שיעורים במאמר "לא תהיה משכלה" תשי"ב (9)

ו. "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" – על ידי שאני אין יבוא עזרי מהאין האלקי

דרוש "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי"

לגבי 'אין' הפסוק אומר "אשא עיני את ההרים מאין יבוא עזרי"[קמב]. כידוע[קמג] שדורשים ש"עזרי" הבא "מאין", עוד לפני הפסוק השני שאומר "עזרי מעם הוי' עשה שמים וארץ"[קמד] – בא מהכתר, הלא מודע. אחר כך הוא נמשך מהאין דרך י-ה-ו-ה.

קודם כתוב ככה: "אשא עיני אל ההרים", מי ההרים? האבות – אברהם, יצחק ויעקב[קמה]. "מאין יבוא עזרי", עזר בא מאין, אבל כדי לזכות לאותו אין – אני צריך להיות אין. שוב, אותו אין הוא הכתר שהוא "כולא ימינא".

אחר כך "עזרי מעם הוי'", שהעזר הזה יורד דרך פנימיות השתלשלות העולמות, שהיא אותיות י-ה-ו-ה; ואז העזר – "עשה שמים וארץ" – פועל אצלי את יכולת חיבור הרוחניות והגשמיות, לעשות-לתקן שמים וארץ, שהם גם כן כמו איש ואשה. "אשר ברא אלהים לעשות"-לתקן[קמו], לתקן שמים וארץ בנפש נקרא "אין וועלט אויס וועלט"[קמז], להיות בתוך העולם ומחוץ לעולם באותו זמן כדי לחבר את העולמות, את השמים והארץ.

עוד פעם, קודם צריך להיות "אשא עיני אל ההרים", לעורר זכות אבות, שהיא השורש שלי; "מאין יבא עזרי", שבאמת "עזרי" בא מהאין, זה המקור; אחר כך אותו "עזרי" שבא מהאין, שתלוי באין שלי, "מעם הוי'", צריך להימשך דרך "סוד הוי' ליראיו"[קמח] – י-ה-ו-ה; ואז העזר הזה, "עזרי", עוזר לי להיות כביכול שותף עם הקב"ה לעשות שמים וארץ, לתקן וליחד לחבר שמים וארץ, ככה מפרשים את הפסוקים האלה בחסידות.

"עזרי" – "עזר כנגדו"

מה זה נוגע למעשה בראשית? כתוב "מאין יבא עזרי". מי שקרא את הסיפור של מעשה בראשית מה הוא יכול לחשוב על "מאין יבוא עזרי"? מי זה "עזרי"? מי אמר את זה? [חוה] "עזרי" – "אעשה לו עזר כנגדו"[קמט] – הוא חוה. שוב, כמו בחור רווק שצריך שידוך, "אשא עיני אל ההרים", שהאבות יעוררו זכות אבות, ברית אבות, שיבוא כבר הזיווג האמתי, "מאין יבוא עזרי". מה הוא צריך לדעת? שהזיווג יבוא רק אם אני אהיה אין, העיכוב שיש בשידוך, כל העיכובים בשידוכים הם בגלל שאני לא אין ושאם אני אהיה אין מיד "יבוא עזרי", שהוא ה"עזר כנגדו". אבל כל זמן שאני לא 'אין' – יש פה בעיה, יש עיכוב.

[אל תדאגו, אחר כך הישות חוזרת... זה מצב זמני] זה מה שאמרנו, שאחר כך נעשה "עזרי מעם הוי'" והוי' הוא פחות מאין, כשהוא יורד באותיות שם י-ה-ו-ה הוא כבר יכול להגיע לבסוף להתפשטות הגלויה, שזה ה‑ה האחרונה והיא כבר יכולה להיות יניקת החיצונים. בכל אופן, "אשא עיני אל ההרים", ההרים הוא גם לשון אבות, בחינת אבות, וגם לשון הריון, שהוא מקור ההתעוררות של ההריון, "הרה וילדת יחדו"[קנ] לעתיד לבוא, "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי".

מה זה "עזרי"? מתי היא "כנגדו"? כתוב "או עזר או כנגדו"[קנא], הכלל הגדול אצלנו בשכינה ביניהם[קנב] ש"כנגדו", כאשר יש לי ישות. אם יש לי ישות היא צריכה להיות "כנגדו" כדי לנטרל ולבטל אצלי את הישות. אבל אם אני 'אין' היא רק "עזר". זה עוד יותר "מאין יבוא עזרי", שאם אני 'אין' אז מאותו אין שלי, שהוא בעצם גם התעוררות המזל שלי, והיא המזל שלי – היא תבוא נקי, רק "עזר" בלי "נגדו". אם כי ש"עזר כנגדו" שוה שכם, שיש ענין של לחבר את שניהם יחד, אבל בכל אופן יש ענין של "עזר" בפני עצמו, וזה "מאין יבוא עזרי".

האשה – העזר האלקי

אחר כך ה"עזר" הזה נמשך מ"עזרי מעם הוי'". מה זה ה"עזר"? הבטול שלי מתבטא שאני אוהב אותה. עוד פעם, האדם היה בודד (זה מה שדברנו קודם באוטו), אדם היה "לא טוב היות האדם לבדו", בגלל שכל זמן שהוא בודד, גם כן, מה שחל אצלו הוא חשבון הנפש בינו לבין עצמו, השכר והעונש של עצמו, תיקון הנפש של עצמו – "ביום אכלך ממנו מות תמות" – שביעות הרצון ואי שביעות הרצון מעצמו.

מה היה הסיפור שם בגן עדן? שקודם ה' ברא את האדם, שׁם אותו בגן עדן, יש עצים שם כבר מקודם, הוא צוה עליו לא לאכול מעץ הדעת וש"ביום אכלך ממנו מות תמות". כל זה כתוב לפני שה' ראה את האדם ש"לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". בגלל שברגע שהוא נתן לו מצוה במיוחד הוא הכניס את האדם למצב אחר, הוא עוד יותר החריף אצלו את החשבון האישי, כביכול הוא הכין את המחלה הזאת של האכילה מעץ הדעת.

היות שה' הכין את המחלה הוא גם כן צריך להכין את הרפואה, ש"מקדים רפואה למכה"[קנג]. תמיד אומרים "מקדים רפואה למכה", אבל יש גם הכנת המכה עוד לפני הרפואה. אם צריך להקדים את הרפואה למכה סימן שכבר היתה מחשבת המכה... זה מתחייב מהמשפט. אז קודם יש מחשבת מכה, עכשיו אחר כך צריך תכל'ס להקדים את הרפואה למכה בפועל. שוב, הרפואה למכה בפועל היא "אעשה לו עזר כנגדו" והכל תלוי ב'אין' של האדם, שהוא בטול הרגש עצמו, בטול שביעות הרצון מעצמו, וזה המזל שלנו, המזל של ישראל, האין הזה.

שוב, מה זה העזר – "עזרי מעם הוי'"? למה הוא אוהב את האשה? בגלל שהיא העזר האלקי וכתוב ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו"[קנד]. יש לו יצר הרע והעזר יורד מה'. גם דורשים תמיד את הפסוק בתהלים פרק כ – "ישלח עזרך מקדש ומציוֹן [שזה הציוּן של יוסף הצדיק כאן] יסעדך"[קנה], זה סוד הנשימה אצלנו[קנו], צריך לנשום את זה, בזכות הנשימה זוכים לבת זוג – "ישלח עזרך מקדש", שה' שולח את בת הזוג. מה זה "קֹדש"? קֹדש הוא אין, "מלה בגרמיה"[קנז]. זה אותו דבר כמו בפסוק "מאין יבא עזרי", שה' שולח את "עזרך", את בת הזוג, "ומציון" הוא בחינת יוסף הצדיק, הדעת של "והאדם ידע את חוה אשתו"[קנח]. "ומציון יסעדך", הוא מקבל את הסעד שלו-התמיכה שלו, שגם הוא ה"עזר כנגדו".

עיקר הווארט הוא שהאין הוא שאתה אוהב אותה, אוהב אותה כהמחשה של ה' בעצם. כמו שאתה אוהב מה שהאהוב אוהב, זה העזר האלקי. "אעשה לו עזר כנגדו" זה לא שהיא עוזרת לו, תמיד גם האשה טוענת 'מה אתה עושה, כביכול לפי התורה אני רק עוזרת? מה, אני עוזרת בית?!', לפי התורה הכי טוב שהיא עוזרת בית, מה זה?! אז לא שאת עוזרת, הוא עוזר. ה' עשה את העזר, זו העזרה של ה'. אַת ה'! לא שאת עוזרת לו, ה' עוזר. מתי? מתי יש כזו דרגה שהיא העזר האלקי, "ישלח עזרך מקדש", "מאין יבא עזרי", "עזרי מעם ה'"? מתי שהוא בטל. רק כשהוא אין ומעורר את המזל, אם הוא בחינת אין. שוב, איך הביטוי של האין? שבמקום לאהוב את עצמו הוא אוהב אותה, ואז הוא יצא מ"לבדו" השלילי, שעליו כתוב "לא טוב היות האדם לבדו".

"לא טוב היות האדם לבדו" – "וגם בלא דעת נפש לא טוב"

תמיד דורשים את שני הפסוקים שכתוב בהם "לא טוב": פסוק אחד אומר "לא טוב היות האדם לבדו", הפסוק השני אומר "וגם בלא דעת נפש לא טוב"[קנט]. מכאן לומדים שהם אותו ענין. [כתוב "גם ענוש לצדיק לא טוב"] כן, גם כן זה, שלא צריך לאנוס את בת הזוג שלו. זה סיפור שספרנו כאן לפני כמה פעמים, שכל פעם שאשתו של אדמו"ר הזקן עשתה לו משהו היא חלתה או משהו, כמה ימים. סיפור שאשתו של אדמו"ר הזקן היא היתה לפעמים יורדת עליו. כל פעם שהיא ירדה עליו חזק היא היתה חולה כמה ימים אחר כך. פעם אחת היא באה אליו ואמרה לו שכתוב "גם ענוש לצדיק לא טוב"[קס], איך אתה עושה לי ככה? לא טוב שאתה מעניש. אז הוא אמר שח"ו, אם אני הייתי עושה זאת היה יותר גרוע...

בכל אופן, כל ה'לא טוב'ים ודאי קשורים. בפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב", מהי דעת? היכולת להתקשר, התקשרות והתחברות לשני בכלל ולבת זוג בפרט, כמו שכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו". זה "לא טוב". טוב הוא דבק, "אֹמֵר לדבק טוב הוא"[קסא], זה הפסוק בחסידות[קסב]. כל פעם טוב הוא לשון דבק. הפעם הראשונה שכתוב דבק בתורה הוא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[קסג], זה המצב הטוב. זה נקרא לצאת מעצמך לגמרי.

לצאת מעצמך זה "צאינה וראינה"[קסד]. איך אדמו"ר הזקן דרש[קסה]? צא אני, לצאת מהאני ותראו – "תראינה" – אין, צריך לצאת מהאני כדי לראות את האין. שוב, הכל נקרא "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי". "עזרי מעם הוי'" – אחר כך – "עשה שמים וארץ". "עשה שמים וארץ" הוא הזיווג של איש ואשה, זה גופא נקרא "עשה שמים וארץ". [כשאדם לבד הוא לא יכול לצאת מה'אני'] בדיוק, לכן כתוב שאחד לבד הוא עולם התהו, כל אחד אומר "אנא אמלוך"[קסו]. [אבל ההגעה לאין היא על ידי האשה?] זהו, על ידי עבודת ההגעה לאין זוכים לאשה. באמת עמידה במצב של אין היא כשאדם נשוי, אבל ההתעוררות לזה היא "צאינה וראינה" – "צא אני וראה אין".

טוב. אז עד כאן. ברוך ה' שסיימנו את המאמר. יש לנו הרבה שביעות רצון עכשיו... לחיים לחיים!