שיעורים במאמר "לא תהיה משכלה" תשי"ב (9)

כ"ד סיון תשנ"ז – שכם

אי פנאי לחשבון נפש מחמת טרדת השליחות

אותיות ו-ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את אותיות ו-ח במאמר ד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב ובכך סיים למעשה את לימוד המאמר. בתחילת השיעור דובר על הלל ושמאי כטיפוסים של קל וחומר. לאחר מכן הורחב בחסרון מדת שביעות הרצון העצמית. לאחר מכן הובא הסבר לפירוש הרבי במאמר על דברי רבן יוחנן בן זכאי "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי" מסיבת עיסוקו בשליחותו בהעברת התורה וחוסר הזמן לעריכת חשבון נפש. בהקשר לכך דובר על מעלת רבן יוחנן בן זכאי ושושלת הקבלה. הנקודה המרכזית מההסבר היא שלילת חיפוש אחר 'מדרגות' ונתינת ציונים עצמיים אודות מצבו אלא מיקוד במה שעליו לעשות. בסוף השיעור נדרש הפסוק "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי".

[ניגנו ניגון רטו – רבי הלל מפאריטש]

א. הלל ושמאי – קל וחומר

"הוי' צלך" – על ידי צדקה ממשיכים חסד

עכשיו אנחנו בעמוד 11. הנושא האחרון של המאמר הוא הנושא של שביעות רצון, זה הנושא של היום. שביעות רצון מעצמו, סיפוק, הרגש עצמו. המחלה הקדומה מאז חטא אדם הראשון באכילת "עץ הדעת טוב ורע"[ב].

אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ כִּדְבָעֵי [כשאדם הוא לא בבחינת "משכלה" ו"עקרה", מה שלמדנו קודם, כשעובד כדבעי], הֵן בְּנוֹגֵעַ לַהַשָּׂגָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְהֵן בְּנוֹגֵעַ לְהַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵם בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, וְאֵינָם דִּמְיוֹנוֹת שְׁוָא, אֶלָּא אַהֲבָה וְיִרְאָה אֲמִתִּיִּים, וְנִרְגָּשִׁים גַּם בְּקִיּוּם התומ"צ, [הוא לא "עקרה" בשכל, כלומר הוא קולט טוב, והוא גם לא עקר בלב, הוא מתפעל מהדברים ומוליד אהבה ויראה שמניעים לו את קיום התורה והמצוות] שֶׁנּוֹסָף עַל קִיּוּם התומ"צ בְּפֹעַל מַמָּשׁ, יוֹדֵעַ הוּא כַּוָּנַת הַמִּצְווֹת [גם כל מצוה הוא יודע לכוון את הכונה שלה], וְיוֹדֵעַ גַּם הַהַמְשָׁכוֹת [כלומר, גם הכונה על פי פשט, לעשות רצון ה', וגם הכוונות הפנימיות-הסודיות, שיודע את ההמשכות] שֶׁנַּעֲשׂוֹת ע"י קִיּוּם הַמִּצְווֹת

שע"י עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַהַמְשָׁכָה הִיא בְּקַו הַחֶסֶד,

כל מה שהוא עושה למטה – "הוי' צלך"[ג], איך שהוא פועל, לפי איזו מדה שהוא מעורר בלב בשעת קיום המצוה ככה נעשית אותה המשכה מלמעלה. האדם הוא גבול, מה שאני עושה הוא בגבול, מה שהקב"ה עושה לעומתי הוא בלי גבול, זה אין סוף. אבל הוא מחכה לי לעשות קודם את המצוה כדי שהאין סוף שלו גם יומשך בתוך גבול, ויוכל להתקבל בתוך העולם. הוא מחכה לי שאני אעשה פעולת חסד בגבול, וזה מעורר אצלו את החסד, אבל בלעדי החסד שלו הוא בלי גבול, כמו מבול, שוטף את המציאות, אבל בזכותי, בזכות זה שאני מקיים את המצוה בגבול – האין סוף שלו שהוא מקיים את המצוה כנגדי נמשך בתוך הגבול ואז יוכל להתקבל בכל העולם כולו. החסד שהוא עושה מעורר למעלה את הקו ימין-החסד של ה'.

קל וחומר – בית הלל ובית שמאי

וע"י עֲבוֹדַת הַגְּבוּרָה, מִשְׁפָּט גּוֹ' בְּיַעֲקֹב, [אז גם כן] נַעֲשֵׂית הַהַמְשָׁכָה בְּקַו הַגְּבוּרָה

מה זה קו הגבורה? לעשות בירור ולהבדיל בין הפסולת והבר[ד], בתוך המציאות, לברר את המציאות, זה פעולת הגבורה – להבדיל, זה קו שמאל. אז גם כן, שאני עושה פעולה, מהי גבורה? שאני אוסר משהו אז גם ה' אוסר משהו, אוסר מה שצריך לאסור.

מה זה קו חסד וקו גבורה? בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים. בית הלל הם היתר, זה נקרא היתר ואיסור – מתירים את הדבר מהאיסור שלו, מקרבים אותו, "ימין מקרבת"[ה]. בית שמאי דוחים את הדבר ב"שמאל דוחה", אוסרים אותו. כתוב שבית הלל, החסד, הם קל, מלשון להקל, אז גם האופי שלהם הוא אופי קל.

אולי נדבר על זה יותר: המדה הראשונה של התורה היא "קל וחומר"[ו]. בעוד שבית הלל הם "קל", בית שמאי הם "חומר", בית שמאי זה להחמיר, גבורה, אז הם חומר, כלומר שזה גם תיקון החומר. זה נקרא דרום וצפון, צפון מסמל את החומריות של העולם, הגבורה, "מצפון זהב יאתה"[ז], גם העושר, עם ע, העושר בעולם תלוי בשלחן בצפון. מנורה – הרוחניות של העולם, נקראת "מנורה בדרום"[ח], "הרוצה להחכים ידרים", להחכים זה קל, זה הפשטה, אבל "הרוצה להעשיר יצפין".

חסד-גבורה – "ענני שמיא"-"עני ורכב על חמור"

ידוע שגם כן יש שתי דרכים, שתי אפשרויות של ביאת המשיח, או שהמשיח בא עם "ענני שמיא"[ט], על דרך שכתוב לגבי הקב"ה "רכב על עב קל"[י], אם המשיח בא על עננים הוא בא קל. כמו שאומרים שנוסעים קל. זה המשיח על העננים. אבל אם הוא בא מהצפון – כתוב[יא] באמת שהמשיח על פי פשט יגיע מהצפון – הוא בא על חמור והוא עני, הוא מחפש את העושר, "עני ורכב על חמור"[יב]. מה זה על חמור? זה החומר, החומריות של עולם הזה.

אז גם כן יש עבודה, כל עבודת השמאל, כל מצוה שהיא של דין ומשפט, של שמאל, היא מצוה שבאה לתקן את החומר, כאילו לעשות חמור למשיח, וכל מצוה שהיא מצד החסד-ימין היא בשביל הכונה לעשות ענן בשביל המשיח, לעשות "עב קל" בשבילו כאשר "זכו". עיקר הזכות הוא לעשות מעשי חסד, שזה נקרא "זכו", שאם "זכו" אז גם "אחישנה"[יג], בגלל ש"אחישנה" זה בקל, לבוא בקל, בכיף.

כיף מלשון כף, כף הוא שם נרדף לענן. לבוא בכיף פרושו לבוא על הענן, על ה"וארו הנה עם ענני שמיא". אז זה גם כן, אנחנו מסבירים מה זאת אומרת כוונת המצות, במיוחד היום שצריך כל דבר לכוון לקשר עם המשיח. כל מה שעושים חסד עושים למשיח עננים, שהוא יוכל לבוא בכיף, לבוא בקל. אבל שעושים מצוות של גבורה זה נקרא "לא זכו".

"עלית הדורות" – הנהגה של חסד

[מה זה מצות של גבורה?] מצות של גבורה הן דין, לעשות דין. כל איסור, כל מה שהרב אוסר משהו, מחמיר, כל חומרה היא לשון חומר. יש קל וחומר, כל חומרה זה חומר. כתוב בחסידות[יד] שעיקר החומרות במשך כל הדורות הוא בעניני כשרות של אוכל, זה משהו מאד-מאד חשוב. כתוב שהיום, לפי איך שאנחנו פוסקים היום – כל מה שה"ראשונים כמלאכים"[טו], רוכבי עבים קלים אכלו, גם הרבנות לא היתה מקבלת את זה. מה שהראשונים אכלו לא מתחיל לעבור את החומרות של היום. זה מה שנקרא "ירידת הדורות". "ירידת הדורות"[טז] היא מצד שמאל. כל המושג "עלית הדורות", כמו לדוגמה כל תורות אורות התשובה של הרב קוק שהעולם בעליה, הוא שב לה', הוא עולה – כל התפיסה הזאת, שזו תפיסת החסידות, שכמו שיש "ירידת הדורות" יש "עלית הדורות"[יז], ו"עלית הדורות" היא כולה בימין.

זה שיש "עלית הדורות" איך אפשר לומר את זה בפשטות? שכל דור עושים יותר ויותר חסד. זו גם כן התורה האחרונה[יח] שאמר אדמו"ר הזקן לפני ההסתלקות שלו, שהמשיח יבוא בזכות חסד אפילו שלא של אמת, סתם חסד שעושים, חסד לא של אמת. בזכות ריבוי חסד בלי חשבון אם הוא כן אמת-לא אמת, מזה יבוא משיח, בגלל שכמה שיש יותר חסד זה עושה את העולם יותר קל.

[זה עליה או המשכה?] זה שהעולם נעשה קל להמשיך את ה"ארו עם ענני שמיא", להמשיך את הגאולה, את הגילוי אור. [הרגע הרב אמר שזה עלית העולמות] כן, זה גם כן כלל גדול בחסידות, שכל מה שכתוב על המשכה אין הכוונה שאין "עלית העולמות", להפך – יש "עלית העולמות" לקראת ההמשכה. אבל לקחת את החומר, להתמודד עם המציאות כמו שהיא, גם להתייחס למציאות כמציאות כבדה, מצב כבד, מצב קשה, זה שהמצב קשה וזה שיש הסתר פנים וירידת הדורות ותסתכל מה שהולך בחוץ – זו תפיסה של שמאל.

אם עובדים את ה' ככה בחומר – מה זה דורש? להחמיר, אם יש מציאות כבדה-קשה צריך להחמיר. זה שמאל, עבודה של חומר. חומר זה חומרה, להחמיר, לדחות, "שמאל דוחה". זה גם עושה משהו, זה עושה את החמור. אנחנו חמור של המשיח.

[נראה בדיוק הפוך, שכל הראש של להחמיר, שאני רוצה להתרחק ממנו] אז אמרתי, מי שנעשה בסוף החמור הוא אני בעצמי, מי שהחמיר, הוא הופך להיות החמור של המשיח. [שיטה של בית שמאי לעתיד לבוא] בסדר, כנראה שזה לפי אותו מאן דאמר ש"לא זכו", רוכב על חמור, אז באמת אם המשיח יבוא על חמור – הלכה כבית שמאי לעתיד לבוא. [אז, לא עכשיו] לא, מה אמרנו עכשיו? שמרוב חומרות אתה נעשה חמור, מי שמחמיר כמה שיותר הוא הופך להיות חמור של המשיח...

[השאלה האם בתור עני או בתור עננים, חבלי משיח להביא אותו, יש השפעה בין איך שמביאים על ימות המשיח עצמו] ודאי, בתקופה הראשונה של המשיח בטח שזה "עולם כמנהגו נוהג"[יט]. מי שפוסק "עולם כמנהגו נוהג" כנראה שהוא לכתחילה הולך על היותר פשוט, שזה החמור, על השמאל. למשל הרמב"ם שפוסק "עולם כמנהגו נוהג" – האריז"ל אומר עליו[כ] שהוא הפאה השמאלית של אדם הראשון. אז הוא בפירוש בעיקר מצד השמאל.

כל הצדיקים הגדולים גם הראשונים וגם האחרונים מדברים, כמו רבי נחמן למשל שמתאר[כא] את המשיח כפלא על טבעי, כל ההופעה וכל המציאות של המשיח שזה פלאי פלאים, אין להלביש אותו בכלל במושגי טבע – זה מצד ימין.

אבל איך פועלים את ביאת המשיח? יש מי שפועל אותו בבחינת "מנורה בדרום". בזהר ובחסידות, במיוחד בחסידות חב"ד הכל זה "מנורה בדרום", להאיר אור, להאיר את העולם באור אלקי, חסידות, ואז כמו שרשב"י כותב בזהר, משיח יבוא ברחמים – "יפקון ביה מן גלותא ברחמים"[כב].

שוב, מי שהענין שלו הוא להתמודד עם המציאות כמות שהיא, כמו שהיא נראית על כל פנים ומורגשת לנו, זה שלחן. כמו שגם בהלכות שבת, מה עיקר המלאכה? י"א המלאכות הראשונות, שהן להוציא את הלחם מן הארץ, גם קשור קצת למה שנלמד בהמשך, זה הכל "שולחן בצפון". זה בחינת חמוּר, להכין את החומר.

[מהי ההמשכה של שמאל?] זו הסיעתא דשמיא שזה מצליח, אתה מצליח לקרב. כמו היום שיש בעלי תשובה בעולם, לקרב יהודי מתוך גבורות, מתוך חומרות, סמינר של חומרות... אם זה תורה אז יש בזה גם כן חן, יש חן בחומר הזה, בחומרה הזאת, שגם יכול לקרב יהודי לאידישקייט; ויש לקרב רק על ידי הפצת אור שזה קל.

עוד פעם, "בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים" – מה זה? בית הלל סוברים שמתקנים את העולם בקל ובית שמאי שמתקנים את העולם בחומר, בחומרה, ככה מתקנים את העולם. זה פשט, איך לתקן את העולם. בית הלל אומרים שלתקן את העולם הוא בקל, מקילים, "הללו מקילים"; ובית שמאי אומר שלתקן את העולם הוא חומרות, מחמירים. שתי תפיסות, ימין ושמאל.

היות שיש מצות כאלה ומצות כאלה, מה הוא כותב כאן? שיש אחד שכל מצוה שהוא מקיים הוא מודע לשורש – מה קורה במצוה הזאת, איזו המשכה הוא ממשיך, והיום הוא מקשר אותה עם משיח, עם גאולה – זה חסד וזה גבורה.

בית הלל – ענוין טפי

וְע"י לִמּוּד הַתּוֹרָה [יש גם קו האמצעי שזה לימוד התורה], שֶׁהוּא קָו הָאֶמְצָעִי, נַעֲשֵׂית הַהַמְשָׁכָה בְּקַו הָאֶמְצָעִי,

שיש בזה מיזוג, כמו רוח. קו ימין הוא מים וקו שמאל הוא אש. האש שורפת את הסיגים ומוציאה את הפסולת והמים מדבקים. כתוב[כג] שעיקר תכונת המים, חוץ מזה שהם יורדים למטה – הם מדבקים, נקרא 'אוסמוזיס'. זה אחד מהכללים החשובים של החסידות, שמים הם כח מדבק – המים מחברים דברים.

התורה היא הרוח, שיש בה גם עליה וגם ירידה, גם נגלה וגם נסתר. מה שאמרנו קודם להפיץ אור, שזה "מנורה בדרום", כאן אפשר להבין את זה יותר, שבתוך התורה גופא הנטיה לימין של התורה – הרי התפארת היא באמצע אבל זה שהיא נוטה לימין[כד] – הוא דוקא מצד פנימיות התורה. פנימיות התורה היא יותר קל, כמו שאנחנו מסבירים את הסוגים השונים של עם ישראל[כה], שאת המקובלים אנחנו שמים בחסד, לובשי הלבן [כמו עננים] פשטות וקל, עננים שמים, שמימיות.

אבל יש בתורה "לא בשמים היא"[כו], "תנורו של עכנאי"[כז] שיש שם מחלוקת, שמחלוקת היא מצד שמאל, כל המושג מחלוקת. בית הלל לא חולקים כל כך על בית שמאי, תמיד המחלוקת היא של השמאל על הימין, מקרח על משה. הימין לא נוטה כל כך למחלוקת, המושג מחלוקת הוא של שמאל, גם בתוך הקדושה.

בית הלל תמיד מקדימים את בית שמאי[כח], אף על פי ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"[כט], אבל בית הלל כל הזמן חולקים כבוד לבית שמאי, אף על פי שהלל היה הנשיא ושמאי היה אב בית דין. בקבלה הלל יותר חשוב משמאי. הלל היה הנשיא ושמאי רק היה אב בית דין, הוא היה המשנה לו, אף על פי כן הלל כל הזמן חולק כבוד לשמאי, בגלל שהוא טיפוס של קל. יש גם כן הסיפור שניסו להרגיז אותו[ל], אי אפשר להרגיז את הלל, רק את שמאי אפשר להרגיז. בית הלל בעצמם, אף על פי ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" – למרות כל זאת בית הלל מקדימים אותם, מרוב הענוה שלהם.

גם כן, מה כתוב? שמי שהוא מצד שמאל הוא קפדן בטבע, ומי שהוא כאן מצד ימין היות שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, זה כתוב גם כן בקבלה וחסידות באריכות[לא], שפוסקים כבית הלל לא מצד זה שהם חסד, לא מצד שהם מקלים וש"כח דהתירא עדיף"[לב], לא מצד זה, אלא מצד שהם ענוים – "נוחין ועלובין", זו לשון הגמרא. בזכות זה גופא שמקדימים את בית שמאי זה נקרא שבית הלל ענוים טפי, לכן פוסקים כמו בית הלל.

אז גם הענוה היא קל. גם קשור מאד עם מה שנסביר בהמשך. מי שהוא ענו הכל אצלו בקל, כל מה שקשור לעצמו במיוחד הוא בקל, הוא לא כבד, הוא לא טיפוס כבד בכלל. למי שהוא מצד שמאל יש כובד, כובד משקל. עוד פעם, הוא חומר, לחומר יש כובד. אי אפשר להיות ענן כבד, מיד תפול תתמוטט.

"ענן כבד" – קלות וכבדות

דרך אגב, דברנו לפני כמה זמן על ענן כבד, על שלש הפעמים "כבד" שיש בפרשת יתרו. יש בפרשת יתרו, דברנו לפני כמה זמן, גם בחברון, על שלש פעמים "כבד" של פרשת יתרו – "כבד ממך הדבר"[לג], "ענן כבד על ההר"[לד], "כבד את אביך ואת אמך"[לה] במצות כבוד אב. יש שלש "כבד", משהו מיוחד, אותו "ענן כבד על ההר". כנראה שבשביל לתת את התורה צריך את נשיאת ההפכים שמצד אחד "ענן", שהוא השרש של הלל, ו"כבד" שהוא השרש של שמאי.

[אז מה זה האמצע?] כמו שלמדנו אצל רבי הלל במאמר "הרכבת אנוש לראשנו"[לו], שיש עבודה של ימין ועבודה של שמאל, למדנו על כך בשיעורים האחרונים. האמצע הוא משהו אחר, הוא נתינת כח לשניהם, מה שנותן את הכח לשתי הפעולות בא מהתורה, שהיא חכמה עילאה. הוא כתב את זה שם באריכות.

אז כשהוא לומד תורה, שוב, בתורה יש גם את הנטיה לימין שהיא דוקא פנימיות התורה והנגלה של התורה הוא יותר נטיה לשמאל, בתורה גופא, אבל התורה בכללותה היא באמצע. [אבל הקו האמצעי חייב להיות באמצע...] כתוב שהקו האמצעי יורד באלכסון, עד התפארת הוא יותר נוטה לימין, ביסוד הוא כבר יותר נוטה לשמאל[לז], יסוד ומלכות[לח] יותר קרובים לשמאל, ותפארת ודוקא כתר הם צד ימין. הכתר כולו ימין[לט].

ב. לא להיות שבע רצון

עבודת ה' – מ"הוי'" ל"אלהיכם"

מה מדובר? באחד שהוא לא "עקרה", לא במח ולא בלב, הוא עושה את הכל, ואפילו יודע את הכוונות הפנימיות של הדברים שהוא עושה, ולא רק שהוא יודע – הוא מכוון אותן, מתוך זה הוא פועל בעולם.

וְעַד שֶׁעֲבוֹדָתוֹ הִיא בְּאֹפֶן הַמְּרֻמָּז בְּדִיּוּק לְשׁוֹן הַכָּתוּב וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אלֹקֵיכֶם,

מה הפסוקים כאן? "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". גם הרמב"ם מביא[מ], חז"ל מביאים[מא] שזה הפסוק העיקרי של עבודת ה' בכל התורה, מצות עבודת ה', "ועבדתם את הוי' אלהיכם". גם אחד כזה שמקיים בשלמות את ה"ועבדתם את הוי' אלהיכם", שמה כתוב בתחילת הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם"? שמתוך העבודה שלו "הוי'" נעשה "אלהיכם":

שֶׁשֵּׁם הוי', הָיָ' הֹוֶה וְיִהְיֶ' כְּאֶחָד, וּלְמַעְלָה יוֹתֵר בְּחִינַת הוי' שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת,

אותו הוי' שהוא "היה הוה ויהיה"[מב] הוא שם הוי' של ההשתלשלות, הוא כותב כאן, זה כלל גדול. מה שכתוב בשלחן ערוך על פי פשט[מג], לכוון שם הוי' כל פעם שאומרים ה', "היה הוה ויהיה" הוא עדיין השם י-ה-ו-ה, י צמצום ה התפשטות, ו המשכה ה התפשטות. זה נקרא שם הוי' השני, שלפני י"ג מדות הרחמים, השם הוי' של ההשתלשלות[מד]. או בלשון האבן עזרא[מה] שם התואר הוי', על שם כך שהוא מהוה מנקודה של הזמן והמקום הוא מהוה את העולמות תמיד, "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[מו]. זה עדיין שם הוי' של ההשתלשלות.

[יותר מזה, גם שם הוי', שם העצם של ה' שלמעלה מהשתלשלות, הכל] נַעֲשָׂה [אצלו] אלֹקֵיכֶם, כֹּחָכֵם וְחַיּוּתְכֶם,

זהירות משביעות רצון מעצמו

[גם אחד שבדרגה כזאת שעובד את ה', "ועבדתם את הוי'" שיהיה אלהיכם, הכח והחיות שלכם בפנימיות] הִנֵּה גַּם בִּהְיוֹתוֹ בְּמַעֲמָד וּמַצָּב כָּזֶה, צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּהִי' לוֹ שְׂבִיעוּת רָצוֹן מֵעֲבוֹדָתוֹ,

עכשיו הוא מגיע לנקודה העיקרית, שהיא תכלית הכונה של כל המאמר הזה: שגם שאדם הוא בשיא המעלות, כמו שגם כותב בהמשך בפירוש, גם יכול להיות צדיק גמור של תניא, צדיק הכי גדול שהיה בעולם – יש עדיין את הסכנה – לא הסכנה, זו המציאות, אף אחד לא ניצל ממנה עד ביאת המשיח, לגמרי, שזו משמעות חטא אדם הראשון: שביעות רצון מעצמו, שזו הנקודה הבסיסית של כל מה שכתוב ב"פרק בעבודת ה'"[מז] וכו', סיפוק.

[יש מעלה במצב של "ואציעה שאול הנך"] ודאי שצריך להיות שבסופו של דבר "ירידה צורך עליה"[מח]. הרבי כותב שהחטא הוא ודאי בשביל משהו יותר טוב. [אז שביעות רצון היא מעלה או חיסרון?] חסרון, שביעות רצון מעצמו, פון זיך. [הרי צריך תמיד להיות שמח!] "שמחו צדיקים בהוי'"[מט], זו כל נקודת עיקר הבירור – לשמוח בה'. לשמוח בה' על פי פשט שזכיתי. אם אתה אומר על פי פשט ברוך ה' ואתה שמח בלי סוף שזכיתי, שה' זיכה אותי, זימן לידי מצוה – זה טוב. אבל החוט מאד-מאד דק בין זה לבין שביעות רצון, "פון זיך אליין", ממני, כמה שאני גדול, שעשיתי פה משהו. זה עיקר הסכינא חריפתא של עבודת ה' – בין לשמוח בה' בין כביכול לקבל סיפוק מעצמי.

[מה הפשט ב"ויגבה לבו בדרכי הוי'"[נ]?] גם זה, הכל מדובר. או שזה נקרא "שמינית שבשמינית"[נא], שהיא כדי ליזום מעשה. הבעל שם טוב אומר[נב] שזה סוד הפרה האדומה שמטהרת את הטמא ומטמאת את הטהור, שיש קצת הגבהה שצריך בשביל לקום בבוקר ולעשות משהו, שהדבר הזה קודם מטהר את הטמא, הטמא הוא אחד ששוכב, שלא מסוגל לקום, אז צריך קצת "שמינית שבשמינית" כדי ליזום. אבל ברגע שעשית משהו, אותו הדבר שעכשיו טיהר אותך הוא ארס הנחש שיכול עכשיו להמית אותך, בסוף.

זה הפירוש של הבעל שם טוב על "אתה תשופנו עקב"[נג], עקב הוא סוף המעשה. "הוא ישופך ראש" עם קצת שמינית שבשמינית שבו הוא יהרוג אותך בהתחלה בראש, אבל אתה "תשופנו עקב", בסוף המעשה אם הוא ישאר עם סיפוק ממה שהוא עשה אתה תהרוג אותו, ככה ה' אומר לאדם. זה פירוש של הבעל שם טוב על פרה אדומה, שמטהרת את הטמא ומטמאת את הטהור, אותו הדבר גופא. זה נקרא שביעות רצון. שוב, זה דבר דק שבדק, זה עיקר הדקות של עבודת ה'. שוב, אפילו צדיק גמור לא ניצל מזה, אבל צריך להיות מודע לזה.

"הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה, של ועבדתם" צריך להזהר שלא יהיה לו שביעות רצון מעבודתו.

סיפוק עוצר התקדמות

עכשיו הוא מסביר מה קורה שלאדם יש שביעות רצון מעצמו, מהעבודה שלו.

שֶׁאָז נִשְׁאַר לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ וְאֵינוֹ מוֹסִיף לְהַלֵּךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ (ער שֶׁטַּעְלט זִיך אַ און גייט נִיט ווייטער).

ברגע שיש לאדם שביעות רצון הוא כמו כל מכונה. מכונה עובדת אם יש חיכוך בתוך המכונה. שביעות רצון גורמת חיכוך במכונה. ברגע שאדם עושה ככה לעצמו, שהוא 'מבסוט' מעצמו – הוא מגביל את עצמו. כלומר, הוא אומר 'די, מספיק, יפי, איזה יפי', אז ברגע שהוא אומר לעצמו 'איזה יפי' הוא עומד והוא לא מתקדם הלאה.

כמו שאמרנו עיקר הענין-הווארט של הרבי היה אף פעם לא לעצור ולא לעמוד, ולא לומר לעצמו 'כמה טוב, כמה יפי'. [אבל לפעמים זה יכול לעזור לאדם] עוד פעם, כל הדברים האלה טובים בתחילת העבודה בכלל. או תחילת העבודה הפרטית, כמו שאמרנו קודם – כל פעם צריך להתחיל מחדש, או בכלל תקופה ראשונה שאדם עדין בקטנות מוחין יחסית, שהוא בתחלת עבודת ה' שלו, שרק עכשיו חוזר בתשובה, או רק עכשיו מתעורר לעבוד את ה' בכלל. בתקופה הראשונה כן צריך המון התפעלות, והתפעלות תמיד מעורבת עם הרגשה טובה עם עצמי, כמה שטוב אני. נסביר את זה גם כן קצת יותר בהמשך.

כל פעם אם אתה צריך את זה, באמת צריך את זה, בשביל להתקדם אז בסדר. בדיעבד זה בסדר, אבל לכתחילה, אחד שכל הזמן הולך כך, לא. עוד פעם, הדבר הזה שנקרא "אליבא דנפשיה"[נד], שאדם עובד כדי לתקן את עצמו, נקרא ה"שלא לשמה" בדרגה הכי גבוהה.

[אבל אם אדם יאמר 'לא עשיתי שום דבר' הוא לא יתקדם, כי ממילא לא משתנה שום דבר] אמרנו שאם אדם עלול מזה גופא ליפול, כלומר להיכנס לאיזו אדישות או משהו, אז צריך עוד פעם את ה"ויגבה לבו בדרכי ה'", את ההגבהה כדי להמשיך הלאה. אבל בתכל'ס, כשאדם בתנועה אמתית של "לשמה", לא בשביל לתקן את עצמו בכלל – הכל נסביר יותר – אז זה שהוא חושב על עצמו, אפילו עושה חשבון נפש 'הו האלט זיך', איפה אני עומד בעבודת ה', זה עוצר אותו, לא נותן לו להתקדם בלי סוף. זה עוצר את המכונה, מפסיק לעבוד ב'שְׁווּנְג'. העיקר הוא ה'שוונג' של המכונה הבלתי נפסק, וכל הזמן מתגבר והולך.

תחילת העבודה "לא לשמה"

אם זה לא הולך ככה – אין הכי נמי – על זה כתוב "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה"[נה]. מה זה "שלא לשמה"? כתוב ש"לא לשמה" הכוונה "אליבא דנפשיה", שבאמת הוא צריך את זה בשביל להרגיש שהוא מתקן את עצמו, שהוא משתפר ושהוא מקבל מדרגות. כל זה נקרא "אליבא דנפשיה", שהוא ה"שלא לשמה" שאף אחד לא יכול להפטר ממנו. בתחילת עבודת ה' כולם – אפילו צדיק גמור – צריכים לעבוד קודם לתקן את עצמם ואחר כך רק בשביל ה', לא בשביל לתקן את עצמם.

כל פעם כשאתה לא עובד בשביל לתקן את עצמך אתה בכלל לא עובד ואין לך שום מוטיבציה, שום כח מניע – זאת אומרת שאתה עדיין בדרגה הראשונה, שאתה זקוק בשביל העבודה לחשוב על עצמך.

[כמו שפעם מישהו עבר אצל הרבי והרבי אמר לו שהוא צריך לעסוק להניח תפילין לאנשים. הוא הקשה: 'אני עצמי לא מניח', הרבי אמר 'מה הם אשמים?'] אין הכי נמי. עוד פעם, כמו היהודים הפשוטים לגמרי של הבעל שם טוב, שלא מתחיל להיות שייך להם למדוד את עצמם, שהם בכלל לא מחפשים מדרגות, שמדרגות הן לא חלק מהמודעות שלהם בכלל. כמו אותו ילד ששורק או משהו כזה, ברור שאצלו יש עבודת "לשמה" לכתחילה, בגלל שהוא לא חושב על עצמו בכלל. אבל ברגע שאדם קצת מתבגר הוא נופל לכך שהוא מסתכל על עצמו איפה אני עומד. בתחלה כשהוא רק מתחיל להיות תלמיד, הוא נכנס לישיבה עושים לו מבחן כמה קיבלת. הכל נעשה "שלא לשמה", אבל "שלא לשמה" הזה גם הוא נצרך בשביל להגיע אל ה"לשמה" האמתי.

על המשיח כתוב "נגלה ונכסה ונגלה"[נו]. זה בע"ה הולך להיות הנושא של השבוע הקרוב, של ג' תמוז. אז גם בעבודת האדם יש כל הזמן נגלה ונכסה. נגלה הוא איזה גילוי של "לשמה", אבל הנגלה הזה הוא נכסה, ואז צריך לעבוד את ה' בקושי יחסית, שהנגלה נכסה, ואז חוזר להיות נגלה בדרגה יותר גבוהה.

לעניננו, יכול להיות איזה ילד לגמרי תמים שאצלו יש נגלה, שהמשיח אצלו נגלה בטבעיות, אבל אותו אחד ברגע שיתחיל להיות תלמיד ישיבה, לחזור בתשובה 'רסמית' אז הוא נכסה, המשיח נכסה ממנו, ואז יש לו עוד דרך ארוכה שהמשיח יתגלה אליו עוד פעם. זה הכסף והשטר והביאה של הבעל שם טוב[נז], ש"האשה נקנית בשלש דרכים"[נח]. [קשה היום למצוא כזה ילד תמים בכתה א] בסדר, אולי לגבי בית ספר אי אפשר, אולי דוקא אחד בבית ספר לא דתי עדיין יכול לתפוס אותו רגע של אמת, בענין ה', בורא העולם.

החסרון בנתינת ציונים

[טוב בסדר, זה הנושא שלנו עכשיו. מה הוא אומר קודם? שברגע שלאדם יש שביעות רצון מעצמו-מעבודתו הוא נשאר לעמוד על עמדו ואינו מוסיף להלך] כִּי, נוֹסָף לָזֶה שֶׁהֶרְגֵּשׁ דִּשְׂבִיעוּת רָצוֹן יָכוֹל לִגְרוֹם לְכָךְ שֶׁהָאַהֲבָה וְיִרְאָה שֶׁכְּבָר נוֹלְדוּ וְנִתְגַּלּוּ לֹא יִהְיוּ בְּקִיּוּמָם [אם הוא באמת אוהב, אם הוא הגיע לאהבת ה' באמת – אז באותו רגע שהוא יהיה שבע רצון מזה שהוא אוהב את ה', אז זה יקטול, זה יהרוג אצלו ממש את אהבת ה'. הוא לא יכול לאהוב את ה' ולהסתכל על עצמו ולהיות 'מבסוט' מכך שאני אוהב את ה'. באותו רגע שהוא יקבל שביעות רצון מעצמו, שהוא אוהב את ה' – זה גומר את האהבה] (שזהו"ע דִּמְשַׁכֵּלָה [זה מה שכתוב בהמשך הפסוק "לא תהיה משכלה". מה זה "משכלה"? שהיא מולידה בנים וקוברת אותם. אז ככה הוא אחד שמוליד אהבה אמתית לה', אבל אחר כך מתוך שביעות רצון הוא הורג אותה, הוא "משכלה", מוליד וקובר]), הִנֵּה גַּם בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵד [אפילו שהוא לא קובר] עֲבוֹדָתוֹ בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה, תִּהְיֶ' עֲבוֹדָתוֹ בִּמְּדִידָה וְהַגְבָּלָה, בַּמִּדָּה הַנִּדְרֶשֶׁת מִשְׂבִיעוּת הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ.

זה מה שאמרנו קודם: אדם שכל דבר מודד איפה אני נמצא, שנותן לעצמו ציון, שזו שביעות רצון למה שהוא עושה, הציון הזה שהוא נותן לעצמו, איך שלא יהיה, אפילו שהוא לא קוטל את הדבר – הוא ודאי מגביל אותו, בגלל שאם יש לי שביעות רצון מכך, ממדה מסוימת של אהבה, אין שום סבה נפשית שתהיה לי יותר אהבה מזה, או יותר עבודת ה' מזה, בגלל שאני כבר 'מבסוט' מעצמי, אז מה אני צריך יותר מזה? [בלימוד, אם אדם לומד הרבה דפים, אם היה לי באמת אהבה הייתי יכול ללמוד בלי סוף] גם לזה נגיע תכף בהמשך.

למה הדבר דומה באמת? לאחד שחוזר בתשובה, נכנס לישיבה, כלומר ישיבה שלא לומדים בה קבלה וחסידות, ואומרים לך 'לא שאנחנו מתנגדים לזה, רק שקודם צריך ללמוד גמרא הרבה שנים גמרא, תדע, ככה בכלל אתה לא מבין שום דבר, אתה סתם מרמה את עצמך, נדמה לך שאתה מבין מה שאתה קורא, אם לא תלמד כמה שנים טובות גמרא אתה תהיה כל הזמן באשליה'. אני אומר את זה טוב וזה גם נכון. 'קודם תלמד טוב-טוב גמרא, אתה תברר את הראש שלך בכלל ואז תתחיל געזונטער הייט, לבריאות, תלמד מה שאתה רוצה – חסידות, קבלה, לא מתנגדים לזה חס ושלום'.

מה קורה? מה שקורה בדרך כלל שבמשך הזמן, נאמר שזה בחור מוכשר, ככל שנכנס יותר לנגלה, לגמרא – גם כן מטפחים אותך בישיבה שיהיה לך שביעות רצון מההשגים שלך – ככל שהוא משיג יותר-מצליח יותר ואז הוא גם יותר ויותר מבסוט מעצמו, לאט לאט בלי לשים לב הוא מאבד את המוטיבציה שלו. בהתחלה הוא היה 'מת' על הקבלה, רק קבלה, אבל שכנעו אותו שקודם צריך ללמוד גמרא והלכה. שוב, אם הוא באמת מצליח בזה והוא מקבל את כל הגיבוי החברתי והמוסרי שהוא עילוי, שהוא 'תכשיט' ושהוא בן עליה – עכשיו שמעתי עוד ביטוי, שהוא 'בן עליה אמתי...', זה מבני העליה האמתיים – לאט לאט הוא עלול לאבד את המוטיבציה שלו פשוט.

זה מה שהרבי כותב כאן, ששביעות רצון מגבילה אותך פשוט. אפילו שהיא לא קוטלת אותך, שביעות הרצון עלולה לקטול אותך, אבל אפילו שהיא לא קוטלת אותך היא ודאי מגבילה אותך. בגלל שאם אתה 'מבסוט' מכך אתה לא צריך משהו אחר, הכל בסדר, מספיק. להפך – יש לך גם חשש, היצר הרע חושש 'אם אני אעזוב את זה קצת אז אולי אני אפול מה'מבסוט' הזה שיש לי'.

"בארצך" – שביעות רצון מעצמך

ועז"נ לֹא תְּהִי' מִשֶּׁכָּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ,

כאן הוא מפרש את המלה "בארצך", פירוש מיוחד. ארץ היא רצון[נט]. [מקבלה לא יכול להיות שביעות רצון?] אין הכי נמי, נכון מאד. נגיע לזה תכף, ודאי יכול להיות גם הפוך. אם הוא הולך לאיזה מקום ש'רק צריך ללמוד קבלה ואתה גדול בקבלה ויש לך נשמה גבוהה... תדע לך שיש לך נשמה הכי גבוהה, לא ראיתי כזו נשמה הרבה זמן, אתה רק בשביל קבלה...'. אז גמרנו עם אותו אחד. אין הכי נמי.

[לא יכולה להיות שביעות רצון שהצלחתי להגיע לזה, ויחד עם זה עדיין יש לי מוטיבציה להמשיך הלאה, שאדם עדיין לא השלים את עצמו?] תכף, זה נראה בהמשך, הרבי יסביר את עצמו.

עכשיו הוא אומר מה זה "בארצך", כל הדרוש הזה הוא מפרש על המלה "בארצך" בפסוק "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", מה זה "ארצך"? ארץ היא רצון, והיא גם יכולה להיות שביעות רצון. "ארצך" הוא דורש שביעות רצון מעצמך, שיש עוד מדרגה שלישית שצריך להינצל או להיזהר ממנה. צריך להינצל מ"משכלה", מאחד שמוליד וקובר, צריך להינצל עוד יותר מ"עקרה", או שתי מדרגות של "עקרה" – יש "עקרה" במח ויש "עקרה" בלב – ויש עוד מדרגה של "בארצך", שזו שביעות רצון מעצמך, ועל זה נאמר "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך".

בְּאַרְצְךָ דַּיְקָא, שֶׁאֶרֶץ הוּא מִלְּשׁוֹן רָצוֹן, הַיְנוּ, שֶׁלֹּא יֻרְגַּשׁ אֶצְלוֹ אֲפִלּוּ שְׂבִיעוּת רָצוֹן בִּלְבַד מֵעֲבוֹדָתוֹ

כלומר, שבנוסף לכך שלא יהיה לו רצונות אחרים, לא רצונות של עבודת ה', או רצונות מוסווים שזה נדמה לו שהם עבודת ה' אבל הוא מרמה את עצמו שהוא חושב שמצוה זו רוצה ומצוה אחרת הוא לא רוצה, מה שהוא הסביר קודם כאן.

[אז לא רק שאין לו שביעות רצון מהעבודה האמתית שלו] (וּפְשִׁיטָא שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִרְגָּשִׁים הָרְצוֹנוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁאָז הוּא כְּלִי מָלֵא [ברגע שהוא מלא רצונות, על זה הוא הסביר קודם שהוא נקרא "כלי מלא"] שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק [שהוא לא מחזיק את הרצון האמתי של ה'], שֶׁאֵין לוֹ בֵּית קִבּוּל כְּלָל, [שזו] בְּחִינָה הָא' [הכי גרועה] דְּעֲקָרָה הַנָּ"ל).

"לך לך מארצך" – משביעות הרצון שלך

אם כן, לפי מה שהוא הסביר קודם, יש כאן גם "משכלה", גם שתי מדרגות של "עקרה" ויש עוד מדרגה של "ארצך", שהיא שביעות רצון מעצמך, שזו התוצאה הישירה העיקרית של חטא אדם הראשון. לכן על אותו "ארצך" כתוב "לך לך מארצך"[ס]. אם כי שכאן "ארצך" על פי פשט היא ארץ ישראל, "אל הארץ אשר אראך" שבסוף אצל אברהם אבינו הראשון, אבל אי אפשר להגיע לארץ ישראל האמתית – שזו האצילות, בטול במציאות, כמו אברהם שהוא מרכבה[סא], שבטל לגמרי לרוכב עליו, שזה ה' – לפני שהוא יוצא מ"ארצך", "לך לך מארצך". אז גם כאן יש בחינה של "ארצך".

לפי זה, אם "ארצך" קשורה עם אותה "ארצך" של אברהם אבינו – היא חוץ לארץ. זאת אומרת שעיקר הסכנה גם פה – ברגע שיש שביעות רצון מההישגים שלנו בארץ ישראל היא הופכת להיות "ארצך", שזה ממש לטמא את הארץ. ארץ ישראל הופכת להיות כמו חוץ לארץ, ברגע שיש לנו שביעות רצון מעצמנו כמה אנחנו השגנו פה, כמה "כחי ועצם ידי"[סב] היה פה. בסדר, תכף נגיע לפתרון של כל הענין.

להתהלל – 'פון זיך אליין'

וּמַמְשִׁיךְ בַּכָּתוּב אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, שֶׁזּוֹהִי הָעֵצָה הַיְּעוּצָה כְּדֵי לִפְעֹל בְּנַפְשׁוֹ הֶרְגֵּשׁ שֶׁל הָעֵדֶר שְׂבִיעוּת הָרָצוֹן

איך אפשר להילחם? כמו הסיפור המפורסם של הבעל שם טוב, לפני שהוא הסתלק התלמידים שאלו אותו מי יהיה הממשיך, איך למצוא את הרבי, אז הוא אמר שתלכו מצדיק לצדיק ותשאלו אותו איך נפטרים מגאוָה, וכל מי שיאמר לך עצה זה לא זה. רק כשתגיעו לאיזה צדיק והצדיק יאמר שגם אני יושב באותו פחד, זה הביטוי, הוא הצדיק שצריך להתקשר אליו.

בכל אופן, מה התורה אומרת? הדקות שבדקות של גאוה היא שביעות הרצון מעצמו. הרמב"ם פוסק "לא מיניה ולא מקצתיה"[סג], אם כי שיש גם את ה"שמינית שבשמינית" שקודם הסברנו מתי היא במקום לפי החסידות. אבל הרמב"ם פוסק את ההלכה "לא מיניה ולא מקצתיה", שהיא כמו כעס, שזו עבודה זרה ממש.

[איך הרמב"ם יפרש את "ויגבה לבו בדרכי הוי'"?] איך הרמב"ם יפרש את הפסוק הזה? אפשר לפרש על דרך "שמחו צדיקים בהוי'", כמו שאמרנו קודם, על דרך ש"ויגבה לבו בדרך הוי'", לא כתוב 'ויגבה לבו בעצמו', "ויגבה לבו בדרכי הוי'" שיש לו הגבהה מזה שהוא הולך בדרך ה'. מה הפשט? עוד פעם, קודם כל הפשט הכי פשוט: מי זה כתוב? על יהושפט, הוא מלך.

["אל יתהלל חכם בחכמתו"[סד]] כן, "כי אם זאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי... כי באלה חפצתי". ["יתהלל המתהלל", מה הפשט שם?] שם הוא כותב בפירוש, לא "בחכמתו", לא "בגבורתו, לא "בעשרו", רק "השכל וידע אתי". [אבל משמע שהוא כן מתהלל] אבל הוא שלל כל מה שיכול להיות הוא. אז סימן שיש באמת במה להתהלל, כמעט מתרץ את זה – שזה גילוי אלקות.

[מה הכוונה להתהלל?] להתהלל זה גם 'פון זיך אליין', באופן ממילא, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל", לא יהלל, "יתהלל המתהלל". כתוב "לפי שכלו יהֻלל איש"[סה], כתוב "יהֻלל" שזה מאיר אצלו, "יהל אור"[סו], "יתהלל" הוא משהו מאיר, איזה אור מאיר אצלו, הלל הוא אחד מהלשונות של אור. כשהאדם הוא "השכל וידע אתי... עֹשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי"[סז], הוא מתמלא, הוא מתהלל.

זה שאחרים יהללו אותך, מה הפסוק אומר? "יהללך זר ולא פיך"[סח]. בכך שהזרים-האחרים מהללים אותך זה נקרא שאתה מתהלל, אתה לא מהלל את עצמך [יש פירוש ש"יהללוך זרים", ואם "לא" אז "פיך"...] כן, זה כשמגיעים למקום שלא מכירים אותך. בסדר, זו הצלת נפשות, אתה צריך להציל את עצמך, זה בדיעבד, זה הסיפור שם על הגמרא[סט]. זה גם כן בדיעבד, לא יודע אם כולם יעשו את זה, אבל מותר.

"ויגבה לבו בדרכי ה'"

לגבי "ויגבה לבו בדרכי הוי'" על מי זה כתוב? על יהושפט מלך ישראל. על כל מלך כתוב "ותהי המשרה על שכמו"[ע], יש לו תפקיד, כמו שהרמב"ם כותב[עא] – מה התפקיד של המלך? לתקן את העולם. אז יש לו תפקיד, הוא חייב להתעלות למשרה שלו, לקבל על שכמו, כמו שליחות, שאתה שליח לענין הזה, אז כדי לקבל את השליחות אתה צריך הגבהה. זה פשט הפסוק, שהוא עשה כל מיני תיקונים במדינה היות ש"ויגבה לבו בדרכי הוי'".

הוא ביער עבודה זרה, העיקר שהוא עשה – חינוך, שהוא לימד תורה, הוא עשה תלמודי תורה בכל מקום בארץ ישראל. זה עיקר העבודה של יהושפט. בשביל זה צריך יזמה, כאילו אמונה-בטחון. אנחנו מדברים הרבה על בטחון עצמי, נצח, שאתה בוטח בכחות שה' נותן בך ונותן לך כדי לישם את השליחות שלך.

תכף נראה מההמשך שזה גופא לא שייך בכלל לשביעות רצון מעצמך. כמה שלא תעשה – אדרבה, זה בדיוק מה שהרבי רוצה להסביר. עוד פעם, הנקודה הזאת של אי שביעות רצון היא הנקודה העצמית של הרבי, וכמה שהוא לא קיבל שליחות וכמה שהיה לו המון-המון "ויגבה לבו בדרכי הוי'" עד כדי משיח, אין אחד שיש יותר "ויגבה לבו בדרכי הוי'" מאשר הרבי, וביחד עם זה אין אחד שיותר שולל וממש שונא את שביעות הרצון מעצמו מהרבי. חייבים לומר ששני הדברים האלה לא סותרים אחד את השני, אלא אפילו הולכים ביחד. תכף הוא יסביר את זה.

ג. "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותו" – מרוב טרדת השליחות

מרוב טרידות בשליחות אין פנאי לחשבון נפש

בכל אופן יש עצה, יש משהו, התורה אומרת משהו, שכדי להינצל מ"ארצך" צריך להתבונן בהמשך הפסוק "את מספר ימיך אמלא", שבתוך המלים "את מספר ימיך אמלא" שם יש את העצה לשביעות רצון.

וְהָעִנְיָן בָּזֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְבּוֹנֵן שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ יָמִים קְצוּבִים, יָמִים יוּצָרוּ [ולא אחד בהם] גּוֹ', לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, וּבְכָל יוֹם, בְּכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע צָרִיךְ לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ לְמָלֵא שְׁלִיחוּתוֹ בְּעָלְמָא דֵּין, הֲרֵי הוּא טָרוּד בָּזֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי כְּלָל לַחְשֹׁב אוֹדוֹת עִנְיָנִים שֶׁל מַדְרֵיגוֹת [אם לאדם יש עבודה-שליחות אין לו רגע פנאי לחשוב על מדריגות, איפה-באיזו מדרגה אני עומד, אני נמצא].

וע"ד מַאֲמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ מוֹלִיכִין אוֹתִי, וּמֵהַבֵּאוּרִים בָּזֶה, שֶׁמִּצַּד גֹּדֶל טִרְדָּתוֹ בְּמִלּוּי שְׁלִיחוּתוֹ לֹא הָיָ' לוֹ פְּנַאי לָשִׂים לֵב (צוהערן זִיךְ) [לעצמו, לשמוע או להתבונן בעצמו איפה אני עומד] לְמַדְרֵיגוֹת שֶׁלּוֹ. וְהַיְנוּ, שֶׁהוּא טָרוּד וְשָׁקוּעַ כָּל כָּךְ (עֵר אִיז אַזּוֹי פִיל פַארְיָאגֵּט [הוא כל כך יגע, כל כך טרוד. "פאריוגט" זה לא סתם, טרוד תוך כדי יגיעה להשיג משהו], אוּן פַארְטְרוּנְקֶען [הוא כל כך לחוץ וכל כך שקוע בתוך הענין שלו]) בְּמִלּוּי שְׁלִיחוּתוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה וּבְכָל רֶגַע, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה נַעֲשָׂה עִם שִׂכְלוֹ וּמִדּוֹתָיו [הוא לא בוחן כאן את עצמו מה קורה עם השכל שלי, מה קורה עם הרגש שלי, עם הלב שלי], ועאכו"כ בְּנוֹגֵעַ לַמַּדְרֵגוֹת הַנֶּעְלָמוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ [כל שכן לגבי מה קורה בתת מודע שלי].

זריזות במתינות

כאן עיקר הענין שלנו היום להעמיק בזה. לפי זה יש כביכול אידיאל, שאדם עובד את ה' בצורה אידיאלית אז לא שייך אצלו חשבון נפש, בגלל שאין לו זמן בשביל חשבון נפש.

מה כתוב בתניא? בתניא לא כותב ככה לכאורה, הוא רק מגביל את זה. בתניא הוא אומר[עב] שחשבון נפש עושים רק מתוך התבוננות מיוחדת שאתה יכול להתבונן נגד מי חטאת. חשבון נפש היינו לחפש את הלא טוב, הלא בסדר, חטאים. הוא אומר שאם נופלת לך איזו עצבות בתוך היום, בתוך העבודה שלך היא ודאי מהיצר הרע כדי לבטל את העבודה שלך. לכן אתה חייב לדחות אותה לסוף היום, שאתה יכול בשקט לפני השינה, כמו קריאת שמע שעל המטה או תיקון חצות[עג]. [אז אתה יכול להתבונן בה'] נכון בדיוק, אתה יכול להתבונן בה', וברגע שיש לך ציור של הקב"ה – אז המקום לחשוב שנגד ה' חטאתי ולהתוודות-לבקש סליחה, ולהיות בטוח שה' סולח לך, כמו שכתוב בתניא. אז אתה יכול ללכת לישון בשקט. אבל אם נופלת לך העצבות מהחטאים במשך היום היא ודאי מהסטרא אחרא, לבטל אותך מהעבודה.

כאן הרבי אומר שהאדם כל כך טרוד, כל כך שקוע, כל כך לחוץ בעבודת ה' שלו, שזו ההתבוננות "את מספר ימיך אמלא", שיש לו כך וכך רגעים כדי לפעול את התיקון וחבל על כל רגע. זה חשבון פשוט, הוא אומר שכאן החשבון הפשוט הוא חשבון הנפש. כאילו שאדם מתחיל לעשות חשבון, כמו בעל עסק, כל שנה הוא צריך לעשות ספירת מלאי ולעשות חשבון מהעסק, אם הוא באמת לחוץ מאד על העסק והוא מתחיל לעשות חשבון אז הוא עושה כביכול עוד חשבון על חשבון – האם יש לי זמן לעשות חשבון? אני צריך עוד פרוטה להרוויח, עוד שקל, עוד דולר להרוויח, אז אין לי זמן לעשות חשבון על מה שהיה, אפילו שלכאורה זו הדרך הנכונה-המתוקנת כדי להתקדם. אבל אם אתה באמת-באמת כל כך טרוד ולחוץ ושקוע, אז חבל על הרגע לעשות את החשבון – תעשה עוד שקל בזמן הזה, תעבוד עוד.

מה ששאלו, לכאורה כל הענין כאן שרוצים לשלול את הרגש עצמך או הרגש מעלת עצמך, לא לחפש 'מדרגות' – הכל קשור עם הביטוי של הבעל שם טוב "זריזות במתינות"[עד]. החטא הראשון שגרם שביעות רצון מעצמך הוא פגם בדעת, "עץ הדעת טוב ורע". זה פגם בדעת של האדם, לא בחכמה, לא בבינה, רק בדעת. בכתר שם טוב הבעל שם טוב אומר שתיקון הדעת הוא המושג "זריזות במתינות". זה כל הזמן שאדם רץ-רץ-רץ. בלשון הבעל שם טוב – תיקון חטא עץ הדעת הוא זריזות במתינות, ביטוי שהרבי לא משתמש כאן, אבל זה הענין של הרבי.

אז מה השאלה כאן? שאת הזריזות ראינו כאן, שכל הזמן אין לו רגע-שקט, הוא כל הזמן רץ, אבל איפה המתינות? זו הבעיה שלך. אם נחפש את המתינות, שלא תתכן זריזות בלי מתינות, אז את הבעיה שלך נפתור. זה חלק מהענין כאן, ודאי שהרבי הוא לא רק זריזות בלי מתינות, האיזון שזה עצמו נשיאת הפכים-פרדוקס, צריך לעבוד את ה' כל הזמן "זריזות במתינות". מה שהוא כותב כאן שאם אתה ב'שוונג' של עבודה אין לך זמן לחשוב איפה אני עומד בעבודת ה'.

"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי" – הלא מודע

הדוגמה שהוא מביא היא מרבן יוחנן בן זכאי שאמר ש"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי"[עה], ויש לזה כמה פירושים. הפירוש כאן של הרבי הוא לא הפירוש הרגיל. הפירוש הרגיל בחסידות[עו] הוא שכל צדיק יודע איפה הוא עומד במודע שלו, בכוחות הגלויים שלו, אבל כאן רבן יוחנן בן זכאי מגלה לנו – זה אחד מהמקורות בש"ס שיש לאדם לא-מודע, לא רק מודע. זה אולי ה-מקור בש"ס הכי חשוב לענין שהוא לכאורה חידוש של הקבלה, אבל בלי להסביר. ההסבר הוא חידוש של החסידות, שיש לאדם לא-מודע, והלא-מודע הוא אין סוף ביחס למודע.

לגבי רע, יש רע גלוי ויש העלם הרע. היות ש"מרובה מדה טובה"[עז] אז יש טוב גלוי וכל שכן שיש טוב נסתר. אבל כשאדם עושה חשבון נפש, מה ההבדל החסידות לבין המוסר? המוסר רק מודה ומודע למודע, וממילא כל החשבון הוא רק המודע. אפילו אם תאמר שיש תת-מודע, אפילו שיסכים לך שיש דבר כזה, אבל הוא יאמר לך שהתורה לא דנה בו. התורה מחייבת את האדם רק על המודע שלו, לא על התת-מודע שלו. הוא לא נוגע. אז הוא עסוק רק במודע.

עיקר החידוש של החסידות הוא שיש לא-מודע. למה חשוב הלא-מודע? בגלל שכל מה שיש לך במודע הוא תוצאה של הלא-מודע, הכל בא משם. לא יעזור לך לומר שהתורה לא דנה אותי שם, בגלל שכל מה שבמודע זו תוצאה שנובעת מהלא-מודע. לכן מי שבאמת רוצה לתקן את עצמו צריך להיות מודע ללא-מודע, ולנסות איכשהו להגיע אליו.

יש בלא-מודע גופא הרבה-הרבה רבדים. יש רבדים שנקראים גלגולים קודמים. אלו גם כן רבדים של לא-מודע ויש יותר קרוב לגלגול שלך היום. ידוע שבקבלה וחסידות חותרים גם להגיע ללא מודע. מה המקור בגמרא שיש דבר כזה? אחד מהמקורות העיקריים הוא המשפט הזה של רבן יוחנן בן זכאי, שאומר ש"איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי". מה, הוא לא ידע מה הוא עשה? מצות, עברות? איך הוא יכול לומר כזה משפט? מסבירים שלרע ולטוב הגלויים הוא ודאי מודע. אבל מה שהוא אומר כאן לתלמידים שלו כשהוא בוכה, כאן הוא בכה לפני ההסתלקות, שמה שיש בהעלם הנפש אני לא יודע, אני לא יודע לגבי העלם הרע שלי.

[אולי זה על השוגג?] בסדר, את הפשט אפשר לפרש שהשגיאות הן מה שהוא עשה בשוגג. זה אכן מעשה שהוא עושה בשוגג, הוא עשה משהו לא בסדר, אבל כאן הוא לא אומר שהוא עשה משהו לא בסדר, הוא מדבר על הלא-מודע נטו, על ההעלם הרע נטו. ודאי שזה מופיע גם בשגיאות, יש בזה משהו. בכל אופן, זה הפירוש הרגיל בחסידות מה הכוונה כאן של רבן יוחנן בן זכאי.

יש איזה ווארט מפורסם, שהרבה מההתנגדות, אפילו בזמן האחרון לפני כמה שנים כשהיתה התנגדות חריפה נגד חב"ד, היא גם על מה שהרבי אמר וגם על מה שהוא אמר על אדמו"ר הזקן. היה איזה סיפור שכביכול איזה חסיד אולי יוכל להגיע אל אדמו"ר הזקן בעולם הבא למעלה, אז הוא אמר שאפילו איפה שאני נמצא אתה לא תכיר, לא תדע בכלל איך להתקרב אלי בעולמות העליונים. אם כי שמי שהוא דיבר עליו היה צדיק כנראה, או לפחות בינוני, אחד מהתלמידים הקרובים, הוא אומר שלא תמצא אפילו. [אין לך מה לחפש] כן, שאתה אפילו לא תמצא אותי בכלל שם, חבל על הזמן. על זה אמרו שכאילו רבן יוחנן בן זכאי אמר שאיני יודע, שהוא לא יודע באיזה דרך מוליכין אותו, ואדמו"ר הזקן כן ידע איפה מוליכים אותו. זה היה מקור לאיזו התנגדות שלמה.

"איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי" – מרוב טרדה בשליחות

שוב, זה הפירוש הרגיל. מה הרבי אומר כאן? כאן הוא לכאורה מפרש משהו אחר. הוא מפרש שהוא לא יודע באיזו דרך מוליכין אותו בגלל שאפילו עכשיו, גם ברגע לפני – אין לך "קריאת שמע שעל המטה" יותר מהוידוי לפני מההסתלקות מן העולם הזה ואפילו עד הרגע הזה ועד בכלל – אין לו זמן לחשוב על זה. מה שהוא אומר "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי" – לא היה לי זמן לחשוב על זה ואין לי זמן לחשוב על זה, אני פשוט לא יודע, בגלל שאני עסוק, "את מספר ימיך אמלא", אני עדיין עד הרגע האחרון, עד השניה האחרונה אני עסוק.

שוב, מה שהרבי כותב כאן בסוף ש"על אחת כמה וכמה בנוגע למדריגות הנעלמות שבנפש", במלים האלו הוא רומז לפירוש הרגיל, הקודם. הפירוש הקודם הוא שאת המודע הוא ודאי יודע, אבל הלא-מודע הוא לא יודע. עכשיו הרבי אומר שבכלל אין לו זמן לעשות חשבון נפש, לא על המודע ופשיטא לא על הלא-מודע, שהוא לא יודע. שאפילו על המודע אין לו זמן להתעסק, ופשיטא על מה שכתוב שהפירוש הזה הולך, על הלא-מודע שנקרא "המדרגות הנעלמות שבנפש", פשיטא שאין לו זמן ואין לו יכולת להתעסק עם זה.

[איך יש לו זמן לדעת את הפשט ברבן יוחנן בן זכאי?] מה, לרבי? [כן, בכלל, בן אדם שיש לו במה להתעסק] תכף נראה שהרבי בוכה על עצמו, הולך לבכות. הוא אומר שתעשה את ההתבוננות ואז תתחיל לחשוב אם אתה באמת שם או לא. הוא אומר שאפילו צדיק גמור לא כאן. הוא מתאר מצב שהרבי שואף אליו, אולי כאן ברגע האחרון הוא ככה. אולי דוקא כאן הוא הגיע למדרגה כזאת, מה שהוא כותב בהמשך שאף אחד לא במדרגה הזו, זה רק אידיאל, זו שאיפה. [אז זה תהו] זה מה שצריך לנסות להסביר.

[למה יש החילוק הזה בין עבודת ה' לבין החשבון נפש? זה חלק מעבודת ה', כמו יש לך זמן לשאר עבודת ה' יש לך זמן לחשבון נפש] אם אני אוהב את ה' ברגע הזה, אז יפי – בשביל ה' זה טוב. אבל זה שאני צריך לתת לעצמי ציון זה לא חלק מעבודת ה'. אין כזאת מצוה לתת ציונים לעצמי.

[מה שצריך לתקן צריך לעשות] עוד פעם, אז אמרנו שיש מצב כזה, זה בדיוק מה שאמרנו קודם לגבי עסק, שבדרך כלל העסק צריך מדי פעם, אולי אפילו כל יום, לעשות חשבון בשביל לתקן לגבי מחר. [זה לא רק עסק כזה, זו שיטה] זו שיטה בחיים, כן, עוד פעם, זה נכון. [איזה עסק יש לה'?] הוא אומר שיש עסק שכולו ה', וה' באמת בעל העסק כאן ואני רק חייל נאמן, וכל רגע הוא נותן לי פקודות. העסק שלי הוא למלא את הפקודות. שוב, זו המנטליות של הרבי, שהוא חייל, כל הזמן חייל, וחייל לא צריך לעשות חשבון נפש. המפקד צריך לעשות חשבון נפש, אבל אני החייל, אני רק עושה מה שאומרים לי לעשות, כל הזמן.

ד. אחריות רבן יוחנן בן זכאי להעביר את כל התורה לדור הבא

רבן יוחנן בן זכאי – התלמיד הקטן של הלל הזקן

השאלה למה האב טיפוס לזה, או הדוגמה בחז"ל היא רבן יוחנן בן זכאי יותר מכולם? אז טוב, לגבי הדבר הזה ש"איני יודע", אמרנו שאולי קשור עם יבנה וחכמיה, שהוא לא יודע אם הוא עשה טוב שהוא בחר את יבנה במקום להילחם על ירושלים, אולי תכף נחזור לזה. אבל מה שמאפיין את רבן יוחנן בן זכאי יותר מכולם הוא שחז"ל רוצים לשבח אותו – הם משבחים אותו בכך "שלא הניח... דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא""[עח]. הגמרא מונה את כל המצות של התורה שהוא היה בקי בהן. המיוחד ברבן יוחנן בן זכאי יותר מכל חכם אחר, ככה חז"ל אומרים עליו, שהוא אחד כזה שהוא הולך על הכל.

[למה כתוב שהוא התלמיד הכי קטן של הלל הזקן?] הוא הכי ענו, תלמיד הכי קטן כנראה שהוא החזיק את עצמו הכי קטן. גם זה חלק מהענין, שבהיותו הכי קטן מכל תלמידי הלל הזקן הוא דוקא זה שהולך ומצליח ללכת על הכל, שאין כיוצא בו. [אז למה הוא הקטן?] אז אמרנו הרגע, שאולי הכי קטן בזה שמחזיק, כמו שהוא קיבל מהלל, כמו שהלל הוא הקטן, הוא קיבל את הענוה, "קטנתי מכל החסדים"[עט], שהוא קיבל את הקטנות. "מאן דאיהו זעיר איהו רב"[פ], באיזשהו מקום הוא היה גדול הדור, כן הוא היה גדול, מי היה הכי גדול? יונתן בן עוזיאל [אבל הוא לא היה מנהיג] הוא לא היה מנהיג, ורבי יוחנן כן היה מנהיג. בכל אופן רואים שהכי קטן, ספירת המלכות שהיא הכי קטנה, הוא הכי גדול. עליו אפשר לומר "מאן דאיהו זעיר איהו רב".

כמו הלל לגבי שמאי, כתוב ששמאי "חריפי טפי"[פא], היו יותר חריפים, יותר חכמים, הלל היו יותר קטנים בשכל, אבל היות שהיו יותר קטנים ממש בלב שזה "ענוים טפי" – בזכות זה הלכה כמותם.

בין התלמידים של הלל, שהוא עצמו הקטן, הכי קטן היה רבן יוחנן בן זכאי, ובמה הוא הצטיין? בזה שהוא היה 'כל בו'. ידוע בפרקי אבות – עכשיו בקיץ אנחנו אומרים פרקי אבות – כל שושלת הקבלה היא בפרק א', שכתוב 'זה קבל מזה', הזוגות קבלו אחד מהשני. איך זה הולך שם? "משה קבל תורה מסיני"[פב], הקבלה הראשונה היא משה מסיני, אחר כך עד אנשי כנסת הגדולה אין יותר קבלה, יש מסירה ואין קבלה. אחר כך יש עוד קבלה – "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק"[פג], זו הקבלה השניה. אחר כך יש 5 קבלות של זוגות, יוסי ויוסי "קבלו מהם", מאנטיגנוס, שחז"ל אומרים שכולל גם את שמעון הצדיק.

שלש קבלות של התורה

עוד פעם, זה דבר מאד-מאד חשוב. מה שנקרא יסוד הקבלה הוא בפרקי אבות – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", הכל הוא הקבלה הראשונה. ואחר כך כתוב "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר". הכל עדיין קבלת משה רבינו. הרמז הוא משה שמעון הצדיק ראשי תבות משה. ממשה עד שמעון הצדיק הכל קבלה הראשונה. בקבלה זה נקרא בחינת עקודים.

אחר כך יש קבלה שניה, שזו הקבלה של הנקודים, הנקודים הוא עולם התהו שנשבר. זו הקבלה של "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק", ו"הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם"[פד]. איך נשברה הקבלה הזאת? שיצאו ממנו צדוק ובייתוס. זו הקבלה השניה, הקבלה של עולם הנקודים, של עולם התהו.

מאמר אנטיגנוס – מקור לקראים

דרך אגב, מה זה אנטיגנוס? איזה מין שם יש לו? מה הפירוש של אנטיגנוס ביוונית? [אנטי-נגד] כן, אנטי הוא כנגד. רואים שהוא מתנגד, לכן יוצאים ממנו שנים כאלה... אבל מה הוא נגד? מה כל המתנגדים נגד? כמובן, הוא היה גדול, ממש 'שפיץ' חסידות, אבל השם שלו הוא אנטי גילוי אלקות. צריך לחפש בדיוק את המקור לשם הזה, אבל על פי פשט גנוס הוא אלקות. יש לו משהו של אנטי גילוי אלקות, בלשון רבים. צריך עיון, צריך לחפש באמת מה הפירוש המילולי ביוונית למלה. [כנראה שהוא נגד עבודה זרה] כנראה, משהו כזה. זה ודאי נגד ולכן הוא אומר שפיץ חסידות. הוא אומר ווארט כזה שלכאורה הוא איז'ביץ, משהו כזה, במיוחד לפי הגרסה "אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס". יש שתי גרסאות: או "שלא על מנת לקבל פרס" או "על מנת שלא לקבל פרס", שזו עבודת הצדיקים. אבל, שוב, קרה משהו שם, זה היה סיפור של אורות מרובים דתהו.

המשפט שלו שהוא אמר זה ה-דוגמה הקלאסית בחז"ל של אורות מרובים דתהו שאין להם עדיין כלים דתיקון. לכן חז"ל כמה דורות אחרי זה אמרו עליו את המשפט "חכמים היזהרו בדבריכם"[פה], כמו שהמפרשים אומרים[פו], שכמה דורות, הרבה דורות, לקח הרבה-הרבה דורות קצת לעכל את הסיפור הזה שקרה שם, ואחרי הרבה דורות חזרו ואמרו על אנטיגנוס "חכמים הזהרו בדבריכם".

למה? בגלל ששם מה שהוא אמר הוא אורות מרובים דתהו ועוד לא היה כלים מספיק של תיקון כדי להכיל את זה נכון. אז קרה שם פיצוץ, זה נקרא קבלה השניה. הקבלה הראשונה היא ממשה עד אנטיגנוס, אחר כך שם בקבלה השניה שוב יש שבירה. אחר כך מתחיל להיות התיקון שנקרא ברודים, נקרא עקודים-נקודים-ברודים. [קבלה ראשונה ושניה שמעון הצדיק ואנטיגנוס?] נכון, זה מה שאנחנו אומרים, שממשה ועד שמעון הצדיק ועד בכלל זו הקבלה הראשונה, ואנטיגנוס הוא הקבלה השניה. כל הקבלה הראשונה ממשה עד שמעון הצדיק הכל נקרא עקודים, שכולם עקודים בכלי אחד, ואחר כך בא אנטיגנוס שזה קבלה שניה, קבלה של נקודים, אחר כך יש חמש קבלות שזה כנגד ברודים. [מה זה נקודים?] נקודים הם עולם התהו שנשבר, שיש שם אורות מרובים בכלים מועטים.

[הם קשורים למימרא הזאת?] הם התלמידים שלו, זה שבר אותם, היו לו שני תלמידים – צדוק ובייתוס, והם שמעו את המשפט ואמרו שהוא כופר בעולם הבא, בתחית המתים. כל הרפורמה יצאה ממנו, כל הרפורמים, כל הקראים. הרמב"ם כותב^צא שזה מקור הקראים וכל הרפורמים למיניהם, הכל יצא מאנטיגנוס.

[למה הקראים?] הרמב"ם כותב בפירוש שאלו הקראים. [אז עוד לא היו קראים] על פי פשט הם אותו ראש, אבל הוא ממש כותב כאילו שהם צאצאים, המשך שלהם. מה שהתחיל אז עם צדוק ובייתוס המשיכו אחר כך הקראים. [למה דוקא כפרו בתורה שבעל פה?] זו שאלה מצוינת, הרמב"ם כותב בפירוש שבאמת רצו לכפור גם בתורה שבכתב, אבל פחדו שהעם יסקלו אותם, זה הלשון שלו. [כנראה לא רצו לא עד כדי כך] כמו הרפורמים של היום, הרפורמים של היום הולכים עד הסוף, לא שום דבר, אבל הוא אומר שאז הרפורמים פחדו מהעם אז עד כאן היו יכולים כאילו להפריד בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, אבל גם לכפור בתורה שבכתב הם הבינו שזה 'ניט שייך'. ככה הוא כותב בפירוש בפירוש של המשניות על המקום.

סיכום הקבלות

אז זו הקבלה השניה. מה הקבלה השלישית? יוסי ויוסי. אחר כך יש חמש קבלות, שלפי הסוד הן חמשה פרצופים של עולם האצילות המתוקן, נקרא ברודים. אז יש חמש קבלות של הזוגות, החל מיוסי ויוסי וכלה בהלל ושמאי, שעל זה כתוב משה – מחלוקת שמאי הלל. כתוב "משה משה לא פסיק טעמא בגוייהו"[פז], יש משה אחד של משה שמעון הצדיק, יש משה שני שזה מחלוקת שמאי הלל. זה רמז שכתוב במגלה עמוקות[פח].

בפרק הראשון יש 7 קבלות – "כל השביעין חביבין"[פט] – כולל י"ב אנשים, אבל שההיגיון שלו הוא שלש. עוד פעם, יש כמו בספר יצירה[צ] – 3-7-12, ככה זו החלוקה של פרק א בפרקי אבות, שיש שלשה סוגי קבלות כנגד עקודים-נקודים-ברודים: יש קבלת משה, קבלת אנטיגנוס וקבלת הזוגות, שכולן סוג אחד. בפירוט הזוגות הם חמש, אז זה 7 קבלות, אבל היות שבזוגות יש כל פעם זוג – אז הם 12 אנשים, בגלל שהחמשה זוגות הם 10 וביחד עם אנטיגנוס ומשה הם 12. עוד פעם, יש כאן חלוקה מדויקת כמו בספר יצירה, שיש 3-7-12. ה-3 מתחלק ל-7, וה-7 מתחלק ל-12. זה המבנה-ההגיון של פרק א בפרקי אבות.

הלל ושמאי – מ"ה וב"ן

מה סוף הקבלה? הלל ושמאי. יש עוד איזו קבלה. עד כאן בפרק א. פותחים-ממשיכים בפרק ב, ומה כתוב בו? "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי"[צא], זו הקבלה האחרונה. עוד פעם, לא כתוב על יונתן על עוזיאל או מישהו אחר שקבל. דווקא התלמיד הקטן הוא המקבל האחרון.

למה הוא כבר בפרק אחר? בגלל שזה בדיוק הסיפור של יבנה וחכמיה. זה נקרא ירידת מלכות דאצילות לגלות בעולמות התחתונים. חמשת הזוגות הם פרצופי האצילות. למה פרצופי האצילות הם זוגות? בגלל שכתוב בקבלה[צב] שבאצילות כל נקודה מתוקנת היא זוג של מ"ה וב"ן. לכל פרצוף יש זכר ונקבה, או עוד יותר עמוק – הוא מורכב ממ"ה וב"ן.

מה שאמרנו קודם, הלל הוא הנשיא ושמאי הוא אב בית דין. צריכים להיות שנים, כל הזוגות ככה, שצריך להיות נשיא ואב בית דין. מה זה נשיא ואב בית דין? מ"ה וב"ן, זכר ונקבה, שהם גם חסד וגבורה. הלל הוא הנשיא בגלל שהוא שם מ"ה, בטול – הוא הזכר, אבל הוא מכבד את אשתו יותר מגופו[צג]. הלל מכבד את שמאי כמו איש שמכבד את אשתו יותר מגופו, בגלל שהוא המ"ה.

דוקא שני אלה, הלל ושמאי, הם מ"ה וב"ן של פרצוף המלכות. הרי הם הזוג האחרון באצילות, יש חמשה זוגות, והזוג האחרון הם הלל ושמאי, אז הלל הוא הזכר של הנוקבא. לזוג הזה בקבלה קוראים יעקב ורחל, ושמאי הוא שם ב"ן.

קודם כל יש שושלת של בית הלל, אבל כל השושלת של בית הלל שכתובה בהמשך פרקי אבות לא נקראת קבלה. הכל שייך לקבלה של הלל בעצמו, אבל יש רק עוד קבלה אחת ובזה נגמרת הקבלה. הרמב"ם אומר שיש שושלת קבלה ממשה רבינו עד רב אשי[צד]. בחז"ל אין דבר כזה. בחז"ל שושלת הקבלה מונה שמונה קבלות, ממשה עד שמעון הצדיק, והכל דבר אחד. [מה זה מסירה?] מסירה פרושה למסור ממה שאתה קבלת. אבל קבלה פרושה לקבל משהו חדש, איזה "פנים חדשות באו לכאן"[צה]. [קבלה באה עם חידוש?] בקבלה יש איזה חידוש, כן. צריך באריכות להסביר את זה.

רבן יוחנן בן זכאי – האחריות להעביר את כל התורה הלאה

יש עוד קבלה אחת בפרק ב שהיא "רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי", שהקבלה הזאת זו קבלה באמת על הגבול. עוד פעם, מה החידוש? שהקבלה חוזרת להיות לאחד, חוזר להיות תהו. עד כאן היו זוגות, עכשיו זה כבר לא זוג, אלא חוזר להיות רק אחד, בודד. דווקא בגלל שהוא אחד הוא מקבל משנים על מנת להעביר את כל הידע של התורה לעולמות התחתונים, התפקיד שלו הוא להמשיך ממלכות דאצילות, שם ישנו הזוג הזה.

גם כאן קרתה איזה מן חצי שבירה. מהי חצי השבירה שקרתה כאן? תלמידי בית הלל ובית שמאי שלא שמשו כל צרכם, לכן התרבתה המחלוקת בישראל סתם, שגרמה להרבה אסון. שוב, הם עדיין במלכות דאצילות, הם עצמם, הלל הזקן ושמאי הזקן, אבל יש להם גם כן כבר הרבה-הרבה תלמידים שלא שמשו כל צרכם, שהם חלק מהמעבר לעולמות תחתונים וזה גרם לריבוי מחלוקת בישראל, גרם לריבוי אסון בישראל. אבל יש מי שהציל את המצב, שזהו רבן יוחנן בן זכאי שלקח את הכל.

היות שהוא לוקח את הכל – שוב, המגמה שלו היא להעביר בנאמנות את כל הידע, את כל האור הזה, מאצילות למטה לעולמות תחתונים – זה מסביר לנו הרבה-הרבה למה יש לו כזה אופי שחבל לו על כל רגע. יש אצלו כל כך "היום קצר והמלאכה מרובה"[צו]. יש אחד שיותר ממישהו אחר מרגיש את המשפט הזה, שזו ההתבוננות של "את מספר ימיך אמלא", ש"היום קצר והמלאכה מרובה", ואי אפשר לבטל שום רגע, חבל על כל רגע.

אני גם חייב לאסוף את הכל, כביכול הכל עומד עלי, להעביר הכל. אז מצד אחד אפשר להבין שאחד כזה צריך להיות עם המון "ויגבה לבו בדרכי הוי'", יש לו כזאת משימה לפניו. מצד שני הוא לא יכול לעשות שום חשבון, אם יש לו כזאת מגמה.

עוד פעם, המגמה שלנו נאמר, רק נחשוב רגע – עליך זה עומד להעביר את התורה לדור הבא. אם לא אתה – כל התורה ממשה רבינו הכל הולך 'פייפן' ח"ו. אז מה? יש לך זמן לחשוב כמה אני אוהב את ה', כמה אני ירא את ה'? ככל שגדולה המצוה, במיוחד דבר כזה שצריך – עוד פעם – צריך להוציא אל הגלות את התורה. מה זה גלות? מקום שלא אוהבים את ה' ולא יראים את ה'. המצוה שלי היא להביא למקום כזה שאין בו אהבת ה', אין יראה ואין שם עבודה לשמה, אין שם מדרגות, אין שם צדיקים, וכל הענין שלי להעביר את התורה לשם. אז מה, יש לי זמן לחשוב אם אני צדיק או לא צדיק?!

[זה לא זמן, זו יעילות] זה מה שהוא אומר, השאלה אם זה יעיל או שעושה הפך היעיל. תכף נסביר את זה יותר.

הדבר שהכי מאפיין את רבן יוחנן בן זכאי, יותר מכל דבר אחר, שלאור זה נבין יותר טוב, שהוא חייב את הכל בדת, בגלל שהכל עומד עליו, מדבר קטן עד דבר גדול. מה הרבי אמר קודם? ששביעות רצון או אפילו חשבון נפש איפה אתה מחזיק תלויים בכך שהעבודה שלך בגבול, שזה מוגדר.

לגבי מה שאתה אומר יעילות – מתי בעסק יש יעילות מחשבון נפש על העבר? אם אתה מתכוון להמשיך את הקו. יש לך איזה קו יצור, נאמר, אתה מייצר משהו, יש לך תפקיד מוגדר, יש לך קו יצור מוגדר, אתה צריך לבדוק כל פעם את האיכות של המוצר שלך, ואתה צריך כל הזמן לייעל את הקו יצור שלך, אתה צריך לעשות חשבון לגבי גם ההפקה וגם ההפצה עוד יותר, איך להגביר את ההפצה. בקיצור, העסק שלך מוגדר היטב. ככל שכללות העסק מוגדרת היטב ככה באמת יעיל שמדי פעם, אפילו יום ביומו, חודש בחודשו, שנה בשנתו, יש לך קביעות בשביל לעשות חשבון נפש.

[אדם מסודר] כן, אתה מסודר. בדיוק ככה. שוב, אמרנו שאם לא ככה, אם לא נמצא את הפתרון – תווצר פה מחלוקת בין התניא לבין המאמר כאן של הרבי. בתניא כן כותב[צז] שצריך לעשות חשבון נפש, כל לילה לפחות, שלא יבלבל אותך ביום, אבל לפחות פעם ביום. וכאן משמע שכאילו בכלל לא. למה? בגלל ששוב, חלק מהעבודה של הרבי היא כבר כשאין לנו זמן לסדר היפה הזה של עולם התיקון, בו ישנם הזוגות. אחד כמו רבן יוחנן בן זכאי שעכשיו צריך לקפוץ מעולם התיקון, שהוא עולם מסודר, לעולם הבאלגן של עולמות התחתונים, ויש לו מגמה – את הכל להעביר את הגשר הזה וגם לשמר אותו, לשמור עליו טוב היטב. אז כל העבודה היא כמו שלמדנו בענין אורות דתהו, הכל בגדר "חטוף ואכול"[צח], וגם לא סתם "חטוף ואכול", את הכל צריך לחטוף. שוב, מי שעיקר העבודה שלו הוא שצריך הכל לחטוף, ו"את מספר ימיך אמלא", יש לך מספר מוגבל של ימים לעשות את זה, אז חבל על כל רגע.

אחד שעיקר העסק שלו הוא לא לפגר ולעלות על הגל החדש – לא כל כך רלוונטי מה שהיה. עיקר העסק שלו הוא כל הזמן להתקדם עם שאר הגלים הרצים, הגלים של העולם, של המוצרים של, הקִדמה, של הטכנולוגיה והכל. הענין שלו הוא כל הזמן לעמוד ביחד, לעמוד בקצב, ולא סתם לעמוד בקצב, להיות צעד אחד לפני הקצב של הכל.

[זה כבר ציור אחר לגמרי] אז לא, זה הולך ביחד. [קודם הציור היה שכאילו המוגבלות של העולם פועלת עלי ואני נהיה מוגבל, העולם מבולגן אז אני גם מבולגן, אין לי ברירה] אז בא נבין איך שזה הולך, נבין שזה אותו דבר. זה בדיוק כמו היום, כמו תורת הכאוס של היום שנקראת בלאגן, גם שיש לו סדר נסתר, הסדר הנסתר של הבלאגן היום הוא לא עולם התהו שנשבר, הוא לא רוצה שישבר. אבל מה זה הקִדמה? כמו הקִדמה במחשב למשל, הקדמה היא לאגור כמה שיותר, כמה שיותר להכניס, כל הקִדמה היום היא כמה שיותר בליל מידע להכניס לתוך איזה דיסקט, דיסק קטן, כמה שיותר מידע שאפשר להכניס, וכמה מהר אפשר להפיק, לשחק איתו – להוציא אותו ולשחק איתו.

מה זה רבן יוחנן בן זכאי בדורו הוא אחד שחייב להמציא לי באיזה דיסק אחד את כל התורה כולה, כל המקצועות, לשים את הכל על דיסק אחד, זו מגמת החיים שלו, זו השליחות שלו וזה מה שהוא צריך לעשות, הוא לא צריך לעשות משהו אחר, חבל, אין לו זמן לחשוב. הוא יודע, בדבר הזה הוא כן ודאי יודע כמה עשיתי עד עכשיו, בשליחות שלו הוא כן תוך כדי משתפר.

יש עוד מושג היום – ביעילות של מפעל, מהדברים החדישים היום: קוראים לזה on the job training(הכשרה תוך כדי עבודה), שכל שיפור שאדם שפועל, משתפר, ולא שולחים אותו ללמוד להשתלם. הכל on the job. כלומר שיש צורות שכל ההתקדמות שלך היא תוך כדי העבודה שלך, כל הלמידה שלך, אתה לומד יותר ויותר מתקדם וגם לומד, לא צריך לשלוח לקורס. יש עדיין כאלה קורסים, קורסי השתלמות. עוד פעם, זה אחד מהדברים הכי חדישים במפעלים שנקרא on the job training. זה גם ראש של מה שהוא מנסה לתאר כאן. לא שהוא לא מייעל את עצמו, אלא שאם הוא כבר מייעל את עצמו זה תוך כדי עבודה, אין לו זמן לחשוב על כמה הצלחתי, איפה אני עומד. המדרגות שלי לא רלוונטיות בכלל.

שליח – "כלבו" בלי זמן לחשבון נפש

[הוא לא קיבל מעמד, חשיבות כמו היצירה של רבי] רבי הוא הסיום, הדור השביעי להלל, הוא עדיין שייך לקבלה של הלל. אם כי שמופיע אחרי רבן יוחנן בן זכאי. לפי פרקי אבות – איך מתחיל פרק ב?  [רבן יוחנן בן זכאי] לא, רבי. עוד פעם, איך נגמר פרק א? ["רבי שמעון בן גמליאל אומר"] שמי זה? [רבי הוא בנו של רבי שמעון] כן, רבי שמעון הוא האבא של רבי כנראה. [אבא של רבי] האבא של רבי, כן.

עוד פעם, פרק א מגיע עד הזוג, וזו קבלה השביעית, "כל השביעין חביבין". הקבלה השביעית היא הלל ושמאי, והיא מדברת על כמה צאצאים של הלל, הכל שייך לקבלה שלו. אחר כך פרק ב מתחיל מרבי, שהוא כבר השביעי להלל, שנכלל בקבלה הקודמת, בקבלה של הלל. אחרי שהוא גומר עם רבי, שודאי יש לו ענין גדול, הוא חוזר ואומר שבעצם יש עוד קבלה. זה לא הולך כרונולוגי. אחרי רבי הוא חוזר לכך שרבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי. אחר כך היו לו חמשה תלמידים.

[מה עם המסירה?] אז אמרנו שבמסירה אין חידוש. כל קבלה היא איזה חידוש מצד המקבל מלמטה, איזה מן "תתאה גבאה", קבלה היא מצד התתאה. יש בזה הרבה מה לומר.

צריך לומר שחמשת תלמידים שלו, זה גם כתוב, שהוא גם שאל אותם ואמר ש"רואה אני את דברי אלעזר בן ערך וכו'"[צט]. גם אצל רבי אלעזר בן ערך היה איזה תהו, איזה סיפור של תהו אתו[ק]. זה כנראה נסיון שמוצלח ב-99% על כל פנים להמשיך ולהעביר את חמשת הזוגות הקודמים, כאן זה חמשה תלמידים, מזוגות חזר להיות אחד.

מה היה הטבע של הזוגות? קראו להם אשכולות, איש שהכל בו[קא]. כתוב שעד הזוגות היו אשכולות, מה זה אשכולות? איש שהכל בו. זה היה בעולם התהו, או העקודים או נקודים, שניהם תהו – תהו יציב ותהו לא יציב. אחר כך כשהתחילו הזוגות זה כבר לא אשכולות, זה חלוקת תפקידים חצי-חצי.

מה קורה אצל רבן יוחנן בן זכאי שאחרי כל הזוגות? שוב פעם, הוא חייב לחזור למצב של אשכול, לכן הוא לחוץ על הכל, להכיל את הכל. יש לו גם חמשה תלמידים גם להעביר הלאה, שהם איזו מן השתקפות של הזוגות שקדמו, החמשה תלמידים שלו. אם למשל בדור שלנו יש כזאת משימה דומה – שחייבים את הכל לכלול על מנת להעביר ולגלות-לחשוף בצורה חדשה לכל העולם, אז זה בדיוק דומה למצב של רבן יוחנן בן זכאי שדוקא אחד כזה אין לו את הזמן, כביכול אין לו את הלוקסוס לעשות חשבון נפש איפה אני עומד בעולם.

דרישת ה"כלבו"

שוב, לפי זה זו המלה הנכונה, כאילו שהציור כאן לעשות חשבון נפש הוא איזה מן לוקסוס, שאחד שיש לו משימה כבדה כזו, ודוקא זה שהוא "כלבו".. למשל, מי עוד היה קצת "כלבו" בתנאים? [רבי עקיבא] רבי עקיבא, בדיוק. מה כתוב עליו? איך הוא למד? קודם כל כתוב שהוא למד "זמר בכל יום, זמר בכל יום"[קב]. זה מאמר חז"ל, שהוא היה טיפוס כזה שקודם כל אוספים את הכל, מכאן ומכאן, מכל מקום, אחר כך עושים סדר. זה גם בגלל שרבי עקיבא הוא בעיקר אורות דתהו. אבל הוא מאד-מאד הצליח להכניס אותם בכלים דתיקון.

ככל שאנחנו גם כן דור שחייבים לאסוף הכל ולא להיות מוגבלים רק למקצוע מסוים. תמיד מי שבקי במקצוע אחד בתורה יאמר לך שאם אתה כזה "כלבו", כמו שאומרים בכלל, גם בעסקים שאם אחד "כלבו" הוא לא טוב בשום דבר. אין ברירה. זו הבעיה, שמצד אחד אנחנו דור שחייבים להיות כמו רבן יוחנן בן זכאי.

[כולם חייבים להיות ככה?] זה האופי של הדור. מי שהוא שליח, עיקר השליחות בדור שלנו צריך להיות ככה. אם אתה לעצמך זה משהו אחר, אבל אם אתה שליח להביא את דבר ה' אתה חייב לנהוג כך. [אז גם התלמידים של רבן יוחנן היו ככה?] כנראה, גם הם ודאי נדבקו ממנו, מהענין שלו. צריך להיות כמה שיותר "כלבו".

אם כי אפשר לבוא ולטעון לך שמי שהוא "כלבו" הוא לא כלום, הוא לא טוב בשום דבר. [רואים שבאמת רבן יוחנן בן זכאי שאל אותם על איזו דרך כוללת הכל] כן, זה בדיוק ככה. מה שהוא שאל אותם, הוא שאל כל אחד שיחשוב איזה דבר שכולל את הכל. למה הוא לא שאל את עצמו, למה הוא לא אמר ככה? צריך לומר שההבדל בינו לבינם היה שהוא כלל את הכל ממש, אחד-אחד, אבל הם לא יכולים אחד-אחד לכלול הכל, צריכים משהו אחד שכולל את הכל, שזה צמצום, ואז הכי טוב בעיניהם היה רבי אלעזר בן ערך.

היות שהוא היה הכי טוב אז הוא גם כן נפל, היתה לו נפילה. [מה?] שהוא שכח תלמודו. הוא הלך וחשב שהוא יכול להיות בודד. מה היתה הבעיה שלו? שהוא חשב שיש לו הכל בתמצית, בקפסולה, לכן הוא הלך למקום לנאות דשא וללמוד תורה בחיק הטבע ושכח את תלמודו ["שבכלל דבריו דבריכם"] כן. [לאן הוא הלך?] למצוא מים טובים, הלך לאיזה בית הבראה, וחשב ששם אפשר ללמוד תורה הכי טוב בחיק הטבע. הוא רבי נהוראי להרבה דעות שאמר ש"אל בינתך אל תשען"[קג], אחר כך הוא חזר בו וקבל והוא אמר המסקנה שלו מהסיפור הזה שאסור להישען על בינתך.

[נגיד עכשיו אחרי השואה, כל אחד מהצדיקים ששרדו הרגיש צורך להעביר את כל מה שהיה שם לדור הבא, אז מה הבעיה? שצריך את הכל?] כנראה שרבן יוחנן בן זכאי היה באמת כמו הדור שעבר, רק לא היה לו זמן לחשוב על זה, הוא באמת היה ככה. היה אחד מקמאי. [אבל קמאי כן היו עושים חשבון נפש] בסדר, אז בזה לא היה לו זמן, בגלל שהיה טרוד להעביר את התורה לדור הבא. כלומר, אליבא דאמת הוא היה זכאי, רבן יוחנן בן זכאי. אפשר לדרוש: הוא יוחנן, אבל אבא שלו זכאי, הוא בא מכח הזכאים, אלו שעשו את החשבון נפש, והחן שלו, היוחנן שלו הוא שאין לו זמן לזה.

[איך הוא יעביר את הענין של חשבון נפש?] לא צריך להעביר אותו. לא כדאי לך, להתעסק עם אנשים שלא כדאי להם לעשות חשבון נפש. ברגע שכדאי לך, ברגע שמישהו כדאי לו לעשות חשבון נפש – הוא כבר מתחיל לעשות חשבון נפש, משתלם או לא משתלם.

[מתי צריך להיות כמו הרבי ומתי צריך להיות כמו אדמו"ר הזקן?] אמרנו, שככל שהמצב הוא דור של "חטוף ואכול", לא כל כך פנימיות של סדר שהוא תיקון, יותר ויותר דורשים את העבודה הזאת, שבעצם היא תיקון החטא הראשון.

יש תיקון של עץ הדעת שבמדה מסוימת הוא לחזור למצב שהיה לפני שאכלו מעץ הדעת. מה היה המצב לפני עץ הדעת? "והיו שניהם ערומים... ולא יתבששו"[קד], לא היו מודעים לעצמם. לפני האכילה מעץ הדעת ודאי שלא עשו חשבון נפש, זה מה שהתורה אומרת בפירוש שלפני עץ הדעת לא הסתכלו על עצמם. ["והיו... ערומים... ולא יתבששו"] זו נבואה, הנביא מתפשט, מתחיל להתנבא ולא עושה חשבון נפש והוא מנבא את דבר ה', זה הנביא. יש בזה גופא משהו מן המתינות. [לשמואל היה מעיל] הוא היה עם משהו, צריך גם איזה משהו, אבל כללית יש מצב כזה שאתה חוזר למצב של "שניהם ערומים... ולא יתבששו". [כן, אבל אתה מודע לזה] המודעות-החטא היה לצורך עליה, הירידה לצורך עליה שלפני החטא לא היתה מודעות בכלל. אחרי החטא יש מודעות, אבל הסוף הוא לחזור למצב כמו הלא-מודעות עם המודעות. זה הקונץ, זה הפרדוקס. אין לך אדם שלא מודע לעצמו. למי הוא מדבר כאן? הוא לא מדבר על מלאכים, הוא מדבר לכולנו, כל אחד יותר מאתנו יודע מעצמו. אלינו הוא מדבר. הוא מנסה קצת לנקות את זה, קצת לשפשף.

ה. לא לחפש 'מדרגות'

לצאת מראש של זכות ושל חשבון

עכשיו נאמר את הווארט. עד כאן היו רק הקדמות, רק היה גירוי בשביל שיתעוררו. מה עיקר הווארט? שאפשר לומר את אותו דבר שהרבי אומר קצת בצורה אחרת, שצריך לשאול אם זה באמת מה שהוא מתכוון או שלא.

נאמר את זה בקיצור: מה יכולה להיות סבה נפשית אמתית לא לחשוב על עצמי או לא לעשות חשבון נפש? למה אדם דוקא מתוך גדלות מוחין מגיע למסקנה שחבל על הזמן לעשות חשבון נפש? מה יכול להיות שכל, איזה הגיון, הסבר טוב לזה? אני יכול להיות אחד שזה לא עוזר לי, בסדר, איזה מן יאוש, כמה שאני לא חושב על עצמי זה לא עוזר לי.

נחזור למה שאמרנו, ההסבר הרגיל לגבי רבן יוחנן בן זכאי, שלא יודע "לאן מוליכים אותי" הוא בגלל התת מודע, שבמודע אני יודע מה קורה אתי, אבל בתת מודע אני לא יודע מה קורה אתי ולכן אני לא יודע לאן מובילים אותי. לאן מובילים אותי הוא בעיקר לפי התת מודע, לא לפי המודע. זה ההסבר הרגיל.

גם הרבי, כמו שאמרנו, רמז את ההסבר הזה כאן במלים שלו, אם כי כאן הוא אומר לכאורה משהו אחר קצת. אמרנו שיש פירוש אחד שאנחנו אוהבים לפרש[קה], שהוא עשה מעשה, יבנה וחכמיה, וזה מעשה גורלי לכל עם ישראל, לכל הדורות, גורלי לגבי כל גאולת עם ישראל, והוא לא יודע אם הוא עשה טוב או לא עשה טוב בתכל'ס. יש מצב שאדם באמת בגדלות מוחין, שהוא כל כך מכיר את ה' האין סוף ואני הגארנישט, הכלום, שלא שייך חשבון נפש. לא שחשבון נפש לא מועיל, אלא שמגיע לכזאת התבטלות, שבבחינת מרכבה לגבי הרוכב עליו, הקב"ה שמנחה ומכוון אותו (כאן צריך גם לדבר על המושג התחלה של רבי אייזיק, תכף), שלא שולל חשבון נפש רק בגלל שהוא לא מועיל. נאמר את זה טיפה אחרת: חשבון הנפש שלי הוא שבאמת לעולם לא אוכל לדעת. על דרך "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"[קו], אבל היות שאני לא דיין לגבי עצמי, אליבא דאמת לא רק שאני לא יכול לראות את הלב, כמו שהדיין לא מתחשב בלב, רק במעשים בחוץ.

לא רק זה – כמו באיז'ביץ, הוא קורא תורה אחת מאיז'ביץ[קז] שזמרי כיוון לרצון ה' יותר מפינחס. פינחס לא הבין אותו, פינחס לא ירד לסוף דעתו של זמרי, עוד כמה שבועות אנחנו קוראים את זה. כשהוא גומר לקרוא דבר כזה הוא מרים ידיים, גמרנו, נגמר. אם יכול להיות כזה דבר אז מה שוה חשבון? מה, אני רוצה להיות בקטנות מוחין כמו פינחס? לדון אחרים, לדון את עצמי? ה' בכל זאת אהב את פינחס ונתן לו "את בריתי שלום"[קח] והכל. אמנם יש שם ו' קטיעא, אבל הוא החזיק לו טובה היות ש"כי נער ישראל ואהבהו"[קט]. זה מה שהרבי מאיז'ביץ כותב שם, שפינחס פעל כמו נער פזיז, כמו ילד, כמו תלמיד צעיר של שכם... אבל הנער הפזיז הזה לא ירד לסוף דעתו של זמרי. בכל אופן הוא פעל בבחינת נער, ועל זה כתוב "נער ישראל ואהבהו" וה' נתן לו את השלום שלו והברית.

מי השילוח אומר עוד ווארט, וזה חשוב מאד, חשוב להסביר לאנשים. יש כאלה שמלמדים בלי להסביר את זה. ["מי השלח ההלכים לאט"[קי]] גם כן "מי השלח ההלכים לאט", שזו המתינות. מה עיקר הווארט של מי השילוח? שמי שבאמת בגדלות, כמו זמרי נאמר, אבל יש בעיה עם זמרי תכף, הוא עושה לפי ההתפשטות. זה הביטוי של ההתפשטות, ומה שבא על רוחו לעשות ככה הוא עושה.

זה קצת קשור עם המאמר "בכל דרכיך דעהו"[קיא] שראיתם מן הסתם. אבל מרגיש הרבה פעמים שהדבר הזה קשור בעיקר לשבט יהודה, כביכול זה האופי של המלכות. למה יהודה זכה לכתר הזה? זו הוראת שעה, הוראת שעה מבפנים-מעצמי. באיזה זכות הוא זכה לזה? בגלל שבאמת הוא בשפלות, הוא בטל, יש לו יראה טבעית, הוא באמת ירא שמים. בעצם יש לו יראת שמים אמתית, שורשית, ושפלות יסודית, ולכן הוא יכול לנהוג "ויגבה לבו בדרכי הוי'", לעשות מה שבא לו. הוא מתנה – הרבה-הרבה פעמים בספר הוא מתנה – את ההתפשטות החופשית ביראת שמים יסודית טבעית, שבלי זה – לא שייך בכלל. לכן באמת מסתמא אצל זמרי זה לא היה יראת שמים, אם כי שהיתה לו ההתפשטות. גם לא היה משבט יהודה, היה משבט שמעון. זה ענין בפני עצמו.

בכל אופן, מה שרצינו משם הוא שברגע שאדם קצת עולה מסף הקטנות, ששם הוא מתאר אותה כפינחס, ועוד לא הגיע לגדלות האמתית, הוא באיזשהו מקום באמצע, הוא למד את הספר קצת, יודע שיש כזה דבר, מה הוא יודע? מה זה חשבון נפש? חשבון נפש הוא על הדברים הטובים וגם על הדברים הלא טובים שעשיתי.

נתחיל מהדברים הטובים: אם הוא יודע שעשיתי איזה דבר גדול מאד, נתתי צדקה – מה הרבי רוצה כאן? שלא תהיה לך מזה שביעות רצון. הוא לא כל כך שולל את חשבון הנפש של העברות כמו את חשבון הנפש על המצות כדי לקבל שביעות רצון, זה מה שהוא שולל, לכן זה בכלל לא כל כך נורא, כמו שחושבים. לא מדבר כל כך על העברות בכלל. הוא מדבר על המצות.

אתה עשית מצוה גדולה, נתת צדקה, למי שיש טיפת חוש בחסידות יודע שלא רק שאם אני אקבל מזה שביעות רצון אני יכול לקלקל את כל מה שעשיתי, כאילו שיש לי אינטרס לא לחשוב על זה, בגלל שאם אני אחשוב על כל השכר שמגיע לי אני יכול לקלקל הכל במחשבה אחת. אז חוץ מזה שיש לי אינטרס, הוא יודע – הכל על סף המודע והלא מודע – שלא כדאי לי לחשוב על המצוה שעשיתי. יותר מזה, הוא גם יודע וחש באיזה מקום שיתכן שאם אני אסתכל באמת על מה שעשיתי אז לא רק שאני אקלקל את זה בעצם ההסתכלות – אני אגלה שבאמת זו בכלל לא מצוה, אולי זו עבירה, אולי עשיתי משהו לא טוב.

[נו, אז באמת למה?] בגלל שאני אף פעם גם לא אוכל להכריע. עוד פעם, יש משהו שאדם יודע שרק ה' יודע, ואני לא. [ככה אי אפשר לצאת מזה] כן, זה מבוי סתום. יש משהו בנפש. שוב, זה טבעי אצלי כל המנטליות של לשקול, מה שנקרא היכל הזכות, כמו שפתחנו את המאמר הזה שיש דברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[קיב]. כל הראש של "זכותא" הוא נמוך מאד, ואליבא דאמת מבחינה יותר גבוהה של גדלות מוחין אני לא יכול להכריע. שום דבר אני לא יכול להכריע, כמה שאני עובד קשה לעשות טוב, בסוף יכול להיות שקלקלתי את כל העולם, הרסתי את העולם. כמו רבן יוחנן בן זכאי, עשיתי במסירות נפש את הדבר הכי טוב, הכי גדול שיכול להיות בעולם – יכול להיות שהרסתי את העולם. לעומת זה, עשיתי את הדבר הכי גרוע, יכול להיות שמצד ה' מה שנעשה הוא תיקון גדול. כמו שאבסורד לחשוב שאני אהיה מבסוט מהעברות שלי, שאולי עשיתי בלא יודעים תיקונים גדולים, כך גם אותו דבר במצות שלי מי יודע. חוץ ממה שאמרנו קודם, שזה עלול לקלקל את כל העסק, מי יודע. אז לכאורה יש בזה קצת קטנות מוחין.

[זה גישה שאפשר מהר מאד לפרוק הכל] אז מה הוא אומר? מה שאתה אומר הוא המשפט הבא, שמתוך זה לכאורה אדם יכול להגיע לפריקות עול גמורה, אין מצות ואין עברות, אין שום דבר, ואף אחד לא יודע שום דבר. לכן מה יוצא בסוף? שאין לי שום דבר, רק לשים את עצמי בידי ה' ולקבל שליחות, לחיות את החיים שלי בתור שליח שמקבל הוראות. ההוראה היא מהיום והלאה, מה שהיה – מת, לא שייך בכלל, ומה שיש לי לעשות הוא רק לרגע הזה. מה שלא יודע, עשיתי מצות, עשיתי עברות, אהבה שלי, אולי אהבה שלי היא פולחן עצמי. למדתי את קונטרס ההתפעלות, אז מה הסוף-פסוק שם? שיתכן שכל מה שאתה אוהב את ה' הוא פולחן עצמי, אתה משתחווה לעצמך. רק מי שיש לו דקות האבחון יכול לדעת בין זה לזה. אבל מי אמר שאני יודע לאבחן? אז חבל לי על הזמן. לא סתם חבל, זה עיוות – כל הראש הזה של זכויות.

זה נקרא באמת במודע לחזור למצב של "ערומים ולא יתבוששו". קודם כל, אין מה להתבייש, בגלל שאני לא יודע, למה להתבייש סתם? למה שום דבר, למה כלום? עוד פעם, כלום לא מוכרע. מה שעשיתי מהיותי ועד לרגע הזה הוא מצד העצם ואליבא דאמת הוא לא מוכרע ולא יכול להיות מוכרע על ידי בשר ודם, על ידי שכל מוגבל. אין שום הכרעה לגבי כל מה שהיה מבריאת העולם עד לרגע הזה.

אז מה יש לעשות עכשיו? כמו חייל, צריך לעשות מה שאומרים, מה שנדמה לי, בכל אופן נדמה לי שאומרים לי לעשות, שזה התפקיד שלי, אני צריך להיות נאמן לתפקיד וללכת הלאה.

[נשמע מדכא, שאין לי כלום, אני רק חייל, אני רק עושה מה שאומרים לי] כאן גם שהרבי רוצה שזה יהיה בכיף, בקל. [בסדר, אין שביעות רצון] שביעות רצון מעצמך היא גם מה שאמרנו קודם על "שמחו צדיקים בהוי'", אתה לא יודע מה בסוף יתן לך, אבל גם לא אכפת לך. עוד פעם, מאד-מאד קשה לומר את זה, בגלל שיש פה איזה מן הפקרות עצמית, "השלך על הוי' יהבך"[קיג], מתוך זה שאין שום הכרע.

כמו שדברנו ביריחו לפני כמה זמן[קיד]: יש חמש מקראות שאין להם הכרע, והראשון הוא "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב"[קטו]. ה"שאת" שם הוא שורש הלא מוכרע, שבאמת לא מוכרע "אם תיטיב... ואם לא תיטיב", לא יודעים. אז כל הזמן האדם הוא בספק הזה, "אם תיטיב... ואם לא תיטיב", אם היטבתי ואם לא היטבתי. אבל למה להיכנס לזה? שוב, זה מאד-מאד קרוב לדברי אנטיגנוס שאמרנו קודם שצריך להיזהר ואולי אין לנו כלים איך לומר נכון את הדבר הזה. בגלל שאם לא אומרים אותו נכון, יש לכאורה כל מיני תוצאות לא חיוביות שיכולות לצאת מזה, שאדם יתפרק. אבל לא זו הכוונה, כבר קדמו לנו מי השילוח וכל חסידות בכלל.

[נשמע שלא מעיזים לגעת במודעות העצמית שלי, שהיא לא כל כך נחלת ה'] עוד פעם, מה היה אם אדם היה חי בלי שנותנים לו ציונים כל הזמן? אפילו נאמר יותר רחוק: אצל הרמב"ם אחד מעיקרי אמונה הוא שכר ועונש, ובלי זה אין תורה. זה קשור אצלו עם בחירה חפשית. ידוע שאיז'ביץ הוא כמעט על הסף של אי בחירה חפשית. אחד מהטיעונים נגד איז'ביץ, כידוע ומפורסם. המקור של הדבר הזה אצלנו הוא בפרי הארץ[קטז], רבי מענדל ויטבסקר. כמובן שצריך להבין את זה נכון, זה לא זה.

בכל אופן, מה הראש הזה שהכל הוא ה'? זו ההתעלות באמת, השכר ועונש הם בהיכל הזכות, וזה לעלות למזל, ל"אין מזל לישראל", שהדברים האלו של עולם הזה דוקא – הם הדברים ש'לא בזכותא תליא מילתא, רק במזלא תליא מילתא'. כמו שהסברנו את זה כאן במאמר קודם, איפה היכל הזכות? בספירת הגבורה. לעלות מזכות למזל זה פשוט לעלות – זה גם קשור לרמב"ם – מעבודת ה' מיראה לעבודת ה' מאהבה.

יש יראה ויש אהבה. אם כי שלפני חטא אדם הראשון היה כתוב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות"[קיז], אבל "ויהיו שניהם ערמים ולא יתבששו" הוא מצב של אהבה. כמו בכתר, שהמזל הוא הכתר, שם כתוב "כלא ימינא"[קיח]. מה זה "כולהו ימינא"? למטה מהכתר צריך להיות שניהם, שתי כנפים, שבלי שתי הכנפים אי אפשר לפרוח, אבל כשמגיעים לכתר שלמעלה מטעם ודעת, אז "כולא ימינא", ושם השמאל-היראה נכללים לגמרי בתוך האהבה, כאילו שיש רק אהבה שם.

אז בעצם, בשורה תחתונה, כל מה שאנחנו רוצים להסביר כאן לעבוד את ה' מאהבה, נטו מאהבה זה מה שרוצים כאן לתאר. שכל שביעות רצון מעצמי, שהיא כמו אהבת עצמי, היא יראת שמים, על צד הטוב ביותר.

מה גם כן אחד מהיסודות שלנו בכל השנים? בחסידות הרבה מאד פעמים כתוב, כמו שאצל רבי נחמן הביטוי ליצר הרע הוא כח המדמה[קיט], בחב"ד הרבה מאד פעמים כתוב שהיצר הרע, המקור שלו הוא אהבה עצמית פראית. הרבי הקודם תמיד מכנה את זה "שונא בלבוש אוהב"[קכ], או מרגל הסתר. מרגל הסתר נגד האדם הוא שנדמה שהוא בצד שלך, אבל באמת הוא בצד השני, זה הביטוי של החסידות, זו אהבה עצמית. אהבת האדם את עצמו היא גם טבע הנפש הבהמית.

מה עיקר תיקון האדם? תיקון של הטבע הזה. התיקון של הטבע הזה הוא כמו להתחתן, שאז אתה מפנה-מוציא-הופך – זו איזו מן אתהפכא פנימית. כך היא אהבת ישראל בכלל, שהיא השלמות של אהבת ה', שאתה מוציא את האהבה העצמית שלך לזולת, שאתה אוהב מישהו, אתה באמת אוהב מישהו אחר. זו אהבת ישראל, שכולנו בעצם – המדרגה הכי גבוהה של אהבת ישראל שהכל נכלל באהבה עצמית, זו אהבה עצמית מתוקנת. זה הפרק השני בדרך מצותיך בענין אהבת ישראל.

יראת שמים טהורה ואז התפשטות

לגבי היראה, באמת צריך להפנות את היראה כלפי שמיא. יראה בדרך כלל – מה המצב הנתון הראשון שאנשים מסבירים? שאני אוהב את עצמי ואני פוחד מכולם. זו פרנויה, עולם התהו. זה הנתון משבירת הכלים. אז מה התיקון? להוציא את האהבה החוצה וגם להעלות את היראה. כביכול בכך שאני מוציא את האהבה מעצמי לזולת ככה אני גם כן באותו זמן מעלה את היראה.

הרי מה היתה הצוואה לבעל שם טוב? לא לפחד משום דבר בעולם[קכא], לא נחשים, לא חיות רעות, מכלום – רק מהקב"ה. כלומר שאת כל היראה צריך להעלות, ואת כל האהבה צריך להוציא. שלמות אהבת ה' היא לאהוב מה שהאהוב אוהב[קכב], לאהוב את ישראל, החל מאהבת איש ואשה, שזה מה שהיה אמור להיות בגן עדן מקדם.

[מה נשאר מהיראה?] מה שנשאר הוא רק הנקודה הטהורה של יראת שמים, של יראה כלפי שמיא. זה מה שהוא אמר קודם, מה שאיז'ביץ אומר, שאם יש לך את היראה הטהורה הזאת, את נקודת היראה אז מותר לך להתפשט, התפשטות. ההתפשטות הזאת, אם כי מי שמבין טוב יודע שהכל שוא, כל מי שטוען נגד זה שאין בחירה חפשית – אין בחירה חפשית יותר מההתפשטות שלו, אתה בדיוק בוחר בדיוק מה שעולה על לבך. רק בסוף הוא אומר שם שההתפשטות הזאת היא רצון ה'. תכלית העבודה אצלו באיז'ביץ היא שקודם כל צריכה להיות טהרת יראת השמים, ואז כשאדם מתפשט הוא עושה בדיוק מה שבוחר לעשות, מה שבא לו. אז מתגלה – יותר מוקדם או יותר מאוחר – שזה בדיוק בול מה שה' רצה.

מה המשמעות שהיראה עלתה?] זו יראת הרוממות. להפך, היא בטול במציאות. מה שאנחנו אומרים כאן, שאני לא יכול להכריע, היראה הטהורה שנשארת בסוף היא שאלקים הוא אין סוף ואני גבול, והגבול שלי בעצם הוא גם פוגם. כמו שאנחנו מסבירים כל פעם[קכג] מהי "ירא בשת", שהיראה העליונה היא להתבייש מעצם המציאות שלי, כמו נקודה שחורה שפוגמת על הלבן האינסופי של הקב"ה. זו התבטלות, אין. היראה האמתית בפני האין סוף היא להתבטל לגמרי, בגלל שמה אני עושה כאן? זה נקרא ירא בשת האמתית.

אהבה על השליחות

נאמר ככה: כמו הדיון גם בין שמאי והלל – "טוב לאדם או שלא נברא"[קכד], למי שבפשיטות יש את ה"טוב שלא נברא", הלואי שלא הייתי כאן בכלל, אבל עכשיו שאני כאן אז צריך לפשפש – הפשפוש האמתי הזה שהוא כמו חשבון נפש הוא לנצל עכשיו כל רגע, "את מספר ימיך אמלא", לא לפספס רגע. זה הפשפוש, שאני לא מפספס אפילו הרף עין בגלל שאני כל הזמן צריך להספיק את הכל, "בשבילי נברא העולם"[קכה], הכל עומד עלי, אין לי רגע פנאי, הרי יש לי רק מספר קצוב של ימים-רגעים ואין לי פנאי לשום דבר חוץ מהשליחות שלי.

[פעם אמרת שכמו שהבעל שם טוב אומר ש"אַיִן מזל לישראל" ככה למאן דאמר "יש מזל ישראל" היש האמתי הוא המזל של ישראל. כמו שאמרת באהבה, ששנים אוהבים אחד את השני, שיש אהבת ישראל, תמיד כאילו מצב נורמלי לפחות שיש שנים – שלא כל הזמן טרוד בשני, יש ממד שנכנס אליה ויוצא ממנה. זה שייך לכאורה למושגי יראה נמוכה ושכר ועונש, לא יודע למה, שאדם טרוד במציאות שלו, הוא כן שוקל אותו, לא רק נקודה שחורה שרוצה להימרח] עוד פעם, זה טבעי, הדברים הטבעיים הם בתוך איזו נקודה בלב, אין בה התפשטות, דוקא אין בה התפשטות, כלומר לא תופסת את המודעות שלו, היא נמצאת שם ולהפך – היא רק כח שמניע אותו. מה שכן תופס אותו במודעות זו האהבה והשליחות וההתפשטות.

כמו שכתוב[קכו] ש"דאגה בלב איש"[קכז] היא רק על אש קטנה, שהיא מכשירה אותו, עושה אותו כלי לרזי תורה, אבל אין לה שום התפשטות, הוא לא חושב עליה בכלל. ככה על היראה הוא לא חושב, היא משהו נתון. מי שיש לו את היראה הזאת, כמו הבעל שם טוב שהיראה היתה נתון פנימי, אז היא גם התבטאה בחיצוניות, הוא לא חשב עליה. זה שהוא רעד כל הזמן עד שהמים בחדר גם רעדו היה טבעי ממילא. מה שהיה מלא אותו היא האהבה וההתפשטות. בסוף כשרבן יוחנן בן זכאי בכה הוא גילה את היראה הזאת, זה הבכי שלו. כל החיים הוא לא בכה. למה הוא בכה בסוף? בגלל שבסוף היראה הזאת יצאה. אבל מה שתפס אותו כל החיים, עד לרגע הזה ועד בכלל, היה שהוא כולו אהבה לישום השליחות שלו ואין לו משהו אחר, אין לו זמן, אין לו פנאי לחשוב על משהו אחר.

כתיבת דו"חות לרבי

שוב, זה מה שאמרנו על on the job training. הביטוי הזה, שאדם מתלמד, משתפשף ומשתפר תוך כדי העסק, הוא המתינות, הממד של "זריזות במתינות". לא שאדם פזיז, הוא צריך להבעיר את כולנו אז הוא עושה דברים פזיזים כל היום כולו, ואז הוא יכול ליפול על הפנים בסוף היום. ודאי שתוך כדי השליחות יש לו "זריזות במתינות" כל הזמן. זה התיקון של הדעת. לא הזריזות, זריזות היא סתם תהו, זה לא מספיק מודגש כאן, אבל פשיטא ככה, לפי תורת הבעל שם טוב, שצריכה להיות "זריזות במתינות", שכל דבר מקושר. ראינו את זה גם אצל הרבי, שהכל "זריזות במתינות", להפך, ראינו אפילו יותר מתינות מאשר הזריזות, אם כי שגם זה היה בלי סוף.

אם כן, מה היה כאן? סיכום: היה הפירוש הרגיל, שהוא לא יודע איפה מוליכים אותו בגלל שהוא לא יודע מה קורה בתת מודע; הפירוש השני שאין לו זמן לחשוב על עצמו, לא במודע וכל שכן לא בלא מודע; והדבר השלישי שאמרנו עכשיו, שהוא קצת גדלות מוחין, הוא כמו כאן בכל המאמר שלצאת מהיכל הזכות ולהתעלות ממנו בכלל אל המזל, ה"אין מזל לישראל", היינו שבעצם אין הכרע למעשים. כל העיסוק של חשבון נפש הוא קטנות מוחין, וברגע שאדם קצת עולה מעל לזה הוא יודע שרק ה' יודע, בסוף רק הוא ישקול, אז באמת קצת חבל לי. זה דוקא באנשים כאלה שמטעם השליחות יש להם המון מה לעשות, המלאכה מרובה מאד ויש להם אחריות הכי כבדה להעביר את כל התורה כולה לעם ישראל, בלי להחסיר דבר, לא להתמקד בשום דבר בלבד, צריך את הכל מקטן עד גדול.

[מי שבשליחות לא עושה חשבון נפש?] אומרים ששליח למשל לא עושה חשבון נפש על השליחות, אבל מה שהוא כן עושה הוא נוסע לפעמים לרבי, למשלח, שהרבי יעשה עליו את חשבון הנפש, כביכול מוסר את עצמו למשלח. יש אצל שליח "רצוא ושוב", כשרוב הזמן הוא ב"שוב" שלו. אבל היות שהוא בסך הכל שליח יש זמנים שהוא צריך כאילו לבוא אל המשלח, ואז גם המשלח שופט אותו וגם ממשיך לתת לו כח.

למשל אצל הרבי – הרבי כן רצה שיכתבו דו"חות, איזה מן חשבון נפש לגבי השליחות. למה הרבי רוצה דו"חות? אולי שהשליח יאמר לרבי אין לי זמן לכתוב דו"ח? הרי אני עסוק, מה אתה רוצה דו"ח? אני בטוח שאם היה כזה שליח אמתי הרבי היה מוותר על הדו"ח. זו גם דוגמה מצוינת של תכל'ס בשטח שמתעסקים עם אנשים בקטנות מוחין. כביכול הרבי רצה דו"ח לא כי רצה כל כך לקבל סיפוק ונחת רוח מהשליח. הוא חשב ודאי שהדו"ח ימריץ אותו לעבוד יותר טוב ולכן צריך בסוף השבוע, בסוף החודש למלא. הרבי גם הקריא אותו כשהלך להתפלל על הציון. אבל פשיטא שאם אחד היה הולך בדרך הזאת שהרבי סלל כאידיאל הוא לא היה מצריך את הדו"ח הזה. [לפי מה שהרב אומר הוא היה צריך להדריך אותם כאידיאל לא ללכת על דו"חות, כמו שהרב אומר שבדור שלנו אז אידיאל לא ללכת על דו"חות] זה מה שהרבי אמר שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. [ופה יותר יוצא מן הכלל?] כל פעם שקשור עם המשיח זה יוצא מן הכלל. הרבי אמר לגבי כמה אנשים שיש כלל, ויכול להיות שאתה יוצא מן הכלל, לגבי הרבה דברים.

[לגבי מוחין דגדלות, החשבון שאין בו הכרע, איפה הרצינות בעבודה? אעשה ככה, אעשה ככה] זה בדיוק מה שאמרנו קודם, שמאד-מאד קשה לומר את זה, בגלל שזה עלול לא להתפרש לא נכון. [כי היא נראית סותרת את התמימות] לכן צריך להגביר כל כך תמימות בעבודה עצמה. למשל, אני לא רוצה שיחשבו על זה, כמו עם אנטיגנוס. הבעיה שלפעמים אומרים משהו, כמו כאן, עם דאגה או כל מיני דברים, שאתה אומר את זה בשביל להבהיר את הענין, אבל דווקא העבודה היא לא לחשוב. בדרך כלל במה שלומדים בתורה צריך להתבונן, ולכן כמה שיותר תחשוב על זה יותר טוב. לפעמים אומרים לך משהו [ומראים לך מה לא לחשוב] כביכול מה צריך להיות, אבל לא צריך לחשוב על זה. ברור שלא צריך לחשוב, אם אני לא יכול להכריע אם עשיתי טוב או לא טוב הוא לא נושא להתבוננות, שעל כן לא כדאי לבזבז את הזמן על חשבון נפש, לא צריך לחשוב על זה.

שוב, למה לימדתי שיעור על דבר שלא צריך לחשוב עליו? זו הבעיה. בגלל שאחרת לא הייתי יכול להבהיר, להניח את הדעת למה צריך להיות בפעילות כל הזמן. הוא רוצה להסביר למה לאדם שיש משימה, משימה מאד כללית בחיים, וצריך להקדיש את החיים שלו, כל רגע יקר להקדיש את החיים שלו לשליחות שלו, ולא צריך להיות חשוב לו, כביכול הזכאות היא שלי עסק של הקב"ה, המדרגות שלי הן בכלל בשום דבר.

לצאת לחופש בשביל התורה

נראה איך הרבי עכשיו אומר את זה. הרבי אומר את זה בצורה הכי חזקה, גם מתוך בכי הוא אומר את זה, כאן בהמשך:

וּמִזֶּה מוּבָן במכ"ש וק"ו שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ רֶגֶשׁ שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן [הוא אפילו לא יכול לחשוב על עצמו אז כל שכן שלא יכול להיות 'מבסוט' מעצמו], כִּי, בְּיָדְעוֹ שֶׁבְּכָל רֶגַע וְרֶגַע צָרִיךְ לְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ, וְאִם עוֹבֵר רֶגַע שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ, ה"ז לֹא רַק שֶׁהָיָ' יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת וּלְשַׂגְשֵׂג בַּעֲבוֹדָתוֹ (עֶר הָאט גֶעקֶענְט שְׁטַיְיגְן) [כאן הוא כן אומר שצריך לדעת שעלי כל הזמן להיות ב"שטייגן" – זה מושג ליטאי מובהק – כל הזמן לשגשג. אז לא רק שבאותו רגע הייתי יכול ב"שטייגן"] וְלֹא עָשָׂה כֵּן [ולא עשיתי את זה], אֶלָּא עוֹד זֹאת, שֶׁבְּרֶגַע זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָתוֹ, מוֹרֵד הוּא... [כאן הרבי פרץ בבכי וזה פשר שלש הנקודות. אומרים שהבכי הזה שהיה פה לא היה שום אף פעם, לא לפניו ולא לאחריו, באמירת מאמר במשך כל הנשיאות של הרבי, כאן במלים אלו. לא רק שהוא לא שגשג, אלא שבאותו רגע שהוא לא עשה את השליחות, אפילו שעשה חשבון נפש באותו זמן, הוא מורד] בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים... הקב"ה בְּכָךְ שֶׁאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ,

זה החיל-העבד הכי נאמן, שיש לו רק דבר אחד בחיים, לעשות מה שאומרים לו. אם לא עשיתי לא עשיתי, אבל עכשיו אני צריך לעשות, אז מה משנה כן עשיתי לא עשיתי – עכשיו אני חייב לעשות. זה לא נקרא לעשות מה שאני חושב על עצמי בכלל. אכן במקרה כמו שאמרנו, אם באמת מדובר באדם כזה שגם יודע בעצמו וגם ה' יודע בעצמו שרק על ידי שהוא יחשוב הוא ישתפר – ניחא, אבל אם לא – חבל על הזמן. אם היה בדרגה יותר גבוהה – לא צריך לבזבז את הזמן כדי לעשות חשבון נפש על מנת להשתפר. אצלו פשיטא 'אני גארנישט ולא עשיתי כמו שצריך ועכשיו ברגע זה יש לי הזדמנות לעשות', צריך עכשיו לתפוס את הרגע הזה. אז בשביל מה לעשות חשבון נפש? חזקה שאני לא כלום ולא עשיתי כלום.

[זה לא נשמע טיפוס קל. נשמע מישהו שמתוח כמו קשת, נשמע שהוא שבור לגמרי, דכאון] נכון, אמרנו שבדור שלנו אנחנו חלשים, אי אפשר למתוח אותנו יותר מדי. אז אין הכי נמי, אני מסכים איתך. לכן מה שרציתי-שניסיתי להוסיף ממד קודם לדברים, שהוא ממד חוסר ההכרע, היה כדי להקל-לפרק את המתח. זה בדיוק מה שניסיתי לעשות. הוא באמת מתוח.

נאמר את זה בצורה 'ברסלבית': מי שאין בעיה עם פגם הברית, כמו הרבי מסתמא, הוא יכול למתוח את עצמו עוד, אבל אנחנו בדור הפגום שלנו ולאנשים עם פגם הברית – מתיחות יכולה לגרום להתמוטטות בכל מיני צורות. גם בעבודת ה' יותר מדי מתח אינו טוב, מה שנקרא מתיחת עצבים. לכן יש מצבים, אצל בעלי תשובה במיוחד, שמגיעים למתח נפשי מתוך התורה וחייבים לומר להם לתקופה מסוימת להרגע. המקור לזה בתורה הוא תורת הבעל שם טוב על מה שאמר ריש לקיש "פעמים שבטולה של תורה זוהי קיומה"[קכח]. [מה זה אומר?] שלפעמים צריך לבטל מדברי תורה כדי בסוף לקיים אותם. [מה הבעל שם טוב אמר?] בכתר שם טוב[קכט]. צריך לנוח, כביכול לצאת לחופש, לשכוח, להרגע. דוקא בדור שלנו, בגלל שהדור שלנו מאד פגום, זאת אומרת מאד חלש, עצבים חלשים.

מה זה פגם הברית? עצבים חלשים. גם בקודש, שלא יכול יותר מדי למתוח את עצמו. למשל כתוב שאצל אדמו"ר הזקן מתוך רוב מתיחות של מוחין דגדלות העורק במח התקשה כמו אגודל – זה נקרא קישוי מתוך דעת, "אין קישוי אלא לדעת"[קל]. זה אמר עליו הרוגטשובער. אצל בני אדם רגילים זה יכול לגרום לפיצוץ. אמרנו שאנחנו צריכים מאד להיות זהירים לא למתוח את העצבים יותר מדי, גם בקודש, זה סיפור שלם.

[פה הכי לחוצים כשמדברים על לחץ – בשביל מישהו אחר מוכנים להרגע] צריך גם קצת מסירות נפש, כמו שכתוב בתניא בפרק כ"ה, שצריך מסירות נפש. אף על פי שאדם יודע שיכול להיות משהו קצת מסוכן לו בכל אופן הוא עושה אותו בשביל ה', סומך על ה' שישמור עליו, אם כי שיש לו נסיון. כל זאת רק למי שיש נסיון בזה, לא לאחד שאין נסיון, שזה יכול למוטט אותו, הוא לא יודע בכלל מה מדברים. ואז, אף על פי כן הוא עובר, הוא עושה יותר, הוא לא כל הזמן רק שומר על עצמו, זה פרק כ"ה בתניא. אבל אף על פי כן יש קצת את הממד הזה – נקרא לו ממד לבעלי תשובה,  שזו בעיה שלהם – שצריך כביכול עוד שלב להגיע בחשבון הזה. שוב, זה הענין-הכוונה שלי בנסיון להוסיף עוד ממד לדברים.

לא לחפש 'מדרגות'

כאמור, כאן הרבי פרץ בבכי והוא אומר שהוא לא רק שלא עובד את ה' באותו רגע שהוא מפספס ושחושב על עצמו – אלא יותר מזה, באותו רגע הוא "מורד במלך מלכי המלכים הקב"ה בכך שאינו ממלא את שליחותו", היתה לו הזדמנות למלא את השליחות ולא עשה את זה:

הֲרֵי, לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הֶרְגֵּשׁ שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן, [שזה נקרא] בְּאַרְצְךָ [הרצון מעצמך], אֶלָּא אַדְּרַבָּה, וֶוען מֶען פְרֶעגְט אִים וָואס אִיז בָּא דִּיר מִיטְן בְּאַרְצְךָ [שמישהו בא ושואל אותו מה קורה אצלך "בארצך", במדרגות שלך], זוֹעֵק הוּא (שְׁרַיְיט עֶר אוּס) [אז הוא צועק] בְּמַר נַפְשׁוֹ: מָה לִי רָצוֹן, מָה לִי תַּעֲנוּג, מָה לִי אַהֲבָה, מָה לִי יִרְאָה (וָואס מִיר רָצוֹן, וָואס מִיר תַּעֲנוּג, וָואס מִיר אַהֲבָה, וָואס מִיר יִרְאָה) [מה זה אומר לי כל הדברים האלה? יש לי זמן לחשוב על המדרגות האלו?], כֵּיצַד יָכוֹל לַחֲשֹׁב עַל עִנְיָנִים שֶׁל מַדְרֵיגוֹת בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר שֶׁלֹּא יַעֲבֹר אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד בְּמַצָּב שֶׁל מְרִידָה בַּמַּלְכוּת ח"ו מִצַּד הַחִסָּרוֹן בְּמִלּוּי הַשְּׁלִיחוּת בְּרֶגַע זֶה [עד כאן הקטע הטעון כאן ביותר במאמר].

[בא מישהו וכבר עשה לך חשבון נפש ואומר לך אתה לא בסדר] עוד פעם, זה מה שאמרנו קודם. לא כל כך מפריע לו הרע, העברות כמו המצוות. [הוא אומר לו על השליחות] אמרנו שאם זה לטובת השליחות – אז בדיעבד הוא ודאי כן עושה את החשבון, הוא לא מסרב אם הדבר יכול לעזור לו הלאה.

לעשות את זה הכי פשוט: הוא מעביר ביקורת על ראש חיצוני, שכל הזמן חושב על מדרגות, באיזו מדרגה אני נמצא, שמחפש מדרגות, על זה הוא מעביר ביקורת. חסיד לא מחפש מדרגות, לא מחפש רוח הקודש. מה זה כל ספר התניא? שלא מחפש להיות צדיק דוקא, לא מחפש מדרגות, זה הפשט. בגלל שיש לו עבודה, הוא בינוני, וכל הזמן, כל רגע הוא צריך לעבוד את ה', מדרגות הן לא שאיפת החיים שלו, זה לא ענינו. ענינו הוא עבודת ה', לא שביעות רצון מעצמו. אחד שכן מחפש שביעות רצון מעצמו הוא עצמו חוזר על חטא אדם הראשון.

בלי הסיפוק העצמי זה קורה באופן ממילא, לא שזה לא קורה, זו אהבה אמתית. באמת כל מה שהוא מחפש מדרגות, אפילו שמלמדים עליו זכות שהוא מחפש אהבה – מה שמניע אותו הוא יראה. אם באמת הוא היה אוהב לא היה מסתכל על עצמו בכלל.

"עץ הדעת טוב ורע" – חשבן נפש; "עץ החיים" – לחיות

הסיום כאן הוא באמת לחזור לגן עדן מקדם. איך היה שם? שם זה נקרא "עץ הדעת טוב ורע"[קלא]. זה מתלבש מאד-מאד טוב על הפירוש הזה. מהו "עץ הדעת טוב ורע"? שהוא רוצה לדעת טוב ורע, רוצה לדעת אם עשיתי טוב או עשיתי רע, להרגיש אם עשיתי טוב או עשיתי רע כדי לתקן את עצמי, אליבא דנפשיה. זה פירוש שמתאים בול למה שכתוב כאן. הנחש בא לאדם הראשון ואמר לו: 'אתה רוצה להיות כמו אלקים, לברוא עולמות? אז צריך לעשות חשבון נפש...'. אם כל יום, כל לילה, תעשה חשבון נפש – זה ודאי היה מוסר'ניק – בסוף תהיה אלקים, תוכל לברוא את העולם מחדש... זו אכילת "עץ הדעת טוב ורע". הוא פיתה אותו ואז הוא באמת אכל. לפי זה, מה זה "עץ החיים"[קלב]? שהוא חי, עושה חיים... זה "עץ החיים".

[אמרת שהמוסר כל הזמן מתעסק עם המודע] בגלל ששם יש הכרע לכאורה. [לכאורה במוסר רוצים להיכנס לתת מודע, למה הם חוזרים על כל משפט אלף פעם?] זה המוסר החדש שכביכול למד קצת מהחסידות שיש כזה דבר ועכשיו הוא מנסה לאנוס אותו בכח להיכנס לשם. לחזור על משפט אחד מיליון פעמים זה אונס גמור, לאנוס את התת מודע, להכריח אותו. כל מנטרה, כל דבר שבא כאילו להכריח שמשהו יתגלה לך הוא בחינת אונס.

"את מספר ימיך אמלא" כהבטחה

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְקַיֵּם הַצִּוּוּי לֹא תִּהְיֶ' מְשַׂכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצְךָ, שֶׁעוֹשֶׂה כָּל אֲשֶׁר בִּיכָלְתּוֹ [כאן יש את הביטוי "עשו כל אשר ביכולתכם"[קלג], כאן זה מקור הביטוי] שֶׁתִּהְיֶ' עֲבוֹדָתוֹ בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה אֲמִתִּיִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִיּוּם [הוא באמת רוצה לעבוד את ה' טוב], וּ[הכל הוא עושה]מִתּוֹךְ הֶעְדֶר שְׂבִיעוּת רָצוֹן כּוּ' כַּנַ"ל, אֲזַי מוֹסִיפִים וּמַבְטִיחִים לוֹ מִלְּמַעְלָה שֶׁלֹּא תִּהְיֶ' (בִּלְשׁוֹן הַבְטָחָה [קודם היה בלשון ציווי. הוא אמר בתחילת המאמר ש"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" – או שהוא חלק מציווי "ועבדתם את הוי' אלהיכם", או הבטחה מלמעלה. תמיד ככה בחסידות, שאם יש פסוק שמתפרש או כציווי או כהבטחה הכוונה שקודם יש ציווי ואחר כך יש הבטחה. אז "שלא תהיה (בלשון הבטחה)]) מְשַׂכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצְךָ (חָסֵר קְצָת).

ועפ"ז יֵשׁ לְהוֹסִיף בֵּאוּר במש"נ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא, אֲמַלֵּא דַּיְקָא,

עכשיו הוא כותב, שמה שאמרנו הוא אידיאל ולא כל הזמן האדם בדרגה זו. אפילו רבן יוחנן בן זכאי, יכול להיות שבסוף ימיו הוא הגיע לזה, לא שכל הזמן הוא דוקא היה בדרגה, במיוחד אצל בעל תשובה שודאי לא היה בשום דרגה קודם. אז כתוב דוקא "את מספר ימיך אמלא":

שזהו"ע שֶׁבָּא מִלְּמַעְלָה דַּוְקָא [ה' אומר "אמלא"] (נוֹסָף עַל הַהִתְבּוֹנְנוּת דְּהָאָדָם בְּמִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁנִּקְצְבוּ לוֹ) [קודם הוא אמר שזו התבוננות של האדם, עצה להתגבר על הנטיה לקבל שביעות רצון מעצמך. עכשיו הוא אומר שזו הבטחה מה' – "את מספר ימיך אמלא", זה הפשט], וּבַזֶה גּוּפָא בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ, ע"י שְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר ["אמלא", מי אומר את זה? "שלישי המדבר", כמו שהוא כתב קודם באריכות[קלד], שזה], בְּחִינַת עַצְמוּת [בתורה שכתוב "אמלא", כל דבר בגוף ראשון שקוראים לו "שלישי המדבר" הוא המשכה מעצמות] וּמַהוּת א"ס ב"ה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת (כַּנַ"ל).

וְהָעִנְיָן בָּזֶה, שֶׁגַּם אִם יֵשׁ אֵיזֶה פְּגָם וְחִסָּרוֹן בְּמִסְפַּר הַיָּמִים דַּעֲבוֹדַת הָאָדָם [אצל אברהם אבינו כתוב "ואברהם זקן בא בימים"[קלה] שכל הימים שלמים, אבל לבעל תשובה אין את כל הימים שלמים], שֶׁהָיוּ אֶצְלוֹ יָמִים שֶׁבָּהֶם לֹא מִלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ יָמִים שֶׁבָּהֶם עָשָׂה גַּם עִנְיָנִים בִּלְתִּי-רְצוּיִים כוּ' [הפך השליחות], הֲרֵי מִצַּד בְּחִינַת שְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר [שזה העצמות] שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, שֶׁשָּׁם לֹא שַׁיָּךְ עִנְיָן שֶׁל פְּגָם, מִתְמַלֵּא מִסְפַּר הַיָּמִים הַקָּצוּב לוֹ [גם למפרע. זה מה שה' אומר, שאם תעשה את כל מה שכתוב עד כאן בפסוק – "את מספר ימיך אמלא" אותם גם למפרע], וְעוֹד יוֹתֵר מִכְּפִי הַקָּצוּב כוּ' [יש מצוות חדשות של העברות שנעשו זכויות[קלו], סוג אחר לגמרי של זכויות], שֶׁכָּל הַיָּמִים נַעֲשִׂים מְלֵאִים, וְלֹא רַק יָמִים מְלֵאִים, אֶלָּא גַּם יָמִים מְאִירִים, שֶׁזֶּהוּ הַדִּיּוּק דְּמִסְפָּר יָמֶיךָ, [מה זה "מספר"?] מִסְפָּר מִלְּשׁוֹן הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים פֵּי' [כתוב בזהר[קלז]] דְּמִנַּהְרִין וּמִנְצָצִין [מלשון ספיר], וּמִלְּשׁוֹן אֶבֶן סַפִּיר, שֶׁהוּא לְשׁוֹן סַפִּירוּת וּבְהִירוּת.

איך הוא מפרש "את מספר ימיך אמלא"? אני אמלא לך למפרע את כל הימים החסרים, ולא סתם אלא אמלא אותם בהירים ומזהירים ומנצצים, אני אמלא אותם בבחינת מספר, מלשון ספיר. [זה הוא יעשה בתנאי ש..?] שתעשה מה שאמרנו עד עכשיו, שתגיע לאהבה ויראה אמתיים מתוך אי שביעות רצון.

"והסירתי מחלה מקרבך" – את מחלת הסיפוק

וְזֶהוּ גַּם מש"נ וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבְּךָ בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ, כִּשְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר. דְּהִנֵּה, הַמַּחֲלָה שְׁעַלֶי' נֶאֱמַר וַהֲסִירוֹתִי גּוֹ', הִיא מַחֲלָה כָּזוֹ שֶׁיְּכוֹלָה לִהְיוֹת גַּם כַּאֲשֶׁר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם [איך הפסוק אומר? "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירתי מחלה מקרבך", אז המחלה הזאת יכולה להיות גם לאחר "ועבדתם", כלומר שאדם עובד את ה' ועדיין יש לו מחלה, מחלה רוחנית. איזו מחלה יכולה להיות גם אחרי עבודה אמתית-תמימה? רק מחלת סיפוק],

וְגַם כַּאֲשֶׁר וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וּמֵימֶיךָ, דְּלַחְמְךָ וּמֵימֶיךָ קָאֵי עַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה [לחם הוא "לכו לחמו בלחמי"[קלח], זה תורה שבכתב, מזון, היא מה שמשה רבינו הוריד את המן לישראל ומים הם "הוי כל צמא לכו למים"[קלט], זה התורה שבעל פה], אוֹ [שהם] תּוֹרָה וּמִצְווֹת [שלחם הוא תורה ומים הם מצות], ועז"נ וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וּמֵימֶיךָ, שֶׁהָעֲבוֹדָה בתומ"צ הִיא מִצַּד הַבְּרָכָה דְּשֵׁם הוי' [על זה כתוב "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך", מי זה "ברך"? הוי' ברך, "את לחמך ואת מימיך", וגם לאחר שהוי' מברך את התורה ומצות של האדם], וְגַם אָז עֲדַיִן יְכוֹלָה לִהְיוֹת מַחֲלָה, וְצ"ל וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה גּוֹ' [יכולה להיות מחלה ועכשיו צריך להיות עוד חידוש, שה', העצמות, מסיר את המחלה] ע"י שְׁלִישִׁי הַמְּדַבֵּר דַּוְקָא.

 

וְהָעִנְיָן בָּזֶה, שֶׁמַחֲלָה שֶׁנֶּאֶמְרָה כָּאן, מַחֲלָה סְתָם, הִיא הַשֹּׁרֶשׁ לְכָל הַמַּחֲלוֹת, וְהִיא הָעִנְיָן דְּהֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ שֶׁבָּא בְּסִבַּת חֵטְא עֵץ הַדַּעַת, כַּיָּדוּעַ שֶׁקֹּדֶם הַחֵטְא לֹא הַיָ' הָעִנְיָן דְּהֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ, וכמ"ש וְיִהְיוּ שְׁנֵיהֶם [ערומים] גּוֹ' וְלֹא יִתְבּוֹשָׁשׁוּ, וְעִנְיַן הַחֵטְא הוּא שֶׁנַּעֲשָׂה הֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ, כמ"ש וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל גּוֹ'.

וְזֶהוּ שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר וַעֲבַדְתֶּם אֶת הוי' אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ יָכוֹל לִהְיוֹת (וְיֶשְׁנוֹ [אצל כולם]) עִנְיַן הַמַּחֲלָה, שהו"ע הֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁחֵטְא עֵץ הַדַּעַת פָּעַל עַל כֻּלָּם, גַּם עַל צַדִּיקִים, וְגַם עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וכמארז"ל ד' מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ, שֶׁהֵם צַדִּיקִים הַיּוֹתֵר גְּדוֹלִים, שֶׁסִּבַּת מִיתָתָם אֵינָהּ אֶלָּא בִּגְלַל חֵטְא עה"ד, וְלָכֵן, גַּם בְּצַדִּיקִים גְּמוּרִים שַׁיָּךְ הָעִנְיָן דְּהֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ, וְכַיָּדוּעַ שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, אֵינוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי אֶלָּא הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ יְרֵא ה' וְאוֹהֲבוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹהֵב, וְלֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלַת דְּבֵקוּתוֹ בַּה' כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה נִשְׁמָתוֹ קֹדֶם יְרִידָתָהּ לְמַטָּה. ועאכו"כ בְּנוֹגֵעַ לְבֵינוֹנִים וְאֵלֶּה שֶׁלְּמַטָּה מִזֶּה, שֶׁאֶצְלָם בְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ הָעִנְיָן דְּהֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ.

[אז מהי הסרת המחלה?] וַהֲסָרַת הַמַּחֲלָה דְּהֶרְגֵּשׁ עַצְמוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת ע"י עֲבוֹדַת הָאָדָם בְּכֹחַ עַצְמוֹ, כִּי אִם [זה מה שהבעל שם טוב אמר שאם איזה צדיק אומר שאפשר באמת להסיר את המחלה הזאת בכח עצמו הוא לא הצדיק. הרבי אומר שריפוי המחלה הזאת, שהיא מחלת כל המחלות, לא יכול להיות על ידי האדם עצמו בכח עצמו, כי אם] ע"י הַמְשָׁכָה נַעֲלֵית בְּיוֹתֵר, ועז"נ וַהֲסִירוֹתִי דַּיְקָא [אני, "שלישי המדבר"], בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ, שֶׁקָּאֵי עַל עַצְמוּת וּמַהוּת א"ס ב"ה כַּנַ"ל [תכף נסביר את זה. רק נגמור את המאמר].

וְכָל עִנְיָנִים אֵלֶּה נִמְשָׁכִים גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת, הֵן בְּנוֹגֵעַ לִמְזוֹנָא רְוִיחָא, שעז"נ וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, הֵן בְּנוֹגֵעַ לְחַיֵּי, שעז"נ וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבְּךָ, וּמוֹסִיף אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא [לפי הפשט – אריכות ימים], וְהֵן בְּנוֹגֵעַ לְבָנֵי, שעז"נ לֹא תִּהְיֶ' מְשַׂכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצְךָ. וְכָל זֶה נַעֲשָׂה הֲכָנָה לְעִנְיַן כְּנִיסַת הָאָרֶץ (שֶׁעַל זֶה מְדֻבָּר בְּהֶמְשֵׁךְ הַכְּתוּבִים [מה שכתוב אחרי אותם פסוקים בפרשת משפטים הוא על כניסה לארץ ישראל]), [ו]כֵּן תִּהְיֶ' לָנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ ע"י מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

מחשבה על עצמי – "יש מי שאוהב"

עכשיו נחזור רגע לחטא. יש פסוק לגבי האין, דברנו קודם על "אין מזל לישראל". עיקר תיקון החטא הוא לעשות מהיכל הזכות דרגה כמו שהיתה לפני החטא ש"לא יתבששו" ולהגיע למזל שמכונה אין, המזל שהוא האין האלוקי. איך מגיעים אליו? כשאדם הוא בעיני עצמו אין. כל הווארט שאמרנו קודם, שלא שייך לאדם לחשוב על עצמו בגלל שאין הכרע, אז שוב, אם זה שכלי שאין הכרע הדבר יכול אולי לבלבל אותו לגבי כל עבודת ה', שאי אפשר להכריע אם טוב אם רע. לכן אמרנו שהווארט הזה מאד עדין. כמו שאמרנו, לא צריך לחשוב על זה, כלומר, דבר שאתה לא חושב עליו לא בגלל שהוא טאבו שאסור לחשוב עליו, אלא בגלל שלגבי אותו ענין אתה באמת אין, אתה באמת שום דבר. אם אתה שום דבר אז אין שם לא מחשבה ולא כלום.

השכל הזה שאין הכרע משקף את האין שלך, שהוא בעצם המזל שלך. כדי לעורר את המזל שנקרא אין אתה צריך להיות אין. אם אתה לא אין המזל נעלם, הוא "אֵין מזל לישראל", הוא אֵין, הוא איננו, הוא לא גלוי. המזל יתגלה לך אם אתה באמת תהיה דומה לו, ולהיות דומה למזל היינו להיות אַין.

כל זמן שאדם חושב על עצמו, על מדרגות של עצמו אין לך 'יש' יותר מזה – "יש מי שאוהב". אין את הביטוי שהוא כותב כאן – "יש מי שאוהב", "יש מי שירא" – יותר מאשר אצל אדם שאפילו חושב כמה אני אוהב וכמה אני ירא. מה שכתוב "יש מי שאוהב" הכוונה גם שלא תעשה חשבון נפש. יש איזה ממד שאתה מרגיש את עצמך תוך כדי האהבה, "יש מי שאוהב", וזו תוצאה של חטא עץ הדעת. כל שכן וקל וחומר אם אתה אפילו תחשוב על זה, כמה אני אוהב את ה' – כן אוהב אותו, לא אוהב אותו – אז על אחת כמה וכמה ש"יש מי שאוהב", שרק תנפח את הישות שלך. זאת אומרת תכל'ס, זה שאדם לא חושב על המדרגות של עצמו לא לטוב ולא לרע הוא מתוך ששם בנקודה הזאת הוא אין.

המחשבה הזאת שאמרנו, שאין הכרע, יש בה קצת סכנה, כמו כל הדרכים שהן בחזקת סכנה[קמ] – לאן זה מוביל אותך. היא אמורה להוביל אותך להיות בעצמך אין. אם היא מובילה אותך הפוך, לעשות מעצמך יש ומתוך זה שאין הכרע לפרוק עול ח"ו – זה הפך הכוונה.

אמרנו שהרגש עצמי בא מהיצר שנקרא אהבה עצמית, מה שדברנו קודם בשם החסידות. הסימן שהוא מתוקן הוא שאתה יכול לאהוב את אשתך קודם כל באמת, להוציא את כל האהבה שלך כלפי עצמך לאשתך. אם זה היה בגן עדן מקדם לא היה חטא. כמו שאור החיים מסביר שכל החטא היה בגלל שעדיין כל אחד היה עם אהבת עצמו לפני אהבת הזולת[קמא].