פרק בעבודת ה'

הקדמה: שפלות וביטול

      עיקר תיקון הנפש על מנת לעבוד את ה' כראוי תלוי באופן שבו האדם משקיף על עצמו, כיצד הוא מתייחס לכל מה שהוא מחולל בחייו.

לכל אדם יש טוב וגם רע, כמ"ש "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" -  על פי פשט לכל אדם יש זכויות ויש גם עברות, מכיוון שלפעמים הוא עושה טוב ולפעמים הוא עושה ההפך מן הטוב. הבעש"ט, בפירושו הפנימי לפסוק הנ"ל סובר כי גם בתוך המעשה הטוב גופא יש נקודת חטא (מלשון חיסרון).

וכאמור, עיקר התיקון של האדם הוא איך הוא רואה את עצמו כאשר הוא עושה טוב, ואיך הוא רואה את עצמו כאשר הוא עושה רע. אם יידע להתייחס נכון למעשיו ע"י שיקנה לעצמו את המידות שפלות וביטול[א] נפשו תיתקן ויהיה מסוגל לעבוד את ה' כדבעי, ואף יזכה לתקן גם את כל העולם כולו, שהרי לשם כך ירדה נשמתו לתוך העולם הזה.

אם כן, את מציאותו של האדם המתוקן מהוות יחדיו שתי המידות: מידת השפלות- מידתו של דוד המלך שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני"[ב] וביטול עצמי- מידתו של משה רבנו שאמר "ונחנו מה"[ג]. ננסה לעמוד על טיבן של שתי המידות הללו, שפלות וביטול ע"י שנתבונן בהם לאורן של תורת הקבלה והחסידות.

 

 

 

שפלות (מלכות – ב"ן) + ביטול ׁ(חכמה – מ"ה) = אדם מתוקן 

     מידת השפלות בנפש האדם היא פנימיותה של ספירת המלכות, אף שבחיצוניותה היא מידת ההתנשאות על עם[ד]. ספירת המלכות מסמלת את דוד המלך השייך לשורש המשיח – "דוד מלכא משיח".

מידת הביטול בנפש, שהיא פנימיותה של ספירת החכמה המסמלת את משה רבנו קשורה אף לעניין הגאולה, כפי שנאמר על משה רבנו: "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

    בעומק יותר מובא בקבלה, כי לספירת המלכות יש שם קדוש[ה] המכונה שם בן (=52) ומידת השפלות קשורה לכוחו האלוקי של שם זה. ואילו השם הקדוש של ספירת החכמה מכונה שם מה (=45) והוא קשור באופן ישיר עם מידת הביטול של משה רבנו, כפי שגם רמוז בדברו "ונחנו מה".

הבנה פנימית של שתי המידות - שפלות וביטול - תסייע לנו גם בהבנת המשמעות של שני שמות הקודש הללו: ב"ן ומ"ה בנפש האדם.

שפלות – תנועה של העלאה; ביטול – תנועה של המשכה

     מהי שפלות, או בלשונו של דוד המלך "והייתי שפל בעיני"?  בכדי לענות על שאלה זו, מן הראוי לבדוק תחילה באיזה הקשר ביטא דוד המלך את שפלותו. דוד אמר פסוק זה כאשר זכה להעלות את ארון הקודש (ששהה תקופה מסוימת מחוץ למשכן בגלל מעשה שהיה) לירושלים, למקומו הראוי. דוד קיים מצווה זו בשמחה רבה ביותר, וביטא זאת בחיצוניות בכל מיני אופנים של ריקוד לעיני כל העם כולו. באותה העת, עונה דוד המלך לאשתו, מיכל בת שאול, שתמהה על התנהלותו של בעלה במילים "והייתי שפל בעיני".

כעת, נבדוק גם את ההקשר בו ביטא משה רבנו את הביטול שבו – "ונחנו מה". פסוק זה נאמר ע"י משה רבנו פעמיים בפרשת "ושלח", המכונה גם פרשת המן, בה מסופר על הנס התמידי שהתרחש לעם ישראל לאחר קריעת ים סוף, ירידתו של מזון רוחני מן השמים-  המן[ו], בזכותו של משה רבנו[ז]. ירידת המן באה בעקבות תלונתם של בני ישראל כי אין להם לחם לאכול, מה שגרם למשה רבנו לגלות לעיניהם את מידת הביטול שלו "ונחנו מה"[ח], ולהוריד את המן.

המסקנה שעולה מהקשרי הפסוקים היא שמידת השפלות קשורה בכללות עם העלאה, ולענייננו, דוד המלך המעלה את ארון הקודש 'מלמטה למעלה' למקום הקודש.

ואילו, מידת הביטול מורה על כיוון הפוך – 'מלמעלה למטה' – היינו המשכה המתבטאת לענייננו, בכוחו הרוחני של משה רבנו להוריד מן השמים את המן שהוא מזון רוחני ולהזין על ידו את הגוף הגשמי של העם, ובמילים אחרות - להגשים רוחניות.

 

ב"ן (שפלות) – "אתערותא דלתתא"; מ"ה (ביטול) – "אתערותא דלעילא"

   הפירוש הנ"ל לשפלות ולביטול, הוא בדיוק ההסבר הפנימי של שני השמות הקדושים ב"ן ומ"ה. שם ב"ן (כנגד השפלות) קשור עם היכולת להעלות מ"ן (ר"ת – מים נוקבין) או בלשון הזוהר הקדוש "אתערותא דלתתא", היינו התעוררות מלמטה כדי להעלות את התשוקה הפנימית של הנפש בתחינה ותחנונים לקב"ה על מנת להוריד שפע ואור לנשמה המלובשת בגוף. לעומתו, שם מ"ה (כנגד הביטול)[ט] הוא כוח של התעוררות אלוקית מלמעלה שיורד למטה על מנת לתקן את האדם – "אתערותא דלעילא".

 

שפלות – הרגשת מקום השֶפֶַל בנפש

המילה שפלות היא מלשון מקום שָפַל, ופירושו מקום נמוך ותחתון. לפי פירוש זה, שפלות היא מצב נפשי בו האדם בכלל והיהודי בפרט מרגיש את עצמו למטה, במקום תחתון - שאז הוא שָפַל. תחילתה של מידת השפלות היא, אם כן, בהכרת האדם את מקומו האמיתי, ובלשון חז"ל "איזהו החכם המכיר את מקומו". כך גם מפרש האדמו"ר הזקן את השאלה "איכה"[י], ששאל הקב"ה את האדם הראשון לאחר שחטא (ובכך רצה לתת לו הזדמנות להגיב על חטאו) – 'התבונן היכן אתה נמצא בעולם, היכן היית והיכן אתה כעת, עד כמה נפלת שהגעת למקום שָפַל שכזה?!'

 

רצון ותשוקה לעלות

     מתוך הרגשת השפלות יכולות להתהוות שתי תגובות בנפש: האחת, שמתוך נמיכות רוחו של האדם הוא עלול להיכנס למצב של עצבות ודיכאון עד כדי ייאוש ח"ו. ברור, ששפלות הפועלת דיכאון איננה שפלות אמיתית כלל, אלא שפלות מצד הסטרא אחרא, מהצד הרע הנובעת מתוך ישות נסתרת, נעלמת, שזו גם סיבת דכאונו של האדם ואי רצונו לצאת משפלותו המדומה, להתרומם ולהתעלות ממנה.

התגובה השנייה, היא שדווקא מתוך מקומו התחתון והנמוך, האדם יבוא לאמונה בה' וישתוקק לעלות אליו. זוהי השפלות הרצויה שמצד הקדושה המלוּוה תמיד ברצון ותשוקה עזה בפנימיות הנפש להתעלות מלמטה למעלה (בסוד העלאת מ"ן, כאמור לעיל), וככל שיש יותר הרגשת שפלות, כך גם עולה רמת התשוקה. אומנם תמיד ניתן להתעלות, גם כאשר האדם נמצא כבר במצב טוב, שאז אין סוף לעליות והאדם עולה מחיל אל חיל. אך עיקר עוצמת הרצון להתעלות, היא כאשר האדם מרגיש את עצמו במקום שָפַל. כמובן, שאם האדם אינו מרגיש שמצבו בכי רע, לא תהיה לתשוקת ההתעלות כל משמעות.

 

שינוי המציאות (שם בן)

כאמור, שפלות היא כאשר מרגיש האדם שהוא נמצא בשֶפֶל ומתעורר בו רצון אדיר לשנות את מציאותו (מציאות מלשון 'אפוא אני נמצא' והיא לפי ערך המקום שבו האדם נמצא. לכן, חשוב לאדם להכיר את מקומו, כיון שהמקום משפיע על מציאותו) ולהעלותה לדרגה גבוהה יותר, שזהו הסוד של השם בן- המציאות של כל ההויה כולה (עולמות הנבראים, הנוצרים והנעשים).

ביטול – הרגשת התכליתיות שבהגשמה למטה

      ביטול היא תנועה ההופכית לשפלות, שבה האדם מצד עצמו נמצא במקום רוחני, למעלה, ומצבו בכי טוב[יא]. וככל שהוא יותר למעלה, יותר רוחני, כך הוא מרגיש בפנימיותו שהתכלית אינה המצב העילאי (בחינת אור)[יב] שבו הוא נמצא, אלא התכלית (מלשון כלי) היא דווקא בהורדת והגשמת עצמו למטה, להיכנס ולהתאחד עם הכלי, ע"ד המאמר המפורסם של חז"ל "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" - הקב"ה אינו חפץ ברוחניות, במצב עילאי כתכלית, אלא בהמשכת והגשמת כל רצונו בבריאת העולם למטה, בתחתונים. על מנת שהאדם יגיע לתכלית זו, היינו לרדת מלמעלה למטה ולהגשים את עצמו, עליו לבטל[יג] את מציאותו כמהות רוחנית עילאית, כמו משה רבינו שזכה להוריד את המן לישראל, היינו שהגשים מזון רוחני למזון גשמי ע"י הביטול שלו -  ה"ונחנו מה".

ביטול מהות (שם מה)

    לעומת השפלות הקשורה עם המציאות (שם בן) כאמור לעיל, קשורה מידת הביטול עם המהות (שם מה) שהוא האור הפנימי האלוקי שמאיר ומחייה את המציאות.

ואכן, העבודה של ביטול עצמי (שבאה לאחר ההכרה שכל עוד הטוב הרוחני נשאר למעלה הוא אינו תכליתי ויש להורידו) דורשת ביטול מהותי של המציאות הראשונה של האדם, אפילו יותר ממידת השפלות. שכן, במידת השפלות קיימת אומנם ישות המרגישה בכי רע (מאוד למטה[יד]) המשתוקקת להתעלות, שלשם כך עליה להזדכך, היינו לבטל את הגסות החיצונית של הרע – אך עדיין אין בכך ביטול מהות מוחלט.

שפלות – תיקון הבהמה בנפש; ביטול – תיקון האדם בנפש

    ישנו עוד רמז חשוב לגבי השמות מ"ה וב"ן, שהם כנגד שתי המידות: שפלות וביטול, והוא שבן בגימטריה = בהמה ומה בגימטריה = אדם. בתנ"ך מוצאים כמה פסוקים שקושרים בין אדם ובהמה, ואחד מהם הוא הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'"[טו] – ממנו מובן שהישועה האמיתית מגיעה כאשר יש יחוד בין אדם ובהמה. ובנפש שם מ"ה- אדם שמתייחד עם שם ב"ן - בהמה. לעומת פסוק זה מובא במגילת קהלת[טז] פסוק אחר, שלכאורה הפוך ממה שהסברנו עד כה (שהשפלות - ב"ן - היא רצון לעלות ולהתעלות, והביטול - מ"ה - היא רצון לרדת על מנת להגשים מהות למטה) והוא "רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היא למטה לארץ", ופירושו: שהבהמיות בנפש (שם ב"ן), הקשורה עם נפשו הבהמית יורדת למטה, ואילו ה'אדם'[יז] שבנפש, הקשורה עם נפשו האלוקית[יח] (שם מ"ה) עולה למעלה. ניתן לתרץ את המשמעות ההפוכה של הפסוק הנ"ל ע"י ההבנה שהוא משקף מצב טבעי בלתי מתוקן. לפי פסוק זה היה נגרם פירוד וניתוק בין שתי התכונות הללו כפי שהן טבועות בטבע, כאשר האדם עולה והבהמה יורדת, בדיוק ההפך מהפסוק שאומר "אדם ובהמה תושיע ה'" עם ו' החיבור המחבר אותם יחד על מנת להמשיך מלמעלה את הישועה.

    כאן מתגלה מעלתה ועוצמתה של עבודת ה', שעניינה להפוך את כיוון התנועה הראשונה, הטבעית בנפש באופן שע"י מידת השפלות מתקנת המשיכה הטבעית של הבהמה (ב"ן) לרדת למטה לארציות, לגשמיות (תאוות וכו'), שזו בחינת הטבע הראשון שלה - "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" - ולהטביע בתוכה טבע שני, היינו השתוקקות להתעלות, בדיוק ההפך מטבעה הראשון. ובאותו אופן לגבי "רוח בני האדם העולה היא למעלה" - שע"י מידת הביטול מתקן הרצון הטבעי מצד האדם (מ"ה) שלא לחיות למטה בעולם הזה בתוך גוף (שהרי זה כמו להיות חבוש בבית הסוהר) ומכאן התנועה להתעלות, ולהסתלק מתוך הכלי, שזהו טבעה הראשון של הנפש האלוקית - ולהטביע בה טבע שני, היינו את ההכרה (הטבועה אף היא בעומק הנשמה האלוקית) שלא זו התכלית, אלא כפי שחז"ל מתארים זאת בלשונם "על כרחך אתה חי" – שממילא מביאה את האדם לבטל את הרצון להתעלות ולהסתלק וזאת על מנת לרדת למטה, ושם להגשים את עצמו.

שלושת השלבים של תיקון האדם: אדם דוד משיח

     כאמור, הסדר בכללות של עבודת האדם היא שפלות - העלאת שם ב"ן ולאחריה ביטול עצמי - המשכת שם מ"ה בסוד "אישה מזרעת תחילה יולדת זכר" ו"אדם ובהמה תושיע ה'" וכן בסוד "בֵּן-אדם"[יט] היינו שם ב"ן (שם ב"ן הוא גם מלשון בֵּן) שלפני אדם (שם מ"ה).

הייחוד השלם של "בן-אדם" קשור עם דמותו של מלך המשיח הרמוז בתוך האותיות של הנשמה הכללית - אדם - ר"ת: אדם, דוד, משיח. אדם הראשון הוא בסוד שם מה החדש (אדם בגימטריה מה) בבחינת אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא, הבא לתקן את שם בן, כפי שנסביר לקמן. דוד הוא בסוד שם בן בבחינת אתערותא דלתתא, ומשיח[כ] הוא בסוד מה בבחינת אתערותא דלעילא, שנמשך בתוך בן.

 

 

אדם –  אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא (שם מה - ביטול)                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

   מבואר בחסידות, כי לפני שתיתכן אתערותא דלתתא, התעוררות להתעלות מתוך השפל, אמורה להיות גם המשכה של הארה רוחנית (בדרך של אור מקיף) שמשפיעה[כא] על הנפש לרצות להתעלות מתוך המצב של השפל[כב]. לולא התעוררות זו, הנעלמת יחסית - אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא - עלול האדם לשקוע בתוך עצבות ודיכאון ולא לרצות להתעלות באמת. וגם אם יש בו רצון להתעלות מתוך שפלותו, בלעדי אותה הארה עליונה הוא אינו יכול להיות מבורר ואמיתי כיון שכל מטרתו היא למען עצמו, ולא למען ה'. האור העליון הנ"ל (האתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא) המכונה שם מ"ה החדש וכנגד מדרגת אדם מתקן את שם ב"ן, היינו שמחדיר בו אמת ראשונית של מידת השפלות בבחינת "והייתי שפל בעיני". וכל זאת משום ש"ואני מתחיל" בלשון חז"ל – קודם ה' בעצמו, הכוח העליון מניח את עצמו על מנת לתת כוח לנגד את הטבע הראשון של "רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (תוך כדי ההרגשה כי עיקר התכלית היא התגשמות העליון למטה, ביישוב גמור של אור בכלי – מדרגת משיח, הבאה לאחר השפלות – מדרגת דוד). 

 

דוד – אתערותא דלתתא (שם בן - שפלות)

      דוד המלך היה שרוי תמיד במצב של נפל ("בר-נפלא"), וכמו שאמרו עליו חז"ל "לית לי מגרמיה כלום" והיינו, שאין לו חיים עצמאיים וממילא הוא מרגיש כביכול שכל רגע שהוא חי אינו בזכות עצמו, אלא בזכות חיות וקיום שמעניקים לו מלמעלה. והנה חידוש: רק על דוד מלך ישראל  נוהגים לומר 'חי וקיים'[כג] - 'דוד מלך ישראל חי וקיים', למרות שמצד עצמו הוא לא חי ולא קיים, אלא שבזכות מידת השפלות המתוקנת שלו "והייתי שפל בעיני" שבאה מכוח עליון ששופע בו, הוא זוכה להיות 'חי וקיים' תמיד.

 

משיח – אתערותא דלעילא לאחר אתערותא דלתתא  (המשכת שם מה בתוך שם בן)

     פנימיות המשיח - נשמת משה רבינו (עליו נאמר "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון") מאירה בתוך חיצוניות המשיח - גופו של דוד המלך. המשיח, אם כן, מגלם את הייחוד השלם בין ביטול (שם מ"ה, בחינת משה) לבין שפלות (שם ב"ן, בחינת דוד)[כד].

המשיח עולה על פני משה רבינו בכך שגופו (- הכלי, המציאות)[כה] הוא דוד המלך, מידת השפלות. בעוד שגופו של משה רבנו לא נתקן לחלוטין מאחר שנולד נולד לז' חודשים, כלומר שנשמתו האירה ביותר, מעבר להגבלות הגוף והוא היה במדרגה של טוב עילאי, (כמ"ש "ותרא אותו כי טוב הוא"[כו]) ולכן, כל עבודתו בעולם הייתה להניח את עצמו ולרדת[כז] לתוך הגשמיות של העולם הזה על מנת להוריד לעם ישראל את המן ולגאול אותו, אך בכל זאת גופו לא נשלם בתכלית.

 

    לסיכום, התחלנו, אם כן, לראות את הקשר בין שתי המידות, שפלות וביטול ואיך שכל אחת מהן משלימה את השנייה, ובלשון חז"ל "לא סגי הא בלא הא" – לא ייתכן אחת ללא השנייה, אם חפצים אנו בשלמות. הסיבה להקדמת מידת השפלות לפני מידת הביטול היא בעובדת היותה של השפלות אתערותא דלתתא ואילו הביטול קשור עם אתערותא דלעילא (בתוך הנפש עצמה) ולפי הזוהר "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח", היינו שראשית אמורה להיות אתערותא דלתתא (בסוד "אישה מזריעה תחילה יולדת זכר"). נמצא, שהסדר לכתחילה בעבודת ה' הוא שפלות ואח"כ ביטול. כאשר שפלות היא ההתעוררות מלמטה, וביטול – המשכת המהות והגשמתה על פי רצון ה' מלמעלה למטה על ידי ביטול המהות הראשונית - שזו התכלית האמיתית (ולא התענגות על ה', למעלה).

→ → →