מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ז

 

תורה ומדע – סמינר "אור וצבע", חנוכה תשנ"ז

 

 

ערוך מהקלטות שעורי מו"ר

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

 

לא מוגה

 

הקדמה

 

הספר המונח לפנינו – "מבחר שיעורי התבוננות" חלק כ"ז – הינו מבוא לקבלה ולעבודת ההתבוננות המיוסד על מושגי קבלת האריז"ל המתבארים בלשון החסידות. חבור זה, הכתוב בסגנון עכשוי השוה לכל נפש, ערוך כספר לימוד ומביא ברציפות את דברי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א כפי שנאמרו בסדרות שיעורים בפני צבור גדול ומגוון במשך שנים רבות.

ספר זה, כמו גם ספרים נוספים מסדרת שיעורי הרב גינזבורג, אינו בא לספר, לתאר או להסביר את מושגי הקבלה ופנימיות התורה באופן נקודתי – אלא כל כולו התבוננות עמוקה בשרשי המושגים וביחסים ביניהם. כל שעורי הרב גינזבורג הם דוגמאות לנו כיצד מתבוננים. תוך כדי התקדמות הלימוד מתבונן הרב גינזבורג במערכות המושגים – ומנחה ומלוה ולוקח את הלומדים יחד אתו אל תוך מרחבי ההתבוננות בהן.

שפת המשלים החסידית וההתבוננות בהם – מפשיטה את מושגי הקבלה מגשמיותם ומתארת אותם כמושגים ותהליכים נפשיים, וממילא מאפשרת לחוש המחשה ואחיזה מסוימת גם במושגים הסתומים ביותר שבקבלת האריז"ל. ההתבוננות המעמיקה והמפורטת מולידה הבנה – עד שבע"ה משיג התלמיד יותר ויותר את עומק הדברים. סגנונו המיוחד של הרב גינזבורג בא לידי ביטוי במיוחד בסדרת ספרים זו המיוסדת על שעורי הרב – ובזה הם מתאימים לשמש פתח ושער וכניסה אמיתית לתלמידים ומתחילים המשתוקקים לבוא בשערי הקבלה בכלל – וקבלת האריז"ל בפרט.

הקוראים ימצאו בדברים אלו בנין שלם שכולו חידוש אמיתי שיש בכוחו להאיר ולהחדיר ולעורר חיות ושמחה בהשכלת כל מקצועות התורה, בקיום המצות ובעבודת ה' שבלב – היא תפילה.

דברי הרב נכתבו מתוך הקלטות השיעורים והובאו כסידרם, כמו שנאמרו בשעת השעור בו נלמדו הדברים, וכולל גם את החזרות שנעשו במהלך השעור, שהרי אין בית המדרש בלא חידוש. דברי הרב נערכו עריכה קלה בלבד תוך שמירה על סגנונם המיוחד. הכותרות, כותרות המשנה והחלוקה לפסקאות, סודרו במיוחד כדי להקל על התמצאות הקורא בתוך רצף הדברים.

הסברי המושגים השונים נאמרו בד"כ כפי הנדרש לצורך רצף ההסבר – ולכן אין בהגדרתם כאן משום "קביעת מסמרות" – שהרי כל מושגי הקבלה והחסידות עמוקים ביותר ונוגעים בכל חדרי התורה כולה. תוך כדי עריכה, היו הדברים לעיני הרב, ופעמים רבות נוספו הארות, דגשים ורמזים לדברים כפי שנאמרו.

שפת המשלים החסידית מאפשרת לנו לתרגם את מושגי הקבלה לחויות ותהליכים נפשיים. בסוף הספר מצורף נספח מבנה הנפש ובו תמצית המונחים והמושגים העיקריים המשמשים בחיבור זה.

ספר "מבחר שיעורי התבוננות" חלק כ"ז – תורה ומדע – סמינר אור וצבע – כולל שמונה שיעורים:

א' – הקדמה – חנוכה, הרבה מאורות יש באור – כוונות, לשונות אור ויופי.

ב' – צבעי הקשת – שיטות: צילום, דפוס, אמנות – הרכבת צבעים.

ג' – גוונים ממוצעים – צבעי יסוד – מעגלי צבעים.

ד' – כל השביעין חביבין – סוגי אנרגיה – אורכי גל – זהב – ספירות וצבע.

ה' – ארבעה ראשי צבעים – מרות – בני אדם – חור שחור – כמה צבעים?

ו' – גוונים וספירות – המשך מרות – שער הגוונים בספר הפרדס – הרמ"ק.

ז' – המשך גוונים וספירות – פרוש הגר"א למשנה ז' בספר יצירה.

ח' – המשך ב' גוונים וספירות – סיכום הגר"א – ג' ממדים – ציר הבהירות.

סמינר – אור וצבע – א' – הקדמה

ערב טוב,

אנו נכנסים עכשיו ליום הראשון של ראש חודש טבת תשנ"ח, שהוא הנר השישי של חג חנוכה. ביום זה ישנה חפיפה – שהרי הוא גם היום האחרון של חודש כסלו, ל' כסלו – וגם היום הראשון של ראש חודש טבת – אם כי שיום א' טבת יחול רק מחר!

בהמשך השיעורים שלנו ב"ה – נעשה קשר בין הצבעים השונים לחדשי השנה. מתוך הקשר הזה יצא לנו שהיום הזה הוא בעצם חפיפה בין סגול-כחול (הצבע של חדש כסלו, שהוא התכלת של התורה, לא כמו שמקובל היום להשתמש במלה "תכלת") לבין כחול (הצבע של חדש טבת).

האור כי טוב

השם טבת הוא מלשון טוב – וטוב קשור לאור: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". הדבר הראשון שהקב"ה ברא זה האור ואחרי כן, הקב"ה חוזר ורואה אותו ואומר שאכן האור טוב! התיחסות זאת נאמרה רק לגבי האור: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". המילה טוב נאמרה שבע פעמים בששת ימי המעשה של מעשה בראשית – וזה אחד מהסודות של הביטוי "כל השביעין חביבין"! ובכל אופן, רק בבריאת האור ביום הראשון נאמר שהקב"ה מסתכל על הבריאה שלו, על "הָאוֹר", ואומר "טוב" על מה שברא באותו יום. בפעם השביעית אמנם נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" – אלא שכאן זה הולך על כללות הבריאה כולה. כמו כן, כאן ישנה כבר כניסה ליום שבת קודש ובהחלט, הפעם השביעית שכתוב טוב, "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" – הוא כנגד יום השבת, היום השביעי.

את האור

ואם כן, בסך הכל נאמרו במעשה בראשית שבע פעמים טוב – ורק בפעם הראשונה כתוב בפרוש בפסוק מהו הטוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! ושוב, לאחר כל בריאה אחרת כתוב רק, "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" וממילא, צריך לומר שכל "טוב" המופיע במעשה בראשית הוא גוון אחר של אותו אור ראשון – שנברא בתחילה, ביום הראשון. בהמשך נסביר באריכות שכל הצבעים, כל הגוונים, יוצאים מהאור הראשון שעליו כתוב בפרוש טוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" ("וירא אלהים את האור כי טוב" = 963 = לבן אדום ירוק שחור, ארבעת הצבעים העיקריים שבסוד המרכבה שבעין, כמו שיתבאר, ללמד שכל ריבוי הגוונים – "טוב" לשון "טובא"-"הרבה" כמו שיתבאר – כלולים בתוך האור המקורי).

ידוע בקבלה, שהביטוי "את האור" = 613 = תרי"ג = רמ"ח ﬩ שס"ה – והוא הפעם הראשונה בתורה שמופיע מספר זה, תרי"ג, כללות כל מצוות עשה ומצוות לא תעשה שבתורה שבכתב! ואם כן, בתוך האור הראשון ישנם כל רמ"ח ושס"ה הגוונים – שמתוכם נעשים אח"כ אברים. כידוע, שכל רמ"ח מצוות עשה, הן כנגד רמ"ח אברי האדם וכן, כל אחת משס"ה מצוות לא תעשה היא כנגד שס"ה גידים, גידי הדם, שבגוף האדם.

בהמשך נסביר, שעיקר הגוונים הם כנגד שס"ה גידים, שס"ה מצוות לא תעשה, אפילו יותר מאשר כנגד הרמ"ח מצוות עשה! וכאמור, הכל נכלל בביטוי הפשוט "אֶת הָאוֹר" = תרי"ג ואת הדבר הזה ראה ה' "כִּי טוֹב"!

למה אנחנו פותחים בברכה, פותחים בטוב וגם מסיימים בטוב? כאמור, הטוב הוא החודש שלנו, חודש טבת מלשון טוב. טבת הוא טובות, הרבה טובות. כתוב בקבלה ש"טוב" הוא החילוף של "אחד" בא"ב אטב"ח! אותיות אטב"ח מסודרות כך שכל אות מתחלפת עם בת זוגה באופן שהסכום של שתיהן הוא עשר ביחידות או מאה בעשרות או אלף במאות. כל האחדות הן מאחד ועד תשע – כאשר אות א מתחלפת באות ט; אות ח מתחלפת באות ב; ואות ד מתחלפת באות ו! זאת אומרת ש"אחד" מתחלף ב"טוב" – לפי הצרוף: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" – ט, ב, ו!

וממילא, אם "טוב" כאן הוא החילוף של "אחד" – ישנה אחדות בתוך ה"טוב". מצד שני, אנחנו נפתח את הלימוד שלנו עם מאמר חז"ל שממנו נראה שהמילים טוב, טבת – אצל חז"ל הוא מלשון "טובא" שפרושו הרבה! ואם כן, זה לכאורה בדיוק ההפך מאחדות! ושוב, יש דבר אחד ויש "טובא" והם נראים כשני הפכים. מצד אחד יש דבר אחד, או חילוף אותיות אחד, אותיות טוב, ומצד שני "טוב" אומר הרבה! ואם כן, צריך לומר ששורש הריבוי נמצא בתוך האחד!

מהרבה לאחד

הרעיון הזה בא לידי ביטוי מלא ונהדר מאד במחלוקת מפורסמת בין בית שמאי ובית הלל לגבי נוסח הברכה על אורו של נר ההבדלה – הקשורה גם במחלוקת עוד יותר מפורסמת שלהם – היא המחלוקת לגבי אופן הדלקת נרות חנוכה. בית שמאי סוברים שהמהדרין מן המהדרין מדליקים שמונה נרות ביום הראשון של חנוכה – כל החנוכיה מלאה נרות! אח"כ בכל לילה פוחת והולך כלומר, ביום השני שבעה נרות וכו' עד שביום השמיני מדליקים נר אחד בלבד. כלומר, שהסיום, היעד, של חנוכה, זה להגיע מהרבה נרות לנר אחד!

מאחד להרבה

לפי בית הלל זה הפוך, מוסיף והולך, מעלים בקודש ולא מורידים! לכן בלילה הראשון מתחילים ומדליקים נר אחד ובלילה השני שני נרות וכך עד ליל השמיני, בו מגיעים לשלמות של שמונה נרות כלומר, מאחד להרבה!

כאמור, ישנה מחלוקת נוספת בין בית שמאי לבית הלל במשנה, במסכת ברכות – בפרק השמיני. בפרק זה ישנן מחלוקות בין בית שמאי לבין בית הלל – ובעיקר בענינים הקשורים לסעודה.

מאורי האש

כאמור, אחת המחלוקות בין בית שמאי לבין בית הלל היא – איך מברכים על נר ההבדלה. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" כידוע, יש לנו כמה מצוות של נר: נר חנוכה, נר שבת ויום טוב, נר הבדלה. ואם כן, המחלוקת המדוברת היא לגבי נוסח הברכה על נר ההבדלה. בית שמאי אומרים שמברכים: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם "שברא מאור האש"! בית הלל אומרים שמברכים: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם "בורא מאורי האש"! וכידוע, שאנחנו פוסקים כבית הלל שהרי אומרים חז"ל ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"!

ושוב, אנחנו פוסקים כבית הלל בעולם הזה אבל כתוב שלעתיד לבוא, כאשר יבוא המשיח במהרה בימינו, נפסוק את ההלכה כבית שמאי. מבואר בחסידות שלעתיד לבוא – בית הלל בעצמם יפסקו את ההלכה כמו בית שמאי. כלומר, שיסכימו לדעת בית שמאי, לעתיד, בביאת המשיח!

נחזור, בית הלל אומרים: "בורא מאורי האש" ואילו בית שמאי אומרים "שברא מאור האש". יש כאן שני שינויים בולטים בברכת נר ההבדלה. קודם כל ישנו שוני באופן שאומרים את הפועל: בית שמאי אומרים זאת בלשון עבר, "שברא" ואילו בית הלל אומרים זאת בלשון הווה, "בורא". הגמרא לומדת כאן, שגם לפי דעת בית הלל, "בורא" משמעו גם לשעבר וזאת, על דרך הפסוק "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ". משבחים את ה' שהוא יוצר אור ובורא חשך – מתי, ע"פ פשט, הוא עשה זאת? בעבר וממילא, כאשר אומרים "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" – הכוונה גם על העבר!

ברא או בורא?

ובכל אופן, ע"פ פנימיות הדברים "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" נאמר דוקא בלשון הווה שהרי הכוונה היא שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"! ואם כן, וכמו שנאמר גם קודם – בכל מקום שנכתב "טוב" זה גם משמע "הרבה", הרבה גוונים ביחד וגם הרבה זמנים ביחד, גם בעבר וגם כל רגע בהווה! נחזור, קודם כל ישנה מחלוקת: האם אומרים את הפועל בלשון עבר, "ברא" כדעת בית שמאי – או בלשון הווה, "בורא", כדעת בית הלל?

לגבי ברכת הפירות, למשל, בורא פרי הגפן, בורא מיני מזונות, בורא פרי האדמה – גם בית שמאי סוברים שאומרים את הפועל בלשון הווה וזאת בגלל שהבריאה היא תמידית. ואכן, לגבי הפירות – זה ברור שצמיחה היא כל פעם מחדש – אבל לגבי האש, הרי לכאורה זאת בריאה של העבר! ואם כן, לכן דוקא כאן, לגבי האש, מופיעה המחלוקת – ולא אצל שאר הברכות שכתוב שם לשון הווה! ושוב, זו המחלוקת הראשונה כאן – האם אומרים "שברא" בלשון עבר, היות שבריאה זאת היא לכאורה חד פעמית בעבר? או שאומרים "בורא" לשון הווה. כאמור, לשון הווה משמעה גם עבר וגם עתיד. וזהו שכתוב שבמילה בורא ישנה משמעות של כל הזמנים – ואפשר לומר שאלו כל הזמנים בתוך ההווה. כלומר, ההווה בעצמו כולל גם לפניו וגם אחריו – עד כאן המחלוקת הראשונה!

מאור או מאורי

המחלוקת השניה היא האם אומרים מאור, לשון יחיד – או מאורי לשון רבים? כאמור, בית שמאי אומרים, שברא מאור האש ואילו בית הלל אומרים, בורא מאורי האש!

חז"ל אומרים, שסברת בית שמאי היא: "חדא נהורא איכא בנורא" ואילו סברת בית הלל היא: "טובא נהורי איכא בנורא"! ישנן כמה וכמה סיבות שאנו פותחים עם מאמר חז"ל זה – וזאת בגלל שיש בו הרבה יסודות חשובים לנו. קודם כל, אנו רואים כאן שיש מאור ויש אור! המאור הוא כמו השמש ושאר המאורות שנתלו בשמים ביום רביעי של מעשה בראשית. לעומת זאת, האור נברא ביום אחד של מעשה בראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".

אור ומאור

ואם כן, המאור נברא לאחר האור – אבל מקובל לחשוב, שמיום רביעי והלאה – האור מתפשט מתוך המאור! כלומר, שקודם יש שמש ואח"כ האור מתפשט, יוצא מהשמש. ושוב, אם כי שלפי סדר הבריאה יש קודם אור פשוט ורק אח"כ הוא מתגבש ומתעבה בלשון הקבלה כלומר, מהתעבות האור הפשוט נעשה מאור! אנו רואים כאן מלשון חז"ל – שהמילה "מאור", "נהורא" – פרושה צבע וכידוע, הצבע ודאי כלול בתוך האור! ושוב, בדרך כלל בחסידות – השם "מאור" הולך על העצם המאיר ומאד מאד שייך גם לחג חנוכה! חוץ מזה שחנוכה זה חג של אור, חג של נרות – הרי הוא חג של שמן. עיקר הנס היה בזה שמצאו את הפך שמן טהור, חתום בחותמו של הכהן הגדול – ובזכות ה"שמן למאור" דלקו הנרות והאירו במשך שמונה ימים!

ושוב, מאור הוא תמיד בקבלה ובחסידות "עצם" ואילו האור הוא גילוי שמתפשט מן העצם! וכאמור, כאן אנו רואים לכאורה ההפך – שקודם ישנו אור וחז"ל חוקרים כמה צבעים יש בתוך האור הפשוט – וכל צבע נקרא מאור! ואם כן, בית שמאי אומרים ש"חדא נהורא איכא בנורא" – יש רק צבע אחד פשוט, יש רק מאור אחד בתוך אור הנר! בית הלל אומרים לא! אני מסתכל בנר ורואה כמה מאורות, כמה צבעים: "טובא נהורא איכא בנורא" – הרבה מאורות יש באור הנר.

הספירות ופנימיות הספירות

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת רחמים
נצח בטחון		הוד תמימות
	יסוד אמת
	מלכות שפלות

ושוב, בתחילה אומרים בית שמאי: "חדא נהורא איכא בנורא" – צבע אחד יש בנר. בית הלל אומרים: "טובא נהורא איכא בנורא" – הרבה צבעים יש בנר. אחרי ששני הצדדים מבטאים את המחלוקת שלהם בלשון ארמית – ממשיכה הגמרא את הסוגיא הקצרה הזאת: "תניא נמי הכי, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור"! כלומר, למדנו במקום אחר, בברייתא, בלשון הקודש, ששלחו, אמרו, בית הלל לבית שמאי בדיוק את המסר הזה: הרבה מאורות יש באור! והנה, כל לשון הברייתא, "אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור" עולה בגימטריא 2976 שעולה זה פעמים אברהם (מדת החסד, שרש בית הלל; זה אברהם = 260 = 4 פעמים הלל) – "אברהם התחיל להאיר" (האות ה ש-ה' הוסיף בשמו של אברהם רומזת ל-ה פעמים אור שנאמרו ביום אחד של מעשה בראשית – "אחד היה אברהם")!

הרבה כוכבים

ואם כן, קודם נאמרו שתי הסברות בארמית, בלשון הגמרא: או "חדא נהורא איכא בנורא" – או "טובא נהורא איכא בנורא". אח"כ, סיום הסוגיא בגמרא הוא שלחו להם, אמרו להם, בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור! כלומר, בתוך אור אחד יש הרבה מאורות – כמו הרבה כוכבים. ושוב, אם מסתכלים בתוך אור של נר אחד – רואים שם הרבה כוכבים – וכל כוכב הוא צבע!

אם נחזור עם התובנה הזאת למעשה בראשית – נקבל פרוש חדש לגמרי לגבי מעשה בראשית. ביום הראשון נברא אור פשוט, אפילו אור גנוז (כדרשת חז"ל ל"וירא אלהים את האור כי טוב" – "'כי טוב' לגנזו") – ואח"כ, מגיע יום רביעי, שעל פי הקבלה, הוא ההתפשטות של היום הראשון. יום ראשון הוא חסד; שני – גבורה; שלישי – תפארת; רביעי – נצח; חמישי – הוד; ששי – יסוד; שבת – מלכות.

ו' ימי הבריאה

חסד אהבה-אור גנוז		גבורה יראה-רקיע
	תפארת רחמים - צמחים
נצח בטחון-מאורות		הוד תמימות-דגים ועופות
	יסוד-חיות ואדם אמת
	מלכות שפלות - שבת

והנה יום רביעי הוא נצח, ענף החסד של יום ראשון. ושוב, הענף שמתפשט מהיום הראשון של החסד – הוא היום הרביעי של הנצח! ביום הראשון כתוב "יְהִי אוֹר", לשון יחיד, וביום הרביעי כתוב "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" – מאורות לשון רבים – ובהם שני המאורות הגדולים, השמש והירח! וכן כתוב, "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים".

אור וצבע

ואם כן, יחד עם המאורות נבראו הרבה כוכבים, הרבה משרתים. התקופה החדשה של המדע – מה שנקרא "המדע המודרני" ועד לימות המשיח שאז המדע יהיה עוד יותר מודרני (פוסט-פוסט מודרני). בדרך כלל אנו נוהגים לא להזכיר את שמות אותם מגלים וממציאים גויים – אך הפעם לא נוכל להמלט, שהרי אנו רוצים לחקור לעומק את סודות האור והצבע במהלך שיעורים אלו, ולכן נזכיר כמה מהם, כאשר הראשון שבהם הוא המדען, הפיזיקאי,  אייזק ניוטון. והנה, הוא היה הראשון שבעצם צעד את הצעד הראשון בהבנת האור והצבע וכן, זה בעצם הדבר הראשון שעסק בו.

שבעה צבעים

בהיותו צעיר מאד, בגיל 23 – גילה את תגליתו הראשונה בחייו ביחס לאור וצבע כמו שיוסבר בהמשך. נקדים ונאמר, ששורשה של תגלית זו בקודש – הוא במחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי נוסח הברכה על האש בהבדלה. וכאמור, הנקודה היא השאלה: האם יש באור אור אחד, צבע אחד – או שיש הרבה צבעים, הרבה מאורות, באור? ניוטון סבר שיש קשר בין הצבעים לבין הכוכבים. הוא לא היה אסטרולוג – ובכל אופן הוא סבר שיש קשר ישיר וודאי בין הצבעים לבין כוכבי הלכת (הנראים לעין). כמו כן, הוא סבר שהצבעים הם כנגד הטונים של סולם הצלילים המוזיקלי!

אכן, בלשון הקדש "צבע" מתחלף ב"שבע" (צ ו-ש מתחלפות באותיות השינים) – והוא סבר שאותם שבעה גווני צבע המתגלים בספקטרום – כמו שבע פעמים טוב במעשה בראשית – שעל זה אומר בית הלל: "טובא נהורא איכא בנורא" – או כמאמר בית הלל בלשון הקודש: "הרבה מאורות יש באור" כלומר, הרבה צבעים – הם כנגד הכוכבים! ורמז מכוון: מאורות-צבעים-כוכבים = "וירא אלהים את האור כי טוב" ("טובא נהורא איכא בנורא")! והוא עולה אחד במילוי: אלף חית דלת, ללמד שכל הריבוי נכלל באחדות הפשוטה, וכמו שעוד יתבאר.

ואם כן, זה מה שאמרנו שהמאורות, הצבעים, קשורים עם יום רביעי של מעשה בראשית בו נבראו השמש והירח והכוכבים! מכל זאת יוצא שיש משהו עצמי לגבי המאור – כמו שמן, שהוא "עצם" לגבי האור, שמן למאור! ושוב, אור זה רק גילוי, התפשטות מן העצם – אבל יש משהו עצמי שחוזר להופיע בצבע, שהוא רק חלק, מימד של האור, שנקרא מאור. במימד הזה, שנקרא: צבע, צבעים, והרבה צבעים, "טובא נהורא" – לפי בית הלל שכך אנו פוסקים – יש משהו עצמי, שאין אפילו באור!

צביעות

במהלך הלימוד שלנו נדבר הרבה על הקשר הפסיכולוגי בין הצבעים לבין המידות של הנפש. כאמור, כל המושג צבע זה משהו חיצוני, על דרך לבוש וזה גם יכול להיות "צבוע" מלשון צביעות כלומר, דבר לא אמיתי, העמדת פנים שלא על פי האמת. ואם כן, יש לומר ש"צבע" בנפש, אמור להיות תיקון ה"צביעות" שהיא מידה רעה כלומר, שהאדם לא יעמיד פנים של שקר, של חנופה. מכאן סימן, ש"צבע" מאד נותן את עצמו ל"חיצוניות", לצביעות, אך כאמור, יש גם משהו "עצמי" בצבע – שלכן הצבע נקרא "מאור" שהוא כמו השמן – המאור שבתוך האור!

הסוגיא שהבאנו מהגמרא, מחלוקת בית שמאי ובית הלל על נוסח הברכה על האש במוצ"ש – היא סוגיא קצרה מאד וכן, זה די נדיר שלאחר שאומרים סברא בלשון התלמוד, בארמית – מובאת אח"כ ברייתא וחוזרים לומר זאת פעם שניה בלשון המשנה – כלומר, בלשון הקודש. נחזור: בתחילה אומרים בית שמאי: "חדא נהורא איכא בנורא" – צבע אחד יש בנר. בית הלל אומרים: "טובא נהורא איכא בנורא" – הרבה צבעים יש בנר. אחרי ששני הצדדים מבטאים את המחלוקת שלהם בלשון ארמית – ממשיכה הגמרא את הסוגיא קצרה הזאת: "תניא נמי הכי, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור"! כלומר, למדנו במקום אחר, בברייתא, בלשון הקודש, ששלחו, אמרו, בית הלל לבית שמאי בדיוק את המסר הזה: הרבה מאורות יש באור!

שלהבת

ואם כן, בתוך אור יש הרבה מאור – וזה הדבר שמתחדש לנו מכאן שהמילה "מאור" הוא שם של צבע! איך אני יודע זאת בביטחה גמורה? מסתכלים בפרוש רש"י שם: הרבה מאורות – שלהבת אדומה לבנה וירקרקת! ואם כן, רש"י מבין בפשטות שמאורות פרושם צבעים והוא מציין שבתוך האור בשלהבת, רואים קודם כל אדום, ואח"כ לבן ואח"כ ירקרק. הפסוק אומר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" ומפרש שם רש"י: "בהעלתך - על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". כלומר, צריכה להיות שלהבת שמחזיקה מעמד ועולה מאליה לגמרי. ואם כן, אצלנו כותב רש"י שבאותה שלהבת יש הרבה מאורות – "שלהבת אדומה, לבנה וירקרקת"! לשון "הרבה", משמע לא פחות משלוש וזה גם יכול להיות חמש ויכול להיות גם שבע – כמו שיוסבר בהמשך.

המבנה כאן קשור לברכת כהנים שבה שלושה פסוקים ובהם: שלוש, חמש, שבע – מילים:

יְבָרֶכְךָ י‑ה‑ו‑ה  וְיִשְׁמְרֶךָ

יָאֵר י‑ה‑ו‑ה  פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ

יִשָּׂא י‑ה‑ו‑ה  פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

ושוב, הסדר הזה של 3, 5, 7 הוא המבנה, הסדר, היסודי של ברכת כהנים וכאמור, סדר זה מרומז במילה "הרבה", הרבה מאורות יש באור!

אמרנו קודם בענין מבנה סוגיית הגמרא, שזה די נדיר שלאחר שמביאים את המחלוקת בלשון התלמוד – חוזרים אח"כ ושומעים את מאמרם של בית הלל בלשון המשנה – בלשון הקודש. וכאמור, רש"י מוכיח לנו שבאמת כוונת המילה מאורות – זה צבעים.

סדר הצבעים

וכאמור, רש"י מונה שלושה צבעים: אדום, לבן, ירקרק. בכל הסמינר הנוכחי נחקור מה פרושם וענינם של השמות המקוריים של הצבעים בלשון חז"ל. ואם כן, איזה מין סדר עולה ממנין שלושת הצבעים של רש"י? ושוב, הסדר הוא: קודם אדום, אח"כ לבן ולבסוף ירקרק? והנה, זהו סדר משונה! או שמתחילים מהצבע הלבן, שהוא לכאורה הצבע הפשוט או שמתחילים מאדום שהוא הצבע "הצבוע" ביותר. סתם צבע בלשון חז"ל הוא אדום, ועל דרך זה, סתם להיות צבוע – זה אדום! וממילא, אפשר לחשוב  שרש"י צריך היה למנות: אדום, ירקרק, לבן! או ההפך, לבן, ירקרק, אדום! ושוב, מה טיבו של סדר הצבעים ע"פ רש"י, אדום, לבן, ירקרק?

מילה נוספת לצבע היא "עין" – "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". ואם כן, בלשון הקדש עין הוא גם צבע וגם מעין וגם עין רואה! ושוב, צבע זה גם עין וגם גוון. מכאן גם קשר מאד יפה למה שנאמר קודם על אותו מדען שסבר שיש קשר בין הצבעים, בין הגוונים – לבין הניגונים – קשר בין הצבעים לבין הטונים של הסולם המוזיקלי! וכן, גון זה גם לשון ניגון. אנו אומרים כאן כל מיני מילות הקדמה – ואחד מהדברים שהגענו אליהם הוא שיש לנו כבר ארבעה לשונות נרדפים של צבע: צבע, גון, עין, מאור (= 23, זיו, "זיו השכינה", פעמים הוי'. יש כאן 13 אותיות – הערך הממוצע של כל אות = 46, אלהי. צבע-גון = 221 = 13 פעמים 17, טוב; עין = 130 = 10 פעמים 13; מאור = 247 = 19 פעמים 13. רק הס"ת = 370, סוד שע נהורין, "אור פני אל", "באור פני מלך חיים", ודוק)! ושוב, החידוש הכי גדול כאן הוא שהמילה מאור גם היא צבע: הרבה מאורות יש באור, כדברי בית הלל.

בת עין

כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים! החתן של שיר השירים משבח את הכלה שלו ואומר: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" – משבח גם את עיניה וגם את צבען. אנו נסביר בהמשך שאור וצבע זה כמו חתן וכלה – החתן הוא האור ואילו הכלה היא הצבע. למה עין זה שם נרדף לצבע? בגלל שלכל בן אדם עינים בצבע שונה! מסביב ל"בת עין" הצבעים הם הגוונים השונים של עיני בני האדם. הזהר הקדוש מפרש את המילה שבת – ש בת. בת זה ה"בת עין" שצבעה שחור וממנה מבהיק האור. ושוב, האור יוצא מן החושך, "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". כידוע, לפי המדע דהיום ה"בת עין" מקבל את קרני האור – אבל לפי הסוד ישנה גם הקרנה מן העינים החוצה (ראה באריכות: סוד הראיה מר' הלל – חסדי דוד הנאמנים חלק ג').

איך שלא יהיה, האור עובר דרך השחור שבעין. כאמור, מסביב לשחור יש גוון – כל אחד עם הגוון המיוחד לו. כאשר לומדים את סוד הצבעים בקבלה – בדרך כלל מקשרים זאת עם הגוונים של עיני האדם. מסביב לגוון של העין ישנו הלובן של העין. בתוך הלובן ישנו אודם של גידי הדם שנראים בתוך הלובן. ומכאן, מפרשים הזהר והאריז"ל שאות ש נקראת "אתא דאבהן", האות של שלושת האבות: אברהם, יצחק, יעקב, שהם, חסד, גבורה, תפארת.

והנה, חסד, גבורה, תפארת – על פי פשט הגוונים הם: לבן, אדום, ירוק. לבן ואדום הם כעין שני הקצוות של הצבעים וירוק, שכנגד התפארת, הוא בעצם כל צבעי הביניים – שהרי תפארת זה יופי של ריבוי גוונים שפנימיותה רחמים – לשון רבים! ירוק שלנו נקרא בלשון חז"ל "ירוק ככרתי" – כמו צמח שצבעו ירוק חזק. וכן, ירוק בלשון חז"ל, יכול להיות גם צבע צהוב.

צבע ירוק

והנה, כאשר חז"ל אומרים ירוק סתם – הכוונה היא לצהוב שנקרא "ירוק ככרכום" או "ירוק כחלמון הביצה". ושוב, לפעמים השם ירוק משמש כל צבע אחר – חוץ מאדום! ואם כן, אדום הוא ה"צבע" וכל מה שאינו אדום, הוא ירוק או לבן!

כאמור, אות ש של שבת, נקראת "אתא דאבהן" – שלה שלושה קוים, שלושה ראשים, כנגד שלשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב. כתוב שהמילה  בראשית מתחלקת לשתי מילים: בת ראשי – קוראים זאת בת ראשִׁי או בת ראשֵׁי, כמו בביטוי: "ראשֵׁי  בתי אבות"! ואם כן, ה"בת", היא ה"בת עין", השחור, המלכות ואילו ראשי המטות, "רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם", הם הצבעים: לבן, אדום, ירוק.

חסד – לבן - אברהם                   גבורה - אדום - יצחק

תפארת - ירוק - יעקב

מלכות - שחור – דוד

בת עין

נחזור – לפי כל זה, מה יש בעין? בעין יש לבן, חסד, חסד לאברהם – העין מוקפת לבן וזה כמו אור אין סוף מסביב – אור אין סוף הסובב כל עלמין. בתוך הלבן יש חוטי אדום – זה כבר גבורה, יצחק אבינו, צמצום – כח הצמצום בתוך הלבן. בתוך הלבן והאדום – יש ירוק, תפארת, יעקב אבינו, יופי של ריבוי גוונים. ושוב, כל צבע המתגלה בעין האדם נקרא ירוק: כחול, חום, ירוק, כל צבע, מה שלא יהיה צבע העין – זה נקרא ירוק!

המרכבה שבעין

ושוב, לבן, זה כנגד אברהם; אדום, כנגד יצחק; ירוק, כנגד יעקב; ה"בת עין", שחור, כנגד דוד! ואם כן, אלו ד' רגלי המרכבה שבתוך העין. וכאמור, האור מבהיק דרך דוד, דרך השחור – כמו משיח בן דוד שהרי האור – זה אורו של מלך המשיח שיוצא מדוד המלך! וכאמור, כל זה יחד – זה סוד השבת – ש בת!

ברכות בחשבון

אמרנו קודם שהחתן של שיר השירים, משבח את הכלה באומרו: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן". אמרנו, שעינים זה גם עינים כפשוטו וגם כל הגונים. ושוב, כל סוד הצבעים, הגוונים, זה הכל נקרא בשיר השירים "עֵינַיִךְ" –  "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן". וממילא, זהו הרמז האומר שכאשר מדברים על צבעים ועינים – צריך לעשות הרבה חשבונות! כמה שעושים בזה יותר חשבונות – כך ממשיכים הרבה "ברכות", מלשון "בְּרֵכוֹת". ואם כן, זאת הקדמה הבאה ללמד, שבמיוחד בסמינר זה נעשה הרבה חשבון גימטריאות!

עלינו לשים לב – הנושא שלנו הוא נושא מדעי וגם ננסה לעשותו כמה שיותר מדעי ע"י שננסה לכלול בזה הרבה ממצאים מדעיים. ובכל אופן, נושא זה, אולי יותר מכל נושא אחר, קשור מאד מאד ללשון הקודש! כלומר, לשמות המקוריים של מושגים וצבעים וכו' – כמו שנאמרו בלשון הקודש. ושוב, אולי יותר מכל נושא אחר – הנושא של "אור וצבע" – הוא נושא מובהק של לשון הקודש ביחד עם מדע.

על ידי חשבון

ככל שנושא זה קשור ללשון, למילים, מתבקש מאד מאד להתבונן במילים ובכל הרבדים של אותן מילים – ובהם גם ברובד התחתון של המילים, הבסיס מלמטה – הוא החשבון של אותן מילים! ושוב, מתוך שאנו יוצאים לדרך באמצעות הפסוק "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" – מאד מתבקש לפרש ולומר: עיניך ממשיכות הרבה ברכות בחשבון – על ידי חשבון! זהו גם הטעם שבראש חודש טבת פתחנו עם לשון בית הלל "טובא נהורא איכא בנורא"! טבת זה לשון טוב – אבל טוב זה גם הרבה, הרבה אור!

טובא נהורא

וזה גם הפשט של חנוכה, שהרי כאשר הגענו לחודש טבת – אנו מתקרבים לסוף החג כלומר, לתכלית ריבוי אור הנרות ביום השמיני שנקרא "זאת חנוכה"! הריבוי הכי גדול של אור הנרות, ה"טובא נהורא" בלשון בית הלל! כלומר, מתגלה כל הפוטנציאל שהיה בתוך הנר האחד של שהדלקנו ביום ראשון של  חנוכה!

בכח ובפועל

המושג פוטנציאל בלועזית – נקרא "בכח" בלשון הקודש. ידוע שאחד מיסודות המחלוקות הרבות שבין בית שמאי לבית הלל בכל הש"ס – הם שני המושגים: בכח ובפועל! בכל מקום שבית שמאי סוברים "אזלינן בתר בכח" כלומר, הולכים, פוסקים, אחרי המצב כמו שהוא בכח – שם בית הלל סוברים "אזלינן בתר בפועל" כלומר, פוסקים את ההלכה על פי המציאות כמו שהיא בפועל!

אמרנו שכאשר מסתכלים על הנר, יש לומר שלכאורה בית הלל צודק. וזה מה ששלחו בית הלל לבית שמאי: כאשר אני מסתכל בנר – אני רואה הרבה מאורות, הרבה צבעים – ולא רק צבע אחד – ולכן אני אומר שצריך לברך: "בורא מאורי האש". וזאת, לא בית שמאי שאומר: "שברא מאור האש"!

ואם כן, האם בית שמאי אינם רואים שיש כאן כמה מאורות? הם אכן רואים זאת אלא, בית שמאי לשיטתם – אומרים שמה שקובע זאת המציאות כמו שהיא בכח – כלומר, מה שהיה בבריאת האור – שהרי, זה גם מה שיהיה לעתיד לבוא! נמשיך ונסביר נקודה זאת יותר לעומק.

23

נחזור לאותו מדען שהוא הראשון שהתחיל לפתח את התאוריה של אור וצבע במדע בן זמננו. כאמור, בגיל 23 גילה את תגליתו הראשונה בנושא אור וצבע. 23 = זיו הוא מספר שמאוד שייך ועיקרי לענין האור: אור = 207 = 9 ∙ 23! ואם כן, 23 זה המספר הראשוני העיקרי של האור – והוא המספר הראשוני העשירי (החל מ-1), "העשירי יהיה קודש להוי'": 1, 2, 3, 5, 7, 11, 13, 17, 19, 23....! לפי דעת המתימטקאים (אין הדבר מוכרע) שיש להתחיל את סדרת הראשוניים מ-2 (לא מ-1), 23 הנו הראשוני ה-9 (כאשר 8 הקודמים: 2, 3, 5, 7, 11, 13, 17, 19 = 77, עז, ואז בא 23, חדוה, סוד הפסוק "עז וחדוה במקומו" – עז חדוה משלימים ל-100, 10 ברבוע. 8 המספרים הקודמים ל-23 הנ"ל כל אחד במשולש = 552, יהלום 23. משולש 23 = 276, חצי 552, סוד "שלם וחצי". ביחד, כל 9 המשולשים = 828 = 4 פעמים אור = צפנת פענח, ודוק). וכאמור, 9 פעמים 23 שוה אור. ראינו לעיל שארבעת השמות הנרדפים של צבע: צבע, גון, עין, מאור = 23 ∙ 26 = 23 ∙ י‑ה‑ו‑ה . כמו כן, פסוק בריאת האור, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", מורכב מ‑23 אותיות (ז אותיות שונות – אור מילה – ועוד יו אותיות חוזרות – חלוקת זיו)!

גווני הקשת

מה היתה הדעה השוררת לגבי האור במדע הקדום? היום חג חנוכה, הניצחון של תורת ישראל נגד חכמת יון. היוונים הקדומים, סברו בין היתר, שצבע זאת תכונה איכותית שבתוך החפץ. כלומר, שאם המחברת הזאת אדומה אזי האדום נמצא כאן בתוך החפץ, בתוך החפץ הגשמי. וכן סברו, ידעו היוונים שאם מקרינים קרן אור דרך פריזמה של זכוכית – אזי האור מתפרד ורואים את כל גווני הקשת. היוונים סברו שהצבע נמצא בתוך הזכוכית – כאשר תפקידו של האור הוא רק לגלות את קשת הצבעים! ושוב, חשבו, היה נדמה להם – שהצבעים בתוך הגביש, בתוך הקריסטל – אך רואים אותם רק כאשר קרן אור עוברת דרכו!

ואם כן, החשיבה היתה שהאור הוא פשוט, אין צבעים בתוך האור – אבל האור מעורר ומגלה את הצבע שנמצא בתוך הקריסטל! זאת דוגמא מצויינת איך שהנחות היסוד של המדע כל כך חודרות לתוך התודעה של בני אותו דור וממילא, איך שסברו פעם, בדורות הקודמים – היום זה נשמע מצחיק! ובכל אופן, מיהו הראשון שהפריך את התאוריה הזאת? אותו מדען אנגלי שהזכרנו, ניוטון שחי לפני כשלוש מאות שנה!

אבטיח אדום

בהקשר זה שואלים את השאלה: האם האבטיח אדום גם לפני שפותחים אותו? ואכן, פעם חשבו שודאי האבטיח אדום גם לפני שפותחים אותו! אבל היום יודעים שלא כך אלא שאין לו שום צבע לפני שהאור נופל עליו. כאשר האור נופל עליו אזי הוא כביכול סופג את מה שהוא צריך לספוג מהאור ואח"כ מחזיר את האור לעיני הצופה, הרואה שאכן האבטיח אדום!

ואם כן, לפי המבנה הכימי והקריסטלי של כל חומר וחומר – אולי הוא מוכן ומזומן לספוג מימדים מסוימים של האור ולהחזיר מימד מסויים כאור חוזר – והוא הצבע שמתקבל בעיני הצופה. ושוב, כך מתארים זאת היום ודוחים מכל וכל את ההסבר הקדום – שהצבע האדום היה בתוך האבטיח גם לפני שנפל עליו אור! בסגנון אחר, מה שנמצא בתוך האבטיח לפני שנפל עליו אור – זה כל מה שלא רואים!

וכאמור, כך חשבו הקדמונים גם לגבי הפריזמה, מנסרה בעברית (שכביכול מנסרת את החומר גלם של האור, מפרידה ומגלה את קשת הצבעים שבו). כלומר, חשבו שכל הספקטרום, נמצא בכח בתוך הפריזמה עצמה. וכאמור, ניוטון הוא הראשון שהפריך את התאוריה הקדומה הזאת – על ידי ניסוי שערך!

הוא לקח פריזמה אחת ודרכה העביר קרן של אור פשוט וכצפוי, האור נפרד כדרכו לכל שבעת גווני הקשת! אח"כ לקח עוד פריזמה והעביר דרכה את קשת הגוונים שקבל – והכל חזר להיות אור אחד פשוט! ואם כן, הניסוי הפשוט הזה, ועוד כמה ניסויים שלא נאריך להסבירם – הוכיחו שבעצם הגוונים היו בתוך האור. קודם נפרדו הגוונים ויצאו מהאור ואח"כ, באמצעות הפריזמה השניה – חזרו הגוונים לאור הפשוט!

הרבה מאורות

ושוב, הוא לקח דבר אחד פשוט ועשה שיתחלק לשבעה צבעים. אח"כ הוא הראה איך שכל השבעה צבעים חוזרים להיות אור אחד פשוט! ואם כן, זאת היתה ההוכחה בשבילו שה"טובא נהורא", "הרבה מאורות יש באור" – נמצא בתוך האחד, בתוך האור הפשוט – ולא בתוך האמצעי, לא בתוך הפריזמה, שדרכה עבר האור. ושוב, יש באמת אמצעי שמגלה כאן את ההרבה – אבל כל הריבוי הזה היה בתוך האור אחד פשוט – ולא בתוך האמצעי.

הניסוי כאן מזכיר לנו הרבה דברים. זה מזכיר לנו את המשך ע"ב של הרבי הרש"ב – ששם מחדש את הענין של שורש האורות לפני הצמצום. כל גווני האור, הכל נמצא בתוך האור הפשוט ולא כמו שסברו מקובלים ראשונים!

ראשון ואחרון

נחזור, הניסוי שנעשה הוא, שלוקחים קרן של אור לבן פשוט, ומעבירים אותו דרך פריזמה ואזי הוא נפרד לשבעה גוונים. אח"כ ממשיכים ועושים תהליך הפוך ומעבירים את השבעה גוונים דרך פריזמה – והם חוזרים להיות אור לבן פשוט. ניסוי זה מזכיר לנו את הפסוק: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים". על זה אומר הזהר: "וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" באמצעיתא, באמצע! ושוב, אני ראשון לפני הצמצום, לפני בריאת העולם. ואני אחרון לאחר כל ה"שית אלפי שנין הוי עלמא" – סוף כל ימות עולם, "וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" באמצע. כלומר, גם בהווה, באמצע, שבו ריבוי גוונים – תדעו שאין אלוקים אחרים, לשון רבים, אלא הכל זה אחד – רק הוי' הוא האלוקים!

יחודא עילאה

ואם כן, זהו לשון הפסוק בישעיהו: "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" שאותו מכוונים כאשר אומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"! כתוב, "הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי'", ואח"כ הוא מגלה לך שהכל "אֶחָד"! שם הוי' הראשון ב-ש"י נקרא "אֲנִי רִאשׁוֹן" כאשר, אני זה שם הוי', "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי". אח"כ יש שם הוי' שני, "וַאֲנִי אַחֲרוֹן" – אבל באמצע, בין שני שמות הוי', יש שם "אֱלֹהֵינוּ" שבא לומר, "וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" באמצע, בהווה – אלא הכל "אֶחָד"! זה נקרא "יחודא עילאה" (ואילו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" נקרא "יחודא תתאה")!

כאן נחזור לבית שמאי ובית הלל. בית שמאי רוצה להרגיש ולבטא בברכה – את ה"אֲנִי רִאשׁוֹן" וממילא, "מה שהיה הוא שיהיה", גם את ה"וַאֲנִי אַחֲרוֹן"! וכאמור, זה כך בגלל שבית שמאי מחפשים את ה"בכח", מחפשים את המצב כמו שהוא בפוטנציאל! מה שאין כן בית הלל – שהם מחפשים לבטא בברכה את המצב בפועל, מחפשים לבטא את המצב באמצע, בהווה, "אֱלֹהֵינוּ" – לשון ריבוי, ריבוי גוונים!

ברוך א-דני יום יום

ישנה מחלוקת נוספת בין בית שמאי לבית הלל לגבי שבת – האם צריך לקנות באמצע השבוע כל דבר לכבוד שבת – או שאומרים "ברוך א-דני יום יום". כלומר, שכל דבר קונים כדי לקיים את: "כל מעשיך יהיו לשם שמים", "בכל דרכיך דעהו"! וממילא, ברוך ה', כשיבוא ערב שבת לבטח נמצא משהו טוב, משהו עוד יותר טוב, הכי טוב, לכבוד השבת. כלומר, לא צריך לשמור את כל הדברים שקנית, לשבת! כך סובר בית הלל, "ברוך א-דני יום יום"!

הרבה אורות

בית שמאי אומרים שהכתוב אומר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" כלומר, מתחילת השבוע יש לזכור רק את היעד של יום השבת! וממילא, "אֲנִי רִאשׁוֹן" זה כמו השבת שעברה ואילו "אֲנִי אַחֲרוֹן", זה כמו השבת הבאה ו"וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" – זה כמו ששת ימי המעשה שבאמצע! ואם כן, שוב אנו רואים שבית הלל חי את הבפועל, את ההווה, את האמצע, וממילא הוא חי את ה"טובא נהורא איכא בנורא", הוא חי את ה"הרבה מאורות יש באור" וזה מה שרוצא לבטא בברכה! וכאמור, לכן סובר בית הלל שהיעד בחנוכה זה להגיע ל-הכי הרבה אורות!

מסה קריטית

כתוב בקבלה שלעתיד לבוא נפסוק כמו בית שמאי. ע"פ פשט יש רק שמונה ימי חנוכה ולפסוק כמו בית שמאי זה להתחיל עם שמונה נרות וכל יום "פוחת והולך" – ועד שביום השמיני מצטמצמים ומדליקים רק נר אחד! ובכל אופן, ישנה דרך תאורטית לחבר את שיטת בית הלל ושיטת בית שמאי יחד: מהיום הראשון אנו מתחילים להדליק נר אחד, "מוסיף והולך", עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. מכאן נמשיך לפי שיטת בית שמאי, "פוחת והולך" עד שנחזור לנר אחד! ישנה סברה האומרת – שהיות והגענו למספר 8 שהוא למעלה משלמות הטבע, 7, הגענו למה שנקרא בלשון המדע "מסה קריטית", ואזי הוא ממשיך להתפשט מעצמו עד אין סוף! ואם כן, המספר 8 הוא המסה הקריטית להגיע לאין סוף.

ובכל אופן, אם רוצים לחבר את שתי הדעות, את שתי השיטות, של בית הלל ובית שמאי, זה אחר זה, נתחיל כשיטת בית הלל (הפסק בעולם הזה), מוסיף והולך מנר אחד ועד שמונה נרות ונמשיך מיד כשיטת בית שמאי (הפסק לעתיד לבוא) ונדליק למחרת שבעה נרות, פוחת והולך עד לנר אחד! באופן זה יהיה לנו חג של 15 ימים. כידוע, שמונת ימי החנוכה מתחלקים ל 5 ימים בחודש כסלו ו 3 ימים בחודש טבת – ובסה"כ הם 8 ימים. כאמור, כאשר הגענו ל 8 נמשיך ונדליק 7 נרות, פוחת והולך, כשיטת בית שמאי. זה עושה לנו את הטור: 3, 5, 7 – כמספר המילים בשלושת פסוקי ברכת כהנים. כידוע, כל 8 מתחלק ל‑5, 3 – בסוד: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" – הג – מל ביום השמיני! זה החיתוך האידיאלי ע"פ חתך הזהב, יחס הזהב. וזאת, כאשר חותכים קו לשני קטעים שהיחס ביניהם מגלה חן מיוחד המופיע באומנות ובכל הטבע – כך ה' ברא את העולם!

358

החלוקה של 8 ל‑5 ו‑3 – קשורה גם עם המילה "משיח" = 358! ואם כן, זהו צופן, זאת נוסחה: 3 ﬩ 5 = 8. ושוב, זהו חיתוך הזהב האידיאלי במספרים שבין 1 ל‑10! ואכן, קודם מתחלקים שמונת ימי החנוכה לחמישה ימים בחודש כסלו ושלושה ימים בחודש טבת – ואח"כ ישנם עוד שבעה ימים של ירידה, לפי דעת בית שמאי (כמו שהוסבר), וזה עושה את החלוקה של ברכת כהנים ל 3, 5, 7 מילים! ואכן, ישנו כאן קשר מובהק בין ברכת כהנים לבין חג החנוכה – שהרי הכהנים, המכבים, הם אלו שהנהיגו את המלחמה ביוונים!

אמרנו, שהדבר המיוחד בסוגיית הגמרא שאנו לומדים – זה שבסוף מביאים את הלשון: "טובא נהורא איכה בנורא" גם בלשון הקודש, "הרבה מאורות יש באור"! יש כאן שני ביטויים: "הרבה מאורות", "יש באור"! נבחן ביטויים אלו ע"פ הוראת הפסוק, "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן": "הרבה מאורות" = 865 = 5 ∙ 173 ;  "יש באור" = 519 = 3 ∙ 173 ; ובסה"כ, "הרבה מאורות יש באור" = 1384 = 8 ∙ 173!

173

ואם כן, ישנה בביטוי זה חלוקה "משיחית", חלוקה מדויקת, של 3, 5, 8 שהיא החלוקה ע"פ חתך הזהב, כמו שהוסבר. מה ענינו של המספר 173, המכנה המשותף של שני הביטויים? בדרך כלל מסבירים בקבלה שהמספר 173 – זה התחלת עשרת הדברות: "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ" = 173! ושוב, שלוש המילים הראשונות, שזה: "אנכי מי שאנכי", העצמות; הוי', "הסובב כל עלמין"; "אֱלֹהֶיךָ", "הממלא כל עלמין" – שהכל זה אחד! ושוב, אנכי, העצמות, אני הוי' – אני האלוקים שלכם כלומר, הכח והחיות שלכם, שזה כבר נקרא "ממלא כל עלמין". י‑ה‑ו‑ה, זה כמו "נס", הנהגה ניסית, "סובב כל עלמין". לעומת זאת, "אֱלֹהֶיךָ" זו הנהגה טבעית ו"אָנֹכִי" זו עצמות הוי'.

גל עיני

כאמור, "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ" = 173! מה עוד שוה 173? כידוע לכולנו, הגוף המארגן את הסמינר שלנו נקרא "גל עיני", ע"ש הפסוק ה"חי" בתהלים קי"ט: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ". והנה, ששתי המילים "גַּל עֵינַי" = 173! מה זה "גַּל עֵינַי"? "גַּל עֵינַי" זה גילוי כל הצבעים, גילוי כל הגוונים! אמרנו ש"עין" זה צבע, "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". לפי זה, "גַּל עֵינַי" זה הגילוי או ההתגלות של כל הצבעים האפשריים – וגם מלשון מעגל הצבעים! ואם כן, מה יוצא לפי זה? "הרבה מאורות" = 5 ∙ "גַּל עֵינַי" וכן, "יש באור" = 3 ∙ "גַּל עֵינַי" ויחד: 8 ∙ "גַּל עֵינַי"!

מקור

ישנו מושג בקבלה האומר שלכל מספר יש מקור. מה זה מקור של מספר? קודם לקחנו מספר, 865, ושאלנו מה הם המרכיבים הראשוניים שלו ואמרנו, "הרבה מאורות" = 865 = 5 ∙ 173. המספר 173 הוא מספר ראשוני שאינו מתחלק על ידי שום מספר אחר, וכן המספר 5 הוא מספר ראשוני, וכך גם המספר 3! ואם כן, שני המספרים: 5 , 173 הם המרכיבים הראשוניים של המספר 865. מהו המקום הסידורי של מספרים אלו בסידרת המספרים הראשוניים? קודם אמרנו שהמספר 23 הוא המספר הראשוני העשירי (החל מ-1); ועל דרך זה, 173 הוא המספר הראשוני ה‑41; והמספר 5 הוא המספר הראשוני ה‑4!

ושוב, המספר 173 הוא, "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ" = 173! והנה, בדיבור הראשון בפתיחת עשרת הדברות: "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" – יש 41 אותיות. כמו כן, האות הראשונה היא אות א והאות האחרונה מ – מ"א = 41! ושוב, צרוף אות ראשונה ואחרונה זה הסימן: א"ם – "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"! ואם כן, סימנו של הפסוק הראשון בעשרת הדברות הוא א"ם, ושוה למספר האותיות בפסוק, 41 אותיות!

אבא ואמא

אמרנו בתחילה – שאור וצבע הם חתן וכלה – ובהמשך נאריך להסביר שאור וצבע הם אבא ואמא ע"פ הקבלה! בכל ספרי הקבלה – אור הוא "אבא", חכמה ואילו צבע זה "אמא", בינה! לאמא יש שבעה ילדים (חג"ת נהי"מ) ולכן לצבע יש שבעה גוונים. ואם כן, המושג צבע – הוא מושג של אמא!

נחזור, בפסוק הראשון בעשרת הדברות א"ם אותיות; סימנו של הפסוק הוא א"ם; הביטוי הראשון בפסוק, "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ" = 173 – שהוא המספר הראשוני ה‑א"ם בסידרת המספרים הראשוניים!

מקור המספר

ואם כן, כדי לקבל את מקור המספר 865 מחליפים את מרכיבי המספר הראשוניים – במקום הסידורי שלהם, ומכפילים את האחד בשני! נבחן את המספרים המעורבים כאן: 5, 173 הם מספרים ראשוניים שמספרם הסידורי  בטור הראשוניים הוא: 4 ; 41! 4 ∙ 41 = 164 הוא מקור המספר 865!

אור מחשך

כאמור, רצינו לחפש את מקור המספר 1384 = 8 ∙ 173 = "הרבה מאורות יש באור". הרמז הוא: 8 פעמים "גַּל עֵינַי" = 173 – שכנגד שמונת ימי החנוכה – כאשר כל יום זה "גַּל עֵינַי" חדש. נחזור, מכפלת המספרים הראשוניים המרכיבים את המספר היא: 2 ∙ 2 ∙ 2 ∙ 173 = 1384! כאמור, מספרו הסידורי של 2 הוא 2; מספרו הסידורי של 173 הוא 41. ואם כן, מקור המספר 1384 הוא מכפלת הסידוריים של הראשוניים המרכיבים את המספר: 2 ∙ 2 ∙ 2 ∙ 41 = 328 = חשך! ושוב, המקור של "הרבה מאורות יש באור" = 1384 הוא 328 = חשך!

מספר קדמי

ואם כן, ראינו כאן רמז מופלא שעולה מתוך המושג החשבוני "מקור המספר". כאמור, הפסוק אומר: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" כלומר, ריבוי ברכות מצורות רבות של חשבון. ישנו בקבלה חשבון הנקרא "מספר קדמי" – בו הערך של כל אות הוא הסכום של כל האותיות מאות א ועד אותה אות, ועד בכלל! כלומר, שהערך של המילה "חשך" במספר קדמי עולה: ח = 36; ש = 1095; ך = 75 ובסה"כ: חשך (במספר קדמי) = 36 ﬩ 1095 ﬩ 75 = 1206 שעולה אור ע"פ שיטת העיגול של רבי אברהם אבולעפיא, מראשוני המקובלים, בסוד: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף" (האחד רודף את האלף והאלף חוזר להכלל בהאחד). כלומר, 206 ﬩ 1 = 207 = אור! ושוב, חשך במספר קדמי נותן אור! ועוד יותר פלא, חלק הקדמי, כלומר ההפרש בין חשך, 328, ל-1206 (אור כאשר ה-א = 1000, אלף) = 878 = חשך במילוי: חית שין כף שעולה "חשך ענן ערפל" וכן "יתרון האור [מן החשך]"! והוא גם עולה משיח במילוי: מם שין יוד חית!

אור גדול

ושוב, מספר קדמי מגלה כביכול את כל הכח הצפון ב"חשך" "מקדמת דנא". החשך הקדמי הזה, החשך הקדמון הזה – הוא אור – ולא סתם אור אלא אור גדול, שאות א = 1 בו, היא אֶלֶף! איפה אנו מוצאים את הביטוי "אור גדול"? פעם יחידה בכל התנ"ך, נמצא הביטוי אור גדול בישעיהו פרק ט': "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם". כמו כן, זהו גם הפסוק היחידי בנ"ך בו מופיעה המילה אור פעמים – כמו שמופיעה פעמים בתחלת הבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"!

אור חוזר

בהמשך הלימוד נסביר שהאור הראשון, "יְהִי אוֹר", נקרא אור ישר והוא האור שמקרין על החפץ הנראה. ואילו האור השני, "וַיְהִי אוֹר" נקרא אור חוזר – אור שחוזר מהחפץ לעיני הרואה! ואכן, מהו אור חוזר? צבע! ואם כן, כבר בפסוק הראשון של בריאת האור, מרומז שיש אור וצבע!

ושוב, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" – זה אור ישר; "וַיְהִי אוֹר" – זה אור חוזר! אח"כ, בפסוקים הבאים כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב [שהולך בעיקר על האור החוזר] וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". "טוב" כאן זה יפה וכן נסביר בהמשך, שמאור וצבע נעשה יופי! הרבה פעמים בחנוכה למדנו על המושגים אור ויופי ומתוך כך גם הסברנו את כוונת החנוכה.

אור ויופי – כונת חנוכה וסוד כ"ב אותיות התורה[1]

בעמוד האחרון בחוברת שלפנינו מוצגת כונה של חנוכה. בלשון הקודש יש י"ג לשונות של אור ו-ח' לשונות של יופי: שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן. כל נר בחנוכה אמור לתקן סוג מסויים של יופי: הנר הראשון הוא כנגד "שפר" ואילו היום השמיני של חנוכה, שנקרא "זאת חנוכה", הוא כנגד "חן"! שפר = 580 = 10 ∙ חן! וכן, שפר = עתיק, לשון העתקה. נסביר זאת כאן – בקיצור נמרץ!

חכמה – את כל הכונה הזאת אנו מקבילים לעשר הספירות – כאשר נר השמש הוא כנגד ספירת החכמה – הממוצע בין אור ליופי!

כתר – ישנן י"ג תבות של הברכה – כנגד י"ג מידות הרחמים וכנגד י"ג לשונות של אור! השמש הוא הממוצע בין ה"אור" לבין ה"יפי".  בהדלקה הראשונה, כאשר מדליקים את הנר הראשון – מפרסמים את הנס בכך שמחברים את אות נ לאות ס!

כאמור, כל הכונה כוללת את כל כ"ב אותיות התורה, מאות א ועד אות ת! י"ג האותיות הראשונות, מאות א ועד אות מ – מכוונות כנגד י"ג מידות הרחמים וכנגד י"ג התבות של הברכה (ע"פ האריז"ל)! אות נ היא כנגד נר השמש שכאמור, הוא הממוצע בין אור ליופי! מאות ס ועד אות ת הם שמונה הנרות של חנוכה שכנגד שמונה לשונות של יופי – כמו שהוסבר!

ברוך

אתה

ה'

אלק'

מלך

העול'

אשר

קדש'

במצ'

וצונו

להדל'

נר

חנו'

אל

רחום

וחנון

ארך

אפי'

ור' ח'

ואמ'

נו' ח'

לאל'

נ' ע'

ופש'

וח'

ונ'

אור

בהר

זהר

נהר

נגה

צהר

זיו

חשמ'

יקר

בהק

זרח

הלל

טהר

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

כ

ל

מ

כתר – ברכה, (י"ג לשונות של אור)

חכמה – שמש כבוד – נ – ממוצע		בינה – נר א' שפר – ס
חסד – נר ב' יפי – ע		גבורה – נר ג' טוב – פ
	תפארת – נר ד' פאר – צ
נצח – נר ה' נוי – ק		הוד – נר ו' הוד – ר
	יסוד – נר ז' הדר – ש
	מלכות – נר ח' חן – ת

נחזור, טוב זה גם יפה; טוב זה גם טוב מוסרי; טוב, טובא, זה גם הרבה! הפשט של "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – זה כבר אחרי שרואים את האור והצבע – וכאמור, זה כבר יופי! ושוב, בדרך כלל אנו מסבירים את סוד חג החנוכה ואומרים שמספר מילות הברכה על הדלקת הנר – הן י"ג מילים – כנגד י"ג לשונות של אור בלשון הקודש. לעומת זאת, שמונה נרות החנוכה הן כנגד ח' לשונות של יופי בלשון הקודש – כמו שהוסבר.

בין אור ליופי

בסמינר זה, העוסק באור וצבע – נסביר שבעצם יש ממוצע בין אור פשוט לבין יופי – שזה הצבע! ושוב, המושג צבע הוא בתורה ממוצע בין המושג "אור פשוט" לבין המושג יופי! וכן, ג' המושגים: אור פשוט; צבע; יופי – מרומזים בשלוש הפעמים הראשונות שכתוב אור בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", זה אור ישר, פשוט; "וַיְהִי אוֹר", זה אור חוזר, צבע; "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" זה כבר יופי!

חש-מל

והנה, לפני האור יש חשך: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". אור ה"חשמל" – זה אור וחשך ביחד. חש – לשון חשך, העלם; מל – זה לשון מול, גילוי – גילוי אור! נלמד את מאמר הזהר האומר שבתחילת הבריאה – היה חשמל ואח"כ, מתוך החשמל יצא אור, אור לבן ואח"כ אור אדום! ואם כן, החשמל בעצמו "נשיאת ההפכים של חשך ואור"! ושוב, ה"חש" הוא ההעלם ואילו ה"מל" הוא הגילוי! ושוב, חש מלשון שותק, בחשאי – ואילו מל לשון מלל ודיבור, גילוי – "פתח פיך ויאירו דבריך"!

וכן, השמן נקרא "שמן למאור" בגלל שהשמן כשלעצמו הוא חש, בחשאי, חשך, וכאשר מדליקים את הפתילה – הוא כבר אור חוזר, צבע!

בחשאי

השמן נוזל בחשאי, אור ישר ולעומתו, היין עושה קול כאשר הוא נמזג – ולכן היין גם מעורר קול, אור חוזר. ושוב, השמן נמזג בחשאי – "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". כל דבר שהוא "בחשאי" הוא בחינת חשך, שאינו משמיע קול ואינו מגלה את עצמו, הוא בהצנע לכת! היין, כאשר מוזגים אותו עושה קול – ולכן כאשר שותים אותו הוא מתחיל לשיר, "אין אומרים שירה אלא על היין"! הלוי הוא בחינת יין בגלל שהוא שר, מרים את קולו – ואילו הכהן, שעושה את עבודתו "בחשאי וברעותא דליבא" – הוא בחינת שמן! לכן חג חנוכה, חג השמן – הוא חג של כהנים שפעלו את הנצחון על היונים ש"טמאו את כל השמנים". וכן נס חנוכה, הוא נס הפך שמן טהור שנמצא חתום בחותמו של מתתיהו הכהן הגדול! ושוב, זה הכל נקרא "בחשאי" שזאת בחינת חשך שקדם לאור שאח"כ חוזר להופיע כצבע! וכאמור, השלב הבא הוא "יופי"!

כמו כן, מהפסוק שבא לפני בריאת האור: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – דורשים חז"ל את ארבע המלכויות שמשעבדות את עם ישראל, את ארבע הגלויות: גלות בבל, גלות פרס ומדי, גלות יון, גלות רומי. את גלות יון דורשים מהמילה "וְחֹשֶׁךְ" – "זו יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל"!

אמרנו, שישנו רק עוד פסוק אחד בתנ"ך, בו מופיעה המילה אור פעמים. ויש לומר, שאם ישנו רק פסוק אחד בתורה בו מופיעה המילה אור פעמים – אזי, ודאי וודאי, הפסוק השני שמופיע בנביא – בא לפרש את פסוק האור בתורה. שהרי, כל דברי הנביאים – זה פרוש על דברי חמישה חומשי תורה!

ברישא חשוכא

ישעיהו פרק ט' פסוק א': "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם". ואם כן, ישנה כאן דוגמא הכי מובהקת לנאמר שדברי הנביאים באים לפרש את הנאמר בתורה. בתורה כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". מהו הרקע של פסוק זה? הרקע הוא חשך שהרי נאמר קודם: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". על תופעה זאת אומר רב יהודה במסכת שבת: "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא" וכמו שיוסבר יותר בהמשך.

והדר נהורא

והנה, כך גם פותח הפסוק בישעיהו: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ". העם זה כינוי לעם ישראל. ושוב, הפסוק פותח עם חשך – וממשיך עם אור: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל". מה זה אור גדול? כאמור, אור = 207 ואילו "אור גדול" זה אור שיוצא מ"חשך" במספר קדמי ושוה 1206 – כמו שהוסבר! ושוב, זהו אור גדול, בגלל שכאן אות א הוא גדול, הוא 1000 (אלף)!

מי זוכה לאור גדול? מי שהלך בחשך – "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"! כלומר, האור בעצמו כשיוצא מהחשך הוא אור גדול, 1206 ולא רק 207! איך ממשיך הפסוק? "יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם". ואם כן, גם חלקו השני של הפסוק בישעיהו הוא פרוש על דברי התורה – כאשר "צַלְמָוֶת" בא לפרש את הביטוי, "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" – תהום זאת מצולה וכן, "תְהוֹם" זה אותיות "המות"! ואח"כ, "אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם"!

אור נוגה

מה זה "אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם"? נוגה הוא החמישי מבין י"ג לשונות של אור. "אוֹר נָגַהּ" הוא אור שמאיר מתוך החשך, "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם"! ושוב, "אוֹר נָגַהּ" זה מצב שמהפך את חושך הלילה לאור יום – מה שנקרא "אילת השחר"! שחר זה אמנם לשון שחור – אבל זה תחילת אור הבוקר! ואם כן, הכח הרוחני שהופך חשך לאור – נקרא "נֹגַהּ", "אוֹר נָגַהּ"! וכן, ישנו פסוק שיש האומרים אותו לפני הדלקת נרות חנוכה: "כִּי אַתָּה נֵירִי י‑ה‑ו‑ה וַי‑ה‑ו‑ה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי". נשמה היא נר, "נֵר י‑ה‑ו‑ה נִשְׁמַת אָדָם" ונאמר "וַי‑ה‑ו‑ה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי", יקח את חָשְׁכִּי ויהפוך את זה לאור!

נר חנוכה

והנה, נר – נר חנוכה – עולה בגימטריא "אור גדול" – "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" (פרסום הנס על ידי נר חנוכה)! את נר חנוכה מדליקים בתחלת הלילה, להאיר את חשכת הלילה בתחלתו (שלא נשקע בחשך), ואילו אור נגה (בגימטריא אחרון – "ואני אחרון" – אותיות אור חן) מאיר בסוף הלילה לפנות בקר, "כאור נגה הולך ואור עד נכון היום".

האור כי טוב

יש אור גדול, שהוא אור ישר שיורד לאדם מלמעלה, מהשמים ויש אור נוגה – שעולה מלמטה למעלה, בסוד אור חוזר. ואם כן, גם פסוק זה הוא כפסוק בריאת האור – יש בו אור ישר ואור חוזר. ה"אור חוזר" הוא האור שעליו נאמר, "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". ושוב, האבטיח – לא היה אדום אלא חשך לפני פתיחתו! וכידוע, כשפתחנו אותו הוא אדום ועל זה נאמר "וַיְהִי אוֹר"! והנה, האדום של האבטיח זה "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ", "וַיְהִי אוֹר" ואחר כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"!

אמרנו שכל גילוי אור שייך ל"גַּל עֵינַי", למעגל גוונים, למעגל צבעים, הרבה עינים. וכן, המילה ה"ג"ל" בתורה, היא ההופעה ראשונה של המילה "טוֹב" בתורה – תורה אור, אין טוב אלא תורה!

"יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" – הביטוי, " אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" זה כמו "בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי" – זהו אור חוזר, שמקיף כמו הילה על הראש! ושוב, "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" – זהו כח של הפיכת החשך לאור – כנגד "וַיְהִי אוֹר"!

מילים ואותיות

נחזור למספר הראשוני העיקרי של האור – 23 וכדאי שכל אחד יכתוב את הרמז הזה במחברתו או על לוח לבו! בחלק הראשון של הפסוק מישעיהו, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – יש שש מילים ועשרים ושלוש אותיות – בדיוק כמו בפסוק של בריאת האור: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"! ישנו פסוק קודם בישעיהו, "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר י‑ה‑ו‑ה" – גם זה פסוק של אור ובו שש מילים ועשרים ושלוש אותיות! למרבית הפלא, "אור" (ללא אות שימושית) היא מילה מאד נדירה בתנ"ך ומופיעה בחמישה חומשי תורה רק ארבע פעמים ("יהי אור", "ויהי אור", "הבקר אור", "היה אור" = 7 פעמים 173, "גל עיני", גילוי 7 הגוונים-עינים שבאור! והוא עולה ד"פ אור ועוד "עין החשמל"). פסוק האור הכי חשוב בכתובים הוא: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" – שגם בו שש מילים ועשרים ושלוש אותיות! ואם כן, ראינו כאן ארבעה פסוקים של "אור" בעלי אותו מבנה – שש מילים ועשרים ושלוש אותיות!

23 בריבוע

נמשיך להתבונן, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – קודם כל נשים לב ש"ראו" זה צרוף אותיות "אור" כלומר, שאם "אור" מתחלק ל‑23  אזי גם "ראו" מתחלק ל‑23. כמו כן, גם מילה "העם" = 115 מתחלקת ל‑23! ואם כן, בחלק הראשון של הפסוק יש שלוש מילים שמתחלקות ל‑23: "הָעָם ... רָאוּ אוֹר" – העם = 5 ∙ 23; אור = 9 ∙ 23 = ראו = 9 ∙ 23, וביחד הם עולים: 23 ∙ 23 = 23 בריבוע (= תענוג)!

זיו בריבוע

נמשיך ונסתכל על חלקו השני של הפסוק: "יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם". כאן רק המילה הראשונה, "יֹשְׁבֵי" מתחלקת ל‑23 – וכך גם המילה הראשונה של חציו הראשון של הפסוק, העם, התחלקה ל‑23. "יֹשְׁבֵי" = 322 = 14 ∙ 23. וכמובן, גם המילה אור = 9 ∙ 23, ושוב אנו רואים אותה תופעה שהרי ביחד הם עולים: 23 ∙ 23 = 23 בריבוע! וכן, הביטוי: "הָעָם  רָאוּ" = "יֹשְׁבֵי" = 322 = 14 ∙ 23. כאמור, זהו הפסוק היחיד שכתוב בו פעמים המילה "אור" – חוץ מפסוק בריאת האור במעשה בראשית: "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"! ואם כן, שני הפסוקים בדיוק מקבילים: החלק הראשון של הפסוק שלנו הוא אור ישר, כנגד "יְהִי אוֹר" ואילו חלקו השני של הפסוק הוא אור חוזר, כנגד "וַיְהִי אוֹר". אור חוזר הוא כבר בסוד "צבע", כמו שהוסבר! וכן, ראינו כאן משואה יפיפיה שבכל צד זיו בריבוע!

צבע – שבע

כאמור, שיעור ראשון זה כולל בעיקר הקדמות נדרשות. נסיים את השיעור הראשון עם הקדמה חשובה נוספת – שנאריך בזה בהמשך השיעורים בע"ה! אמרנו שהמילה אור היא מילה נדירה בתנ"ך והמילה צבע, על אחת כמה וכמה – שהיא מילה נדירה ביותר! הזכרנו שישנם כמה שמות נרדפים לצבע: גוון שאינו נמצא בתנ"ך; עין – זאת מילה הנמצאת בתנ"ך באופן נדיר ביותר; מאור – מופיע בתנ"ך, אבל במובן של צבע מופיע בדברי בית הלל: "הרבה מאורות יש באור"! כאמור, יש כאן גם לשון נופל על לשון "צבע – שבע" ואכן, המילה שבע מאד מאד רווחת בתנ"ך. שבע זה אולי המספר והמושג הכי אהוב בתורה, "כל השביעין חביבין"!

אצבע

ושוב, יש הרבה שבע בתנ"ך וכן, בפרשת השבוע של חנוכה, פרשת מקץ – הכל זה שבע: שבע שנים, שבע פרות, שבע שיבלים – אבל בחמישה חומשי תורה לא נמצאת המילה צבע! בהמשך נסביר שיש ארבע פעמים צבע בכל התנ"ך. ובכל אופן, משורש צבע ישנה מילה אחת, די שכיחה ולא נדירה לגמרי – והיא המילה "אצבע". לפי רוב הדעות של בעלי הלשון – אצבע זה משורש צבע! והנה, הפסוק הכי חשוב של אצבע הוא "אֶצְבַּע אֱלֹהִים" הנזכרת במכת כינים! מכת כינים, היא המכה השלישית מלמטה כנגד ספירת ההוד. אמרנו ששורש המושג צבע נמצא באמא, בבינה, אבל בהיות ש"בינה עד הוד אתפשטת" לכן הצבע מתרכז בלב במידת ההוד! ושוב, המושג צבע מתחיל בספירת הבינה – אבל הריכוז שלו בלב הוא במידת ההוד! כאמור, ההוד זה היופי של הנר הששי של חנוכה – כאשר כל שמונת הנרות זה מבינה ועד מלכות – כמו שהוסבר קודם.

כאמור, ח' לשונות של יופי הם: שפר, יפי, טוב, פאר, נוי, הוד, הדר, חן. יש משהו בספירת ההוד, שהוא מרכז את הצבעים בלב וכאמור, שם במכת הכינים שכנגד ההוד, כתוב הביטוי המפורסם: "אֶצְבַּע אֱלֹהִים"!

מצביע

מה זה אצבע? למה מוסיפים אות א לצבע? אצבע זה כמי שמצביע כדי לזהות ולהנהיג ולכוון את חוש הראיה לאן להסתכל! ואם כן, צבע זה להצביע, כמו שמצביע העם כדי לבחור את המלך! שמש הוי' מאיר אור על המלך – על המשיח. ושוב, האור זה שה' מזהה את המשיח – ואזי השמים נפתחים וקרן אור יורד על המיועד. האור, שהוא אור ישר – זה הצבעת ה' על המיועד להיות מלך המשיח! ושוב, צבע, מצביעים, בוחרים מלך, "מלכותו ברצון קבלו עליהם" – העם מצביע!

ואם כן, אות א של אצבע – היא אות א של "אור"! אצבע זה מעשה מרכבה של אור וצבע כאשר אור זה א של אצבע וה-צבע הוא בשלמותו.

ראשי-תיבות צבע

והנה, יש כאן רמז מדויק ביותר לארבע ממדים שיש באור – כמו שנאריך להסביר בשיעורים הבאים ב"ה. לפי המדע, לפי ההסבר העכשוי של חכמת הצבע – צבע מורכב משלושה ממדים, ר"ת צבע – צבע, בהירות, עוצמה! ושוב, זאת כללות חכמת הצבע דהיום שצבע מורכב משלושה ממדים: צבע – איזה צבע זה? אדום או כחול או ירוק וכו'; בהירות – כמות  הלבן שיש בזה – זה קובע את הבהירות; עוצמה – עד כמה שאותו צבע בולט, כמה הוא מרוכז או מדולל, כמה מים מוסיפים בו (בלועזית, עוצמה היינו saturation) זה נקרא עוצמת הצבע! ושוב, אלו שלושה ממדים שונים – ומציירים זאת כמרחב של שלושה ממדים. ואכן, כדי להצביע, לזהות צבע – צריך, ע"פ פשט המדע, מרחב של שלושה ממדים.

מעגל הצבעים

צבע בעצמו הוא מימד עיגולי, מעגל; בהירות – זה מימד של גובה, של מעלה או מטה; ואילו עוצמה – זה מימד שיוצא ונכנס – כמו התפשטות של כח שנקרא לו "ופרצת", "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"! ושוב, יש מימד של מעלה ומטה – מימד הבהירות; יש מימד של סיבוב מסביב לקו של מעלה ומטה – זה נקרא מימד הצבע; ויש מימד של עוצמה שזה כמו וקטור שפורץ מעמוד הבהירות – בכיוון של כל צבע וצבע על מעגל הצבעים! אם כן, המילה אצבע, יותר מכל מילה אחרת, כוללת כראשי תבות, כסימן, את כל הממדים של חכמה הזאת: אצבע ר"ת: אור, צבע, בהירות, עצמה!

בהירות

כאמור, בהירות זה גם מרכיב של אור בתוך הצבע. אור פשוט אינו לבן הוא פשוט – אבל כאשר האור חוזר להופיע כאור חוזר – אז הוא נעשה לבן! ואכן, כתוב בזהר שמתוך ה"חשמל" המקורי – יוצא קודם אור לבן! ושוב, יש אור ויש צבע וישנה הבהירות של הצבע, שזה מימד נוסף בצבע – ויש אח"כ עוד מימד נוסף, של "ופרצת" של עוצמה – הבא לתאר עד כמה הצבע – הוא רק הצבע עצמו, צבע טהור – ללא שום גוונים של אפור! טהור, זה עוצמה באותו ענין – כאמור, זה כח שמציירים אותו כוקטור שיוצא מהקו המקורי (ציר הבהירות, מלמעלה למטה), פורץ ומתפשט במרחב לד' רוחות העולם.

טהור

כל צבע בטהרתו, בעוצמתו – מופיע במקום אחר, גבוה יותר או נמוך יותר על הקו הראשוני, הוא קו הבהירות. למשל, צהוב טהור שפורץ – הוא היותר בהיר משאר הצבעים, כלומר גבוה יותר על ציר הבהירות, מאשר למשל כחול טהור שפורץ!

ושוב, כל אחד יכול להיות בכל מקום – אבל אם אשים את הצהוב במקום הכחול – אזי אקבל צהוב כהה ואפרורי – ולא צהוב טהור. ושוב, גם צהוב וגם כחול – יכולים להיות בהירים מאד – או כהים מאד! אבל הכחול הבהיר לא יהיה בעל עוצמה – הוא לא יהיה טהור! וכן, הצהוב הכהה גם לא יהיה בעל עוצמה – הוא לא יהיה טהור!

כלומר, שכל צבע יש לו מקום עצמי בסולם הבהירות – איפה שעוצמתו של הצבע מגיעה למקסימום! נסכם – כל זה היה ממש בקיצור נמרץ – מה שנקרא היום חכמת הצבעים. אלו שלושה ממדים של צבע והכל רמוז אצלנו בר"ת המילה "אצבע" שהיא המילה היחידה בחומש משורש צבע!

עד כאן שיעור א' – בסמינר "אור וצבע".

סמינר – אור וצבע – ב' – צבעי הקשת

בוקר טוב,

יותר מכל פרשה אחרת בתורה – זה ברור שהצבעים קשורים עם הקשת שבפרשת נח. לכן, צריכים אנו, קודם כל להתבונן, בפרשיית הקשת, בברית הקשת, שבפרשת נח. למדנו אתמול שהמדענים זיהו בתוך הקשת שבעה צבעים, שבעה צבעי הקשת. לפני כמאתיים שנה בערך – הסכימו המדענים שצריכים להיות בקשת שלושה צבעי יסוד – ומתוך אותם שלושה צבעי יסוד – אפשר להרכיב את כל הצבעים כולם.

צבעים

בתוך כלל הצבעים, מחלקים המדענים בין צבעים הנראים בספקטרום ובין צבעים "נסתרים" שאינם נראים בספקטרום, שהם צבעי הארגמן השונים. ושוב, יש שני סוגי צבעים בכלל:    א – ישנם שבעת הצבעים שמופיעים בקשת, שהם צבעים הנראים בספקטרום (האור הוא קרינה אלקטרומגנטית כאשר עין אנושית מסוגלת לראות אורכי גל שבין 390 – 770 ננומטר. בתחום זה נמצאים צבעי הקשת הנראים לאדם: סגול, אינדיגו, כחול, ירוק, צהוב, כתום, אדום (בעלי חיים שונים מסוגלים לראות גם מעבר לתחום זה). ב – ויש סוג שלם של צבעים שאינם מופיעים בספקטרום שהם צבעי הארגמן.

לא נראים

ושוב, בכללות, הצבעים מתחלקים לשני סוגים: צבעים הנראים לאדם, וממילא מופיעים בספקטרום – וצבעים שאינם נראים לאדם וממילא, גם אינם נראים בספקטרום. אותם צבעים ארגמניים, שאינם נראים בספקטרום – כביכול מסתתרים מאחורי הירוקים. הם נמצאים שם באותם אורכי גל כמו הירוקים או הצהובים – רק שאין רואים אותם – הם סודיים, הם רזיים!

כאמור, ישנם שלושה צבעים יסודיים שמהם מרכיבים את כל שבעה צבעי הקשת – וממילא, הסידרה כאן היא: 3, 5, 7! כאמור, זהו המבנה היסודי של ברכת כהנים שבה שלושה פסוקי ובהם: 3, 5, 7 מילים! זה נקרא, בכל התורה כולה, המבנה הבסיסי ביותר של התפתחות, התפתחות של "הרבה" – כמו מאמרו של בית הלל, "הרבה מאורות יש באור" ואמרנו, ש"הרבה" זה יכול להיות 3 או 5 או 7!

קשת, ענן, ברית

המקום המובהק בתורה בו רואים את המבנה הזה הוא כאשר מתבוננים בפרשיית ברית הקשת – שזאת ודאי פרשת הצבעים, הגוונים, בתורה. יש כאן שלוש מילים: קשת, ענן, ברית – "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". שלוש המילים מופיעות פעם ראשונה בתורה בפרשת נח בהקשר למבול ולפרשיית ברית הקשת. ושוב, ישנה המילה "ברית" שכתובה בתחילת פרשת נח – אבל בכללות, שלוש מילים אלו, שלושה מונחים אלה – מופיעים כאן לראשונה!

ענן

ענן, זה גם מלשון ענין ומלשון עין, ומלשון עונה כלומר, יש עין, מלשון צבע – ויש עונה מלשון זמן – בתוך הענן! הענן אמנם חשוך – אבל אמרנו שהצבעים כולם חשוכים – לגבי האור הפשוט!

ברית

יש מאמר חז"ל שמזמין אותנו לספור כמה פעמים כתובה המילה ברית בפרשה וזאת בגלל, שלגבי ברית מילה מציינים חז"ל בפרוש ואומרים: "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה ג' בריתות". כלומר, הכוונה היא שבפרשת ברית מילה נכתבה המילה "ברית" י"ג פעמים ובפרשת התורה בסוף חומש דברים כתוב "ברית", ביחס לתורה, רק ג' פעמים.

ברית הקשת

והנה, כאשר אנו בודקים וסופרים לגבי הברית הראשונה שנעשתה בין בורא עולם לבין האנושות כולה – על מנת לא להחריב שוב את האנושות כולה – נמצא ז' פעמים "ברית". ושוב, המילה "ברית" כתובה שבע פעמים בפרשת ברית הקשת! המילה "קשת" בעצמה כתובה כאן שלוש פעמים ואילו המילה "ענן" מופיעה כאן חמש פעמים! ואם כן, המקום היסודי בתורה בו אנו מוצאים את המבנה של 3, 5, 7 בצורה ברורה ובולטת לעין – הוא כאן בפרשת ברית הקשת. ושוב, 3 פעמים קשת; 5 פעמים ענן; 7 פעמים ברית!

אמרנו שסמינר זה הוא בסימן: "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן" כלומר, בשביל "עֵינַיִךְ" שאלו צבעים – צריך המון חשבונות וממילא, נמשיך ונחשב כאן כמה חשבונות – שהם מהוים את הגשר בין התורה לבין המדע! קשת = 800; ענן = 170; ברית = 612. ענן ∙ 5 = 850 = תכלת! תכלת, צבע התכלת. סוד התכלת הוא אחד מהנושאים שנמשיך לפתח בשיעורים הבאים. יש בתורה תמיד יחס בין 7 ל‑13 – אבל כאן יש לנו רק 3, 5, 7 – 3 קשת, 5 ענן, 7 ברית – והיכן 13? נסכם: (3 ∙ קשת) ﬩  (5 ∙ ענן) = 3250 = 13 ∙ נר! ששייך כמובן לשמונת ימי החנוכה וכן, בברכה על הדלקת נר חנוכה 13 מילים – כנגד י"ג שמות נרדפים של אור – כמו שהוסבר בתחילת הסמינר.

מה אומר מבנה יסודי זה של 3, 5, 7 לגבי התפתחות הצבעים? זה אומר שקודם כל צריכים להיות 3 צבעי יסוד – ולכן בכל הנוסחאות המדעיות של הצבע – מגדירים רק את מימד הצבע בפני עצמו ולזה צריך 3 מרכיבים כלומר, כמה יש באותו צבע – מכל אחד משלושת צבעי היסוד! ושוב, כל צבע בעולם הוא הרכב של שלושה מרכיבים. בהמשך, נפרט כל מה שנאמר כאן.

קושית הקשת

למה הצבעים כאן מופיעים לאחר המבול? זאת קושיה שכל המפרשים מתיחסים אליה: האם לא היתה מציאות של קשת בענן לפני המבול? במשך 1656 שנות העולם עד המבול – לא היתה קשת בעולם? הרי קשת זה משהו טבעי, זה בטבע הבריאה – היתכן שעד עכשיו לא היתה קשת? רוב המפרשים מסבירים שאכן, בתקופת המבול – חל שינוי בתוך הטבע והוא, שהעולם התעבה – היתה התעבות, התגשמות כלומר, שהיה הרבה גשם, מבול של גשם – שעל ידו העולם התגשם! ורק במצב החדש, המצב הנכחי בו העולם יותר מגושם מאשר קודם – ישנה מציאות של קשת. שהרי, הקשת כשלעצמה, דורשת התגשמות מסוימת!

והנה, זה מאד מאד מתאים למה שהתחלנו להסביר בשיעור הקודם – שצבע זאת התגשמות לגבי האור הפשוט! בלשון הקבלה נקרא אור "חיוהי" ואילו צבע זה "גרמוהי" – אור זה מצד החכמה, אבא, ואילו צבע זה מצד הבינה, אמא. ואם כן, בדור המבול – כל העולם כולו עבר ממצב של אור שנברא בתחילת הבריאה, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" והאור הזה שימש, במידה מסוימת, במשך כל עשרת הדורות הראשונים עד המבול ולא עד בכלל. אבל, מהמבול והלאה, התחיל להתגלות הצבע!

צבע וטבע

המבול ארך שנה שלמה – ובאותה שנה נשתנו הרבה דברים בטבע העולם. העולם הראשון טבל ו"טבע" במי המבול. יש מי שמסביר שהמילה צבע היא מלשון "טביעה" – כמו טביעת עין! הרבה פעמים יש בעברית חילוף אותיות בין אות צ = 90 לאות ט = 9, וזהו שאמרנו שיש מי שמסביר שצבע הוא טבע! ורמז מובהק בגימטריא: צבע = טבע טבע. היחס בין צבע לטבע הוא "שלם וחצי": בכל צבע יש שני טבע!

בלשון החסידות, שני ה"טבע" הם "טבע ראשון" (טבע העולם לפני המבול) ו"טבע שני" (טבע העולם לאחר המבול). טבע שני = אמת, היינו שלמות הטבע והצבע שהתחדש לאחר המבול. טבע = 81 = 3 (צבעי היסוד) בחזקת 4. וביחד עם צבע = 243 = 3 בחזקת 5. והוא סוד "אברם העברי" (כאשר האות ה ש-ה' הוסיף בשמו של אברהם בברית מילה כדי להוליד, היינו כללות 5 הממדים של המספר 3 – 3 ממדי המקום, ממד הזמן וממד הנפש, סוד "עולם שנה נפש" של ספר יצירה שחיבר אברהם אבינו, ודוק).

אתמול אמרנו שצבע הוא שבע – ואכן, כל הטבע נברא בשבעת ימי מעשה בראשית. וכאמור, אי אפשר להגיע, כל כך בקלות, משבע לטבע כמו שאפשר להגיע מצבע לטבע! ושוב, צבע זה ממש מחליף את המילה טבע.

טבל וטבע

וכאמור, טבע זה גם לשון לטבוע – וכמו שטבע כדור הארץ במי המבול – הוא גם טבל במי המבול – ועל זה כתוב ש"מי נח" הם גם מי מקוה טהרה! אין את השרש "טבל" במשמעות של טבילת כל הגוף בתורה (ארבע פעמים נאמר טבילת אצבע משרש צבע כנ"ל. מכאן גם אפשר להבין את המושג "טביעת אצבעות" שהרי אמרנו בשיעור הקודם – שהמילה "צבע" מופיע בתורה רק במילה "אצבע" וממילא, יש כאן "לשון נופל על לשון" – "טביעת אצבע"). בתורה, טבילת כל הגוף נקראת רחיצת בשר ("ורחץ בשרו"), ולגבי בגד נקרא כבוס בגדים ("יכבס בגדיו"), והוא מתורגם לשון "צבע" ("יצבע לבושוהי"). יש בספר דניאל (בחלק הארמית שבו) "וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע" ומפרש שם רש"י: "יצטבע. יהא שרוי תמיד, לשון טבילה".

טהור

ושוב, במבול – כל הארץ אצטבע (שילוב של צבע וטבע) – כל כדור הארץ טבל (וכובס. השרש כבס = טבל טבל, יחס של "שלם וחצי") ויצא טהור. לכאורה, אדם שטבל במקוה – יוצא טהור, כאילו מוריד את הפסולת, את הלכלוך הרוחני, מעליו ויוצא עם הטבע הטהור האמיתי שלו, יוצא עם הצבע הטהור, האמיתי, שלו – אבל גם יותר מגושם (לשון הגשמה, כך האדם מגשים את עצמו, ממלא את תפקידו בעולם) משהיה קודם – ו"הא בהא תליא"!

קדוש

היחס בין אור לצבע – הוא כיחס שבין "קדוש" ל"טהור"! אור הוא מצד החכמה, אבא – ונקרא קדוש. אור הוא קדוש, אור = אין סוף! צבע אמור להיות טהור – מצד הבינה, אמא. ושוב, "קדושה", בכל התורה כולה – זה תמיד מצד החכמה, אבא ואילו טהרה זה מצד בינה, אמא וכאמור, גם היחס בין אור לצבע הוא כיחס שבין קדוש לטהור!

ואם כן, מה באמת נשבר בעשרת הדורות הראשונים של האנושות? הקדושה! הקדושה המבוקשת, המיוחלת, באמת נפלה – אך לאחר שכדור הארץ טבל במי המבול – פתאום נתהוו צבעים טהורים – אלו צבעי הקשת! ואם כן, כל זה היה כדי להסביר למה הצבעים הופיעו בעצם עם פעולת הטבילה (המבול)!

ג' צבעי יסוד

נחזור לברית הקשת, הפסוק אומר: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" וזאת ההופעה הראשונה של קשת בתנ"ך! אתמול ראינו את מספר 173 = "גַּל עֵינַי" = "אָנֹכִי י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ"! הביטוי "אֶת קַשְׁתִּי" = 7 ∙ 173 = 1211! אמנם, המילה קשת, קשת הצבעים – מופיעה שלוש פעמים בלבד – אבל החשבון של ההופעה הראשונה בביטוי "אֶת קַשְׁתִּי" שוה 7 פעמים "גַּל עֵינַי"! וכן, העובדה שקשת הצבעים מופיעה רק שלוש פעמים – מהוה רמז מפורש לזה שכל שבעת צבעי הקשת מבוססים על שלושה צבעי יסוד! וכן, בנוסחאות המדעיות בנושא זה מופיעים שלושה נעלמים:X,Y,Z ! כלומר, כל צבע מוגדר על ידי: כמה X, כמה Y, כמה Z – יש בו. ואם כן, השאלה היא: מה הם ג' צבעי היסוד?

מחלוקת יסודית

ושוב, אנו מתייחסים כאן לשבעת הצבעים הנראים בספקטרום – וישנו עוד אחד שמסתתר – הוא הצבע השמיני. ואם כן, יש שבעה צבעים אותם אנו רואים ויש עוד צבע אחד אותו אנו לא רואים. ואם כן, נראה שהנר השמיני של חנוכה, זאת חנוכה – זה אותו אור שמתחבא, מסתתר, מאחרי השבעה אורות שיש בקשת. והנה, ישנה כאן מחלוקת המדענים – מה הוא אותו אור, אותו הצבע – השמיני? מתקופת ניוטון ועד למקסוול היה דבר פשוט מאד ששלושת צבעי יסוד הם שני הקצוות של הספקטרום דהיינו, אדום – כחול – והצבע האמצעי.

ושוב, במשך תקופה ארוכה כך המדע נקט בפשטות, בלי שום עירעור. וכן, כאשר התחילו להיות ממצאים שונים נגד אותו צבע אמצעי – עדיין במשך מאה שנים התעקשו להשאיר את הצהוב כיסוד השלישי (וכך נשאר הדבר אצל האמנים היוצרים צבעים שונים על ידי ערבוב פיגמנטים של צבעי היסוד עד עצם היום הזה, כלומר שמבחינה מסוימת זה נכון). עד שבא מקסוול ועשה מהפכה וקבע שצבע היסוד האמצעי ע"פ המדע (על פי גלי האור וכו') – הוא מה שאנו קוראים ירוק ולא צהוב!

ואם כן, הקצוות הם אדום וכחול – ואילו האמצעי הוא ירוק כלומר, אלו הם שלושת צבעי היסוד כמו שנקבעו במדע ע"י מקסוול לפני כמאה וחמישים שנה.

בהרבה מקומות בספר הזהר מופיעים – שלושה צבעים. אפילו בפרוש רש"י שהבאנו בשיעור הקודם על הביטוי בגמרא, "הרבה מאורות יש באור" נאמר: שלהבת אדומה, לבנה וירקרקת. ואם כן, זה לפי רש"י הרבה מאורות כלומר, צבעים – ואנו צריכים לפרש למה נוקט רש"י דוקא בסדר הזה?

כחול לבן

כבר הזכרנו שלא בדיוק ברור מהו "ירקרק"? בלשון חז"ל ירוק זה צהוב ושוב, סתם ירוק זה צהוב! אם רוצים לדייק ולומר מה שאנו היום קוראים ירוק – בלשון חז"ל זה נקרא ירוק ככרתי. גם בצבע השלישי, צבע כחול – יש המון גוונים וממילא, לא בדיוק ברור מהו! כאמור, האדום הוא סתם צבע בלשון חז"ל – שהרי כל המושג צבע שייך לספירת הבינה, לאמא (שממנה הדם-האדום בולד) – ולכן סתם צבע הוא אדום! ושוב, אין חולק על זה שאדום הוא צבע יסוד – אבל יש שבמקום כחול אומרים משום מה לבן – וכן עד לפני כחמישים שנה לא היה הסבר מדעי לתופעה זאת: מה פתאום כחול זה לבן? היום יש הסבר הכי מצויין – שנסביר בהמשך!

ואם כן השאלה היא: מה זה ירוק, מה זה האמצע שבין כחול לאדום? ובכל אופן, ברור שצבע היסוד הראשון, הלבן או הכחול – אורך הגל שלו הכי קטן – ואילו אורך הגל של הצבע האדום – הוא הכי גדול! כידוע, המידות, כמו מטר ועוד, הוא דבר מוסכם – אבל היחס בין המידות הוא דבר מוחלט. ושוב, יחס בין מספרים, עם אותם מימדים, הוא מספר טהור, למרות שהמימדים בעצמם הם מוסכמים ולא מוחלטים! ואם כן, המספר המייצג את אורך הגל של הצבע האדום, שהוא בעל אורך הגל הארוך ביותר הוא 770! לעומתו, אורך הגל הקצר ביותר של הסגול – הוא בערך חצי מאורך הגל הארוך ביותר!

שלם וחצי

ואם כן, היחס בין הגל הארוך ביותר לגל הקצר ביותר – הוא יחס של בערך שלם וחצי – שהוא מספר טהור! ואכן ישנם ספרים שכותבים בפירוש שהיחס הוא שלם וחצי!

כחול ואדום

אפשר להבין את הנ"ל בנפש כך: כמה שיש יותר אדום יש יותר "פרסומא ניסא" (יותר "צבע" התופס את העין) וכמה שיש יותר כחול יש יותר "הצנע לכת", יותר צניעות. ואם כן, הכחול הוא צנוע ואילו האדום זה ההפך מצנוע.

מוסיף והולך

והנה, ביום האחרון של חנוכה, שנקרא זאת חנוכה, צריך להגיע למקסימום של פרסומא ניסא כאשר מדליקים את כל שמונה הנרות – וזה המצב הכי קיצוני לצד האדום! כלומר, סדר ההדלקה לפי בית הלל הוא שביום הראשון מתחילים מהגלים הקצרים ביותר של ספקטרום האור הנראה – ובכל יום, מוסיף והולך – ואורך הגל גדל, מתפשט – עד שביום האחרון מגיעים לגלים הארוכים ביותר – הגלים של האור האדום!

האור הנראה

כידוע, ישנם גלים בעלי אורכי גל שונים ולא רק גלים בתחום הנראה לעיני האדם – בהם עסקנו עד עתה. חלק האור הנראה, הוא חלק מאד מאד קטן מכל שלל סוגי האור. בדרך כלל מבחינים במדע – בשבעה, "כל השביעין חביבין", סוגים של אור וכאמור, האור הנראה שמתחלק בעצמו לשבעה גוונים, הוא רק חלק אחד מאותם שבעה סוגי אור! כמו כן, יש מי שמחלק את כלל סוגי האור – לשמונה סוגי אור. ובכל אופן, אם הולכים מכיוון הכחולים לכיוון האדומים – וממשיכים אחרי האדומים באים לאור הנקרא "אינפרא אדום" שנקרא אצלנו "עומק אדום" ואחריו לשני סוגי גלי רדיו, קצרים וארוכים.

פרסומא ניסא

גלי הרדיו הקצרים הם גלי המיקרו – ואילו גלי הרדיו הארוכים – הם גלי הרדיו הרגיל שיכולים, כל אחד, להתפשט לאורך של קילומטרים! ושוב, גל אחד של רדיו מתפשט לאורך קילומטרים. זאת אומרת, שהכי הרבה פרסומא ניסא שייך דוקא לתחום גלי הרדיו! ואכן, רדיו זה מלשון RED – אדום! והנה, זה לא רק בדרך מליצה, שהרי שורש המילה RED בלועזית היא מלשון "ורוד" בעברית (וכן המילה וריד – מצביעה על גידי הדם האדום). גם עולם התיקון, עולם ה"ברודים" שתיקן יעקב אבינו הוא מלשון ורוד – רק שאות ב מחליפה את האות ו.

חז"ל אומרים במסכת ראש השנה, שיש כמה דברים שקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו. אחד מהם זה קול הרדיו: "תנו רבנן: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף. ויש אומרים: אף לידה, ויש אומרים: אף רידייא"! הפשט של "רידייא" זה לשון חרישה. בכל אופן, מאז שהחלו מכשירי הרדיו לפעול בעולם – הרבה צדיקים הצביעו על ביטוי זה של חז"ל וזיהו אותו בתור נבואה שמתגשמת והוא: שקול הרדיו זה קול שנשמע מסוף העולם ועד סופו!

כאמור, אנחנו מחפשים סיפורים בתורה הקשורים עם צבעים. אחד הסיפורים של תיקון או עמידה על סוד הצבעים – הוא סיפורו של יעקב אבינו כאשר רעה את צאן לבן הארמי. יעקב משחק משחק קדוש של גנטיקה – להוציא צאן בעל צבעים מיוחדים – בהתאם לניסויים מדעיים שערך:

"וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת: וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת: וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים"!

וכן, קודם כתוב שהצבעים שמשחק בהם יעקב אבינו הם לבן וחום והנה, בדרך מליצה: יעקב = קוד גנטי.

ג' אבות

אם כן, עיקר הצבע, וכל מגוון הצבעים, שייך ליעקב וזאת, היות שאברהם הוא "לבן", חסד, ואילו יצחק הוא "אדום", גבורה. אבל כל השאר, כל הירוקים – זה הכל נקרא יעקב! יעקב הוא מדת התפארת, לשון יפי ופאר, מזיגה נכונה של כל הצבעים. שחור, כמו האישון שבעין – זה דוד, המלכות – הרגל הרביעית של המרכבה. ושוב, אנו מגדירים ואומרים שיעקב הוא המכלול של כל הירוקים וכאמור, כאן נמצאת המחלוקת: מהו הירוק העיקרי המהוה את צבע היסוד השלישי? מיד נשוב לעסוק בשאלה זו.

ופרצת

כאמור, אצל יעקב כתוב: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – וזה בא לתאר את עוצמת הצבע כלומר. על הפריצה הזאת של יעקב כתוב: "נחלה בלי מצרים" – וזה שייך גם לשבת, כמו שהזכרנו בשיעור הקודם: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. לא כאברהם שכתוב 'קום התהלך בארץ לארכה וגו'', ולא כיצחק שכתוב בו 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל', אלא כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'"!

בת עין

כפי שהוסבר בשיעור הקודם, כתוב בזהר ש-שבת זה סוד        "ש-בת": אות ש זה לבן, אדום, ירוק – כנגד אברהם, יצחק ויעקב; בת – זאת ה"בת עין", השחור של העין שמשם האור יוצא – כנגד דוד המלך!

צבע ירוק

כאמור, עין זה לשון צבע, כמו בביטוי "עינו כעין התכלת" כלומר, צבעו כצבע התכלת. ואם כן, "עין" נקרא צבע על שם הירוק שבעין, כלומר מה שמקיף את הבת עין – הצבע המיוחד שיש בעינו של כל אחד ואחד! ושוב, אותו צבע ירוק, צבע המיוחד שיש לכל אחד ואחד. וכן, יעקב – יותר מכל האבות – הוא בחינת שבת. וכן כתוב שעתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות (ופרצת) וכך עתידה גם שבת קודש להתפשט בכל הזמן! ואכן, כך אנו אומרים בכל יום: היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכו'! ושוב, זו "נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ". שיעקב, מכל האבות, הוא בחינת שבת שזוכה לנחלה בלי מצרים! כלומר, ופרצת לכל כיוון!

הצבע באומנות

ישנן שיטות שונות של שימוש בצבע בין האומנים. יש אומנים שאוהבים רק צבע שחור – לבן כמו שיוסבר בהמשך. שיטה זאת היא הכי פנימית, הכי עדין, הכי נשמתי. אמרנו, שצבע זה חיצוניות וממילא, אם רוצים רק פנימיות, רק עצם – אזי כדאי לצייר רק בשחור לבן!

אפור

ובכל אופן, אי אפשר להיות צייר בלי צבע – וכדאי מאד שיהיו אלו לכתחילה צבעי פסטל! אלו צבעים לא חזקים, לא עזים – ורק כיוצא מן הכלל – כדאי להכניס בציור גם צבע חזק. ושוב, כדי שהציור יהיה כמה שיותר יפה – יותר כדאי לכתחילה להשתמש בצבעים אפורים כלומר, צבעים שאינם בוטים! זה מזכיר את הביטוי בחסידות: ללא בליטות כלומר, לא כדאי לבלוט! ושוב, שיהיה צבע – אבל לא להבליט את הצבעים יתר על המידה. זאת אולי השיטה הנפוצה ביותר היום באומנות גופא. ובכל זאת, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל וממילא, כדאי לפעמים גם להכניס צבע בולט, עז!

חזון

חזון זה גם לשון מראה. הלשון בספר שמואל הוא: "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת הוי' לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר הוי' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" ומפרש רש"י שם: "אין חזון נפרץ – לית נבואה גליא, נפרץ לשון ופרצת ימה וקדמה". ואם כן, גם באומנות יש שיטה של "אין חזון נפרץ" כלומר, הרצוי הוא לא לבלוט, לא להתגלות, יותר מידי!

שחור ולבן

נחזור, דברנו על הקשר בין יעקב אבינו לבין הצבעים. כאמור, הצבע של דוד הוא השחור – אבל עליו בעצמו כתוב שהיה אדמוני: "וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר הוי' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא"! אבל בכללות, דוד שחור כעורב! בתהלים קי"ט כתוב: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים" וכתוב בקבלה ש"עֲרֹב" – זה אותיות עורב ודוד בא לתקן את העורב הקדמוני. זהו אותו עורב שחור שנח שלח מחוץ לתבה לבדוק את מצב מי המבול על הארץ – אך העורב לא הסכים ומיד שב ורק הסתובב סביב לתבה! וזהו שאנו אומרים שתחילת המצאות הצבעים היא שהם סובבים, כמו סביבון, מסביב לציר אמצעי. לפי חכמת הצבע ישנו ציר של לבן שחור – וסביב ציר זה מסתובבים כל הצבעים. כאמור, העורב השחור לא הסכים לעוף ולהתפשט במרחב ורק היונה הלבנה הסכימה לבצע את השליחות – כלומר לעשות ופרצת עם כל הצבעים! והנה, אח"כ בתורה – באה ברית הקשת!

נחזור, מוסכם שאפשר להרכיב צבע ע"י הרכבה של צבעים – מעשה מרכבה. לפי זה, אור זה יחסית רק מעשה בראשית! ושוב, צבע זה מעשה מרכבה – שהוא סוד יותר עמוק ממעשה בראשית. לכן, כתוב בקבלה פעמים רבות – שהסודות של מעשה בראשית שייכים לחכמה, אבא – אם כי שחכמה היא למעלה מבינה.

והראיה היא, שאת המילה "בראשית" מתרגם תרגום ירושלמי – "בחוכמא ברא" כלומר, בחכמה, "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ הוי' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"! לעומת זאת, מעשה מרכבה שייך לבינה, אמא!

מרכבה

ואם כן, כל חכמת הצבע, היא חכמת ההרכבה – ובשביל להרכיב צריך שלושה צבעי יסוד – שאותם, אי אפשר להפיק ע"י הרכבה – ולכן נקראים צבעי יסוד! אבל, כאשר יש לנו שלושה צבעי יסוד, שאי אפשר לקבלם ע"י הרכבה – זה מספיק כדי להרכיב מהם את כל הצבעים שיש בעולם!

כמה צבעים?

ואם כן, לאחר שאמרנו את הביטוי "כל הצבעים שיש בעולם" – נשאל: כמה צבעים יש בעולם? ואם נדייק יותר: בכמה צבעים העין האנושית יכולה להבחין? היום מונים במדע כמאה וחמישים צבעים שהעין האנושית יכולה להבחין בהם! אבל יש ירידת הדורות, שהרי בחז"ל אומרים שמספר הצבעים שניתן להבחין בהם – מסתובב בין המספרים 360 – 378 צבעים! "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל: כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ הוי' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה"! למדנו שהמילה צבע בקושי מופיעה בכל התנ"ך – רק כאן, שלוש פעמים, ובעוד פסוק אחד פעם אחת!

הפסוק שלפנינו הוא הפסוק משירת דבורה ובו מופיע צבע שלוש פעמים וכאמור, הוא הפסוק שלפני סוף השירה! פעמיים מופיע אותו ביטוי: "שְׁלַל צְבָעִים" וישנו עוד ביטוי: "צֶבַע רִקְמָתַיִם"!

ושוב, "שְׁלַל צְבָעִים" כתוב פעמים והביטוי: "צֶבַע רִקְמָתַיִם" כתוב פעם אחת בלבד! איפה עוד מצאנו את המילה צבע בתנ"ך? ישנו עוד פסוק אחד בספר ירמיהו בו מופיעה המילה צבע: "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה". ומפרש רש"י כאן שהעיט צבוע בדם, מגואל בדם, צבוע אדום! והנה, אנחנו יודעים ש"צבוע" זה גם שם של חיית טרף – אך לרוב המפרשים אין הכוונה כאן אליו.

עיט ועיט

את עם ישראל,"נַחֲלָתִי לִי" של הוי' – מדמה הכתוב ל"עַיִט צָבוּעַ". אח"כ ממשיך הפסוק: "הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ" כלומר, ישנו עוד עיט, של הקליפה. אויבי ישראל הם העיט של הקליפה והם נגד העיט הצבוע של הקדושה. העיט של הקליפה מסתובב סביב לטרוף, להרוג, את העיט הצבוע של הקדושה. עיט = 89 = גוף! כזכור, היום יום ראש חודש טבת – ואומרים חז"ל שתכונתו של חודש זה היא "שהגוף נהנה מן הגוף"!

ססגונא

נחזור לשאלה כמה צבעים יש? כאמור, הביטוי "שְׁלַל צְבָעִים" חוזר פעמים, וזאת בחינת עדות על דרך לשון שבועה, בפסוק משירת דבורה. מכאן גם רמז האומר: שלל = 360 כלומר, 360 צבעים המסודרים במעגל של 360 מעלות! כלומר, כל מעלה ומעלה שבמעגל – היא צבע ובסה"כ ישנם 360 = שלל צבעים! כמו כן, 360 זה בערך הממוצע בין 365 ימי שנת החמה ל355 ימי שנת הלבנה. במקום אחר בחז"ל, כתוב בפרוש שמספר הצבעים בעורות התחשים – שמהם נעשה הכיסוי למשכן – הוא 365! התחש היא חיה מיוחדת ואונקלוס מתרגם: "ססגונא" – לשון ריבוי גוונים ולכן מפרש רש"י: שש ומתפאר בגוונין שלו!

אור ישר ואור חוזר

אמרנו, שהצבעים בתורה מתחילים מהקשת בשמים. אח"כ, מוצאים שוב את סוד הצבעים, את ראשי הפרקים של הצבעים, בסיפורו של יעקב אבינו והכבשים שלו. והנה, הצבעים חוזרים שוב, במלוא עוצמתם, בתאור מלאכת המשכן – לאחר ה"אור" של מתן תורה! כמו כן, גם היחס בין מעמד הר סיני לבין מלאכת המשכן – הוא יחס מובהק בתורה של אור וצבע! בשני המקומות השכינה ירדה לארץ, כאשר ההבדל הוא – שמתן תורה זה "וַיֵּרֶד הוי' עַל הַר סִינַי", בבחינת אור ישר – שהוא בחינת "אור". לעומת זאת, מלאכת המשכן זאת מצוה שמסורה לנו, מצוה לבנות משכן ל-ה' וממילא, זאת בחינת אור חוזר – שיחסית הוא "צבע"!

ולכן, כל המרכיבים של מלאכת המשכן מתחילים מ"זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" – שהם כנגד ג' צבעי היסוד: אדום, לבן, ירוק! אח"כ יבואו "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" – שגם הם כנגד ג' צבעי יסוד שבמלכות – שיוסברו בהמשך השיעורים. אח"כ באים, "שֵׁשׁ וְעִזִּים" שזה "לבן ושחור"! ושוב, כל זה מתחיל בפרשת תרומה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כאמור, "שֵׁשׁ" זה לבן ונקרא בּוּץ – פשתן לבן טהור! על "עִזִּים" מפרש רש"י במסכת שבת ע"ז, ב': סתם עיזים שחורות, סתם רחלות לבנות.

ברישא חשוכא

שם שואלים חז"ל את רב יהודה, שאלה, חידה: "מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי?" למה העיזים מהלכות בראש העדר ורק אח"כ באות הכבשים? כלומר, מדוע העיזים מובילות את הכבשים? עונה להם רב יהודה: "כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא"! כבריאתו של עולם – כלומר, תופעה זאת משקפת את דרכו של ה' בבריאת העולם: קודם חושך ואח"כ אור: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"!

ואם כן, מהו החידוש במאמר זה? החידוש הוא שהחושך (העיזים השחורות) מוביל את האור (הכבשים הלבנות)! וכאמור, כדי להסביר זאת, כותב שם רש"י שסתם עיזים הן שחורות וסתם כבשים הם לבנות! ואם כן, החושך שמוביל את האור – הוא חוזר בסוד הצבע. וכאמור, "שֵׁשׁ וְעִזִּים" זה "לבן ושחור"!

אור חוזר

לפני הביטוי "שֵׁשׁ וְעִזִּים" כתוב: "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" וזה בעצמו בא אחרי הביטוי "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". זה ברור, וגם ע"פ המשך הכתוב – שכל פנימיות תרומת המשכן – זה הכל זיהוי גוונים! וממילא, שם, במשכן – הצבעים באו לתיקון או לשכלול האמיתי שלהם! וכן, על המשכן נאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" כלומר, שהמשכן זה "אור חוזר", מעשה ידי הצדיקים! ודורשים חז"ל, בתוכו לא נאמר אלא "בְּתוֹכָם" – בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל! או, בתוך העין, בתוך הצבע הירוק שבעין כל אחד ואחד מישראל!

שבת

הביטוי בחז"ל אומר: "שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא" כלומר, השריר או המראה של העין – תלוי בהבנה הכי עמוקה של עומק הלב! כידוע, שע"פ ההלכה – טיפול בעינים הוא בגדר פיקוח נפש שדוחה שבת! וזאת, בגלל שהעין משפיעה על הלב כלומר, שאם ישנה בעיה בעין משמע שיש בעיה בלב! לפי הפנימיות זה מאד מאד "מתוק" – שהרי שבת זו בחינת עין, המשקפת את ארבעת רגלי המרכבה ככתוב בזהר: ש בת – אות ש, הם שלושה צבעי היסוד: לבן, אדום ירוק – כנגד אברהם, יצחק ויעקב. בת – כנגד ה"בת עין" – שצבעה שחור כנגד דוד המלך – הרגל הרביעית של המרכבה!

ואם כן, עצם השבת זו "נחלה בלי מצרים" – שאלו כל הירוקים – בחינת יעקב אביך שבעין: "אָז תִּתְעַנַּג עַל הוי' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי הוי' דִּבֵּר". ושוב, אם יש בעיה בעין, בנחלת יעקב אביך שבעינים, יש בעיה בלב שהוא התפארת, בחינת יעקב – וממילא מחללים עליו את השבת כדי להציל את העין. וזאת, בגלל ש"שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא"!

שורינא

כאמור, יש בזה שני פרושים: או לשון שריר או לשון ראיה! וכאמור, זה אחוז ב"אובנתא דליבא" כלומר, בהבנה הכי עמוקה, "בינה ליבא ובה הלב מבין"! המילה בחז"ל נכתבת: שורינא – ומסבירים חסידים שאותיות אלו הן צרוף אותיות שניאור! – הוא הוא רבי שניאור זלמן מלאדי – אדמו"ר הזקן – מייסד חסידות חב"ד! מי זה "אובנתא דליבא"? זה הבעש"ט! ואם כן, מסבירים שאדמו"ר הזקן של חב"ד – תלוי באובנתא דליבא שזה מורנו הבעש"ט – הלב של עם ישראל! ושוב, יש העין של עם ישראל, כמו עיני העדה – ויש הלב של עם ישראל – והא בהא תליא!

נחזור, כמו כן היו במשכן: "וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים". לגבי עורות האילים כתוב במפורש שצבעם אדום – ולידם "עֹרֹת תְּחָשִׁים". ואם כן, כמו שיש בתורה "פרה אדומה", שבה הצבע הוא המעכב, הצבע הוא העיקר – כך יש גם "אֵילִם מְאָדָּמִים" במשכן! אבל ליד ה"אֵילִם מְאָדָּמִים" יש "תְּחָשִׁים"!

שש ושמח

כאמור, התרגום מתרגם תחשים – ססגונא – שהוא שש ושמח בכל ריבוי הגוונים שבו! ושוב, שש הוא לשון שמחה ומקום השמחה בנפש זה בבינה, אמא: "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה". ואם כן, גם מכאן ישנה ראיה מובהקת שמקור הצבעים זה בבינה. כלומר, מי שיש לו הרבה הרבה צבעים – הוא שמח! ואם כן, השאלה היא: כמה צבעים יש לתחש – שהוא כל כך שש ושמח בהם? חז"ל אומרים בפרוש שלתחש יש 365 = שס"ה גוונים! ולכן הזכרנו קודם שיש קשר מיוחד בין הצבעים לבין שס"ה מצוות לא תעשה!

כאמור, תחש היא חיה שנבראה רק לשעתה כדי לשמש במלאכת המשכן! רק יכול להיות שהתחשים יחזרו בשנה זאת שהרי תחשים = תשנ"ח = נחשת. ואם כן, תחשים ונחושת אלו שני מרכיבים מתוך 15 המרכיבים ששימשו במלאכת המשכן! וכמובן, צריך לפרש אם נחושת זה אדום או ירוק? הרמ"ק מפרש בספר הפרדס שכסף זה לבן עם כחול – וזה צבע החסד! ושוב, זה לא סתם לבן ולא סתם כחול אלא ערוב של שניהם! וכן, יש מי שאומר שזהב זה האדום – ולפי זה הנחושת זה ירוק במובן של צהוב! ויש מי שאומר הפוך, שהרי הנחושת בטבעה זה יותר אדום מזהב. המילה זהוב, זה בעברית לשון צהוב – וממילא זה מחזיר אותנו לשלושת צבעי היסוד. אם נאמר שהצבע השלישי, הירוק שהוא הצהוב אזי, "זהב, כסף, נחושת" – בהחלט יכולים להיות כנגד שלושת צבעי היסוד!

ושוב, הכחול כאן, הוא גם כחול וגם לבן – שזה כבר מתחיל להיות תרוץ, או הסבר – לכך שלפעמים אומרים לבן ולפעמים אומרים כחול. אנו אומרים כאן ענינים בקיצור נמרץ – שנגיע אליהם אי"ה בהמשך הלימוד.

הרכבת צבעים

כחול, אדום, ירוק

נחזור ונבהיר מה הם צבעי היסוד. מניוטון ועד מקסוול היה ברור ששלושת צבעי היסוד הם: כחול, אדום, צהוב! כאמור, הצהוב שכתוב כאן הוא על דרך לשונות חז"ל: ירוק ככרכום או ירוק כחלמון! מתקופתו של מקסוול והלאה – בכל ענפי המדע – הדבר מוחלט ללא עוררין ששלושת צבעי היסוד, שמהם מרכיבים את כל הצבעים כולם הם: אדום, כחול, ירוק (מה שאנחנו קוראים ירוק)!

נסביר בהמשך שישנן שתי שיטות של עירבוב והרכבת צבעים: שיטה אחת נקראת ADDITIVE; שיטה שניה, הפוכה, נקראת SUBTRACTIVE! כלומר, הרכבת צבעים בדרך חיבור והוספה או חיבור הרכבת צבעים בדרך פיחות! שתי שיטות אלו הן שתי בחינות במדע – כמו שננסה להסביר.

כאשר יש אור ירוק ואור אדום שמוקרנים ומתחברים יחד – מתקבל אור צהוב! אם אקח צבע צהוב וצבע כחול, ואחבר יחד תוך כדי עירבוב – כמו שעושי הציירים – אקבל צבע ירוק. לעומת זאת, אם אקח אור צהוב ואור כחול ואקרין אותם אחד על גבי השני – לא יתקבל אור ירוק! כאמור, מאז מקסוול, ברור שירוק הוא הממוצע, הוא צבע היסוד השלישי. והנה, חיבור אור בצבעים שונים – קורה ע"פ השיטה הראשונה ADDITIVE, שזה חיבור של אורות צבעוניים. אבל בצבע, או בצילום, או בדפוס – צריכים רק שלושה צבעי יסוד ושחור – כדי לקבל את כל הצבעים. חכמת הדפוס וחכמת הצילום – זאת היום אותה חכמה ביחס לצבע! לעומת זאת, עירוב הצבעים על מסך המחשב – זה לפי שיטת האור כמו שהוסבר.

ואם כן, אנחנו מדברים היום על שלוש דרכים לעירבוב והרכבת צבעים: הקרנת אורות, שעיקר השימוש היום הוא ביצירת הצבעים על מסך המחשב; שיטת הדפוס והצילום; אומן, צייר שמערב פיגמנטים, חמרי צבע – כדי להשיג את הצבע הרצוי!

אור חוזר

גם בדפוס וגם באומנות הציור – הרכבת הצבעים היא באופן של SUBTRACTIVE ולא ADDITIVE. הכוונה בשיטת הפיחות היא שהצבע המתחבר – זה מה שהחומר סופג – ולא מה שהוא מחזיר! דבר זה צריך להוסיף ולהסביר כדי שנוכל להבינו היטב. התחלנו להסביר אתמול שכאשר מאירים על חומר – הוא סופג את כל שאר הצבעים ורק צבע אחד הוא מחזיר – זאת שיטת הפיחות! לעומת זאת,  ADDITIVE – זה כאשר אתה מחבר את הצבע הגלוי, את אותו צבע שהחומר מחזיר! ושוב, בשיטת  SUBTRACTIVE – מה שמתחבר זה מה שהחומר המואר סופג – ומה שהחומר מחזיר – זה צבעו הגלוי!

והנה, בטבע ובכל דבר גשמי – עיקר שיטת עירבוב הצבעים היא SUBTRACTIVE ולא ADDITIVE – לכן אפשר להבין טוב מאד למה הביטוי בתנ"ך הוא "שְׁלַל צְבָעִים" – מלשון שלילה! ולמה זה כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה! מצות לא תעשה זה – שב ואל תעשה – כלומר, לספוג ולא להחזיר! ושוב, מצוות עשה זה להחזיר, להוציא, ולא לספוג ולהפנים ובכך לבטל את המציאות. כאשר אדם בולע אזי הוא מכלה, מאבד, את הדבר שבולע – מסתיר אותו, מעלים אותו, מן העין! בכל דבר יש מה שאתה מגלה לעין ויש מה שאתה מעלים מן העין! מצוות עשה זה מה שאתה מגלה לעין ואילו מצוות לא תעשה זה מה שאתה מסתיר מן העין!

שלל צבעים

נחזור, חכמת הצבע של האומנים וגם של הצלמים וגם של המדפיסים – היא חכמת השלילה, SUBTRACTIVE. לעומת זאת, חכמת הרכבת הצבעים של מסכי המחשב ושל המקרנים השונים היא ע"פ שיטת החיבור, ADDITIVE!

חיבור ופיחות

למדנו, שמסבירים במדע דהיום ששלושת צבעי היסוד, שמהם אפשר להוציא את כל שאר הצבעים על ידי הרכבה נכונה – ע"פ יחסים מדויקים של ג' צבעי היסוד, הם: X = אדום; Y = כחול; Z = ירוק! כאמור, בצילום, זה צריך להיות SUBTRACTIVE ולא ADDITIVE. בהקשר לכך יש לומר, ששיטת בית הלל (הלל לשון אור, "בהילו נרו עלי ראשי"), היא שיטה של חיבור, ADDITIVE – תוספת אור, מוסיף והולך! בית שמאי (שמאי, שמאות – מלשון חשבון נפש פנימי) עסוק יותר עם הפנמה ולא עם החצנה. לפי שיטת הפיחות, SUBTRACTIVE, ההפנמה (הספיגה), אזי חכמת הצבע היא בגדר פוחת והולך (ביום הראשון שמונה נרות וביום השני שבעה – פוחת והולך). ושוב, כמה שיש יותר צבעים ביחד – הסך הכל הוא יותר חשוך. לעומת זאת, לפי שיטת בית הלל – כמה שיש יותר צבעים – זה יותר מאיר, זה יותר מתקרב ללבן!

ושוב, מהו עיקר ההבדל בין ADDITIVE ל SUBTRACTIVE? ב ADDITIVE - אם תראה לי את כל הצבעים ביחד – יתגלה לבן! ב SUBTRACTIVE – אם תראה לי את כל הצבעים ביחד, תערבב יחד את כל ה"שְׁלַל צְבָעִים" – זה צריך להיות שחור, אבל היות שהצבעים אינם טהורים – מה שיתקבל יהיה צבע חום!

שחור

ושוב, כאשר אני לוקח את חומרי הגלם של הצבעים, הנקראים פיגמנטים, ומערבב את כולם יחד – אזי ע"פ התאוריה צריכים לקבל שחור! שהרי, כאשר מערבים את כולם יחד נספגים כל הצבעים וממילא לא נראה שום צבע אלא רק שחור! ואם כן, לפי שיטת ה SUBTRACTIVE – שזאת השיטה המציאותית של הרכבת צבעים – מתחברות השלילות, מתחבר ההעלם ולא הגילוי – וממילא, מתקבל שחור!

אבל היות שחומרי הגלם של הצבעים אינם טהורים (הכי טהור מכולם הוא הצהוב בטבע) לכן מה שמתקבל למעשה הוא חום!

צהוב

נחזור, אם כי שהמדענים החליטו, פה אחד, ללא עוררין, שצבעי היסוד הם כחול, אדום והירוק – האומנים עדיין מתעקשים על צהוב, ולא ירוק! ואכן, זו מחלוקת חריפה ביותר וכמעט שלא תמצא את שתי הדעות בספר אחד! ושוב, כל ספר מדע היום, ללא יוצא מהכלל, יאמר באופן מוחלט ששלושת צבעי היסוד הם: אדום, כחול, ירוק – וכל מי שיעלה בדעתו צהוב – הוא בחוץ, הס מלהזכיר! וכאמור, גם האומנים הגדולים של היום – עדיין סוברים ובונים את כל מעגל הצבעים שלהם ע"פ: כחול, אדום, צהוב! וכזכור, עד בערך לפני 150 שנה גם המדע חשב "צהוב" ולא ירוק!

בין שיטת ה‑ADDITIVE של האור, לבין שיטת עירבוב הפיגמנטים, ה‑SUBTRACTIVE – ישנה באמצע הטכניקה העכשוית של דפוס וצילום! ואם כן, אצל בעל בית הדפוס – שלושת צבעי היסוד הם: צהוב, מגנטה, ציאן! ושוב, כדי להרכיב צבעים בדפוס או בצילום – צריך לקחת את שלושת הצבעים שהם הממוצעים של אדום, כחול, ירוק: צהוב (הממוצע בין ירוק ואדום); מגנטה (שהוא ארגמן סגול – הממוצע בין כחול לבין אדום); ציאן (הממוצע בין ירוק לבין כחול) וכן, היות וחמרי הצבע אינם טהורים – לכן יש לצרף גם את הצבע השחור! נחזור, שיטת הרכבת ועירוב הצבעים – בדפוס או בצילום – בנויה על הצבעים: צהוב, מגנטה, ציאן – בתוספת צבע שחור! כאמור, צהוב, מגנטה, ציאן – הם הממוצעים בין שלושת צבעי היסוד היוצאים מן האור הפשוט: אדום, כחול, ירוק.

בין סברת המדע לסברת האומנות

אומנות

ואם כן, ישנה כאן קושיה: מי הם שלושת צבעי היסוד? יש לומר, שבענין צבע – הצילום שייך לתחום המדע ולא לתחום האומנות – והוא הפן ההפוך של חיבור אור צבעוני! וכאמור, האומנים ממש – שמערבבים את הצבעים בידיהם מחומרי גלם, מפיגמנטים – הם עדיין סבורים שצבעי היסוד הם עדיין: כחול, אדום, צהוב. מצבעי יסוד אלו הם עושים צבעים משלימים למשל: רק באומנות הצבע הירוק – הוא המשלים של הצבע האדום (המשלים זה הצבע המופיע מולו במעגל הצבעים)!

מדע

היות, שלפי האומנות – הירוק הוא האמצע בין הצהוב לבין כחול – אזי הוא מול האדום! והנה, לפי המדע זה לא נכון! כאשר מדובר באור – אזי הצבע הירוק אינו המשלים של הצבע האדום. לפי סברת המדע – המשלים של הצבע האדום – זה הממוצע בין כחול לבין ירוק הנקרא ציאן ונקרא גם צבע המים, צבע הים. ואם כן, זה פשוט ירוק כחול – איזה מין טורקיז – הוא יהיה הצבע המשלים של האדום ולא הירוק הירוק כסברת האומנים! יכול להיות שהצבע הזה הוא הנקרא "ירקרק" – שזה נשמע רך יותר מאשר ירוק סתם!

בכל אופן, יש מי שסובר, שמה שנדמה לעין האומנים, שצבעי היסוד הם אדום, כחול, צהוב – באמת אינם צבעי היסוד הראשיים אלא רק צבעים משניים – כלומר, רק הממוצעים בין שלושת צבעי היסוד הראשיים!

פוחת והולך

והנה הסבר זה, תרוץ זה אינו מתקבל על הדעת – שפשוט העין טועה! ושוב, שיטת עירבוב הצבעים המגושמים – זאת שיטת הפיחות, שפוחת והולך כשיטת בית שמאי ולא מוסיף והולך כשיטת בית הלל. ומתוך כך, האומן בוחר בצהוב שהוא בעצם ממוצע. כמו שהוא בחר בממוצע הצהוב – שבין האדום לבין הירוק – כך מה שהעין מזהה ככחול – זה באמת הציאן ומה שהעין מזהה כאדום – זה באמת המגנטה! ושוב, סברה זו אינה מתקבלת על הדעת – ולכן נפסול סברה זאת. שהרי, לא מתקבל על הדעת שכל חכמת הצבע של האומנות – טועה בין אדום לבין ארגמן!

זאת ועוד, כאשר בונים את מעגל הצבעים לפי שלושת צבעי היסוד כדעת האומנים: אדום, כחול, צהוב – יש שם ארגמן כצבע בפני עצמו – שהוא הממוצע בין הכחול לבין האדום וממילא, לא יתכן שטעו והחליפו אדום בארגמן!

ג' שיטות

יוצא מכל האמור, שיש שלוש שיטות העונות לשאלה מה הם ג' צבעי היסוד?  ושוב, האור הוא אחד – אבל לצבע יש ג' אבות וזה ודאי דבר מוסכם! לשיטה הראשונה נקרא "שיטת האור"; לשיטה השניה נקרא "שיטת הצילום"; לשיטה השלישית נקרא "שיטת אמנות הציור בצבעים". וכאמור, לכל אחת מהשיטות ישנה דעה שונה לגבי: מי הם ג' האבות, ג' צבעי היסוד:

שיטת האור – ג' צבעי היסוד ע"פ שיטת האור הם: אדום, כחול, ירוק!

שיטת הצילום – ג' צבעי היסוד בשיטת הצילום הם: צהוב, מגנטה, ציאן!

שיטת אומנות הציור – ג' צבעי היסוד לשיטה זאת הם: כחול, אדום, צהוב!

 

שיטת הצילום

והנה, בצלם = 162 = צבע וממילא, בצלם אלוקים = צבע אלוקים! כל מעשה בראשית התחיל עם "אור" ונגמר עם "צלם", "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" כלומר, זה נגמר עם צבע "אדום"! ושוב, זה מתחיל עם לבן, כמו שנסביר בהמשך – ונגמר עם אור אדום! ואם כן, זהו גם רמז מובהק שצבע סתם הוא אדום – הוא אדם! אמרנו, שמקור כל הצבעים באמא – ובפרט הצבע האדום וכך אכן עולה ממאמר חז"ל ידוע: "שלושה שותפים יש באדם: אביו ואמו והקב"ה..." ומסבירים שם חז"ל שאביו נותן את הלבן שבגוף ואילו האמא נותנת את האדום שבגוף! ושוב, העצמות, השלד – זה הלבן שנותן, תורם, האבא לגוף הוולד ואילו האמא תורמת את כל מה שהוא אדום בגוף: דם, בשר, וכו'. כמו כן, בצילום יש גם נגטיב, מעבר, מצב ביניים – בין מה שרואים לבין מה שמתקבל בסוף, שזאת גם בחינת פיחות – היפוך.

 

באומנות

מה נפקא מינה בין ג' השיטות? לפי שיטת האומנות יש שלושה צבעי יסוד: כחול, אדום, צהוב. אח"כ באים עוד שלושה צבעים משניים – ועוד צבע ממוצע בין כל אחד מהם – ובסך הכל הם י"ב צבעים. י"ב צבעים אלו הם כנגד י"ב שבטי ישראל או כנגד י"ב האבנים, הצבעים, שבחושן וכן כנגד י"ב דגלי השבטים! ושוב, לפי שיטת האומנות – מעגל י"ב הצבעים הוא כנגד מעגל י"ב חודשי השנה.

י"ב צבעים

קודם ראינו את הביטוי, "שְׁלַל צְבָעִים" כאשר, שלל = 360 – 360 צבעים ו360 מעלות שעושה מעגל שלם. ואם כן, כאשר אנו מדברים על י"ב צבעים במעגל הצבעים של האומנות אזי יש לומר שכל פלח של צבע במעגל הוא בן 30 מעלות שהרי, 12 ∙ 30 = 360 מעלות! ושוב, החלוקה של מעגל הצבעים לפי האומנות היא ל‑י"ב צבעים – כנגד י"ב חדשי השנה.

י' צבעים

והנה, למרבית הפלא – היות שהצבע שאנחנו קוראים ירוק – הוא די קרוב לכחול ואינו רחוק מהכחול כמו הצהוב – לכן כשעושים, ע"פ המדע, פעמיים ממוצעים, כדי לקבל את הצבעי המשניים והתת משניים – יש רק צבע אחד, הציאן, שנמצא במרווח בין הירוק לבין הכחול – שאינו מתחלק יותר לפי מעגל הצבעים של המדע – ולכן יוצא בסוף שיש רק עשרה צבעים במעגל הצבעים של המדע!

נמשיך להסביר, בכל ספר מדעי העוסק בתחום האור והצבע – מעגל הצבעים מונה רק עשרה צבעים – המעגל המשוכלל וזאת, בגלל שהמרחק בין הירוק לבין הכחול הוא קטן! ואם כן, לפי שיטת המדע וכן לפי שיטת הצילום – שהוא המשלים של המדע – יוצא שיש רק עשרה צבעים.

נסכם – יש לנו שלוש שיטות: שיטת האור, שיטת הצילום, שיטת הציור. כאמור, בשיטת ה"אור" ובשיטת ה"צילום" יש רק עשרה במעגל הצבעים ואילו בשיטת "אומנות הציור" יש י"ב צבעים במעגל הצבעים – כנגד המעגל של 12 פעמים 30 מעלות – כנגד י"ב החודשים. והנה, כל השיטות נכונות והן שלוש בחינות של אותו ענין. יש כאן מבנה של "חש מל מל" שאולי נאריך בו בהמשך. שיטה אחת שיטת ה‑ADDITIVE של האור פשוט, שעיקר ענינו זאת מהירות האור – שזה חש מלשון חיש מהר! ואח"כ יש שתי בחינות של התגלות: שיטת הצילום ושיטת הציור.

והנה, חלוקת הצבעים בצילום ובציור היא הפוכה. שהרי, בחינת האור ובחינת הצילום – בעצם שייכות האחת לשניה – ולכן המעגל בהן הוא עשר, כנגד "עשר ספירות בלימה"! וכאמור, רק המעגל של אומנות הציור מונה י"ב צבעים. וכאמור, העשר בעצמו מתחיל משלושה צבעי יסוד והתוספת היא שבעה צבעים משניים. וכן, במעגל הצבעים באומנות הציור – מתחיל משלושה צבעי יסוד והתוספת היא של תשעה צבעים!

ואם כן, יש לנו מבנה מובהק המפורט בספר יצירה – הוא המבנה של כ"ב אותיות לשון הקודש: ג' אימות; ז' כפולות; י"ב פשוטות! כאן אנו רואים תעלומה בספר יצירה והיא: למה לג' היסודות, המקורות – קוראים דוקא אימות ולא אבות?

הספירות ופנימיות הספירות

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת רחמים
נצח בטחון		הוד תמימות
	יסוד אמת
	מלכות שפלות

ג' אימות

ג' אימות אלו מקורות, אותיות: אמ"ש – שאלו היסודות שמונים הקדמונים: אויר, מים, אש! ואם כן, אנו נסביר שהאימות של ספר יצירה הן גם אימות של צבע – והוא שאמרנו שכל המושג צבע שייך לאמא, בינה (אם = 41 כמו שדברנו בשיעור הקודם). ומכאן, מאד מאד מובן, למה בחר ספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו ונערך על ידי רבי עקיבא, להשתמש דוקא במילה אם, ג' אימות, בלשון רבים – בגלל שג' אימות זה כמו ג' צבעי היסוד!

ז' כפולות

הן האותיות בגדכפר"ת (שלהם מבטא כפול, קשה ורפה) – והן התוספת של ז' צבעים משניים להוות יחד את עשרת הגוונים של מעגל הצבעים של שיטות האור והצילום!

י"ב פשוטות

אלו שאר אותיות הא"ב שלא נמנו עד כה: ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק. כנגד י"ב הגוונים של מעגל הצבעים של שיטת אומנות הציור.

שלושה ספרים

אם נחבר יחד י' צבעים לשיטת האור, וכן י' צבעים לשיטת הצילום – ובתוספת מעגל י"ב הצבעים של שיטת הציור – נקבל את המספר 32 = ל"ב – הן ל"ב נתיבות חכמה בהם פותח ספר יצירה: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה, הוי' ... וברא את עולמו בשלושה ספרים: בספר וספר וסיפור. עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד: שלוש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות". ואם כן, קודם יש "עשר ספירות בלי מה" ואח"כ יש כ"ב אותיות היסוד – וה‑כ"ב אותיות בעצמן מתחלקות לשלוש קבוצות, לשלושה ספרים של: 3, 7, 12 אותיות.

נחזור – יצא לנו עכשיו – בצורה הכי יפיפיה ומובהקת – המבנה של ספר יצירה. זה מתחיל מ‑ל"ב נתיבות חכמה – כאשר ה‑ל"ב מתחלקות לעשר ספירות בלי מה וכ"ב אותיות יסוד. כמו כן, אותן כ"ב אותיות יסוד גם הן מתחלקות לעשר ושתים עשרה – כאשר העשר בעצמו מתחלק לשלושה ושבעה!

עשר ספירות

ואם כן, זה בדיוק מה שיצא לנו והוא, שיש מעגל הצבעים של שיטת האור ושיטת הצילום (אור זה כמו ספירה) ובו עשרה גוונים – כנגד עשר ספירות! לפי זה עלינו לצאת מסמינר זה עם מפה צבעונית של עשר ספירות – מה שלא היה לנו עד עכשיו וב"ה יוסבר בהמשך! הזכרנו פעמים רבות את מעגל הצבעים בן י"ב גוונים של אומנות הציור – המקביל ל‑י"ב  חודשי השנה – צבע לכל חודש – אבל איך שזה מתחבר באופן מובהק לעשר הספירות – זה אנו מחדשים עכשיו וכאמור, זה יוצא מהשיטה המדעית – בגלל שהמדע מחלק את מעגל הצבעים לעשרה גוונים!

וכן, ראינו בספר יצירה שלאותיות יש קודם כל את העשר שלהן: ג' אימות ו‑ז' כפולות ובסוף, יש גם י"ב אותיות פשוטות שכנגד החודשים, השבטים – שאלו י"ב הצבעים של אומנות הציור – של "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" – ושם ג' האבות, ג' צבעי היסוד הם: הכחול והאדום והצהוב דוקא!

נסיים את השיעור עם "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף". כל הפרשיות שאנו קוראים בחג החנוכה, קשורות ליוסף הצדיק. החל מפרשת וישב, שחנוכה מתברכת ממנה, בה אנו קוראים את כל הסיפור של יוסף ואחיו – יוסף מלשון מוסיף והולך ואור, כמו הנרות! והנה, בתוך הספירות גופא נראה, ע"פ השיטה הפשוטה ביותר – שיעקב הוא הצבע הצהוב – ויוסף הוא הצבע הירוק![2]

 

חשבינן חד

נחזור – הכתוב אומר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף". אברהם, שמצד החסד, הוא ודאי הצבע הלבן או הכחול לבן; יצחק שמצד הגבורה – הוא הצבע האדום; יעקב, הוא באמצע, בקו האמצעי, בתפארת – הוא עיקר בחינת שבת! והנה, הפסוק אומר: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" – ומתואר כאן המשך אחד שעליו נאמר: "גופא ובריתא חשבינן חד". כלומר, שהגוף והברית (היסוד) זה המשך אחד. כאמור, הגוף זה תפארת, יעקב, "תפארת גופא" ואילו הברית, היסוד, זה יוסף וזה נחשב אחד – שהרי שניהם נקראים ירוק! וכבר למדנו, שאצל חז"ל, המילה ירוק משמשת גם צהוב וגם ירוק! כאשר רוצים לדייק ולהבחין – אזי הצהוב הוא "ירוק ככרכום", או "ירוק כחלמון" ואילו הירוק, מה שאנחנו קוראים ירוק, הוא "ירוק ככרתי"!

בין צהוב לירוק

היחס בין יעקב ליוסף הוא שיעקב הוא השמש – ואילו יוסף הוא הצמח! השמש צהובה ואילו הצמח הוא ירוק! לכן, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף" זה ממש הקו האמצעי ושניהם המשך אחד – והם הצהוב והירוק – כמו שנסביר הרבה יותר בהמשך השיעורים! ושוב, האומנים בוחרים בצהוב, ביעקב, ואילו המדענים בוחרים בירוק, ביוסף!

עד כאן שיעור השני!

סמינר – אור וצבע – ג' – גוונים ממוצעים

ערב טוב,

בפרשת הקשת, יש חלוקה מפורשת של 3, 5, 7: 3 פעמים כתוב "קשת";    5 פעמים כתוב "ענן"; 7 פעמים כתוב "ברית"! וכידוע, זה בדיוק כמו המבנה של ברכת כהנים שכוללת שלוש ברכות ובהן, שלוש, חמש, שבע – מילים:

יְבָרֶכְךָ י‑ה‑ו‑ה  וְיִשְׁמְרֶךָ

יָאֵר י‑ה‑ו‑ה  פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ

יִשָּׂא י‑ה‑ו‑ה  פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

בשיעורים הקודמים התחלנו לחקור איך הסדר הזה, 3, 5, 7 – בא לידי ביטוי במערכת הצבעים! בשיעור הקודם דובר שהמספר 3 הוא כנגד שלושת צבעי היסוד – ומכאן התחלנו באריכות להכנס לתוך המחלוקת – של שלוש הדעות והבחינות השונות, כנגד ג' הפעמים שכתוב "קשת" – "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" – בשאלה: מה הם שלושת צבעי היסוד? הסיכום היה, שביחס ל"אור", שתרכובת האורות זה לפי חיבור, ADDITIVE – שם שלושת צבעי היסוד הם: כחול, אדום, ירוק! לגבי חכמת הצילום והדפוס, ששם יש נגטיב וזה כבר מתחיל להיות חומר ולא רק אור פשוט – ושיטת תרכובת הצבעים היא לפי "פיחות", SUBTRACTIVE – שם ג' צבעי היסוד הם הממוצעים שבין צבעי שיטת ה"אור": צהוב, מגנטה (סגול ארגמן – בין כחול לאדום), ציאן (טורקיז – בין כחול לירוק)! לגבי אומנות הציור – שם ג' צבעי היסוד הם כמו שהיה מקובל מדורי דורות: אדום, כחול, צהוב!

וכן ראינו, שבשיטת ה"אור" ובשיטת "הדפוס והצילום" יש עשרה גוונים בכל אחד ממעגלי הצבעים ואילו, לפי שיטת "אומנות הציור" – יש י"ב גוונים במעגל הצבעים.

ואם כן, נשאר לנו להתבונן בשאר המספרים 5, 7 מתוך המבנה של 3, 5, 7! לא נמצא לפנינו ציור של מעגל הצבעים ולכן ישתדל כל אחד להחזיק ראש ולהבין מהם הצבעים המדוברים!

5 פעמים "ענן"

והנה, 5 פעמים "ענן" בפרשת הקשת וכן, חמש תבות בברכה השניה של ברכת כהנים – נבדוק זאת בשיטת האור, שיטת המדע ובשיטת אומנות הציור!

כאמור, לשיטת המדע – ישנם עשרה צבעים ובהם 5 עיקריים ו‑5 משניים! ואם כן, ישנה כאן באופן מובהק חלוקה ל‑5. החמישה העיקריים הם קודם כל ג' צבעי היסוד – האדום והירוק והכחול – ומתווספים להם עוד חמישה צבעים משניים – שהם ממוצעים בין צבעי היסוד! כזכור, הסברנו בשיעור קודם – שהמרחק הקצר הוא בין הכחול לבין הירוק – ולכן נוצר ביניהם רק צבע משני אחד. אבל בין הכחול לבין האדום ובין הירוק לבין האדום – יש מרחק רב יותר – ולכן יש שם מקום ל‑2 צבעים משניים ועוד 4 צבעים תת משניים. ואם כן, יש לנו 3 צבעי יסוד, 3 צבעים משניים, 4 צבעים תת משניים ובסה"כ הם 10 צבעים!

בין הכחול לבין האדום – יש צבע ארגמני שנקרא לו סגול בינתיים.

בין הירוק לבין האדום – יש צהוב.

בין הכחול לבין הירוק – יש ציאן וכאמור, אין שם מקום לעוד שני צבעים תת משניים מכאן ומכאן!

ואם כן, יוצא לנו כאן שכאשר מסתכלים על מעגל עשרת הצבעים רואים, במרחקים שוים 5 צבעים עיקריים, 3 צבעי יסוד, כחול, אדום, ירוק ו‑2 צבעים משניים, שהם, סגול, צהוב: כחול * סגול * אדום * צהוב * ירוק!  וכן, בין כל אחד מאלה ישנו צבע תת משני המיוצג ע"י *! בין הירוק לכחול נמצא ציאן – שהוא צבע משני. נסכם: 3 (צבעי יסוד); 3 (צבעים משניים);  4 (צבעים תת משניים *) ובסה"כ הם מעגל של 10 צבעים!

חמש חמש

נחזור – כאשר מתבוננים במעגל עשרת הצבעים – רואים 5 צבעים עיקריים במרחקים שוים שהם, 3 צבעי היסוד: כחול, אדום, ירוק וביניהם נמצאים עוד 2 צבעים משניים: סגול, צהוב! בין 5 צבעים אלו יש  4 צבעים תת משניים. בין הירוק לכחול נמצא עוד צבע משני, ציאן!

כאמור, במעגל הצבעים של אומנות הציור יש י"ב צבעים: 3 צבעי יסוד, ויש עוד 3 צבעים משניים, שהם הממוצעים. ושוב, בין כל שני צבעי יסוד – יש צבע משני אחד! ואם כן, עד כאן קבלנו 6 צבעים במעגל. בין כל זוג צבעים, במעגל זה של 6 צבעים – יש עוד צבע אחד תת משני – ואם כן, הוספנו 6 צבעים תת משניים – ובסה"כ קבלנו מעגל בן 12 צבעים! והנה, ב‑6 הצבעים העיקריים שמנינו (3 יסודיים ו‑3 משניים) במעגל י"ב הצבעים – יש את כלל ה‑5 צבעים שמנינו במעגל 10 הצבעים (כחול, אדום, סגול, צהוב, ירוק) – ונוסף עליהם כתום, אורנג' !

כתום

ואם כן, לפי המדע – הצבע הכתום אמנם נמצא, בין האדום לבין הצהוב אבל הוא תת משני! כלומר, אין לו אותו ערך כמו ה‑5 הראשונים! לעומת זאת, הכתום הוא צבע משני במעגל בן י"ב הצבעים – וזוכה גם לשני צבעים תת משניים משני צדדיו! ושוב, במעגל בן י' צבעים – הצהוב אינו צבע יסוד ובמקומו בא הצבע הירוק – ולכן לא קבלנו את הכתום כצבע משני – אלא כתת משני בלבד! ושוב, הכתום אינו "חזק" כמו אותם חמישה הצבעים הנמצאים במרחקים שוים במעגל י' הצבעים! כמו כן, צבע הציאן – שהוא אמנם צבע משני, בין הירוק לכחול – אבל במעגל המושלם הוא יוצא מקופח בגלל המרחק הקצר שבין הירוק לכחול – שאזי אין מספיק רווח כדי לשים משני צדדיו שני צבעים תת משניים!

 

שיטת האור

ואם כן, אלו עשרת הצבעים של גלגל הצבעים של האור, של המדע! יש כאן באופן מובהק חמישה צבעים ראשיים, ועוד חמישה צבעים משניים.

שיטת האומנות

כאמור, לשיטה זאת 3 צבעי יסוד: כחול, אדום, צהוב;     3 צבעים משניים; 6 צבעים תת משניים. בסה"כ הם י"ב צבעים – וכולם במרחקים שוים! כלומר, במעגל 12 הצבעים – אין בעיית מקום – כמו שראינו במעגל 10 הצבעים – ואזי כל 12 הצבעים במרחקים שוים!

ושוב, במעגל 12 הצבעים: צבעי יסוד – כחול, צהוב, אדום; צבעים משניים – כתום, סגול, ירוק; צבעים תת משניים: הממוצעים בין ה-6. והנה, ישנה כאן בעיה – שיש אחד מהצבעים המשניים שאינו מופיע בספקטרום צבעי הקשת: הסגול – שאנו מכנים אותו כאן, סגול ארגמני! לכן, כשמסתכלים על הקשת – באופן שהיא מתחילה מכחול ומסתיימת באדום ולא מתחשבים בעוד שני צבעים שלהם אורך גל קצר מאשר לכחול – אזי ניתן לראות שכולם במרחקים שוים!

ואם כן, כאשר אני מצמצם את שבעת צבעי הקשת לחמישה צבעים אזי: מכחול עד אדום – עם הצהוב באמצע – יש לי אכן חמישה גוונים – שלושה יסודיים ושנים משניים  !

כחול – ירוק – צהוב – כתום – אדום

בין הכחול לבין האדום (בחציו התחתון של המעגל) ישנו הצבע המשני סגול וכן עוד שני תת משנים – שהם גוונים של סגול. כלומר, כל הגוונים הסגולים הם נסתרים ואינם נראים בספקטרום!

נמשיך לדון בענין זה. למה באמת המדע בוחר כצבעי יסוד, את צבעי הקשת: כחול, אדום, ירוק? אם אני לוקח 7 צבעים בקשת – אזי יש לי בקצוות, הכחול, הכי כחול והאדום הכי אדום – ובאמצע נמצא הירוק! אבל, אם מצמצמים ולוקחים מהכחול הרגיל ועד לאדום הרגיל – אזי באמצע ישנו הצהוב!

ירוק או צהוב?

ואם כן, זה גם הסבר, די טוב, לשתי השיטות בשאלה: מי באמצע – ירוק או צהוב? האם האמצע נופל על הירוק – וזה קורה כאשר הקצוות גמורים כלומר, מהסגול הכי עמוק הכי כחול ועד האדום אזי האמצע הוא ירוק ולא צהוב. אבל כאשר קצה אחד הוא הכחול המוכר לעין ועד האדום – אזי האמצע הוא צהוב!

3, 5

ואם כן, באופן זה אפשר להבחין בסדר של: 3, 5, 7! אני מסתכל על צבעי הקשת, הספקטרום – ומבחין, רואה בעין, קודם כל 3 צבעים: אדום, צהוב, כחול. בין 3 אלה יש עוד שני משניים, כתום וירוק – וביחד הם 5 צבעים. אבל כאשר אני מרחיב את המבט שלי – אזי כל הכחולים שנקראים: ויולט, אינדיגו, בלו – הם כעין יחידה אחת! לפי אורך הגל של צבעים אלה (הכחולים) לא היה צריך להיות בהם שום צבע אדום – אלא להפך. שהרי, ככל שזה יותר כחול – זה יותר רחוק מן האדום. אבל, למרבית הפלא כאשר מסתכלים על האינדיגו, רואים שהוא כחול עמוק, סגול וכן מבחינים בו גם צבע אדום!

7

נחזור, האינדיגו, שהוא השישי – הוא יותר כחול מכחול רגיל – ולמרות זאת, רואים בו, בספקטרום, בקשת – מבחינים בו אדמומיות! תופעה זאת תקרב אותנו, תביא אותנו, למה שאנו סבורים שהוא צבע התכלת – הרז, הסוד, של כל הצבעים! הסוד הוא מה זה צבע התכלת – התכלת של הציצית, התכלת של מלאכת המשכן! התכלת הוא איזה גוון של כחול – והשאלה היא: איך מייצרים את התכלת? את התכלת מייצרים מדם של חלזון. בדרך כלל דם הוא אדום – אבל יש מושג "דם כחול". והנה, אם זה דם – צריכים להיות שם גם גוונים של אדום!

תכלת

יותר מזה – אומרים חז"ל שהתכלת דומה לרקיע – ויש כאלה הסוברים שאין מדובר כאן על הרקיע בעיצומו של יום – אלא דוקא על הרקיע לפנות ערב שאזי, כחלק מתהליך שקיעת השמש, הרקיע מתאדם. ושוב, הרקיע הכחול, לקראת השחור (הלילה), מקבל התכללות של דמדומי חמה, מלשון אדום! ואם כן, אומנם זה דם כחול, כדמו של החלזון – אבל הוא גם דם – אדמדם!

ארגמן

אדום כחול שמעורב לגמרי – זה ארגמן ולא תכלת. ושוב, אם זה 50% 50%  – זה לא תכלת, זה ארגמן. אם זה יותר אדום מאשר כחול – זה שני שמוזכר במלאכת המשכן: "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי". והנה, שלושה אלה הולכים כאן יחד בפסוק – והם כאילו שלוש האפשרויות של תערובת כחול ואדום (וכך הם מופיעים יחד 14 פעמים בתורה – "תכלת וארגמן ותולעת שני" = 2422 = 14 פעמים 173, "גל עיני"!). כאמור, אלו הן הקצוות – ויש להם זיקה לחלק הנסתר של הצבעים: התכלת – רובו כחול ומיעוטו אדום; הארגמן, חצי כחול וחציו אדום – והוא צבע השייך למלכות "שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ" ובלשון ספר דניאל, "אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ" – שמכאן לומדים חז"ל שמלך לובש ארגמן (ארגמן בגימטריא "אין מלך בלא עם" – העם היינו ריבוי הגוונים שבארגמן, וכידוע הרמז שארגמן הוא ר"ת חמשה מלאכים שלכל אחד גוון מיוחד: אוריאל רפאל גבריאל מיכאל נוריאל); שני – הוא קרוב לאדום, מיעוטו כחול ורובו אדום! ושוב, שני זה ארגמן שמתקרב לאדום – ובמידה מסוימת זה יותר אדום מאדום!

אינדיגו

הקצת כחול בתוך האדום – עושה את האדום – יותר אדום מאדום! הקצת אדום בתוך הכחול – עושה את הכחול, יותר כחול מכחול! לכן האינדיגו – זה יותר כחול מכחול. זה יותר לכיוון הכחול מאשר הכחול הרגיל – ואם כל זאת, יש בו מראה אדום!

יש הרבה אסמכתאות לגבי הנ"ל: מה אמור להיות צבע התכלת האמיתית? וודאי זה לא מה שקוראים היום צבע תכלת וגם לא הצבע שנפוץ לרוב בציצית!

תכלת

חז"ל אומרים שצבע התכלת אינו משתנה – ואם ראית אותו משתנה – זה הסימן שאינו תכלת אמיתית! ושוב, תכלת זה צבע קבוע – וזה עיקר המעכב לגבי התכלת – שהוא בלתי משתנה כמו: "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי"!

שש ועזים

כאמור, הפסוק מונה את שלושת הצבעים לפי הסדר: "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" ואח"כ ממשיך: "וְשֵׁשׁ וְעִזִּים"! הסברנו בשיעור הקודם ש"שֵׁשׁ וְעִזִּים" הם לבן ושחור!

צבעים נעלמים

מי שקבע את השם אינדיגו לראשונה היה ניוטון. הרבה אנשי מדע שבאו אחריו – אמרו שלא כולם מבחינים באינדיגו! זאת אומרת שהששי בקשת הצבעים שהוא די "רזי". לכן הרבה מדענים מנו וכתבו רק ששה צבעי הקשת – בלי האינדיגו. ואם כן, זאת תופעה מובהקת במדע עצמו – ומכאן גם הוכחה מוחצת, אפשר לומר, שהסוד כאן, הרז של כל המערכת, הרז של קשת הצבעים הוא שאינדיגו מצביע על הצבעים הנעלמים שאין רואים אותם בקשת הצבעים!

בספרי ההיסטוריה של המדע העוסקים בעניני האור והצבע – כתוב שהקדמונים באמת היו מייצרים בגדי מלכות, בצבע ארגמני, מדמו של איזה יצור ימי. ושוב, כתוב שמאותו יצור – היו מוציאם את צבע הארגמן של המלכות – ולא קוראים לזה תכלת! קראו לזה "הארגמן מצור", מהעיר צור – שנמצאת בדרום לבנון. ובכל אופן, התיאור מאד קרוב לתאור של הפקת התכלת! וכמובן, שיכול להיות שהיום כבר טועים בזיהוי. אנו מביאים זאת רק בתור סימן לקירבה בין הצבעים – ואכן, ברוב המקומות שכתוב בתורה תכלת – כתוב לידו ארגמן: "וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר".

ברוב המקומות שכתוב תכלת בחומש נמצא לידו גם ארגמן ולא תמיד כתוב גם תולעת שני – החל מפרשת תרומה. בתחילת מלאכת המשכן מופיעים שלושתם יחד כאשר הצבעים מסודרים לפי הסדר: תכלת הוא היותר כחול; ארגמן הוא חצי כחול חצי אדום; תולעת שני הוא מיעוטו כחול ורובו אדום!

ואם כן, זה שיש דבר כזה בהיסטוריה של ימי קדם – שהיו לוקחים סוג של חלזון מהים ומוציאים את דמו ממנו ובו היו צובעים את בגדי המלכות – זה ודאי אומר דורשני לגבי הזיהוי של צבע התכלת!

ספר הפרדס

ישנו רק ספר אחד בקבלה, הדן באריכות בצבעים – הוא ספר פרדס הרימונים לרמ"ק, רבי משה קורדוברו! הספר דן בכל הצבעים ומביא ציטוטים מספר הזהר ובוחן מהו הצבע של כל ספירה וספירה. לכן בהמשך, נעבור על "שער הגוונים" של ספר הפרדס. הרמ"ק מסביר, שבאמת יש קשר, במלכות גופא, בין הארגמן לבין התכלת כלומר, שניהם במלכות! ומוסבר שם שהארגמן הוא לבוש פנימי יותר של המלכות ואילו התכלת הוא לבוש יותר חיצוני – של המלכות. ישנם כמה ציטוטים מהזהר שהתכלת שומרת מכל יניקת החיצונים מהמלכות כאשר היא יורדת לברר בעולמות התחתונים.

ושוב, כאשר המלכות יורדת לברר בירורים בעולמות התחתונים – היא צריכה להלחם נגד הקליפה כדי "להוציא יקר מזולל", לברר ניצוצות בסוד הפסוק: "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל". ואם כן, כדי לא להיות ניזק מהחיצונים – על המלכות ללבוש בחוץ בגד תכלת – השומר אותה מיניקת החיצונים! כמו כן, כתוב בפרוש שצבע התכלת שומר מ"עין הרע". ושוב, סודו של צבע התכלת – הוא שמירה מ"יניקת החיצונים"!

כליל תכלת

ואם כן, כאשר המלך נמצא בביתו, בארמונו – הוא לבוש ארגמן. אבל, כאשר הוא יוצא כדי לתפקד – הוא צריך ללבוש גם בגד תכלת. כך היו אורזים את כלי הקודש, החל מארון הקודש, לקראת המסע אל מקום החניה הבא: "וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה". ושוב, התכלת זה הלבוש החיצוני ועל זה כתוב: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה הוי' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". כלומר, כדי לקיים את "קוּמָה הוי' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" צריך ללבוש בגד תכלת כלבוש חיצוני: "וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה"!

ישנה כאן דוגמא שאותו צבע שייך לכמה ספירות! זהו כלל גדול – ולכן לא פשוט לתת רק צבע אחד לספירה אחת. ושוב, זה יכול להיות אותו צבע – ששייך גם לכאן וגם לכאן! ואכן, זה מה שרואים בצבע התכלת – שעל פי קבלה, או שהוא צבע החכמה, או שהוא תכלת שבספירת הגבורה, או שיש תכלת בספירת המלכות! כמו כן, כאשר צבע התכלת מעורב עם הרבה לבן – הוא גם שייך לספירת החסד!

פנימי, אמצעי, חיצוני

ומסבירים שספירה זה לשון אור וצבע – ובכל ספירה יש: כלי פנימי, כלי אמצעי, כלי חיצוני! ספר הפרדס יסביר לנו: שהכלי הפנימי הוא אדום; הכלי האמצעי הוא תכלת; הכלי החיצוני הוא שחור!

יוצא מכאן, שכל ספירה מתלבשת בשלושה לבושים, צבעים – וכך כל אחד ואחת מתלבשים – לאו דוקא רק בצבע אחד! והנה, יש כאן כלל גדול מאד לגבי שימוש בצבע למטרות שונות ובהן גם ריפוי, והוא: שחייבים לדעת שצבע זה לא חד משמעי – זה יכול להיות גם כאן וגם כאן וכו'!

ושוב, זה בכלל – כלל גדול – שצריך להשמר כמעט בכל תחום מ"חד משמעות"! וכאמור, במיוחד כאן בנושא הצבע – נושא שהוא מאד מאד מגוון – בו כל תכונה, כמו כל ספירה – יש בה כמה בגדים – וכל בגד הוא בצבע אחר!

ואם כן, כדי להבין את כח הגבורה – צריך להסביר מה זה: אדום בפנים; על גבי האדום, תכלת; על גבי התכלת, שחור! וכן, לכל ספירה יש פעולה, ואפילו הרבה פעולות – הרבה פעולות מגוונות לכל ספירה – שנקראות גם "הנהגות". וממילא, צריך לדעת מהן ההנהגות השונות לגבי כל לבוש ולבוש: מהי הנהגת הגבורה בלבושה האדום וכו' – שהרי כל לבוש בא כדי לאפשר פעולה מסוימת!

לבושים

זהו גם כלל גדול שמסביר "ספר הפרדס" בהתחלה: מתלבשים בבגדים מתאימים כדי לפעול פעולה מסוימת. ושוב, אותו אדם, אותו כהן, בבית המקדש – כאשר תורם את הדשן – מתלבש בלבוש מסוים וכאשר עושה עבודה אחרת – מתלבש בבגדים אחרים, מכובדים יותר, המתאימים לאותה עבודה! פועל מתלבש בבגדי עבודה המתאימים לביצוע הפעולה. אדם אחר לובש בגד מכובד יותר – שהרי הלבושים הם לפי התפקיד המוטל על האדם – לפי שליחותו של האדם וכאמור, הלבושים אלו הצבעים!

ואם כן, ישנו גם אותו אחד שמתלבש בהרבה לבושים. והנה, מה כתוב על המלכות במזמור "אשת חיל"? על המלכות כתוב: "שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ" וכאמור, על גבי ה"שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ" צריך "בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת"! כאמור, "שֵׁשׁ" זה לבן וממילא, הבגד הכי פנימי של המלכות זה לבן! על הלבן בא ה"אַרְגָּמָן" ועליו, הבגד החיצוני, "בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת", כמו בכלי המשכן! וכאמור, זה כאשר המלכות יורדת לברר ניצוצות בעולמות התחתונים!

ושוב, כאשר המלכות יורדת לעולמות התחתונים למלא את תפקידה – לברר ניצוצות – היא נמצאת במלחמה. לכן, היא חייבת להשמר על ידי ה"בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת"

סגול וכתום

נחזור, אנו רואים שגם לפי שיטת האומנות – יש גם כן קבוצה של חמישה צבעים – שהם שישה צבעים למעט הסגול! וזאת, היות שהסגול מסתתר! חמשת הצבעים הנראים הם קודם כל: כחול, צהוב, אדום. כאשר מחברים את הצהוב והאדום – מקבלים כתום וכאשר מחברים את הצהוב והכחול – מקבלים ירוק! לפי שיטת חיבור הצבעים שבאור – קבלנו סגול אבל לא כתום. ושוב, לפי שיטת האומנות, שיטת הפיגמנטים – בין החמישה צבעים העיקריים נמצא הכתום ולא הסגול!

סולמות

כאמור, ניוטון היה הראשון שזיהה בתוך הקשת את שבעת הצבעים. והנה, האסמכתא בתורה לשבעת צבעי הקשת – הן שבע פעמים "ברית" שנאמרו בפרשת ברית הקשת: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". ואם כן, יש לומר שכל גוון שמבחינים בקשת הוא "ברית" ולכן כתוב שבע פעמים ברית בפרשת ברית הקשת! וכאמור, בפרשה זאת יש גם חמש פעמים ענן ושלוש פעמים קשת וביחד הם עושים את הסדר של: 3, 5, 7, המבנה הבסיסי של ברכת כהנים! כאמור, ניוטון הקביל את הסדר הזה לצלילים, לסולם הנגינה: דו (נקרא C בשיטה האמריקאית), רה (D), מי (E), פה (F), סול (G), לה (A), סי (B)! ניוטון אמר שאדום זה (C) וכך הלאה לפי הסדר.

3

אם נצמצם את 7 הצבעים ל‑3 צבעי יסוד – אזי נקבל בסולם הצלילים: C (אדום), E (ירוק), G (כחול). זהו האקורד היסודי: C, E, G!

5

אם נצמצם לחמישה צבעים עיקריים, שהם 3 צבעי היסוד ועוד שני ממוצעים, ואזי יש לנו את כל חמשת הצלילים: דו (C), רה (D), מי (E), פה (F), סול (G)!

7

כאשר מדובר על 7 צבעים – אזי יש לנו את כל שבעת הצלילים של סולם הנגינה: דו (C), רה (D), מי (E), פה (F), סול (G), לה (A), סי (B) – עד תחילת האוקטבה הבאה – שבה אפשר לראות מעין הצבע השמיני – שכולל את כל השבעה! בכך השלמנו את הסדר: 3, 5, 7 שבפרשת הקשת: 3 פעמים קשת; 5 פעמים ענן; 7פעמים ברית!

צבעים וספירות

מכאן נעבור ונתחיל להתבונן בנושא הכתוב כאן על הלוח. לרוב הנושאים כבר רמזנו בהקדמה שעשינו בשיעור הראשון. נבחן את מושגי היסוד של תורת הצבע – ואיך שהם מקבילים לספירות העליונות, למוחין דוקא!

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה אור - בהירות		בינה צבע - צבע
	דעת יופי - עוצמה
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת

חב"ד

כבר הזכרנו מספר פעמים שהיחס בין אור וצבע הוא כיחס שבין חכמה (אבא) לבין בינה (אמא). כמו כן הסברנו, שבמיוחד בחג החנוכה, ישנו גם המושג "יופי". ואם כן, יש בעצם שלושה מושגים: אור, צבע, יופי – ובשורשם הם כנגד חב"ד בספירות!

גם בתוך המושג "צבע" עצמו יש שלושה מרכיבים: צבע, בהירות, עוצמה כמו שהוזכר, וגם שלושה מרכיבים אלו הם כנגד חב"ד: חכמה – בהירות; צבע – בינה; עוצמה – דעת! ואם כן, יש כאן הרבה מערכות בתוך מערכות – שעלינו להתבונן בהן. ובכל אופן, מושגי ה"אור", "צבע" ו"יופי" שזאת השלמות של אור וצבע – הפאר, התפארת – זה חב"ד!

כתר

למעלה מחב"ד ישנו הכתר בספירות – שיחסית הוא ה"על מודע" כלומר, מה שאינו מופיע בתודעת האדם – והוא ה"חושך" – הנעלם, שאינו מאיר בתודעת האדם! והנה, האור מבריק כברק המבריק מתוך החושך (חכמה)! ושוב, מה שכתוב כאן הוא שיש "חושך" בכתר, "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" ואילו, ראשית הגילוי של האור זה בחכמה!

בינה

לאור, אין עדיין מציאות, אין לו עדיין מסה. אנו יודעים שהפוטונים, חלקיקי האור, הם חסרי מסה כלומר, יש כאן משהו – וזהו שהחכמה נקראת "מה", "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא". כלומר, יש כאן אור, גל אור – אבל זה עדיין אינו מציאות מוחשית. ברגע שהחלקיק מקבל מסה יש כאן ממשות וצבע – זה כבר בבינה שנקראת "ראשית המציאות"!

כאמור, אור וצבע ויופי – הם נגד חכמה, בינה, דעת. בתפילת השחר אנו אומרים שלושה ביטויים: מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו! כתוב, ששלושה ביטויים אלה הם כנגד חב"ד:

אור – חכמה

מה טוב חלקנו – אנו מאושרים ומבטאים את אושרנו בביטוי זה. מה טוב חלקנו נאמר על שם המוחין שאנו זוכים לקבלם מלמעלה! כבר הזכרנו ש"טוב" נאמר על ה"אור" – והוא הטוב הראשון בתורה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! והנה, בביטוי זה האור מכונה חלק, "טוב חלקנו" ומכאן סימן שבאמת ידעו רבותינו הקדושים שהאור הוא "חלקיקים" ולא רק גלים!

כאמור, לאור שתי תופעות, שתי תכונות: תכונת החלק; תכונת הגל. "מה טוב חלקנו" בגימטריא אהרן אותיות נראה – "באורך נראה אור" ("באורך נראה אור" = 692 = 4 פעמים "גל עיני").

חלק הוי'

אומר הבעש"ט, שכאשר אתה תופס בחלק מהעצם – אתה תופס בכולו! ואכן, כך נאמר גם על הנשמה, "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם" – שהיא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב)! ישנו פסוק משירת האזינו ובו שני דימויים קשורים – אחד חלק ואחד גל – "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". ישנו כאן דימוי של "חלק", "חֵלֶק הוי'" וכן, "חבל" הוא דימוי של "גל".

חלקיק

ואם כן, בתורה כתוב "חֵלֶק הוי'", שלכאורה יותר גבוה מ"חֵלֶק אֱלוֹהַּ" שכתוב באיוב – ובכל אופן, כל נשמה זה חלק מהאור אין סוף, חלקיק, פוטון (חלקיק = אברהם – "אברהם התחיל להאיר"). וכמובן, שישנם פרושים רבים הבאים להסביר מה זה "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל".

גל

הדימוי השני הוא "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". מוסבר בספר התניא ובכל ספרי החסידות וגם בספרי הפשט – שקצה אחד של החבל קשור לאדם למטה והקצה השני קשור לאדם שנמצא למעלה – והתקשורת ביניהם נעשית כאשר מנענעים את החבל והגל עובר מלמטה למעלה וכו'.

ושוב, המסר עובר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה – על ידי תנועה גלית שנוצרת בחבל כאשר מנענעים אותו ולא על ידי חלקיקים! כידוע, כל ענינו של האור, כמו שמוגדר היום במדע – זה להעביר מסרים, להעביר אינפורמציה, מידע. ושוב, כל מושג האור זה "העברת מידע"! איך מעבירים את המידע? עם חבל על ידי גלים.

חבל הטבור

כמו כן, יש גם העברת מידע על ידי חלקיקים. חלק = מנחם, שמו של המשיח; חלקיק = רמ"ח = אברהם (כנ"ל). וזהו, שכל יהודי הוא "חֵלֶק הוי'" ו"חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" ממש! ושוב, עיקר התקשורת בינינו לבין הקב"ה – זה ע"י הגלים שעוברים באמצעות חבל ההתקשרות שמקשר בינינו לבין אבינו שבשמים (דוגמת חבל הטבור שמקשר את העובר לאמו). לכן צריך כל כך להקפיד, ככתוב בתניא, בגלל שכל עברה על המצוות המעשיות – פועלת ניתוק וקורעת נים אחד בתוך חבל ההתקשרות. וכידוע, שהמושג "כרת" (כרת = תרי"ג ועוד שבע מצוות מדרבנן) זה כאשר כל החבל כביכול נכרת – כך מוסבר בקבלה.

והנה, למזלנו ישנה אפשרות גם אחרי כרת – לתקן את החבל ע"י תשובה, ביתר שאת וביתר עוז – ולעשות קשר כפול ומכופל – ובכך לחדש את התקשורת עם הקב"ה – אפילו יותר מאשר בתחילה, כמוסבר באריכות באגרת התשובה שבספר התניא!

חלק וחבל

הרמז הראשון לכך שיש חלק וגל באור – שבעצם מעביר מידע – בין ריבונו של עולם, בין האין סוף לבין הנשמה, הוא קודם כל בפסוק: "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – שאנו לומדים כאן. יש לשים לב לדמיון הרב שבין המילים חלק, חבל. בשניהם יש אותיות חל – "וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד"! ככל שיהיה לנו די זמן – ננסה ב"ה להעמיק בחלק ובחבל.

אגלי טל

פסוק נוסף, מספר איוב, אומר זאת בצורה מופלאה עוד יותר: "הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל"! בסוף ספר איוב, ה' מתגלה לאיוב ושואל אותו חמישים שאלות קיומיות בסוד מעשה בראשית: "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה: מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו: עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ וגו'". כל נ' השאלות הללו באות כדי להכניע את איוב באופן טוטאלי, שירגיש את אפסיותו – עד כמה שהוא קטן ואינו מבין – ואז יקבל בצורה נכונה את הדין שהקב"ה עשה איתו. רק אז הוא יבין שכל מה שעושה איתו הקב"ה זה אך טוב. כלומר, נדמה לו שכל הצרות שמביא עליו הקב"ה – זה לא טוב – וזאת בגלל שאינו מבין את רזי הנהגת העולם.

ל"ט מלאכות אסורות

והנה, בשאלה, "מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל" – נזכר קודם כל מספר חשוב, טל = 39 – והן ט"ל מלאכות האסורות בשבת. אחד הספרים הכי חשובים בנגלה העוסק במלאכות האסורות בשבת – הוא הספר "אגלי טל" של הרבי מסוכטשוב. השאלה הנשאלת כאן היא מה פרושה של המילה "אגלי"? מה הם אגלי טל? מלה זאת היא חד פעמית בתנ"ך ומופיעה רק כאן. מה זה אגל עם אות א?  ע"פ פשט זו טיפה, טיפת טל – אבל זאת טיפה שנגזרת מלשון גל!

טל אורות

הפשטנים מסבירים שכאשר יש הרבה טיפות של טל על פני הארץ – מתקבל דימוי של תנועה גלית – וכל כך יש דימוי של תנועה גלית – עד שכל טיפה בפני עצמה נקראת על שם הגל – "אֶגְלֵי טָל"! ואם כן, כאן ישנה ההגדרה הכי עמוקה בתורה – שטל זה גם אור – "טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ". טל זה גם ביטוי שמסמל אור – שבתוך ה"טַל אוֹרֹת" יש "אֶגְלֵי" שהן טיפות שמופיעות בגלים! כלומר, יש כאן חיבור, מניה וביה, של גל וחלקיק. ואמנם, כך מוסבר במדע שהגל והחלקיק – זו תופעה אחת ולא שני דברים שונים. ושוב, במדע הכי חדיש דהיום מוסבר – שהפוטונים בעצמם עושים את התופעה של הגל!

טל תחיה

ואם כן, אין לך יותר מקור מובהק לרז הזה של הבריאה, לרז של מעשה בראשית – מאשר הביטוי הזה: "אֶגְלֵי טָל" – טיפה שנגזרת מטל! וכמובן, זה סוד הטל בעצמו, הטל הפיזי – שהוא תוצאה של "התעבות האורות". גשם – גם הוא נקרא אור: "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ". ואם כן, חוץ מזה שהענן עושה צבע – "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן" – בחושך שלו הוא הופך את האור לצבע וחוץ מזה הוא גם מפיץ אור! איזה אור הענן מפיץ? גשם! ואם כן, אנו רואים כאן שוב קשר בין גשם לצבע – כמו המבול והקשת. ושוב, "יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ" – יש אור שהוא גשם ויש גם טיפות טל – וזה גם "טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ"!

חז"ל אומרים ש"טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ" – זה "טל תחיה" – הטל שבו עתיד הקב"ה להחיות את המתים! תופעה מובהקת צבעית (תופעה של אור החוזר מלמטה למעלה) – שהדבר שהיה קבור באדמה – פתאום חוזר ומציץ! ושוב, אין לך תופעה מוחשית מאשר תחיית המתים שעל זה כתוב: "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ"!

אגלי טל = 83

פ"ג הלכות

נחזור לביטוי: מה טוב חלקנו. ביטוי זה נאמר על "הָאוֹר כִּי טוֹב" – שהוא בעיקר מצד החכמה, אבא. מתוך זה שמדובר כאן על אור, הגענו לתופעת החלק והגל או החלק והחבל שבאור, "אֶגְלֵי טָל". "אֶגְלֵי טָל" = 83 = פ"ג. פ"ג = מחלה – ולפי חז"ל זה מספר המחלות שיש בעולם ואכן הרמב"ם, שהיה רופא – מחלק את ספר ההלכה שלו, היד החזקה –       ל‑83 קבוצות של הלכות (הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה וגו'), כמו שמציין זאת בהקדמה לספרו. הוא אינו אומר זאת בפרוש – אבל ברור שהמספר הזה הוא כנגד 83 המחלות בהן העולם חולה – שאותן בא הרופא, הרמב"ם, לרפא – באמצעות 83 ההלכות שלו! ושוב, הרפואה הפנימית, הרוחנית – זאת התורה ולכן הרמב"ם, שהוא רופא בגשמיות וגם ברוחניות, מחלק את התורה ל"אֶגְלֵי טָל" = 83 הלכות!

והנה, המילה הראשונה בתורה, "בְּרֵאשִׁית" – כוללת את כל מעשה בראשית, כוללת את כל תכלית כוונת בריאת העולם – שלשמה ה' ברא את העולם. פ"ג הוא מספר ראשוני (מספר שאינו מתחלק אלא ל‑1 ולעצמו) והעיקר בחכמת המספר אלו המספרים הראשוניים. כידוע, שאפשר לחלק כל מספר למרכיביו הראשוניים וכך: בראשית = 913 = פ"ג ∙ 11! ואם כן, הסוד של מעשה בראשית זה 11 פעמים "אֶגְלֵי טָל"!

והנה, "אֶגְלֵי טָל" נאמר בלשון רבים ולא בלשון יחיד, "אגל טל"! מוסבר בקבלה ש‑11 הם י"א צמדים של אלף בית אלב"ם – המתקבלים כאשר מחלקים את 22 אותיות הא"ב ל‑י"א זוגות באופן זה: א-ל, ב-מ, ג-נ, ד-ס,  ה-ע, ו-פ, ז-צ, ח-ק, ט-ר, י-ש, כ-ת.

אלב"ם

ושוב, הבריאה היתה על ידי צרוף או זיווג של ה"פנים ואחור" של אותיות הא"ב באופן של אלב"ם! שני הצמדים הראשונים: א-ל, ב-מ – עולים ביחד 31 ﬩ 42 = 73 = אגל טל = חכמה! לכן בספרי הקבלה כתוב: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" – כולם באלב"ם עשית! כלומר, שכל החכמה של מעשה בראשית זה י"א זוגות של אותיות, י"א פעמים "אֶגְלֵי טָל" שעולים יחד "בראשית"! ושוב, כל צמד של אותיות אלב"ם נקרא "אֶגְלֵי טָל" – שתי טיפות ביחד!

את המספר "אֶגְלֵי טָל" = פ"ג – נמצא בעוד הרבה מקומות. למשל, קודם דברנו על המספרים 3, 5, 7 שבפרשת הקשת: 3 פעמים קשת; 5 פעמים ענן; 7פעמים ברית. והנה, 3² ﬩ 5² ﬩ 7² = פ"ג! ואם כן, גם זה אחד הסודות של המספר פ"ג – מאין הוא יוצא ומהי משמעותו? ריבוע של מספר זה התכללות או שכלול. ואם כן, השכלול של שלושת המספרים הראשוניים   3, 5, 7 – נותן יחד את המספר הראשוני פ"ג = 83!

גורל

כל זה היה מאמר מוסגר לגבי מה טוב חלקנו! שכאמור, ביטוי זה מדבר על האור שאנו מקבלים מבחינת חכמה. אח"כ בא הביטוי "מה נעים גורלנו". בכל הקבלה נועם הוא על דרך: "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ". נועם זה אמא – הרגשת הנועם, הנעימות, זה אמא! גורל זה כמו מעגל –  מלשון גל! ושוב, במילה גורל – אות ר היא אות נוספת (כמו שבט – שרביט) ולכן גורל זה מלשון גל, מעגל! גורל זה כמו, איזה צבע אתה מקבל על פי הגורל!

הגורל, זה כאילו סתמי – אבל זה הכל מכוון מתעלומות החכמה של בורא העולם – שכל אחד בגורל – מקבל את בחינתו האישית, מקבל את גורלו! החלק המשותף זה החלק, "מה טוב חלקנו". אבל "מה נעים גורלנו" – זה כבר משהו אישי, משהו פרטי, גוון אישי! ושוב, החלק הוא כלל ואילו הגורל הוא כבר פרט. וכאמור, "מה נעים" – כל יהודי מקבל גורל נעים, צבע נעים!

זהיר טפי

כתוב ש"גורל" זאת מצוה מיוחדת. אם כי שכל יהודי מחויב בכל המצוות – בכל אופן ישנה מצוה מיוחדת הקשורה לתיקונו האישי של כל יהודי ויהודי, לתיקון נשמתו! על זה שאלו חז"ל במסכת שבת: "אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית"! ושוב, רבה, מגדולי גדולי האמוראים, היה צדיק וודאי קיים והקפיד לשמור את כל תרי"ג מצוות התורה. ואכן, משאלה זאת לומד אדמו"ר הזקן שה"זהיר טפי" זה נקרא הגורל! יש על זה איגרת הקודש בספר התניא – שכולה מוקדשת להסביר את הסוד הזה! ושוב, המצוה המיוחדת, שזה נקרא ה"זהיר טפי" שלך – זה הגורל שלך!

תורה אור – מצוה צבע

כאמור, כל מצוה זה גוון מסויים וממילא, חוץ מכל שאר המצוות – יש לכל יהודי ויהודי – תיקון מיוחד, כנגד מצוה מסוימת אחת – שבה צריך היהודי להיות "זהיר טפי"! ואם כן, על כל אחד לזהות את ה"זהיר טפי" שלו – וזאת היא חכמת הצבע. לכל אחד יש גוון מיוחד, שהוא גם המצוה המיוחדת לו!

היחס בין אור לצבע – הוא גם היחס בין תורה למצוות! קודם למדנו שחז"ל אומרים שיש שס"ה גוונים – שכנגד שס"ה מצוות לא תעשה! אבל, ודאי יש גם בחינה כנגד רמ"ח מצוות עשה שהרי "את האור" = תרי"ג – כלומר, שכל הגוונים שיש באור הם לבטח תרי"ג!

כזוהר הרקיע

ואם כן, מתוך תרי"ג המצוות יש את ה"זהיר טפי" – המצוה, הגורל האישי, של כל יהודי ויהודי! את הביטוי "זהיר טפי" מפרשים מלשון זוהר. כלומר, לא רק להזהר – אלא שלהזהר בעצמו זה מלשון "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ"! ואם כן, איך באמת האדם יודע מהי המצוה המיוחדת שלו? הוא מרגיש, שתוך כדי עשיית המצוה המסוימת הזאת – הוא מתמלא אור גדול – יותר מכל מצוה אחרת שעושה. הוא מרגיש אור גדול בדבר שעושה וזה סימן מן השמים שאכן זה ה"זהיר טפי" שלו!

נקח דוגמא: פעם שאלו את הרבי, בתחילת הנשיאות, למה הוא מדפיס כל כך הרבה ספרי חסידות? האם לא די במספר מועט של ספרים – שהרי, הלואי שילמדו ויתמידו לשקוד על ספר התניא ועוד כמה ספרי יסוד? ענה הרבי ואמר ש'אני רוצה להגיע לתרי"ג ספרים, בספריית קה"ת, ואז אני מקוה מאד שכל אחד ואחד יוכל ב"ה למצוא ספר אחד שידבר אליו אישית ועד כדי כך שגם יעורר את נשמתו'!

להדליק

והנה, תרי"ג – מבחינת התורה – זה שוה לכל נפש, שוה לכולם (שעל כן כל היהודים חייבים לקיים את כל תרי"ג מצות התורה). אך תרי"ג – מבחינת המצוה (המצוה הפרטית השייכת במיוחד לכל אחד ואחד מצד שרש נשמתו) – זה אינו שוה לכל אחד ואחד. נסביר: למה צריך מצוות בכלל – לא מספיק שכל? אלא, המצוות זה בשביל להדליק אותך בלב – כמו להדליק נר חנוכה! צריך להדליק אותך! ושוב, יש באמת הרבה אור בתורה – אבל להדליק אותך, להדליק את הנשמה הפרטית שלך – צריך למצוא מצוה מעשית ממש – שזה גוון של אור חוזר – שהכי מתאים לשורש נשמתך, שזה התיקון של שורש נשמתך!

ואם כן, על כל הנושא הזה כתוב "מה נעים גורלנו" – כלומר הגורל המיוחד של כל אחד ואחד. כאשר הוא זוכה למצוא את הגורל שלו – אזי, כמה נעים הגורל!

זכרון

הביטוי האחרון, מתוך שלושת הביטויים שכנגד חב"ד, שאנו אומרים בתפילה, זה "מה יפה ירושתנו" – וכאן בפרוש, המילה היא "יפה" – לשון יופי! הדעת נקראת בקבלה ובחסידות "ברא בוכרא" – הבן הבכור שיורש שני חלקים! כידוע, המושג ירושה מדבר על בן שיורש את אביו. ואם כן, הדעת, הבן הבכור, יורש את החכמה, את אבא, את האור! מכאן יובן, מדוע אנו דוקא מדברים כל השנים, וגם הפעם,  בחג חנוכה – על הקשר בין אור ליופי – ודילגנו על הצבע שבאמצע! ושוב, הדעת יותר נוטה לחכמה ולכן היא מקבלת בעיקר מהחכמה! הנר הוא נר של "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" שמסוגל לזיכרון. הדבר המיוחד שיורשת הדעת מן החכמה – זה הזכרון: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ"!

חוץ מהאור של חנוכה – ישנה גם סגולה מיוחדת להדליק בשמן זית זך וכתוב, שזה גם תיקון הברית וגם תיקון הזכרון! וכן, זה קשור עם היופי – הקשר בין דעת לבין חכמה! ושוב, בצורה הפשוטה ביותר – הביטוי "מה יפה ירושתנו" – רומז ע"פ ערכי הקבלה – לספירת הדעת! ואם כן, הבאנו כאן אסמכתא, מאד חשובה ויפה, שאור הוא חכמה; שצבע הוא בינה; ויופי הוא דעת! הלימוד שלנו בימים אלו הוא תחת הכותרת של "אור וצבע". והנה, אור צבע, הם חכמה ובינה, אבא ואמא – שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין": אור ﬩ צבע = 369!

חשך, אור, צבע

כאמור, למעלה מאור וצבע – יש חשך – והסברנו שהחשבון הוא: חשך = 328 = 8 ∙ מ"א. והנה, אור ﬩ צבע = 369 = 9 ∙ מ"א! כזכור, חשך, אור, צבע – הם כתר, חכמה, בינה – ואנו רואים משהו מובהק בחשבון שעשינו כאן: חשך = 8 ∙ מ"א ואילו אור ﬩ צבע =      9 ∙ מ"א! וממילא, ביחד הם עולים טו"ב פעמים מ"א! שני המספרים, טוב = 17; מ"א = 41 – שניהם מספרים ראשוניים. מספרים אלו מופיעים בתנ"ך אצל המלך רחבעם: הוא הוכתר למלך בהיותו בן מ"א שנים ובסך הכל ישב על כס מלכותו 17 שנה! ואם כן, הוא נפטר בהיותו בשנת ה"חן" שלו!

רחבעם

אחד מהסודות של חן = 58 הוא מ"א ﬩ 17. ואילו כאן אנו מכפילים את שני המספרים: מ"א ∙ 17! ובכל אופן, שני מרכיבים אלו מרומזים באופן מפורש בתנ"ך אצל המלך רחבעם. כתוב בקבלה שאם רחבעם היה זוכה – הוא היה המשיח. וכידוע, הוא לא נהג נכון ולכן לא זכה להיות משיח. כתוב, שהמשיח צריך להיות בן דוד וגם בן שלמה – וכן, הוא צריך להיות גם צאצא של שתי הפרדות הטובות: רות המואביה ונעמה העמונית (אשת שלמה) – ואכן, רחבעם הוא הראשון שבו נתקיימו תנאים אלו!

מיעוט

רחבעם זה מלשון "רְחֹבוֹת הַנָּהָר". שלמה המלך הוא "יום החמשה עשר" – כנגד היום החמשה עשר בחודש שנקרא "סיהרא באשלמותא", שלמה לשון שלמות – הלבנה במילואה. כלומר, שלמה המלך הוא הדור החמשה עשר מאברהם אבינו! אם היינו זוכים, היה רחבעם ומלכותו ממשיכים להתרחב ולהתפשט!

ביאת המשיח

אבל במקום זה קרה מה שעובר על הלבנה – שבדרך הטבע, לאחר יום החמשה עשר – שוב מתחילה הלבנה להתמעט. ואם כן, בדורו של שלמה המלך זרחה המלכות בישראל בכל הדרה – אך מכאן והלאה, מדורו של רחבעם התחיל המיעוט. ובכל אופן, היתה כאן אפשרות שבמקום המיעוט – זה ימשיך להתרחב! ואכן, על שם האפשרות הזאת, קרא אותו אביו שלמה בשם "רחבעם", מתוך כוונה שההתרחבות וההתפשטות תמשיך גם לאחר הדור החמשה עשר! ושוב, אם זה יכול היה להתגבר על הנטיה הטבעית להתמעט – ותחת זאת להתרחב – אזי יכול היה רחבעם להגיע למרחב העצמי – שהוא ענין ביאת המשיח!

כל זה היה כדי "להחשיב" אצלנו את רחבעם – שהרי אם יש לו כאלה מספרים הקשורים לחיים שלו – אזי לבטח יש בזה סוד וענין מאד חשוב!

נחזור, יש הרבה תופעות מתמטיות בין המספרים טו"ב – מ"א – ובין שני הראשוניים: 17, 41. יש כאן משהו יחודי גמור במספרים אלו שהם המרכיבים הראשוניים של חשך, אור, צבע – שאולי נצליח ב"ה גם למצוא את הזמן המתאים להסבירו!

באור פניך

רק אור ﬩ צבע = 369 = 9 ∙ מ"א = "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" – ביטוי שאנו אומרים בתפילת שחרית: "באור פניך נתת לנו הוי' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד". ושוב, בביטוי "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" יש אור ושאר האותיות הן  בפניך = 162 = צבע! כלומר, שיש גם כאן: טובא נהורא איכא בפניך! כתוב בחסידות שכאשר אומרים את הביטוי "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" – צריך לכוון "באור פניך נתת לנו הוי' אלוקינו" – כלומר, עיקר מה שהוי' נותן לנו הוא: שהוי' יהיה אלוקינו!

ושוב, העיקר מה שיוצא מהביטוי "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" זה שנתת לנו ש"י‑ה‑ו‑ה יהיה אלוקינו" – שהוי' יהיה נחלתנו! אחרי שהוי' נותן לך שהוי' יהיה אלוקינו – אז בא ההמשך: "תורת חיים ואהבת חסד"!

בצל כנפיך

יש בתהלים י"ז ביטוי דומה: "שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי". צל – זה נושא חדש אצלנו שעדיין לא נזכר בשיעורים אלה. הצל כמובן קשור לחושך – אבל זה לא בדיוק חושך – אלא צל זה משהו אמצעי – בין האור לבין החשך, "צילא דמהימנותא" – צל האמונה. הזכרנו בשיעור קודם מצולה מלשון צל: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד"! טבעתי זה מלשון טבע וגם לשון צבע. ואם כן, צריך לא לטבוע "בִּיוֵן מְצוּלָה" – "בִּיוֵן" – לשון יון. כלומר, צריך להזהר לא לטבוע במצולה של יון – וזה כמובן קשור לחג החנוכה החל בימים אלו!

כתוב ששלוש אותיות יון – רומזות לטביעה בתוך המצולה – בתוך הצל – ע"פ סדרן:

י

ו

ן

אות י היא נקודה תלויה באויר; אות ו היא קו שממשיך את אות י עד לקרקע; אות ן שיורדת מטה מטה לתוך התהום! כאשר הופכים את אותיות יון – מקבלים "נוי" – אחד משמונה לשונות של יופי. ואם כן, בתחילה הפסוק בא להסביר את סודה של מילה יון, "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד" – שזה לטבוע בתוך הצל! וכאמור, יש גם דברים טובים בצל – והוא שהמקיפים, המדרגות הכי גבוהות של הנשמה – הם צללים: "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ"! ושוב, למעלה מאור התודעה של היהודי יש שתי בחינות של צל: צל – חיה; צל שלמעלה מצל – יחידה. בבואה ובבואה דבבואה!

כאמור, רק ליהודי יש את אותם שני צללים למעלה מראשו! הגענו לזה בגלל שיש בזה הקדמה לנושא נוסף שב"ה נקדיש לו פרק זמן ארוך יותר בהמשך והם שני ביטויים שצריך להתבונן בהם ביחד: מצד אחד אני מבקש מה', "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" ומצד שני אני מבקש מה', "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ". מ"אוֹר פָּנֶיךָ" אני רוצה "באור פניך נתת לנו הוי' אלוקינו"! ומבקש ממך ה' ש"בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי"!

פתיל תכלת

"בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי" – זה קשור עם התכלת של הציצית. כך הסברנו קודם בשם הרמ"ק וספר הזהר הקדוש – שהתכלת הוא מציל (לשון צל והצלה) – הוא עושה את האדם מוצל בעצם! ושוב, התכלת הוא בסוד "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי". מי שזקוק לשמירה מכל מזיק – לובש תכלת! וכאמור, את התכלת צריכים כאשר האדם יוצא חוץ לביתו, לבצע את שליחותו – ואין כאן מצב שמתוך חשש או פחד האדם סוגר את עצמו בביתו – זה לא סגנון יהודי! ושוב, כאשר אני יוצא החוצה להלחם, כאשר המלכות יוצאת לברר בירורים, להלחם – אזי צריך ללבוש את בגד פתיל התכלת שזה: "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי"!

נחזור, איך הגענו לשתי הבחינות של "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" ו"בְּצֵל כְּנָפֶיךָ"? הגענו לזה מהגימטריא וממילא, יש לומר שהרבה דברים טובים ויפים יוצאים מהגימטריאות! החשבון שלנו היה: אור ﬩ צבע = 369 = 9 ∙ מ"א = "בְּאוֹר פָּנֶיךָ"! כאשר נצרף לאור וצבע את המילה השלישית – יפי = 100 נגיע לסכום של 469 = אור, צבע, יפי. 469 זה מספר התבות של מעשה בראשית כלומר, מהמילה הראשונה "בְּרֵאשִׁית.." ועד סיום פרשיית השבת "..אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת"!

המספר 469 הוא מספר מיוחד: 469 = ז' פעמים זין! כלומר, 469 הוא מספר המילים ב‑ז' ימי בראשית! למספר זה הרבה הקשרים ורמזים – ואין כאן המקום לעסוק בהם.

חש מל מל

מכאן ואילך, עד לסוף השיעור הנכחי – נתרגם את הרמזים – לגוונים שונים בעבודת הנפש, כדרכה של תורה החסידות. דברנו על שתי שלישיות של מושגים: חשך, אור, צבע; אור, צבע, יופי! ובהתאמה – כתר, חכמה, בינה או חכמה, בינה, דעת! כל שלישית מושגים בפני עצמה – משקפת את סוד חש מל מל! כל המוחין האלה: החשך והאור והצבע והיופי – הכל יוצא מסוד החשמל הכתוב בספר הזהר!

חש מל מל

הבעש"ט מחלק את כל עבודת הוי' – תורה, תפילה, חסד, מצוות – לשלושה שלבים: חש מלשון שתיקה; מל – מלשון ברית מילה; מל – מלשון מלל ודיבור, וכמו שאנו אומרים ושרים בחנוכה: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת הוי' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ"! אומר הבעש"ט ש"חש מל מל" – בעבודת ה' של כל אחד ואחד נקראים: הכנעה, הבדלה, המתקה – שהוא הנושא הכי יסודי אצלנו בכל הנוגע לעבודת ה' ותיקון הנפש!

חש –הכנעה – שתיקה בנפש זאת הכנעה כלומר, האדם מכניע את האגו שלו, את האני שלו.

מל – הבדלה. המל כאן הוא מלשון ברית מילה שמשמעותו כריתה והבדלה בין הטוב לבין הרע – הבדלה בינו עצמו לבין הרע כלומר, שאינו מזדהה עם הרע! ושוב, כאשר הרע נבדל – אזי גם הטוב נבדל – הרע נזרק החוצה ואז הטוב מתקומם!

עירבוביה

ושוב, כאשר הטוב והרע בעירבוביה, "אור וחושך משתמשים בעירבוביה" – אזי האדם צריך להיות בהכנעה, הוא צריך לשתוק! כאשר אדם מרגיש בעצמו – שאצלי יש עירבוביה – לא תערובת צבעים חיובית אלא פשוט בלאגן בנפש. בלאגן בנפש זה נקרא: "אור וחושך משתמשים בעירבוביה" – אזי עליו, להכנע, לשתוק – חש!

ברית מילה

כאשר האדם שותק כמו שצריך – אזי מלמעלה מזכים אותו ברגע של כריתה, כריתת ברית – הבדלה! אברהם אבינו שתק, יחסית, במשך 99 שנים – עד שהוא זכה לקבל את הברית מילה – מלמעלה! וכידוע, תוך כדי השתיקה – אברהם גם עשה הרבה דברים גם עשה נפשות – אבל בעצם הוא שתק 99 שנים עד שקיבל את הברית מילה מלמעלה!

המתקה

אחר כך, לאחר שכורתים את הברית – שזה מל מלשון ברית מילה – אתה יכול לפתוח את הפה, "פתח פיך ויאירו דבריך" והדברים המאירים שיוצאים מפיך, פועלים את הפעולה הרצויה ומאירים – כמו שהאירו דברי הקב"ה בבריאת העולם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"! אזי האור הוא מתוק, "וּמָתוֹק הָאוֹר" – ממתיק את כל המציאות! זהו ה"מל" השני – מל מלשון מלל ודיבור!

נחזור, "חש, מל, מל" בעבודת ה' זה "הכנעה, הבדלה, המתקה". חש מלשון שתיקה; מל מלשון ברית מילה – כריתה והבדלה; מל – מל שני מלשון מלל ודיבור!

אנו מבחינים בין "חש, מל, מל" של בעל תשובה – שקשור עם הבינוני של התניא – לבין "חש, מל, מל" של צדיק – שהוא אחד שלא עבר את הדרך! אצל צדיק: ה"חש מל מל" זה "אור, צבע, יופי"! אצל בעל תשובה: ה"חש, מל, מל" זה "חושך, אור, צבע"!

אצל הצדיק – כל הזמן מתגלה אור – ונקרא: "נביעת האין סוף" בלשון הבעש"ט. הצדיק נמצא בביטול כל הזמן – ובגלל ביטולו התמידי – הוא זוכה לקבל את "נביעת האין סוף". ושוב, חווית האור אצל צדיק – היא חווית ביטול! כאמור, בתוך האור, כלולים כל הצבעים. כאשר חווים את האור, לפני שמזהים את ספקטרום הצבעים – אזי יחסית, האדם נמצא ב"חש" – שתיקה יחסית, יש לו תחושה כללית של אור – אבל עדיין אין לו זיהוי של צבעים מסוימים, אין זיהוי של פרטים. ההבדלה של המל הראשון – זה כאשר האדם זוכה להכיר את הגוון, את הצבע, המיוחד לו! ההמתקה של המל השני – זה שהוא גם יפה וגם מיפה את המציאות.

הצדיק מהודר

היום יום שביעי של חנוכה – והכונה היא "הדר" לשון היופי השביעי. יוסף הצדיק נקרא הדר! וכן, יש בחנוכה ענין של "מהדרין מן המהדרין". ושוב, הצדיק הוא ה"הדר" של העולם. היסוד (האות-ברית-קדש) בקבלה נקרא: "הידורא דגופא".

ואם כן, הצדיק הוא יפה – ואילו בעל תשובה או בינוני – אינו כל כך יפה בחיצוניות. הצדיק נקרא "פאר הדור" ועם היופי שלו הוא גם מופיע כ"הכי יפה", "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" – וכן, ביופי שלו הוא גם מיפה את המציאות! ואם כן, ה"חש, מל, מל" של הצדיק: "אור, צבע, יופי" – זה סדר של חב"ד! כאמור, המל השני אצל הצדיק, היופי – זה הדיבור שלו שבאמצעותו הוא משפיע על הזולת, על המציאות, על העולם. ההשפעה על העולם, תיקון העולם, זאת תכלית הכוונה שעל זה נאמר: "מה יפה ירושתנו" – היופי! וכאמור, זה מרומז במעשה בראשית – לפני חטא אדם הראשון – שעדיין כולנו צדיקים! ושוב, כל זה נרמז לנו במספר התבות של מעשה בראשית: 469 = אור, צבע, יופי!

בעל תשובה

כאמור, ג' המדרגות "חש מל, מל" אצל ה"בעל תשובה" זה מתחיל מחשך: חשך, אור, צבע! ושוב, הצדיק מתחיל מ"אור" וכתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" וזאת, בגלל שצדיק אינו יכול לעמוד במקום החשך – הצדיק עומד רק בקרן אור. הבעל תשובה, בעל כורחו, עומד בחשך, יושב בחשך – ועל זה נאמר בפסוק של חנוכה: "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ הוי' אוֹר לִי". ואם כן, המצב הקיומי של ה"בעל תשובה" הוא חשך!

יש חשך לגריעותא ויש חשך למעליותא! החשך לגריעותא נקרא "חשך תחתון" – והוא משקף, בדרך נסתרת ביותר, את החשך העליון! וזהו, שאותו אחד שחשוך לו למטה – סימן שקשור בנשמתו גם לחשך של ההעלם העצמי – של ה"אין סוף" ב"ה!

חשך עליון

והנה, מצב של חשך הוא ודאי "חש", שותק. כאשר אדם אינו מבין משהו, שאינו מסוגל להבין – הרי זה הפך האור ואז אומרים לו מלמעלה: "שתוק – כך עלה במחשבה לפני"! "במחשבה לפני" זאת בחינת חשך ולא אור – וזה נאמר למשה רבינו כשראה את היסורים שעתידים לייסר את רבי עקיבא שהיה בעל תשובה. תמה משה רבינו והתלונן, שאל את הקב"ה, "זו תורה וזו שכרה"? ענה לו הקב"ה: "שתוק – כך עלה במחשבה לפני"! ואם כן, זה החשך של הכתר שנקרא "מוחא סתימאה"!

והנה, ה"גילוי אור" זה טבע אצל הצדיק – אצלו האור "בפשיטות". לעומתו, אצל הבעל תשובה האור זה חידוש, אצלו "גילוי אור" זה "בהתחדשות" ולא בטבע שנקרא "בפשיטות"!

אור חדש

כאמור, במצב החשוך יש מעליותא ויש גריעותא! חידוש – לכאורה זה גריעותא שהרי, יותר טוב שחידוש של גילוי אור יהיה טבע ויאיר כל הזמן! וכאמור, יש בחידוש גם מעליותא – שהרי חידוש זה "אור חדש על ציון תאיר" כלומר, זה חידוש אמיתי, גם לגבי הצדיק שמואר כל הזמן. כאן מדובר על סוג אחר של אור – שהרי זה אור שיצא מהחשך, זה "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"! זה גם נקרא אור גדול: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל".

ושוב, כאשר הולכים בחשך – אזי האור שרואים הוא חשך במספר קדמי (כמוסבר בשיעור הראשון) ששוה אור: "חשך" במספר קדמי עולה:           ח = 36; ש = 1095; ך = 75 ובסה"כ: חשך (במספר קדמי) = 36 ﬩ 1095 ﬩ 75 = 1206 שעולה אור ע"פ שיטת העיגול של רבי אברהם אבולעפיא, מראשוני המקובלים, בסוד: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף". כלומר, 206 ﬩ 1 =207 = אור! וכן, הביטוי "אוֹר גָּדוֹל" = 250 = נר!

אור גדול

וממילא, בכל פעם שאומרים את הברכה, "להדליק נר חנוכה" – אזי הכונה היא שבכל נר קטן, יש בצמצום (מלשון ריכוז ולא מלשון סילוק), ריכוז של אור גדול בתוך הנר הקטן! וכאמור, לכן אור גדול = נר! ואם כן, זהו חידוש אמיתי לכולם – גם לצדיק וגם לבעל תשובה! הוא רואה את האור הגדול בנשמתו, בנשמת חברו, שהרי "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם".

עיקר הגילוי של הבעל תשובה – זה לראות נקודות טובות אצל כל יהודי ויהודי – ועל ידי כך הוא בא להרבות במצות אהבת ישראל! ושוב, הוא רואה אור גדול = נר. אצל כל יהודי ויהודי, הוא רואה אור גדול – מצומצם, מרוכז, בתוך נר קטן! האור הזה הוא החידוש האמיתי של ביאת המשיח – "תורה חדשה מאתי תצא".

הבדלה

ואם כן, הגילוי הזה של אור חדש – אצל הבעל תשובה (חשך, אור, צבע) – זה המל הראשון – מל מלשון הבדלה, התגלות פתאומית – שפתאום הטוב מזדקף ומזדהה! אח"כ בא הצבע, י"ב צבעי מעגל הצבעים – שזאת כבר הכרת הפרטים, הכרת כל מגוון התכונות הנפשיות, או הכרה והשתייכות ל‑י"ב שבטי ישראל – זהו המל השני – גילוי ההמתקה אצל הבעל תשובה!

המתקה

נחזור, הסיום אצל הבעל תשובה – ההמתקה – המל מלשון מלל ודיבור – זאת היכולת, מתוך האור החדש – לתרגם את זה או ליישם את זה על דרך: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". כלומר, לזהות את הדרך או הצבע המיוחד של כל אחד ואחד – ולחנך אותו לפי הצבע! לחנך אותו להזדהות עם הצבע המיוחד לו, להזדהות עם גורלו, ולהגיע למצב של "יחד שבטי ישראל"!

ושוב, תפקידו של הצדיק זה להיות "אנא סימנא בעלמא" – אני היופי של העולם – "פאר הדור"! לעומת זאת, תכליתו של הבעל תשובה – זה להיות אחד העם – שלפי הפשט זה אחד מפשוטי העם. וכאמור, ה"אור חדש" שלו זה הגילוי של "אור גדול" בתוך נר קטן, כמו נר של חנוכה. ואח"כ, הפרוט לכל שבטי עם ישראל – לראות את זה משתקף במעגל הצבעים של העם שלנו – וכמה יפה שכולנו יחד – תפארת מתוך שלמות של הרמוניה. ושוב, כאשר יש הרבה צבעים ישנה גם הרמוניה כשל יצירה מוזיקלית מורכבת!

החידוש הכי גדול של אחד מגדולי אומני דורנו הוא שאם משתמשים במעגל של י"ב צבעים אזי, על ידי חיבורים גיאומטריים בתוך המעגל – יוצרים אקורדים של צבעים! ושוב, התאוריה הכי "שפיץ" של צבע דהיום – היא איך יוצרים אקורדים של צבעים! כאמור, זה דוקא לא לפי שיטת האור של המדע – אלא לפי שיטת הפיגמנטים של האומנות!

אקורד הסיום

ושוב, היכולת הזאת של האומן, לעשות אקורדים של צבעים – זאת ההמתקה של הבעל תשובה – הסיום של ה"חש, מל, מל" של הבעל תשובה! ההפתעה של אור גדול בתוך נר קטן, שנקרא "אור חדש על ציון תאיר" (השייך לכל יהודי) – זאת ה"הבדלה" של הבעל תשובה – המל הראשון!

סיכום – דברנו עכשיו על נושא מאד מאד חשוב – בעבודת ה' והוא ששלושת המושגים "חשך, אור, צבע" הם כנגד כח"ב – שיחסית זה נוקבא – אמא ואילו אור, צבע, יופי – שכנגד חב"ד – זה יחסית דכורא – אבא! ושוב, דוקא השלישיה, כתר, חכמה, בינה – שייכת לצד הנקבה ואילו השלישיה, חכמה, בינה, דעת – שייכת לצד הזכר. היות ש"נשים דעתן קלה" – אזי השלישיה של האשה, כח"ב, זה דוקא מתחיל מהכתר – שלמעלה מטעם ודעת – שעל זה כתוב: "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ"!

והנה, אשה, "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" – זה בעל תשובה ביחס לצדיק גמור – ע"פ קבלה וחסידות. ולכן, דוקא ה"בעל תשובה" – שזה נקרא: "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים" – ואזי "משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא". כלומר, המשיח בא להחזיר את הצדיקים כדי שגם הם יעשו תשובה – שזה מעבר מחב"ד לכח"ב! וכאמור, לכאורה יש בזה גם גריעותא – שהרי מאבדים את "פאר הדור" שבי – שזה הדעת, היופי האישי, התכליתי – אבל מתוך כך מרוויחים "כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" – שעל זה אומרים חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"! ושוב, זאת השלישיה של כתר חכמה, בינה, של הנוקבא, של התשובה. השלישיה חכמה, בינה, דעת, שייכת לדכורא, לצדיק הגמור – ולכל אחת מהשלישיות יש את ה"חש, מל, מל" שלה!

עד כאן השיעור השלישי!

סמינר – אור וצבע – ד' – כל השביעין חביבין

ערב טוב,

כל השביעין חביבין

נראה בתורה איך שה' ברא את העולם בשביעיות! ידוע לנו מאמר חז"ל ש"כל השביעין חביבין" ואכן מצאנו בתורה הרבה שביעיות. כמו כן, יש משהו בטבע ממש – שרואים איך ש-ה' ברא את העולם – בסוד המספר 7 – וזאת ע"פ המדע דהיום!

יש שלוש בחינות של התכללות המספר 7 – שזה ענין מדעי מובהק. אח"כ, ישנה גם בחינה רביעית – שזאת תוספת של חז"ל שאפשר גם להבינה ע"פ פשט כלומר, ע"פ החוויה המוחשית שלנו.

אנרגיה

היום מקובל לחלק את האנרגיה (כח) בעולם ל‑7 סוגי אנרגיה (חלוקה זו רמוזה בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שיש בו 7 מלים ו-כח אותיות, כאשר ה"סימן" שלו הוא 7 פעמים 28, שבעה כחות-טבע):

א – הסוג הראשון נקרא RADIANT ENERGY – שזה בעצם אור! כלומר, האנרגיה, הכח, שמועבר על ידי קרני אור בחלל. ואם כן, כל מה שנוגע לאור וצבע – משתייך כמובן לסוג זה של אנרגיה!

כמובן, שכאשר בספרי המדע כותבים איזה מספר – זה אינו משקף את הסדר ע"פ קבלה. מה שאנו כותבים כאן על הלוח – זהו סדר אפשרי ע"פ דרך הסוד שבתורה, הקבלה – כפי שיוסבר בהמשך.

ב – סוג האנרגיה השני נקרא: THERMAL ENERGY – שזה חום.

ג – סוג האנרגיה השלישי: CHEMICAL ENERGY – אנרגיה כימית – קלוריות!

ד – סוג האנרגיה הרביעי: KINETIC ENERGY – אנרגיה קינטית – שהוא סוג "אנרגיה של גופים".

ה – סוג האנרגיה החמישי: MECHANICAL ENERGY – אנרגיה מכנית – שגם הוא סוג "אנרגיה של גופים". ד, ה הולכים יחד ולכן יהיו בנצח והוד! מכלול כל האנרגיה האפשרית במערכת מכנית, כולל גם אנרגיה קינטית ופוטנציאלית.

אנרגיה קינטית

זאת אנרגיה של גוף בתנועה ואילו אנרגיה מכנית – זה מכלול של אנרגיה קינטית ואנרגיה פוטנציאלית. כלומר, כל האנרגיה האפשרית במערכת מכנית – הכוללת גם אנרגיה קינטית ופוטנציאלית כאשר, עיקר החידוש כאן – הוא הצרוף של האנרגיה הפוטנציאלית!

ו – סוג האנרגיה הששי: ELECTROMAGNETIC ENERGY – הוא זרם חשמל, אנרגיה חשמלית.

ז – סוג האנרגיה השביעי: ATOMIC ENERGY – אנרגיה אטומית.

כמובן שישנו קשר בין הסוגים השונים למשל: אור (אנרגיה של הקרנה) יכולה להפוך לאנרגיה של חום וכן, זה יכול להפוך לאנרגיה של זרם חשמלי! ובכל אופן, יש בדיוק שבע תופעות שונות של אנרגיה כמו שלומדים היום בפיזיקה, בטבע – של כל השביעין חביבין! בשעורים שלנו אנו דנים רק בסוג הראשון כאן: אנרגיה של הקרנה, RADIANT  ENERGY  !

אור – חסד

הסוג הראשון כאן הוא אור – ומתאים להיות ע"פ ערכי הקבלה כנגד החסד. שהרי, על אברהם אבינו, שכנגד החסד כתוב, "אברהם התחיל להאיר". ושוב, האור שייך לאברהם אבינו הראשון שהרי האור (בהבראם – באברהם) הוא הנברא הראשון.

חום – גבורה

הסוג השני הוא "חום", האש, שתמיד עולה מלמטה למעלה – קו שמאל, כנגד יצחק אבינו – עמוד העבודה – שגם הוא עולה תמימה כמסופר בעקדת יצחק.

הספירות ופנימיות הספירות – ז' סוגי אנרגיה

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה - אור		גבורה יראה - חום
	תפארת רחמים - קלוריות
נצח בטחון - קינטית		הוד תמימות - מכנית
	יסוד אמת - חשמלית
	מלכות שפלות - אטומית

קלוריות – תפארת – הסוג השלישי הן הקלוריות שמזינות את גוף האדם – זה מתאים להיות כנגד ספירת התפארת שעליה כתוב בפתח אליהו: תפארת גופא – בקו האמצעי – כנגד יעקב אבינו, עמוד התורה, "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי".

אנרגיה קינטית – נצח – הסוג הרביעי זו אנרגיה קינטית – כנגד ספירת הנצח. זהו הכח הפועל ביותר בגופים ממשיים, מוחשיים.

אנרגיה מכנית – הוד – הסוג החמישי זו אנרגיה מכנית – מכלול של אנרגיה קינטית ואנרגיה פוטנציאלית של הגוף – הוד.

אנרגיה חשמלית – יסוד – הסוג הששי זאת אנרגיה חשמלית – זרם חשמלי מתאים להיות זרימת הזרע קודש של היסוד.

אנרגיה אטומית – מלכות – הסוג השביעי זאת אנרגיה אטומית, פצצה אטומית (כמובן שאנרגיה אטומית משמשת גם למטרות שלום) – כנגד המלכות.

ואם כן, מאד ברור כאן הקשר בין האנרגיות לבין הספירות – וממילא קל להבין זאת על דרך הסוד. ושוב, לוקחים כאן תופעה מובהקת של המדע ובה שבע מדרגות – מקבילים בפשטות לשבע הספירות חג"ת נהי"מ. כידוע, המדע סולד מ"לקדש מספרים" – הוא לא מכיר בזה. ובכל אופן, עינינו רואות שיש מציאות קיימת, תופעה קיימת.

שביעיות

ואם כן, אנו רואים כאן ש"בגדול" המושג אנרגיה, כח – מתחלק לשבעה סוגים. מכאן ואילך נתמקד בסוג הראשון – ה"אור", ה"חסד לאברהם" – ונראה איך הוא בעצמו מתחלק לשבעה סוגים – ע"פ אורכי הגל. אח"כ, נקח אחד משבעה אלו ונראה איך גם הוא מתחלק לשבעה. אח"כ, נקח אחד משבעת האחרונים – ונראה איך שגם הוא מתחלק לשבעה! ושוב, בין אותם שבעה סוגים ראשונים – יש אחד שגם הוא מתחלק לשבעה; בתוך שבעה סוגים שניים – יש אחד שגם הוא מתחלק לשבעה; בתוך שבעה סוגים שלישיים – יש אחד שגם הוא מתחלק לשבעה! זה משהו פלאי – דוגמא יפיפיה של שביעיות, אחד בתוך השני!

כלומר, עכשיו אנחנו – כאילו יורדים ומתמקדים בתחום שמ"אחד" ועד 49 בריבוע, שהוא: 7⁴ = 2401! ושוב, מתוך שביעיה (א - 7¹) – אנו לוקחים 1 שמתחלק גם הוא לשבע; מתוך שביעיה (ב - 7²) – אנו לוקחים 1 שמתחלק גם הוא לשבע; מתוך שביעיה (ג - 7³) – אנו לוקחים 1 שמתחלק גם הוא לשבע; קבלנו שביעיה ד – 7⁴ = 49² = 2401! ואם כן, מחלקים כאן את המערכת ל‑ 7⁴. ובכל אופן, כאן אין רואים את 2401 הפרטים – אלא בכל שלב יש רק אחד שמגלה את ההתפתחות הטבעית של השביעיות!

ז' סוגי אור

והנה, מתוך שבעה סוגי האנרגיה שיש בעולם – ישנו סוג אחד שבאופן מובהק מתחלק לשבעה – והוא ה"אור" – שמתחלק לשבעה סוגי אור ע"פ אורכי הגלים. האור הנראה לעין ממוקם באמצע (כחול בימין ואדום בשמאל) כאשר הגלים הקצרים יותר (שלהם תדר גבוה יותר) לצד ימין והגלים הארוכים יותר (שלהם תדר נמוך יותר) לצד שמאל. וכך נקבל מימין לשמאל: גלי גמא, גלי X, גלי אולטרא-סגול, האור הנראה לעין, גלי אינפרא-אדום, גלי מיקרו, גלי רדיו.

כאשר באים להקביל את שבעת סוגי האור לשבע הספירות מחסד עד מלכות היה אפשר להקביל לפי הסדר, או מגלי גמא בחסד ועד לגלי רדיו במלכות או להיפך. אך יותר נכון (כמו שגם נראה בהמשך ביחס לשבעת צבעי הקשת) להקביל את הימניים, הכחולים, לספירות היותר ימניות ואילו את השמאליים, האדומים, לספירות היותר שמאליות.

את האמצע הנ"ל, גלי האור הנראה לעין, ראוי למקם באמצע "עץ החיים" של הספירות העליונות, היינו במקום התפארת. תפארת היא לשון יופי של ריבוי גוונים במזיגה נכונה, ועל כן הכי מתאים למקם בה את צבעי הקשת.

הספירות ופנימיות הספירות – ז' צבעים באור

חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - ירוק		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - תכלת
	מלכות שפלות - ארגמן

נצח והוד

בהמשך נראה שביחס לשבעת צבעי הקשת שכנגד ז"ת, שרשי האולטרא-סגול והאינפרא-אדום הם בחכמה ובינה ("הנסתרות להוי' אלהינו") בהתאמה. כאן, כל צבעי הקשת ממוקמים בספירת התפארת וביחס אליה האולטרא-סגול והאינפרא-אדום הם ה"תרין תמכין דאורייתא [תומכי התפארת, כמו שני עצי החיים התומכים את ספר התורה]", נצח והוד (סוד "כליות יועצות", סוף התפשטות והתגלות החכמה והבינה בנפש).

קרני המיקרו משמשים ככח חימום ועל כן ראוי למקם אותם בספירת הגבורה, מקור החום כנ"ל (בשבעת סוגי האנרגיה). לעומתם, בצד ימין של גלי האור, נמצאים קרני הרנטגן, גלי X, החודרים לפנימיות הגוף ומגלים את המתרחש בו. בעבודת השי"ת הוא ענין גילוי נקודות טובות אפילו ברשע, כאשר מתבוננים וחודרים לתוך פנימיותו כראוי. וכידוע פירושו של רבי נחמן מברסלב לפסוק בתהלים "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" – גם ברשע יש את ה"עוד מעט" שלו ששם אינו רשע כלל, וככל שתתבונן בנקודה הטובה שלו כך "ואיננו" עוד רשע אלא שכבר עלה משם (בהתעוררו בתשובה על ידי הסתכלותך החיובית עליו). זו העבודה של אברהם אבינו, מדת החסד, "חסד לאברהם", המגלה את הגרעין הטוב בכל דבר ובכל אחד וכך מעורר אותו לשוב בתשובה ולהתקרב אל השי"ת ("אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים). לאברהם אבינו יש גלי X בעינים שלו בהם הוא "חופש כל חדרי בטן" ומתקן עולם במדת החסד שלו – "עולם חסד יבנה".

גלי רדיו (שקולם הולך מסוף העולם ועד סופו) נועדו לגלות חדשות בעולם, "לדבר" מרחוק. והוא ענין "עלמא דאתגליא", סוד המלכות, עולם הדבור. נס, הוא ענין "פרסומי ניסא", לפרסם את הנס בתקשורת העולמית. בנין המלכות מן הגבורות, מסוף הגלים ה'אדומים' (האדומים-ארוכים ביותר).

אחרון אחרון היינו גלי הגמא ה'כחולים'-קצרים (עם התדר הגבוה) ביותר (לעומת גלי הרדיו ה'אדומים' ביותר). ידוע שהיחס בין יסוד ומלכות הוא יחס של ימין ושמאל (זכר ונקבה). התפקיד החיובי של קרני גמא (שיכולים להיות מסוכנים ביותר) הוא בתחום הרפואה, לחסל תאים ממאירים בגוף. נמצא שיש בקרני גמא כח של חיים ומות, ועל פי סוד הוא שייך לאבר הברית (ספירת היסוד) שבתיקון הנו "אבר חי" לעומת "אבר מת".

בחירות

כאן דומה הדבר למה שכתוב בקבלה ובחסידות, שמתוך בני נח: שם, חם, יפת – שם נעשה האב של העם הקדוש. לגבי בני נח – שם אינו התפארת – שם הוא החסד ואילו התפארת הוא יפת, "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת", לשון יופי! ואם כן, שם הוא הימין, החסד – חם הוא השמאל, הגבורה – יפת הוא באמצע, תפארת. ושוב, מי נבחר להיות אבי העם הנבחר? נבחר שם בן נח! כלומר, שהחסד נבחר בתחילה! והנה, אח"כ, כאשר מתוך החסד מבררים את העם הקדוש, העם הנבחר, עם ישראל – יש גם כן שלושה, שלושה אבות כאשר הבחיר שבהם, שנבחר להיות האב של י"ב שבטים – הוא יעקב שבתפארת!

והנה, מבין כל סוגי האנרגיה – בחרנו בחירה ראשונה בראשון, בחסד, באור! אבל הבחירה השניה, מתוך שבעת סוגי האור, תהיה התפארת כלומר, נבחר בצבעים, בגוונים – התפארת של האנרגיה המוקרנת!

שביעיה שלישית – צבעים – התפארת של האנרגיה המוקרנת

ואם כן, מה שבחרנו אור מתוך כל סוגי האנרגיה – זה כמו לבחור בשם בן נח – לבודד אותו! בחסידות מבואר שבחינת שם (שמו של אדם וכל שכן שמו של השם, הוא בחינת אור – גילוי העצם). עכשיו, מה שאנו מוציאים ומייחדים את הצבעים שבמקום התפארת – זה כמו לבחור (בין אבותינו הקדושים) ביעקב (שלמד תורה ב"אהלו של שם". שם הוא הדור ה-11 לאדם הראשון ואילו יעקב הוא הדור ה-22, "שלם וחצי". אדם-שם-יעקב = שניאור, שני אורות – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור")!

והנה, לאחר שבחרנו את יעקב, התפארת, שאלו הצבעים – נקבל גם כאן שביעיה – שבעה צבעי הקשת. לא נפרט אותם שוב – שהרי כבר דברנו הרבה על שבעה צבעי הקשת – מהאדום למטה ועד הסגול למעלה – לפי ההקבלה של צלילי המוזיקה, הקבלה של ניוטון: אדום, צהוב, כתום, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול! אך לפי הז"ת (שבע הספירות התחתונות, מחסד עד מלכות), ההקבלה הוא כך: חסד-כחול; גבורה-אדום; תפארת-צהוב; נצח-סגול; הוד-כתום; יסוד-ירוק; מלכות-אינדיגו (כחול אדום צהוב סגול כתום ירוק אינדיגו = 1183 = 7 פעמים 169, 13 – אחד-אהבה – ברבוע, הערך הממוצע של כל צבע! רק הזוג אינדיגו-סגול = 183 כאשר השאר, 5 הצבעים העיקריים של הספקטרום כנ"ל = 1000, אלף אורות של מתן תורה). הקבלה זאת של סוד הצבעים מוסברת היטב בספרנו "סוד הוי' ליראיו" על פי "חכמת הצירוף" (כאשר סדר ששת הצירופים של שלש אותיות י-ה-ו, שכנגד חב"ד הוא: יהו-חסד-כחול, יוה-נצח-סגול, הוי-גבורה-אדום, היו-הוד-כתום, ויה-תפארת-צהוב, והי-יסוד-ירוק – הסדר המדויק של מעגל הצבעים, לפי שיטת האומנים כנ"ל):

חסד          יהו- כחול		גבורה הוי - אדום
	תפארת ויה - צהוב
נצח יוה - סגול		הוד היו - כתום
	יסוד והי - ירוק
	מלכות

שביעיה רביעית – זהב – שבעה סוגי זהב

זהב

עד כאן, ג' השביעיות – היו ע"פ חלוקה מדעית מובהקת. והנה, מכאן ואילך יש חידוש של חז"ל. חז"ל מבודדים אחד מן הצבעים ולא קוראים לו בשמו השגרתי – אלא קוראים לו "זהב"! וכמו שכבר דובר – אנחנו צריכים להחליט לגבי השאלה: האם זהב זה יותר אדום או יותר צהוב? מבחינה לשונית, זהב זה ממש צהוב, זהוב! אם התשובה היא צהוב – הרי זה כנגד יעקב אבינו, תפארת – אך אם התשובה היא אדום – הרי זה כנגד יצחק אבינו, גבורה! ואכן, חז"ל לוקחים את צבע הזהב – ואומרים שיש שבעה סוגי זהב! ואם כן, בפרוט שלנו הגענו לשבע בחזקת ארבע: 7⁴ = 2401! ושוב, זה משהו פלאי לגמרי!

איפה נמצאים אותם שבעה סוגי זהב? כתוב, שכולם יחד נמצאו דוקא בשערותיו של דוד המלך שעליו כתוב: "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי". דוד בגימטריא זהב. זהב בהכאת אותיות: ז פעמים ה פעמים ב = 70, ה פעמים דוד, שנות חיי דוד המלך ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה" – "שבעים שנה" = 777, 'חזקה' של 7). כתוב בקבלה שהיו שבעה מקומות בגופו של דוד המלך, ובהם שבעה מיני שערות – ובכל מקום היה זהב אחר! כזכור, אמרנו שזהב נוטה לצהוב או לאדום.

שערותיו של דוד המלך

שערות

והנה, זה שהזהב אלו השערות של דוד המלך – אומר שיש כאן נטיה לצבע האדום שכאמור, דוד המלך היה אדמוני (ג'ינג'י). מהם אותם מקומות שעירים בגופו של דוד המלך? א – שערות הראש; ב – שערות שלמעלה מהעינים; ג – שערות גבות העינים; ד – שערות הזקן; ה – שערות שמתחת לגרון; ו – שערות החזה; ז – שערות שמתחת לזרועות.

כאמור, יש שבעה מקומות בגופו של דוד המלך בהם יש לו שערות – ובכל מקום יש גוון אחר של זהב – שבעה סוגי זהב! לגבי שמות הגוונים השונים של הזהב – יש כמה שיטות בחז"ל. השיטה שבחרנו כתובה בפרוש במדרש רבה. ישנן עוד שיטות שמובאות בספרי קבלה – אך לא מצאתי להן עדיין מקור במדרשי חז"ל.

ז' גוונים

למה הזהב הוא הנבחר ביותר מבין שאר הצבעים? בגלל שבמלאכת המשכן הוא הראשון שמופיע: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים"! כאמור, בפנימיות – כל המרכיבים כאן נקראים על שם צבעים. יש כאן שלישיה ראשונה: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת"; השלישיה השניה: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי" – אבל הראשון הראשון הוא הזהב – הכל הולך אחר הזהב! ואם כן, הזהב הוא הצבע הנבחר – והוא שוב מתחלק לשבעה גוונים – ע"פ הכלל של "כל השביעין חביבין"!

מדרש רבה

כאמור, הפרוט של שבעת גווני הזהב, מופיע במדרש רבה, בפרשת נשא – על הפסוק: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". שם במדרש, הוא עיקר המדרש הדן בצבעים – שבאופן מפורש אפילו מקשר זאת לברכת כהנים! וכזכור, גם אנחנו בלימוד שלנו קישרנו את ברכת כהנים לסוד צבעים!

5 אצבעות

ישנו פרט אחד שלא אמרנו לגבי המספר 5 בסוד של: 3, 5, 7. אמרנו שהמילה היחידה בתורה מלשון צבע היא "אצבע". והיות שיש לנו "חמש כנגד חמש" אצבעות, 5 בכל יד – אין לך רמז מובהק מזה שצריך להיות איזה מובן, איזה ענין, של 5 צבעים – שהרי כל אצבע היא צבע, אור וצבע!

ואם כן, עצם התופעה של חמש אצבעות, חמש כנגד חמש – מופיעה לראשונה בספר יצירה: "עשר ספירות בלי מה חמש כנגד חמש". ושוב, המילה היחידה בתורה מלשון צבע היא – אצבע. בכל יד יש לנו חמש אצבעות – וממילא, צריך להיות כאן איזה ענין של חמישה צבעים!

תורה משולשת

נשלים כאן השלמה נוספת. לפעמים מסבירים שהמספר של התורה, של חלקי התורה – זה המספר שלושה: "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי"; או תנ"ך – תורה, נביאים, כתובים; וכן, כל אחד מאלו מתחלק שוב...! לגבי הצבעים – צבעי יסוד ומספר הצבעים – הסברנו שישנה תפיסת המדע וישנה גם תפיסת האומנות. הרמז המפורסם הוא: תורה = אמנות ﬩ מדע = 611 (= "רצוא ושוב", "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" – האמנות היא בחינת "רצוא" מלמטה למעלה, לשרש האמונה, לתת ביטוי מוחשי לאמונה, והמדע הוא בחינת "שוב" מלמעלה למטה, ליישם את הידע במציאות)! הסדר כאן הוא שמתורה באים קודם לאמנות ומאמנות באים למדע! כלומר, אמנות ומדע, יוצאים, מתגלים, מתוך התורה (בדרך של "רצוא ושוב" כנ"ל)!

שבעה

נחזור, המספר המייצג את חלוקת התורה, המספר העצמי של החלוקה הפנימית בתוך התורה – זה המספר 3 – לא 5 ולא 7! ובכל אופן, אפשר גם למצוא בתורה חלוקה לחמשה ולשבע. הרי תורת משה מתחלקת לחמשה חומשי תורה, וע"פ חז"ל אפשר להחשיב את פרשיית "ויהי בנסֹע הארֹן" שבספר במדבר – כספר בפני עצמו שהרי בתחילתה ובסופה אותיות נ הפוכות שמשמשות כסוגריים: "[וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה י‑ה‑ו‑ה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה י‑ה‑ו‑ה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל]"! וממילא, כבר קבלנו כאן חלוקת התורה לשבעה ספרים!

אורין תליתאי

ושוב, בתוך התורה אפשר גם למצוא את החלוקה ל‑5 ו‑7 – אבל עיקר החלוקה הפנימית של התורה זה "אוריאן תליתאי" – תורה משולשת! ושוב, חז"ל מגדירים את "העצם" של התורה בביטוי זה: "אוריאן תליתאי" (לפעמים כותבים "אורין תליתאי" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". רק "תליתאי" = "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה)!

אמנות

המספר העצמי של האמנות הוא בעצם המספר חמשה . החלוקה העצמית של הצבע באמנות – היא ע"פ המספר 5. למה? כלשון הפסוק: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" – אמנות עושים עם הידיים ובכל יד יש חמש אצבעות!

מדע

"חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". מאז ומתמיד, מקדמת דנא – המדע מתחלק לשבעה, שבעה עמודים, "שבע חכמות"! כמובן, הכל נמצא בתוך התורה – אבל בעצם, החלוקה לשבעה – זאת החלוקה של המדע! כאמור, החלוקה ל‑5 – זאת חלוקה של אצבעות, חלוקה של אמנות, "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן". וכן, החלוקה ל‑3 – היא החלוקה של התורה וכל זאת נרמז בשויון: תורה = אמנות ﬩ מדע = 611!

ובכל אופן, 3 זאת החלוקה העצמית של התורה – אלא שודאי ישנה התכללות וממילא, נוכל למצוא את כולם בתורה.

השביעין חביבין

והנה, מתוך זה שחז"ל אומרים: "כל השביעין חביבין" – עולה שחז"ל מאד מחבבין את המדע – שהרי החלוקה הזאת לשבעה – זאת חלוקה של מדע ואכן, ראינו כאן את ארבע השביעיות שהבאנו! זאת ועוד, סוגי האנרגיות וסוגי האור – אלו דברים חדשים במדע ובכל זאת הם מתחלקים לשבעה – שכאמור, זאת חלוקה עצמית – הטבועה בטבעו האמיתי של העולם שברא ה' לכבודו! ושוב, הבורא חילק את כל התופעות של העולם למספר החביב 7!

אפשר לומר ש"כל השביעין חביבין" פרושו, שכל המדעים תחביבים! בגדר תחביב – המדעים כולם טובים – כאשר המקצוע העיקרי צריך להיות תורה – לעסוק בתורה! וכן, הסמינר שלנו – זה גם תחביב אחד גדול ולכן זה בנוי על המספר החביב 7! וכמובן, אנו מנסים לכלול את הכל יחד ולהחזיר את הכל לשורשו – כמו שנמצא בתורה!

זהב טוב

נחזור לשמות שבעת הזהבים, שבעת גווני הזהב, שבשערותיו של דוד המלך – כפי שנאמרו בחז"ל, במדרש רבה: זהב טוב (שייך לספירת החסד, כמו שיתבאר); זהב טהור (שאין בו סיגים, שייך לספירת התפארת, מדת יעקב אבינו ש"מטתו שלמה". "זהב טהור" מופיע 24 פעמים בתנ"ך, כולן בחומש שמות במלאכת המשכן ובגדי כהונה, רמז מובהק לזהב טהור שהוא 24 קראט!); זהב שחוט (שדומה לחוט ונמשך כחוט, שייך לספירת היסוד); זהב סגור (כשמופיע סוגרים את כל החנויות, מלכות, הסוגרת את כל הספירות); זהב מופז (שדומה לדם, ספירת ההוד); זהב מזוקק (שנקרא גם "כסף מזוקק" מפני שמכסיף-מבייש את שאר כל הזהבים, נצח, ענף הכסף עצמו שבחסד); זהב פרוים (שדומה לגפרית מוצתת אש, גבורה) – וכמובן שלכל אחד משמות אלו יש מקור מפורש בתנ"ך! והנה, עכשיו נעשה שוב את התרגיל של השביעיות: נבחר גוון אחד של זהב ששוב מתחלק לשבע! מה שמתחלק לשבע במעשה בראשית – זאת המילה "טוב" והוא, שיש שבע פעמים טוב במעשה בראשית! ושוב, מאיפה בא "זהב הטוב" – ולמה הוא הראשון אצל חז"ל? הביטוי "זהב טוב" בא מהסיפור השני של מעשה בראשית, "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם"! בין שבעת הזהבים, "זהב טוב" הוא כנגד החסד, "טבע הטוב להיטיב". "זהב טוב" = אל, שם החסד, חסד אל!

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם". "אֶרֶץ הַחֲוִילָה" היא ארץ ישראל לפי חז"ל וממילא, ה"טוב" של ארץ ישראל זאת תורת ארץ ישראל שהרי, "אין טוב אלא תורה". ואם כן, זהו ה"זהב טוב" – הגוון הראשון מתוך שבעת גווני הזהב בשערותיו של דוד המלך!

שבעה גווני זהב בשערותיו של דוד המלך

חסד אהבה - טוב		גבורה יראה - פרוים
	תפארת רחמים - טהור
נצח בטחון - מזוקק		הוד תמימות – מופז
	יסוד אמת - שחוט
	מלכות שפלות - סגור

כי טוב

נשים לב לתופעה מיוחדת כאן. יש שני דברים שנקראו טוב במעשה בראשית. האחד בסיפור הראשון של מעשה בראשית, שבפרוש נקרא טוב – והשני, זהב טוב, בסיפור השני של מעשה בראשית. בסיפור הראשון של מעשה בראשית האור הוא טוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! כך הסברנו שכאשר כתוב בכל יום מימי הבריאה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" – זה כמובן הולך על מה שעתה נברא – אבל לא כתוב בפרוש מהו הטוב!

צבע משתנה

נסביר מהי המשמעות כאן לגבי חכמת הצבעים. בשנים האחרונות ממש ישנה תגלית, שהיא חידוש בשביל רוב המדענים – והוא, שהרבה יותר ממה ששיערו קודם – הצבע מושפע מהסובב אותו! כלומר, שצבע ממש משתנה לפי הרקע. ושוב, זאת תופעה – שמבחינה מדעית הולכת ומתגלה יותר ויותר בשנים האחרונות – עד כמה שהסובב, עד כמה שהרקע – ממש מסוגל לשנות צבע וכן, יש בזה קשר וסדר בין צבעים!

אם כבר הגענו לזה – נאמר משהו בכללות על צבע, כמו שמלמדים אותו בחוכמת הצבעים. הצבע שאני רואה בכל דבר – בעצם מושפע מארבעה גורמים ובהם: א – הגורם הראשון הוא הגורם הפסיכולוגי, הנפשי – כאילו מה שאני רוצה לראות כאן; ב – הגורם השני הוא גורם פיזיולוגי – וכן יכול להיות גם שוני בפיזיולוגיה של העין בין אדם לאדם. כלומר, שני בני אדם, ע"פ הנתונים הפיזיולוגים שלהם – יכולים לראות באותו עצם – גוון קצת אחר! וכן, לפי המצב הנפשי – ודאי יכולים לראות גוון אחר. נקוה ב"ה שנמצא את הזמן, במסגרת סמינר זה, להמשיך ולהתבונן בעומק כדי להבין – מה כל צבע אומר בנפש?

אמרנו בשיעור קודם – שצבע יכול לומר הרבה דברים שונים. למשל, צבע כחול מלשון מחול (בלו מלשון בלוז) וכו'. ואם כן, אותו אחד שנמצא במצב "בלו" – הוא שר בלוז וגם רואה בלוז. זה נקרא שהמצב הנפשי משפיע על הנראה לעין! כאמור, גם מצב הגופני של האדם משפיע על הנראה לעין.

סוג האור והרקע

נחזור לארבעת הגורמים המשפיעים על שינויי צבע. שני הגורמים הראשונים, א, ב – הם שני גורמים סוביקטיביים. שני הגורמים הבאים הם שני גורמים אוביקטיביים. שני הגורמים האוביקטיביים הם: ג – סוג האור שנופל על החפץ הנראה – כמו אור יום, אור שמש, או אור של מנורה. במיוחד אור פלורסנטי – יכול לשנות לגמרי את הצבע הנראה של אותו חפץ! ושוב, בחיצוניות זה יכול להראות כמו אור רגיל – אבל סוג האור הנופל על החפץ – זה בהחלט משפיע על הצבע הנראה; ד – הסביבה, הרקע – משפיע על שינוי הצבע. ושוב, אם הרקע משתנה – משתנה גם הצבע! וכאמור, זה משהו ממש חדש במדע – עד כמה שהרקע גורם לשינוי הצבע!

ואם כן, יש כאן ארבעה דברים שמתחלקים לשנים שנים: נפש, גוף – סוג האור, הרקע! אלו ארבעת הגורמים המשפיעים על הצבע הנראה במוחש. כנראה שזה כנגד ד' אותיות שם הוי' (לפי הסדר הנ"ל) – ותן לחכם ויחכם עוד!

רקע נתון

הגענו לזה מתוך האמירה שהסובב, הרקע, משפיע מאד מאד על הצבע – ורצינו לשאול: למה, לאחר הפעם הראשונה שכתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – כתוב בכל יום מימי הבריאה רק, "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" – ללא הצבעה על הדבר הטוב? ואם כן, לפי הכלל הזה, שהסובב משפיע על הצבע, הדבר מובן מאליו. כלומר, אחרי הדבר הראשון, בא הדבר השני – והוא אינו טוב רק בזכות עצמו – אלא הוא טוב בזכות עצמו על הרקע הנתון!

ושוב, מה שאנו אומרים עכשיו – זה ממש פשט. והוא, שרק על הדבר הראשון אפשר לומר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! אבל, ברגע שישנו כבר רקע (כרמוז בבריאת הרקיע, לשון רקע, ביום שני של מעשה בראשית, שלא כתוב בו בפירוש "כי טוב" אלא שהוא משמש רקע לכל הבא אחריו – ביום ראשון נאמר "יהי אור" וביום שני נאמר "יהי רקיע". "יהי אור" ﬩ "יהי רקיע" = 637 = 49, 7 ברבוע, פעמים 13, והוא עולה "יראת הוי'" – "ראשית חכמה יראת הוי'". ההפרש בין שני הלשונות = 173 = "גל עיני" כנ"ל) – אזי על כל הדברים הבאים אחריו – כבר אי אפשר להצביע ולומר שהוא ראה את זה "כִּי טוֹב"!

ושוב, אפשר רק לומר שלאחר שברא הקב"ה את הדבר השני – הוא כביכול מסתכל ורואה את הסך הכל עד עכשיו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"! זה בדיוק התהליך אצל הצייר שמצייר ציור, "אין צייר כאלוקנו" – הוא מתרחק ומשקיף על הציור שלו וירא כי טוב. אח"כ הוא מוסיף עוד משהו – ושוב מתרחק ומסתכל, טוב! וכאמור, ה"טוב" אינו הולך רק על הפרט החדש שנוסף – אלא על הפרט החדש בתוך הכל, בתוך הרקע.

עד כאן

כאמור, לא כתוב על דרך "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – אלא רק בפעם הראשונה – וככל שמוסיף והולך – כתוב רק "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"! איך יודעים שזה באמת הפשט? יודעים זאת מהסיום ששם נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". ואם כן, ההתחלה מלמדת על מה שיבוא, וגם הסיום מלמד על מה שהיה קודם, ו"הכל הולך אחר הפתיחה" ומלמד למה באמצע לא נכתבו דברים מסוימים והסוף, עוד יותר מוכיח זאת!

ושוב, על כל שלב ושלב בבריאה, מהיום השני והלאה, כתוב רק "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" – וזה הולך על הסך הכל הזמני – עד לשלב הנכחי! ואכן, הסך הכל הסופי בא בסוף: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"!

ואם כן, הדבר היחיד, הפרטי – שהוא "טוב" בפני עצמו, בסיפור הראשון, זה רק "האור": "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"! ואילו בסיפור השני של מעשה בראשית יש עוד דבר פרטי שהוא טוב – זהב: "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם"!

זהב

כאמור, הבחיר שבצבעים הוא הזהב – והוא בעצמו מתחלק אח"כ שוב לשבעה גוונים – שבעת גווני הזהב שבשערותיו של דוד המלך – שהראשון שבהם הוא "זהב טוב". אם היינו רוצים להמשיך – היינו לוקחים את ה"זהב טוב" ומחלקים אותו שוב לשבע – כנגד שבע פעמים "טוב" בסיפור הראשון של מעשה בראשית. ואפשר לומר, שה"זהב טוב" שבסיפור השני – בא בתור הגשמה של כל מה שהיה מסופר קודם בסיפור הראשון של מעשה בראשית!

ואם כן, יש לנו שני דברים שנקראו טוב: אור, בסיפור הראשון; זהב, בסיפור השני! כל אחד בפני עצמו אינו מתחלק ל"טוב" = 17 – אבל כאשר מחברים אותם יחד: אור ﬩ זהב = 221 = 13 ∙ טוב! בהכאה פרטית, אור זהב – א פעמים ז, ו פעמים ה, ר פעמים ב = 437 = חוה פעמים חיה, וביחד עם 221 = 658 = זהב פעמים "כי טוב"!

והנה, "זהב טוב" כתוב פעמיים בתנ"ך, בדברי הימים, בתיאור בית המקדש שבנה שלמה (בכלל, אמרו חז"ל שלא היה העולם ראוי לבריאת הזהב והוא נברא רק לצורך בית המקדש) – פעם אחת "ואת הבית הגדול... ויחפהו זהב טוב", וכמה פסוקים לאחר מכן "את בית קדש הקדשים... ויחפהו זהב טוב". "ואת הבית הגדול" "את בית קדש הקדשים" (ז תבות, הוי' אותיות המתחלקות ל-זה זהב) = 2548 = 13 פעמים זהב ברבוע (זהב-דוד פעמים יעקב; ממוצע כל תבה = 364 = זהב פעמים הוי', ממוצע כל אות = 98 = 7 פעמים זהב)!

אור זהב

ר"ת אז, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהוי'"! ואם כן, אז בתורה זה ר"ת אור זהב וכשיש אור וזהב ביחד – זה שר! כתוב בספר הזהר שכל השירים שבעולם נובעים מ"אז". זה שיש שבעה מיני זהב זה קצת מרומז במילה זהב – ז' הב – כאשר ה', ב' זאת החלוקה (של הטבת הנרות) של ז' נרות כמו ז' נרות המנורת המקדש. מנורת החנוכה היא בת שמונה קנים – אבל מנורת המקדש תהיה לעולם ועד בת שבעה קנים ("אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות").

ואם כן, זה כמו החלוקה של אנרגיה מוקרנת – לשבעה סוגים. רק שלצורך חנוכה, לצורך תוספת פרסומי ניסא – מחלקים את האדום, את תכלית       ה- RED, את גלי הרדיו, לשנים – גלים קצרים וגלים ארוכים!

ושוב, אור ﬩ זהב = 221 = 13 ∙ טוב! ואם כן, זאת דוגמא יפיפיה שצריך לצרף שני מושגים יחד – כדי לגלות את המכנה המשותף החשבוני שלהם. כלומר, המכנה המשותף של אור וזהב הכתוב במפורש בתורה זה טוב: "אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"; "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (= "וירא אלהים כי טוב" = יהי פעמים זהב, על דרך "יהי אור". והוא עולה "זהב פרוים", הזהב המשובח ביותר)! וכאשר מחברים אותם באופן חשבוני, מגלים שיחד הם עולים אח"ד פעמים טו"ב כלומר, שהמכנה המשותף החשבוני של אור וזהב – זה טוב! ושוב, אור ﬩ זהב = 221 = 13 ∙ טוב = יאיר!

סוד המילוי

נעשה כאן תרגיל חשבוני נוסף, כדי להוכיח, להראות – עד כמה ששתי המילים "אור, זהב" הן זוג של ממש – האור מתחתן עם הזהב – מה שנקרא "מכלול" בקבלה! נכתוב את שתי המילים במילוי אותיות. סוד המילוי נקרא: סוד תוספת מימדים למילה! כלומר, שכל מימד נוסף – הוא אין סוף יותר ממה שהיה קודם – כידוע במתמטיקה. אם אני עושה מילוי המילוי – זה כבר תוספת של שלושה מימדים. כלומר, המילה בעצמה זה מימד אחד – קו; מילוי אותיות המילה זה כבר המימד השני – שטח; מילוי המילוי של אותיות המילה – זה כבר המימד השלישי – מרחב! ואכן, האריז"ל אומר שבעולם של שלושה מימדים – מספיק להתבונן רק במילוי המילוי – ולא צריך להוסיף עוד מימדים!

1118

נמלא את המילים אור זהב: אור במילוי: אלף, וו, ריש = 633; זהב במילוי: זין הא בית = 485; 633 ﬩ 485 = 1118 = "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"! המספר 1118 הוא המספר הראשון שמתחלק גם ל‑26 = י‑ה‑ו‑ה   וגם ל‑86 = אֱלֹהִים – וזהו שנאמר: "הוי' הוּא הָאֱלֹהִים" – "הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"! ואם כן, השלמות הזאת יוצאת מהמילוי של "אור, זהב"! כלומר, שהזיווג הזה בשלמותו נותן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"!

ואם כן, אור זהב במילוי מתחלק ל‑13 וכן, גם בלי המילוי זה מתחלק ל 13: אור ﬩ זהב = 221 = 13 ∙ טוב! ואם כן, מה ההפרש ביניהם כלומר, כמה שוה חלק המילוי בפני עצמו? 897 = 221 - 1118 וכמובן שגם מספר זה מתחלק ל‑13: 13 / 897 = 69. נסכם,

אור ﬩ זהב = 221 = 13 ∙ טוב! אור זהב במילוי עולה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" = 1118 = 13 ∙  86 = אחד ∙  אֱלֹהִים. רק חלק המילוי עולה: 897 = 69 ∙ 13! ובאופן שונה: 69 = טוב - אֱלֹהִים. 69 = 3 ∙ 23 כאשר 23 הוא המספר הראשוני העשירי המהווה את הבסיס של אור = 207 = 9 ∙ 23! ואם כן, רק חלק המילוי כאן הוא: 3 ∙ 23 ∙ 13 = 897! כאשר אני מוסיף לזה 13 כפול 17 אני מקבל אֱלֹהִים כפול אחד = י‑ה‑ו‑ה כפול גדול. ושוב: אֱלֹהִים ∙ אחד = י‑ה‑ו‑ה ∙ גדול = 1118 = "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" = אור, זהב במילוי אותיות!

אור וזהב טוב

כל זה היתה הקדמה שבאה להטעים לנו את הטוב טעם של טוב = 17! שהרי, שני הדברים הטובים, הדברים שעליהם נאמר "טוב" במעשה בראשית, הם אור וזהב: "אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב"; "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב" – כמו שהארכנו להסביר ולחשב! הערה: נסיים כאן את הענין בשורה 17 = טוב!

 

טבע הטוב להיטיב

והנה, 17 = טוב – וחוץ מזה שהיא המילה מספר ג"ל = 33 בתורה – היא מופיעה עוד שש פעמים במעשה בראשית. וממילא, "כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה" – ה' חפץ שכל הבריאה תהיה אך טוב! ולמה כך? בגלל שה' נקרא "עצם הטוב" – ומזה שהוא "עצם הטוב" – לכן "טבע הטוב להיטיב".

הכל טוב

ושוב, מצד עצמות ה' ממש, בחינת "יחיד" בקבלה – הוא נקרא "עצם הטוב"! כאשר עלה רצון לברוא את העולם, שנקרא בלשון הזהר: "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" – אז הוא נקרא "אחד" – ושם "טבע הטוב להיטיב"! נחזור, מתוך זה שה' הוא "עצם הטוב" – יוצא שברגע שהוא מחליט לברוא את העולם, כביכול – הוא נעשה בבחינת "טבע הטוב להיטיב"! וזהו, שכל הבריאה זה בשביל טוב – והדבר נראה מיד בתחילת מעשה הבריאה: "[בְּרֵאשִׁית] בָּרָא אֱלֹהִים" = 17² = 289 = טוב בריבוע! מה כתוב אח"כ? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – ר"ת השם הקדוש שנקרא שם הטוב: אהו"ה = טוב!

ואם כן, מכאן לומדים מה זה טוב? טוב זה כח שמאחד "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"! בעבודת הנפש זה נקרא "בתוך העולם מחוץ לעולם" (באידיש: "אין וועלט אויס וועלט") – היכולת להיות בשמים ובארץ – בעת ובעונה אחת! כלומר, לאחד בעבודת ה' את הרוחניות, השמים – ואת הגשמיות, הארץ! ושוב, זה הטוב: "דאחיד בשמיא וארעא" – שאחוז בשמים ובארץ – בעת ובעונה אחת!

זה ש"בָּרָא אֱלֹהִים" עולה טוב פעמים טוב – כאילו ש"בָּרָא אֱלֹהִים" זה אור פעמים זהב! כלומר, ה"טוב" של האור פעמים ה"טוב" של הזהב!

ספירות וצבעים

חידת הצבעים

נתחיל להתבונן בכתוב על הלוח השני. איך להקביל את הצבעים לספירות – יהיה הנושא שלנו בשעורים הבאים, מחר ומחרתים. כאן ועכשיו, ניתן רק שיטה אחת – לאחר שנקדים הקדמה קצרה. בכל הספרים המדעיים דהיום שדנים בנושאי צבע – פותחים כל המדענים, ללא יוצא מהכלל, עם הרעיון שהצבעים, עד לעצם היום הזה – הם חידה אחת גדולה! עם כל הידע שרכש המדע בנושא זה – יש עדיין חידות לגבי טבע הצבעים – שאינן ניתנות לפתרון! ושוב, הדבר הכי מוחשי שבעולמנו – הוא עדיין מלא חידות – גם לאור המדע החדיש ביותר!

תופעה זאת מחזקת מאד את מה שלמדנו ש"מאור" בלשון חז"ל זה צבע. מה זה אור אנו יודעים, אין כל כך חידות לגבי האור – אבל בצבע יש עדיין חידות! ואם כן, יש משהו יותר עמוק, יותר עצמי, בצבעים מאשר באור!

תכלת

כאמור, יש הרבה חידות בצבע – והרז של כל החידות זה סוד התכלת. ראינו בשיעור הקודם – ש"תכלת" = 850 = 5 פעמים ענן! וכן, כתבנו רמז נוסף האומר, שאלו גם הסופי תבות של שלושת המרכיבים של פרשת הקשת: קשת, ענן, ברית – ס"ת תנת = 850 = תכלת! ואם כן, סופי התבות של מרכיבי פרשת הקשת, תנת = תכלת וכן, חמש פעמים ענן = תכלת! בתוך המילה תכלת יש אותיות כל – הכל: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי"!

ת"ת

זה דומה לדרך בה דורשים, מפרשים – את המילה "תפארת" בקבלה: מחלקים לאותיות "פאר" (שרש המלה) באמצע ולאותיות מסגרת של "תת" בתחילה ובסוף. וכן המנהג הוא לכתוב ת"ת כאשר רוצים לכתוב את המילה תפארת בראשי תבות. ואם כן, כך זה גם במילה "תכלת" – שבתוך מסגרת של ת"ת יש את המילה "כּל" – "כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" – דאחיד בשמיא וארעא – שהיא מצביעה על היסוד שכולל הכל – מידת הצדיק כמו שנסביר!

תכלת = 850 כאשר האמצע הוא כל = 50! כאמור, בתחילה ובסוף הן אותיות ת – כאשר כל ת = 400 = 8 ∙ 50! ואם כן, במילה תכלת יש: 8 פעמים כל בקצה אחד ועוד שמונה פעמים כל בקצה השני – ובאמצע עוד פעם אחת כל – ובסך הכל הם 17 = טוב פעמים כל – מה שנקרא           "כָּל טוּב"!

כי טוב

אמרנו שהתכלת מופיע בספרי הקבלה או במקום ספירת החכמה (ספר הפרדס) – או במקום ספירת הגבורה – או במקום ספירת המלכות! אנחנו כאן נחדש, וכמובן שיש לזה אסמכתאות, שיש בחינה מובהקת שהצבע הסודי הזה, צבע התכלת – מכוון כנגד הברית – ספירת היסוד שנקראת בקבלה כל וגם נקראת טוב, "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב"!

נסביר קצת יותר. זוג הצבעים המתחברים בציצית – שכל אחד הוא מצוה בפני עצמה ולכן אין האחד מעכב את השני – הם הלבן והתכלת, שלכתחילה אמורים להצטרף יחד! השאלה היא: למה צריך בציצית לבן ותכלת? הבאנו בשיעור הראשון ציטוט מספר הזהר האומר, ששלמות מעשה בראשית – זה לבן ואדום יחד. כלומר, יש אור החשמל ומתוכו יוצא אור לבן ואור אדום!

ואם כן, ישנה בחינה אחת האומרת שהזוג היפה, המושלם ביותר – זה לבן ואדום! ואכן, ישנם הרבה מקורות בכל התנ"ך בהם מופיע הזוג "לבן ואדום". ובכל אופן, דוקא בציצית הזוג הוא לבן ותכלת! וכאמור, ישנו גם אדום בתוך התכלת – אבל ודאי שתכלת זה לא אדום!

לבן ותכלת

מה זה לבן ותכלת? על הציצית נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת הוי' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". כלומר, כל הציצית זה כדי לראות ולזכור ולעשות! זכירה, ראיה, עשיה ר"ת – זרע! ושוב, צריך לראות, צריך לזכור וצריך לעשות. מתוך הראיה האדם זוכר – ומתוך זה שהוא זוכר – הוא עושה!

התקשרות

זה שהאדם זוכר – נקרא "התקשרות". כאשר האדם נזכר במשהו או מישהו – הוא מתקשר אליו. הביטוי של ר' נחמן הוא שתמיד צריך לראות את עצמך אצל הצדיק! ויש עושים בזה סימנים – כמו לקחת תמונה של הרבי, או דולר שנתן לך הרבי – שכאשר אתה מסתכל בהם – אתה נזכר ברבי כלומר, אתה מתקשר חזק לרבי! מידת ההתקשרות היא מידת היסוד – וכתוב שיש שני סוגי התקשרות.

ושוב, מה זה לבן ותכלת? כותב ספר הפרדס בפרוש – שלבן זה אור אין סוף ואילו תכלת זה כח הצמצום והריכוז. יש שני סוגי צמצום: יש צמצום של סילוק שזה – subtractive – פיחות; ויש צמצום של ריכוז שזה additive – ריכוז. כך הסברנו שיש צמצום על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון" כלומר, זה אינו צמצום של סילוק אור אלא להפך – צמצום של ריכוז אור! זה נקרא הסוד של "מועט המחזיק את המרובה". ואם כן, התכלת זה הסוד של "מועט המחזיק את המרובה"!

לבן בתכלת

איפה רואים אותו – את ה"מועט המחזיק את המרובה"? רואים אותו בצדיק, ב"פאר הדור", כמו שהסברנו קודם. תכלית הצדיק להיות הדעת, פנימיות התפארת – "נשמתא דז"א"! ושוב, לומר כל זאת במילים פשוטות: הלבן שבציצית נקרא, "התקשרות לאין סוף" כלומר, לזכור את הוי'! התכלת שבציצית נקרא, לזכור את הצדיק – שהוא "המועט המחזיק את המרובה"! כלומר, הוא הריכוז של האור הלבן בתוך התכלת, שהוא כמו אור שחור!

ב' אמונות

למה צריכים לראות שני צבעים בציצית? צריך להציץ, לראות, בציצית שני גוונים לכתחילה – על מנת לקיים את הפסוק "וַיַּאֲמִינוּ בַּהוי' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"! הצבע הלבן בציצית זה, "וַיַּאֲמִינוּ בַּהוי'" ואילו התכלת שבציצית זה "וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"! משה רבינו הוא סוד ה"ממוצע המחבר" בין נשמות ישראל לבין השי"ת, וכמו שאמר משה רבינו לעם ישראל במעמד הר סיני, "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם בעת ההִוא" (ביטוי שיש בו 7 מלים ו-28, 7 במשולש, אותיות, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכמו "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות. כל הביטוי עולה בגימטריא 910 = 35 פעמים הוי' = ה פעמים יעקב, דהיינו יעקב "פנים ואחור": י יע יעק יעקב יעקב עקב קב ב. והוא חצי 1820, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו", מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה כנודע)!

 

כל טוב – מבואר בקבלה שגוון התכלת, "עין התכלת", הוא סוד הממוצע המחבר בין הלובן לבין השחרות, בין האור לבין החשך, בין שחרית לערבית (שחרית ערבית משלימים ל 1600, 40 ברבוע. וביחד עם תכלת = 2450 = הרבוע הכפול של 35 שהוא היהלום של 49, ודוק). ובאמת, בשביל תכלת צריך "וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" – כדי שיגיד לנו מהו צבע התכלת, "עין התכלת"! ושוב, כל הענין של התכלת זה ויאמינו במשה עבדו! וכאמור, זה נקרא הזיכרון, ההתקשרות לצדיק. הצדיק נקרא: כל פעמים טוב – שעולה בגימטריא "תכלת" (חלק המילוי של תכלת: תו כף למד תו = קול – יש קול היוצא מן התכלת, כמבואר בספרי הקבלה. קול = ח פעמים טוב. נמצא שכל המילוי = חן פעמים טוב, סוד המלה בטחון אותיות "חן טוב". נמצא שתכלת בציצית היא מקור להתחזקות במדת הבטחון בנפש, "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". אם נשים את ה-ח בתוך הכל נקבל כחֹל, נמצא שתכלת במילוי עולה כחֹל פעמים טוב, גוון מיוחד של כחל שהוא הכי טוב, "טוביה גניז בגוויה", היינו שהוא כחול עמוק מופנם. הכחול מבריא ומיפה את העין, סוד "עין התכלת" שבציצית, "וראיתם אתו וגו'")! ואילו הצבע הלבן – זה "אור אין סוף" – הבלי גבול האמיתי! ידוע שאור = אין סוף ואם כן, לבן אין סוף = אור לבן (ר"ת אל) = 289 = "ברא אלהים" = טוב ברבוע! האור הלבן כולל את כל הצבעים (כשם שהאור אין סוף, שהוא אחדות פשוטה, כולל בעצמו, בבחינת "מציאות בלתי נמצאת", את כל הנבראים שעתידים לצאת), ולכן אור לבן = "ברא אלהים" = כל הצבעים יחד! התכללות הצבעים באור הלבן משתקפת בתכלת (שפנימיותו כל) ועולה כל  טוב כנ"ל)!

כאמור, ישנן הרבה שיטות איך להקביל את הצבעים לספירות – וזאת בגלל החידות האמיתיות שטבועות בתורת הצבע! לפי רוב המקומות בקבלה – ברור שאדום זה כנגד ספירת הגבורה! וכן, גם ברור שצבע צהוב (כלומר ירוק ככרכום) – זה כנגד ספירת התפארת! ואם כן, אלו ההקבלות המוסכמות על כולם: אדום בגבורה; צהוב בתפארת! לגבי ספירת החסד – לפעמים כתוב לבן. ספר הפרדס אומר שלבן ממש זה בכתר וממילא, הלבן שכנגד החסד זה לבן כחול!

חג"ת

לפי זה יוצא, שהלב נוקט בשיטת האומנים ולא בשיטת המדענים. וממילא, ג' צבעי היסוד כאן הם הכחול והאדום וצהוב – שלוש מידות הלב חג"ת, כנגד שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב!

נה"י

ישנה שיטה פשוטה מאד (זו כבר שיטה אחרת מאשר השיטה שהבאנו לעיל לגבי שבעת צבעי הקשת כנגד הז"ת על פי חכמת הצירוף) האומרת שהנצח הוא בין חסד לתפארת! ואם כן, מהו באמת הצבע שבין כחול לבין צהוב? הצבע הירוק! ואם כן, נשים את הירוק במקום הנצח! כאמור, ספר הפרדס הוא היחידי שחוקר את הצבעים ביחס לספירות – וכמעט שאינו אומר דבר על נצח והוד – בגלל שהדבר אינו מפורש בספר הזהר – שכאמור, בו הכל אלו פיתוחים של לבן ואדום.

לבן ואדום

נחזור – לפי הקבלה נמצאים כל הגוונים בין לבן לבין אדום! ולגבי נצח כותב ספר הפרדס – שזה יותר לבן ופחות אדום – ואילו הוד זה יותר אדום ופחות לבן. וכאמור, זה כל מה שיש לו לומר על נצח והוד! היות ונצח נוטה לצד ימין – לכן הוא יותר לבן ופחות אדום. לעומתו, הוד נוטה לצד שמאל – ולכן הוא יותר אדום ופחות לבן! ואם כן, אין כאן זיהוי של צבע ממשי.

ואם כן, עיקר החידה שלנו זה איך להשלים את הקבלת הנה"י – נצח, הוד, יסוד? כאמור, אנחנו מבינים שהחסד הוא כחול; התפארת הוא צהוב; והנצח שבין שניהם – צריך להיות ירוק! בשיעור קודם אמרנו שירוק זה צבעו של יוסף – ולכאורה זה צריך להיות ביסוד ולא נצח. ואכן, יש באמת שיטה אחרת האומרת שהירוק הוא ביסוד (על פי חכמת הצירוף הנ"ל). אבל לפי השיטה שאנו מסבירים כאן – ירוק הוא בנצח. והנה, אנחנו מחפשים שיטות מסתברות – בהן ישנו איזה הגיון טוב על פי נתונים קיימים שהרי, הגישה שלנו זה תמיד לפתח נתונים קיימים, ולהגיע לתמונה שלמה שאינה כתובה בשום מקום בפרוש! ואם כן, יש לנו כאן דוגמא טובה – של צבעים.

ירוק – שוב, הוסבר לעיל שישנה שיטה על פי חכמת הצירוף שבה הירוק נופל במקום ספירת היסוד (השרש ירק הוא תיקון קרי, ירק הפוך, השייך ליסוד כמובן). אך כאמור, כאן – ע"פ ההגיון הפשוט ביותר – הירוק צריך להיות בין החסד לבין התפארת – בין הכחול לבין הצהוב! כדי לפשר בין שתי דעות אלו – אפשר לומר ע"פ הכלל בספר הזהר: איהו בנצח – כלומר, היסוד, הזכר, עולה בנצח – הירוק עולה מהיסוד למקום ספירת הנצח!

כתום – בצד שמאל, בספירת ההוד – שמיקומה הוא בין האדום שבגבורה לבין הצהוב שבתפארת – שם נמצא הצבע הכתום!

ושוב, זאת השיטה הפשוטה ביותר – הנקראת: חמשת הצבעים של האומנות – שהסברנו בשיעור הקודם!

סגול – נשאר לנו הצבע הסגול שהוא באמצע – בין כחול לבין אדום. וזהו גם ההגיון הפשוט, שהרי הסגול הוא בין החסד לבין הגבורה. והנה, כאשר מדברים אודות שבעה גוונים הסגול מתחלק ל"תכלת" ו"ארגמן" כנ"ל!

כתיב חסר

נתבונן במילים כאן – שנכתבות בכתיב חסר – ולכולן יש גם משקל שוה! חוץ מהתכלת – לכל הצבעים יש משקל דקדוקי שוה: כחול, אדום, ירוק, צהוב, כתום – לכולם אותו משקל! ואם כן, כל המילים נכתבות בכתיב חסר: כחל = 58; אדום זה אדם = מ"ה = 45; צהב = מ"ה ﬩ ב"ן = 97 = מהיטבאל; ירק = 310 = יש = ש"י עולמות לכל צדיק וצדיק בעולם הבא; כתם = 460. כל הכתמים, כתמי דם – זאת תוצאה של קילקול וגם טבע בספירת ההוד: "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ", "כָּל הַיּוֹם דָּוָה"! ושוב, כל הכתמים אלו הכתומים – מצד ספירת ההוד! והנה: 58 ﬩ 45 ﬩ 97 ﬩ 310 ﬩ 460 = 970 = 10 פעמים צהב (= מהיטבאל)!

1820

אך כאשר כותבים את הצבעים בכתיב מלא אות ו: כחול, אדום, צהוב, ירוק, כתום – מוסיפים 30 ל‑970 ומקבלים שלמות של 1000 – 1000 אורות בדיוק! ובכל זאת, נכתוב זאת בכתיב חסר כדי שנוכל להגיע למספר הבא – שיותר חשוב מאשר 1000! לפי הסברה שהתכלת זה הצדיק – ה"כל טוב", מידת ההתקשרות לצדיק – נוסיף ל‑970 תכלת = 850 ונקבל 1820! מספר זה, 1820, הוא המספר הכי מכובד בתורה, 70 פעמים י‑ה‑ו‑ה – והוא מספר הפעמים המדויק שמופיע שם י‑ה‑ו‑ה בתורה! ושוב, זה נקרא "סוֹד י‑ה‑ו‑ה לִירֵאָיו" – סוד פעמים י‑ה‑ו‑ה! ושוב, 1820 זה מספר האזכרות של שם הוי' בחמישה חומשי תורה!

אזכרה, זכר – זאת התקשרות – ומתקשרים לדבר באמצעות השם שלו וממילא, כל פעם שמופיע שם הוי' בתורה – זאת התקשרות להוי' נותן התורה – "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ"!

יסוד

ואם כן, מעגל צבעים בן ששה צבעים הנכתבים בכתיב חסר: כחל, אדם, ירוק, צהב, כתם, תכלת – עולים בגימטריא 1820 = סוד ∙ י‑ה‑ו‑ה! מעגל הצבעים כאן הוא לפי האומנות – ג' צבעים ראשיים: כחל, אדם, צהב (= 200) – ג' צבעים משניים: ירק, כתם, תכלת (= 1620 = 770 ועוד תכלת, 850)! ארגמן ממש, שיותר אדום מאשר התכלת, זה בפרוש צבע המלכות – ונשאר במקום המלכות! מה שאמרנו קודם – שעל גבי הארגמן לובשים בגד כליל תכלת – במלכות – זה מאד מאד טוב, ע"פ קבלה, שמתוך ספירת היסוד, המשפיע – משפיעים דוקא לבוש חיצוני – תכלת – להגן על האשה, על המלכות – מפני יניקת החיצונים!

ושוב, מאד מתאים שהתכלת תבוא מהיסוד – לכסות את המלכות. וכאמור, הלבוש העצמי, הטבעי, של המלכות – הוא ארגמן!

שורש התכלת

וכאמור, בפסוק כתוב תכלת לפני ארגמן – ואומר ספר הפרדס – שקודם לובשת המלכות ארגמן – ומעליו לובשת המלכות את התכלת! ובכל אופן, שורש השפעת התכלת למלכות – בא מלמעלה! מדויק יותר, באותיות של קבלה: התכלת, שיוצא מהחלזון הימי – הוא יסוד אבא שמתלבש ביסוד ז"א! ושוב, ישנו סוד בקבלה שיסוד אבא, שזה מקור התכלת, מתלבש ביסוד ז"א – וממנו מושפעת התכלת למלכות! ואם כן, יתכן מאד שגילוי  צבע התכלת – הוא במלכות – ככתוב בספר הפרדס וכאמור, שורש צבע התכלת הוא ביסוד אבא!

נאמר בכתבי האריז"ל שאותו חילזון – הוא צדיק! ושוב, מקום אחד – מפורש בכתבי הקבלה – בזוהר ובכתבי האריז"ל – שהחילזון הימי שממנו מופק צבע התכלת – הוא הצדיק – והתכלת זה הזרע שלו!

שמן זית זך

כלומר, הדם של החילזון – זה הזרע של הברית! ואם כן, יש בזה מקור מפורש שהתכלת זה בסוד הצדיק יסוד עולם! דימוי נוסף לשפע המגיע מהצדיק: "שמן זית זך" – שגם הוא בא מיסוד אבא ליסוד ז"א. וכן, זה מתקשר מאד יפה לחג חנוכה והוא, שהשמן זית זך בקבלה – נשפע מיסוד אבא למלכות, לכנסת ישראל!

בן פורת יוסף

ושוב, החילזון כאן – זאת הופעת יסוד אבא ביסוד ז"א – שמזריע למלכות – את התכלת! על יוסף הצדיק כתוב: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף" – כאשר פורת זה אותיות פותר – היות שהוא פותר חלומות וכן פורת אותיות תופר! דומה לזה הוא הכתוב בגמרא ש"ארגמן" זה אורג מן! שוב, חז"ל דורשים את השם "ארגמן" – אורג מן. על דרך זה, בחוטי אריג התכלת – אפשר לראות את חוטי התפירה של יוסף הפותר-התופר – שתופר ומחבר עם חוטי התכלת – שהוא בעצמו מוציא מעצמו! וכאמור, כל זה על מנת לעשות לבוש – ודוקא לבוש חיצוני – לבת זוגו, לסוד המלכות!

מה זה צבע חום?

עד כאן ראינו – שיטה אחת של סידור הצבעים ביחס לספירות. שיטה זאת מאד הגיונית. בתשובה לשאלה: מה זה צבע חום? יש לומר שחום זה צהוב עמוק! וכן, ע"פ פשט בחכמת הצבע – חום זה רק צהוב – ואינו צבע בפני עצמו. לעומת זאת, בשיטה אחרת של סידור הצבעים – כן נייחד לצבע חום ערך בפני עצמו!

 

הספירות ופנימיות הספירות – ז' צבעים

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - ירוק		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - תכלת
	מלכות שפלות - ארגמן

רמז מחשמל

נסיים שיעור זה עם כמה רמזים – שבהם דברים מאד יפים בחכמת החשבון, "עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן"! ציטטנו בשיעור הראשון מספר הזהר ואמרנו שבתחילת הבריאה יש "חשמל" כאשר "חש – מל" זה העלם וגילוי – כמו חושך ואור! הזהר אומר, שמתוך החשמל המקורי יוצאים שני אורות, בזה אחר זה: אור לבן ואור אדום וכל הבריאה כולה – זה הכל לבן ואדום – הכל פיתוחים של לבן ואדום – וכל דבר בעולם זה הרכבים של לבן אדום –   כמה לבן יש בו וכמה אדום יש בו? כמו שכותב ספר הפרדס! וכאמור, לבן אדום יוצא מהחשמל – שכולל חושך ואור ביחד כאמור בגמרא בשבת: ברישא חשוכא  (חש) – והדר נהורא (מל)!

בראשית

הרמז הראשון: בראשית = חשמל ﬩ חשך ﬩ אור = 913! ואם כן, חשמל, שכולל יחד חשך ואור עולים יחד בְּרֵאשִׁית! אח"כ, החשמל שכולל את החשך והאור – מוציא אור לבן! והנה, אור לבן = "בָּרָא אֱלֹהִים" כנ"ל!

אור לבן

נחזור, בראשית = חשמל ﬩ חשך ﬩ אור! אור זה עדיין לא אור לבן, שהרי אור לבן זה מתחיל להיות צבע – זה ממוצע! מה "בָּרָא אֱלֹהִים"? ברא אור לבן. כידוע, אור לבן = "בָּרָא אֱלֹהִים" = 289 = טוב בריבוע!

אברהם

אמרנו קודם ש"בְּרֵאשִׁית" = י"א פעמים "אֶגְלֵי טָל" = 11 ∙ 83! אח"כ ממשיך הכתוב: "בָּרָא אֱלֹהִים" = אור לבן = טוב בריבוע! אור לבן – ר"ת אל כנ"ל – השם הקדוש של החסד, "חֶסֶד לְאַבְרָהָם". ואם כן, אברהם אבינו, איש החסד, הוא בחינת אור לבן! "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם" – "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם"!

"חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" – מדבר על היום הראשון של מעשה בראשית, שכנגד החסד, שעליו נאמר "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – וזהו שם א"ל ר"ת אור לבן – בגימטריא "בָּרָא אֱלֹהִים"!

אור אדום

אור אדם ﬩ אור לבן = 541 = ישראל, "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". איפה בתורה כתוב ישראל? בדיוק לפני "בראשית" – כלומר, בסוף התורה, "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" – "נעוץ סופן בתחילתן"! ואם כן, הסדר של התורה הוא: ישראל, בראשית, ברא אלהים – ועד לישראל – ועד בכלל! ישראל זה התפארת – הסיום של התורה – וזה החיבור של אור לבן ואור אדם! סיום זה לעיני, שתי עינים – אור לבן ואור אדם!

צהוב

על ישראל כתוב: אתם קרויים אדם – אדם זה אדום. מי זה ישראל? ישראל זה יעקב אבינו – התפארת! ושוב, זהו יעקב אבינו – שהתעסק עם שניהם ובירר את שניהם: "לבן הארמי – עשו האדומי"! ושוב, יעקב, ישראל – נתון בין לבן לבין אדום – ומה שבאמת באמצע, בין הלבן לבין האדום – זה הצהוב של יעקב – התפארת!

נחזור, הגימטריא אור לבן אור אדם = ישראל – זה פלא פלאים! כאמור, ההתחלה היתה: חשמל, חשך, אור = בראשית! אח"כ: "בָּרָא אֱלֹהִים" = אור לבן = טוב בריבוע! ולבסוף: אור אדם ﬩ אור לבן = 541 = ישראל! יש כאן גם סדרה ריבועית שלא נאריך בה כעת!

עד כאן החשבון היה טוב וממילא, כנראה שגם ההמשך יהיה טוב ואפילו עוד יותר טוב – נבדוק: "בָּרָא אֱלֹהִים" = אור לבן = טוב בריבוע! נכתוב זאת במילוי אותיות. אור – אלף, וו, ריש = 633; לבן – למד, בית, נון = 592! ובסה"כ: אור לבן (במילוי) = 1225! ואם כן, אור לבן = טוב בריבוע וכן, אור לבן במילוי אותיות גם הוא מספר ריבועי: 1225= יהודי בריבוע! ואכן, זאת תופעה לגמרי נדירה: שריבוע במילוי גם הוא ריבוע! כמו כן, 1225 הוא המשולש של 49 כלומר, סכום כל המספרים מ 1 ועד 49. הנקודה האמצעית של המספר 1225 היא "תרי"ג = 613"!

36 נרות

מהו חלק המילוי של "אור לבן"? 936 = 289 - 1225! ואם כן, 936 זה חלק המילוי, חלק הנסתר – של אור לבן. 936 = 36 פעמים י‑ה‑ו‑ה! ואם כן, מספר זה מכוון כנגד 36 הנרות של חנוכה שכל אחד מהם הוא "נֵר י‑ה‑ו‑ה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן"! ושוב, כל זה הוא החלק הנסתר של "בָּרָא אֱלֹהִים" = אור לבן"!

ברישא חשוכא

והנה, עד עכשיו החשבון היה "יותר טוב" – ומכאן אנו מגיעים לסיום שהוא כבר "הכי טוב": מה עוד קשור למספר 936? המספר הזה הוא בדיוק ערך הפסוק שכתוב בסידורים, שאותו יש לכוון לפני הדלקת נר חנוכה: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ י‑ה‑ו‑ה אוֹר לִי" = 936! כאמור, זה קשור לבעל תשובה, שמתחיל את התשובה שלו מהחושך ורק אח"כ מגיע לאור, "ברישא חשוכא והדר נהורא". וכן, כל הגאולה והנצחון על היונים מתחיל מגלות מלכות יון – "שהחשיכה את עיניהם של ישראל" ומסתיים בהדלקת אור נרות החנוכה – "שאינם בטלים לעולם"!

נחזור ונסיים: ל"ו פעמים י‑ה‑ו‑ה כנגד ל"ו נרות חנוכה, כנגד ל"ו צדיקים שבדור שמקבלים את פני השכינה בכל יום – שוה לפסוק: "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ י‑ה‑ו‑ה אוֹר לִי" = 936! בפסוק 6 מילים – נחלק 936 ל‑6 – ונמצא מהו הערך הממוצע של כל מילה בפסוק: 156 = 6 / 936! 156 = יוסף, הצדיק כלומר, שהערך הממוצע של כל אחת ממילות הפסוק הוא "יוסף"! וכן, כל יוסף = 6 פעמים י‑ה‑ו‑ה! כאמור, 936 הוא חלק המילוי, החלק הנסתר של הביטוי "אור לבן". אור לבן = טוב בריבוע = "בָּרָא אֱלֹהִים"!

אור לי

ראינו ש 936 = "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ י‑ה‑ו‑ה אוֹר לִי". מה זה "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ"? אני יושב בתוך הנפש הבהמית שלי! מי זה יושב בחשך, מי זה אני? האני, האגו – הוא הוא החשך. על זה כתוב בתניא שה"אני" של הבינוני, של הבעל תשובה – זאת הנפש הבהמית שלו. ואם כן, הוא יושב בחשך – אבל מרגיש שהוי' מאיר לו – זה ה"מל" הראשון של ה"חש מל מל"! הוי' מאיר לו כל כך עד ש"וַהוי' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי"! ושוב, "כִּי אַתָּה נֵירִי הוי' וַהוי' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" כלומר, ה"נֵר י‑ה‑ו‑ה נִשְׁמַת אָדָם", הנשמה האלוקית – אצל הבינוני והבעל תשובה – זה הוי': "נשמה שנתת בי טהורה היא". כלומר, הנשמה טהורה שנתת בי זה לא אני שהרי, אני יושב בחשך! כלומר, כאשר אני יושב בחושך – אזי הנפש האלוקית, "י‑ה‑ו‑ה אוֹר לִי"!

ובסופו של דבר, האור שהוי' נותן בי – הופך את החשך שלי – לאור גדול, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל"! ושוב, לא רק שהוי' יאיר לי בעודי בחשך – אלא "וַהוי' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" – שלבסוף יהפוך הוי' את החשך לאור גדול וגלוי!

עד כאן השיעור הרביעי בסמינר "אור וצבע".

סמינר – אור וצבע – ה' – ארבעה ראשי צבעים

בוקר טוב,

ארבעה ראשי צבעים

על הלוח מצוירות כמה בחינות של "ארבעה ראשי צבעים" שכנגד ד' אותיות הוי'. על סדר הצבעים הבסיסי – כנגד ד' אותיות שם הוי' – עדיין לא דברנו. ד' אותיות הוי' – זה כמו סדר ד' העולמות:

י    - עולם האצילות

ה   - עולם הבריאה

ו    - עולם היצירה

ה   - עולם העשיה

על ד' העולמות כתוב: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". בשמי ולכבודי – עולם האצילות; בראתיו – עולם הבריאה; יצרתיו – עולם היצירה; אף עשיתיו – עולם העשיה!

אמת

בהרבה מקומות, בפשטות, הקצוות של שם י‑ה‑ו‑ה הם שני הפכים! כלומר, הדרגה הגבוה של אות י, עולם האצילות, הוא "עולם האמת" ואות ה תתאה של עולם העשיה – העולם שלנו, הוא "עלמא דשיקרא"! מה זאת המציאות האמיתית? התגלות שהכל זה ה'! וממילא, כל מי שנמצא שם, עומד שם – בטל במציאות לה'!

שקר

מה שאין כן "עלמא דשיקרא" – שהמציאות שם בדיוק הפוכה. הכל נדמה שם ש"אני" – אני שם מרכז ההויה! וממילא, כל השאר נברא אך לשמשני – "בשבילי נברא העולם" – לגריעותא! ואכן, צריך לומר ביטוי זה גם למעליותא – אבל הנפש הבהמית עלולה לפרש זאת לגריעותא – הפוך מהכונה האמיתית!

ואם כן, לפי זה האצילות, אות י דהוי' – זה הלבן – הלובן, האור הפשוט. ואילו הפגם, עלמא דשיקרא, עולם העשיה התחתון – הוא השחור.

כתם שחור

ואם כן, יש למעלה לבן ויש למטה שחור. כתוב, שהמילה הראשונה "בְּרֵאשִׁית" היא צרוף אותיות "ירא בֹּשת" – שזאת היא "יראה עילאה". כלומר, זאת הבושה של הנברא לעמוד מול פני גילוי הבורא! מהי אם כן הבושה שלו? שנדמה לו שהוא כמו כתם שחור על גבי יריעה שכולה לבן! ושוב, המציאות שלי, בתור אגו, אגו נפרד מעצמות ה' – פוגמת בלובן העליון . אני כמו נקודת לכלוך, נקודה שחורה, על גבי הלובן העליון!

בהמשך, נדבר על המושג "חור שחור" – שאינו רק נקודה שחורה – אלא חור שחור בתוך הלובן העליון. ואם כן, יש קצה עליון שהוא "לובן", הוא "אצילות" – וכולנו, כל בני ישראל – אמורים להיות עם תודעה של "לובן". כלומר, אנחנו אצילים, "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכאמור, ישנה גם המציאות התחתונה, השחורה – שנקראת "עלמא דשיקרא"!

ד' צבעים

מה יש באמצע, בין הלבן לשחור? יש את ה"אדום" וה"ירוק" וכאמור, הירוק – או שהוא "ירוק ככרתי" (מה שאנחנו קוראים ירוק) או שהוא "צהוב" ובדרך כלל הוא צהוב! חוץ מהפשט של הקבלה, מה הן ד' אותיות י‑ה‑ו‑ה – הן גם הספירות: חכמה, בינה, תפארת, מלכות וכן גם ד' העולמות שזה עתה הזכרנו: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה! כמו כן, כתבנו על הלוח עוד שלוש הקבלות פשוטות מאד, כדי להתבונן על פיהן בנושא שלנו – ד' צבעים – לפי הסדר: לבן, אדום, ירוק, שחור.

אדום זה בינה, עולם הבריאה. על הבינה כתוב "מינא דינין מתערין". ואם כן, בינה, בתור מקור של התעוררות דינים – זאת מודעות נפרדת מה' כלומר, ראשית ה"יש"! ושוב, זאת ראשית הרגשת היש הנברא את עצמו – כדבר נפרד מן הבורא – נפרד מהלובן העליון!

אור אדום

ואם כן, זה כבר "אור אדום" כלומר, שהאור האדום הוא הראשון שמצביע ומתריע על זה שיש כביכול, מישהו אחר – חוץ מה'! ושוב, עולם הבריאה – זה כאילו שיש כבר נברא עם מודעות נפרדת!

אור ירוק

אח"כ ישנו כל מגוון הצבעים שיוצרים את התפארת, שכנגד עולם היצירה, אות ו דהוי', שהיא כללות כל המינים שעתידים להתפרט, להתגלות, להופיע, בעולם התחתון. המינים הם כמו "אבי טיפוס" – מה שנקרא בלשון הראשונים, מין לגבי איש (כלל לגבי פרט). למשל, ישנו מין ה"אריה", מין ה"נשר" וכו'. כלומר, כל המינים, כמינים מופשטים – הכל נמצא ומגוון בעולם היצירה. וכאמור, עולם היצירה הוא כנגד הצבע הירוק – הכולל את כל מגוון הצבעים!

שחור

כאשר כל זה יורד למטה, לעולם העשיה, אות ה תתאה דהוי' – ששם ישנה ממש הרגשת ניפרדות אצל כל נברא פרטי  – ואזי זה הופך להיות "צבע שחור"!

אדום ושחור

ואם כן, כאשר מכוונים את ד' הצבעים לבן, אדום, ירוק, שחור – כנגד ד' אותיות י‑ה‑ו‑ה – ישנו ודאי קשר בין אות ה עילאה (אדום) לבין אות ה תתאה (שחור) שעליהן נאמר: "הא בהא תליא"! הקשר בין שתי אותיות ה כאן הוא כפי שאומרים חז"ל לגבי דם (וכתמי דם), שצבעו אדום: "שחור, אדום הוא – אלא שלקה". ושוב, שחור – הוא בעצם אדום שלקה!

מכאן גם נוכל להבין מעט את הקשר בין הלבן והכחול. האדום והשחור – הם בצד שמאל ואילו הכחול והלבן הם בצד ימין! כלומר, הלבן זה כחול שהשתפר ואילו השחור זה אדום שלקה!

כחול ולבן

אחת הדוגמאות היא שכדי להלבין את הכביסה הלבנה –מוסיפים למי הכביסה "כחול כביסה"! ושוב, ישנו איזה קשר – שכחול עושה לבן. דומה הדבר לאיבר שנמצא בבהמה ונקרא כחל, "הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ" כלומר, הכחל (בלשון המשנה) זה העטין של הבהמה המחזיק בתוכו את החלב הלבן! ואם כן, החלב הלבן כאילו מתבשל בתוך הכחול. ובאותו הקשר בכביסה – שם הכחול מלבין!

ואם כן, כמו שהכחול מלבין – כך האדום, כאשר לוקה, משחיר! זהו שאמרנו שהאור האדום של עולם הבריאה זאת "ראשית הניפרדוּת" – אבל כאשר האדום לוקה ומגיע "לניפרדוּת מוחלטת" אזי הוא הופך להיות שחור!

ירוק

ואם כן, זהו הקשר כאן בין אות ה עילאה דהוי', אדום – לבין אות ה תתאה דהוי, שחור. כאמור, באמצע נמצאים כל הירוקים (כל שאר הצבעים שכולם נקראים ירוק) – וזאת, לפני שהאדום המקורי לוקה ומשחיר לגמרי!

י   - עולם האצילות   - לבן

ה   - עולם הבריאה   - אדום

ו    - עולם היצירה    - ירוק

ה   - עולם העשיה    - שחור

כאמור, זהו המבנה או המודל הפשוט ביותר של ארבע העולמות וארבעה הצבעים. שני הראשים, לבן ואדום – הם כנגד חכמה ובינה. ואכן, אם האדום אינו נפרד כל כך מהלבן – אזי השילוב ביניהם, כמו אבא ואמא שהם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – מגלה את היופי של הזיווג בין אור לבן ואור אדום – כפי שלמדנו בשיעור הקודם בספר הזהר: קודם יש חשמל ואח"כ יש "אור לבן, אור אדֹם" = ישראל!

בטול היש

ושוב, הלבן והאדום הם כנגד עולם האצילות ועולם הבריאה – בכלל. כלומר, כנגד המצב של עולם האצילות – שזה "בטול במציאות" וכנגד המצב האידיאלי של עולם הבריאה – שזה "בטול היש"! עולם הבריאה הוא "יש", הוא מרגיש את הישות שלו. אבל זה שהיש ירגיש שהוא מתהוה מחדש בכל רגע תמיד – מהאין האלוקי שמהוה אותו – זה המצב האידיאלי של הצבע האדום!

אדום שמח

ושוב, האדום מרגיש את עצמו יש – אבל הוא גם יכול להרגיש את ההתהוות התמידית שלו. ובמידה שהוא מרגיש את ההתהוות התמידית שלו – כך הוא "אדום שמח"! ואכן, כך כתוב בספר הפרדס – שאדום הוא צבע מאד משמח. והיכן, נמצאת השמחה? אמרנו שהשמחה היא באמא, בבינה: "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה"! ושוב, אם היש מרגיש את הבטול שלו לאין שמהוה אותו – זה נקרא בטול היש – אדום. לעומת זאת, בטול במציאות – לבן  זה מצב שהנברא אינו מרגיש את עצמו כלל! ושוב, המצב האידיאלי של הבינוני, שכן מרגיש את עצמו – זו שמחת האדום.

כאמור, בספר הפרדס כתוב בפרוש שצבע אדום מעורר אהבה ושמחה! האדום הטהור הוא כמו דם טהור. כידוע, יש דם טמא ויש דם טהור, כאשר עיקר הדם הוא טהור! ושוב, צבע אדום טהור הוא המעורר אהבה ושמחה! ואם כן, צבע אדום זה משהו מצויין – אבל אם האדום לוקה שזה על דרך "מינה דינין מתערין" – אזי הוא מידרדר ומשחיר עד שלבסוף נעשה שחור! וכאמור, השחור זה כבר בעולם העשיה שעליו נאמר "אַף עֲשִׂיתִיו"! "אף" זה מלשון "חרון אף" ולכן צבע אדום גם מסמל כעס. רתיחת הדמים זו מידת הכעס וזהו, שעל ידי "רתיחת הדמים" האדום לוקה.

הכעס, רתיחת הדמים – זה כמו לתת מלקות שאזי האדום לוקה. ושוב, על ידי הכעס של האדום הוא לוקה ומשחיר עד שלבסוף נעשה שחור!

נחזור, מהסדר הפשוט של ד' הצבעים שכנגד ד' אותיות הוי': לבן, אדום, ירוק (שאלו כל צבעי הקשת), שחור – עולים כמה דברים המקבילים לסדר זה. הראשון שבהם אלו הצבעים שבתוך העין – שכבר הוזכרו בשיעורים הקודמים.

א – ד' צבעי העין

י   - עולם האצילות  - לבן         - הרקע הלבן שבעין

ה   - עולם הבריאה   - אדום      -  נימים אדומים

ו    - עולם היצירה    - ירוק       -  כל צבעי העין

ה   - עולם העשיה    - שחור     - האישון השחור באמצע גלגל העין

ב – צבעי ד' המרות

המרות הן כנגד ראשי המידות של הנפש וגם של הגוף כלומר, מה שהכי קשור לבריאות הגוף אלו המרות:

י    - עולם האצילות  - לבן       - מרה לבנה

ה   - עולם הבריאה   - אדום     - מרה אדומה

ו    - עולם היצירה    - ירוק       -  מרה ירוקה

ה   - עולם העשיה    - שחור     -  מרה שחורה

ואם כן, כל הרפואה הקדומה התעסקה באיזון הנכון של המרות בגוף. כלומר, אם יש עודף או חוסר של מרה אחת זהו שורש של מחלה מסוימת וממילא, כדי שהגוף יהיה בריא ושלם ומאוזן – צריך לדאוג למלא את המרה החסרה! ושוב, לפי הרפואה המקורית הזאת – יש ארבע מרות בעלות ארבעה צבעים שונים: מרה לבנה – נמצאת בריאות; מרה אדומה – קשורה עם הדם ונמצאת בכבד; מרה ירוקה – נמצאת ב"כיס המרה" והיא מה שנקרא אצלנו מרה; מרה שחורה – נמצאת, שוכנת, בטחול!

חויית הצבעים

הסברנו אתמול שיש גורם נפשי וגם גורם רוחני – באבחנת ובחוויית הצבעים! ושוב, חוויית הצבעים, מבחינת הגברא, כוללת שני גורמים – גורם נפשי וגורם גופני – וכמובן שיש קשר ויחס ביניהם. כאמור, ישנם גם שני גורמים חיצוניים: סוג האור וכן צבעי הרקע! ואם כן, חוויית הצבעים של האדם כוללת גורם נפשי, מידה נפשית – וכן גורם הקשור עם מצבו הגופני של האדם! כך גם במושג הזה של "מרות" – כאשר כל מרה מצביעה על מצב נפשי וגם על מצב גופני!

ג – ד' סוגי אדם – ד' סוגי עור

ההקבלה השלישית מצביעה על משהו פשוט בעולם והוא, שאת סוג האדם, מין המדבר, ההומו ספיאנס בלעז – נוהגים לחלק לארבעה סוגי עור:

י   - עולם האצילות  - לבן       - אדם לבן – אדם שעורו לבן

ה   - עולם הבריאה   - אדום    - אדומי עור - אינדיאנים

ו    - עולם היצירה    - ירוק     -  צהובי עור - סינים

ה   - עולם העשיה    - שחור   -  שחורי עור - כושים

כמובן שישנה התכללות בין ד' סוגים אלה – אבל עצם התופעה של המנהג בעולם לחלק את האנושות לארבעה סוגים ע"פ צבע עורם: לבן, אדום, צהוב, שחור – אומרת דורשני! כלומר, זאת הצבעה מפורשת שיש כאן הקבלה ל‑ד' אותיות שם י‑ה‑ו‑ה! אם אדם הראשון הוא מלשון "אדום" – כנראה שהוא היה אינדיאני – שהם בעלי עור אדום! ואכן, זה מאד מתאים שצבעו של אדם הראשון – יהיה ממקור הצבעים, מאמא, בינה – שזאת בחינת אדום! אמנם, הצבע הלבן יוצא מהאור הפשוט – אבל הצבע העיקרי, כמו שהוזכר פעמים רבות, הוא הצבע האדום!

נסכם, הראנו כאן כמה הקבלות פשוטות לסדר הפשוט של ד' אותיות שם י‑ה‑ו‑ה – כנגד ד' הצבעים: לבן, אדום , ירוק, שחור! נחזור לנאמר ביתר פרוט:

לבן ואדום

הלובן המקיף את העין, הוא כמו ים המקיף את היבשה. הים שבעין הוא הלובן שבעין. בתוך הים יש חוטים, נימים אדומים – ולכן רואים אדום בתוך העין. על זה כתוב בפרוש בספרי הקבלה שכאשר מסתכלים בעין רואים את הלובן – אך מי שחש טוב רואה גם אודם מעורב בתוך הלובן. וממילא, עליו להתבונן בפסוק: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"!

הסתכלות בעין

על זה כתוב בפרוש שאת כל מצב נפש האדם, מצבו הבריאותי הנפשי – פגמים, עברות, מצוות – אפשר לראות בעיני האדם – כמו שגם אפשר לראות במצחו של האדם – למי שיודע לראות ולקרוא את המצח! ואכן, היום ישנה שיטה שלמה של איבחון רפואי גופני מתוך הסתכלות על העין. וכאמור, בקבלה ישנה חכמה מקבילה של איבחון נפשי – מתוך הסתכלות בעין. היות שהגוף והנפש הם שתי פנים של הויה אחת, בודאי שיש קשר בין מצבו הנפשי ובין מצבו הגופני של האדם!

עין הרע

ובכל אופן, המצב של לבן ואודם בתוך הלבן, בעין זה: "חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים [בתוך הלובן] כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! ואם כן, הלובן של העין הוא מקור הסליחה וממילא, גם בנפש יש סליחה כמו: "סלח, מחל, כפר" – לסלוח למי שפגע בך! מהיכן באה התופעה של "עין הרע"? אדם מקפיד, או יש לו קינאה על מישהו, הוא כועס על מישהו או עוין אותו, מלשון עין – כל זה בא מהאודם – ולכן צריך שהאודם יתבטל בתוך הלובן! ואזי, האדם מוותר, סולח, מוחל!

עין טובה

ושוב, הלובן בעין – זה מה שנקרא "עין טובה". מאמר מפורסם בחסידות בא לענות על השאלה: מדוע לאדם שתי עינים ולא די לו בעין אחת? ומסבירים שהעין הימנית זה בשביל להסתכל טוב על הזולת, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – אהבת ישראל! העין השמאלית היא כדי לבקר את עצמך, להסתכל ביקורתית על עצמך! ואכן, ה"אודם" כאן, הוא כמו "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" כלומר, האדם צריך להתרגז על עצמו – להרגיז את הטוב שבו על הרע שבו!

עין יפה

ככל שהנשמה היא "נשמה כללית" שיש לה תפקיד לגבי הדור הנוכחי, לגבי הכלל – כמו משה רבינו בדורו – כך לפעמים עליה לקצוף על בני הדור, שהם כחלק מעצמו – "הנשיא הוא הכל"! ושוב, להוכיח מישהו – זה רק כאשר אתה מרגיש אותו ממש כחלק מעצמך שהרי הביקורת אמורה להיות רק לגבי עצמי – ולא לגבי זולתי! כאמור, על החבר צריך להסתכל בעין יפה ורק ללמד עליו זכות: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"!

תגיע למקומו

ה"שפת אמת", הרבי מגור – אמר שהיות, ואי אפשר אף פעם להגיע למקומו של החבר – ממילא, אי אפשר אף פעם לדון אותו! ובכל אופן, מזה שכתוב "עד שתגיע למקומו" משמע שישנה מגמה לנסות להגיע למקומו. אמנם, יתכן ויש כאן מצב של "עד ולא עד בכלל" כלומר, כמה שתנסה להתקרב – אף פעם לא תדביק אותו ממש, אבל זה שכתוב "עד שתגיע" סימן שישנה מגמה להגיע למקומו! תנסה להגיע למקומו – ואם היית יכול להגיע – היית יכול גם לדון אותו! וממילא, אם אף פעם לא תגיע – לא תוכל אף פעם לדון אותו. וכאמור, ישנה מגמה לנסות להגיע למקומו של חברו!

הוכח תוכיח

יש לזה כמה פרושים בחסידות. פרוש אחד אומר שעד כמה שאתה מתקרב, יותר ויותר, כך באמת תוכל גם להגיע. כלומר, אתה רוצה לדון אותו חזק, קשה – אבל ככל שאתה מתקרב כך אתה רואה באור אחר, אותו ואת מעשיו, ואזי הדין בעצמו מתמתק! לו יצוייר שאתה אכן מדביק אותו – אזי הוא היה נכלל בך עצמך – ואחר כך "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" – קודם תוכיח את עצמך – ואח"כ תוכיח את זולתך – כפרוש הבעש"ט!

כלומר, אי אפשר להוכיח ולהדביק את החבר באור פנימי – אלא רק באור מקיף. אפשר לכלול את החבר שלך באור כללי שמקיף את שנינו ביחד. אפשר להכנס עם החבר תחת חופה, לכרות איתו ברית – כמו ברית נישואין! ואזי, כאשר יש מקיף אחד – שמקיף על שנינו – ואני רואה אותו כחלק מעצמי! על זה כתוב: "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

המתקה

מסביר הצמח צדק לגבי מצוות "אהבת ישראל" – שישנו אור אחד מקיף את שנינו וממילא יש לנו "אני משותף" – ואז התוכחה היא תוכחה בונה! כאשר יש ביקורת בונה – האדום משמח – כמו שיוסבר בהמשך. אבל כאשר הביקורת, ההוכחה, אינה בונה אזי – האדום, הדין – צריך להתבטל ולהתמתק בתוך הלובן! ושוב, עדיף לו להתבטל בלובן – מאשר לבלוט בפני עצמו – שאזי זה עין רעה, בולטת – שזה מצב שלילי ביותר! ואם כן, זה היה ההסבר לגבי הלובן והאודם שבעין.

בהמשך, מתקרבים לבת עין – וקודם פוגשים את צבע העין, הירוק של העין שזהו שם כללי לכל הגוונים! כל גוון מראה, ע"פ הקבלה, על תיקון. למשל, כתוב שעל בעל עינים ירוקות (ככרתי) לתקן בנפשו את הכריתות שיש בתורה!

בת עין

ושוב, כתוב בקבלה שאם עיניך ירוקות (ירוק ככרתי) – זה תיקון "כרת". ואם כן, כל צבע מצבעי העינים – מראה גם על תכונה וגם על תיקון כלומר, מה אמור להיות תיקונו של אותו אדם! כאמור, עד כאן דברנו שבזהר נכתבו ג' ראשי הצבעים לבן, אדום ירוק – כנגד אות "ש" של שבת – וכן הראש הרביעי – "בת" של שבת – הבת עין שבאמצע העין שצבעה שחור – ומשם יוצא האור!

בי נשבעתי

הלשון הנאמר בסוף עקדת יצחק (ומופיע עוד שלש פעמים בנביא, פעם אחת בישעיהו ופעמיים בירמיהו) "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי" ("בי נשבעתי נאם הוי'" = 961 = אל ברבוע = אברהם שרה יצחק, וכנודע ש"וילכו שניהם יחדו" = שרה, ללמד שהיחוד של אברהם ויצחק, סוד העקדה, נעשה מכוחה של שרה אמנו.

שבת עין

בירמיהו כתוב פעמיים "בי נשבעתי נאם הוי'", אך בישעיהו כתוב "בי נשבעתי יצא מפי צדקה" = 1274 = 49 פעמים הוי' = 7 פעמים יעקב = נשבעתי, לב פעמים הוי', ועוד 442 = טוב פעמים הוי' – לב טוב פעמים הוי') – המילה נשבעתי מורכבת מאותיות : שבת עין! נשבעתי = ארץ ישראל וממילא, זה הקשר בין שבת, היום הקדוש לבין ארץ ישראל – היא ארץ הקודש! וכן, כל גווני העין של הקב"ה בעולם, במקום – זאת ארץ ישראל. כתוב שעם ישראל הוא "בבת עינו של הקב"ה"! וידוע ששבת במימד הזמן – זה כמו ארץ ישראל במימד המקום!

תפארת

כאשר מדובר על כל גווני העין של הקב"ה בעולם – הכונה היא לספירת התפארת. תפארת, פאר, זה יופי של ריבוי גוונים והרמז בזה הוא מילוי אותיות המילה תפארת: תיו פא אלף ריש תיו! שתי אותיות ת הן הראש והסוף של המקום: תיו ﬩ תיו = 832 = ארץ ישראל, המקום הקדוש! וכן מידותיה של ארץ ישראל הן "ת' פרסה על ת' פרסה"! הפנימיות של תפארת אלו אותיות פאר: פא ﬩ אלף ﬩ ריש = 702 = שבת! וכאמור, שבת היא פנימיות הזמן – הקודש של הזמן!

בת עין

כאמור, השחור שבעין, בת העין, המלכות – היא בחינת דוד ואילו הלבן והאדום והירוק שבעין – הם בחינת האבות, אברהם יצחק ויעקב, שכנגד חסד, גבורה, תפארת! ושוב, השחור שבעין, בחינת דוד, שחור כעורב: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים" – זאת ה"בת עין"!

ד' צבעי העין

י   - עולם האצילות  - לבן         - הרקע הלבן שבעין

ה   - עולם הבריאה   - אדום      -  נימים אדומים

ו    - עולם היצירה    - ירוק       -  כל צבעי העין

ה   - עולם העשיה    - שחור     - האישון השחור באמצע גלגל העין

איפה התכלת?

כלל ופרט

למדנו שירוק, בלשון חז"ל, מתייחס לכל מגוון הצבעים וזה בגלל שאות ו של שם הוי' הוא ו"ק, ו' קצוות כלומר, יש לו הרבה בחינות שונות. ושוב, אדום – זה צבע אחד, צבע כללי. לבן – זה עוד יותר כללי כלומר, זה כלל שכולל אור וצבע ביחד! ואם כן, הכלל של צבע הוא "אדום" ואילו הפרוט של צבע הוא "ירוק"! וכאמור, גם בשם הוי' הריבוי הוא אות ו – ו' קצוות. שם פרוט ו' המדות – אותיות דמות כלומר, פרוט של כל דמות בפני עצמה! אח"כ, באה אות ה תתאה דהוי', הסוף, המלכות – ה"בת עין" שצבעה שחור! ואם כן, בתוך העין ישנו הפרוט של כל הצבעים – זה הטבע של העינים – כל אחד לפי צבע העינים שלו.

תכלת

השאלה היא: איפה נמצא צבע התכלת? אולי התכלת זה אחד מצבעים אלו? והנה, ספר הפרדס מחלק, מונה, בעין שבעה צבעים – ואומר שצבע התכלת, שהוא הצבע הסודי, כמו שהוסבר פעמים רבות – זה בבת עין, זה נמצא בשחור של העין! וזהו, שמכל שאר הצבעים – התכלת מתחברת, מתקרבת, מתקשרת – עם השחור! לעיל הוסבר שסוד התכלת הוא סוד המעבר מיום ללילה, מאור לחשך, מלבן לשחור, משחרית לערבית, סוד הממוצע המחבר. והוא סוד שקיעת החמה, דמדומי החמה, 'טבילת' השמש בים הגדול (ששם החלזון), סוד "קרן זוית" (בחינת אין שבין יש ליש), סוד האמונה "במשה עבדו". היות שהשקיעה 'שואפת' לחשכת לילה לכן התכלת מתחברת בעיקר לשחור (רק שבשחור עצמו רמוזה לשון שחרית, זריחת הבקר, שדומה ולא זהה, לשקיעת הערב), בערבית. והרמז: הממוצע של תכלת שחור הוא ערבית!

תכלית

והנה, לפי קביעה זאת – אם התכלת היא תכלת של קודש, כמו חוט התכלת של הציצית, של בגדי הכהונה וכו' – אזי השחור בעצמו הופך להיות קודש קודשים. כלומר, כאן זה כבר לא צבע שחור של נפרדות גמורה אלא, שחור של "לעשות דירה לו יתברך – בתחתונים" – שזאת תכלית כוונת מעשה בראשית! ושוב, תכלת זה לשון תכלית. והיכן נמצאת התכלית? בשחור, בסוף, בעולם העשיה!

נהורא תיכלא

את אחד השיעורים הבאים נקדיש לענין הנר – שבו יש בכללות שני אורות: א – אור פנימי שנאחז בפתילה; ב – אור חיצוני שמקיף את האור הפנימי. והנה, בלשון הזהר, נקרא האור הפנימי שנאחז בפתילה בשני שמות: "נהורא אוכמא" – אור שחור וכן נקרא בשם "נהורא תיכלא" – אור תכלת! ושוב, מה זה צבע התכלת ביחס לנר? זה הצבע של האש הפנימית שבנר – שנאחזת בפתילה ומכלה אותה – תכלת לשון כיליון ואכילה! החלק של אור הנר שמכלה את הפתילה – הוא ה"נהורא תיכלא" – שכאמור, נקרא גם "נהורא אוכמא".

נהורא אוכמא

ואם כן, רואים שבמציאות של הנר – השחור והתכלת זה היינו הך! או אם רוצים לדייק לפי סגנון הפרדס: רואים את התכלת בתוך הרקע של השחור. ושוב, יש איזה רקע שחור – אבל הצבע שכביכול מזדקף ועולה מתוך הרקע הזה – הוא צבע התכלת (כמו החלזון העולה מהים השחור, סוד ההתהוות יש מאין – חלזון = מאין)!

כיליון

נחזור, בדרך כלל יש בנר אור שחור בפנים – ואור לבן, "נהורא חיורא", בחוץ. באורו הלבן של הנר ישנם כמה גוונים – כמו שיוסבר בהמשך. וכאמור, בזהר קוראים לאור העליון "נהורא חיורא" (אור לבן) על גבי "נהורא אוכמא" (אור שחור) – שבפרוש גם נקרא "נהורא תיכלא" (אור תכלת) מלשון כיליון – שמכלה את הפתילה! ישנן כמה מדרגות של "כיליון": כיליון של "ביטול היש"; כיליון גמור של "ביטול במציאות". כמו כן, אם "האדום המשמח" (דמדומי חמה) חווה את חויית ביטול היש – ממילא, יש גם בו נקודת תכלת! ושוב, בתכלת יש כח לכלות – כח שיכול להיות רע ויכול להיות טוב. יש לכלות שזה רע, דין קשה – כאשר מאבדים, משמידים, מחסלים משהו. אבל, יש כיליון שזאת תכלית הכוונה!

ביטול היש

כלומר, תכלית הכוונה זה ביטול, ביטול היש – ביטול ישותו של האדם – זה הכיליון הקדוש! "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". "וַיְכַל אֱלֹהִים" – שם אלוקים כלה. כלומר, "אֱלֹהִים" בגימטריא "הטבע" – שהוא פועל את היש – הוא חווה כיליון של קדושה ביום השבת קודש! וכאמור, זאת פעולת התכלת – התכלת של הקודש! התכלת פועלת בנפש "כלות הנפש" בגימטריא "יציאת מצרים", ולכן גם בקידוש של ליל שבת אומרים "זכר ליציאת מצרים".

והנה, לכל נושא כאן יש הרבה פרקים – והיה זה עוד פרק בסוד הצבעים שבתוך העין – שכנגד ד' אותיות שם הוי'!

צבעי ד' המרות

כאמור, המרות הן כנגד ראשי המידות של הנפש וגם של הגוף כלומר, מה שהכי קשור לבריאות הגוף אלו המרות:

י   - עולם האצילות  - לבן      - מרה לבנה

ה  - עולם הבריאה   - אדום    - מרה אדומה

ו   - עולם היצירה    - ירוק     -  מרה ירוקה

ה  - עולם העשיה    - שחור   -  מרה שחורה

המרות כאן זה כמו המידות שאדמו"ר הזקן מתאר אותן בפרק א' של ספר התניא – שהן גם לפי ד' היסודות:

י – מרה לבנה – כנגד יסוד הרוח שבריאות. מיסוד הרוח באות המידות של הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים. כלומר, בספר התניא הוא מתאר מידות של הנפש הבהמית, מידות שליליות. לפי זה יוצא שהצבע הלבן, כאשר הוא לבן טוב – הוא אמור לפעול לתיקון המידות השליליות האלה! וממילא, גם בגוף, הצבע הלבן הוא תיקון הריאה. ושוב, הלבן בנפש צריך לתקן את כל מה שקשור ליסוד הרוח.

ה – מרה אדומה – כנגד יסוד האש! בתניא אומר אדמו"ר הזקן שיסוד האש בנפש זאת גאוה וכעס! וממילא, בגוף זה קשור לכבד (לשון כבוד) – כאשר התיקון הוא על ידי אור אדום (אדום שמח).

ו – מרה ירוקה – כנגד יסוד המים! "מים מצמיחים כל מיני תענוג"! ואם כן, הצבע הירוק – וכל התת צבעים הקשורים איתו – הכל כנגד תאוות! ואם כן, כל התאוות שבנפש – תיקונן על ידי הצבע הירוק!

ה – מרה שחורה – כנגד יסוד העפר ששם העצבות והעצלות, בלשון ספר התניא. ואם כן, התיקון של מידות רעות אלו הוא על ידי האור השחור הטוב, השחור הקדוש – מלשון לשחר, לבקש: "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"! לשחר כאן זה על דרך "יגעתי ומצאתי תאמין" כלומר, היתה כאן יגיעה ומתוך כך המציאה היא אמיתית. אבל, כאשר המצב הוא "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" אזי המציאה אינה אמיתית אלא דמיונית!

ואם כן, "מְשַׁחֲרַי" זה לשון יגיעה ולשון געגועים. געגועים אדירים ויגיעה קשה – למצוא את המבוקש האלוקי! הזמן שבו מקיימים "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" הוא בתפלת שחרית, שבה מאיר הרשימו של השחרות הטובה שלפנות בקר, "אילת השחר" (המבשרת את גאולת אור היום). וכאמור, זהו הטוב שבשחור. למה תלמידי חכמים מתלבשים בשחור? בגלל שזה מראה על יגיעה קשה בתורה – "יגעתי ומצאתי תאמין". ואם כן, זהו גם תיקון מיניה וביה – שהרי כתוב שרוב תלמידי החכמים – הם בעלי מרה שחורה – זה כלל גדול! ושוב, התיקון זה השחור הטוב. וכן, לפי רפואת הדומה בדומה של ההומפטאיה – התיקון הוא מיניה וביה – שאם הליקוי הוא בשחור – צריך גם לתקן בשחור! כמובן שיש גם שיטה הפוכה שהתיקון הוא על ידי הצבע המשלים.

נסביר, הרפואה הרגילה אומרת שאם יש ליקוי בצבע מסוים – צריך לתקנו על ידי הצבע המשלים. לעומת זאת, רפואת ההומופטיה טוענת שעיקר התיקון הוא "מיניה וביה" כלומר, מי שלקוי בשחור (שחור זה מרה שחורה) תיקונו נמצא גם בשחור, בשחור הטוב: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". ושוב, השחור הטוב בעבודת הנפש זה: "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"!

שחרית

מה זה שחרית? שחרית זה לצאת מ"שחור לאור" – לצאת מהלילה ליום. מהו הסימן של זמן קריאת שמע של שחרית? מתי מגיע הזמן לקרוא קריאת שמע בשחרית? יש בזה כמה דעות – ובהן דעות הקשורות עם הבחנה בין צבעים: "מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי". ואם כן, בשתי הדעות מדובר על התכלת. דעה אחת אומרת להסתכל בציציות ולהבחין בין הפתיל תכלת לחוטים הלבנים. ואם כן, ברגע שיש די אור בחוץ ואתה יכול להבחין בין תכלת ללבן – אז הגיע הזמן קריאת שמע של שחרית.

ירוק ככרתי

"רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתי". איבחון זה דק יותר מאשר "בין תכלת ללבן". זה אחד מן המקורות למה שאנו קוראים: "ירוק ככרתי". ושוב, תכלת וכרתי – דומים יותר אחד לשני מאשר תכלת ללבן – וזהו שאומר רבי אליעזר שעד שאי אפשר להבחין בין תכלת לכרתי, עדיין לא הגיע הזמן לקרוא קריאת שמע של שחרית. כלומר, אי אפשר לייחד את הוי' בשחרית, באור היום הגדול – וזהו שבאו התלמידים בהגדה של פסח ואמרו להם: רבותינו, כבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! כלומר, מיד כשהאיר להם הבוקר, מוחין דגדלות – זאת ההבחנה בין תכלת לכרתי!

הבוקר אור

מוסבר בקבלה, ומובא גם בספר הפרדס שבעיקר מפרש את ספר הזהר,  שפשט ההבחנה בין תכלת לכרתי – זה שהתכלת נעשה כרתי! ואם כן, זהו מקור מפורש לנאמר שרק בעשור האחרון – מתחילים המדענים להסביר איך צבעים משתנים. ומוסבר שאור הבוקר פועל שהתכלת של הלילה – הופך להיות כ"כרתי" בבוקר כלומר, ה"שחור" ="הַבֹּקֶר אוֹר"!

ואם כן, יש כאן מהלך של עליית השמש, בקיעת האור מתוך החושך עד ש"הַבֹּקֶר אוֹר" – ואז הגיע הזמן לקרוא קריאת שמע של שחרית! אתמול הסברנו שצבע תכלת זה "התקשרות לצדיק" ואילו צבע לבן זה "התקשרות לאין סוף". לפי זה אולי אפשר לומר ש"כרתי" זאת התקשרות לעם ישראל, ל"כנסת ישראל" – ואולי גם לארץ ישראל – שהרי ירוק ככרתי זה צבעם של הצמחים היוצאים ועולים מן הארץ! וכן, בכללות זאת גם התקשרות לנשמות שנקראו "דשא ועשב וצמח האדמה"! ואם כן, יש צבע ירוק ככרתי – ועד שצבע התכלת יהפוך להיות כרתי – עדיין לא הגיע הזמן לקרוא קריאת שמע של שחרית!

היתה זאת דוגמא מצוינת – לראות שתכלת קשורה עם שחור – וירוק ככרתי היא המדרגה שלמעלה מהשחור, כנגד אות ו דהוי'! כזכור, אנו מדברים כאן על צבעי המרות והקבלתן לד' אותיות שם הוי':

י   - עולם האצילות  - לבן      - מרה לבנה

ה  - עולם הבריאה   - אדום    - מרה אדומה

ו   - עולם היצירה    - ירוק     -  מרה ירוקה

ה  - עולם העשיה    - שחור   -  מרה שחורה

ושוב, השחור זה במלכות, בלילה ואילו ירוק ככרתי זה ביום שהרי, אותיות ו"ה דהוי' זה כנגד יום ולילה – מידת היום ומידת הלילה!

שחור

ואם כן, ברגע שהתכלת, שזו מידת לילה – נעשה ירוק ככרתי – אזי זו כבר מידת יום – עולם היצירה. אם זה נעשה לבן – זה כבר יותר מיום – זה כבר "יום אחד" ושייך לעולם האצילות! ושוב, רק יום לעומת לילה – מידת יום לעומת מידת לילה – זה מתכלת לכרתי! לפי זה מה זה שחרית? שהשחור בעצמו מאיר! כלומר, על ידי התכלת והירוק ככרתי – השחור הופך להיות אור – אור של בוקר!

מידת יום

וכאמור, שחר זה לשון לשחר ובוקר זה לשון לבקר! כלומר, היכולת לאבחן את המציאות – זה בוקר! ואם כן, גם שחר וגם בוקר הם לשונות של אור והאור נותן לך אפשרות להבחין בין ממדים שונים בתוך המציאות.

מידת לילה ויום

למשל, בתפילין של ראש ישנה חלוקה לארבעה בתים ואילו בתפילין של יד הכל כלול בבית אחד! וזהו שתפילין של יד – זאת מידת לילה עדיין – מלכות. כתוב בפרוש בקבלה שתפילין של יד זה כנגד המלכות, "מידת לילה" – ושם אי אפשר להבחין. לעומת זאת, תפילין של ראש זה "מידת יום", מוחין ולכן שם יש הבחנה בין פרשה לפרשה. כלומר, כל פרשה בבית נפרד! ושוב, הבחנה שייכת למוחין, לראש דוקא!

ד' אברים

הריאה והטחול

ואם כן, דיברנו עוד קצת על המרות וצבעיהן. קודם דיברנו על העין והצבעים המתגלים בה. לא דברנו על אברים, ריאה וכו'. רק נאמר ווארט מפורסם של רבי נחמן שאמר: אני הריאה של עם ישראל – וממילא, אני המרה הלבנה, עולם האמת – ויש לי מתנגד אחד שעוין אותי מאד מאד והוא הטחול של עם ישראל – המרה השחורה, עולם הזה, "עלמא דשיקרא"! הריאה, הכבד, כיס המרה, הטחול – אלו הם ד' האברים שכנגד ד' ראשי הצבעים!

טחול שוחק

מפורט בקבלה שלכל חודש מחודשי השנה יש חוש מיוחד וכן איבר בגוף המנהיג את אותו חוש. והנה, הטחול מנהיג את חוש הצחוק – הוא החוש של חודש אדר! כלומר, ה"מרה שחורה" הופכת להיות מקור של צחוק! ואכן, חז"ל לא אומרים "טחול בוכה" אלא אומרים "טחול צוחק"! ושוב, הטחול הוא איבר המנהיג של פורים. והנה, צריך באמת לחבר בין הצבעים לבין פורים – לחבר בין חנוכה ופורים. והנה, מרה שחורה = "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ" = "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר", ברישא חשוכא והדר נהורא!

מגילת אסתר

בחנוכה אנו מדברים על אור וצבע – אך היינו יכולים לעשות חלוקה נוספת והיא – שבכללות, חג חנוכה זה אור ואילו חג פורים זה צבע! ושוב, אנו מסבירים איך שבחנוכה יש המקור של האור והצבע – אבל היות ש"אור וצבע" זה אבא ואמא, זה שמן ויין אזי ממילא, שמן זה אור ואילו היין האדום זה צבע! ואכן, כל הצבעים כתובים במגילת אסתר – גם בתחילתה וגם בסופה! בפרק א', מיד בתחילה כתוב: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". חור – לבן; כרפס – ירוק ככרתי; תכלת – זה תכלת – אלו ג' יסודות כמו במדע.  בוץ – לבן; ארגמן – שנוטה לאדום.

והנה, צריך באמת להבין מהו ההבדל בין חור לבוץ – שהם שני סוגים של לבן! מענין מאד, שהרי חור זה חלק מהמילה "שחור" – וכן, זה מזכיר את הביטוי שהזכרנו קודם: "חור שחור".

חור שחור

נסביר קצת מה זה "חור שחור" בחכמת הצבע. כאמור, הצבע השחור סופג את כל הצבעים המרכיבים את האור שנופל עליו – ולכן הוא שחור! כלומר, הוא על דרך "חור" שבולע את הכל. כך מסבירים את המושג "חור שחור" בפיזיקה: נקודה בתוך היקום ש"כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן"! כל מי שמתקרב לשם נבלע בתוך החור השחור – שאין דרך לצאת ממנו! ושוב, חור שחור בפיזיקה – זאת נקודה ביקום שבולעת את כל מי שמתקרב! וכאמור, כל מי שנבלע שם (כל נברא הוא צבע) אינו יכול לצאת משם.

יתרון האור

ואם כן, כל שחור הוא בחינת "חור שחור". וכאמור, הפרוש של "חוּר" זה לבן חיור (אותיות חור) – וזה מחזיר אותנו לפסוק: "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי" כלומר, השחור הופך להיות לבן. או בסיגנון אחר: ה"חוּר" בתוך השחור – זה "יתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"! כאמור בשיעורים קודמים – זאת בחינת בעלי תשובה. ושוב, עיקר הבחינה של בעל תשובה זה האור שיוצא מהחושך – כמו בנר, נהורא חיורא שיוצא מהנהורא אוכמא!

האות הגדולה הראשונה במגילת אסתר זאת אות ח של "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן וגו'". אות ח רבתי זאת – מהוה גם את הקשר בין חנוכה לבין פורים. אחר כך, לקראת סיום המגילה, יצא מרדכי מלפני המלך: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"! וכאמור, במגילת אסתר מצאנו, גם בתחילה וגם בסופה, את כל מיגוון הצבעים. ואם כן, כאשר מקיימים בפורים את המצוה של "חייב אינש לבסומי בפוריא עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – אזי הוא אינו יודע להבחין בין שחור ללבן וממילא, הוא רואה את כל מיגוון הצבעים, את כל הצבעים שיש בעולם – וזה לבטח משהו מוחשי מאד – למי שהתנסה בזה!

נחזור, היחס בין חנוכה לבין פורים זה בכללות היחס שבין חכמה לבינה וכמובן, אצלנו זה יחס בין אור לצבע! בחנוכה, חג האור – זה המקור של שני המושגים אור וצבע – אבל בפרטיות חנוכה זה אור ואילו פורים זה צבע!

ד' סוגי אדם

כאמור, את סוג האדם, מין המדבר, ההומו ספיאנס בלעז – נוהגים לחלק לארבעה סוגי עור:

י   - עולם האצילות  - לבן       - אדם לבן – אדם שעורו לבן

ה   - עולם הבריאה   - אדום    - אדומי עור – אינדיאנים

ו    - עולם היצירה    - ירוק     -  צהובי עור – סינים – (ירוק ככרכום)

ה   - עולם העשיה    - שחור   -  שחורי עור – כושים

רבי מאיר

והנה, ישנו קשר הדוק ביותר בין עור עם עין לבין אור עם אלף, כאשר היחס הכללי ביניהם הוא שאות א היא הפנימיות של אות ע! אומרים חז"ל שבספר התורה של רבי מאיר כתובה המילה "עור" בפסוק "וַיַּעַשׂ הוי' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" – באות "אלף", "אור" – ולא באות "עין", "עור"! כידוע, רבי מאיר נקרא על שם "שמאיר עיני חכמים בהלכה". וכן אומרים חז"ל: "שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו".

ואם כן, עור עם אות א, אור – זה התיקון של חטא אדם הראשון. הסברנו, שאדם הראשון נקרא אדם – מלשון אדום. "וַיִּיצֶר הוי' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" – גם אדמה זה מלשון אדום! כמו כן, הזכרנו בשיעורים פעמים רבות את המילה, המושג, חשמל – והסברנו שה"חשמל" זה המקור של הכל (כמובא בספר הזהר).

כמה צבעים

השאלה שנשאלה היא: כמה צבעים ניתן לראות בעין? רמז חשוב מאד בכתבי האריז"ל, שעדיין לא הזכרנו – אומר שהמילה "חשמל" = 378 = מיני צבעונים! כמו כן, אמרנו שיש בתנ"ך המושג "שְׁלַל צְבָעִים" – שלל = 360 מעלות – כמעגל שלם של צבעים! לגבי התחשים יש מאמר חז"ל שאומר באופן מפורש שבתחשים היו שס"ה = 365 גוונים, "ססגונא"! נאמר בקבלה שיש עוד 13 צבעים! והנה, בין 360 ל‑365 יש תוספת 5 צבעים. בין שס"ה = 365 לבין חשמל = 378 – ישנה תוספת של 13 צבעים!

מיני צבעונים

ואם כן, לפי קבלת האריז"ל ישנם חשמל = 378 צבעים וזאת גם הגימטריא של הביטוי "מיני צבעונים"! ושוב, התשובה לשאלה: כמה "מיני צבעונים" יש? היא – כמו הגימטריא של הביטוי "מיני צבעונים" = 378!

מלבוש

כיצד קשור המושג חשמל ל"אדם הראשון"? כאמור אדם הראשון נקרא "אדם" מלשון אדום. והנה, עורו של אדם הראשון לפני החטא – בעצם היה אור עם אות א – והוא היה סוד ה"חשמל" = 378 = מלבוש! עור עם אות ע – הוא המלבוש של הגוף. וכאמור, המלבוש הראשון של גוף אדם הראשון – היה חשמל כלומר, כולו היה יצור חשמלי! ושוב, הוא נברא אדום – אבל בעור שלו, מתוך האדום, יצאו 378 צבעים! ואם כן, הוא היה יותר "ססגונא" אפילו מהתחשים! על עורות התחשים נראו 365 צבעים ואילו על אדם הראשון בעור שלו, שזה לבוש החשמל שלו – נראו 378 צבעים – כמנין "מיני צבעונים"!

כתוב בקבלה שהמילה חשמל = 378 = אור פני א"ל וזאת, על דרך מה שאמרנו בשיעור קודם: אור ﬩ צבע = 369 = "בְּאוֹר פָּנֶיךָ"! א"ל זה ראשי תבות אור לבן! ושוב, לגבי "חשמל" נאמרו שני רמזים מפורשים בכתבי האריז"ל: חשמל = 378 = אור פני א"ל; חשמל = מיני צבעונים! וכן, למדנו ש"חשמל" כולל חשך ואור יחד.

מקור הצבע

ואם כן, מכל אלו יש לנו עוד רמז ברור שיש לצבע מקור – אפילו למעלה מהאור – כאשר האור נפרד מהחשך! כלומר, לצבע יש מקור במקום שהאור והחושך הם אחד, בסוד ה"חשמל"! וזה כמובן מחזיר אותנו לשיעור הקודם – בו דברנו על הרמז: בראשית = חשמל ﬩ חשך ﬩ אור. אח"כ יוצא אור לבן = "בָּרָא אֱלֹהִים". כאשר זה כבר מגיע "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" – זה כבר: אור לבן ﬩ אור אדֹם = 541 = ישראל.

חשמל

היכן מופיעה המילה חשמל? היא מופיעה בכל התנ"ך רק שלוש פעמים – במרכבת יחזקאל: כְּעֵין הַחַשְׁמַל; כְּעֵין חַשְׁמַל; כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה ! ואם כן, בכל פעם זה מופיע בצורה קצת אחרת: יש אות ה לפני חשמל, יש חשמל לבד ויש החשמלה, עם אות ה לפניו ואחריו. וכן, בכל הפעמים זה "כְּעֵין הַחַשְׁמַל" – והוא אחד מן המקורות בתנ"ך ש"עֵין" – זה צבע! ושוב, "כְּעֵין הַחַשְׁמַל" פרושו כגוון החשמל – עין חשמלית! ואם כן, זהו סימן נוסף שכל הצבעים יוצאים מהחשמל, כל ה"מיני צבעונים" = חשמל – כמו שהוסבר.

נחזור, אנו מדברים כאן על זה שיש כמה סוגי אור: אור לבן, אור אדום, אור ירוק, אור שחור – והכל כנגד ד' אותיות שם הוי'. וכן, בסוף – כל העור עם אות ע – עתיד לחזור ולהיות אור עם אות א! וזאת, על דרך ספר התורה של רבי מאיר שבו כתנות עור נכתב באות א: כתנות אור!

ואם כן, יהי רצון שנזכה כולנו בעתיד, בקרוב ממש – לאותו אור החשמל, שהוא "עין החשמל" המקורי שהיה לאדם הראשון בגן עדן מקדם!

שער הגוונים – ספר הפרדס

מכאן נתחיל את "עיקר הבשר" של שיעורי סמינר זה – והוא ההסבר המפורט של הספירות והגוונים התואמים להם – כמו שנכתבו בספר הפרדס של הרמ"ק – שהוא הספר היחיד בקבלה שדן בנושא זה. ישנו פרק ראשון של הקדמה כללית – ואח"כ שלושה פרקים בהם הוא מתיחס לכל ספירה בפני עצמה והגוון המיוחד לה – לבסוף ישנו עוד פרק המסכם את הדיון.

אין קטגור נעשה סנגור

בגדי זהב

ניקח את הרעיון המרכזי של הפרק הראשון והוא ע"פ מאמר חז"ל: "אין קטגור נעשה סנגור". חז"ל השתמשו בביטוי זה כדי לנמק למה הכהן הגדול, ביום הקדוש, ביום הכפורים – אינו לבוש בבגדי הזהב שלו – כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים, נכנס "לפני ולפנים", להקטיר את הקטורת ולכפר על בני ישראל! ושוב, לפני כניסתו לקודש הקודשים, פושט הכהן הגדול את בגדי הזהב לו, שהם בעצם בגדי אדום, ונכנס "לפני ולפנים" אך ורק בבגדי הלבן שלו! חז"ל מנמקים זאת ואומרים שלקודש הקודשים אסור להכנס עם בגד אדום, עם בגדי זהב – שממנו נעשה עגל הזהב – שמלמד קטגוריה על בני ישראל!

וזהו שאמרנו קודם שצבע לבן זה אצילות – שכולה אלוקות, הכל ביטול במציאות – ושם "אין קטגור נעשה סנגור"! ואם כן, יש לנו כאן דוגמא מצויינת לזה שפרושי הגוונים ובמיוחד ההקבלות הנפשיות של הגוונים – אינם חד משמעיים בכלל! שהרי, כל השנה כולה, וגם ביום כיפורים גופא – חוץ מבשעת כניסתו לקודש הקודשים, הכהן הגדול הוא דוקא זה שלובש בגדי זהב, את בגדי האדום. לעומתו, כהן הדיוט, אף פעם אינו לובש אדום.

בגדי לבן

ושוב, המיוחד אצל הכהן הגדול, הכבוד והתפארת שבו – זה דוקא בגדי האדום שלו, בגדי הזהב שלו! ואם כן, רואים שבכללות – הדבר המיוחד שבו, השבח והפאר של הכהן הגדול זה לבוש האדום שלו – אך כאשר הוא צריך להכנס לקודש הקודשים – אזי הוא מחוייב לפשוט את בגדי הפאר שלו ולהכנס בבגדי הלבן – לבוש כמו כל כהן הדיוט! אמנם, לבוש הלבן שלו יקר יותר מאשר לבושו של כהן הדיוט אבל בכל אופן, הצבע הוא אותו צבע! ושוב, רק בלבושו הלבן נכנס הכהן הגדול "לפני ולפנים"!

קטגור

וכאמור, זאת דוגמא המלמדת שאדום הוא יותר טוב, יותר משובח ומכובד וראוי מלבן, בחוץ! אבל בפנים, כאשר הכהן הגדול נכנס כדי לכפר על בני ישראל – פתאום אותו אדום נעשה "קטגור" שמזכיר את חטא העגל! בפנים זה יותר מוחין, יותר תודעה – וכאשר ישנה תודעה יתירה אזי האדום מזכיר עוון כלומר, האדום נעשה קטגור!

וכאמור, לגבי עבודת הכהן הגדול בחוץ – לבושו האדום אינו מזכיר עוון – אלא רק מעורר אהבה ושמחה אצל כל רואיו – ככתוב בספר הפרדס! ואם כן, זאת דוגמא הכי טובה, שענינו של אותו צבע יכול להיות מההפך ועד להפך – תלוי היכן הוא נמצא, תלוי באיזה הקשר הוא נמצא! מכאן, ממשיך ספר הפרדס ומפתח את הרעיון הזה ואומר שצבעים משפיעים על הנפש – ומביא הרבה דוגמאות איך שצבעים משפיעים על הנפש. ושוב, כאן ראינו שצבע אדום משפיע זכרון חטא בתוך קודש הקודשים ולכן, אין קטגור נעשה סנגור!

ואם כן, למדנו שצבעים משפיעים – אך השפעתם אינה חד משמעית אלא, בהחלט יכולה להיות השפעה אחת כאן והשפעה הפוכה במקום אחר!

מרגוע

כאמור, קודם כל לומדים שצבעים מזכירים ומשפיעים ושנית כל, יש לדעת שההשפעה של הצבע אינה משהו חד משמעי – הכל לפי הרקע וההקשר! יש הרבה דברים שמביא ספר הפרדס בפרק ההקדמה של שער הגוונים ובין היתר הוא מדבר על אנשים שמתקשים להרדם ולישון. והנה, ע"פ קבלת הרמ"ק – צריכים אותם המתקשים להרדם – לדמות במחשבה מפל מים! הוא מוסיף ואומר שהכי טוב לשפוך מים ממש לפניו – ואז הוא ירדם וישן! הפסוק שמתאים למצב זה הוא: "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" שמשדר רגיעה, וכן אומר שזה גם קשור לצבע המים! ושוב, בצבעי זרימת המים יש הרגעה – הפועלת שאותו חולה שאינו מסוגל לישון בלילה – ירדם.

ושוב, זהו תאור מפרק ההקדמה של שער הגוונים שבספר הפרדס שכאמור, בא לומר שלכל צבע ולכל דבר בעולם – יש השפעות על הנפש, השפעה על כל מיני תיקוני נפש וגם על תיקוני הגוף! הוא מביא מאמר זה גם כדי להדגים שהצבע משתנה בהשפעתו ממקום למקום כלשון המאמר: "אין קטגור נעשה סנגור"! ושוב, קטגור וסנגור – הם שני הצבעים הראשיים: צבע אדום וצבע לבן בהתאמה!

מתי אנו פועלים את המתקת הדין? מהם ימי הדין? ימי הדין הם ראש השנה ויום כיפור – ימים נוראים! "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" – כַּשָּׁנִים זה מלשון שנה, ראש השנה. כאשר השעיר לעזאזל נופל לתהום ביום הכפורים אזי, אם זכינו, זהורית של שני (אדום) הקשורה אליו – הופכת להיות לבנה. זה היה אות, זה היה נס! ואם כן, אנו רואים כאן את מה שאומרים המדענים – שהצבע בעצמו משתנה בהתאם לסביבה, לרקע. ושוב, האדום הפך לבן – וזה סימן שהקב"ה סלח ומחל וכפר לנו את כל עוונותינו!

תולעת שני

ושוב, כל זאת כדי לקיים את הפסוק: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". וכאמור, "כַּשָּׁנִים" מלשון שנה, ראש השנה! ולכן, כאשר אנו אומרים שצבע ה"שני" – הוא הארגמן הנוטה לאדום – שיותר אדום, עמוק וחזק – מאשר האדום עצמו – יוצא לנו, לפי מעגל השנה, שהוא הצבע של חודש תשרי – כמו שיוסבר בהמשך. קודם אמרנו שצבע של חודש טבת הוא כחול ואילו צבעו של חודש כסלו הוא תכלת כלומר, ארגמן שנוטה לכחול! כאמור, אם נבנה במהלך השיעורים הבאים את כל מעגל השנה והצבעים – נראה שהצבע הנקרא "תולעת שני", הוא הצבע של חודש תשרי – בחינת "ראש השנה".

כמו כן, לא הסברנו עדיין שישנם צבעים חמים וצבעים קרים! הצבעים החמים שייכים לחודשי הקיץ ואילו הצבעים הקרים שייכים לחודשי החורף. כתוב בספרי קבלה, שסוף, סיום כפרת הימים הנוראים הוא בחג חנוכה. ושוב, זה הסיום של מה שהיה בראש השנה: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". מתי מתחיל לרדת שלג – עכשיו בחודש טבת – תקופת השלג והקור! על זה אמרנו שבין כל הצבעים – הלבן זה הכחול – שעל זה כתוב "יַלְבִּינוּ". זה קצת אסמכתא למה שכתוב בספרים – שסיום הפעולה של הימים הנוראים – זה דוקא בחנוכה כאשר הרמז הוא: נר חנכה = 333 = שלג! וכן, נר חנכה = החשך = ויהי בקר! והנה, שיעור הדלקת נר חנכה הוא "עד שתכלה רגל מן השוק". "רגל מן השוק", אותיות 'שלג מן הקור'.

ואם כן, עד כאן הבאנו בקצרה את נושאו של הפרק הראשון, פרק ההקדמה, של שער הגוונים בספר הפרדס מהרמ"ק. בפרק השני הוא מתחיל להסביר, ספירה אחר ספירה וצבעה! בשיעור זה נספיק לעבור רק על הספירה הראשונה. וכאמור, לימוד זה מתחיל להיות "הבשר" של הסמינר כולו!

ספירת הכתר – שחור, שקוף, לבן

אחרי הרבה פילפולים והרבה מראי מקומות מספר הזהר – מסקנתו של הרמ"ק היא שבכתר יש שלושה צבעים, או שלוש בחינות. הבחינה העליונה בכתר זה הצבע השחור! הבחינה השניה היא "ללא גוון" כלומר, שקוף! הבחינה השלישית הוא הצבע הלבן שהוא בתוקף הלובן כלומר, הלבן הכי עז שיכול להיות! אח"כ מסביר הרמ"ק סוד נוסף ואומר שבמושג "שחור" שבכתר – יש ג' גווני שחור! נתחיל להסביר זאת, כל בחינה בפני עצמה.

אור צח ומצוחצח

היותו של השחור הצבע העליון שבכתר – זה על שם מאמר הזהר האומר שאור הכתר הוא אמנם האור הכי צח והכי מצוחצח בין כל הנאצלים – אך בכל אופן הוא שחור לפני "עילת העילות". כלומר, לפני האין סוף, לפני עצמותו יתברך – אותו אור צח ומצוחצח – הוא עדיין שחור! ואם כן, השחור כאן, זה הכתר כלומר, הנאצל הראשון בדבקותו במאציל! ושוב, כאשר הנאצל העליון, הכתר – דבוק במאציל – הוא נעשה שחור!

שחור

ואם כן, קודם דברנו על ארבעה צבעים כנגד ד' אותיות שם הוי', ד' צבעי העין, ד' מרות, ד סוגי בני אדם – ובהם הצבע השחור שייך למלכות, לדרגה הנמוכה ביותר – ואילו כאן שייך השחור להיות הצבע העליון שבכתר. כל זאת, ע"פ הכלל הגדול בקבלה: "נעוץ סופן בתחילתן" כלומר, השחור שבסוף – נעשה כאן, בדרגת הכתר, הדרגה הגבוהה ביותר שבכל הספירות, הצבע העליון מכולם – שחור! ושוב, זה נקרא "הכתר כאשר הוא דבוק באין סוף" – שאז נאמר, שאם כי הכתר הוא "אור צח ומצוחצח" הרי הוא: "אוכם (שחור) איהו קדם עילת העילות"!

הדרגה הכי גבוהה בנפש, בכתר – נקראת אמונה בלשון החסידות (רדל"א – רישא דלא אתידע – בלשון הקבלה) והצבע הוא הצבע השחור. ושוב, הצבע של האמונה זה שחור – וכאשר ישנה בעיה באמונה – הרי זאת בעיה בשחור! כזכור, אמונה זה לא אור אלא "שורש הכלים" ועל זה כתוב שאמונה זה מלשון "מנא", כלי בארמית. ואם כן, זהו שורש הכלים שיותר גבוה משורש האורות!

שורש הכלים

נחזור, הכתר הוא אמנם אור צח ומצוחצח – אבל בדבקותו ב"אין סוף" – שם מתגלה שורש הכלים שיותר גבוה משורש האורות – הוא השחור. אחת המילים המתארות כלי היא "קדרה" שבה מבשלים אוכל. שורש מילה זו הוא קדר מלשון קדרות, שחרות. למה הקדרה היא שחורה? אומרים הפשטנים שבהיותה של הקדרה על האש – היא משחירה מפיח האש והעשן! וממילא, סימן שהקדרה צריכה להיות על האש. וכך, בהיותה על האש – הופכת הקדרה להיות שחורה כולה – ולא רק שולי הקדרה! וכן, מובא במדרש תהלים: "שכנתי עם אהלי קדר. מהו אהלי קדר, שהשחירו פניהם כשולי קדרה". ועוד, "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת" ומפרש הרד"ק: "אלביש – וכן עשיתי במצרים בהפסד האור להם שהלבשתי להם השמים קדרות שהיה להם חשך שלשת ימים"! ואם כן זאת דוגמא של אחד מהכלים החשובים שנקרא על שם שחרות וכאמור, זאת המדרגה הגבוהה ביותר של הכתר – שהוא שחור בהיותו דבוק במאציל. וכאמור, באדם זאת האמונה – שהיא שורש המלכות בכתר!

שקוף

שקוף, זאת הדרגה השניה בגווני הכתר, והולך על הכתר בפני עצמו! ומסביר הרמ"ק שזה הולך על הכתר בפני עצמו ולא על בחינת הכתר בדבקותו במאציל! ושוב, הוא אומר שכתר בפני עצמו הוא שקוף, ללא גוון כלל! וזהו הכלל הגדול של ספר הפרדס – שהמושג "גוון" זאת פעולת הספירה הניכרת במציאות. לכל ספירה יש "פעולה" שפועלת במציאות כאשר סוג הפעולה של הכח (ספירה זה כח), זה הצבע שלה, הגוון שלה! כאשר אי אפשר להבחין במציאות שום פעולה, שום סוג פעולה – אזי אין לאותה ספירה צבע – וממילא, הגוון הוא שקוף, ללא צבע.

ואם כן, אומר הרמ"ק שהכתר בפני עצמו, לפני שיוצאת ממנו הספירה הבאה – ספירת החכמה, הוא שקוף. על יציאת החכמה מהכתר כתוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" כלומר, שהכתר הוא בבחינת "אין" – ולפני שהחכמה יוצאת ממנו – אין לו פעולה ניכרת במציאות וממילא, אין לו צבע – הוא שקוף!

עזר כנגדו

ואכן, מהרעיון הזה לומדים שצבע – זה בשביל לפעול במציאות – זה כמו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – וזהו שאמרנו ש"אור וצבע" זה כמו "איש ואשה", כמו "חתן וכלה"! מה פרוש "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"? האשה עוזרת לבעלה להוציא מן הכח אל הפועל את תפקידו בעולם הזה – בצורה מתוקנת, בצורה ישרה: "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". ושוב, תפארת זה צבעים ומי זה שמלביש את הבעל? מי זה שעוזר לו לבטא את עצמו? האשה! ושוב, הצבעים זה עזר – "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"! כל צבע, כל לבוש – זה בשביל לפעול פעולה מסוימת שנמצאת בפוטנציה בתוך הנפש.

הספירות ופנימיות הספירות – ד' צבעים

 

	כתר אמונה - שחור תענוג – עתיק יומין שקוף רצון  - אריך אנפין לבן עז
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - ירוק		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - תכלת
	מלכות שפלות - ארגמן

נחזור, היות שאין מן הכתר עצמו שום פעולה ניכרת – לכן אין לו צבע – הוא שקוף!

בספר הפרד"ס, המסכם את הקבלה הראשונה שלפני האריז"ל – ישנו כלל גדול שהוא תקף ונכון גם לאחר האריז"ל. כלל גדול זה אומר שבכל ספירה, בכל כח – ישנם ג' מצבים: איך שהוא דבוק לספירה שלמעלה ממנו; איך שהוא בפני עצמו; איך שהוא יורד על מנת להשפיע לתחתון ממנו, איך שהוא מתקשר לתחתונים ממנו! והנה, גם בהיותו בפני עצמו, עוד לפני שמתחיל לפעול – כבר רואים עליו את הצבע. ושוב, כל ספירה אחרת, כל כח, חוץ מהכתר, עוד לפני שיורד לפעול, להתקשר עם הלמטה ממנו, עוד לפני שהוא משפיע, כשהוא עדיין בעצמותו – כבר רואים אותו כמשפיע בפוטנציאל כלומר, רואים עליו צבע! וכאמור, אין רואים על הכתר צבע בפני עצמו – הוא שקוף! ובכל אופן, כאשר הכתר אכן יורד להאיר למטה – אז הוא מקבל צבע לבן תקיף ביותר, צבע לבן עז ביותר!

לבן תקיף

נחזור, הכתר הדבוק בשורשו הוא שחור, "אוכם איהו קדם עילת העילות"; הכתר בפני עצמו הוא שקוף; כאשר הכתר יורד כדי להתחיל להאציל את שאר הנאצלים, מן החכמה ולמטה, אזי הוא נעשה צבע לבן תקיף, לבן עז! הלבן עז הזה – זה הרצון שבו (אריך אנפין) ואילו השקוף זה התענוג שבו (עתיק יומין). למעלה מאלו, השחור, שזה האמונה שבו (רדל"א).

כזכור, אצלנו יש בכתר ג' בחינות: אמונה, תענוג, רצון שבהתאמה נקראים בלשון הקבלה: רדל"א – רישא דלא איתידע; רישא דאין; רישא דאריך! רישא דאריך זה הרצון להאציל. בכל עולם יש כתר למעלה שזה הרצון לפעול את אותו עולם, לממש את אותו עולם! ואם כן, ה"רצון" זה החיצוניות של הכתר.

רצון – רישא דאריך – נפרט: הכתר של עולם האצילות – זה הרצון לממש את עולם האצילות. הכתר של עולם הבריאה – זה הרצון לממש את עולם הבריאה. הכתר של עולם היצירה – זה הרצון לממש את עולם היצירה. הכתר של עולם העשיה – זה הרצון לממש את עולם העשיה. ושוב, הרצון לממש את העולם שעומד על הפרק להתממש – זה נקרא רישא דאריך וכאמור, הצבע כאן הוא לבן עז.

תענוג – רישא דאין – זה ה"כיף", התענוג שבינו לבין עצמו – שאינו פועל במציאות, מופנם וממילא, אין לו צבע – שקוף! ושוב, בעצם העונג של הכתר – אין שום התגלות של כח הפועל – כח המשפיע לזולת ולכן, הוא ללא גוון כלל וכלל.

אמונה – רדל"א – בהתבטלות שבו, שזאת האמונה שלו – דבקותו במאציל – האור הצח, האור המצוחצח – נעשה שחור!

שקוף

עד כאן פשט מסקנתו של ספר הפרדס בתוספת כמה מילות הסבר לפי הערכים שלנו. ושוב, לפי זה, שקוף, זכוכית שקופה – זה טוב למקור חיים: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים" – כי עמך מקור כל התענוגים! עצם חויית החיים זה תענוג ההוויה עצמה – זה המצב השקוף בנפש.

לבן עז

המקור של כל הרצונות לממש את המציאות שעומדת על הפרק להתממש – שזאת השליחות שלך בחיים – זה לבן עז, תוקף הלובן העליון! לובן עליון – הוא ביטוי בקבלה שבא לתאר את הכתר. וממילא, או שביטוי זה הולך על ה"לבן עז" שהזכרנו – או ש"לובן עליון" זה ביטוי בשביל "שקוף"! ושוב, אלו שני פרושים הבאים להצביע ולומר מה טיבו של אותו "לובן עליון" שהוא ביטוי הרווח בקבלה. וכמובן, הביטוי "לובן עליון" בא כדי להבדילו מלבן סתם!

לבן כשלג

נחזור, הביטוי "לובן עליון" בא כדי להבדילו מלבן סתם. כלומר, שיש סתם לבן ויש "לובן עליון". וכאמור, או שהלובן העליון זה מצב לבן, ממש לבן – אבל תקיף ביותר שעל זה נאמר בספר דניאל: "וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא". איך יודעים שבכתר, שנקרא "עתיק יומין", יש לובן? יודעים זאת מפסוק זה בספר דניאל! דניאל רואה בחזונו את עתיק יומין יושב ולבושו לבן כשלג. כאמור, הלבוש – זה מה שמאפשר לבן אדם להתבטא, לפעול פעולה. ואם כן, הלבוש שלו, שזה בשביל הפעולה שלו, זה תוקף הלובן שנקרא "לבן כשלג" – שנקרא גם צבע הקרח הנורא!

ושוב, צבע לבן עז – נדמה ע"פ ספר דניאל "כִּתְלַג חִוָּר", נדמה לשלג לבן – ואילו כאן, בספר הפרדס, הוא מיד מדמה זאת ל"קֶּרַח הַנּוֹרָא"! ביטוי זה שייך למעשה מרכבה שבספר יחזקאל: "וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה".

טלא דבדולחא

נאמר בספר הזהר שהכתר נקרא: "טלא דבדולחא", טל הבדולח. ומסביר בעל ספר הפרדס – שטיפת הטל בפני עצמה היא שקופה כלומר, שהיא כוללת את כל הגוונים בכח – אבל אין רואים בו שום גוון מסויים. אבל כאשר טיפת הטל מתעבה – אזי היא הופכת להיות כמו בדולח, כמו קריסטל ואזי הוא נעשה "טיפת קרח נורא" – ואזי רואים בו את הצבע הלבן העז! ואם כן, הוא אומר ששתי המילים "טל הבדולח" אלו שתי הבחינות האחרונות שיש בכתר. "טל" הוא הבחינה האמצעית, "שקוף", ואילו הבחינה האחרונה היא ה"בדולח", גוון הקרח הנורא – "לבן עז"!

ושוב, המדרגה העליונה של דבקות הכתר במאציל – נקרא "שחור". המדרגה העצמית של הכתר זה "טל" – ונקרא "שקוף". כאשר הטל מתגבש ומתעבה כ"בדולח" – אזי הוא מתחיל להפיק את "עזות הלובן", את תוקף הלובן העליון – שזה הרצון העז שלו!

גבורה של תענוג

נסביר, שהרמ"ק פעל לפני האריז"ל ואין לו את כל המושגים הדקים של ההתלבשות שחידש האריז"ל – ולמרות זאת, הסברו זה של הרמ"ק עולה מאד יפה עם סגנונו של האריז"ל! האריז"ל מסביר ש"טלא דבדולחא" – זה התיקון (השני מתוך ז' תיקוני גלגלתא) שבו ה"גבורה דעתיק" (הגבורה של פרצוף התענוג, הפרצוף הפנימי של הכתר) מתלבש בתוך "מוחא סתימאה דאריך" (החכמה של פרצוף הרצון, הפרצוף החיצוני של הכתר). וכאמור, יוצא מזה שהתיקון שנקרא "טלא דבדולחא" זה באמת מעבר ועיקר הקשר שמהדק את העונג לרצון!

ואם כן, ה"טל" הוא עדיין בגדר תענוג ואילו ה"בדולחא" הופך להיות מקור של רצון עז לממש, את מה שעכשיו ניתן לממש – שזה העולם הבא עכשיו! עד כאן הסברנו את ג' הבחינות שבכתר. אח"כ, ממשיך הרמ"ק ומסביר מושג נוסף ומאד מענין והוא, שבשחור של הכתר – יש ג' מיני שחור! ישנו השחור שהסברנו עכשיו והוא צבעו של הכתר בדבקותו במאציל – בחינת רדל"א – אמונה פשוטה! שחור זה הוא מצד הרגשת האור צח ומצוחצח בפני עילת העילות. ויש עוד ב' בחינות של שחור כנגד שתי המדרגות של שקוף ושל לבן עז שכתר: הבחינה השניה של שחור היא שחור של דבר שאינו מושג לנו. שחור שנעלם מעיני כל חי.

שקוף ושחור

והנה, שחור זה היא כבר מצידנו, והוא מקביל לטל (כלומר, מכסה בעדינו את הטל השקוף), לראש השני של הכתר שהינו שקוף ללא צבע (ללא פעולה כלפי חוץ). ושוב, השקוף, חסר הגוון, מתקבל אצלנו כשחור בגלל שאין לנו בזה השגה כלל וכלל. שהרי, ללא כל פעולה כלפי חוץ, אין לנו כל דרך לתפוס בו ולהשיגו כלל וכלל. ושוב, עד כאן ראינו שתי בחינות שחור – השחור העליון שבכתר, השחור בדבקותו במאציל – שהוא בעצמו חווה את עצמו שחור שהרי, כאשר הוא דבוק בעילת העילות – הוא בעצמו (כביכול בעיני עצמו) הופך שחור. לגבי השחור המושג לנו אמרנו שבגלל שאין רואים בו שום דבר אנו קוראים לו שקוף – וזהו ביטוי המשקף יחס. אכן מי שעומד בעולם האצילות רואה אותו שקוף אך מי שעומד בעולמות התחתונים בי"ע (שבהם הרגשת היש הנברא) רואה שחור, בהיות שלמדרגה זו אין שום פעולה ניכרת כלפי חוץ כנ"ל.

אור חוזר

ממשיך ומסביר הרמ"ק שיש בחינה של שחור, שעדיין לא התחלנו להסביר בכלל, שזה הנוקבא של הכתר! כותב הרמ"ק ב"שער הגוונים" שבחינה זאת, הנוקבא של הכתר – זאת בחינה נוספת של שחור! מוסיף הרמ"ק ואומר שנבין זאת על פי המושג של עשר ספירות של "אור חוזר". ואם כן, שולח אותנו הרמ"ק  למקום אחר בספרו העוסק ב"אור חוזר" – ששם נוכל להבין מהי הכוונה של אותה בחינת שחור נוספת, שהיא השחור שכנגד הראש השלישי של הכתר עליו אמרנו  שצבעו לבן עז.

אור חוזר

נסביר בקיצור את ענינה של אותה בחינת שחור נוספת. יש עשר ספירות מלמעלה למטה (אור ישר) ויש עשר ספירות מלמטה למעלה – עשר ספירות של אור חוזר. כאמור בשיעורים אלו, אור חוזר זה צבע! מבחינת עשר הספירות ישנה כאן התהפכות: הספירה האחרונה דאור ישר, המלכות, הופכת להיות הכתר של אור חוזר ואילו הכתר דאור ישר נעשה מלכות דאור חוזר! ואם כן, בבחינת אור חוזר – הכתר עליון הוא המלכות – ובמלכות יש שחור, כמו שהוסבר עד עתה. כמו כן, כאשר האור חוזר מגיע לכתר – הוא נעשה שחור, שחור כשחרות המלכות – היא האשה ושם היא מצטרפת ומזדווגת עם הכתר כאשה, כעזר!

והנה, המלכות של אור חוזר – שזה בעצם ספירת הכתר – מלבישה את הלובן התקיף, הלובן העז – כמו "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". אם מתבוננים היטב בתוך ספר הפרדס – מתקבל שאותו שחור שלישי שהוא מתאר – זה סוד הצל שמבליט את הלבן העז. הלבן העז, התקיף, מאיר על המציאות שזה נקרא "בְּאוֹר פָּנֶיךָ" וממילא צריך להיות גם "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ". כנף זאת השכינה, צל כנפי השכינה – שמגינים ומצילים – עושים צל מהאור התקיף הזה – כדי שלא ישרוף את המציאות התחתונה!

סיכום

ושוב, הפרדס מסביר כאן – שיש בחינת נוקבא בכתר – ושולח אותנו לקבל, להבין, את ההסבר באותו מקום בו הוא מסביר את ענין עשר ספירות של ה"אור חוזר"! וכאמור, הוא אומר שבחינה זאת בכתר – היא בחינה שלישית של שחור שיש בכתר! מנינו בתחילה את הבחינה הראשונה של "אוכם איהו קדם עילת העילות"; בחינה שניה של שחור היא ה"שקוף" – שרק מלמטה הוא שחור היות שאין בו שום השגה ושום תפיסה כלל וכלל; בחינה שלישית זה השחור, הנוקבא, המלביש את תוקף הלובן!

אור וצל

בחינה שלישית זאת, שזאת המלכות של ה"אור חוזר" – הוא הצל! בצל בעצמו יש שתי בחינות, שתי פעולות של צל: צל שבא על מנת להבליט את הלבן; צל מהלבן כלומר, צל שמגן על הלבן, "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ"! ושוב, כנפי השכינה אלו כנפי המלכות.

שחורה

ואם כן, מה עכשיו פתחנו? פתחנו נושא חדש, שכבר הזכרנו פעמים אחדות – והוא הכותרת של סמינר זה: "אור וצבע"! לפי המוסבר כאן, המקור של אור וצל בכתבי האריז"ל נקרא: "אריך ונוקביה"! אריך אנפין זה הרצון, תוקף הלובן ויש שם גם בחינת נוקביה דאריך שכאמור, היא המלכות של "האור חוזר", שזה בעצם במקום הכתר. וכותב הרמ"ק בפרוש, שהמלכות שם היא שחורה!

נוקבא דאריך

"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" – זה שהמלכות שחורה ושיש גם יופי בשחור, יופי נסתר – דורשים מפסוק זה בשיר השירים! לכאורה, הוראת הפסוק היא "אַל תִּרְאוּנִי" – לא להסתכל עלי במצב כזה? והנה, כתוב שבפנימיות יש בה איזה יופי צנוע כלומר, שיש באשה הצנועה בחינה פנימית של "אֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ"! ואם כן, הנוקבא דאריך, בלשון האריז"ל – זה הצל לגבי תוקף הלובן – שזה תוקף הרצון לממש – ואין דבר העומד בפני הרצון הזה!

לגבי רצון, ישנם שני ביטויים בחסידות: אין תקיף כרצון; אין דבר העומד בפני הרצון! אם כי ש"אין תקיף כרצון", שזה תוקף הלובן של הכתר – ואין לך דבר העומד בפני הרצון – ישנה רק אחת שיכולה לעמוד שם – אשתו! ומה אשתו עושה שם? מצילה, עושה לו צל, עושה ממנו צל!

על זה אומר הכתוב: "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ"! כאמור, יש כאן נושא גדול מאד של אור וצל. היינו חושבים שאור וצל זה כמו אור וחושך – וכאן אנו מתחיליים לדייק שזה לא בדיוק אותו הדבר.

בין חשך לאור

ישנו כאן רמז מאד יפה: הערך של המילה צל = 120 שהוא הביניים בין אור = 207 ל‑חשך = 328!          207 - 328 = 121 = צִלא! כמו כן, הרבה פעמים עושים בקבלה חשבון של דילוג: על כמה מספרים צריך לדלג מ‑207 כדי להגיע ל‑328? מדלגים על 120 = צל מספרים! ושוב, צל = 120 הוא ערך הדילוג מאור לחשך! ואם כן, צל זה לא בדיוק חושך וכמובן שזה לא אור! וכאמור, "סוד הדילוג", הקשר בין אור לחושך – זה הצל!

ב' צללים

כאמור, בנפש יש שני צללים, שתי בבואות: צל של החיה בנפש וצל של היחידה בנפש, על זה כתוב: "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" – "בְּצֶלֶם" ב' צללים – שני צללים. על הנפש, שנקראת גם הנשמה, כתוב במדרש: חמישה שמות נקרא לה, כנגד ד' אותיות שם הוי' וקוצו של י, כאשר סימנם בראשי תבות מלמטה למעלה הוא נר"ן ח"י:

  קוצו של י   - יחידה

י   - חיה

   ה  - נשמה

ו   - רוח

ה  - נפש

ואם כן, נר"ן זה האיש בפסוק ואילו ח"י, חיה, יחידה – אלו ב' הצללים שמעליו הנקראים גם: בבואה ובבואה דבבואה!

"צל" זה מושג מאד חשוב בקבלה. והנה, הלובן העז (הראש השלישי של הכתר, הרצון להאציל את עולם האצילות) כמה שהוא תקיף אינו בתכלית התקיפות ללא העזר של אשתו, ללא בחינת הצל שלו! כך כתוב בספר הפרדס בפרוש, שהצל מוסיף תקיפות! ושוב, מצד אחד, הצל הוא מציל, מכסה את הלובן – אך מצד שני הוא מוסיף לו תקיפות! אם יאפשר הזמן – נדבר יותר על צללים – ונסביר שעיקר הרעיון של צל זה ה"לעתיד לבוא"! ושוב, זאת הנקודה – שצריך הרבה להסבירה כדי להבין: מה גדול בצל? כאמור, אור זה מה שיש, ואילו צל זה מה שאינו עדיין אבל הוא עתיד להיות!

צל לגבי אור

ושוב, צל הוא הרמז לעתיד וגם לעבר! האור הוא ה"הוה" ואילו הצל רומז גם לעבר ש"איננו" וכבר נשכח וגם לעתיד ש"עדיין" לא בא לעולם. ואם כן, זה שאור נמצא בתוך צל – זה נקרא שה"הוה", ה"זכור" – נמצא בתוך ה"נשכח" – או שכחת העבר או שכחת העתיד (גם בעתיד שייכת שכחה, גם ביחס לעתיד אפשר לזכור או לשכוח, וכמו שאומר רבי נחמן שהמחשבה הראשונה בבקר צריכה להיות לזכור את העולם הבא, לזכור את העתיד). בכל אופן, עיקר הצל של הקדושה – זה הרמז לעתיד! כך זה גם בתמונה: הצייר, האומן, יודע להשתמש באור וצל – כאשר הצל מספר את הסיפור העתידי של מה שאמור לצאת מתוך האור של ההוה וממילא, עושה מהתמונה משהו חי – כאשר עיקר החיות זה שהדבר אינו "פסל" מת – אלא חי ומתפתח – יש לו גם עבר וגם עתיד. ואם כן, מי שנותן להווה את החיות שלו כלומר, שאינו פסל מת ויש לו את העבר והעתיד שלו – זה הצל, הצל לגבי האור!

כל דבר ויזואלי, נראה – אין בו יותר משלושה ממדים: או שזאת תמונה בעלת שני ממדים; או שזה פסל בן שלושה ממדים, וצריך להוסיף כאן את המימד הרביעי – הזמן! איך מוסיפים את המימד הרביעי לחפץ בן שלושה ממדים? נסביר, שתוספת מימד הזמן לשלושת ממדי המקום – הוא הפועל את תופעת התנועה – שזאת חיות, ובלשון הראשונים: "כל חי מתנועע"! איך מוסיפים חיות (את מימד הזמן), לתמונה בת שני ממדים? על ידי צל! זאת הנקודה, שאנו אומרים כאן רק בדרך מעבר, ושאותה צריך לפתח הרבה.

ד' צבעי יסוד

נחזור, עשינו התבוננות בגוונים של הכתר – ע"פ דברי הרמ"ק. עכשיו עלינו להמשיך ולהתבונן על הצבע השייך לכל ספירה בפני עצמה. למדנו על הצבעים שכנגד ד' אותיות שם הוי':

י   - עולם האצילות  - לבן

ה   - עולם הבריאה   - אדום

ו    - עולם היצירה    - ירוק

ה   - עולם העשיה    - שחור

והנה, לבן ושחור אינם גוונים רגילים – הם קצוות, אבל אינם חלק מצבעי הקשת. ואם כן, כאשר רוצים לכוון ד' מדרגות כנגד ד' אותיות שם הוי' – המורכבות מצבעים רגילים, בלי לבן ושחור – אזי המצב משתנה מאד. ואכן, הרמ"ק מסביר ש‑ד' מדרגות שם הוי' – שכולו צבע, מסודר כך:

י   - עולם האצילות  - תכלת, כחול

ה  - עולם הבריאה    - ירוק – קו ירוק המקיף את העולם כולו

ו   - עולם היצירה     - צהוב

ה  - עולם העשיה     - אדום

והנה, סדר הצבעים כאן, הוא בדיוק לפי סדר צבעי הקשת. וממילא, ישנה כאן בעיה בין צהוב לירוק – כאשר באים לקבוע את ג' צבעי היסוד, כך הוא המצב גם בספרי המדע. ושוב, יש כאן קצת בעיה בין הצהוב לבין הירוק איזה מהם הוא צבע-יסוד – כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים. ישנם ספרים האומרים דעה שעדיין לא הזכרנו, שיש לקחת את שניהם כצבעי יסוד כך שבמקום ג' צבעי יסוד יהיו לנו ד' צבעי יסוד ואכן, כך זה כתוב ומצוייר בהרבה ספרי מדע ואומנות!

אורך גל

ואם כן, אותם ד' צבעי יסוד, לבטח צריכים להקביל לארבע אותיות שם הוי' – כפי שאנו מראים כאן: כחול, ירוק, צהוב, אדום! כאן הסדר הוא מאורך גל הקצר ביותר לאורך גל הארוך ביותר: כחול, הכי עליון – זה אורך הגל הקצר ואילו הכי תחתון זה אורך הגל הארוך, אדום. ושוב, כל ארבעת הצבעים מסודרים לפי הסדר אורכי הגל – מהקצר ביותר ועד לארוך ביותר – כך בדיוק מופיע אצל הרמ"ק!

ושוב, התכלת, הכחול – כאן הוא כנגד החכמה, אות י דהוי'; ירוק (ככרתי) כנגד ספירת הבינה אות ה עילאה דהוי'; צהוב כנגד מידות הלב, אות ו דהוי'; האדום כאן כנגד, אות ה תתאה דהוי' – מלכות!

בין תכלת לכרתי

והנה, הסמיכות כאן מזכירה לנו את המשנה האומרת שאפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית – משיבחין בין תכלת לכרתי. כלומר, תכלת וכרתי הם אותיות י"ה דהוי' שנקראים: אבא ואמא. ואם כן, אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית – משעה שיעשה זיווג של אבא ואמא. כאשר אבא יתאחד עם אמא – אז הוא יקבל מוחין לקרוא קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"!

 

 

 

קרים וחמים

והנה, בשם  י‑ה‑ו‑ה – יש שני יחודים: יחודא עילאה, אותיות י"ה; יחודא תתאה, אותיות ו"ה. כאן רואים בפעם הראשונה מה זה "צבעים קרים" ו"צבעים חמים"! הצבעים הקרים הם הכחולים והירוקים ואילו הצבעים החמים – הם הצהובים והאדומים!

ואם כן, הסדר הזה, מאורך גל קצר לאורך גל ארוך – נמשך מקור ועד חום! ושוב, הסדר כאן הוא ממקסימום קור, מהכחול שקשור עם לובן השלג – "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" ועד למקסימום חום האש – אדום!

יוצא לנו כאן, שיחודא עילאה של י"ה, מוחין – הוא זיווג בקרים, זיווג של כחול וירוק; לעומתו, יחודא תתאה, הזיווג של ו"ה, מידות הלב – הוא זיווג בחמים, זיווג של צהוב ואדום. הלב מתלהב, "הבל להב הלב" – ושם עיקר החום ואילו הקור הוא בשכל – שכל קר!

עד כאן השיעור החמישי בסמינר אור וצבע!

סמינר – אור וצבע – ו' – גונים וספירות

ערב טוב,

היום יום שמיני של חנוכה – זאת חנוכה!

נתחיל מענין בו עסקנו בשיעור הקודם (ענין המרות) – אך לא סיימנו. אמרנו שארבע המרות הן גם כנגד ארבעת היסודות ארמ"ע:

י   - עולם האצילות  - לבן      - מרה לבנה

ה  - עולם הבריאה   - אדום    - מרה אדומה

ו   - עולם היצירה    - ירוק     -  מרה ירוקה

ה  - עולם העשיה    - שחור   -  מרה שחורה

המרות כאן זה כמו המידות שאדמו"ר הזקן מתאר בפרק א' של ספר התניא – שהן גם לפי ד' היסודות:

י – מרה לבנה – כנגד יסוד הרוח שבריאות. מיסוד הרוח באות המידות של הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים. כלומר, בספר התניא הוא מתאר מידות של הנפש הבהמית, מידות שליליות. לפי זה יוצא שהצבע הלבן, כאשר הוא לבן טוב – הוא אמור לפעול לתיקון המידות השליליות האלה! וממילא, גם בגוף, הצבע הלבן הוא תיקון הריאות. ושוב, הלבן בנפש צריך לתקן את כל מה שקשור ליסוד הרוח.

ה – מרה אדומה – כנגד יסוד האש! בתניא אומר אדמו"ר הזקן שיסוד האש בנפש הבהמית זאת גאוה וכעס! וממילא, בגוף זה קשור לכבד (לשון כבוד) – כאשר התיקון הוא על ידי אור אדום. בכל מקום האש עולה מלמטה למעלה, כמידת הגאוה השלילית בנפש שעולה מעלה מעלה להתגאות על כולם.

ו – מרה ירוקה – כנגד יסוד המים! "מים מצמיחים כל מיני תענוג"! ואם כן, הצבע הירוק – וכל התת צבעים הקשורים איתו – הכל כנגד תאוות! ואם כן, כל התאוות שבנפש – תיקונן על ידי הצבע הירוק!

ה – מרה שחורה – כנגד יסוד העפר ששם העצבות והעצלות, בלשון ספר התניא! ואם כן, התיקון של מידות רעות אלו על ידי האור השחור הטוב, השחור הקדוש – מלשון לשחר, לבקש: "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי"! לשחר כאן זה על דרך "יגעתי ומצאתי תאמין" כלומר, היתה כאן יגיעה ומתוך כך המציאה היא אמיתית. אבל, כאשר המצב הוא "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין" אזי המציאה אינה אמיתית אלא דמיונית!

נוסיף הסבר על הדברים שכבר נאמרו.

מרה לבנה – כנגד יסוד הרוח – נמצאת בעיקר בריאות.

מרה אדומה – כנגד יסוד האש – נמצאת בעיקר בכבד.

מרה ירוקה – כנגד יסוד המים – נמצאת בכיס המרה.

מרה שחורה – כנגד יסוד העפר – נמצאת בטחול.

ארמ"ע

ואם כן, אנו רואים כאן שסדר היסודות, מלמעלה למטה – אינו תואם את הסדר הרגיל שע"פ הסימן: ארמ"ע – אש, רוח, מים, עפר. ברור שיש כאן שני יסודות רוחניים יותר, אש ורוח וכן, יש שני יסודות יותר גשמיים, מים ועפר! על המלאכים כתוב: "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט". מכאן לומדים שגופם הרוחני מורכב משני יסודות בלבד: רוח ואש ואין בהם מים ועפר!

ואם כן, כדי ליצור מציאות של "גשם", גשם מלשון מים – צריכים גם את מרכיבי המים והעפר – כדי שתהיה גשמיות וכל שכן, חומריות! אבל כאשר יש רק רוח ואש – אזי המציאות הנוצרת היא מציאות רוחנית.

בדרך כלל, וכך זה גם בטבע, האש עוד יותר רוחנית מאשר הרוח, היות שהרוח "מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" ואילו האש תמיד עולה מעלה מעלה. האש רוצה לכלות לגמרי, להגיע ליסוד האש, שלפי הציור, הדימוי הקבלי וכך גם אצל החוקרים הראשונים – הוא מתחת לגלגל הירח – שיותר גבוה מכל הרמות של האטמוספרה שסביב כדור הארץ – ושמה לכלות (מלשון כלות הנפש)! אותו יסוד האש – הוא העליון מבין ד' היסודות ואחריו באים: יסוד הרוח, יסוד המים, יסוד העפר. כאמור, בדרך כלל זהו סדר היסודות, ארמ"ע!

דצח"מ

ושוב, מסדר המרות, כמו שהוסבר – עולה שהסדר לגבי ד' המרות שונה כאשר היסוד העליון הוא הרוח ואחריו יסוד האש. סדר זה הופך את שני היסודות העליונים כאשר קודם רוח – מרה לבנה; אח"כ אש – מרה אדומה; אח"כ מים – מרה ירוקה; ולבסוף עפר – מרה שחורה! סדר זה כתוב בפרוש בספר התניא לגבי ד' מדרגות הנבראים המורכבים של דצח"מ: דומם, צומח, חי, מדבר, לעומת ארמ"ע, ארבעת היסודות הפשוטים.

פשוט ומורכב

לגבי יסוד המים כותב הרמב"ם, שאם כי שהמים נדמים להיות פשוטים – אבל הם אכן הרכב של כמה חומרים (היום אנו יודעים שהמים מורכבים מחמצן ומימן). ובכל אופן, בטבע – יסוד המים מתקבל כמציאות פשוטה. ושוב, ד' היסודות ארמ"ע נקרא פשוטים ולעומתם ד' מדרגות דצח"מ, סוגי החי, נקראו מורכבים!

ושוב, דצח"מ מסודרים מלמטה למעלה – החל מהדומם שאינו חי ואח"כ שלוש בחינות של חיים, זו למעלה מזו: צומח, חי, מדבר – וכולם נקראו "מורכבים" ביחס לארבע יסודות ארמ"ע – שנקראו "פשוטים"!

רוח ממללא

כותב אדמו"ר הזקן וכן מופיע הרבה פעמים בכתבי חסידות חב"ד – שהמדרגה העליונה ב"דצח"מ" – ה"מדבר" – זה כנגד ה"רוח ממללא" (תרגום אונקלוס לביטוי "לנפש חיה" – "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"). ואם כן, זה מחזיר אותנו לסדר ד' המרות – שהעליונה בהם, "מרה לבנה" – כנגד יסוד הרוח.

י –  חכמה - מדבר – כנגד יסוד הרוח – רוח ממללא.

ה – בינה - חי – כנגד יסוד האש.

ו –  מידות - צומח – כנגד יסוד המים – המים מצמיחים כל מיני תענוג.

ה – מלכות - דומם – כנגד יסוד העפר.

אחליפו דוכתיהו

ואם כן, ישנה כאן תופעה של "אחליפו דוכתיהו" – חילוף מקומות, התהפכות במוחין – בין החכמה והבינה. ושוב, המידות והמלכות נשארו במקומן ואילו חכמה ובינה – החליפו מקומם – יחסית לסדר היסודות ארמ"ע! ואם כן, חי כאן כנגד יסוד האש – שזה כמו נפש הבהמית שהיא "אש".

הסברנו בשיעור קודם שהנשמות של עולם האצילות הן במצב של ביטול במציאות. הצדיק אמת, הצדיק הגמור – אינו מרגיש את ה"אגו" שלו כלל – ונקרא "זרע אדם". המצב בעולם הבריאה הוא שהנברא כן מרגיש את ה"אגו" שלו, את ה"אני" שלו – ונקרא "זרע בהמה", והכל ע"פ הפסוק: "וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה"!

זרע בהמה

כלומר, יש בין הנשמות "זרע אדם" ו"זרע בהמה" – וכולם כמובן יהודים! נשמות היהודים שנקראים "זרע אדם" – הן נשמות של עולם האצילות – והן בבחינת: "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הוי'". לעומתם, הנשמות שנקראו "זרע בהמה" – אלו נשמות של עולם הבריאה – ששם הנברא מרגיש את ישותו הנפרדת – שאצלנו זה כמו צבע אדום, כמו "פרה אדומה" – ושמה הם כנגד יסוד האש של הנפש הבהמית דוקא, בגלל שהכח המניע את הבהמה הוא ה"אש", התאוה של האש! כמו כן הוא גם כועס, רותח כמו אש.

וכאמור, מי ששורש נשמתו מעולם האצילות – כולו "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הוי'" (משיח מלשון שיחה, 'משיח לפי תומו'). מכאן גם נוכל להבין מה פרוש "מדבר" – שאצלנו אינו נקרא משכיל או חכם – אלא דוקא מדבר! מכאן סימן, שהתכונה הכי אצילית של בן אדם זה דוקא הדיבור שלו! והנה, כמו שכבר נאמר, הדיבור אכן מכונה "רוח ממללא" וזאת מיד מרגע בריאתו שהרי כך מתרגם אונקלוס את הביטוי "לנפש חיה": "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"! ושוב, הדיבור נקרא על שם הרוח שבו.

ואם כן, ראינו כאן תופעה מאד מענינת והוא, שביסודות המורכבים דצח"מ – דומם, צומח, חי, מדבר – שתי הבחינות העליונות, חי ומדבר – מתהפכות. וכאמור, רואים זאת גם בסידור הגוונים ע"פ המרות – ב‑ד' מדרגות הוי' שבעמוד הקודם. ושוב, סדר הגוונים שכנגד ד' אותיות הוי' – שהוא כסדר המרות בגוף וכנגד אברי הגוף:

מרה לבנה – כנגד יסוד הרוח – נמצאת בעיקר בריאות.

מרה אדומה – כנגד יסוד האש – נמצאת בעיקר בכבד.

מרה ירוקה – כנגד יסוד המים – נמצאת בכיס המרה.

מרה שחורה – כנגד יסוד העפר – נמצאת בטחול.

וכאמור, הרוח ששייכת לריאות היא כאן למעלה מהאש שביסודות ארמ"ע. כלומר, שמדרגת ה"מדבר", ה"רוח" – כאן היא למעלה ממדרגת ה"חי" ה"אש"! ושוב, כאן יסוד הרוח כנגד הצבע הלבן ואילו יסוד האש, למטה מהרוח, כנגד הצבע האדום!

סדר אותיות אמ"ש

נקשר זאת עם דבר נוסף, מאד יסודי. כאמור בשעורים קודמים – ספר יצירה מחלק את כ"ב אותיות היסוד לשלושה ספרים, לשלוש קבוצות של אותיות: אמ"ש נקראות ג' אימות; בג"ד כפר"ת נקראות ז' כפולות; ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק נקראות י"ב פשוטות!

אויר מים אש

אמש ר"ת: אויר, מים, אש. ברור שאש זה כנגד צבע אדום. מים זה כנגד צבע ירוק או ירקרק (ע"פ קבלה) ואילו האויר, הרוח זה לבן, לובן עליון, שנקרא גם שקוף! והנה, אותיות אמ"ש זה כמו סגולתא: נקודה למעלה (א) ושתי נקודות למטה (מ ש). כלומר, אויר הוא למעלה באמצע; מים למטה מימין; אש למטה משמאל! לפי ספר יצירה, כל סדר ההשתלשלות מתחיל מאויר, מרוח – כמו שראינו בסדר המרות. אבל ההמשך הוא שונה: קודם מים ורק אח"כ אש!

אויר – והנה, ע"פ סדר ארמ"ע – המים הם כבר גשם, גשמיות ואילו לפי תפיסת ספר יצירה יש כבר שורש של מים באויר, ברוח – שלפני האש! ואם כן, בלשון ספר יצירה יש שתי בחינות של רוח: המדרגה העליונה של ספר יצירה נקראת: "אחת – רוח אלוקים חיים" ואח"כ, בהמשך, ההתהוות הראשונה נקראת כבר "רוח מרוח"! ואם כן, "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הוי'" – זאת "רוח אלוקים חיים", רוח הקודש. אח"כ, "שתים – רוח מרוח" – סתם רוח שמשתלשל מרוח הקודש.

כאמור, רוח נאצל מרוח – וזה יכול להיות צבע לבן, בדולח, "וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" – כמו שהוזכר בשיעור קודם. מוסבר בקבלה ששתי הבחינות של רוח – זה כנגד עתיק יומין (רוח אלוקים חיים) – וכנגד אריך אנפין (רוח מרוח) – שהם שני הפרצופים של הכתר! רוח זה גם כח מניע, רוח זה מוטיבציה, רוח זה רצון.

מים – "שלוש – מים מרוח". מים מרוח פרושו: חכמה מכתר – הכתר הוא "אין" ועל זה כתוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא"!

אש – אחר כך כתוב: "ארבע – אש ממים". ואם כן, ספר יצירה אינו מונה את העפר כאחד מארבעה יסודות אלא יש רק "ג' אימות אמ"ש" – אויר (רוח) , מים, אש – וכן, היסוד העליון, ה"רוח" – מתחלק לשנים: "רוח אלוקים חיים" ו"רוח מרוח"! וכאמור, אח"כ "מים מרוח" ואח"כ "אש ממים".

נחזור, האש שצבעה אדום – מסתדרת טוב בתוך מערכת המרות – שהרי היא כנגד המרה האדומה – אות ה עילאה דהוי' – בינה. במערכת המרות שמנו את הרוח במקום החכמה, אות י דהוי' – ואילו בספר יצירה: מעלים את הרוח למקום הכתר (קוצו של י); המים, שצבעם ירוק – הם כנגד החכמה; האש שצבעה אדום היא כנגד הבינה – אות ה עילאה דהוי'! וכאמור, זה נקרא ג' יסודות או ג' אימות אמ"ש!

כל זאת הוספנו כדי שנוכל להבין את המערכת הראשונה של ארבעה צבעים כנגד ד' אותיות שם הוי': י – לבן; ה – אדום; ו – ירוק; ה – שחור! אנו רואים שישנם כאן שינויים כאשר אנו עוברים לצבעים נטו, ללא לבן ושחור – שהרי, הכל זה לפי יחס ונקרא בתורה "לפי ערכין"! ואם כן, כאשר מגיעים לצבעים נטו זה נעשה: י – כחול (או תכלת); ה – ירוק; ו – צהוב; ה – אדום! כלומר, האדום יורד מבינה למלכות.