פתח דבר

פרק ז- תשובה עילאה

תשובה ומעשים טובים

לעיל[קפב] הוסבר כי בשידוכי עולם הזה, שידוכי הבינה, ישנה עבודה מתמדת של "תשובה ומעשים טובים בעולם הזה". אפשר לחשוב שכאשר מדובר בשני בני זוג שונים, שהזיווג שלהם מורכב מנקודות התאמה ומנקודות ניגוד, מהיתר ומאיסור, הם לא ימלטו מזמנים של חיכוך וריחוק, ועל כך עליהם לשוב ולכפר תמיד. אמנם, בעומק יותר, הרי עיקר מעלת השידוכים הללו היא נשיאת ההפכים[קפג], היא הפלא ההדדי הבלתי מושג, ודווקא עליה צריכים לשוב?

יש לומר כי (גם ובעיקר) ההיפך הוא הנכון. הקשר והדבקות בין איש לאשתו תלוי בהכרה וידיעה אמיתית, כמפורש כבר בזוג הראשון – "והאדם ידע את חוה אשתו"[קפד]. אמנם, עם הידיעה מתעמעמת תחושת ההפלאה בבן הזוג, הוא נדמה מוכר וידוע ואולי אפילו משעמם. נישואין שבסיסם הוא ההפתעה והחידוש דורשים תשובה ורענון על תחושות כגון אלו (שבדוחק יכירם מקומם בשידוך "עם בת גילו", אם טרם התכלל מספיק בשידוך "עם בחירת לבו"). התשובה בחיי הנישואין היא הגילוי שהכרת וידיעת בן הזוג אתמול לא היתה מספקת, ובעצם לא היתה זו ידיעה והכרה כלל, וממילא האהבה וההתענינות כלפיו היו מעטים מדי והיחס כלפיו לקה בחסר.

עבודת הבינה היא להתבונן במעלות בן הזוג[קפה], לחשוף מהן עוד ועוד, ובכל פעם להיות מופתעים מחדש ולחזור בתשובה על אי ההבנה הקודם. עבודה זו היא אין סופית, משום שבנפש האלקית גנוז אור אין סוף – נשמות ישראל הן "ארץ חפץ"[קפו], וכל התבוננות בהן חושפות אוצרות חדשים, מופלאים ומפתיעים (החל מ"אוצר של יראת שמים"[קפז] הטמון בכל נשמה). תשובה מהסוג הזה איננה דורשת חיכוכים ובעיות בין בני הזוג, והיא רווית אהבה והתחדשות, מבלי שהיא מבטלת את הצורך להתחרט על היחס הטוב הקודם ולהבין כי אליבא דאמת הוא היה חסר ובעייתי.

כל ימיו בתשובה

הציור הזה, של תשובה אוהבת בין בני זוג, צריך להנחות כל יהודי בעבודת ה' שלו, תמיד. רק כך יכול האדם להגיע למצב של "כל ימיו בתשובה"[קפח] – תשובה שאיננה רק חרטה על עבירות, אלא גם חרטה על אופי המצוות שנעשו אתמול, משום שלא נעשו במספיק חיות והידור כפי הראוי להכרת ה' אליה הגיע האדם כיום.

ענין זה מומחש בסיפור שסיפר רבינו סעדיה גאון לתלמידיו אודות מאורע שאירע עמו: פעם התארח הרס"ג אצל אדם מכניס אורחים, אשר אירח אותו יפה – כדרכו עם כל אורח. אמנם, בעל הבית לא ידע מי הוא אורחו. כאשר כבר עזב רס"ג את מארחו, גילה מישהו את אוזן בעל הבית מי היה אורחו. בעל הבית נחרד, רדף אחרי רס"ג עד שהשיגו ונפל לרגליו בבקשת מחילה על שלא אירחו כראוי. לאחר שהרס"ג ענה לו כי אירח אותו בצורה נפלאה, הוא המשיך להתחנן באמרו שאילו היה מכיר במעלת אורחו כפי שהוא יודע אותה כעת הוא היה דואג לו הרבה יותר ומארח אותו יותר בכבוד, וביחס לכבוד הראוי הזה אופן האירוח שלו נחשב למשפיל, ועליו לבקש מחילה.

רבינו סעדיה גאון התפעל ביותר מן המעשה, ואמר שזו הוראת הדרך העיקרית ביותר שקבל בחייו בעבודת ה' – בכל יום על האדם להתעלות ולהוסיף בהכרת ה' שלו, ומתוך כך לשוב ולהתחרט על עבודת ה' שלו ביום הקודם, מתוך הבנה שביחס להכרת ה' כיום עבודתו אתמול נחשבת כהשפלה. על ענין עיקרי זה אמר מורנו הבעל שם טוב כי זה עיקר לימודו מן הרס"ג, וכי בענין זה הוא נחשב ממש כגלגול של רבינו סעדיה גאון!

עבודת תשובה כזו, של "כל ימיו בתשובה", שייכת לספירת הבינה – זו תשובה מתוך התבוננות מוסיפה והולכת בגדולת ה'. ובאמת, ההבנה היא הבסיס האמיתי לכל תשובה, כלשון הפסוק – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[קפט] (ורמז לכך שההתבוננות היא חלק בלתי נפרד מן התשובה: "ולבבו יבין ושב ורפא" עולה תשובה בדיוק). זו הסיבה הפשוטה לכך שהבינה היא, על פי סוד, "עולם התשובה".

תשובה עילאה

הזהר[קצ] דורש את המילה תשובה כתשוב האות ה – שיבה של האות ה של שם הוי' ב"ה למקומה (כדי שיהיה השם שלם, וכל אותיותיו מחוברות זו לזו). בשם הוי' ב"ה יש שתי אותיות ה – ה עילאה (שכנגד הבינה) ו-ה תתאה (שכנגד המלכות) – ולכן, מפרש הזהר, יש גם שתי רמות של תשובה, "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה".

כמובן, התשובה של "כל ימיו בתשובה", תשובה מתוך התבוננות, היא תשובה עילאה – תשובה השייכת לספירת הבינה, ה עילאה שבשם. ביחס לתשובה תתאה, השייכת לספירת המלכות ומתאפיינת ביראה ובקבלת עול מלכות שמים בסיסית (גם בלי הבנה והעמקה), תשובה עילאה מתאפיינת בהעמקה של ההבנה ומתוך כך בהגברת האהבה כלפי שמיא. זו גם הסיבה לכך שתשובה תתאה היא בעיקר תשובה על עבירות וחטאים, על מרידה במלכות ה', ואילו תשובה עילאה היא תשובה מתמדת.

לפי הציור של הזהר, שיש להשיב את האות ה למקומה, להיכן צריכה לשוב האות ה עילאה שבשם? בעוד שהאות ה תתאה שבשם יכולה רק לשוב ולהתחבר לאות ו שמעליה, הרי ש-ה עילאה ממוקמת בין ה-י שמעליה ל-ו שמתחתיה, ולכן שני פירושים אפשריים לתשובתה – תשובה כלפי מעלה, להתחבר ל-י שמעליה, ותשובה כלפי מטה, להתחבר ל-ו שמתחתיה – ושני הפירושים נכונים.

לאתבא צדיקיא בתיובתא

כדי להסביר את עבודת "תשובה עילאה" יש להקדים כי בכלל עבודת התשובה המתמדת של הבינה, "כל ימיו בתשובה", היא עבודה משיחית ("'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח"[קצא]), שהרי משיח "אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[קצב] – המשיח בא להחזיר בתשובה גם את הצדיקים, אלו שאין כל חטא בעבודתם אתמול. ההתבוננות מחדירה בחכם הצדיק היושב בישיבה (ומרגיש ש"אני בסדר") את התחושה ש"אני לא בסדר" – אז מתעורר גם הצדיק בתשובה, ובכך סולל את הדרך לביאת המשיח.

לפי זה, שני הפירושים של תשובה עילאה, תשובת ה-ה עילאה כלפי מעלה ותשובתה כלפי מטה, הם בגדר המשיחי של "לאתבא צדיקיא בתיובתא" – גם ה-י וגם ה-ו שבשם מסמלים טיפוסים של צדיקים (בעוד שאותיות ה מסמלות בעלי תשובה), ה-י צדיק עליון וה-ו צדיק תחתון, ואת שניהם יש להשיב בתשובה:

הצדיק התחתון הוא זה שמקיים את השולחן-ערוך במלואו, ולא חוטא כלל, ובתוכו הוא חש אהבה ויראה כלפי שמיא[קצג]. צדיק זה ממלא את כל המוטל עליו על פי דין תורה, הוא תמיד יוצא ידי חובה[קצד], אך עבודתו מוגבלת ומדודה – עבודה כזו חוטאת להתקדמות ולעליה האין סופית שצריכות להיות בעבודת ה', מתוך הכרה מתחדשת בכל יום בגדולת ה'.

עבור הצדיק התחתון הזה תשובה עילאה היא ירידת הבינה ממקומה, לעורר אותו לשוב בתשובה ולצאת מעבודתו המוגבלת. הבינה מגלה לו עד כמה ה' גדול יותר ממה שהוא חשב, ועד כמה הסעיפים הכתובים של ההלכה – בקיומם עסק בהתמדה – אינם מגבילים ומודדים את אין סופיותו, ו"אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח"[קצה]. ההשגה של הבינה, והרגשות המופלאים המתעוררים בעקבותיה, נעלים בהרבה מרגשותיו ומעשיו של הצדיק התחתון – הם 'מכים' בו ומעוררים אותו לחרטה ולתשובה על העבודה בקטנות[קצו] בה היה שקוע.

האות י מסמלת את הצדיק העליון, זה המביט על העולם מנקודת המבט של עולם האצילות, בה נאמר "לא יגֻרך רע"[קצז]. זהו צדיק המצדיק את ה' תמיד, כי מנקודת מבטו "אין דבר רע יורד מן השמים"[קצח] – המציאות כולה טובה, מושגחת, ואינה זקוקה לשינוי. לכן, צדיק עליון צופה בעולם, ולא בדיוק משתתף במשחק הבחירה שבתוכו – הוא צופה, ואומר על כל מה שמתרחש "גם זו לטובה"[קצט].

ביחס לנקודת מבט טהורה ואלקית זו של החכמה (לה זכה משה רבינו, שמבחינת חכמה, בו נאמר "ותמֻנת הוי' יביט"[ר], כפירוש החסידות[רא] כי הוא רואה את תמונת המציאות כפי שהיא בעיני ה'[רב]) עומדת הבינה בתוך העולם – יש לה 'חוש' בעולם הזה[רג], היא רגישה למציאות, מבחינה בין טוב לרע ודורשת בחירה ביניהם. החכמה שייכת לחכם הרואה את הנולד כאלקי וטוב, ואילו מהבינה באה נבואתו של הנביא, המתריע ומזהיר, ואינו משלים עם המציאות. תשובה עילאה של ה-ה כלפי מעלה, אל ה-י, היא השבה בתשובה של הצדיק העליון, כך שיהיה אכפתי ורגיש יותר כלפי המציאות, ויחתור לשינוי ולתיקון עד שהכל יהיה טוב ורצוי גם בעיני המציאות התחתונה. רק אם יחוש הצדיק העליון ברע שבמציאות ובכל כאביה, הוא יוכל לעזור לה ולנסות לתקן את הרע שבה – רק כך יוכל לפעול הצדיק הזה לצאת מהגלות ולהביא לימות המשיח. תשובה זו היא יחוד של החכמה עם הנבואה (אותו פועלת תורת הקבלה[רד]), יחוד שהתקיים במשה רבינו[רה], החכם השלם אשר "זכה לבינה" – זה ש"תמֻנת הוי' יביט" ו"בכל ביתי נאמן הוא", ועם זאת היה רבן של כל הנביאים, המוכיח ומנחה את ישראל, דואג לצרכיהם ומודע לכאביהם, וחותר כל ימיו להבאת גאולה שלימה לעם ישראל החי במציאות התחתונה.

תשובה מיראה ותשובה מאהבה

כפי שכבר נרמז, "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה" בלשון הזהר מקבילות ל"תשובה מיראה" ו"תשובה מאהבה" בלשון תורת הנגלה[רו]. אבחנה זו חשובה בכלל להמשך ההתבוננות במהותה של תשובה עילאה – תשובה מאהבה, הקשורה כמובן ל"חג האהבה", ט"ו באב[רז]. בפרט, חז"ל מלמדים[רח] על ההבדל גם בתוצאה של שני סוגי התשובה – תשובה מיראה הופכת זדונות לשגגות, ואילו תשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות.

כיצד יתכן כי הזדונות יהפכו לזכויות? בתשובה מאהבה דווקא חטאיו של האדם גורמים לו לשוב אל ה' "ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא"[רט]. בבעל תשובה מאהבה מתעוררים צמאון ואהבה אדירים כלפי שמיא (כאלו שצדיקים שטרם שבו בתשובה אינם יכולים לחוש, ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[רי]) – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים"[ריא].

צמאון כזה, אהבה כרשפי אש, נולד רק מתוך ההתבוננות ברוממות ה' האין סופית תוך השוואתה לריחוק שבמצב החטא (וכך גם במעמד של עבודת ה' המוגבלת, זו שעד כה, המהוה החטאה נוראה ביחס לרוממות האין סופית). מכיון שהחטא עצמו הוא המקור לעוצמת האהבה, והוא המניע את הדחף האדיר להתקרב לאלקות, הרי שהוא מתהפך לזכות. דבר זה ממחיש שוב כי דווקא לספירת הבינה שייכת תודעת "הרע כסא לטוב"[ריב] – דווקא בתשובה של ספירת הבינה, תשובה מאהבה רבה, משמש הזדון הרע כמקור כח ודחף אדיר לרגש האהבה הטוב כלפי ה'.