הגשמיות (ואף החומריות) וחשיפה מחדש של הטבע היהודי, המוכרחים בשביל היכולת לבנות בנין פנימי ואמיתי בארץ ישראל. מגמתה של הדרך הארוכה היא להגיע בבטחון ובקיצור אל פנימיות היעד, ולהכנס אליו מוכנים ומצוידים בכלים הדרושים לבנינו.

תשובה מיראה – דרך קצרה וארוכה

מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא[רטו], זו ראשית העבודה ועיקרה, אך בהמשך העבודה הפנימית התשובה היא דרך אל יעד – אחרי ה"סור מרע"[רטז], נטישת אורח החיים הקודם והעבירות שבו, באה העבודה של "ועשה טוב"ד, בעיצוב אורח חיים חדש וחיובי (כשבכח התשובה ומגמתה לשנות גם למפרע את סיפור חייו של בעל התשובה, כדלקמן). אז, שני סוגי התשובה – תשובה מיראה ותשובה מאהבה[ריז], תשובה תתאה ותשובה עילאה – מקבילים לשתי הדרכים, "דרך קצרה וארוכה" ו"דרך ארוכה וקצרה":

תשובה תתאה שייכת לספירת המלכות (תשוב ה תתאה) – זו התשובה מיראת המלך. בספירת המלכות העבודה היא נקודתית – היא ה"מעשר" מכל תהליכי הנפש והחשיבה, המסקנה המסוימת והמצומצמת אותה ניתן לנסח בהיגד אחד. כך מבואר בקבלה[ריח] כי המלכות נאצלה כנקודה אחת, וכי היא מקבלת כ"נקודה תחת היסוד" את מה שהתנקז ליסוד מכל הספירות העליונות. וכך בתשובה, המלכות מזהה נקודה בלבד – את היעד, את תכלית התשובה בקיום תורה ומצוות בקבלת עול מלכות שמים – וחותרת אליה באופן ישיר, בדרך קצרה. היא קופצת אל המסקנות מבלי להעמיק קודם לכן בחשיבה על מהותה וטיבה של הדרך.

בנפש, תשובה מיראה מלווה בתנועה של כיווץ – יראת המלך וקבלת עולו. כיווץ זה דוחק להגיע אל היעד בלא סטיה – אין הוא מאפשר לחשוב בהרחבה על הדרך הנכונה ללכת בה, ולא להיות מסוגל ללכת בשום כיוון שנדמה כי יש בו שמץ של התרחקות, ולוּ זמנית, מנקודת היעד. התגובה הראשונה הנובעת מהיראה היא בריחה, נסיגה אחור, ו"תחילת נפילה ניסה"[ריט] – הפחד המשתק גורם לחוסר יכולת למצוא את הדרך הנכונה, וממילא לכך שלא מגיעים בסופו של דבר בשלמות לפנימיות היעד[רכ].

ובאמת, תשובה מיראה מגיעה רק לחיצוניות היעד – היא הופכת את הזדונות לשגגות, אך איננה מבטלת אותם לגמרי. יעד התשובה הוא תיקון מעשה החטא, ותיקון ה"חלל" בזמן שהוא מותיר – זמן בו היה האדם מנותק מן הקב"ה. מכיון שכך, ברור כי התשובה מיראה מגיעה רק עד חיצוניות היעד – התשובה מיראה מתקנת מעט את החטא, היא מפחיתה מחומרתו ומעצמת המרידה שבו. אמנם אין תשובה זו מוחקת לגמרי את החטא, ובוודאי שאינה הופכת את ה"חלל" בזמן לזמן של חיבור עם ה' – זמן של זכות.

תשובה מאהבה – דרך ארוכה וקצרה

לעומת זאת, תשובה עילאה שייכת לספירת הבינה (תשוב ה עילאה) – זו תשובה מהתבוננות ברוממות ה' והתעוררות אהבה כלפיו. כפי שהוזכר, ספירת הבינה מכונה בקבלה "רחֹבות הנהר" – עיקר ענינה הוא התפשטות והרחבת הנקודה לכל ההסתעפויות היוצאות ממנה ולכל מה שניתן להסיק ממנה ("מבין דבר [גדול] מתוך דבר [קטן]"[רכא]). בדרך ליעד תעמיק הבינה להתבונן בכל מה ששייך ליעד, תחשוב באריכות על משמעותו הפנימית ועל הדרכים לממש אותה, ומתוך כך תגיע בקיצור ובבטחון למימוש היעד. החשיבה הארוכה תניב מסקנות נכונות ומדויקות, והתעוררות הלב לשוב בתשובה אחרי כל ההתבוננות, כש"ולבבו יבין ושב" באמת, תגיע ליעד "בשעתא חדא וברגעא חדא"[רכב].

בנפש, תשובה מאהבה רבה, עם כל עוצמת הצמאון שבה, מלווה גם בישוב הדעת של הבינה – רוחב דעת ומתינות להבחין מהי הדרך הנכונה, לזהות את ה"דרך ארוכה וקצרה" וללכת בה לבטח, מבלי להלחץ או לאבד את הסבלנות. כשמחזיקים ראש, מתוך התבוננות מעמיקה ומתוך אוירה של אהבה, לא חוששים מאבדן קשר עין עם היעד ודווקא כך ניתן להגיע אליו[רכג].

ואכן, תשובה מאהבה חודרת לפנימיות יעד התיקון ומגיעה לשלמותו – היא הופכת את הזדונות לזכויות. תשובה כזו מוחקת לחלוטין את החטא, ואף "מנצלת" את הזמן בו נעברה העבירה להעמקת הקשר עם הקב"ה. אז לא נותר האדם מבחוץ בעבודת ה', אין לו חטאים ושגגות המעכבים אותו (גם אם סמוך ליעד, בגינות ובפרדסים), והוא נדבק לה' בפנימיות לבו והופך את מהותו לחלוטין מחוטא לבעל תשובה ועובד ה' בכל מאודו (ועם זאת, כפי שנתבאר בפרק הקודם, עבודת התשובה מאהבה מתבססת על הכרה חדשה של ה' הגורמת לכך שהאדם יהיה בבחינת "כל ימיו בתשובה" – באופן זה בכל פעם נדמה לו לאדם, לרוב אהבתו החדשה, כי עד כה שב רק מיראה[רכד] וכי עדיין עמוס הוא שגגות, "באהבתה תשגה תמיד"[רכה]).

ספירת הבינה – שורש הכלים

כדי להבין טוב יותר את הקשר המהותי בין תשובה עילאה שהיא "דרך ארוכה וקצרה" לספירת הבינה יש להקדים עוד כי ענינה של תשובה קשור תמיד עם עשית כלים. בשמים, מקומם של הצדיקים, אין צורך בכלים – הכל הוא אור רוחני פשוט. אבל התשובה נדרשת בארץ, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[רכו], ובארץ זקוקים לבנין אמיתי, כאן כל אור זקוק לכלי להתלבש בו.

"דרך קצרה וארוכה" רואה לנגד עיניה את האור, אבל אין בה את אורך הרוח הדרוש לבנין כלים ארציים, ולכן היא נכשלת בסופו של דבר. על מצות התשובה נאמר "לא בשמים היא"[רכז] – אין היא מצוה שמימית, נטולת כלים – אלא "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו"[רכח] (הפסוק עליו מבוסס ספר התניא, ב"דרך ארוכה וקצרה", כנ"ל), תשובת הלב מבוססת על כלים, עד לדיבור ולמעשה ("בפיך… לעשֹתו")[רכט]. רק בתשובה ב"דרך ארוכה וקצרה" יש את ה'חוש' בחשיבות של הכלים במציאות ואת הסבלנות הדרושה להכין את הכלים לפני המשכת האור. אמנם, אז האור נמשך ומתיישב בפנימיות, ומגיעים לפנימיות יעד התשובה.

שרש הכלים הוא בספירת הבינה. בעולם האצילות "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[רל] – הוא יתברך אחד עם האורות ואחד עם הכלים (מה שאין כן בעולמות התחתונים, בהם ה' מתייחד עם האורות אך לא עם הכלים). מבואר כי שרש ה"חיוהי", האורות, הוא בספירת החכמה ("החכמה תחיה"[רלא]), ואילו שרש ה"גרמוהי", הכלים, הוא בספירת הבינה[רלב]. כפי שכבר הוזכר כמה פעמים, החכמה מאירה בעולם האצילות ואילו הבינה יורדת לעולם הבריאה – הבינה מכירה במציאות התחתונה, בחולשותיה, פגמיה וצרכיה, ויודעת כי הכלים הם הכרח על מנת שהאור האלקי יוכל להתגלות גם במציאות התחתונה. כך, כל בנין הכלים המתאימים, בסבלנות ואורך רוח, שייך לספירת הבינה – ספירת התשובה מאהבה – עד לבנין הכלי החשוב ביותר להשראת השכינה בארץ, "יבנה המקדש"[רלג].

אורות דתהו בכלים דתיקון

כשעוסקים ביחס בין האורות לכלים, חשוב לזכור כי ככל שהאורות מרובים וגדולים יותר, כך הם זקוקים לכלים רבים ורחבים יותר. בלשון הקבלה אורות מרובים הם "אורות דתהו" וכלים מרובים הם "כלים דתיקון" – בראשית הבריאה הופיעו "אורות מרובים דתהו" בכלים מועטים, והדבר גרם לשבירת הכלים וחורבן המציאות. בעקבות זאת התמעטו האורות והתרבו הכלים, ואזי יש "אורות דתיקון [שהם אורות מועטים וחלשים] בכלים מרובים דתיקון". אך התכלית המשיחית היא המשכת "אורות מרובים דתהו בכלים מרובים דתיקון"[רלד].

החויה והאור בתשובה מאהבה, תשובה עילאה, הם "אורות דתהו" – זו התבוננות באור אלקי נעלה, שלמעלה מעלה מכלי המציאות, והרגש שמתעורר בנפש הוא "אהבה רבה"[רלה] ומלאת עוצמה, האור הגדול ביותר בנפש. שהרי, שרשו של אור זה בספירת הכתר, בסוד "התגלות עתיקא באמא"[רלו] – התגלות התענוג והרצון האלקיים האין סופיים בעבודת הבינה. ראשית, בטרם זוכים להגיע אל היעד המבוקש, מתגלה הכתר בבינה כצמאון אדיר שלמעלה מטעם ודעת, ואחר כך, כשזוכים לשוב אל היעד, הופך הצמאון לתענוג והנפש מתמלאת ב"אהבה רבה בתענוגים" (כשעם הגעגוע בא גם מילויו).

על מנת שאור התהו המופלא של התשובה מאהבה רבה, תשובה עילאה, יחזיק מעמד במציאות – עיקר העבודה היא בנין כלים[רלז] (הקודם להמשכת האור, כדי שזה האחרון יופיע באופן מתוקן בתוך הכלי[רלח]). אור ההתבוננות חושף את ריחוקו של האדם מה', את חוסר ההתאמה של עבודתו עד כה לאופן בו מתברר לו כעת (כשזכה לאור חדש) שראוי לעבוד את ה', ועיקר התשובה היא נסיון לממש ולהכיל אור זה, ליישם אותו בקרקע המציאות בסדר עבודה חדש ואחר, עם כלים רחבים הרבה יותר.

לעומת זאת, המניע של התשובה מיראה הוא מניע 'חשוך' – האור הוא מועט, ועיקר מגמת התשובה היא להיות 'בסדר', לא לחרוג מקו הדין וההלכה – ולכן אין צורך בכלים מרובים, וניתן להסתפק במיעוט הנדרש. כלומר, תשובה מיראה יכולה להרשות לעצמה להיות "דרך קצרה וארוכה" בבנין כלים, מפני שאורותיה מועטים, ואילו תשובה מאהבה רבה חייבת ללכת בדרך ארוכה וקצרה, ולהקדים בנין כלים, שאם לא כן האורות המרובים שלה ישברו את המציאות ולא יביאו לשינויה ותיקונה.