מבחר שיעורי התבוננות - חלק כ"ז

שער הגוונים – גוונים וספירות

נמשיך ונלמד את הסברי הרמ"ק ב"שער הגוונים" – לגבי זיהוי הגוונים כנגד הספירות שאצלנו אלה כוחות הנפש!

הספירות ופנימיות הספירות – גוונים

	כתר אמונה - רדל"א תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - ירוק		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - תכלת
	מלכות שפלות - ארגמן

 

ספירת החכמה

חכמה

אחרי הכתר באה החכמה: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא". כותב הרמ"ק, ומביא גם בשם מקובלים ראשונים שפעלו לפניו – שלא תמיד הם ברי סמכא. ואכן, לפעמים הוא מקבל את דעתם – ולפעמים גם שולל את דעתם! כאן נביא דוגמא ראשונה לזה והוא, שהרמ"ק מביא דברי מקובלים ראשונים שסברו שהחכמה אדומה ואומר הרמ"ק שאינו מקבל דעה זאת! בכל אופן, מדובר כאן על שלושה גוונים אפשריים כנגד החכמה: גוון ספירי – שמקבל את כל הגוונים; או גוון תכלת – שהוא כבר גוון מסוים; או כדעת המקובלים הראשונים – גוון אדום! וכאמור, את זיהוי הגוון האדום כנגד החכמה – הרמ"ק אינו מקבל, ואילו את הגוון הספירי ואת גוון התכלת – הוא כן מקבל!

אדום

ואם כן, הגוון הספירי וגוון התכלת מתאימים להיות כנגד החכמה כלומר, זה תואם את תפיסתו של הרמ"ק לגבי מהות ספירת החכמה. לעומת זאת, לפי דעתו, הצבע האדום אינו מתאים לספירת החכמה, מה פתאום? הרי אדום זה דין, צד שמאל – ואילו החכמה זה ראשית קו ימין ונקראת "ראשית הגילוי"! ושוב, האם הצבע הראשון שמופיע זה אדום? ואכן, המקובלים הראשונים אומרים שחכמה זה ראשית הגילוי והצבע הוא אדום דוקא. וכאמור, אומר הרמ"ק לא! לראשית הגילוי, לחכמה, מתאים דוקא צבע תכלת. ואם כן, מהי באמת המחלוקת כאן לפי המדע? הוא הדבר שכבר למדנו: המחלוקת כאן היא האם מתחילים מאורך הגל הארוך ביותר – האם זה הדבר הראשון שמופיע? ואם כן, אזי הגוון הראשון שהופיע זה האדום דוקא כדעת המקובלים הראשונים!

וכמובן, אם מתחילים מאורך גל הכי קצר – שזה צבע התכלת, הסגול – אזי ראשית הגילוי, החכמה – מתאימה דוקא לצבע התכלת!

תכלת

הרמ"ק דן בשאלה: למה להתחיל מתכלת, מסגול? כלומר, מהו ההסבר שצבע החכמה הוא דוקא תכלת? אומר הרמ"ק שזהו הצבע של ראשית "פתיחת השחרות" כלומר, הדבר הראשון שיוצא מתוך השחור הוא התכלת. התכלת יוצא מתוך השחור של העין, מתוך ה"בת עין" – ומהתכלת באים אח"כ לגוונים נוספים. ושוב, התכלת זאת ראשית הפתיחה של השחור, שבכללות הוא ה"העלם", הדבר הבלתי מושג, החושך. וזהו שהסברנו – שחושך סתם זה כנגד ספירת הכתר – והצבע הראשון שמופיע מתוך החושך – הוא תכלת!

ואכן, זה מסביר לנו מהי תפיסת התכלת, מה ענינו של התכלת שהוא, ראשית הגילוי מתוך החושך, שכאן קורא לזה הרמ"ק: "פתיחת השחרות"!

שחור ולבן

והנה, תאור זה אומר שכל הגוונים יוצאים מהשחור. וממילא, נשאל את השאלה המתבקשת: האם זה תואם את שיטת המדע (ADDITIVE) או את שיטת האמנות (SUBTRACTIVE) – לגבי עירוב הצבעים? זה שהכל יוצא מהשחור – זאת שיטת האור המדעית כלומר, האור יוצא מה"שחור" והולך אל ה"לבן"! מהי הכוונה ש"הולך אל הלבן"? לפי המדע, ה"לבן" זה צבע ואילו ה"שחור" הוא "חוסר צבע"! ישנה מחלוקת אצל החוקרים הראשונים, ומובא גם באריכות בחסידות: האם חושך זאת מציאות ממש או רק העדר האור?  ואכן, לפי האמנות חושך זה ממש! לעומת זאת, לפי המדע – חושך זה רק העדר האור!

הפוך בה

אם חושך זה העדר האור בלבד – אזי, כאשר צבעי היסוד, ירוק, אדום, כחול – מוקרנים ומתערבבים ביחד, התוצאה היא לבן! ושוב, לפי שיטת האור המדעית – הכל יוצא מתוך החושך, מהשחור (אין), והולך אל הלבן (יש)! וכאמור, יוצא מזה שהשחור אינו צבע ואילו הלבן הוא צבע! לפי האמנות, שזאת שיטת הפיחות, SUBTRACTIVE – זה בדיוק הפוך מהשיטה המדעית. כלומר, מערוב של פיגמנטים (חומרי צבע) – אי אפשר להרכיב צבע לבן שהרי, עד כמה שתערבב יותר צבעים – כך תתקרב יותר לשחור!

והפוך בה

נחזור, לפי האמנות – ככל שאני מרכיב יותר ויותר צבעים יחד – כך התוצאה שחורה יותר. כלומר, שהתכלית, הסוף, הוא שחור! מאיפה בא השחור הזה? זה בא מלבן! וממילא, הלבן כאן הוא המקור הנעלם שאינו צבע (אין) – ואילו התכלית, ערבוב כל הצבעים יחד – זה השחור (יש) – שהוא תכלית הצבע! זהו שאמרנו שבשיטת הצילום – צריכים להוסיף את הצבע השחור לשלושת הגוונים הראשונים – שהם הממוצעים בין הירוק והכחול והאדום.

ואם כן, זהו כלל גדול מאד שצריך לתפוס ולהבין: לפי השיטה המדעית שעוסקת באור צבעוני – הכל יוצא מהחושך, מהשחור – שאינו צבע – והכל הולך אל הלבן – שהוא צבע! כלומר, ששחור הוא העדר האור! וכאמור, על פי שיטת הפיגמנטים של האמנות – זה ממש הפוך: הכל יוצא מהלבן, שאינו צבע – שהרי אי אפשר להרכיב לבן – והכל הולך אל השחור, שהוא תכלית הצבע. כלומר, כמה שתמשיך להוסיף צבעים, כך זה ישחיר יותר ויותר! והסברנו, שבגלל שהפיגמנטים שלנו אינם טהורים – לכן במקום שחור נקבל במציאות גוון חום – שזה צהוב עמוק!

החום זה כצבע הארץ – ולפי שיטה אחת, שעדיין לא הסברנו, זה הצבע של המלכות שנקראת גם "קרקע העולם"!

לאחר הסברים אלו נשאל שוב: מה הרמ"ק סובר לגבי צבע החכמה? הרמ"ק סובר שפתיחת השחרות, ראשית הגילוי – היא התכלת! התכלת יוצאת מהאולטרא סגול כלומר, יוצאת מהגלים היותר קצרים, שהכי קצרים בהם הם גלי גמא – שלפי זה היא המדרגה הכי גבוהה שבכתר – רדל"א!

גוון ספירי

מהי אותה סברא שצבע החכמה צריך להיות צבע ספירי – שמקבל את כל הגוונים? הסברא היא פשוטה שהרי החכמה נקראת "נקודה דנעיץ"! כלומר, החכמה היא היולית עדיין – והיא נעוצה בתוך כל ספירה, בתוך כל צבע. והנה, החכמה זה "חיים", "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" – החכמה זה החיים הפנימיים של גוף המערכת כולה. מקור החיים, זה עתיק, התענוג, "רישא דאין" – אבל החיים הפנימיים, החיות של הגוף, זה מהחכמה: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ"! ובהיות החכמה, נקודת החיים הנעוצה בכל איבר ואיבר, מה שנותן חיים לכל מקום – אזי הגוון המתאים לחכמה הוא הגוון הספירי, שמקבל את כל הגוונים!

ושוב, זה שהחכמה היא גוון ספירי – זה מתאים בחסידות למושג "נקודה דנעיץ" ואילו זה שהחכמה היא כנגד צבע תכלת – זה מתאים בחסידות למושג "ראשית הגילוי"! וכאמור, זאת היא דעתו של הרמ"ק – שראשית הפתיחה, הגילוי מהשחרות, מהחשך – הוא צבע התכלת! והנה, תמיד על החכמה אומרים: "פתח רבי פלוני" כמו כן, גם הניקוד של ספירת החכמה הוא פתח. ניקוד הכתר הוא קמץ כלומר, סגור, העלם, חושך ואילו ניקוד החכמה הוא פתח – פתיחה, ראשית גילוי ההעלם שבכתר!

תעלומות חכמה

לפי זה, התכלת זה כח בנפש שפותח פתח בשחור. ושוב, יש לי משהו שחור, תעלומה גמורה – ויש משהו שפותח לי את כל התעלומה. למשל, ישנו אחד שרוצה לפתור חידות, לפתוח תעלומות – זאת סגולת התכלת. ואם כן, זהו צבע התכלת לפי הרמ"ק – כמו שהוא נמצא בחכמה! אח"כ נמצא את התכלת עוד ועוד: בגבורה, במלכות וכן יש תכלת גם בספירת היסוד – כמו שהסברנו בשיעור קודם. ושוב, פתיחת צינור – זאת סגולה של תכלת!

קו ימין

ואם כן, אל לנו לחשוב שהמקובלים הראשונים מתבלבלים בין ימין ושמאל. קודם רמזנו – שאם אנו פותחים את סדר גלי האור – מהגל הארוך ביותר – אזי באמת הפתיחה – זה אדום. והנה, יש בזה הסבר יותר עמוק. כאמור, הרמ"ק הביא את הראשונים שסוברים שצבע החכמה זה אדום – ואח"כ מבטל את דעתם זו. והנה, דפוס זה, תבנית זאת, נשנית הרבה מאד בספר הפרדס! לאורך כל ספר הפרדס, בכל מקום וענינו, ישנו קודם ציטוט מהראשונים בענין חכמה ואח"כ הכרעה של הרמ"ק עצמו! כלל גדול אצל המקובלים הראשונים – שבספירת החכמה יש מידה של דין וממילא, משום מה, החכמה שייכת למידת הדין כלומר, צבע אדום! וכאמור, לכל אורך ספר הפרדס הרמ"ק סותר דעה זאת שהרי, איזה דין יש בחכמה? הרי חכמה זה ראש קו ימין, חסד, המשכה, המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. לעומת זאת, דין זה קו שמאל שענינו הסתלקות מלמטה למעלה – כמו אש שעולה מלמטה למעלה!

ושוב, ראשית המשכת החסד, המים – זה בחכמה וממילא, איזה דין יש שמה? והנה, זה שהמקובלים הראשונים סוברים שהחכמה היא אדומה – יוצא מאותה סברא האומרת שיש דין בחכמה וכאמור, לאורך כל ספר הפרדס – הרמ"ק אינו מקבל סברא זאת!

שם הוי'

והנה, לפי דברי האריז"ל – צדקו דברי המקובלים הראשונים! אומר האריז"ל ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"! ואם כן, איזה דין יש בחכמה? כידוע, ד' אותיות שם י‑ה‑ו‑ה – זה הכלל של ה"הויה", שהרי שם הוי' זה כח שמהוה תמיד: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". שם הוי' מיצג תהליך של התהוות, ארבעה שלבים של התהוות תמידית:

י   - חכמה  - צמצום – אות י היא נקודת צמצום.

ה  - בינה    - התפשטות – אות ה ראשונה זו התפשטות ראשונה באיתכסיא.

ו   - מידות  - המשכה – להמשיך התפשטות בבחי' איתכסיא, לאיתגליא.

ה  - מלכות - התפשטות – התפשטות שניה, מעולם הנסתר לעולם הגלוי.

אות ה תתאה דהוי' נקראת "יבשה" ואילו אות ה עילאה נקראת "ים" – כאשר הכלל בחז"ל הוא: "כל מה שיש ביבשה יש בים"! וכאמור, בים זה באיתכסיא וביבשה זה באיתגליא – ומי שמוציא מן הים אל היבשה זאת אות ו. ובכל אופן, אי אפשר להתחיל את התהליך של ה"הויה" בלי צמצום שזה אות י דהוי'!

נחזור, הנקודה הראשונה היא אות י, כנגד החכמה. מהי החכמה? חכמת הצמצום. כלומר, זאת החכמה איך לצמצם אור אין סוף ולהגיע לנקודת מוצא של התהוות! הצמצום הוא דין ולכן בהחלט, זה מאה אחוז נכון ואפילו עוד יותר, שיש בחכמה דין – כסברת המקובלים הראשונים. והנה, זה שהחכמה זה ראשית קו ימין, ראשית הגילוי – היא הנותנת. כלומר,  החכמה הצליחה להמציא נקודה אחת, נקודת מוצא – לכל הגילוי שיבוא אח"כ – וכל זאת בכח הדין, הצמצום. ושוב, ללא כח הצמצום אי אפשר להמציא את נקודת המוצא בשביל ההשתלשלות, ההמשכה הלאה, שתבוא אח"כ.

פנימיות החכמה

לכן כתוב שפנימיות החכמה זה דין ואילו מה שהחכמה עומדת בראש קו ימין זה רק מצד חיצוניות החכמה, מצד המציאות של החכמה – שהרי מהחכמה מתחילה ההמשכה וההתגלות. והנה, על המצאות החכמה בעצמה אומר הפסוק באיוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" כאשר אחד מפרושי "אַיִן" זה צמצום. כלומר, לקחת יש קודם, אין סוף, ולצמצם אותו ל"אַיִן" ממש. ושוב, הנקודה הזאת זה אין ממש ביחס לאין סוף הקודם והיא היא נקודת המוצא של כל ההתהוות תבוא בהמשך!

ברק המבריק

בלשון האריז"ל נאמר שמקור החכמה הוא בכתר עצמו, בחכמה סתימאה. ושוב, פנימיות החכמה כמו שהיא בכתר – היא הגבורה דעתיק יומין המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך יומין – ונקרא בלשון החסידות: גבורה של תענוג בתוך חכמה של רצון! משם באה גם יראת שמים בעבודת הוי' שהרי הכתוב אומר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי'". הראשית של החכמה זה יראה, יראה עילאה המזוהה עם ספירת החכמה כידוע בסוד "דחילו ורחימו רחימו ודחילו" (יראה ואהבה אהבה ויראה – יראה עילאה שהיא יראת הרוממות, אהבה רבה, אהבת עולם, יראת המלכות) כנגד י-ה-ו-ה כידוע (וכן בסוד יראה-אהבה-תורה-מצות כנגד י-ה-ו-ה כמבואר בזהר).

 

יראת הוי' – והנה, יראת הוי' (הבאה מספירת הגבורה – כאן היינו מספירת הגבורה של פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר-עליון) זה צבע אדום – ומשם זה נמשך ומתגלה כנקודה אחת וכברק המבריק על השכל, בספירת החכמה!

והנה, החכמה תמיד, בכל כתבי החסידות, מתוארת כ"ברק המבריק"! מה זה "ברק המבריק"? זה ראשית ההתגלות מתוך השחרות! זאת בעצם אותה סברא שאמר הרמ"ק, שהחכמה צריכה להיות תכלת, בגלל שהתכלת זאת הפתיחה מתוך השחור, שבגשמיות זה הברק המבריק מתוך חשך השמים!

מה צבעו של הברק? לכאורה זה אדום, אם כי שאפשר גם לחלוק שהרי אין רואים אדום בשמים אלא לבן חזק, או איזה גוון ספירי, תכלת, שמקבל את כל הגוונים. ובכל אופן, כאשר אני אומר "ברק" – אני חושב על אדום יותר מאשר על תכלת! וזאת, בגלל שברק זה "חיצי אש". ושוב, ברק זה כמו אש בשמים ואיך שלא יהיה ואפילו אם נאמר שהאש צבעו כחול – הרי תכלת הוא דם, דם של חילזון – וכמה שלא יהיה כחול – הוא דם לשון אדום!

אדום של ברק

ואם כן, אותו הדבר שייך גם לגבי הברק: איזה צבע שהברק לא יהיה – הוא אש ואש זה אדום וכאמור, יש אדום בפנימיות החכמה! וממילא, צדקו דברי המקובלים הראשונים – שזיהו בספירת החכמה את הצבע האדום! ואיזה אדום זה? אדום של ברק. ואם כן, כח של צמצום זה כח של דין, כח של אדום שהרי, דין סתם זה אדום!

נסכם את הנלמד על צבעה של ספירת החכמה. גם הכח המצמצם שיש בחכמה וגם הפנימיות של כח המבריק שיש בחכמה – יש בהם מעין אדום! כאמור, החכמה היא מקור חיים, במובן של חיים פנימיים ובלשון הזהר והקבלה: "נקודה דנעיץ" בכל ספירה וספירה וממילא, זה צריך להיות גוון ספירי שמקבל את כל הגוונים! כאמור, זהו אותו גוון שיוצא מן השחור, מן החשך, כמו "אילת השחר".

בין שחור לצחור

ישנה כאן תופעה לשונית שעדיין לא הזכרנו והיא הקשר בין שחור לצחור. ע"פ לשון הקודש – אות ש ואות צ מתחלפות שהרי שתיהן שייכות לאותיות מוצא השינים: זסשר"ץ! והנה, שחור הוא שחור אבל צחור הוא לבן – וזאת דוגמא נוספת שצחור יוצא משחור! אבל ראשית יציאת הצחור מהשחור – הוא דרך התכלת!

מצרף לחכמה

מוסבר בחסידות שישנו כח נוסף בספירת החכמה שנקרא "מצרף לחכמה" כלומר, כח הצרוף. את הפסוק מפרשת נח: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" – מפרש הבעש"ט בהקשר לביטוי: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". כלומר, אם יש צרה (חושך ואפלה) – אזי צריך לקחת את הצרה ולהחזירה לספירת החכמה (בסוד מצרף לחכמה) ושם אפשר לצרפה מחדש ולעשות ממנה "צֹהַר" (פתח המכניס לתיבה את אור הצהרים הבהיר או אבן טובה המאירה אור עצמי, כשני הפירושים של רש"י), הרומז גם ללשון צחור, לבן – כידוע ש-ה ו-ח מתחלפות. ושוב, הכח הזה, לקחת מציאות ולצרף את עצם המציאות למציאות חדשה, קשור עם צבע התכלת של החכמה! נחזור: כאמור, התכלת זה ראשית היציאה מן השחרות – שהיא אין – והכח להחזיר את המציאות הראשונית לאין ולהוציא מציאות חדשה – קשור עם צבע התכלת של החכמה – ראשית היציאה מן השחרות!

יוצא מכאן, שכל הצבעים שאנו מוצאים בעינים שייכים לחכמה. אם רוצים לעשות פרצוף של צבעי העין, שבו ד' מדרגות כנגד ד' אותיות שם הוי' – ואפילו פרצוף של עשר ספירות – אזי יהיה זה "פרצוף של חכמה"! חכמה זה "אבא" וכתוב ששבת זה "מוחין דאבא" וממילא, כל מה שקשור לשבת – קשור לספירת החכמה! והנה, עד עכשיו אמרנו שהגוונים של העין – זה כמו כל הגוונים – אבל כאשר רוצים לדייק – אזי כל צבע שנזהה כצבע של עין – מעלה את אותו צבע לפרצוף החכמה! ושוב, כל צבעי העין, בכללות – נמצאים בתוך החכמה. לכן, גוון העין בכללות – זה גוון ספירי – שמקבל את כל הצבעים! כאילו נאמר, שעצם העין כולו – הוא הוא הגוון הספירי שמקבל את כל הגוונים – וזה בכללות סוד השבת – ש – בת!

כאמור, זיהינו בעין ג' גוונים ומצטרף להם השחור שבעין, ה"בת עין". יותר בפרטיות, מזהה הרמ"ק בעין ז' גונים. אותם ז' גוונים – אינם ז' גווני הקשת אלא משהו אחר. מענין מאד שהרמ"ק מתחיל למנות את אותם ז' גוונים מאדום ואח"כ לבן וזאת ע"פ הפסוק: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". ואם כן, קודם יש אדום ואח"כ הוא מתמתק, מתלבן, מלשון "ליבון עוונות" וגם מלשון "ליבון הילכתא" – החכם מלבן את ההלכות. ושוב, גם ליבון עוונות וגם ליבון הלכות התורה – קשור עם הלבן שבעין!

סגולות

ושוב, הרמ"ק מתחיל מ"אדום" ואח"כ "לבן". אח"כ הוא אומר "ירוק" כאשר כוונתו זה "צהוב". ממשיך הרמ"ק ואומר כרתי שפרושו "ירוק", "ירוק ככרתי". לאחר הירוק הוא אומר "תכלת". צריך להזכיר כאן שאצל הרמ"ק – כל צבע בעין מצביע על תכונה מסוימת וכן על סגולה מיוחדת. קודם דברנו על תכונות נפש שמתגלות בצבעי העין ואם כן, חוץ מתכונות נפשיות יש בצבעי העין גם סגולות של הנפש, שפועלות באופן על טבעי. כידוע, אנחנו "עם סגולה" ואפשר לראות סגולות שונות הקשורות עם צבעי העין. יש אדום ולבן וירוק ככרתי – שזאת סגולה לתיקון "כרת", כמו שהוסבר! אח"כ יש "תכלת" ואומר הרמ"ק שוב, שהתכלת זה בתוך השחור, בתוך ה"בת עין". ממשיך הרמ"ק ואומר שיש עוד צבע – צבע שעדיין לא הזכרנו!

כאשר נעשה ב"ה מעגל של כל הצבעים, ננסה לזהות שמות טובים בעברית לצבעים בעלי שמות לועזיים. כאן יש לנו דוגמא טובה לדבר במקום שהרמ"ק מנסה להסביר לנו מה זה צבע המים! אומר הרמ"ק שהגוון הששי שבתוך העין הוא צבע המים! ושוב, הוא אומר שיש צבע המים בתוך העין. זהו צבע שמאד מאד מתאים לעין שהרי "עין" בתורה הוא גם מעין, מקור של נביעת מים. ואכן, מצד חיצוניות החכמה, החכמה היא "מעין החכמה".

צבע המים

מאותו מעין, מעין החכמה – יוצאים מים חיים ונמשכים לכל ספירה אחרת. ושוב, כח הצמצום של החכמה זה אש אבל יכולתה של החכמה להחיות – זה מים, מים חיים! וכותב הרמ"ק שצבע המים זה בין ירוק לכרתי כלומר, בין צהוב לירוק! מהו הצבע שבין צהוב לירוק? איזה מין צבע ירקרק. בדרך כלל אין שם לצבע זה והנה, כאשר נגיע ונעשה מעגל צבעים – נקרא לצבע זה "צבע המים" כלשון הרמ"ק!

בן חכם

הייתי חושב ש"מים" זה בין ירוק לכחול – אבל הרמ"ק  אומר שבין ירוק לצהוב זה "מים"! נחזור, המים קשורים לספירת החכמה, לעין – בגלל שעין זה גם לשון מעין, מעין של מים. כאן מזהה הרמ"ק סגולה ידועה בחז"ל: מי שהוא בעל מצוות, מי שעושה מעשים טובים – הוא לאו דוקא תלמיד חכם בעצמו – אינו יודע כל כך טוב ללמוד בעצמו. אבל אם הוא יעשה מעשים טובים – הוא יזכה לבן תלמיד חכם! ושוב, במעשיו הטובים הוא כאילו יוצר גנים לדור הבא! בנקודה זאת ישנו הסבר מאד עמוק, הבא להסביר מהו הקשר שבין תורה ומצוות!

תורה ומצוות

המצוות, המעשים הטובים של עכשיו – עושים גנים לילדים שלך – שיוולדו חכמים גדולים! היהודים הם "עַם חָכָם וְנָבוֹן" – כל יהודי צריך להיות חכם! ושוב, כדי שהילדים שלך יהיו חכמים – עליך לעשות מעשים טובים. מכאן גם מובן עד כמה חשוב הקשר עם האשה – שהרי הרבה פעמים כל ענין המעשים הטובים קשור יותר לאשה מאשר לאיש! ממשיך הרמ"ק ואומר שככל שצבע המים נמצא בתוך העינים שלך, כך ישנה כאן סגולה – שיוולד לך בן תלמיד חכם!

בעל מצוות

נחזור, כאשר למשל האריז"ל, שהוא מקובל אמיתי, מסתכל על העינים שלך כדי לראות אם השידוך המוצע כאן זה באמת שידוך טוב לבנים תלמידי חכמים. אם הוא רואה שם את צבע המים זהו הסימן הטוב, הסימן שהוא "בעל מצוות" שזאת הסגולה ללידת בנים תלמידי חכמים – כך משמע מדברי הרמ"ק!

קודש הקודשים

אומר הרמ"ק שישנו עוד צבע שביעי בעין, "אחרון אחרון חביב", שאינו מזהה אותו – אומר שצבע זה הוא "צבע קודש הקודשים"! ומסביר, שצבע זה נמשך מ"כתר עליון" כלומר, או שהוא לבן או שהוא שחור או אפור או שקוף. נסביר זאת כך: שיש בעין תכונה שבאמצעותה יכול אני לראות דרך העינים שלך, את הנשמה שלך! זו איזה מין זכוכית – שיש בעין איזה מין צבע זכוכית – שבאמצעותו אני רואה את נשמתך כאשר אני מביט בעיניך! ואם כן, זהו הצבע שנקרא "קודש הקודשים" – שנמשך מכתר עליון!

נחזור, זהו נושא מאד מענין האומר שיש בעין שבעה גוונים – ואלו לא רק צבעי הקשת אלא משהו אחר. כמו כן, אמרנו שכל אותם שבעה צבעים שבעין – זה "פרצוף אבא" כלומר, הגוונים שבספירת החכמה! ידוע הקבלה, בסוד "היכל קדש הקדשים" שהוא כולל ג"ר (כתר חכמה בינה), המוחין (חיות אלקית) של כל פרצוף ועולם. נמצא שבתוך פרצוף החכמה, צבע הקדש קדשים הוא כנגד ג"ר דאבא. הלבן-אדום-ירוק שבעין הם כנגד חג"ת דאבא (סוד שלשת האבות שבאבא – כל האבות שרשם באבא כמובן, שם אברהם הוא הלבן שבעין, יצחק האדום שבעין ויעקב הירוק, דהיינו הצהוב שבעין). צבע הכרתי (ירוק) שבעין הוא היסוד שבעין (וכמו שיתבאר בסוד צבעי הקשת לפי שיטת הצירופים, וכמו שכבר הוזכר לעיל). צבע התכלת הוא המלכות שבעין. צבע המים שבין הירוק (צהוב) לכרתי (ירוק) היינו בין התפארת ליסוד (שבפרצוף אבא) היינו הספירות נצח והוד ששם סוד המראה של גלי הים (צבע המים), בסוד מאמרו של רבי עקיבא לחבריו כאשר נכנסו לפרדס: "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים וכו'", כמבואר במ"א. וכך אנו רואים ששבעת הצבעים שבעין משקפים את שלמות פרצוף אבא (החכמה האלקית, מקור תורתנו הקדושה – "אורייתא מחכמה נפקת"), כללות כל עשר הספירות שבפרצוף אבא!

ספירת הבינה

בינה

הדעה הראשונה לגבי הצבע השייך לספירת הבינה – היא דעתם של המקובלים הראשונים והיא, שבינה זה גם צבע אדום וגם צבע לבן. בדרך כלל אדום זה דין ואילו לבן זה רחמים. על הבינה אמנם כתוב: "מינה דינים מתערין" אבל עיקר המקום של התגלות הדינים זה במידות, בלב ולא בשכל. השכל, יחסית ללב, הוא רחמים כלומר, וכך פנימיות הבינה היא רחמים, ומקום של המתקת הדינים (המתעוררים מחיצוניותה, כלומר מהבנה חיצונית ביחס לזולת ומעשיו ומניעיו). השכל הטהור תמיד נוטה לדון את כל האדם לכף זכות! אם יש שכל שנוטה לדון אנשים לכף חובה – אזי זה אינו שכל טהור, זה לא שכל אמיתי! ואם כן, אנו מסבירים את דעת המקובלים הראשונים שצבע הבינה הוא אדום הנוטה ללבן. כלומר, צבע ורוד, אדום בהיר! והוא הצבע של "חבצלת השרון", כמו שמסביר הרד"ק בספר השרשים. כך אומרת הכלה על עצמה בשיר השירים, "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" – "חבצלת השרון" היא בצבע ורוד ואילו שושנת העמקים היא בצבע אדום. "חבצלת השרון" היא סוד "כלה עילאה", בינה, ואילו "שושנת העמקים" היא סוד "כלה תתאה", מלכות. וכן, "שושנת יעקב", היא סוד אסתר המלכה.

זה שצבע החכמה, אבא, הוא תכלת וצבע הבינה, אמא, זה ורוד – זה מאד מתאים למה שמקובל היום לגבי לבוש התינוקות, הבן בתכלת והבת בורוד! וממילא, נוהג זה שמלבישים את התינוקות כך – מהוה הכנה צבעונית ושמחה לקראת מילוי תפקידם, לקראת החופה והיותם בסופו של דבר אבא ואמא! כאמור, זאת היא הסברא הראשונה לגבי צבע הבינה.

ירוק ככרתי

הסברא העיקרית של הרמ"ק – שאותה הוא מקבל ומאריך להסביר – היא שצבע הבינה זה ירוק ככרתי! כלומר, מה שאנחנו קוראים ירוק, ירוק חזק. מאיפה לוקח הרמ"ק דעה זאת ולמה זה העיקר אצלו? ישנו ניב בנביא ישעיהו שאומר: "קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ". הסברנו פעמים רבות שכל דברי הנביאים באים לפרש פסוקים בחמישה חומשי תורה. בבראשית כתוב רק "תֹהוּ וָבֹהוּ" בלי שום תואר אחר ואילו בנביא זה כבר מפורט יותר: "קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ". חז"ל מפרשים זאת במסכת חגיגה ואומרים ש"קַו תֹהוּ" – זה קו יָרֹק = הַתֹּהוּ,  שמקיף את כל העולם!

פלומה

ואם כן, אותו קו ירוק זה דימוי של אוקינוס שמקיף את היבשה! לעומת זאת, "וְאַבְנֵי בֹהוּ" – אלו אבנים שנמצאות בתוך הים פנימה ונקראות "אבנים מפולמות" – שמהן יוצאים המים למלא את הים שהרי הים זה כמו כלי, בית קיבול עצום. ושוב, יש קו שמקיף את העולם – וכאילו מסמן ומכשיר את מקום האוקינוס – להקיף את המציאות. ויש מקורות בתחתית הים, שנקראו אבני בהו, "אבנים מפולמות", מלשון פלומה, שמהם יוצאים המים למלא את הימים!

תהו

המושג "תהו" בקבלה – יכול להיות בכמה מקומות: או בכתר שבו אין עדיין כלים או שתהו הוא בבינה! תהו זה אורות בלי כלים עדיין כלומר, תהו זה מציאות אבל לא מציאות מגובשת, או שלפעמים זאת מציאות של כלים מועטים. לכן, היה עולם שלם שנקרא "עולם התהו" – הוא העולם שנשבר היות שהכלים בו לא היו עדיין מגובשים דיים!

 

שבירת הכלים – ושוב, הכלים היו קטנים ואילו האור היה כל כך חזק עד ששבר את הכלים. כל מציאות טרום תיקון – ולאו דוקא מציאות שלילית, אלא כל מציאות שעדיין לא התבגרה והתפתחה – עד כדי כך שיש מספיק כלים, מספיק מערכת כלים, כדי להכיל את האורות, את האנרגיות – זה נקרא מצב של תהו.

ביחס לספירות התחתונות, הספירות של הלב (חג"ת נה"י) – מה שנקרא "זעיר אנפין" – הרי בבינה, אמא, ישנה "ראשית התהוות הכלים"! וכאמור, זה עדיין רק בבחינת ראשית שנקרא "גרמוהי". לעומת זאת, החיות של הכלים, מה שעתיד להיות אור פנימי בתוך הכלים – בא מספירת החכמה, אבא. ושוב, ראשית התהוות הכלים זה בבינה – כמו שאמא מתחילה לפתח את העובר מהזרע של אבא.

חיוהי וגרמוהי

ישנם שני מושגים: חיוהי וגרמוהי. "חיוהי", החיים – זה בא מצד אבא ואילו ה"גרמוהי", הכלים, האיברים, הגוף – זה מתחיל באמא. והנה, באמא זה עדיין כלים מעטים, זה רק ראשית הכלים – לכן אמא היא תהו לגבי התפתחות הכלים שמכילים את האורות, את החיות הפנימית בבן של האמא שנקרא ז"א, זעיר אנפין – שזה הפרצוף המתוקן, יעקב אבינו! לכן עולם התהו בקבלה – הוא העולם של שם ס"ג שכנגד אמא.

השמות כאן בקבלה, משקפים את מבנה המשפחה היהודית המקביל לד' אותיות שם הוי'. ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן – הם כידוע ארבעה מילואים של שם הוי' – כאשר השם ס"ג הוא באמא, שכנגד הבינה:

י   - חכמה   - אבא – ע"ב

ה  - בינה     - אמא – ס"ג

ו   - מידות   - בן    – מ"ה

ה  - מלכות  - בת   – ב"ן

ושוב, השם ס"ג הוא באמא ולשם שייך עולם התהו וגם הפן השלילי של התהו – השבירה, שבירת הכלים!

קו תהו

ואם כן, הדבר פשוט אצל הרמ"ק – שתהו וקו תהו – הוא אמא! כאשר אומרים חז"ל שהתהו הזה הוא קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו – הרי זה כמו רחם של אמא שמקיף את כל המציאות של העובר שעתיד להיוולד. ושוב, יש קו תהו שמקיף את כל המציאות שנקרא "מקיפים דאמא" וצבעו ירוק!

משמעות שמות הצבעים

לכל הצבעים ישנה משמעות גם בלשון הקודש, וגם אצל כל אומות העולם! יש מושג שנקרא "אמרי אינשי", מה אנשים אומרים – המופיע לרוב בגמרא. כלומר, מה שאנשים אומרים זה לא סתמי אלא, לכל מה שאנשים אומרים יש מקור בחושים – בתחושה הכי פנימית של הנפש, הנפש שברא ה', בורא העולם! וממילא, מה שאנשים אומרים – בדרך כלל מכוון אל האמת – בין ביודעין ובין שלא ביודעין! ושוב, אולי אומרים ולא יודעים מה אומרים – ובכל אופן, הגמרא מלאה עם מה ד"אמרי אינשי"!

כחול ומחול

ואם כן, זאת הקדמה חשובה לכל מה שאנו אומרים כאן – שהרי צריך לבדוק מה אומרים אנשים לגבי שמות הצבעים בכל הלשונות! הדוגמא שכבר ניתנה כאן באנגלית, באחד השיעורים הקודמים, היא שהצבע "בלו", כחול – הוא גם שמו של מצב נפשי. כלומר, כחול מלשון מחול זה כמו בלו מלשון בלוז! וכאמור, כך צריך לעשות גם לגבי כל צבע.

והנה, "אמרי אינשי" ש"ירוק" זה להיות חדש במקצוע, בתחום העיסוק – בלתי מנוסה! אתה מתחיל משהו חדש, עסק חדש – אבל אתה עדיין לא מנוסה – אתה ירוק, לא בשל, כמו הפרי שעדיין ירוק! ואם כן, "אי בשלות" זה בדיוק מצבם של הכלים בעולם התהו. כל הספירות, המלכים שמלכו ומתו – זה הכל נסיונות ראשוניים להיות מלך! כמו מדינת ישראל שהיא נסיון ראשון להקמת מדינה יהודית ועדיין בגדר ירוק גמור! כלומר, זה נקרא עולם התהו שיש כאן אורות – אבל הכלים עדיין אינם בשלים. ושוב, יש אולי רצון טוב – אבל אין עדיין כלים מתאימים – אי בשילות שמביא לידי אי משילות! ושוב, הרצון הטוב הזה מתחיל להתלבש בתוך המציאות – ואינו מצליח להתחבר בצורה הנכונה! ולכן, ישנה סכנה של שבירת הכלים בגלל שהכלים אינם מבוגרים עדיין, לא הבשילו!

ובכל אופן – ירוק הוא צבע של תחילת תהליך של חיים – כמו אותו תפוח שעדיין ירוק אך כשיבשיל עתיד להיות אדום. ואם כן, הצבע הירוק נותן קצת טעם – מדוע מצב של תהו הוא מצב "ירוק"!

וירק את חניכיו

על אברהם אבינו כתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן". בתחילת החניכות, בתחילת העבודה, בתחילת המקצוע להיות חיל, לוחם, או להיות מנהיג – החניך הוא עדיין "ירוק" וצריך לזרזו ולחמשו בחרב ושאר כלי זין. בתור חניך, מתחיל, הוא ירוק במקצוע.

בדרך כלל לאותם "ירוקים" יש הרבה אורות – הרבה רצון טוב לתקן את העולם, להפוך את העולם. וכאמור, כאשר הכלים מועטים – המצב הוא מסוכן, בלתי יציב, שעלול להביא לשבירה. כל זאת אמרנו כדי להסביר את הצבע הירוק – כמו שהרמ"ק תופס אותו – כעיקר הצבע של הבינה – שכאן זה התהו – "קו ירוק שמקיף את כל העולם"!

ירוק ככרתי

דבר נוסף, מענין ומפתיע – שהוא בעצם מסקנה מדעית פשוטה. אמרנו, שהחכמה כחולה כלומר, "תכלת" ואילו עיקר המידות זה לבן, אדום, צהוב, כאשר הצהוב נקרא גם "מוריקה" לשון ירוק. ואומר הרמ"ק, כאשר מחברים את הלבן של החסד ואת האדום של הגבורה ואת המוריקה של התפארת – מתקבל ביחד צהוב חזק. והנה, כאשר מחברים את הצהוב החזק של התפארת עם הכחול של החכמה – מקבלים באמצע ירוק ככרתי, כמצב ביניים! ואכן, זהו הרכב צבעים פשוט.

נחזור, זהו הסבר מהרמ"ק – איך מגיעים לירוק? כתוב שבינה זה לשון בין – מצב ביניים. ואם כן, אומר הרמ"ק שבינה זה בין חכמה, שזה עיקר השכל לבין הלב שעליו כתוב "בינא ליבא" כלומר, שיש זיקה מהבינה למידות של הלב! ובכל אופן, הבינה מקבלת ממקור השכל, מהחכמה – מקבלת את הזרע מאבא, שזה עצם השכל – ומתוך כך היא מולידה בנים – שאלו הגוונים השונים של רגש  הלב!

מוריקה

ואם כן, איזה צבע צריך לתת החיבור שעליו אנו מדברים? זה צריך להיות הממוצע בין עצם השכל של אבא, כחול, לבין כללות הרגש של ז"א שזה הצהוב החזק – כלומר, ירוק ככרתי! מתוך כך גם נוכל להבין מדוע הוא משתמש כאן במילה "מוריקה" ולא בצהוב סתם. ושוב, אם לוקחים צהוב בהיר ומערבים עם לבן ואדום – מקבלים צבע זהוב הנוטה לאדום – צבע זהב. לעומת זאת, כאשר לוקחים את הצהוב שנקרא "מוריקה" ומערבים אותו עם הכחול של החכמה, שזה הזרע של אבא, אזי מה שנוצר באמא זה ירוק ממש, ירוק ככרתי! כאמור, הנוסחה שמתאר כאן הרמ"ק לגמרי תואמת את מציאות עירבוב הצבעים – המוכרת לנו!

נחזור, לגבי הבינה מביא הרמ"ק שתי דעות, שני צבעים. הדעה הראשונה מדברת על אדום נוטה ללבן שזה הצבע הורוד. אח"כ, קובע הרמ"ק שעיקר הצבע של הבינה הוא ירוק. ואם כן, צריך לומר שיש בתוך הבינה גם אדום וגם ירוק – שהם צבעים משלימים זה את זה. מתוך כך, אפשר אפילו לומר, שכל המושג "צבעים משלימים" – הוא בבינה, אמא, שהרי גם אמרנו – שכל המושג צבע הוא באמא.

כולם בחכמה

והנה, לגבי הכחול והאדום שבחכמה – הרמ"ק אינו סובר כך. חכמה זה משהו אחיד: או שזה היולי – שמקבל את כל הגוונים – או שהוא צבע אחיד! ושוב, המושג חכמה זה אחד וכן כתוב בספר התניא בשם הרב המגיד ממעזריטש, שגילוי אחד האמת זה רק בספירת החכמה – ומשם הוא מאיר הארה בכל שאר הספירות! וכאמור, לגבי הבינה הוא נוקט בשני צבעים הפוכים שמשלימים זה את זה: אדום וירוק ככרתי. ובעצם, אם יש לי שני צבעים משלימים – יש לי את כל הצבעים במוחש, בגשמיות!

ואם כן, צריך לומר שהמושג צבעים משלימים – זה מושג של בינה, אמא, שבעצם כוללת את כל הצבעים – כמו שהוסבר!

אלב"מ, אתב"ש

ננסה להדגים זאת. יש בקבלה תמורות, טרנספורמציות, של חילופי אותיות. השתיים העיקריות שבהן נקראות: אלב"מ; אתב"ש. כלומר, מחלקים את עשרים ושתים אותיות הא"ב לשני חלקים שוים – אחת עשרה אותיות, מאות א עד אות כ ואחת עשרה אותיות מאות ל עד אות ת – ומזווגים אותן כך:

אלב"ם              אתב"ש

א – לא - ת

ב – מב - ש

ג – נג -  ר

ד – סד - ק

ה – עה - צ

ו  - פו - פ

ז  - צז - ע

ח – קח - ס

ט – רט - נ

י  - שי - מ

כ – תכ - ל

מובא בקבלה שה"שכל" של "אל - בם" – הוא חכמה! ואילו "השכל" של "את – בש" – הוא בינה! אמנם שניהם זה זיווג – אבל הזיווג של אל-בם – של חכמה – הוא אחיד. כלומר, מחלקים לשני חלקים ומזווגים את הראשון מכאן והראשון מכאן. לעומת זאת, הסברא של הבינה זה זיווג של הפכים כלומר, את-בש – ראשון מכאן ואחרון משם!

שידוכים

הסברנו פעמים רבות שיש שתי שיטות איך לעשות שידוך בין חתן וכלה: או להעדיף שני אנשים דומים זה לזה, גם בתכונות הנפש שלהם; או להעדיף שני אנשים שונים אחד מהשני – שישלימו אחד את השני! ואם כן, שיטת הזיווג של כמה שיותר דומים באופי – מצד אבא, חכמה. ואילו שיטת ההשלמה באופי – היא מצד אמא, בינה. מה שאומרת השיטה השניה הוא שלכל אחד מבני הזוג ישנה מודעות של חסרון באופיו – ועל כן עליו לחפש בן זוג כזה שאופיו יאפשר השלמה לאותו חסרון – ושלמות בין השנים. שיטה זו אומרת בעצם שעל כל אחד מבני הזוג לחפש את השלמתו שכביכול אבדה ממנו – כדי להשלים אחד את השני ולהיות אדם שלם!

צדיקים

וכאמור, השיטה הראשונה אומרת שאצל כל אחד מבני הזוג יש גילוי של שלמות עצמית שיש בה גם זיקה לבן או בת הזוג – "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד". נמחיש זאת ונאמר שיש כאן זיווג של שני צדיקים – צדיק וצדיקה מתחתנים – זה מצד החכמה – על דרך התכלת שבחכמה (תכלת הוא גם לשון כלולות, נישואי חתן וכלה שכל אחד הוא כליל המעלות והיופי)!

בעלי תשובה

אם אנו אומרים ששני בעלי תשובה מתחתנים – אזי הזיווג הזה הוא מצד הבינה – היות שבינה זאת תשובה (כמו שנאמר "ולבבו יבין ושב ורפא לו"). – הצבעים כאן הם אדום וירוק ככרתי – על דרך זיווג אותיות בסדר הפוך, את-בש! זהו מה שאמרנו קודם, ש"ירוקים" הם בעלי תשובה. ושוב, בעל תשובה הוא טיפוס ירוק לגבי המקצוע החדש שבחר לו! זה שיש לבעל תשובה דינים שצריך להמתיק אותם – זה האדום שלו שנוטה ללבן. החטאים שלו (אדום), מתחילים להתלבן, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" כלומר, ה' סולח לו ומלבין לו את השני – מתקן לו את "השנים עברו" ומאחד (מלבין) אצלו את השוני (מה שהיה משונה-אחרת לקדושה)!

כמו כן, את-בש זה אותיות תשובה, בינה ואילו אל-בם = חכמה! על זה אומר בעל "מגלה עמוקות", שהוא אחד מגדולי המקובלים: "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" – כולם ב"אל-בם" עשית! ואם כן, לפי כל הנאמר כאן – אפשר לומר, קצת בדרך מליצה, שטוב להם לבעלי התשובה ללבוש בגד בצבע ירוק. והנה, יש עוד משמעות של צבע ירוק כפי שנהוג היום – על דרך "אמרי אינשי" – אור ירוק ברמזור הוא סימן והוראה שעליך לנוע, להתקדם!

אור ירוק

כך מראים אור ירוק לבעל תשובה, לומר לו שתשובתך התקבלה לרצון ומעתה רק עליך לנוע קדימה, להתקדם – "סע"! ולגבי הצבע המשלים של הירוק, האדום, שגם הוא נמצא יחד עם הירוק בבינה, מקום התשובה, האדום אומר (ברמזור) "עצור"! על הבעל תשובה לעצור מהתנועה הקודמת שלו הבלתי רצויה, וגם לאחר שכבר מחזיק בדרך התשובה עליו לעצור כל פעם ולכוון את צעדיו להבא מחדש, כפי עבודת התשובה שלו המתחדשת בכל יום, כמבואר בתניא. והוא בסוד "לא כן עבדי משה", קודם "לא" ואחר כך "כן", והרי דוקא על משה רבינו נאמר "משה זכה לבינה [תשובה]". עבודה זו התחילה אצל משה בסנה, שם נאמר "אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה", ופרשו חז"ל "אסורה מכאן להתקרב לשם". והוא סוד חשמל, חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות", סוד המלבוש (חשמל = מלבוש) הנמשך מאמא-בינה להלביש את בניה, זו"ן.

נסיים את שיעור ו' בסמינר "אור וצבע" – לאחר שלמדנו על הצבעים שממקם הרמ"ק בספירות: כתר, חכמה, בינה. כידוע, בדרך כלל לא נזכרת אצל הרמ"ק ספירת הדעת וממילא, מבינה קופצים ישר לספירת החסד – וזאת נעשה בע"ה בשיעור הבא.

 

 

 

 

 

 

סמינר – אור וצבע – ז' – המשך גוונים וספירות

כדי לגוון את השיעורים על הגוונים – נתחיל עם קטע מתוך פרוש הגר"א על ספר יצירה. נפתח בפרק א' משנה ז': "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר"!

נר הוי'

הלשונות כאן מאד מוכרים לנו כמו, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", "כשלהבת קשורה בגחלת", "ולפני אחד מה אתה סופר". כאן המקור של ביטויים חשובים אלו ובכלל, כל ספר יצירה הוא המקור של הביטויים, הלשונות היסודיים, של הקבלה! הדבר הנוגע לנו כאן הוא בעיקר הביטוי "כשלהבת קשורה בגחלת" – שבהמשך הדברים, יסביר לנו הרמ"ק את כל הגוונים שבנר. בכללות כבר הזכרנו זאת והוא שיש בתוך האש, בשלהבת הנר, שתי בחינות: נהורא אוכמא (אור שחור) למטה; נהורא חיוורא (אור לבן) למעלה.

הכלל בספר הזהר אומר שיש בנר ד' מדרגות כלשון הכתוב, "נֵר י‑ה‑ו‑ה", "נֵר י‑ה‑ו‑ה נִשְׁמַת אָדָם". כלומר, בנר ישנן ד' מדרגות, כנגד ד' אותיות שם הוי'. ושוב, הסמיכות כאן לשם הוי' מצביעה על ההקבלה של נר לשם הוי'. וכן, הזכרנו פעמים רבות בשיעורים שונים את הפסוק: "כִּי אַתָּה נֵירִי י‑ה‑ו‑ה וַי‑ה‑ו‑ה יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי"! כמו כן, "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" – אור גדול = נר כלומר, האור הגדול נמצא כולו בתוך הנר הקטן – ה"קטונתי" של כל יהודי ויהודי! והנה, הרבה פעמים מסבירים זאת כך:

י  – חכמה – שמן – שמן למאור – שמן משחת קודש

ה – בינה – נהורא חיורא

ו  – מידות – נהורא אוכמא

ה – מלכות - פתילה

שלהבת

כאמור, אור הוא שלהבת שעולה מאליה. שלהבת היא, "שלהבת י"ה", שלהבת אהבה – ככתוב בשיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". כלומר, כל הבחינות של הנר – אלו דרגות של אהבה: אהבת הוי', אהבת ישראל. בכללות, באהבה ישנן שתי בחינות של אהבה: אהבה רבה; אהבת עולם!

אהבת עולם

אהבת עולם זו אהבה שמתעוררת מתוך ההתבוננות שהוי' הוא חיי, שהוי' מחייה אותי! כל החיות, הכח, האנרגיה, שזורמת בי – זה הכל תופעה אלוקית, זה הכל מהוי'! לו יצוייר שהוי' יסלק ברגע אחד את השפע, את האור שלו ממני – אזי אין לי שום כח וגם הויה אין לי – אני חוזר לאין ואפס. ושוב, כך שייך בכל דבר שבעולם שהרי, דבר הוי' מהוה, מחיה ומקיים אותו – אך ברגע שדבר הוי' יסתלק ממנו – מיד הוא חוזר להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית! ואם כן, מתוך התבוננות מוחשית כזאת, שאני מתבונן על עצמי, 'כי הוא חייך ואורך ימיך' – אזי מתעוררת אצל האדם אהבת עולם!

אור הסובב

והנה, ישנה עוד התבוננות שאינה מתבוננת רק באור הממלא אותי – וגם את כל ההויה כולה, אור הממלא את כל העולמות כולם, אור אין סוף הממלא כל עלמין. התבוננות השניה היא ההתבוננות באור אין סוף הסובב כל עלמין! אור הסובב כל עלמין – זה אור שלמעלה מלהיות כח המהוה את העולמות. שהרי, כל הכח המהוה את העולמות – הוא בעצמו אין ואפס בפני האור אין סוף האמיתי – הסובב כל עלמין!

אהבה רבה

כאשר האדם מתבונן באור אין סוף האמיתי – נשמתו חושקת לכלות, כמו נר שרוצה לכלות – לכלות את הפתילה ולכלות מעלה מעלה. ושוב, נשמתו חושקת לעלות מעלה מעלה ולהבטל ולהכלל בתוך האור אין סוף – אף על פי שהוא כלה שם ואינו ניכר כלל! מדרגה זאת, של כלות הנפש ממש – היא שער הנון – ונקרא: כמעלת הזהב על הכסף – שעל זה נדבר בהמשך לענין הצבעים!

התבוננות

והנה, אהבה ככסף – היא אהבת עולם ואילו אהבה רבה – היא כמעלת הזהב על הכסף! ושוב, יש בכללות שתי אהבות, שנובעות שתיהן מתוך "עבודה שבלב זו תפילה". עבודה שבלב היינו, התבוננות בשעת התפילה, "דע לפני מי אתה עומד"! והנה, ידיעה זאת יכולה להתפרש לי, למתפלל, כעומד לפני הכח שמהוה ומקיים את הכל וגם אותי – וכאמור, מכאן באה לאדם אהבת עולם. וכן, ידיעה זאת יכולה להתפרש למתבונן כעומד בתפילה לפני אור אין סוף האמיתי – שכל ההויה כולה – בטלה ואין ואפס מכל וכל, "כולא קמיה כלא חשיב" – ואז מתעורר החשק, רצון עז בנפש, לכלות באור אין סוף – וזה נקרא: "אהבה רבה", רבה = אין סוף!

ואם כן, אהבה רבה על גבי אהבת עולם – הן כמו שני האורות שבנר – זו למעלה מזו. ושוב, ה"נהורא אוכמא", התכלת או השחור, שאוחז בפתילה – זאת אהבת עולם. ואילו ה"נהורא חיורא" – האור הבהיר שמקיף מסביב הוא עיקר השלהבת. ואכן, כשאומרים שלהבת מתכוונים במיוחד לאותו האור הבהיר המקיף – שהוא הוא "אהבה רבה"!

מוסבר בקבלה, שאהבה רבה היא בבינה, באמא, השייכת לאות ה עילאה של שם הוי'. לעומתה, אהבת עולם שייכת למידות – לאות ו של שם הוי'. כאמור, כך הסברנו את הפשט של ארבע מדרגות שם הוי' שבנר:

י  – חכמה – שמן – שמן למאור – שמן משחת קודש - לבן

ה – בינה – נהורא חיורא – אהבה רבה

ו  – מידות – נהורא אוכמא – אהבת עולם

ה – מלכות – פתילה – שחור

ואם כן, יש לנו לבן למעלה ושחור למטה – ושני גוונים באמצע שהם ה"נהורא חיורא" למעלה וה"נהורא אוכמא" למטה – ובנפש הן שתי בחינות של אהבה: "אהבה רבה" על גבי "אהבת עולם"!

כאמור, הסבר זה הוא הפרוש הפשוט בחסידות של כוונת הנר – מה מכונים כשמסתכלים בנר. בהמשך יסביר הגר"א שכאשר מסתכלים בנר – אפשר להבחין לא רק בשתי בחינות אלו, "נהורא חיורא" למעלה ו"נהורא אוכמא" למטה – אלא אפשר להבחין בחמש או שש מדרגות – כנגד נר"ן ח"י – שהרי הנר הוא "נֵר י‑ה‑ו‑ה נִשְׁמַת אָדָם": נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכן, היחידה גופא היא "יחידה ליחדך" כלומר, מאוחדת עם העצמות ממש. ואם כן, בהמשך פרושו יסביר הגר"א לגבי הביטוי "כשלהבת קשורה בגחלת" – שרק בשלהבת אפשר להבחין בכל הדרגות השונות שכנגד הדרגות של הנשמה! הדבר כתוב יפה ובתמצית – ולכן נקרא אותו בפנים:

הפתיחה כאן, זה כלל גדול בפרוש הגר"א לספר יצירה ושייך לכל משנה בספר יצירה. "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת שאדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר". בתחלה, הגר"א מקדים כאן הקדמה שכבר נאמרה פעמים רבות, נקרא את דבריו: "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – "הוא חוזר למעלה שאמר 'עשר, עשר ולא אחת עשרה', שאין לחשוב בחינה ראשונה שבכתר וגם מלכות" - [כאשר מונים את הספירות צריך שיהיה עשר. בתוך הכתר יש שתי בחינות: פנימיות הכתר, עתיק יומין (השקוף של הכתר) ויש החיצוניות של הכתר, אריך אנפין (שקודם הסברנו לפי הפרדס, שזה הלובן העז של הכתר, התקיף ביותר, ה"תלג חיור" – לבן כשלג). אומר הגר"א, שהיות ויש שתי בחינות בכתר (שני פרצופים בכתר, עתיק ואריך) וישנה גם ספירת המלכות – אזי כאשר מונים את העשר ספירות – אי אפשר למנות את שתי הבחינות – כל אחת בפני עצמה וגם את המלכות. כלומר, המדרגה הפנימית של הכתר – מחליפה את המלכות. זהו כלל גדול אצל הגר"א!]. ממשיך הגר"א, "כי אם נחשוב בחינה אחת שבכתר, אין צריך לחשוב מלכות כי נעוץ סופן בתחילתן. ואם תחשוב מלכות, נעוץ תחילתן בסופן כו'." [סופן זאת המלכות ואילו תחילתן זה הפנימיות של הכתר. והנה, היות שהפנימיות של הכתר והמלכות – נעוצים אחד בשני – לכן, כאשר מונים את הספירות – מונים או את פנימיות הכתר, או שמונים את המלכות – אבל לא את שניהם ביחד].

עשר ספירות

והנה, מענין מאד, שבדרך כלל כדי שנקפיד על המספר עשר ספירות, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", או שאנו מונים את הכתר, או שאנו מונים את הדעת – שהרי, במקום שמונים את הכתר אין מונים את הדעת ובמקום שמונים את הדעת אין מונים את הכתר! זהו בדרך כלל, הכלל בקבלה איך לשמור על הצביון של עשר ספירות!

והנה, כאן – לפי שיטת הגר"א, הכלל כדי לשמור על צביון העשר – הוא הכלל האומר שכאשר מונים את פנימיות הכתר – אין מונים את המלכות בגלל שפנימיות הכתר – היא היא המלכות! כלומר, או המלכות של העולם שלמעלה מהכתר – או ממש, על דרך חיבור, בהסתר המלכות של אותו עולם גופא – כמו שיוסבר בהמשך! ושוב, או שמונים את עתיק, שהוא פנימיות הכתר – או שמונים את המלכות.

וכאמור, פרושו של הגר"א על ספר יצירה אומר, שכאן דוקא – מונים את פנימיות הכתר ולא את המלכות! ושוב, זהו אמנם חידוש גדול – אבל זה הכלל שלו לגבי שמירת הצביון של עשר ספירות!

והנה, רק ע"פ הכלל הזה אפשר להבין מה שאמרנו בשיעור הקודם, שבספר יצירה מכונות הספירות כח"ב כך:

אחת – רוח מרוח – אלו שתי הבחינות שבכתר: פנימיות וחיצוניות.

שתים – מים מרוח – חכמה מחיצוניות הכתר.

שלוש – אש ממים – בינה מהחכמה.

כלומר, פנימיות הכתר זו רוח אלוקים חיים, רוח הקודש. ושוב, זה פרוש שמאד מאד מתיישב עם הקריאה הפשוטה של הטקסט בספר יצירה!

נחזור לקרוא את לשון הגר"א: "שאין לחשוב בחינה ראשונה שבכתר וגם מלכות – [כלומר שאין לחשוב, למנות, בחינה ראשונה שבכתר, עתיק, וגם מלכות] – כי אם נחשוב בחינה ראשונה שבכתר, אין צריך לחשוב מלכות – [כלומר, לא כאילו שמפסידים משהו, מוותרים על משהו אלא, שאם אתה מונה את פנימיות הכתר, עתיק, אין צורך במנין המלכות וזאת, בגלל ש] – נעוץ סופן בתחילתן – [למה? כי סופן, המלכות, נעוץ שם בפנימיות הכתר וממילא, לא הפסדת כלום, היות שנעוץ סופן בתחילתן] – ואם תחשוב מלכות, נעוץ תחילתן בסופן כו'." [כלומר, אם תמנה רק את המלכות, ואינך מונה פנימות הכתר, עתיק, גם כן לא הפסדת שהרי נעוץ תחילתן בסופן וממילא, עתיק נמצא שם בתוך המלכות.]

ואם כן, כך מסביר הגר"א את הפשט של לשון ספר יצירה: "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"! וכאמור, זאת היתה רק הקדמה כללית שעדיין אינה נוגעת בצבעים, בגוונים – שעליהם אנו לומדים בשיעור זה. הנה, מכאן והלאה נדבר על הביטוי הבא בלשון ספר יצירה: "כשלהבת קשורה בגחלת"!

כשלהבת קשורה בגחלת

ושוב, הסוד הזה של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" הוא "כשלהבת קשורה בגחלת"! מפרש הגר"א: "שבהן יתראה היאך נעוץ סופן בתחילתן" – [כלומר, אם אנחנו נתבונן במשל המוחשי הזה, של 'שלהבת קשורה בגחלת' נוכל להבין מתוכו – את הסוד של "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"! כלומר, נוכל להבין איך שהמלכות, הסוף – נעוצה בפנימיות הכתר (תחילתן) ואיך שפנימיות הכתר נעוצה במלכות (סופן)! ואם כן, יש כאן שני סודות שעלינו להבין: נעוץ סופן בתחילתן – זהו סוד אחד; נעוץ תחילתן בסופן – זהו הסוד השני.]

ה' אישות

ממשיך הגר"א ואומר: "כי חמישה אישות הן בשלהבת" – [ומכאן הוא מתחיל לפרטן. ואכן, ניתן להבחין ממש בחמש מדרגות]. והנה, אמרנו קודם, שבכל ספר הזהר ובכל ספרי הקבלה והחסידות כתוב, שבכללות יש רק שתי בחינות בשלהבת הנר: נהורא אוכמא ונהורא חיורא. וכאמור, כאן אומר הגר"א שאפשר לראות ה' אישות בשלהבת! הוא מתחיל למנות מהמדרגה התחתונה שזאת ה"נהורא אוכמא", אור שחור, אורה של האש האוחזת בפתילה. הגר"א אינו מחשיב כאן את הפתילה כדרגה בפני עצמה אלא, האש שאוחזת בפתילה זו המלכות כאן, המדרגה התחתונה, זו הנפש במערכת נר"ן ח"י, זה הסוף.

הוא מפרט: "כי חמישה אישות הן בשלהבת א – גוון תכלת שסביב הפתילה [מה שסביב, מה שאוחז בפתילה ממש היינו, גוון התכלת, 'נהורא תיכלא' שנקרא גם 'נהורא אוכמא'] נגד מלכות [המדרגה הזאת של התכלת היא המלכות, נגד המלכות, ונקראת נפש, בחינת דוד, דוד המלך] והוא חשמ"ל מתוך האש [ככתוב בתחילת ספר יחזקאל – שמתוך האש, מה שקראנו קודם בשם 'נהורא חיורא', נראה חשמל. ושוב, אש זה 'נהורא חיורא' ואילו החשמל זה התכלת.]".

"ב – והשני גוון חיור [הוא בפרוש מרמז לביטוי הרווח בכל ספר הזהר, 'נהורא חיורא'.] שסביב לה נגד ו"ק [זה כנגד אות ו דהוי' – רוח בנר"ן ח"י] והוא נקרא אש [איפה הוא נקרא אש? באותו פסוק, "הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". ואם כן, הו"ק, זה ה'נהורא חיורא'!]". והנה, עד כאן אנחנו רואים – ומה יכולות להיות עוד שלוש מדרגות של גוונים למעלה מזה? נמשיך לקרוא,

תכלת – בהשגחה פרטית, יוצא לנו שהערב, אנו מגיעים, לנר שמיני של חנוכה, ל"זאת חנוכה" – שהאור המיוחד לו הוא אור ה"חשמל"! וזהו שמסביר הגר"א, שהחשמל הוא הוא התכלת: "וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" ושוב, הוא מסביר שצבע החשמל זה צבע התכלת שאוחז בפתילה! ואם כן, מי שיש לו פתיל תכלת בציצית – יש לו חשמל בציצית וכאמור, זה הולך על הביטוי: "הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"!

"ג' – השלישי כמו נוגה סביב האש [יש חשמל מתוך האש, ויש נוגה סביב לאש וכאמור, כל הלשונות כאן מתוך מעשה מרכבה של יחזקאל.] שאינו נראה אלא בסתימו דעיינין נגד בינה דלא קיימא לאסתכלא [הוא אומר שאם מתבוננים בנר וסוגרים את העינים, מזהים הילה למעלה מהאש, למעלה מ'נהורא חיורא' כלומר, שגילוי אור זה הוא בדרך איתכסיא כנגד בינה, אמא, שזה חלק מן הנסתרות ולא עשוי להסתכל בו ולכן אינו מוזכר בדרך כלל], והוא הנקרא[בפסוק] נוגה סביב".

אותן ג' מדרגות של גונים בשלהבת הם עדיין מדרגות שאפשר להסתכל עליהן – ואילו המדרגה הרביעית  זה ה"זוהר" – מה שמתפשט בחלל. אם כן, בשביל לראות את הזוהר, האור, המתפשט משלהבת הנר, איני חייב לראות את הנר – שהוא מקור הזוהר! אך כאמור, כאשר אני מסתכל על הנר, גופא, אני יכול להבחין רק בשלוש מדרגות: נהורא אוכמא ונהורא חיורא, ונוגה סביב!

נוגה סביב – ושוב, שתי מדרגות גלויות, "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ", ומדרגה שלישית נסתרת, "הַנִּסְתָּרֹת"! בדרך כלל מפרשים את הביטוי, "הַנִּסְתָּרֹת" – על שתי אותיות י"ה דהוי' – אך כאן זה הולך רק על המדרגה השלישית מלמטה – אות ה עילאה דהוי'. ושוב, הפסוק הוא, "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – לגבי שתי המדרגות התחתונות, הנגלות, כתוב: "וְהַנִּגְלֹת" כלומר, ו"ה נגלות. והנה, לגבי המדרגה השלישית והרביעית, שכנגד אותיות י"ה דהוי' כתוב רק "הַנִּסְתָּרֹת" כלומר, אות ה שכנגד אות ה עילאה דהוי' – ואילו אות י דהוי' נעלמת לגמרי! ועם כן, עיקר הנסתרות זה כנגד המדרגה השלישית מלמטה, אות ה עילאה דהוי' שאצלנו זה ה"נוגה סביב", סביב השלהבת!

ואם כן, המדרגה הרביעית, הזוהר, כבר אור מקיף לגמרי ואילו, הנגה סביב, הוא אמנם אור מקיף – אבל הוא מקיף קרוב וצמוד לפנימי, לנהורא חיורא,  ואינו מתרחק מהפנימי. ושוב, כשמסתכלים על הנר – אפשר לראות שלוש מדרגות כנגד נר"ן, החשמל והאש והנוגה! וממילא, המדרגה הרביעית, הזוהר – זאת כבר מדרגת חיה. אומנם הגר"א אמר קודם שכל חמש המדרגות הן כנגד השלהבת – אבל זה נאמר בלשון השאלה, שהרי עיקר השלהבת אלו רק שלוש המדרגות: החשמל והאש והנוגה.

והנה, הגר"א, אהב מאד גימטריאות ופלא שאינו כותב את הרמז החשבוני כאן. אומר הגר"א שמדרגה ראשונה זה חשמל; מדרגה שניה זה אש; מדרגה שלישית זה נגה. חשמל = 378 = מיני צבעונים. לפי זה, כל מיני הצבעונים שהזכרנו קודם – כולם בתוך התכלת. ושוב, כל 378 מיני צבעונים – כולם בתוך החשמל, בתוך התכלת. אש = 301. נגה = 58 = חן. ביחד הם: 378 ﬩ 301 ﬩ 58 = 737 = שלהבת!

ואם כן, זאת ממש גימטריא מובהקת, פלאית – לענין זה. ידוע ש-שלהבת = "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – "בכל לבבך" כנגד אור החשמל, "ובכל נפשך" כנגד האש, "ובכל מאדך" כנגד ה"נגה לו סביב"!

"ד' – הרביעי הזוהר המאיר משלהבת [קודם אמר ששלהבת זה כל חמש האישות – אך עכשיו אומר בפרוש, ששלהבת זה רק שלוש המדרגות הראשונות. מתוך השלהבת הזאת מאיר "זוהר"], שאין יכולת להשיג איך בא האור משלהבת, והיא בעצמה אינה שם ובהעתק השלהבת מעתיק גם כן האור [מהו ה"רז" של אותו "זוהר"? זהר זה אותיות הרז!] נגד חכמה והיא נקראת זוהר ולכן קראו בתיקונים בהקדמה כל ספירות זוהר כי הן בחכמה כנ"ל".

הרז של הזהר – זהו שאומר, "שאין יכולת להשיג איך בא האור משלהבת". לנו לכאורה זה פשוט – שאם מדליקים נר באמצע החדר, האור נראה בכל פינות החדר, בלי שאנו מסתכלים על הנר בעצמו! ואם כן, זהו סוד, שלא חשבנו עליו אף פעם: איך ניתן להבין שהאור נראה בכל פינות החדר והשלהבת אינה נמצאת שם? ושוב, זהו הרז של הזהר! וממילא, אם אני מעתיק, מזיז את השלהבת – אני מזיז את כל הזהר! ושוב, אם לוקחים את הנר מכאן לכאן, מזיזים את הזהר המתפשט מהשלהבת. זה קשור גם לחנוכה – שהרי אם הזזתי את החנוכיה, אזי שיניתי את כל המערכת הראשונה! ושוב, איך שהזהר קשור ותלוי בשלהבת – זה הרז!

ושוב, זה נקרא "רז החיה" – והוא נגד אות י דהוי' – ספירת החכמה וכאמור, החכמה בנפש האדם היא ה"חיה" – ונקראת "זוהר". ובלשון פרוש הגר"א: "נגד חכמה והיא נקראת זוהר [האור שממלא את החלל. שלשת הלשונות הראשונים, חשמל-אש-נגה, שכנגד נר"נ, הופיעו יחד בתחלת מעשה מרכבה: "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". לשון "זהר" מופיע בתחלת הסיפור השני של מעשה מרכבה בפרק ח שם: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה". על פסוק זה אומר רש"י: 'אסור להתבונן בפסוק זה', היות שהוא שייך לעצם החכמה והחיה שבנפש, ששם ה"זהר", שלמעלה מבינה-התבוננות.] – ולכן קראו בתיקונים בהקדמה כל ספירות זוהר כי הן בחכמה כנ"ל".

נחזור, מבחינה אחת, אור הזוהר יותר מוחשי, במידה מסוימת, מאשר הנוגה, ההילה שהרי, כדי לראות את ה"זוהר" לא צריך "סתימו דעיינין". אבל הרז שבו – הוא התלות שלו, הקשר בינו לבין השלהבת!

"ה' – והחמישי היאך נאחזין בגלגל האש והוא גוון שחור ועליו נאמר 'ישת חשך סתרו'"! – אומר הגר"א שהאור החמישי, האש החמישית שבנר (הוא קורא לכולן אישות), זה איך שאור הנר, בסוף התפשטותו – נאחז למעלה באש היסודית שהגוון שלה שחור. והנה, לא שהמדרגה החמישית היא היא האש היסודית – אלא רק איך שאור הנר נאחז באש היסודית. וכאמור, המדרגה החמישית היא כנגד ה"יחידה" בנפש האדם – יחידה ליחדך! ואם כן, הצבע של האור כאשר נאחז בגלגל האש היסודי, זה כמו הנשמה הפרטית שלי, שנאחזת ונכללת בתוך השורש של נשמות כל עם ישראל, וזה נקרא ה"יחידה" שלי!

ושוב, המדרגה החמישית – שזה חושך ולא אור, "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ", זה איך שהנר נאחז ביסוד האש. ואם כן, זה לא יסוד האש, אלא זאת האחיזה של הנר ביסוד האש! וכאמור, זה כמו סוד הביטוי בחסידות: "יחידה ליחדך"! ושוב, הצבע שלו הוא שחור!

שחור ולבן

נחזור, יש לנו חמישה אורות, צבעים, בנר: א' – תכלת; ב' – לבן; ג' – הילה, נוגה; ד' – זוהר; ה' – שחור, חושך! בשיעור הראשון ציטטנו את פרוש רש"י על מאמר חז"ל במסכת ברכות: "טובא נהורא איכא בנורא", הרבה מאורות יש בנר. ומפרש זאת רש"י: "שלהבת אדומה, לבנה וירקרקת" שאלנו שם, למה רש"י שם את הלבן בין האדום לבין הירקרק? ואם כן, לפי פרוש הגר"א, זה יוצא יפה מאד, כאשר האדום של רש"י זה התכלת של הגר"א – אם כי שלכאורה אדום וכחול הם הפכים! ובכל אופן, כבר אמרנו שבתכלת יש גם אדום. ושוב, זה בהחלט צודק לקרוא לאור שאוחז בפתילה אדום, זה אדום עם כחול. וכאמור, כאן הגר"א קורא לה תכלת, הזהר קורא לזה שחור (חז"ל אומרים ששחור זה אדום – אלא שלקה והשחיר) וממילא, זה הכל בחינה אחת! למעלה ממדרגה תחתונה זאת – כולם מסכימים שהמדרגה השניה זה לבן, נהורא חיורא!

נוגה סביב

על פי הקבלה זו, רש"י מגלה שהנוגה סביב, הוא ירקרק. וממילא, יש כאן התאמה לדברי הרמ"ק האומר – שהבינה זה ירוק, כמו שלמדנו בסוף השיעור הקודם!

זוהר ושחור

למעלה מזה, במדרגה הרביעית – יש לובן יותר שקוף שנקרא "זוהר" – ולמעלה מזה, המדרגה החמישית – "שחור"!

ואם כן, כאן ניתן לצרף, לזווג, את פרוש רש"י על גמרא עם פרוש הגר"א, שהוא פרוש פשטני בקבלה. כלומר, פרוש הגר"א כאן זה כמו פשט של קבלה! כידוע, רש"י זה "פשוטו של מקרא" וגם "פשוטו של גמרא". כאשר רש"י הפשטן מסתכל בנר, אזי הצבע הראשון שרואה באש – זה אדום. לעומתו, כאשר המקובל מסתכל בנר – הצבע הראשון שרואה הוא צבע תכלת. ואכן, זהו פלא, שהרי שניהם מסתכלים כביכול על אותו נר, שניהם רואים אותו דבר!

ירקרק

וכאמור, אנו רואים כאן דבר שמאד מחזק את אותו חידוש במדע המודרני והוא – שצבע זה דבר מאד גמיש. ושוב, שניהם ממש מסתכלים על אותו הדבר ורואים בו שני הפכים כלומר, זה רואה שהאור האחוז בפתילה זה אדום – והשני רואה שהאור האחוז בפתילה זה תכלת, שהנר הוא "רז"! וכאמור, שניהם מסכימים שמעל אותו אור תחתון שכנגד אות ה תתאה דהוי' – ישנו אור לבן, נהורא חיורא, כנגד אות ו דהוי'! ומוסיף רש"י, שמעל הלבן ישנו צבע ירקרק – צבע הבינה, אות ה עילאה דהוי'! הלבן הוא החסד.

קודם הסברנו, שבדרך כלל בדרושי החסידות – נהורא חיורא – היא אהבה רבה מצד הבינה, אות ה עילאה דהוי'. לפי פרושו של הגר"א כאן, נהורא חיורא זה רק הרוח, הו"ק, שכנגד אות ו דהוי' – שזאת עדיין אהבת עולם! נחזור עוד פעם ונציג את הנאמר כאן.

א – הפשט ובו שני אורות:

י   - חכמה  - שמן

ה  - בינה    - נהורא חיורא – אהבה רבה, כלות הנפש, שער הנון.

ו   - ו"ק      - נהורא אוכמא

ה  - מלכות - פתילה

ב – והנה, לפי פרוש הגר"א זה לא כך:

קוצו של י – כתר – יחידה – שחור, אחיזתו של הזוהר באש היסודי האפל.

י   - חכמה  - זוהר – חיה – אור מתפשט בחלל.

ה  - בינה    - נוגה, הילה – נשמה – ירקרק – אהבה רבה – שער הנון.

ו   - ו"ק      - נהורא חיורא – רוח – לבן – אהבת עולם.

ה  - מלכות - פתילה – נפש – סביב הפתילה – נהורא תיכלא (אוכמא).

הילה – כאמור, את ההילה ניתן לראות רק בסתימו דעיינין – וזאת אהבה רבה  על פי פרוש הגר"א.

לבן – לפי פרוש הגר"א, הלבן כאן הוא הלבן של ספירת החסד שהוא עיקר המידות ועליו כתוב: "יומא דאזיל עם כולהו יומין".

ירקרק – ההילה, קו ירוק המקיף את כל העולם כולו. למעלה ממנו מתפשט הזוהר.

שחור – למעלה מאור הזוהר – יש שחור, חושך! מה זה החושך? זאת הנשמה כפי שהיא אחוזה בשורשה, בכלל, ביסוד האש.

כאמור, יסוד האש זה לא היחידה שבנפש. ואם כן, יש לנו אחיזה למעלה ויש לנו אחיזה למטה, אחיזת התכלת. והנה, או שהתכלת נאחזת בפתילה – או לפי המשל של "שלהבת קשורה בגחלת" – ששם התכלת נאחזת בגחלת!

ואם כן, המבנה השלם עד עכשיו מתחיל מהגחלת: יש גחלת למטה, ויש יסוד האש למעלה – ובאמצע יש חמש מדרגות של אש! ושוב, התכלת, המדרגה הנמוכה – נאחזת בגחלת ואילו המדרגה הגבוהה, החושך – נאחז ביסוד האש למעלה! כלומר, מנינו כאן שבע מדרגות (הוספנו גחלת למטה ויסוד האש למעלה). כל המדרגות הן בעצם בחינות שונות של "אש" (כפי שקרא הגר"א לחמש המדרגות האמצעיות חמשה אישות), כאשר האש עצמו, עצם האש, היינו האש היסודי שמעל הכל. והרמז: אש, שחור, זהר, ירקרק, לבן, תכלת, גחלת = 3010 = 10 פעמים אש! הערך הממוצע של 7 המלים = 430 = נפש = "צדיק יסוד עולם". וכן, 3010 עולה אלהים פעמים יהודי רמז לנפש האלקית שבכל יהודי שנמשלה לנר (על כל אורותיו ואישותיו), וכמו שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם". אלהים יהודי בהכאה פרטית (א פעמים י, ל פעמים ה, ה פעמים ו, י פעמים ד, מ פעמים י) = 630 = יהודי במשולש!

נמשיך לקרוא את המשך פרוש הגר"א על משנה ז' בספר יצירה.

לכלות בכלל

"וכל הגוונים דלעיל כל מקום מושג, מה שאין כן בגוון הדא שאינו מושג כלל והוא נגד אריך אנפין ונקרא חושך כנ"ל, [כאן אינו מפרש כמו הרמ"ק, לא כמו שפרשנו בשיעורים קודמים. המדרגה החמישית, שכנגד היחידה שבנפש, לפי שיטה זאת, היא חיצוניות הכתר – אריך אנפין ואילו יסוד האש בעצמו זה כנגד פנימיות הכתר – עתיק יומין, כך היא שיטת הגר"א! ושוב, אמרנו שיש "יחידה ליחדך" כלומר, שהיחידה הפרטית נאחזת בכלל, והיא באמת משתוקקת לכלות לתוך הכלל, בסוד: "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם", כמו שמוסבר בספר התניא פרק י"ט.].

אריך אנפין

נמשיך להסביר ואחר כך נשוב לפרוש הגר"א: התכלת זה נפש; האש זה רוח; הנגה זה נשמה; הזוהר זה חיה; החושך זה כתר (חיצוניות הכתר, אריך אנפין) והחושך כאן בא לידי ביטוי בלשון: "אינו מושג כלל והוא כנגד אריך אנפין שנקרא חושך". אצל הרמ"ק למדנו, שאי יכולתנו להשיג את הכתר – זה חושך. וכן, זה שהכתר הוא "אוכם נגד עילת העילות" – זה החושך העצמי שלו. אבל מה שאינו מושג לנו – זה מה שהוא נראה לנו חושך (והוא בחינת הראש השני של הכתר, "רישא דאין" כנ"ל)! ואם כן, נמצא שלפי שיטת הגר"א כאן יתכן שוני מסויים בין שיטת זו לשיטת החסידות. ובכל אופן, לפי שיטת הגר"א – אריך אנפין, חיצוניות הכתר – אינו מושג כלל וכלל!

אינו מושג

נחזור, הגר"א כותב בפרושו שבמדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה – יש בהן איזו השגה. כלומר, גם על ידי "סתימו דעיינין" אפשר להשיג את הנוגה שכנגד הנשמה וכן לגבי הזהר שודאי יש בו השגה שהרי הוא האור המתפשט בחלל! מתוך כל אלה עולה שהגר"א רוצה לומר כך: איך שהנשמה שלי, קשורה ודבוקה באין סוף, בשורש, בכלל – תופעה זאת אינה מושגת לנו כלל וכלל! והנה, על ניסוח כזה – מאד יתכן שהחסידות תחלוק. ושוב, אם אני מנסח את דברי הגר"א כך: אותה מדרגה שהנשמה שלי דבוקה בהוי', דבוקה בכלל – ונקראת אריך אנפין, חיצוניות הכתר – אינה מושגת כלל וכלל – ועל כן היא חושך! וכאמור, כאן בהחלט יש לומר, שהחסידות, הסוברת שהצמצום אינו כפשוטו – תחלוק על דעה זאת!

לא כפשוטו

ויש לומר, אדרבא – שהרי כל יהודי יכול להרגיש דבקות בשורש! כלומר, לדעת מהדבקות שלו בשורש! ובכל אופן, כאן אומר הגר"א שהדבקות בשורש – הוא חושך – כאילו שאסור לגעת שם! ושוב, איך שהיחידה דבוקה בשורש – אין לחשוב שמה – אי אפשר להשיג כלל! זו דעת הגר"א!

והנה, אפילו שנאמר שיש כאן שינוי דעה – זה אינו מפחית בכי הוא זה – מההבנה השכלית בענין זה! ואכן, זה יוסיף לנו הרבה תוכן בהבנת הנר והצבעים. וכאמור לגבי דעת הרמ"ק, כנגד כל מדרגה של הכתר יש בחינה של חשך! אך בשיעורים הקודמים הסברנו שעיקר החושך מצידנו זה דוקא לגבי פנימיות הכתר (הראש השני של הכתר, "רישא דאין" כנ"ל). זה נובע מתוך ההשקפה החסידית שבלובן, וגם בלובן הכי עז – שזה הרצון של הכתר, כלומר חיצוניות הכתר, כן יכולה להיות תפיסה (בבחינת "ידיעת המציאות")! ובכל אופן, אמרנו שעל גבי המדרגה הנמוכה של הכתר – יש צל – לפי שיטת הרמ"ק. אבל כאן הגר"א אומר שמדרגה זו עצמה היא חשך, "ישת חשך סתרו"!

שיטות

וכדי ליישב, בדרך אפשר, את שיטת הגר"א עם מה שלמדנו אצל הרמ"ק, יש לומר שהגר"א סובר כשיטה העולה מלמטה למעלה, כלומר, מה שהוא מתכוון כאן זה שהיחידה שבנפש – זה על דרך הנוקבא של הכתר! הרמ"ק הסביר שזאת מדרגה של שחור – ואנחנו הוספנו שזה בסוד הצל – ביחס ללבן העז של הרצון שבחיצוניות הכתר! ואם כן, היו אלה כמה דיוקים – וכאמור, חשוב להתבונן ולהבין את השיטות השונות וגם את היחס ביניהן – וזה אינו מפחית מהנלמד מתוך המבנה של פרוש הגר"א המוצג כאן.

עתיק יומין

נחזור, אומר הגר"א, שאת כל הגוונים עד לחושך, ולא עד בכלל, אפשר להשיג. נמשיך לקרוא את פרוש הגר"א: "והוא נגד אריך אנפין שנקרא חושך כנ"ל. והאש היסודי בעצמו הוא שורש כל הגוונים הנ"ל וכולם קשורים בו והוא נגד עתיק יומין". [ואם כן, האש היסודי הוא לא אחד הגוונים אלא השורש, הכלל, של כל הבחינות. וממילא, אפשר לומר שזה כמו עכשיו, בזאת חנוכה – אחרי שגמרנו להדליק את כל הנרות – הכל חוזר לשורש, הכל עולה ונכלל בתוך השורש, באש היסודי. וממשיך הגר"א ואומר שהאש היסודי בעצמו זה לא אריך אנפין, שהוא היחידה, החושך – אלא האש היסודי הוא עתיק יומין, הפנימיות של הכתר].

מעל החושך

קודם אמר הגר"א, שאם מונים את פנימיות הכתר – אין צורך למנות את המלכות! ואם מונים את המלכות אין צורך למנות את פנימיות הכתר – שהרי זה הסוד של "נעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן". ואם כן, איך זה נעשה מוחשי בנר? ממשיך הגר"א ומסביר, שהתכלת הוא במקום האש היסודי – כלומר, שהתכלת אחוז במדרגה שגם למעלה מחושך! עד כאן, בכל מה שלמדנו ברמ"ק, לא היה שום דבר למעלה מחושך – רק האין סוף ממש. ושוב, המדרגה הכי גבוהה של הכתר, פנימיות הכתר – זה היה שחור! והנה, עכשיו הוא אומר שיש גם למעלה משחור – למעלה משחור זה עוד הפעם תכלת!

ושוב, אינך מונה את התכלת למטה – אבל כאשר אתה כן מונה את התכלת למטה – אינך מונה את האש היסודי! והנה, לפי החסידות העיקר זה להמשיך את הדברים למטה ולאו דוקא לעלות למעלה – ולכן החסידות אכן מעונינת בתכלת ממש! לפי הגר"א – מי שנמצא למעלה אינו צריך תכלת!

האש היסודי

נקרא שוב, "והאש היסודי בעצמו הוא שורש של כל הגוונים הנ"ל [כלומר, שהוא גם השורש של השחור – גם השחור זה גוון, גם הזוהר זה גוון וגם הנגה זה גוון וגם האש זה גוון וגם התכלת זה גוון! וכאמור, השורש של כולם זה האש היסודי – אך כאשר רוצים לקשור גם אותו עצמו לאחד מהגוונים – אזי הוא הכי דומה לגוון התכלת, יותר אפילו מלשחור! וכן יש לומר, שכאן השחור נאחז בתכלת, מלמטה למעלה]".

"והוא נגד עתיק יומין. ובגחלת עצמו יש בו בחינת אש יסודי [יורדים עכשיו לגחלת. התכלת בעצמה נאחזת בגחלת]. שבלאו הכי לא היה האש נאחז בו ובו התקשרות גוון תכלת ובו נאחז האש היסודי ועל ידו באים כל הגוונים [על ידי התכלת יורדים כל הגוונים] וזה שכתוב תחילתן בסופן, וכן גוון התכלת שבו האש היסודי, נאחז בגלגל האש [לא כל כך קל להבין מה בדיוק נאמר כאן. הפשט של הגר"א הוא – שבתוך הגחלת יש ניצוצות, שמיד הוא יזכיר, יש ניצוצות של האש היסודי – ואחרת, האש לא היה רוצה להאחז בתכלת. מה שהאש נאחזת בתכלת זאת  'עבודת הברורים', לברר את ניצוצות האש היסודי שנמצא בתוך הגחלת. אך האש היסודי ממש, נאחז, נעוץ, בתכלת שנקרא 'סופן', כנגד המלכות, כמו שהוסבר. האש היסודי הוא פנימיות הכתר, תחילתן, ונעוץ בתכלת ולכן, על ידי התכלת, נמשכים כל שאר הגוונים]!

ניצוצות

ושוב, בזכות התכלת – נמשכים כל הגוונים, דהיינו: גם התכלת, ואחריו הנהורא חיורא, הלבן, ואחריו ההילה, הנוגה הירקרק, ואחריו הזוהר, ואחריו השחור. וכאמור, אפילו השחור נמשך על ידי התכלת! התכלת מושכת מתוך האש היסודי את כל הגוונים –כדי להיאחז בגחלת. למה? בגלל שיש ניצוצות של האש היסודי בתוך הגחלת שצריך לברר אותם, לגאול אותם, לפדות אותם.

דוד המלך

והנה, ה"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – זה מה שהאש היסודי נעוץ בחשמל. ושוב, האש היסודי ממש, הכלל, כלל כל הנשמות – נעוץ בחשמל של כל נשמה פרטית. זהו באמת חידוש נפלא והוא על דרך מאמר הבעש"ט, בשם ראשונים, "העצם, כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו" (לעניננו, העצם היינו האש היסודי הרומז לכללות נשמות ישראל וה"מקצת" היינו הנשמה הפרטית של כל יהודי). כלומר, שדוקא מהנפש, בחינת דוד (בד"כ הנפש זה דוד ואילו היחידה זה משיח) – נמשך משיח בן דוד – דוד מושך אותו! כתוב בגמרא ששמו של המשיח יהיה "דוד" – ה"דוד" האחרון. יש משהו בדוד המלך שאפילו משיח, נמשך על ידו! ושוב, דוד הוא הנפש, הוא החשמל כאן, הוא התכלת!

וכן, דוד אינו נאחז רק במשיח (היחידה הכללית) – הוא נאחז גם באש היסודי – שרומז לעצמות הוי' כביכול, או לעצמות כלל כל הנשמות! זהו חידוש של הגר"א – שהכל נמשך על ידי דוד – ודוד נאחז בגחלת. דוד יורד לעולמות התחתונים לברר את הניצוצות הקדושים שבגחלת – לכן הוא משתוקק לרדת, להאחז בגחלת! וכאמור, הכל תלוי בתכלת שזאת התכלית.

התכלת לגחלת

"והאש היסודי בעצמו הוא שורש של כל הגוונים הנ"ל וכולם קשורים בו והוא נגד עתיק יומין, ובגחלת עצמו יש בו בחינת [בחינת, זה ניצוצות של] אש יסודי שבלאו הכי [בלא בחינת אש יסודי שבגחלת] לא היה האש נאחז בו. [מי באמת קשור בגחלת? מי נשלח אליה, מי בעל השליחות שיורד להאחז שמה, לעשות את העבודה עם הגחלת?] ובו התקשרות גוון תכלת [התכלת הוא השליח, התכלת יורד להיאחז בגחלת] ובו [בתכלת] נאחז האש היסודי ועל ידו [על ידי התכלת] באין כל הגוונין [כאשר התכלת יוצא מהאש היסודי – הוא יוצא ומושך איתו את כל שאר הגונים שלכאורה למעלה ממנו. היות והוא, דוד כאן, התכלת, כוחו להיאחז בגחלת, בגלל שיש שם ניצוצות של האש היסודי שלו – שעליו לפדותם, לגאול אותם בגחלת. ושוב, מצד אחד הוא משתוקק לגחלת, ומצד שני, ככתוב בתניא פרק י"ט – שתוך כדי השתוקקות לגחלת, הוא גם משתוקק לאש היסודי, הוא גם נעוץ שם למעלה, בתחילתן!] וזה שכתוב 'תחילתן בסופן' [מה פרוש תחילתן בסופן? האש היסודי נעוץ בסופן – בתכלת!]".

תחילתן בסופן

ממשיך הגר"א ואומר גם את הכיוון ההפוך, "נעוץ סופן בתחילתן". אמרנו שיש כאן שני סודות: יש סוד של "נעוץ תחילתן בסופן" ויש סוד של "נעוץ סופן בתחילתן". מתי מתגלה הסוד של "נעוץ תחילתן בסופן"? כאשר התכלת יוצאת מהאש היסודי על מנת להאחז בגחלת – ומושכת אחריה את כל שאר הגוונים על זה כתוב: "נעוץ תחילתן בסופן"! כלומר, שהתחילה, האש היסודי – נעוץ בתכלת ולכן היא הכח לצאת החוצה עד ש"יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – ואומר הגר"א, שהכי חוצה זה להגיע לגחלת ולניצוצות של האש היסודי שבתוך הגחלת.

סופן בתחילתן

ממשיך הגר"א ואומר גם את הכיוון ההפוך, "נעוץ סופן בתחילתן": "וכן גוון התכלת, שבו האש היסודי נאחז בגלגל האש, [כלומר, התכלת, יותר מכולם ואפילו יותר מן השחור, שהוא היחידה. ושוב, הוא אומר שיש משהו בתכלת, שזה הסוף, שהוא יותר נעוץ בתחילה! באותיות של קבלה וחסידות זה נקרא: שורש המלכות ברדל"א – שזה למעלה מעלה מאריך אנפין. ואם כן, שורש המלכות נעוץ בדרגה הגבוהה ביותר של הכתר – הרבה יותר גבוהה מהמדרגה לה קרא חושך. חושך זה אריך אנפין ואילו נעיצת ה"סופן", התכלת, היא בג"ר דעתיק, רדל"א!]".

נחזור שוב, ע"פ הזהר וכתבי הקבלה – החושך קשור רק למה שעתיק יומין מתלבש באריך אנפין. החלק בעתיק שמתלבש באריך – ובאמת אריך אחוז בו, קשור בו, נקרא: ז"ת דעתיק, ז' ספירות תחתונות של עתיק! אבל לחושך שלו, ליחידה – אין שום מגע עם ג"ר דעתיק. מה שאין כן, לתכלת, שהוא נעוץ בג"ר דעתיק, ברדל"א – יותר גבוה מהשחור!

בזכות התכלת

נמשיך לקרוא את פרוש הגר"א: "וכן גוון התכלת שבו האש היסודי נאחז בגלגל האש ועל ידו כולן נאחזין [כלומר, מה שאריך נאחז בז"ת דעתיק זה מפני שהמלכות, התכלת – נאחזת בג"ר דעתיק! ואם כן, מה שכולם קשורים לשורש זה גם על ידי התכלת. ושוב, הוא אומר שני דברים: מה שהכל נאחז בגחלת – זה בזכות התכלת; מה שהכל נאחז באש היסודי – זה גם בזכות התכלת! מה שהכל נאחז בגחלת על ידי התכלת זה סוד "נעוץ תחילתן בסופן"; מה שהאש היסודי נאחז בג"ר דעתיק, נקרא "נעוץ סופן בתחילתן"]"!

ממשיך הגר"א: "שאם תכבה האש, שצריך להסתלק האש, התכלת מן הגחלת חוזר למקומו וכל הגוונין עימה [אם צריך להיות כיבוי אורות, כיבוי הנר, אזי איך נעשה הכיבוי? הכיבוי זה כשהתכלת עוזבת את הגחלת וחוזרת לשורשה ביסוד האש, מה שקראנו בשם ג"ר דעתיק, ואחריה כל שאר הגוונים מסתלקים. ואם כן, גם היציאה מיסוד האש אל הגחלת – זה הכל מכח המוביל של התכלת וכן, גם החזרה אל האש היסודי – זה הכל מכח המוביל של התכלת!]".

ההובלה כאן, זה על דרך שאלת חז"ל: למה "עיזי מסגן ברישא והדר אימרי?" למה העיזים, השחורות, רצות ומובילות את העדר ורק אח"כ מתנהלות הכבשים הלבנות? העיזים הן שחורות, אך כאן מדובר על התכלת. ואם כן, יש כאן עדר של צבעים – ובראש רץ צבע התכלת ומוביל את עדר הצבעים! וכאמור, התכלת מובילה את העדר לצאת מהאש היסודי אל הגחלת, ובכבוי אורות, מחזירה את עדר הצבעים לשוב אל האש היסודי!

ושוב, הייתי יכול לחשוב, שכיבוי האורות תלוי למעלה, באש היסודי, ומסביר הגר"א שכח הכיבוי זה בתכלת! וכאמור, זהו סוד "נעוץ סופן בתחילתן". וכמו כן, היציאה מיסוד האש זה גם על ידי התכלת – בסוד "נעוץ תחילתן בסופן"!

מלכות

ואם כן, מה רואים בתכלת? התכלת זו המלכות שאכן חיה חיים של פרדוקס, חיה חיים של קונפליקט קיומי! זה מצבו של דוד המלך הנמצא כל חייו בקונפליקט קיומי. מהו הקונפליקט שלו? או להיות נאחז בגחלת, או להיות נאחז וכלול בתוך האש היסודי! והנה, בכל פעם – צד אחר של הקונפליקט הקיומי שלו – בא לידי ביטוי. זהו שכתוב שלדוד המלך אין שנות חיים משל עצמו. הוא חי, "דוד מלך ישראל חי וקיים", אבל יש משהו בטבעו שהוא לא חי פנימיות. המשיח, שנקרא גם "דוד", הוא "בר נפלא", נפל, פשוטו כמשמעו, חסר חיים משל עצמו ויש להחיותו!

עדר הגוונים

ושוב, הקונפליקט של דוד זה או ההשתוקקות להיות נאחז בגחלת, שפרושו לעבוד את עבודת הבירורים, או התשוקה להיות נאחז וכלול בשורש שזה יסוד האש! וכאמור, המלכות, התכלת – היא המובילה את כל שאר המדרגות אחריו – התכלת היא המובילה את כל עדר הגוונים ככתוב לגבי יהושע: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת הוי' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה"!

כל זה מסביר הגר"א בתוך המשל של "שלהבת קשורה בגחלת" ואח"כ הוא מתרגם זאת ללשון הקבלה כלומר, לנמשל. נקרא חלק מדבריו ולא את כולם – וכמובן שכל אחד מוזמן, "תן לחכם ויחכם עוד", לקרוא את כל פרוש הגר"א למשנה זאת.

כתר מלכות

ממשיך הגר"א ואומר: "וכן הוא במלכות שכולן עולים לכתר על ידו, ושם נקרא 'כתר מלכות' וזה שכתוב 'סופן בתחילתן' – [צריך להעלות את הספירות לתוך הכתר, על ידי המלכות, על ידי התכלת. כאשר המלכות, צבע התכלת, חוזר לכתר אזי הוא נקרא "כתר מלכות", "כתר עליון איהו כתר מלכות"! כל זה מאד דומה למה שהסביר הרמ"ק על השחור השלישי שקראנו לו "הצל". וכאמור, יכול להיות שהצל של האור – גם הוא סוד התכלת, יותר מהשחור סתם! ושוב, יתכן מאד שהצל שמסביב לאור זה תכלת – כמו הפרוש השלישי של הרמ"ק על המילה שחור. ועל זה כתוב 'סופן בתחילתן' כלומר, כאשר המלכות עולה, כאשר התכלת עולה לכתר – זה נקרא "סופן בתחילתן"]"!

גחלת

"והגחלת הוא בחינת העולמות התחתונים – [כלומר, הגחלת אינה המלכות, אינה סופן ואינה תחילתן. תחילתן – זה פנימיות הכתר ואילו סופן – זה המלכות. לעומתם, הגחלת אלו העולמות התחתונים] – שמלכות יורדת ומתקשרת בהן [בעולמות התחתונים] – ולכן גוון התכלת הוא סביב הגחלת [בגלל שהמלכות, התכלת – יורדת לברר את הגחלת. וזאת, בגלל שיש גם ניצוצות של האש היסודי, מקור התכלת, בתוך הגחלת]  – מה שאין כן בשאר הגונים שכולם מאירים מרחוק אל הגחלת".

ואם כן, אף גוון אינו אוחז בגחלת – אלא רק התכלת וכאמור, שכולם מאירים מרחוק אל הגחלת. כולם מאירים, אבל אינם מסוגלים לדבוק בגחלת. זה גם כמו שליחות בעולם שלנו. יש כל מיני דרגות רוחניות, כמו כל מיני צדיקים, כל אחד ומעלתו! כל הצדיקים מוכנים ומזומנים להאיר פנים אל המציאות, לברך את המציאות – לאחל למציאות: "כל טוב סלה", שתהיה בריאה המציאות! אבל לדבוק במציאות ממש, להאחז במציאות על מנת לתקן אותה, זה אף אחד אינו מוכן, רק דוד המלך, שרק הוא בחינת מלכות!

ואם כן, זה מה שכותב הגר"א! ושוב, כל שאר האורות, הגוונים – מאירים פנים אל המציאות – אבל מרחוק! וכאמור, רק התכלת, יכולה, מסוגלת, לרדת ולהאחז במציאות ממש – על מנת לתקן את העולם!

ניצוצין

נמשיך לקרוא את דברי הגר"א: "שכולם מאירים מרחוק את הגחלת והיא בוררת מן הגחלת ניצוצין של אש היסודי – [רק התכלת בוררת את הניצוצים של האש היסודי שנמצאים בתוך הגחלת. ואם כן, התכלת זה הבא כח ממש של האש היסודי – ומתוך כך הוא מסוגל להאחז בגחלת, במציאות ממש – כדי להוציא משם את הניצוצות של האש היסודי שנמצאים בתוך הגחלת!] – וכן כל ד' היסודות וחוזרין לשורשם – [אומר הגר"א שלכל אחד מארבעת היסודות ארמ"ע, יש ניצוצות בתוך הגחלת – והתכלת בוררת את כל הניצוצות ומחזירה את כל הניצוצות לשורשם. כל זה היה במשל – ומכאן הוא חוזר לנמשל]".

"וכן עושה המלכות, בסוד 'ומלכותו בכל משלה' – [כלומר, שכך עושה המלכות, התכלת – שרק היא יורדת להאחז 'בכל משלה', במציאות]. והיא מבררת על ידי מוחא עילאה – [כאן הוא מכניס משהו חדש שלא הוזכר קודם. אמרנו, שכאשר מתבוננים בנר, בהשקפה ראשונה – מתבוננים: בשמן, נהורא חיורא, נהורא אוכמא, פתילה! בתחילה, חילק הגר"א רק חמש מדרגות באור השלהבת עד שהגיע לשחור, לחושך. אח"כ, הוא התחיל לדבר על הגחלת – ואפשר לומר שהגחלת זה כמו הפתילה. ובכל אופן, עדיין הוא לא הזכיר את השמן! עכשיו הוא מוסיף, ברמז, את הביטוי 'מוחא עילאה'. הוא מתכוון לכך שהמלכות, התכלת, גופא מסוגלת לפעול את עבודת הברורים – רק מכח זיווג, בו המלכות מקבלת שמן, כח, אנרגיה, ממוחא עילאה כדי לפעול את פעולתה! מוחא עילאה זה חכמה, זה אותו שמן משחת קודש – שבהתבוננות הראשונה הוא כנגד אות י דהוי']"!

ושוב, "והיא מבררת על ידי מוחא עילאה כידוע, הוא סוד הזיווג והבן [משפט זה הוא משפט סתום בשבילנו כלומר, שדבר זה אינו מיוסד על מה שכתב הגר"א עד עכשיו! וממילא, ננסה עכשיו להכניס הבנה חדשה לביאור שלו]".

הרקע לדברי הגר"א, הוא שהמלכות חושקת לרדת למטה לברר. יש למלכות קונפליקט קיומי – שמצד אחד היא מאד רוצה לרדת לעולמות התחתונים ולבררם – ומצד שני היא מאד רוצה להיות בשורש, בסוד כתר מלכות. ואם כן, זה שהיא יורדת לברר זה מצד טיבעה העצמי – אבל המסוגלות שלה לברר, יכולתה לברר – זה מכח זיווג שבעקבותיו היא מקבלת שמן (אנרגיה) ממוחא עילאה, מהחכמה!

פתילה

"והוא סוד הזיווג והבן. והיא חכמה [כאן הוא סותם את עצמו ולכן הוא אומר "והבן"!] – "והיא חכמה ששם השמן [נסביר, שהכח לברר זה מהחכמה ששם השמן ולכך צריכה להיות פתילה לשמן. כאן הוא מסביר שסוד הפתילה זה כדי להמשיך את השמן לתכלת! הפתילה זה מעין צינור, זה לא בדיוק הגחלת. ושוב, כאן הוא מסביר שהפתילה זה צינור, זה דרך, להמשיך את השמן. זה כמו היסוד, כמו הברית. ושוב, השמן זה החכמה והפתילה זה כמו היסוד – שממשיך את השמן אל המלכות, אל התכלת. מכח זיווג זה התכלת מסוגלת, תכליתית, להאחז בגחלת על מנת לברר את הניצוצות שבגחלת, שבמציאות התחתונה] – לכך צריך פתילה לשמן וזה סוד כל המצוות והכוונות  וסוד מים דכורין, מים נוקבין"!

אח"כ ממשיך ומאריך הגר"א בפרושו – אך אנו נסיים כאן את הקריאה. בעצם הוא אומר כאן: מה שאמרתי עד עכשיו זה סוד כל התורה כולה! כלומר, אומר הגר"א שכל התורה וכל המצוות וכל הכוונות וכל מה שנקרא מים נוקבין ומים דכורין – והכל מכל כל – זה מה שהסברתי לך! וכאמור, כל אחד מוזמן להמשיך ולקרוא את פרושו החשוב של הגר"א על משנה ז' של ספר יצירה.

סוד התכלת

ואם כן, לפי פרוש הגר"א – הכל מכל כל זה סוד התכלת וזה מה שאמרנו ש"תכלת" = כל פעמים טוב = 850! כלומר, שכל התורה כולה, "אין טוב אלא תורה" – מרוכזת, מצומצמת – בסוד התכלת! זה שהתכלת צריך שמן – אומר לנו שה"תכלת" צריך ללמוד חסידות – זה השמן שלו! ושוב, אם צבע התכלת ילמד חסידות – הוא יקבל את הזיווג ויהיה מ"ן ומ"ד – ויהיו בירורים בעולם!

בירור

נסכם את הענין פרושו של הגר"א: יש חמש מדרגות של של אור השלהבת, וכל מדרגה זה גוון אחר. הגוון היסודי מלמטה – זה התכלת; מעליו לבן; מעליו נוגה (שלפי רש"י זה ירקרק); מעליו זהר; מעליו שחור! למעלה מהכל יש פנימיות הכתר – יסוד האש (האש היסודי), עתיק יומין שזה "תחילתן"! למטה מהכל יש "גחלת", "סופן" וממילא, יש לנו כבר שבע מדרגות. אבל כדי שהתכלת תוכל לברר את הגחלת, את העולמות התחתונים (בי"ע), היא זקוקה לשמן ופתילה. פתילה כדי למשוך אליה את השמן, ולעשות זיווג עם התכלת (שמן ותכלת), על מנת לתת לה את הכח לברר את הניצוצות מתוך הגחלת!

ואם כן, בעצם יש לנו כבר תשע מדרגות בפרוש, במשל, של הגר"א! וכאמור, לבסוף הוא אומר – אם נבין את פרושו, את כל תשע המדרגות שבו – נבין את כל התורה כולה, את כל הקבלה כולה, את כל הסודות! ודאי שזאת נקראת: "דרך קצרה"!

כאמור, כל לימוד הקטע מפרושו של הגר"א למשנה ז' בספר יצירה – בא כדי לגוון את הלימוד הארוך שלנו בנושא הגוונים והצבעים! ומכאן, נמשיך להסביר את הקבלת הצבעים לספירות בשער הגוונים של הרמ"ק.

חסד – תכלת מלובן

סיימנו את השיעור הקודם בו למדנו על הצבעים שממקם הרמ"ק בספירות: כתר, חכמה, בינה. כידוע, שבדרך כלל לא נזכרת אצל הרמ"ק ספירת הדעת וממילא, מבינה קופצים ישר לספירת החסד!

חסד – לבן

הצבע, שהולך יחד עם ספירת החסד, לפי הרמ"ק, הוא הצבע הלבן. יש מי שאומר, שצבע החסד הוא, "תכלת מלובן". קודם מביא הרמ"ק את הדעה הפשוטה – שחסד זה לבן. והנה, אמרנו קודם – שכתר זה לבן – ולא יתכן שכתר וחסד – זה אותו צבע! וזהו שאומר הרמ"ק, שזה לא בדיוק לבן – אלא "תכלת מלובן" כלומר, כחול לבן! ממשיך הרמ"ק ואומר, שזהו הפרוש העיקרי של צבע החסד – "תכלת מלובן"!

תכלת מלובן

אשר נעשה את השקלול של כל הספירות – נסביר שסתם חסד הוא דוקא כחול! כזכור שיש שלושה צבעי יסוד באמנות: כחול, אדום, צהוב – שהם כנגד: חסד, גבורה, תפארת! ושוב, אומר הרמ"ק שחסד אמור להיות לבן (כמו סיד, חסד היינו חיוור כסיד) – אבל אומר שעיקר הפרוש שזה "תכלת מלובן" – שזה גוון הכסף ממש! ואכן, מתכת הכסף תמיד מזוהה עם החסד. כסף הוא לשון חסד, אהבה וכיסופים: "נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ". וכאמור, הצבע שלו הוא "תכלת מלובן"!

שואל הרמ"ק, למה באמת לפעמים אומרים שחסד זה לבן עז? כותב הרמ"ק בסוף פרושו שכאשר ישנה התגברות, שפע, מכתר לחסד – אזי החסד נעשה לבן כמו הכתר! כאן צריך להסביר מעט.

חסד סתם

מה זה החסד שנקרא "חסד סתם"? ומה זה התגברות הכתר בחסד? שני אלו נקראים בחסידות: חסד ורב חסד. ושוב, יש חסד סתם ויש רב חסד. הרמ"ק אינו משתמש בביטויים אלה – אבל כך זה ע"פ הקבלה והחסידות. חסד סתם, שזה "חסד לאברהם", הוא צבע "תכלת מלובן". לעומתו, רב חסד, זה כאשר יש התגברות של שפע מהכתר שמתלבש בחסד. הכתר הוא אין סוף, יחסית לחסד, וכאשר הוא נמשך לחסד – אזי הוא הופך להיות לבן כמו הכתר! נמחיש את הנאמר,

חסד סתם, זה כאשר אדם עושה חסד עם הזולת לפי שיעורי התורה. זהו, שהמידות נקראו "מידות" על שם מדידה והגבלה. כך הרמ"ק מסביר, וכך גם כתוב בכמה מקומות בספר התניא. ואם כן, חסד סתם זה חסד במידה שגם נובע מאיזה מידה פנימית, מאיזה רגש אצל האדם, שגם הוא משוער במידה, שיש לו גבולות!

רב חסד

רב חסד זה חסד בלי גבול כלומר, שזה אינו מידה נפשית שהרי אין בזה מידה וגבול! הפשט הוא, שכאשר החסד שאני עושה – הוא בלי להתחשב בצרכי עצמי, אז זה נקרא "רב חסד"! ושוב, מה עושה גבול בחסד? שאני חושב גם על עצמי! כך זה גם באהבה – "יש מי שאוהב" כלומר, הישות שלי מתערבת עם האהבה שלי לזולת. ואם כן, זה נקרא חסד סתם, חסד מוגבל, חסד שאני מגביל אותו, ע"פ הכלל: חייך קודמים! ושוב, לו יצוייר שישנה כאן התנגשות ביני לבינך – אזי קודם אני דואג לעצמי ורק אח"כ אני דואג לך! וכאמור, אלה הם שיעורי התורה, זה מידה ע"פ תורה – והצבע של המידה הזאת, של סתם חסד – זה צבע "תכלת מלובן"! וכאמור, כאשר הכתר מתגבר ויורד לחסד – אז הופך להיות לבן גמור כמו הכתר!

שורת הדין

זה נקרא חסד מלשון חסיד. מיהו חסיד? מוסבר בגמרא שחסיד הוא אחד שהזולת בא לפניו בכל דבר. לכאורה, זה לפנים משורת הדין, שהרי דין תורה זה לא כך – ויש שיעורי תורה גם לגבי חסד והוא, שלגבי חסד – "חייך קודמים". אם יש רק קיתון של מים לשני אנשים במדבר – קודם שתה אתה – ואל תיתן למישהו אחר – כך פוסקים, זו שורת הדין. אבל, יש לפנים משורת הדין – כך נוהג חסיד אמיתי! לפנים משורת הדין, גם בענין של חייך קודמים – זה נקרא רב חסד!

ואם כן, זאת הדוגמא בעבודה כלומר, כשאור הכתר מתגבר במידת החסד אזי צבעה של מידת החסד הופך להיות לבן וכאמור, בדרך כלל צבעה של מידת החסד הוא רק "תכלת מלובן"!

עד כאן הסבר על צבע החסד – לפי שיטת הרמ"ק כפי שמופיעה בשער הגוונים שבספר הפרדס. לאחר שנעבור על כל הסברי הרמ"ק ביחס לגוונים של הספירות – נעשה אנחנו את המבנה התמציתי והכולל – ביחס לכל הנאמר. כמו כן, עלינו גם לזכור שהרמ"ק מדלג על הדעת – שהרי כתב את הכתר! ע"פ קבלת האריז"ל ובמיוחד ע"פ חסידות – חייבים לכלול גם את הדעת. ואם כן, אנו נתחשב גם בזה כדי לעשות מבנה כולל וכאמור, זאת נעשה לאחר שנעבור על כל הסברי הרמ"ק בענין הצבעים והספירות!

עד כאן השיעור השביעי – המשך גוונים וספירות – חנוכה שמח!

סמינר – אור וצבע – ח' – המשך ב' – גונים וספירות

בוקר טוב,

אמרנו אתמול שנכתוב קיצור, של פרוש הגר"א למשנה ז' בספר יצירה – שבלימודו פתחנו את השיעור השביעי. יש לנו חמש מדרגות של האש, של השלהבת. חמש מדרגות אלו הן האמצע של המערכת. למעלה מהחשך יש מדרגת "האש היסודי" ולמטה מהחשמל יש "גחלת". חמש המדרגות הן כנגד מלכות, ו"ק, בינה, חכמה, אריך אנפין (חיצוניות הכתר), עתיק יומין (פנימיות הכתר). הגחלת – היא כנגד ג' העולמות התחתונים בי"ע.

בגחלת יש ניצוצות של האש היסודי, ניצוצות קדושים, שיש להעלותם – וזה מקביל בעבודת ה' – לעבודת הברורים! וכן, יש נר"ן ח"י חמש מדרגות של הנשמה עצמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכן, יש מדרגת "יחיד", "יחידה ליחדך", עצמות הוי', מקור כל הנשמות – שכנגד "האש היסודי"!

פנימיות הכתר – עתיק יומין – יחיד – האש היסודי

חיצוניות הכתר – אריך אנפין - יחידה – חושך – משיח.

י - חכמה - חיה – זוהר – אדם הראשון לפני החטא.

ה - בינה - נשמה – נוגה – משה רבינו.

ו - חג"ת נה"י - רוח - אש (לבן, חיורא) – אליהו הנביא

ה - מלכות - נפש – חשמל – תכלת – דוד המלך

גחלת – ג' עולמות תחתונים.

נשמה כללית

יש כאן דבר שלא היה כתוב בדברי הגר"א והוא, שלכל מדרגה יש "נשמה כללית" בקבלה.

*נשמה כללית של ה"נפש", המלכות, החשמל, התכלת, הוא דוד המלך.

*נשמה כללית של ה"רוח", חג"ת נה"י, ו"ק – הוא אליהו הנביא.

*נשמה כללית של ה"נשמה" – ההילה שלמעלה מהשלהבת, ה"נוגה",  שאפשר לראותה על ידי "סתימו דעיינין" – הוא משה רבינו.

*נשמה כללית של מדרגת ה"חיה" – "זוהר" – הוא אדם הראשון לפני החטא.

*הנשמה הכללית של של מדרגת ה"יחידה" – "חשך" – הוא המשיח!

כאמור, לפי הסדר של הגר"א – יש מעלה בדוד אפילו לגבי משיח! שהרי, משיח, הוא "משיח בן דוד" ודוד הוא במלכות, הנפש הכללית של נשמות ישראל – ואילו המשיח הוא היחידה הכללית של נשמות ישראל – אבל הכל נמשך אחר התכלת, אחר החשמל – בחינת דוד!

חשמל, תכלת

אומר הגר"א – שיחזקאל הנביא ראה חשמל בתוך האש – במרכבה שלו – "כעין החשמל" וכאמור, לפי הגר"א – צבע החשמל הוא תכלת! כלומר, הוא ה"נהורא תיכלא" – האור הכהה, שסביב הפתילה ואילו האש הבהירה שמעליו, זה ה"נהורא חיורא", הלבן.

אנו רוצים גם להקביל כאן את פרוש רש"י בגמרא על: "טובא נהורא איכא בנורא". אומר רש"י שבשלהבת יש: אדום, לבן, ירקרק! ואם כן, צריך לומר שהוא קורא אדום – לחשמל! ושוב, הגר"א כותב שזה תכלת – ואילו רש"י כותב שזה אדום. לגבי הצבע הלבן – שניהם שוים. רש"י מוסיף דבר שהגר"א לא כותב והוא – צבע ירקרק! ושוב, הגר"א לא כותב מהו צבע ההילה – ורק כותב שנקרא "נוגה". וממילא, אפשר לומר שהירקרק של רש"י מתאים כאן למינוח הקבלי שהרי, ההילה היא כנגד ספירת הבינה, אמא, ומתוארת בחז"ל כ"קו ירוק שמקיף את כל העולם"!

פלאי

פלא נוסף יש כאן – לגבי שלוש המדרגות העיקריות של השלהבת כפרוש הגר"א: חשמל, אש, נוגה. אלו לשונות הלקוחים ממש מאותו פסוק בתחילת ספר יחזקאל: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". ואם כן, "חשמל, אש, נגה" = 737 = שלהבת!

פלאים

אדום, לבן, ירקרק – דברי רש"י. נתבונן בפרוש רש"י האומר, שאלו הם שלושת הגוונים שרואים בנר, בשלהבת! והנה, "אדם, לבן, ירקרק" = שלהבת!! אכן, פלא – שני הרכבים שונים של שלושה גוונים שרואים בשלהבת (בשינוי קל של כתיב – אדום מלא או אדֹם חסר) – עולים שניהם אותו דבר, אותו מספר – 737 = שלהבת!

ואם כן, זהו הקיצור שערכנו למבנה שתאר לפנינו הגר"א בפרושו על קטע ממשנה ז' בספר יצירה – אותו למדנו בשיעור הקודם: "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת"! אח"כ מוסיף הגר"א עוד שני מרכיבים, מחוץ למערכת הראשונה: שמן ופתילה. שמן בכתבי האריז"ל, זה מה שנמשך מיסוד אבא. פתילה – השמן נמשך על ידי הפתילה שזה יסוד ז"א!

שמן

שמן, יסוד אבא – נמשך למלכות, לתכלת. התכלת זקוקה לזיווג של השמן שנמשך דרך הפתילה. וכאמור, אז התכלת מסוגלת לבצע את עבודת הברורים – לברר ולהוציא את הניצוצות הקדושים מתוך הגחלת, שהיא המציאות, העולמות התחתונים!

ואם כן, מסתבר שעיקר העבודה שלשמה ירדה הנשמה הטהורה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" כלומר, שאנחנו נולדנו כאן בעולם הזה התחתון – כדי לבצע את המשימה: שהחשמל, התכלת – תיאחז בגחלת!

ושוב, כל המטרה של החיים בעולם הזה – היא "שתהא שלהבת קשורה בגחלת", ועיקר השלהבת קשורה בגחלת – זה החשמל בגחלת! הוא אומר שהחשמל זה העיקר – וכל השאר רק מביטים או מברכים מרחוק – אבל מי שנכנס לעובי הקורה של העבודה – זו רק מדרגת הנפש – החשמל, התכלת!

גחלת

כאמור, הגחלת זאת המציאות שבה נמצאים הניצוצות הקדושים. גחלת = 441 = אמת! אמת זה מספר חשוב מאוד: 21 בריבוע = 441! השם הקדוש של הגאולה הוא: אהי"ה = 21, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"! ואם כן, יש אמת בגחלת כלומר, דוקא במציאות התחתונה, בעולמות התחתונים, נמצאים הניצוצות – ושם האמת! על זה אומר הפסוק: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" כלומר, האמת נמצאת בתוך הגחלת.

התקשרות

כתוב בקבלה: אמת = ז' ∙ ס"ג = 441. ס"ג הוא אחד ממילואי שם הוי'. שם ס"ג מציין את עולם התהו – שהוא עולם נעלה ביותר – רק שבו היו אורות מרובים וכלים מועטים – ולכן הוא נשבר ונפל. ובכל אופן: ז' ∙ ס"ג = אמת! לעומתו, ו' ∙ ס"ג = חשמל! ואם כן, יש קשר בין חשמל לבין אמת וממילא, יש גם קשר מספרי בין החשמל לבין הגחלת! ושוב, ו' ∙ ס"ג = חשמל ואילו ז' ∙ ס"ג = גחלת. נמצא שעיקר הקשר, הוא מלשון "שלהבת קשורה בגחלת" כלומר, זהו הקשר בין היהודי לבין העולם הזה – הקשר של היהודי עם עבודתו בעולם הזה!

ושוב, מענין מאד שהמושג "התקשרות", לאו דוקא נאמר בקשר להתקשרות היהודי לקב"ה או לתורה אלא, מכאן מובן שעיקר הקשר של היהודי הוא לשליחות שלו בעולם שתלויה בהתקשרות שלו למציאות!

חשמל

ושוב, המושג "קשר" בקבלה בא מהביטוי: "שלהבת קשורה בגחלת". ואם כן, השלהבת, הנשמה – קשורה בגחלת, קשורה לעולם התחתון – על מנת לעבוד את העבודה, עבודת הברורים. יוצא לנו כאן – שעיקר הקשר הוא בין החשמל לבין הגחלת: ו' ∙ ס"ג = חשמל ואילו ז' ∙ ס"ג = גחלת, וביחד הם י"ג ∙ ס"ג = 819. כלומר, חשמל = 378 = מיני צבעונים, שכולם כלולים בתוך החשמל, בתכלת. זהו העור של אדם הראשון, החיצוניות – מה שבא במגע עם המציאות.

הגחלת והחשמל

ושוב, זה עור עם אות ע – שלפני החטא היה בגדר אור עם אות א – וכך גם יהיה לעתיד לבוא! נחבר את החשמל לאמת: 378 ﬩ 441 = 819. כתוב שיש כמה סגולות מיוחדות במספר זה. המספר 819 הוא הפירמידה המרובעת של המספר 13. כלומר, סכום כל הריבועים מ-1 ועד 13, עולה: 819 = חשמל ﬩  גחלת = י"ג ∙ ס"ג! וכן, ס"ג = 63 = 7 ∙ 9 . ואם כן, מרכיביו הראשוניים של המספר 819 הם: 3 ∙ 3 ∙ 7 ∙ 13 = 819! חיבור המרכיבים הראשוניים של כל מספר הוא ה'יסוד' של המספר. נמצא שה'יסוד' של 819 הוא הסכום של 3 3 7 13 = 26 = שם הוי' ב"ה!

אחדות פשוטה

בתור ביטוי, המספר 819 = אחדות פשוטה! כמו כן, כידוע שהמספר 13 = אחד. ואם כן, סכום כל הריבועים מהמספר 1² עד המילה אחד ברבוע, כל הריבועים יחד, עולים "אחדות פשוטה"! זאת גם הכוונה של היום השמיני של חנוכה הנקרא: זאת חנוכה! שהרי, בכל ימי חג חנוכה אנו קוראים בתורה את מתנות י"ב נשיאי ישראל לחנוכת המזבח – ולבסוף משלימים גם את הכולל שלהם, שקראנו הבוקר בתורה: "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר, הכולל של מתנות י"ב הנשיאים – זאת המדרגה ה-י"ג. ובסה"כ, קראנו מ-1 ועד-13!

ושוב, בשמיני של חנוכה משלימים את כל הקריאה של מתנות י"ב הנשיאים ומסכמים בקריאת המנין הכולל של כל המתנות – שזאת המדרגה ה-י"ג! כלומר, קראנו מ-1 ועד 13 = אחד. נסכם: פירמידה ריבועית מ-1 ועד 13 עולה 819, שהם: חשמל ﬩ גחלת = 378 ﬩ 441 = 819 = אחדות פשוטה,

תלת קשרים

ושוב, המשפט הוא: "שלהבת קשורה בגחלת". כל השלהבת זה: חשמל אש נגה = שלהבת = 737. נחבר לשלהבת את הגחלת: שלהבת ﬩ גחלת = 1178! כאמור, הביטוי בספר יצירה הקדום מספר הזהר הוא: "שלהבת קשורה בגחלת" – ובא לתאר את האחיזתה של הנשמה  במציאות, בעולם! לעומת זאת, בספר הזהר, המאוחר יותר מספר יצירה – המשפט העיקרי של "קשר" הוא: "תלת קשרים מתקשראן דא בדא" – שלושה דברים מתקשרים אחד בשני והם, ישראל, אוריתא וקוב"ה. והנה, ישראל, תורה, י‑ה‑ו‑ה = 1178 = שלהבת ﬩ גחלת!

ושוב, בספר יצירה הקשר הוא בין השלהבת לבין הגחלת ואילו בספר הזהר – הקשר הוא בין ישראל לתורה להוי'! לכאורה יש כאן שני דברים שונים, שתי תפיסות שונות של קשר – אבל שניהם "קשר". נתבונן כדי לראות מהו הקשר ביניהם! והנה, החשבון יגלה לנו שבעצם זה היינו הך! כמה הם יחד: ישראל, תורה, י‑ה‑ו‑ה = 1178 = שלהבת ﬩ גחלת! ואם כן, זאת גימטריא מופלאה ביותר. זאת "אחדות פשוטה" ממש שמתגלה כאן בקשר שבין ספר יצירה לבין ספר הזהר – בענין המושג "קשר"! עד כאן היה המשך לדברים שלמדנו בהקשר לפירוש הגר"א של משנה ז' בפרק א' של ספר יצירה.

גוונים וספירות – המשך ע"פ שער הגוונים בספר הפרדס

גוונים וספירות – כאמור, ספר הפרדס של הרמ"ק – הוא הספר היחיד שדן בזיהוי הגוונים ביחס לספירות. כאשר נסיים ב"ה ללמוד את שיטתו של הרמ"ק – נסכם ונעשה סך הכל – לגבי כל השיטות שדובר בהן עד עכשיו! כלומר, מהי באמת הצורה הכי פשוטה, לפי עניות דעתנו, לכוון ולהקביל את הספירות לגוונים!

אברי הגוף – כמה מהמשתתפים בשיעורים אלו – שאלו קודם: מהו הקשר בין הגוונים לאברי גוף האדם? והנה, דבר זה הוא מובן מאליו. כידוע, המשל של הקבלה הבא לתאר את הספירות – אלו אברי גוף האדם וממילא, ברגע שנגדיר מהו הצבע שכנגד כל ספירה וספירה – נדע גם מהו הצבע שכנגד כל אחד ואחד מאברי הגוף!

כמו כן, ידוע שכל ספירה וספירה היא גם כנגד מערכת בגוף – כמו שלמדנו כמה וכמה פעמים בשיעורים קודמים. הדוגמא שחזרנו עליה מספר פעמים היא שספירת ה"הוד" היא כנגד "מערכת החיסון" בגוף האדם. הצבע של ספירת ההוד, הרגל השמאלית של האדם, הוא הצבע הכתום.

הספירות ופנימיות הספירות – מערכות בגוף

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול מע' מח העצם	מע' הנשימה	בינה שמחה מע' הדם
	דעת יחוד מע' העצבים
חסד אהבה מע' השלד		גבורה יראה מע' כלי הדם
	תפארת רחמים מע' השרירים
נצח בטחון –הבלוטות		הוד תמימות –  החיסון
	יסוד אמת – מע' הרביה
	עטרת היסוד  מע' העור
	מלכות שפלות – העיכול

והנה, אפשר היה לומר שאור כתום מסוגל לרפא את הרגל השמאלית – אבל יותר מזה יש לומר והוא, שאור כתום כנראה חשוב מאוד לריפוי כלל מערכת החיסון בגוף! נחזור, ההקבלה בין האברים לבין הספירות וההקבלה בין האברים לבין המערכות של הגוף זה דבר נתון.

ושוב, אמרנו שלפי הרמ"ק הצבע העיקרי של החכמה הוא התכלת. אנחנו יודעים שהחכמה זה המח הימני וכן אנו יודעים שחכמה זה כנגד מערכת מח העצמות שבגוף – ששם נוצרים תאי הדם. ואם כן, כאשר צריך לרפא את מח העצמות – צריך לתת אור תכלת!

פנימיות הספירות

וכמובן, צריכים אנו רק לחקור את הקשר בין הצבעים לבין הספירות – וממילא אנו כבר יודעים גם מהו הקשר בין הצבע לבין המימד הפסיכולוגי הנפשי שהרי, עיקר היחס שלנו לספירות הוא, שהן באדם תכונותיו הנפשיות. כאמור, ע"פ הקבלה אנו יודעים גם את הקשר בין הספירות ואברי הגוף ויותר מזה, גם את הקשר בין הספירות לבין המערכות השונות בגוף.

גבורה – אדום, תכלת, שחור

נמשיך ללמוד את שיטת הרמ"ק ביחס לצבעים והספירות. למדנו על ספירת החסד שהצבע שלה הוא "תכלת מלובן" והגענו לספירת הגבורה! בתור אבר בגוף – גבורה היא יד שמאל וכן, המערכת של כלי הדם, בגוף האדם! הרמ"ק מביא מכל ספרי הקבלה של הראשונים וגם מעצמו – ומזהה בתוך הגבורה שלושה גוונים אפשריים: א – אדום. ברוב ספרי הקבלה כתוב שגבורה זה צבע אדום – זה פשוט. ב – תכלת. ובכל זאת, לפעמים כתוב שיש צבע תכלת בגבורה! זה יסביר לנו מדוע רש"י אומר שסביב לפתילה יש צבע אדום. לעומת זאת, הגר"א מזהה סביב לפתילה את צבע התכלת!

ג – שחור. יש לפעמים שמזהים את הגבורה עם הצבע השחור! צריך לציין, שתכלת ושחור קרובים זה לזה.

אורות וכלים

כיצד מיישבים את שלוש הדעות בצבע הגבורה, אדום, תכלת, שחור? קודם כל יסביר הרמ"ק את היחס בין שלוש הדעות כאן – ואח"כ יעבור להסביר את ענינו של צבע הזהב – על מנת לזהות בדיוק מהו צבע הזהב! אמרנו בשיעורים קודמים שמכל הגוונים – חז"ל אוהבים דוקא את הזהב – שמזהים ומפרטים בו שבעה מיני זהב. הדוגמא שלפנינו היא הדוגמא הכי טובה למה שכבר נאמר, שבכל ספירה יש שלוש שכבות של כלי שמחזיק את האור הפנימי. ושוב, הכלי הוא הצבע שמחזיק את האור הפנימי. ויש בו כלי פנימי וכלי אמצעי וכלי חיצוני!

ואם כן, כאן בספירת הגבורה, זה ממש ברור שהכלי הפנימי, שמחזיק ממש את האור הפנימי, הוא הצבע האדום. הכלי האמצעי הוא צבע התכלת ואילו הכלי החיצוני הוא הצבע השחור! ושוב, הסדר כאן הוא: אדום בתוך תכלת בתוך שחור!

גבורה

גבורה בכל מקום מזוהה עם מידת הדין: חסד זה חסד – גבורה זה דין – תפארת זה רחמים! ואכן, הרבה פעמים כותבים במקום חסד, גבורה, תפארת – חסד, דין, רחמים – ר"ת חדר (כרמוז בפסוק "ובדעת חדרים ימלאו")! וממילא, דבר פשוט הוא שגבורה היא מידת הדין. ואם כן, המצאות שלושת הגוונים במידת הגבורה, אדום, תכלת, שחור – מלמד אותנו שיש שלושה גוונים של מידת הדין: דין אדום; דין תכלת; דין שחור! כלומר, שיש גם שלושה סוגים של בתי דין. גבורה נקראת "היכל הזכות" ששם יושב בית הדין העליון.

זכויות

בהיכל הזכות דנים את האדם לפי הזכויות שלו. אכן אמרו חז"ל שבעולם הזה ישנם שלושה דברים בהם לא דנים אותך לפי הזכויות שלך אלא לפי המזל שלך, והם "בני חיי ומזוני". אבל בעקרון, כל מה שקורה אתך (בזה ובבא), כל ההשגחה הפרטית עליך – זאת מידה כנגד מידה כלומר, לפי הזכויות שלך. ושוב, המשפט – נקרא זכות! ואכן, תמיד בבית הדין פותחים בזכות, ובפרט בדיני נפשות שזה דין חמור! אנו לומדים שהיחס בקבלה בין ספירת הגבורה לבין ספירת המלכות – הוא דינא קשיא לדינא רפיא! ואם כן, יחסית למלכות – הגבורה זה דין קשה! גם במלכות יש דין, "דינא דמלכותא דינא" – אבל הדין של המלכות הוא "דינא רפיא" דין רפה ולא קשה.

שני הדינים האלה הם הדינים של ראש השנה: היום הראשון של ראש השנה – זה "דינא קשיא", ואילו היום השני של ראש השנה – זה "דינא רפיא"! והנה, למה אומרים פעמים דינא בביטוי "דינא דמלכותא דינא"? ה"דינא" הראשון, זה ה"דינא קשיא" שהמלכות מקבלת מהגבורה (בסוד ראשית בנין המלכות מהגבורות). אח"כ, הדין מתמתק במידה מסוימת, על ידי המלכות עצמה – ולכן זה הופך להיות "דינא רפיא" – "דינא דמלכותא דינא"!

דין אדום

היו אלו כמה הקדמות כדי שנוכל להבין כאן את מהלך ההתבוננות של הרמ"ק. אומר הרמ"ק ש"דין אדום" הוא דין שמקבל את "כח ההכרעה", דין שהוא שואף ל"פשרה שעדיף מדין". כלומר, דין ששואף לברר בירור אמת – ולהוציא לאור משפט ומתוך כך גם לגלות את נקודת הצדק שיש בכל צד, "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"! לעשות בירור יסודי ופנימי ואמיתי במשפט – לחשוף את האמת! אומר הרמ"ק שדין כזה הוא דין משמח, כבמאמר חז"ל: "אין שמחה כהתרת הספקות"!

ואם כן, כאשר יש מצב לא ברור, מצב מעורפל – אין שמחה. אבל אם אני, אחד מבעלי הדין, יכול להרגיש בסוף שהוציאו לאור את האמת במשפט שלי – אזי אני מקבל את הדין בשמחה! ושוב, דין, שהוא ברור האמת, שואף להכרעה (הכרעה זאת מידת התפארת שבקו האמצעי). כלומר, אם כי שהדין שייך לקו שמאל – הוא שואף לאמצע.

אדום שמח

ואם כן, אם הדין, המשפט – שואף לאמצע – אזי הוא בעצמו הגורם את השמחה! ושוב, הולכים לבית דין צדק כדי להוציא את האמת! ואם כן, אם באמת זה מצליח – ובית הדין חושפים את האמת ומצליחים להגיע להכרעה אמיתית – אזי אין יותר שמח מזה! וכאמור, על דין שכזה אומר הרמ"ק שהוא דין אדום, דין פנימי – דין שמח! לפעמים אדום זה הכי טוב, זה הכי צבע, והכי טבע! הצבע האדום הוא זה שעושה את הבירור האמיתי! זאת היא הדעה הראשונה – לגבי צבע הגבורה!

ב – תכלת

מבצע

הדעה השניה אצל הרמ"ק לגבי צבע הגבורה – היא התכלת! הדין השני, גם הוא דין צדק – הוא הדין שהגבורה מוסרת למלכות על מנת לסדר את מערכות המלכות בבחינת "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" כלומר, לעשות דין עם כל אחד ואחד – לגבי, מה צריך להיות המעמד שלך! את האחד הוא מרים ואת השני משפיל. הדין הזה שתכליתו לסדר את המדינה – בא מהגבורה למלכות – זה התכלת! זה גם נקרא: "דין פועל", שפועל כמו מפקד צבאי שצריך לקבל החלטות כאן ועכשיו – ובמהירות עצומה – לדון ולסדר את החיילים, כל אחד במקומו!

וכאמור, כל זאת בשביל לקיים מבצע, את זה להרים ואת זה להשפיל – כדי שהכל יסתדר בשטח כראוי! דין כזה בא מהגבורה למלכות שהרי, כל מפקד בשטח הוא בחינת מלכות, בחינת שררה וממילא, הוא צריך את מידת הדין כדי לפעול פעולה. בלי דין, בלי "זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים" – לא יוכל לפעול כלום! שהרי, הוא צריך לתת לכל אחד ואחד את התפקיד שלו ובזה גם לקבוע את המעמד שלו.

דין תכלת

ואם כן, זה אינו דין שבא לברר את האמת – אלא זה דין בשביל לפעול פעולה בשטח! לדין זה קורא הרמ"ק "דין פועל" ואומר, שדין זה נמשך מהגבורה למלכות. והיות, שעיקר התכלת זה או בסוף, במלכות – או בראש, בחכמה – אומר הרמ"ק, שהכלי האמצעי של הגבורה, התכלת, זה מה שהגבורה משפיעה למלכות של הקדושה! ושוב, המלכות זה סוף תחום הקדושה והשפעה זאת – ודאי נשארת בתחום הקדושה.

דין שחור

אח"כ, ישנו דין יותר חיצוני – שנמשך אל מחוץ לתחום הקדושה, נמשך לחיצונים – זהו "דין שחור"! דין שחור זאת ענישה! ושוב, מענישים, ועד כדי ענישה חמורה ביותר – עונש מות! דין זה נקרא גם "רצועה לאלקאה"! ומוסבר בחסידות, שכל מי שנהנה להעניש – ואפילו עונשים של תורה – הוא שייך לסיטרא אחרא!

ושוב, כל מי שיש לו כיף וחיות מלתת עונש למישהו, ואפילו מה שמגיע לו ע"פ תורה – אזי החיות הזאת באה לו מהסיטרא אחרא! וממילא, הצבע שלו בזמן שמעניש, בזמן שמלקה באותה "רצועה לאלקאה", הוא צבע שחור!

עונש

נחזור, אם רואים אחד שאוהב לתת עונש – ואפילו שהוא שוטר נאמן של מדינת ההלכה – הרי כל זמן שהוא עושה זאת בכיף ובחיות – הוא שחור! דבר זה כתוב באריכות בספרי החסידות. וכאמור, זה נקרא הדין השלישי, שחור, וזה מעורר גם את השאלה: הרי יש עונשים בתורה ומדוע להעניש זה כל כך שלילי? צריך לעשות זאת כמו הנחש, שליחו של הוי' – ואין לו הנאה בזה שהוא מכיש – שהרי בכל הוא טועם טעם עפר: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – ובכל אופן, אם יש לו הנאה בכך – אינו שליח מן השמים! ושוב, אמנם הנחש הוא אויבו של האדם – אבל העונש של התורה זה תיקון – ולכן העונש משועבד לגמרי לאדון לצורך בירור ותיקון – או לצורך איזו פעולה בשטח!

ושוב, הדין האדום – הוא בירור שטוב גם בעולם הזה וטוב גם בעולם הבא! דין התכלת – בא לפעול פעולה עכשוית – עכשיו בעולם הזה. כידוע, עולם הבא זה בבינה וממילא, הדין האדום שבגבורה – עדיין שייך לבינה, למקור הגבורה שבבינה: "אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה"! לעומת זאת, התכלת הוא בעיקר בשביל המלכות. השחור זאת הענישה – אבל אם יש בזה כיף וחיות למעניש – אזי זה כבר סיטרא אחרא כלומר, זה מניק את החיצונים שמחוץ לתחום הקדושה!

מאמר מאד חשוב לענין הגוונים – מובא על ידי רש"י בפרושו על הפסוק: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" – "אש דת – שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. דבר אחר אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש". אומר רש"י שהתורה ניתנה מימינו של ה' כלומר, חסד – אבל מה שניתן מימין – זאת אש וגבורה! ואם כן, הפשט הוא שגם הגבורה (שבצד שמאל)  ניתנה מימין כלומר – מהחסד! וכל זאת, כחלק מהתוכנית הכללית של התורה – לעשות טוב, "אין טוב אלא תורה"!

רוח הקודש

ושוב, הכל למטרת הטוב – להעניק טוב לעולם, לאנושות, לעם ישראל! רבי אברהם אבולעפיא – מראשוני המקובלים, אותו מצטט גם הרמ"ק – אוהב לעשות צרופי אותיות. זאת היתה דרך ההתבוננות שלו ועד כדי כך שאמר – שמתוך כך אפשר להשיג רוח הקודש! את אותיות הביטוי "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" – הוא מצרף מחדש ואומר: מימינו דת שמאלו! כלומר, הדת של השמאל באה מהימין. הוא ממשיך ומצרף ואומר גם שיש: "משמאלו דת ימינו"! ואם כן, איך שלא יהיה – יש כאן התכללות של תורה מימין ושמאל.

שחור ולבן

את המילה שכתובה בתורה, "אשדת" – מפרש רש"י שהתורה ניתנה: "אש שחורה על גבי אש לבנה". זהו ביטוי חשוב ביותר המופיע במדרש בכמה מקומות – ורש"י מצטט את זה כאן וממילא, זה ודאי מקור המושגים שחור ולבן – בתורה גופא! "אש שחורה" כאן זה הדיו השחור בו נכתבות אותיות התורה על גבי יריעת הקלף שנקראת כאן, "אש לבנה". כתוב שבביאת המשיח נקרא את הלבן שבין אותיות התורה – ולא את אותיות התורה השחורות. ושוב, בעולם הזה קוראים את השחור, את האותיות השחורות, קוראים את ה"אש שחורה" – כאשר ה"אש לבנה" משמשת רק כרקע. כלומר, העולם הזה הוא בעצם עולם הפוך – בו הלבן הוא הצל של השחור!

אור וצל

ושוב, בעולם הזה, הרקע, הצל – הוא הלבן ואילו האור, מה שאתה רואה, מה שאתה מסתכל עליו, מה שאתה קורא – זה השחור! ואם כן, הלבן הוא השחור, הצל – ואילו השחור הוא הלבן!

לכן כתוב בחז"ל שעולם הזה – זה עולם הפוך! ואילו בעולם הבא, שהוא עולם האמת – אנחנו נקרא את הלבן ואילו השחור ישמש רק רקע, צל! כלומר, שבעולם הבא – הצל יהיה העולם הזה! אמרנו בשיעורים קודמים שצל מוסיף את מימד הזמן לתוך התמונה המצויירת. בעולם הזה, הצל – זו הציפיה לעולם הבא. לעומת זאת, בעולם הבא זה יהיה בדיוק הפוך – הצל, יהיה העולם הזה (נתגעגע לעולם הזה שבו דוקא היתה לנו הזדמנות פז לקדש שם שמים)! וכמובן, הכל נמצא בתוך התורה: "אש שחורה על גבי אש לבנה"!

שכר ועונש

פרוש אחד אומר שאש לבנה זה השכר שיש בתורה. ואילו לגבי אש שחורה, יש שני פרושים: או שאש השחורה זה "היום לעשותם" ואילו האש הלבנה זה "מחר לקבל שכרם" או שאש שחורה היינו העונש שבתורה ואש לבנה היינו השכר שיש בתורה (יש גם שכר בעולם הזה, כמו במצות הצדקה וכו')! והנה, כל התורה כולה עומדת על היסוד, על העיקר, של אמונה בשכר ועונש! לפי זה, האש השחורה, האותיות שאנחנו קוראים בתורה בעולם הזה – פועלות בנפש יראה (יראת העונש, ומבואר בחסידות שאין יראת העונש מצד הקדושה). ואם כן, אנחנו מנסים להבין כאן איך גם השחור – יכול להיות קדוש!

נחזור, מה מגמתנו עכשיו? לפי הרמ"ק – השחור של הגבורה, זאת השפעת הגבורה לסיטרא אחרא! זה כמו עשו שיצא מיצחק ולא כיעקב שיצא אף הוא מיצחק – שמיטתו שלמה! ושוב, עשו שיוצא מיצחק (צד הגבורה) זה כאן השחור – אלא שישנה כאן בעיה,שהרי עשו הוא אדום, אדמוני? ואכן, חז"ל אומרים שעשו זה אדום אלא שלקה (בחינת רצועה להלקאה) והפך להיות שחור!

ואם כן, לפי הרמ"ק – השחור זאת ההשפעה שיוצאת מן הגבורה לחיצוניים – אבל צריך להיות גם צד של קדושה בשחור הזה! ושוב, הוא אומר ששחור זה "דין מעניש"!

ג' מיני דין

כאמור, יש שלושה מיני דין: דין מברר; דין פועל; דין מעניש! דין מברר, שהוא גם דין מכריע – הוא הצבע האדום שבגבורה. דין פועל – הוא צבע התכלת שבגבורה. דין מעניש – הוא השחור שבגבורה – אלו דברי הרמ"ק!

והנה, אצל הרמ"ק – "דין מעניש" אינו מצד הקדושה אך אנו מחפשים כאן כדי למצוא את שורש הטוב שיש בשחור! נבהיר – אנחנו לא מדברים כאן על השחור של הכתר או על השחור של המלכות אלא על השחור של הגבורה וכמובן, בכל מקום – אותו צבע אומר משהו אחר! ושוב, מי שיש לו "עינים לראות" – יסתכל על שני שחור – ויראה שתי מידות שונות!

שחור שחור

משהו אוביקטיבי – זה שחור שחור – אותו הדבר, אותה מידה. אבל אנו רואים כאן שהכל תלוי בהקשר: בהקשר אחד זה יהיה כתר – אלא שבכתר עצמו יש שלושה שחורים. בהקשר אחר, השחור יהיה גבורה ובהקשר נוסף – השחור יהיה מלכות! ואם כן, בכל מקום – אותו צבע, אותו שחור – זה משהו אחר. ויש לשים לב – שכאן אנו מדברים על החוש הפנימי של הצבע ולאו דוקא על מראהו החיצוני. וכמובן, אז אותו בעל "עינים לראות" יבחין את השחור שבכל מקום – לפי ההקשר שלו!

נחזור, חז"ל אומרים שהתורה היא אש שחורה על גבי אש לבנה. ושוב, אחד מהרמזים לדבר הוא – שהתורה כולה עומדת על יסוד האמונה בעיקר של "שכר ועונש" – כמו שמדגיש הרמב"ם – שבלי זה אין מצוות, אין תורה! וכאמור, האש הלבנה – השכר, האש השחורה – העונש!

כלומר, מצבנו בעולם הזה הוא, שעדיין עיקר הכח שמניע אנשים להיות בסדר ע"פ תורה, זה העונש, השחור! ובכל אופן, צדיקים בעולם הזה – כבר חיים, כבר טועמים, מעיין הטעם של לעתיד לבוא, כבר טועמים מעיין עולם הבא. כלומר, הם חיים כבר בלבן, בשכר!

אדום שמח

והנה, הלבן, זה השכר – שהוא אין סופי – ואילו השחור הוא מוגבל, יש לו גבולות – כמו אותיות התורה השחורות – שאסור שתיגענה אחת בשניה! ושוב, הלבן הוא ים – ים אין סופי. ואם כן, יש לנו בתורה, בכתב של התורה – עונש על גבי שכר – שחור על גבי לבן! ואם באמת העונש כתוב על גבי השכר אזי, העונש משמש אמצעי – כדי להגיע לשכר! לכן הצדיקים מקבלים את הדין בשמחה כלומר, השחור חוזר להיות אדום! כאמור, השחור היה "אדום שלקה" ואכן ישנה תופעה שכאשר האותיות השחורות שבספר התורה מתישנות – זה הופך להיות אדום – לגריעותא כלומר, פסול! ואם כן, יש כנראה גם בפנימיות – נטיה כזאת והיא, מה שאמרנו לגבי הצדיק, שמקבל עליו את הדין, גם דין של ענישה – בשמחה. כלומר, השחור הופך להיות אדום שמח! על זה נאמר: "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הוי' יוֹכִיחַ"!

שכר אין סופי

נחזור, הכל תלוי כאן בדעתו של הבן אדם היהודי. היהודי יכול להבין מתוך השחור, מתוך העונש שבא עליו – שהוי' אוהב אותי! ואז הוא יכול לשמוח מאד – שאזי השחור חוזר להיות מקור של שמחה – חוזר להיות אדום! או בלשון אחר – מתוך השחור, רואים דרך השחור, את הלבן, את השכר האין סופי.

נסביר ע"פ חסידות בעומק יתר – עוד מימד של השחור שבגבורה. מוסבר בספרי החסידות מה הפשר של הביטוי "אש שחורה על גבי אש לבנה"? מסבירים ש"אש שחורה" זה הצמצום הראשון ואילו, "אש לבנה" זה אור אין סוף שהיה לפני הצמצום! בהקשר לזה, נסביר ב"ה בשיעור הבא – מהו "סוד הרשימו", על שתי בחינותיו! ושוב, אש שחורה זה הצמצום עצמו ואילו אש לבנה, הרקע – זה אור אין סוף!

עת צרה

והנה, הצמצום בעצמו יכול להוות חלון, צוהר – שדרכו ניתן לראות את האור אין סוף שלפני הצמצום! זה על דרך הנאמר בתיבת נח: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". יש שני פרושים למילה "צֹהַר": אבן יקרה שתלויה ומאירה בתוך תבת נח או חלון שמאיר לתוך התבה! הצמצום, זה צרה, שהרי זה בא מהדין, מהגבורה, "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". כלומר, ככל שמצרפים את אותיות צרה להיות צהר – כך הצרה בעצמה מהווה חלון לראות את השכר הטוב שמחכה בעתיד הקרוב לבוא!

ושוב, אנו מדברים כאן על הלבן, ה"אש לבנה", השכר – שאותו רואים דרך השחור, דרך האותיות השחורות, דרך ה"אש שחורה", העונש! ואם כן, הפרוש אומר, שהשחור של הגבורה זה הצמצום וכאמור, צמצום זה מידת הדין! והנה, קודם הסברנו שהחכמה נקראת "אדום" – היות שיש בה גבורה דעתיק – שגם היא בחינת צמצום הבא לגלות את נקודת המוצא של ההתהוות שתבוא! לעומת זאת, כאן במושג, "אש שחורה על גבי אש לבנה" – זאת גם האש של הצמצום. כלומר, ה' עשה צמצום, צמצם את אורו, צמצם את האש הלבנה, עשה ריק, "חור שחור"! איך קורא הרמ"ק ל"אש שחורה", לשחור מעניש? הוא אומר שזאת אש של גיהנם – והיא אש שחורה ולא אש אדומה!

צמצום לא כפשוטו

והנה, ביחס לאור אין סוף שלפני הצמצום – ה' ברא כביכול גיהנם אחד גדול. ושוב, כל המציאות, כל העולמות הנבראים, הגבוליים, הסופיים – ללא האור אין סוף, ללא הרקע – הם כביכול גיהנם אחד גדול. מה אמרנו כאן? אמרנו, שאותו אחד שאינו יודע ש"הצמצום לא כפשוטו" – הוא מסכן ורחמנות אין סופית עליו – שהרי נדמה לו שכל מה שברא ה' – אינו אלא גיהנם אחד גדול וממילא, הוא חי בתוך אש של גיהנם!

והנה, אם "הצמצום לא כפשוטו", כמו שלימד אותנו הבעש"ט – אזי אותו אחד – חי עם הלבן, עם השכר ולא עם העונש! כאמור, השחור של העולם הזה – הוא חלון דרכו, ואפילו עכשיו, ניתן להשקיף על הלבן ולהתקשר ללבן! וכאמור, לעתיד לבוא אנו נקרא את הלבן ולא את האותיות השחורות הכתובות על גבי הלבן!

שחור ומשחיר

ל"דין המעניש" מביא הרמ"ק ביטוי נוסף. כאמור, "דין המעניש" זה "אש שחורה" שהיא "אש של גיהנם". למה הוא שחור? בגלל שהוא "משחיר את פני הבריות"! זה הביטוי שמביא הרמ"ק מלשון חז"ל. כלומר, יש מידה ש"משחירה את פני הבריות" – היא ה"אש שחורה"! והנה, אנו רוצים, מנסים כאן להמתיק, להעלות, להחזיר לקדושה, גם את ה"אש שחורה" של הדין, של הגבורה! יש מאמר חז"ל האומר, שתלמידי חכמים, בעולם הזה, "משחירים את פניהם כעורב"!

ועלהו לתרופה

נסביר, הפסוק ביחזקאל פרק מ"ז מדבר על הנחל הפלאי שיצא מקודש הקודשים של בית המקדש: "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"! מה פרושה של המילה האחרונה בפסוק: "תְרוּפָה"? מילה זאת אינה משורש "רפא" לשון רפואה! ושוב, מה זה "תרופה"? יש כמה דרשות בדברי חז"ל הבאים לענות על שאלה זאת:

דרש רבי יהודה ברבי מאי ועלהו לתרופה? רבי יצחק בר אבודימי ורב חסדא, חד אמר: להתיר פה של מעלה, וחד אמר: להתיר פה של מטה. איתמר (נמי), חזקיה אמר: להתיר פה אילמין. בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות. רבי יוחנן אמר: לתרופה ממש. מאי לתרופה? רבי שמואל בר נחמני אמר: לתואר פנים של בעלי הפה. דרש רבי יהודה סימון: כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא מבהיק זיוו לעולם הבא, שנאמר (שיה"ש ה') מראהו כלבנון בחור כארזים"!

התר פה

ואם כן, יש כמה דעות בחז"ל בהקשר לשאלה מה פרוש "תְרוּפָה"? דעה אחת אומרת: לתרופה מלשון "להתיר פה עקרות". ושוב, זו תרופה, כמו שאנחנו משתמשים במילה זאת – אבל זה לא משורש רפואה! כלומר, העקרה אינה יולדת ויש להתיר את פיה (שנקרא גם פה של מטה) – כדי שתלד! דעה נוספת היא ש"לִתְרוּפָה" מלשון "להתיר פה אילמין", (שנקרא גם פה של מעלה). כלומר, מי שהוא אילם בעולם הזה – יטעם את העלה של העץ הפלאי, שגדל על שפת הנחל הפלאי, שיוצא מקודש הקודשים של בית המקדש של לעתיד לבוא – ואז פיו יפתח ויתחיל לדבר!

נחזור, ראינו כאן שני פרושים האומרים ש"תרופה" ענינה "התרת הפה", לפתוח את הפה: או את הפה העליון, שזה התרת פי האילם, או התרת הפה התחתון – התרת פיה של אשה עקרה כדי שתוכל ללדת!

תואר פנים

פרוש נוסף אומר ש"לִתְרוּפָה" זה "לתואר פנים": "רבי שמואל בר נחמני אמר: לתואר פנים של בעלי הפה"! ושוב, לא להתרת פה אלא לתואר פנים! ממשיך המאמר, "דרש רבי יהודה סימון: כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא מבהיק זיוו לעולם הבא, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים". ואם כן, כאשר אוכלים את אותו עלה, "וְעָלֵהוּ  לִתְרוּפָה" – זה נותן לאוכל תואר פנים. ושוב, למי זה נותן תואר פנים? למי שהשחיר את פניו בעולם הזה!

משחיר פניו

ואם כן, הרמ"ק משתמש בביטוי זה, "משחיר פני הבריות" – רק לגריעותא, לדבר רע. והנה, אנו מוצאים בחז"ל שיש גם לכתחילה מידה כזאת – ומי שמשחיר את פניו בעולם הזה – הקב"ה מאיר את פניו ומטהר את פניו – בעולם הבא! מה פרוש משחיר את פניו בעולם הזה? כל הזמן הוא דן את הזולת לכף זכות – ואת עצמו הוא דן כל הזמן לכף חובה! הוא משפיע לזולת כמה שיותר – ולעצמו כמה שפחות ובזה הוא משחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה! כך אמרנו בשיעור הקודם לגבי הביטוי "רב חסד". מיהו רב חסד? שאינו מסתכל על צרכי עצמו. וממילא, מי שלא דואג לעצמו – הוא משחיר את פניו!

אש גיהנם

ושוב, מי שיש לו שחור בעולם הזה כלומר, שיש לו קצת ענישה – אבל הוא הוא שהוי' מטהר את פניו לעתיד לבוא! ואם כן, זה יכול להיות כמו הפשט של כל החסידות: אתכפיא רצויה לשם שמים! זה גם קצת כמו הומאופתיה כלומר, לקחת קצת אש של גיהנם, שזאת אש שחורה, במינון מאד מאד קטן ועם זה מרפאים את כל תחלואי העולם הזה!

בסמינר על הומאופתיה למדנו על הפתגם "טוב שברופאים לגיהנם". אמרנו אז שהרופא הטוב ביותר – הוא זה שיורד לתוך הגיהנם – לקחת מעט אש של גיהנם בשביל להשתמש בה כתרופה הומאופתית! כלומר, הוא אינו דואג לעצמו – וכאשר צריך תרופה לחולה, ואפילו זאת אש של גיהנם – הוא יורד בעצמו לשם כדי להביאה!

עד כאן, היו אלה ג' הבחינות, ג' צבעים, שיש בספירת הגבורה – לפי הרמ"ק: האדום של הגבורה; התכלת של הגבורה; השחור של הגבורה! נמשיך ונדבר על הזהב, צבע הזהב!

צבע הזהב

זהב

לפעמים כתוב שהזהב – זה האדום של הגבורה. בספר התניא, בפרק נ' – כתוב בפרוש שמעלת הזהב מן הכסף – היא שהזהב שייך לגבורות העליונות – כמו שנמצאת הגבורה בשורשה בבינה עילאה! ולכן הזהב יקר יותר מאשר הכסף בגלל שהכסף בספירת החסד, במידות, לשון מדידה והגבלה, ואילו הזהב למעלה מזה – בבינה! והנה, מקור הגבורה הוא בבינה – ולכן דוקא על הזהב מתאים הביטוי: "אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה"!

מהו צבע הבינה העיקרי לפי הרמ"ק? הצבע הירוק, "ירוק ככרתי"! וכאמור, הצבע העיקרי של הגבורה הוא אדום! אם אומרים שהזהב – הוא שורש האדום שבתוך הירוק אזי, איזה צבע הוא? זהב!

ג' מימדים

זהב, זה כמו צהוב, זהוב – זה לא הצהוב המוריקה – של התפארת – אבל בין ירוק לבין אדום – יש שם זהב! ושוב, זהב אינו אחד מגווני הקשת אלא זה הרכב מיוחד. כדי להבין מה זה זהב – צריך לבנות הרכב שלם של צבעים בשלושה מימדים – ולא די במימד אחד של מעגל הגוונים. ושוב, יש גוונים שאינך יכול לראותם בתוך מעגל הצבעים – צריך שלושה מימדים כדי לייצג את כל הגוונים – כמו שהוסבר בשיעור הראשון. ואם כן, הזהב הוא שורש הגבורה, שורש האדום, בירוק של הבינה ואכן, זה מתאים לחכמת הצבעים!

זהב ירקרק

הסברנו באחד השיעורים הקודמים – שיש שבעה מיני זהב ואמרנו שיש בזה כמה שיטות ומהן הצגנו שיטה אחת המובאת במדרש. השיטה שמביא הרמ"ק כאן (פרדס, שער הגוונים) מדברת על גוונים של זהב עם שמות שלא הזכרנו קודם. אחד מהזהבים אצל הרמ"ק נקרא: "זהב ירקרק"! לגבי כל שאר גווני הזהב לא כתוב שום צבע אחר: יש זהב סגור, זהב שחוט, ועוד. ורק זהב ירקרק – מדבר על צבע נוסף לצבע הזהב! ושוב, ע"פ שיטת הרמ"ק – רק אחד משבעה גווני הזהב נקרא בנוסף גם על שם צבע שונה: זהב ירקרק!

ושוב, כל שאר גווני הזהב הם ע"פ פסוקים מפורשים מהתנ"ך. ואם כן, יש גוון זהב אחד שהוא באמת ירקרק! הוא לא כל כך הרכב של צהוב ואדום אלא הוא נוטה לירוק! הזהב שניתן למלך המשיח נקרא "זהב שבא" כמו מלכת שבא! גם זהב זה אינו מופיע ברשימת גווני הזהב ע"פ המדרש – שכתבנו בשיעור קודם. זהב שבא מוזכר בספר תהלים ע"ב במפורש: "וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ" וכן בסיפור על ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה"!

שבעה גווני זהב בשערותיו של דוד המלך

חסד אהבה - טוב		גבורה יראה - פרוים
	תפארת רחמים - טהור
נצח בטחון - מזוקק		הוד תמימות – מופז
	יסוד אמת - שחוט
	מלכות שפלות - סגור

כפי שנאמרו בחז"ל, במדרש רבה: זהב טוב (שייך לספירת החסד, כמו שיתבאר); זהב טהור (שאין בו סיגים, שייך לספירת התפארת, מדת יעקב אבינו ש"מטתו שלמה". "זהב טהור" מופיע 24 פעמים בתנ"ך, כולן בחומש שמות במלאכת המשכן ובגדי כהונה, רמז מובהק לזהב טהור שהוא 24 קראט!); זהב שחוט (שדומה לחוט ונמשך כחוט, שייך לספירת היסוד); זהב סגור (כשמופיע סוגרים את כל החנויות, מלכות, הסוגרת את כל הספירות); זהב מופז (שדומה לדם, ספירת ההוד); זהב מזוקק (שנקרא גם "כסף מזוקק" מפני שמכסיף-מבייש את שאר כל הזהבים, נצח, ענף הכסף עצמו שבחסד); זהב פרוים (שדומה לגפרית מוצתת אש, גבורה)

זהב שבא

שערות

והנה, בשיעור קודם נאמר: זה שהזהב אלו השערות של דוד המלך – אומר שיש כאן נטיה לצבע האדום שכאמור, דוד המלך היה אדמוני (ג'ינג'י). מהם אותם מקומות שעירים בגופו של דוד המלך ע"פ המדרש? א – שערות הראש; ב – שערות שלמעלה מהעינים; ג – שערות גבות העינים; ד – שערות הזקן; ה – שערות שמתחת לגרון; ו – שערות החזה; ז – שערות שמתחת לזרועות. ושוב, אכן חז"ל בוחרים דוקא בצבע הזהב, יותר מכל צבע אחר, כדי לפרטו בשבע רמות שונות – כל השביעין חביבין!

אסכרה

והנה, כותב הרמ"ק ש"זהב שבא" – זה צבע הזהב של השערות שמתחת לגרונו של דוד מלך! וזאת, ע"פ ספרי קבלה ראשונים שבהם נאמר שיש בזה אחיזת הקליפה שפועלת מחלת אסכרה (חנק בגרון) אצל תינוקות. ממשיך הרמ"ק ואומר שכנגד זה – זהב שבא שניתן למשיח – זה הכח שמרפא את האסכרה ולכן הוא זהב השערות שמתחת לגרון – במקום שאסכרה תופסת!

ואם כן, זהו רעיון, מאמר מוסגר בפני עצמו והוא, שיש צבע זהב אחד, הצבע של זהב שבא – הזהב המיוחד שניתן למשיח, שכאילו בא לתקן חנק! יתכן מאד שלמחלה זאת יש גורם נפשי ולא רק גורם פיזי – גורם של איזה מין פחד, חרדה, שפועל חנק. וכאמור, יש זהב שבא, זהב של המשיח – שמתקן ומרפא את החנק הזה!

תפארת – צהוב – ארגמן

צהוב

נתקדם לספירה הבאה, ספירת התפארת – שככלל היא יופי של ריבוי גוונים. הרמ"ק מביא, קודם כל שלושה צבעים של תפארת כאשר העיקר הוא הצבע הצהוב – שנקרא גם ירוק כחלמון ולפעמים נקרא גם ירוק ככרכום ולפעמים נקרא גם "מוריקה"! ושוב, כל אלו הן בחינות של צהוב. צהוב הוא כמובן צבע השמש והשמש, בדרך כלל בקבלה, מזוהה התפארת – עם יעקב אבינו!

כאמור, אנו נמצאים בזאת חנוכה – וקראנו בתורה את מתנות הנשיאים מפרשת נשא! והנה, בתוך הקריאה בתורה של ימי החנוכה – בתחילת פרשת הנשיאים – המדרש מאריך לעסוק בענין הצבעים. וכן, המדרש מאריך, אריכות מופלאה, ומקשר את הפסוק משיר השירים: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן" עם פסוק מתחילת פרשת הנשיאים: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן".

אפריון

יש פרושים רבים הבאים להסביר מהו "אַפִּרְיוֹן". אפריון משרש אפר אותיות פאר, שייך לספירת התפארת. ישנם פרושים האומרים שאפריון – זה העולם כולו והוא, שהקב"ה עשה את העולם כמו כילה לכלה. ושוב, אפריון זה כילה לחתן וכלה! כלומר, המלך שלמה כאן – זה המלך שהשלום שלו – הקב"ה! מה כתוב בהמשך? "עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם". ואם כן, יש כאן שלישיה חדשה של צבעים: כסף, זהב, ארגמן, כנגד חסד-גבורה-תפארת! והנה, הרמ"ק לא מביא פסוק זה – שהיה בשבילו אסמכתא הכי טובה שיכולה להיות לדעה שתפארת זה ארגמן! מה זה ארגמן ביחס לצהוב? ארגמן זה הצבע המשלים של צהוב שהרי ארגמן זה בין כחול לאדום!

משלימים

פעם ראשונה שראינו את המושג "משלימים" בקבלה – זה בספירת הבינה (ששם תודעת השלמות, כמבואר במ"א)! כאשר יש פרוש אחד "אדום" ופרוש שני "ירוק" אזי, אדום וירוק הם משלימים זה לזה. ושוב, מקור המושג משלימים לגבי צבע – מקורו בבינה, אמא. כתוב, ש"יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א" ולכן גם בתפארת, שזה לשון מכלול של צבעים, נמצאים כל הגוונים שכאמור מקורם הוא בבינה, אמא!

צהוב וארגמן

ואם כן, קודם רואים שיש בבינה מושג של השלמה, השלמה בין בחינת אדום לבין בחינת ירוק – שבבינה! פעם שניה רואים זאת כאן, במידת התפארת, שזאת השלמה של צהוב וארגמן! בהשלמה של צהוב וארגמן – יש מעלה, יחוד – מה שאין בשום השלמה אחרת – והוא שיש כאן תדר, אורך גל – שוה. נסביר, ארגמן הוא מה שמסתתר מאחורי קווי הספקטרום! כאשר אני אומר שירוק ואדום משלימים זה לזה – הם אכן משלימים אבל בעלי אורך גל שונה. אבל, צהוב וארגמן – הם גם משלימים כלומר, הפכים – וגם אחידים באורך הגל. ושוב, צהוב וארגמן הם שני הפכים שמשלימים זה את זה – ויש גם אחידות נסתרת ביניהם שלהם אותו תדר, אותו אורך גל – רק שאחד הוא בצבעי הקשת, בספקטרום, ואחד אינו בספקטרום. כלומר, שהארגמן מסתתר מאחורי צבעי הקשת, מאחורי הספקטרום!

ושוב, כאשר אומרים שירוק ואדום הם צבעים המשלימים זה את זה הרי, הם באמת משלימים – אבל הם בעלי אורכי גל שונים. אבל צהוב וארגמן – הם גם משלימים כלומר, גם הפכים – וגם בעלי אותו אורך גל. ושוב, הם גם הפכים וגם אחידים. ושוב, יש משהו בצהוב וארגמן – שלא נמצא בשום השלמה של צבעים אחרים!

תפארת

כאמור, המדרש מאריך, אריכות מופלאה, ומקשר את הפסוק משיר השירים: "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן" עם פסוק מתחילת פרשת הנשיאים: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן". הפסוק הבא בשיר השירים אומר:"עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם"! ואם כן, כסף – חסד, זהב – גבורה, ארגמן – תפארת. לפי זה, ארגמן זה בתפארת, אסמכתא שהרמ"ק כלל אינו מביא!

כאמור, יש בזה פרושים רבים במדרש – נציג את הראשון שבהם: "עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף" – אלו עמודי השמים, השמים נמשלו לכסף בגלל "שהם מכספים את פני הבריות" להכסיף זה גם לבייש (כמו להלבין פניו). הבהירות של צבע השמים, היופי, הטוהר, "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" – מבייש, מכסף, את כל העולם כולו! וכידוע, הכסף זה השמים ואילו הזהב זה הארץ. למה ארץ זה זהב? אומרים חז"ל שהזהב, הארץ, מוציאה פירות – וכל פרי צבעו שונה – וזאת, כמו שראינו, שבזהובים יש מגוון רב ביותר – שבעה גוונים שונים של זהב! ושוב, המדרש אומר בפרוש – שהארץ מוציאה פירות זהב!

פירות זהב

אחרון ברשימת הזהבים – הוא זהב פרוים. על הביטוי "פרוים" אומרים חז"ל שהזהב פרה ורבה, מלשון "פְּרוּ וּרְבוּ". ואכן, בבית המקדש היתה גפן של זהב – שהיתה מוציאה ענבים! ואם כן, "רְפִידָתוֹ זָהָב" – שעשה הקב"ה במעשה בראשית, באפריון שעשה המלך שלמה – זאת הארץ, שמוציאה פירות זהב!

נחזור, השמים זה הכסף, הארץ זה הזהב והשאלה היא איך זה מתאים לחסד וגבורה? חסד זה יד ימין וגבורה זה יד שמאל – ועל זה אומרים חז"ל: נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ! ואם כן, זה מכוון בצורה מובהקת למה שנאמר כאן כלומר, "עמודיו כסף" – זה שמים ואילו "רפידתו זהב" – זאת הארץ! אח"כ נאמר, "מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" – זאת התפארת, המרכבה ובלשון חז"ל זאת השמש! ושוב, המרכבה של הוי' זאת השמש וכן גם הוי' נמשל לשמש: "שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי' אֱלֹהִים"!

ארגמן

ואכן, השמש היא תמיד כנגד ספירת התפארת בקבלה אך הפלא הוא, שהרמ"ק מזהה את צבע השמש כארגמן! והנה, בדרך כלל אנו מזהים את השמש כצבע צהוב וממילא, איך אפשר להבין את האמירה שצבע השמש הוא ארגמן? מי רואה ארגמן בשמש?

רשימו – אחרי ראיה

כדי להבין זאת היטב, עלינו להסביר מושג שעדיין לא הזכרנו בשיעורים אלו שנקרא "רשימו"! ישנה תופעה שאדם רואה דבר כלשהו ואחרי שהדבר חלף ואינו נמצא נגד עיניו – הוא עדיין ממשיך לראותו! ישנה גם תופעה שלאחר שראה האדם דבר – הוא סוגר את עיניו – למרות זאת הוא ממשיך לראות את הדבר! צריכים אנו להבין תופעה זאת מבחינה פיזיולוגית – מה קורה כאן? למה האדם ממשיך לראות דבר – אחרי שחלף?

רשימו

מושג זה נקרא בקבלה – רשימו, רושם. נחזור, יש מה שהצמצום הוא לא כפשוטו – ויש אש שחורה על גבי אש לבנה שזה הצמצום עצמו כלומר, שחור על גבי הלבן, אותיות שחורות ע"ג קלף התורה! ואם כן, חוץ מהשחור שעל גבי הלבן, וחוץ מזה שהשחור משמש כחלון לגבי הלבן – יש גם רשימו של הלבן על גבי השחור!

ושוב, יש לבן (אש לבנה, אוא"ס); יש שחור (אש שחורה, צמצום האור) על גבי הלבן; ויש הרושם של הלבן, אוא"ס, שהסתלק, שהוסתר, (על ידי השחור, הצמצום) – על גבי השחור! כאמור, הרושם של הלבן על גבי השחור – זה לא מה שהשחור מסוגל לשמש חלון – לראות דרכו את הלובן האין סופי! נמשיך להסביר זאת,

שחור ולבן

כלל ידוע במדע וברפואה – שאחרי ראיה, אחרי תמונה שראיתי – יכולים להיות שני דברים הפוכים: א – יכול להיות רושם של המציאות שראית גם לאחר שהמציאות חלפה. כלומר, שאתה ממשיך לראות אותה מציאות ממש ובאותם גוונים – כמו שנראתה לך בראשונה; ב – או שאתה רואה את המציאות לאחר שחלפה – באופן הפוך! ושוב, יש שני סוגי רשימו: או, שאתה רואה את הנגטיב כלומר, שבמקום לבן אתה רואה שחור, ובמקום שחור אתה רואה לבן וכן, במקום כל צבע – אתה רואה את הצבע המשלים שלו! ואכן, אי אפשר להסתכל על השמש אלא רק אפשר לקבל מהשמש רושם!

ארגמן

וממילא, אם השמש זה צהוב – אזי הרושם שלו זה גם צהוב! כלומר, הרושם הוא עם אותם גוונים כמו התמונת השמש שראית! וכאמור, יש גם רושם שני – שהוא נגטיב כלומר, הוא מחליף את כל הגוונים בגוונים ההפוכים, המשלימים! ואם כן, באותו רושם שני, שמחליף את הגוונים להיפוכם – רואים את המשלים של שמש צהובה – רואים בשמש צבע ארגמן! ואכן זה פלא,  שאת הביטוי: "מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" – דרשו חז"ל על השמש!

שני רשימו

מה הוא ההסבר, בקבלה ובחסידות, לתופעת שתי בחינות של רשימו שראינו? האם ראינו בקבלה שיש שני רשימו? התשובה היא בהחלט כן, זה בדיוק מה שכתוב בקבלה. נחזור, היה אור אין סוף והיה גם "שיעור" – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות פועל". ואם כן, כאשר קורה הצמצום – שני דברים מתעלמים: גם האור אין סוף וגם "עולם המלבוש", "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה", שזה המחשבה, התכנית, שהיתה בכח! וכאמור, בלשון החסידות זה נקרא ה"שיעור" – מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות פועל" – בתוך האור אין סוף, לפני הצמצום!

אויר

ואם כן, כאשר יש צמצום אזי יש "שני רשימו": רשימו של האור הראשון ויש רשימו שני של ה"שיעור"! לפעמים כתוב בספרי הקבלה כמו עמק המלך ועוד – שזה סוד המילה "אויר"! החלל שנוצר בעקבות הצמצום – נקרא לפעמים אויר, "אויר קדמון"! אויר זה: אור י. ומסבירים ש"אור" של אויר – זה הרשימו של האור. ואילו אות י של אויר – זאת נקודת הרשימו של ה"שיעור"! ושוב, אות י של אויר – זאת נקודת הרשימו של מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". לעומת זאת, אותיות אור של אויר – זה הרושם, הרשימו, של האור הראשון – שהיה לפני הצמצום!

מתקבל על הדעת לומר, שהרושם של האור – אינו מחליף את הצבעים. קודם זה היה אור וגם עכשיו זה אור, אותיות אור של אויר! ושוב, רושם האור הראשון, זה רושם שעדיין באותם צבעים. לעומת זאת, אות י' של אויר – הרושם של השיעור – הוא כבר נגטיב כלומר, מחליף את כל הצבעים – בצבעים המשלימים שלהם!

ואם כן, הרושם של ה"שיעור" – נוגע במיוחד לסוד השמש! איפה מתרחש השיעור הזה? השיעור זה כביכול ביסוד אמא, בתוך הרחם של אמא ועל זה נאמר: "יסוד אמא מתפשט עד לתפארת ז"א" – ושם המציאות של השמש! וזהו, שהרושם של מראה השמש – מתאים באופן מיוחד לאות י שבתוך ה"אויר". ואם כן, איזה י נמצא בתוך האויר, מי מסתובב בתוך האויר? השמש! ובאמת, השמש משאיר רושם עיקרי של ארגמן! ואם כן, זה סוד מדרש חז"ל על הפסוק "מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן" – זה השמש!

מלאכים

נחזור, כל הדברים האלו הן אסמכתאות מופלאות ביותר – למה שמביא הרמ"ק ללא שום הסבר! הוא רק אומר שיש מקובלים ראשונים שאמרו שתפארת זה ארגמן! איך מסביר הרמ"ק את האמירה שתפארת זה ארגמן? אומר הרמ"ק שמקובל בקבלה שאותיות "ארגמן" אלו ראשי תבות של כל שורת המלאכים העיקרים: אוריאל, רפאל, גבריאל, מיכאל, נוריאל! כלומר, כמו שתפארת זה מיזוג של כל הגוונים – כך ארגמן זה מיזוג של כל המלאכים וממילא, כל המלאכים הם כל הגוונים – וכולם נכללים במילה ארגמן!

איך זה ההולך ביחס לספירות? חסד – מיכאל; גבורה – גבריאל; אוריאל ונוריאל – זה מה שהתפארת זה ממוצע בין החסד והגבורה. אוריאל, זה הקשר של התפארת לחסד ואילו נוריאל, זה הקשר של התפארת לגבורה; מלכות – רפאל!

והנה, בדרך כלל אומרים שרפאל הוא בתפארת (שבה אותיות רפא לשון רפואה). ואם כן, למה אומרים כאן שרפאל הוא במלכות? כאמור, אוריאל ונוריאל, הם שתי הבחינות של התפארת עצמה, הימין והשמאל של האמצע  כאשר החסד, מיכאל, זה הימין האמיתי ואילו גבורה, גבריאל, זה השמאל האמיתי.

ואם כן, היות שכל זה מרוכז בתוך הארגמן של התפארת – זה סימן שכל אותם מלאכים הם כולם מלאכי התפארת כלומר, שכל הפרצוף הזה הוא בתוך התפארת! ושוב, יש כאן: חסד, הלבן שבתפארת – מיכאל; גבורה, האדום שבתפארת – גבריאל; תפארת: צהוב נוטה ללבן (או לכחול) – אוריאל וכן, צהוב נוטה לאדום – נוריאל; מלכות – ויש צהוב הנוטה לתכלת, לארגמן – רפאל !

רפאל

ואכן, יוצא כאן, שהמלאך רפאל, המלאך של הרפואה – הוא המלוה את הרופאים בעבודתם ועד שהרופא אינו יכול לפעול דבר בלי המלאך רפאל! והנה, רפאל כאן הוא המלכות שבתפארת – ובצבע זה "צהוב נוטה לארגמן, או לתכלת"! וכאמור, סך הכל – הכל ביחד, כל הגוונים ביחד – נקראים: "ארגמן"

נחזור, ראינו שיש פרוש אחד האומר שהצבע שכנגד התפארת הוא ארגמן – היות שהוא המכלול של כל הצבעים, של כל המלאכים! ובכל אופן, ע"פ פשט – צבע התפארת הוא צהוב! ושוב, בתור צבע יסוד – הצהוב הוא בין הכחול לבין האדום! וכאמור, הצבע המשלים של הצהוב, זה הארגמן: "מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן"!

אור ספירי

והנה, ישנה דעה נוספת לגבי צבע התפארת – שמביא הרמ"ק בתחילת ההתבוננות בצבע התפארת – והיא שהתפארת היא "אור ספירי"! "ספירי" זה גוון היולי שמסוגל לקבל ולשקף את כל הגוונים. הוא אינו מקבל את הדעה הזאת, כמו שלא קיבל אותה גם לגבי ספירת החכמה ובכל אופן, הוא מביא דעה זאת. הוא מביא את כל הראשונים – ואומר שיש מהם שזיהו את הצבע הספירי עם התפארת!

חד"ר

כאמור, הצהוב הוא הממוצע בין אדום ולבן ואם כן, אדום לבן, שזה גבורה חסד – זה צהוב! איך מתבונן כאן הרמ"ק: מה יש בתפארת שזה שייך להיות ספירי? זה שהתפארת משקפת את כל הגוונים! מתי התפארת זה צהוב? מתי התפארת זה ארגמן? אומר הרמ"ק שמידת התפארת בנפש היא מידת הרחמים. מידת הרחמים היא מידה ממוזגת בין חסד לדין: "חסד, דין, רחמים", ר"ת חד"ר! חסד – זה לעשות טוב לכולם; דין זה ביקורת חריפה ביותר – מתוך פחד להשפיע למי שאינו ראוי ואז: "יקוב הדין את ההר" – לא לתת, לא להשפיע! רחמים זה מתוך שאני מרגיש את מצוקת הזולת – ואם כי שאני גם מודע לכך שאולי אינו כל כך ראוי לקבל – אני מרחם עליו ונותן לו, אף על פי כן! ושוב, זה נקרא רחמים – ממוצע בין חסד לבין דין – כאשר הנטיה היא לכיוון החסד!

ואם כן, רחמים בתור ממוצע – הוא באמת צריך להיות צבע ממוצע בין לבן לבין אדום. כאן, אולי בפעם הראשונה נוכל להבין למה אדום זה "עצור" (כמו שהוזכר לעיל), כמו שמקובל בעולם! כלומר, הגבורה אומרת עצור, לא לתת – אסור לתת, עצור את הנתינה של החסד! האדום יודע שהאדום של הצהוב עלול להיות שחור – כאשר השחור לפי הרמ"ק זאת יניקת החיצונים! כלומר, האדום פוחד להיות שחור. ושוב, כמו שהאדום גם מעורר אהבה ושמחה – הוא גם חושש ללקות ולהפוך לשחור – כמו שהוסבר! עצור, לא לתת – שמא הנתינה הזאת תוסיף יניקה לחיצונים!

רחמים

והנה, הרחמים בתור ממוצע – שאף על פי כן אני מרחם על הזולת וגם נותן לו – לא סתם חסד חינם, בלי ביקורת, בלי מודעות בכלל מי אתה ומה אתה. ולהפך, אני יודע מי אתה ואני יורד לקראתך ומזדהה אתך – אני משתתף בצערך לגמרי. ושוב, ידוע לי שמידת הדין אינה מרשה לי לתת לך – ואף על פי כן – אני נותן לך!

ברא אלוקים

איפה רואים דבר זה בתורה? ממש בתחילת הבריאה! מביא שם רש"י: "ברא אלהים – ולא אמר ברא הוי', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (פרק ב', ד') ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"! כידוע, שם אלוקים הוא שם הדין והגבורה ואילו שם הוי' הוא שם הרחמים. ואם כן, הקב"ה לא סתר את מידת הדין, שכביכול אינה רצויה ואינה צודקת – לא, אתה צודק ורצוי – אבל רק איתך אי אפשר לברוא את העולם שהרי, כך העולם לא יוכל להתקיים! ואם כן, זאת היא מידת הרחמים – ממוצע בין חסד ודין – וזה צבע צהוב.

והנה, כתוב שיש מידת הרחמים בעצם – ולא רק בתור ממוצע בין חסד לדין. זהו כלל גדול בחסידות שיעזור לנו להבין טוב את דברי הרמ"ק – שלא מאריך כאן להסביר. כתוב בחסידות שיש שתי בחינות של רחמים: א – יש רחמים בתור מיזוג בין חסד וגבורה – בדיוק לפי הפסיכולוגיה שעכשיו תארנו. רחמים אמצעיים אלו – זה צבע צהוב. ב – יש מידת רחמים בעצם, שבאה ומאירה מפנימיות המוחין, שעל זה נאמר במשלי: "מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע"!

מה שמו – זה חכמה – אבא – שזה גוון ספירי שמקבל את כל הגוונים, "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". כאשר הרחמים ממשיכים מפנימיות אבא ויותר מזה, כאשר הרחמים עולים עד לכתר (על זה כתוב שהרחמים, ששייכים לקו האמצעי, זה הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה) ושם מקבלת מידת הרחמים בעצם – את הצביון העצמי שלה. כלומר, לא רק בתור "מכריע ביניהם", בין החסד לדין.

גוון ספירי

נחזור, יש רחמים בסוד הכתוב: שני כתובים המכחישים זה את זה – עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. ויש רחמים, לא בתור מכריע בלבד – אלא דבר עצמי בפני עצמו! אותם רחמים עצמיים, בפני עצמם – הם מופשטים, והבחינה הזאת באמת מקבלת את כל הגוונים – ואזי הגוון הוא, גוון ספירי – כמו חכמה, אבא – שהיה ספירי, לפי פרוש אחד! וכאמור,  זה בסוד הפסוק: "מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ". ושוב, הרחמים שבאמצע – צבעם צהוב ואילו הרחמים בעצם – בעלי גוון ספירי וכן, הרושם של הרחמים – הוא ארגמן. כלומר, הנגטיב, המשלים של צהוב – הוא ארגמן!

ואם כן, נשתדל להבין את כל הדעות לגבי התפארת – הרחמים. יש השורש העצמי של הרחמים – הוא הצבע הספירי! לרחמים שבאמצע, תכונה של  עשיית שלום: "עושה שלום במרומיו" – שלום בין אש (גבורה) למים (חסד) – וכאן הצבע של התפארת, של הרחמים – הוא הצבע הצהוב! הרושם של הרחמים על המציאות או, לפעמים איך המציאות רואה את הרחמים – זה הארגמן – הוא המשלים של הצהוב!

נחזור, ראשית מושג ההשלמה בצבעים – זה בבינה, אבל תכלית ההשלמה זה כאן בתפארת. ואכן, אין לך השלמה מובהקת כמו צהוב וארגמן!

נצח הוד יסוד

הרמ"ק ממעט לכתוב על צבעי נצח והוד ורק אומר – שנצח זה יותר ימין מאשר שמאל ולכן זה יותר לבן מאשר אדום. בהוד המצב הפוך – הוד יותר שמאל מאשר ימין ולכן זה יותר אדום מאשר לבן! כאמור, הוא אינו מסביר צבעים מפורטים לכל אחת משתי הספירות נצח והוד – לכן נשאיר זאת לשיעור הבא.

נוטה לשמאל

לגבי ספירת היסוד אומר הרמ"ק שיש דעה אחת אצל המקובלים הראשונים שצבע ספירת היסוד – הוא צבע ספירי כמו התפארת. וכן, כמו שהתפארת יש לה גם גוון ירוק במובן של צהוב – צריך גם היסוד להיות משהו אמצעי, איזה מין צבע בין אדום לבין לבן – איזה גוון צהוב שיותר אדום מאשר התפארת! על זה כתוב, שהתפארת שבקו האמצעי – נוטה יותר לימין, ללבן ואילו היסוד, שגם הוא בקו האמצעי – נוטה יותר לשמאל, לאדום!

יסוד – כמו כן אומר הרמ"ק, שמתוך שהיסוד נקרא "כל", "כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ", הוא מקבל את כל הגוונים, את חמשת הגוונים הראשונים שכנגד חג"ת נ"ה, כדי להשפיע אותם למלכות! ושוב, היסוד זה איזה מין כח, מציאות, שכוללת את כל הצבעים – על מנת להשפיע אותם למלכות!

מלכות – התכונה הראשונה של המלכות היא שמקבלת את כל הצבעים וממילא, היסוד נקרא "כל" ואילו המלכות נקראת "כלה", שזאת הנקבה של "כל"! ושוב, היסוד נקרא כל בגלל שהוא משפיע את הכל ואילו המלכות נקראת כלה בגלל שמקבלת את כל הגוונים!

לגבי המלכות נאריך קצת ולגבי נצח הוד יסוד, נוסיף – בשיעור הבא ב"ה!

המלכות

או שהיא כלולה מכל הגוונים כלומר, שהיא מקבלת את כל הגוונים, או שהיא תכלת, בבחינת "דינא רפיא" שמקבלת מהגבורה את הכלי האמצעי שלה, כמו שהוסבר. לכן, צבע התכלת שייך ביותר למלכות – והיה כביכול בפיקדון אצל הגבורה על מנת להימסר למלכות, המקום האמיתי שלו שהרי, "דינא דמלכותא דינא"!

חלומות

מאמר הזהר אומר, שכל צבע שאתה רואה בחלומך – זה טוב – חוץ מצבע תכלת! ושוב, כל צבע שאתה רואה בחלום – זה טוב לך, זה מבשר לך טוב – חוץ מצבע התכלת! וממה יש לחשוש כשאתה חולם תכלת? כל החלומות באים מהמלכות כלומר, כל החלומות שאדם חולם – באים לגלות לו מה המלכות חושבת עליו, מה המלכות עושה איתך עכשיו! ושוב, אם אתה חולם תכלת – סימן הוא שהמלכות עכשיו דנה אותך! לכן כתוב שכל שאר הצבעים טובים לחלום – חוץ מתכלת! ובכל אופן, יחסית לדינא קשיא – כאשר המלכות דנה אותך, זה "דינא דמלכותא דינא" כלומר, "דינא רפיא"!

לבושים

יש שהמלכות היא חומה או לבנה. חום הוא צהוב עמוק – לכן חום שייך לפעמים לתפארת – חום מלשון חמה, השמש! לעומתה, הירח, הלבנה – יותר לבנה אפילו מהשמש. ואם כן, יש משהו לבן במלכות, שזאת בחינת הירח. אח"כ, ישנם לבושי המלכות. פסוק אחד אומר, "שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ". שש – אלו בגדי המלכות של יוסף הצדיק:"וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ" ואילו ארגמן, אלו בגדי המלכות של דניאל, שהוא גם בחינת משיח בחז"ל: "אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ". תכלת – אלו בגדי המלכות של מרדכי: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר"! ושוב, עיקר הלבוש מלכות אצל מרדכי זה תכלת.

ואם כן, כל הצבעים האלה שייכים למלכות, כאשר התכלת זה החיצוני ביותר – כמו שהסברנו בשיעורים קודמים. כלומר, שעל גבי השש והארגמן – יש לבוש תכלת!

שש

הוא הצבע הלבן של המלכות וקשור עם הלבנה. אומר הרמ"ק על הלבן של המלכות שהוא: "חיורא וכל גונים מנצצים בה". אור הלבנה הוא אור חוזר – ורואים בו ניצוצות של כל הגוונים.

שחור

השחור של המלכות זה מה ש"לית לה מגרמה כלום". השחור של הכתר, המדרגה הכי גבוהה של שחור בכתר זה שהכתר הוא בבחינת "אוכם איהו קדם עילת העילות"! כלומר, שהכתר שחור בפני עילת העילות! ובכל אופן, השחור והלבן הולכים יחד: אמנם המלכות שחורה, שאין לה משל עצמה כלום – אבל היא מקבלת לבן מאור השמש.

שחור, לבן

לדוגמא, אם אין לך שום דבר בפני עצמך, על דרך: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" וכן בדוד, שהוא המלכות, הוא אומר: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"! אזי, מה שאני מקבל מהשמש – זה כולו לבן! ובמידה מסויימת, זה אפילו יותר לבן מהשמש בעצמה. וזאת, בגלל שהשמש נותן עם יש, עם ישות, "יש מי שמרחם". אבל, מי שמקבל את הרחמים – מתוך תודעה שאני לא כלום ואין לי כלום משל עצמי – שאני שחור, אזי הוא משקף יותר לבן – יותר אפילו מאשר המשפיע שנתן לו! ואם כן, אלו הלבן והשחור של המלכות – וזה שייך לעצם המלכות, המלכות כמו שהיא ללא לבושיה! כלומר, המלכות עצמה שנקראת "אני" ללא לבושיה שנקראים "שלי". ואם כן, מלכות היא שחורה לבנה. היא שחורה על שם שהיא חלל ריקן, איזה מן חור שחור ש"לית לה מגרמה כלום" – וכל מה שהיא מקבלת – היא מראה ומחזרת כאור לבן, חיורא – שעל שם זה היא נקראת "לבנה"! היא מתלבשת בשש שהוא לובן; מתלבשת בארגמן; מתלבשת בתכלת!

חזון

ואם כן, אם אנחנו קובעים שעיקר התפארת זה צהוב – מן הראוי היה כאן לקבוע שעיקר המלכות זה הארגמן – המשלים של הצהוב! כלומר, זה שורש המלכות כמו שהיא דבוקה מאחורי החזה דז"א שזה בדיוק הרושם שאחרי ראיית התמונה! והנה, חזה זה לשון חזון, מראה. מה זה אחרי המראה? זה צד האחור של החזה. מי נמצא בצד האחור של חזה התפארת, שזה אחרי המראה של התפארת? שם נמצאת המלכות. זה ראשית מקום עמידת המלכות – ושם מיקומו של הארגמן. צבע הארגמן זה בסוד הפסוק "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" – אחורי החזה דז"א – שאחר כך נעשה הצבע העיקרי של המלכות!

הצבע העיקרי של המלכות, הלבוש העיקרי של המלכות – זה איך שהמלכות מופיעה ברבים! כאמור, דניאל הוא בחינת משיח ועליו כתוב שלבושו ארגמן!

עברנו בקיצור על כל הספירות וצבעיהן לפי פרוש הרמ"ק וב"ה מחר יתקיים השעור המסכם את סמינר – אור וצבע!

סמינר – אור וצבע – ט' – סיכום

יום טוב לכולם,

נחזור על הכלל שלמדנו בשיעורים הראשונים והוא, ששלושת צבעי היסוד לפי שיטת האור המדעית הם: כחול, ירוק, אדום. ואילו צבעי היסוד לפי שיטת האמנות, ההולכת אחר תפיסת העין שהיתה מקובלת גם על המדענים עד לפני כמאה שנה, הם: כחול, צהוב, אדום!

לפי מבנה המקביל לד' אותיות שם הוי' שעשינו – ראינו שהצבעים היותר "קרים" שייכים למח (אותיות י"ה) ואילו הצבעים היותר "חמים" שייכים ללב (אותיות ו"ה דהוי'). וממילא הסדר, מהקר ביותר ועד החם ביותר, הוא:

י   - חכמה - כחול - קר

ה  - בינה   - ירוק

ו   - מידות - צהוב

ה  - מלכות - אדום - חם

כלומר, הזיווג של הכחול והירוק במח, חכמה ובינה (יחודא עילאה) – ואילו הזיווג של הצהוב והאדום הוא בלב, מידות ומלכות (יחודא תתאה)! ושוב, המים הקרים במח והאש החמה בלב – כמו שכתוב בתניא פרק ג'!

ירוק וצהוב

נתבונן בשתי השיטות הללו – שיטת המדע דהיום ושיטת האמנות ומתוך כך נוכל לראות שלגבי שתי השיטות – הקצוות מרכיבות כאן את המבנה של ד' שם הוי'. כלומר, הכחול למעלה ואילו האדום למטה! כך גם הסדר בספקטרום, שאלו שתי הקצוות שבו. כאמור, המדע מעדיף, בתור צבע יסוד שלישי, את הצבע הירוק, שהוא עכשיו בבינה, במח, אות ה עילאה דהוי' ואילו האומנות מעדיפה את הצבע הצהוב, שהוא עכשיו כנגד אות ו דהוי', בלב!

הבן שבאם, האם שבבן

כלומר, אם נתרגם זאת לאותיות של שם הוי': שלושת צבעי היסוד של המדע הם כנגד אותיות י, ה, ה דהוי' – ואילו אות ו נעלמת, ונכללת בתוך אות ה עילאה, בינה! לעומת זאת, שלושת צבעי היסוד של האומנות הם כנגד אותיות י, ו, ה דהוי' – כאשר אות ה עילאה, בינה, אמא – נכללת בתוך הבן, אות ו דהוי'! ושוב, במדע – הבן נכלל באמא ואילו באומנות האמא נכללת בבן. תופעה זאת משמעותית מאד לגבי הבנת שתי בחינות צבעי היסוד – במדע ובאומנות!

י, ה, ה – מצב זה מזכיר את הכתוב בקבלה – שלעתיד לבוא תתבטל אות ו דהוי' או שתוחלף על ידי אות י ואז יקרא "יהיה": "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה י‑ה‑ו‑ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (והנה, בביטוי "ביום ההוא יהיה" האותיות השניות הן יהה). וכאמור, זאת שיטת המדע – שהיא שיטת האור!

י, ו, ה – הגדרת ג' צבעי היסוד ע"פ האמנות – גם היא מובנת היטב ע"פ סוד – שהרי אלו ג' האותיות י, ו, ה מהן מורכב שם י‑ה‑ו‑ה ב"ה! וכאמור, לפי המדע ישנן רק ב' אותיות מתוך ג' האותיות המרכיבות את שם הוי'!

ואכן, מתוך כך – מעדיף הרמ"ק לבחור את הצבע השלישי ע"פ האמנות – הוא הצבע הצהוב – שכנגד אות ו דהוי'! היתה זאת הקדמה כללית חשובה ומכאן ואילך נתחיל לסכם את כל השיטות בהן עסקנו בסמינר תורה ומדע –אור וצבע!

סיכום שיטות עריכת הצבעים

נסתר ונגלה

יצא לנו, ב"ה, שיש שלוש שיטות כלליות – איך לערוך את הצבעים! נשים לב, שעיקר המושג צבע מקורו באמא, בינה, ואילו הפרוט של הצבעים – אלו הבנים של אמא! צבע זו מציאות – על דרך שבעת ימי מעשה בראשית! השכל, הוא מופשט מן המציאות. שכל טהור אמור להיות או ציור בשחור לבן או ציור בגלי אור – שכלל אינם נראים לעין. השכל הטהור, אותיות י"ה דהוי', אלו: "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" וזה מרמז כאילו שאנו לא רואים אותו בכלל. ושוב, לפי הפשט, י"ה דהוי' אלו "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" ואילו ו"ה דהוי' אלו "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – ומאד מתקבל שבאותיות י"ה יהיו גלי אור נסתרים, בלתי נראים. כל המטווח הצר של אותם גלי אור שנמצאים בתחום הנראה לנו – המתחלקים לשישה או שבעה צבעים – אמור להיות כנגד אותיות ו"ה דהוי': "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"!

ושוב, התחום הנראה של גלי האור אלו הצבעים, שכנגד המציאות – המציאות שנבראה בששה ימים, "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"! ושוב, העולם שאנו חווים אותו הוא עולם צבעוני כלומר, שכל הצבעים הם חלק מהמציאות הנראית לעין – חלק מהעולם שנברא בששה ימים! מה שלמעלה מהתחום הנראה לעין – זה למעלה מהמציאות, למעלה מ"ו' הקצוות", חג"ת נה"י ובתוספת המלכות, השבת!

וצריכה להיות בכל אלו – איזו נקודה עליונה ששם הכל מצטייר בשחור לבן! כלומר, לפני שעוברים מתחום המציאות הצבעית, הנראית, לתחום הנעלם כלומר, לתחום גלי האור שאינם נראים – ישנה ההפשטה של המציאות המתוארת בשחור לבן!

וכאמור, יש גם מעבר למציאות המוחשית – תחום נסתר שגם הוא מציאות – אבל זה נעלם, "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – שאינו בשחור לבן אלא בגלי אור שאינם בתחום הצר של האור הנגלה לעין!

ואם כן, זהו הרעיון, הסברא העיקרית – שתנחה אותנו בהבנת שיטת הצבע השניה. ובכל אופן, גם לפי השיטה הראשונה – עיקר הצבעים זה ודאי במידות. ושוב, ו' המידות אלו ו' ימי בראשית כלומר, המציאות הנבראת!

ג' צבעי יסוד

מוסכם על כולם, גם ע"פ שיטת האור המדעית וגם ע"פ הפיזיולוגיה של העין הרואה את המציאות, וגם על שיטת הצבע של האמנות – שישנם שלושה צבעי יסוד! צריך להזכיר, שעדיין לא דברנו על מה שקורה בתוך העין בשעת ראיה של עצם כלשהו, מה קורה בתוך ה"רטינה" של העין. ובכל אופן, מוסכם על כולם שישנם שלושה צבעי יסוד! כלומר, שלושה צבעים, שאי אפשר להרכיבם משאר הצבעים – והם המרכיבים את כל שאר הצבעים.

אמנות

חזרנו הרבה פעמים על זה שבפשטות, הצבע האדום הוא כנגד ספירת הגבורה. כמו כן, פשוט הוא שהצבע הצהוב הוא כנגד ספירת התפארת. וממילא, הצבע הכחול חייב להיות כנגד ספירת החסד! כאמור, הרבה פעמים מזהים את החסד עם הצבע הלבן – ואנו הסברנו מהו הקשר בין הכחול והלבן. וכן ראינו, שהרמ"ק מסכים שהחסד הוא כחול מלובן! ואם כן, ברור ששלושת צבעי היסוד שבלב הם: כחול, אדום, צהוב! כאמור, זאת שיטת האומנות השייכת ללב, למידות הלב, לרגש – כמו שהוסבר קודם!

ימין ושמאל

כאמור, בשיטה השכלית יותר, השיטה המדעית – צבע היסוד השלישי הוא הירוק – אבל בלב, באמנות – צבע היסוד השלישי הוא הצהוב שבתפארת! האמת היא שהצבע הצהוב – קרוב יותר לאדום מאשר לכחול – והרמז לכך הוא שלב האדם נמצא דוקא בצד השמאלי של הגוף. בשיעורים שלנו – הסברנו כמה וכמה סיבות או פנים – לסוד זה של: "הלב בצד שמאל של הגוף"! בקבלה כתוב, שהתפארת נוטה לצד ימין, לחסד ואילו היסוד, שגם הוא בקו האמצעי – נוטה לצד שמאל, לגבורה! ושוב, מתוך שהתפארת נטה לצד ימין – הייתי חושב שהלב צריך להיות בצד ימין. אמנם התפארת ("תפארת גופא") כוללת גם את הריאות וגם את הלב, אם כי שעיקר מרכז הרגש הוא בלב.

ואם כן, ישנה בחינת תפארת שנוטה לימין – הריאות. אבל הלב, הוא עיקר מרכז הרגש – נוטה לשמאל, עובדה! ובכל אופן, זה שהלב קרוב יותר לאדום מאשר לכחול (היינו בצד שמאל של הגוף) – זה בעצמו סימן שהוא צריך להיות צהוב במקום ירוק! (הלב – בעיקר החלל השמאלי של הלב – מלא דם אדום, וממילא זה קובע את הנטיה שלו). כאמור, ירוק יותר נוטה לכחול ואילו צהוב יותר נוטה לאדום!

מגן דוד

ואם כן, ברור ששלושת צבעי היסוד של האמנות הם כנגד: חסד, גבורה, תפארת – וכך אכן לומדים הילדים בבתי הספר שהיסודות הם: כחול, אדום, צהוב! צורת המגן דוד, היא הצורה המתאימה ביותר לייצג את הצבעים – ובו התפארת למעלה – ואמנם כך כתוב בקבלה שבמקרים מסויימים (כמו בסוד ההיכלות) התפארת היא למעלה מהחסד והגבורה.

הצבעים – ע"פ סדר ה"מגן דוד"

ואם כן, רואים כאן שהירוק הוא בין הכחול לצהוב ואילו הכתום הוא בין האדום לצהוב. כמו כן, מאד מתאים הכתום לפנימיות ספירת ההוד שהיא תמימות לשון: תום – כתום! ביסוד הצבע הוא סגול ונקרא גם ארגמן.

אנחנו לא נכריע בין סגול לארגמן – אלא לפעמים נכתוב סגול ולפעמים נכתוב ארגמן! ואם כן, סגול הוא כאן למטה, במקום היסוד; ירוק הוא נצח; כתום הוא בהוד! ככה הסברנו בשיעור קודם לפי שיטה אחת.

פרה אדומה

קדושה וטהרה

הערה: רצינו להקדיש שיעור שלם ל"פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" – שהיא הפרשה הכי צבעונית, הכי אדומה, בתורה – אך לא ישאר לזה זמן! בפרשה זאת מדובר על הכח הכי אדיר שמסוגל לטהר גם את אבי אבות הטומאה – טומאת מת! זה עושה את הקשר בין צבע לבין טהרה. ושוב, זהו כלל גדול בתורה, שצבע משפיע על טהרה וטומאה! וכל זאת, בגלל שמקור הצבע הוא בבינה, אמא – ששם הטהרה. כזכור, אמרנו ש"אור" הוא מושג של קדושה, אבא ואילו "צבע" הוא מושג של טהרה, אמא! לכן, כל הפרשיות וכל ההלכות והדינים בתורה – הקשורות עם טהרה – הן גם קשורות עם צבע! וכאמור, הפרשה החשובה מכולן – זאת פרשת פרה אדומה תמימה!

כתוב בקבלה ששלוש מילים אלו: פרה, אדומה, תמימה – הן המהוות את קו שמאל, הקו של הבינה, הקו של הצבע! ושוב, עיקר סוד הצבע הוא באמא שנקראת "אם" ואכן, חז"ל דורשים על חטא עגל הזהב: תבוא האם (הפרה) ותקנח את צואת בנה (העגל)! ואם כן, הפרה, האמא, הבינה – היא ראש קו שמאל. אדומה, זאת הגבורה – התוך של קו שמאל. תמימה – זאת פנימיות ספירת ההוד, צבע כתום – סוף קו שמאל! ושוב, שלוש המילים "פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" – אלו ה"ראש, תוך, סוף" של קו שמאל בספירות: בינה, גבורה, הוד! וכאמור, תמימה הולך יחד עם תום ועם כתום!

נחזור לשני המשולשים, של צבעי היסוד ושל שלושת הצבעים המשניים – המשתלבים יחד לצורת המגן דוד. ואכן, בתחום זה של צבעים – רואים פעמים רבות בספרים מקצועיים את צורת המגן דוד – בלא שיודעים שיש כאן איזשהו קשר ליהדות. וכאמור זאת בגלל שהצבעים הכי מצטיירים באופן טבעי לצורת ה"מגן דוד" כלומר, שילוב של שני משולשים!

שני משולשים

ושוב, התפארת היא למעלה במגן דוד. כאמור, קודם ציירנו על הלוח כל משולש בפני עצמו – כדי לא להתבלבל. וזאת, בגלל שבציור המגן דוד המשולב מאותם שני המשולשים, יוצא שנצח והוד גבוהים יותר מאשר חסד וגבורה! ואכן, זוהי אשליה אופטית שהנצח והוד עולים יותר גבוה מהחסד והגבורה. ובאמת, צריך להסתכל על כל אחד משני המשולשים בנפרד. כלומר, יש משולש אחד של צבעי יסוד ומשולב בו משולש שני של צבעים משניים. במשולש של צבעי היסוד יש: צהוב, כחול, אדום. במשולש של הצבעים המשניים יש: ירוק, כתום, סגול!

מעגל

בהמשך, נסדר צבעים אלו לפי סדר הספירות. ושוב, ציור המגן דוד מופיע בספרים העוסקים בחכמת הצבע – שהרי המגן דוד יוצר בעצם מעגל. כלומר, במעגל צבעים עוברים מאחד לשני לפי סדרם במעגל. אם אני מתחיל מצהוב, והולך נגד כיוון השעון, אזי הצבע הבא יהיה כתום שהרי, כתום הוא בין צהוב לבין אדום! אחרי האדום יבוא סגול, היות שסגול הוא בין אדום לבין כחול. וכך, אחרי הכחול יבוא ירוק ואחריו הצהוב – וחוזר חלילה! ושוב, המגן דוד יוצר את המעגל כלומר, שילוב שני המשולשים לציור המגן דוד – יוצר את המעגל של ששת הצבעים!

סיבוב

אפשר להסתובב במעגל הצבעים נגד כיוון השעון או עם כיוון השעון. ידוע היום בפיזיקה שסיבוב נגד כיוון השעון נקרא סיבוב של יד ימין – ספין ימיני. סיבוב עם כיוון השעון נקרא – ספין שמאלי! הסיבוב הוא של אצבעות כל יד סביב האגודל שנמצא למעלה ואזי: אצבעות יד ימין מסתובבות נגד כיוון השעון ואילו אצבעות יד שמאל עם כיוון השעון! מתברר בקבלה, שהמידות חג"ת, בינן לבין עצמן – מסתובבות בספין ימני: "נטה ימינו וברא שמים". לעומת זאת, מידות נה"י, יחסית – מסתובבות בסיבוב של יד שמאל, ספין שמאלי: "נטה שמאלו וברא ארץ"!

מה זאת אומרת? אם אני מתחיל להסתובב במעגל הצבעים מצהוב אזי, הסדר הטבעי של הסיבוב הוא נגד כיוון השעון – ספין ימני – מצהוב, לכתום, לאדום! אבל, אם אני מתחיל מכתום אזי, סדר הסיבוב הטבעי הוא עם כיוון השעון – ספין שמאלי – מכתום, לצהוב, לירוק, לכחול! לא נאריך להסביר כל זאת והעיקר הוא שיצרנו כאן מעגל שמסתובב בשני הכיוונים. נמשיך, לוקחים מעגל זה ומתרגמים אותו לצורה המקובלת של הספירות:

חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - ירוק		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - תכלת
	מלכות שפלות - ארגמן

ארגמן

ואם כן, אחרי שמיקמנו את ששת הצבעים כנגד הספירות – עכשיו אנו מבינים היכן למקם את הצבע השביעי, החביב, הקדוש, ארגמן – הצבע המלכותי – שבא בהמשך לסגול, לתכלת: "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן"! כאמור, תכלת זה יותר כחול ואילו ארגמן זה יותר אדום – אם כי ששניהם בין כחול לבין אדום! ויש לדעת, שכאשר מדברים על הרכבי צבעים – מדברים על עוצמת הצבע ולא על אחוזי הפיגמנטים שבאותו צבע.

ירוק

עד כאן הסברנו שיטה אחת, שכולה שייכת למידות הלב, מידות הרגש – מחסד ועד המלכות! זאת שיטה פשוטה עם הגיון פנימי המתקבל על הדעת. הדבר היחיד כאן המהווה בעיה הוא שראוי היה שהצבע הירוק יהיה ביסוד – מיקומו של יוסף הצדיק. ושוב, הצהוב זה השמש – וחייב להיות בתפארת ואכן, בכל ג' ספירות ראשונות – חסד, גבורה, תפארת – הצבעים נמצאים במקומם המתאים ביותר. גם הצבע הכתום הוא 100% במקומו. ושוב, הדבר היחיד שקצת מעורר תמיהה, שאלה, הוא מיקומו של הצבע הירוק בנצח ולא ביסוד.

הסברנו בשיעורים פעמים אחדות – למה זה טוב שהתכלת תהיה ביסוד, בצדיק. אם אני מזהה את התכלת עם ה"צדיק יסוד עולם" – ממילא, הירוק עולה למקום הנצח – ומסמל שם חיים, חיים נצחיים! ובכל אופן, עדיין – ישנה בזה שיטה נוספת.

שיטה שניה

כדי להתחיל להבין את השיטה השניה, המופיעה גם בספר "סוד הוי' ליראיו" – יש להסביר את המידות וגם להסביר את ההשלכה של המידות כלפי מעלה – למוחין ואפילו לכתר. לצורך זה צריכים אנו להבין מעט גם כמה הקדמות ב"חכמת הצרוף" כפי שנלמדת בקבלה. כל זאת מאחר והשיטה השניה של מעגל הצבעים מיוסדת ע"פ חכמת הצרוף. כמו כן, אמרנו שחכמת הצרוף זה משהו קריטי לגבי חכמת הצבע – בגלל שהיום לומדים את חכמת הצבע ע"פ המדע – ושם כל צבע הוא צרוף של שלושה צבעי יסוד – בדיוק כמו שורשים בלשון הקודש! ושוב, היום מתייחסים לצבע – בדיוק כמו שספר יצירה מתיחס למבנה לשון הקודש: "שלוש אבנים בונות ששה בתים"! כלומר, לקחת שלוש אותיות ולצרף אותן בכל ששת הצרופים האפשריים! שלושת צבעי היסוד נקראים X.Y.Z – ולפי הצרופים שלהם – יוצאים כל הצבעים שבעולם!

חכמת הצרוף

כדי להדגים את הכלל הגדול של חכמת הצרוף – נוהגים להשתמש באותיות י, ה, ו של שם הוי' או באותיות א, מ, ש, שלש האותיות ה"אמות" של ספר יצירה – אבל כדי להקל עלינו נשתמש באותיות ח, ב, ד. ואם כן, צריך להיות בכל שורש – אות אחת כנגד חכמה ואות אחת כנגד בינה ואות אחת כנגד דעת! וממילא, כל הצרופים האפשריים – הם צרופים של חב"ד – חכמה, בינה, דעת – אלו המוחין בעצמם. וכאמור, לפי סדר אותו צרוף של המוחין – מי ראשון, מי שני, מי שלישי – כך נולדה כל אחת משש מידות הלב!

חסד

והנה, אם הראשון בצרוף חכמה והשני בינה והשלישי דעת – נולדה בלב מידת החסד – ולכן, חבדניקים הם חסידים! ושוב, אם הסדר הוא חב"ד – יוצא מזה בלב "חסד", אהבה, אהבת ה' ואהבת ישראל! אברהם אוהבי – הוא המרכבה למידת החסד.

גבורה

אם הסדר הוא בד"ח – אזי יוצא מזה בלב מידת הגבורה. בד"ח לשון בדיחה וצחוק – וזהו שיצחק אבינו, לשון צחוק, הוא מצד הגבורה, היראה, יראת שמים – מה שנקרא בלשון התורה: "פַחַד יִצְחָק". על זה כתוב שהפחד עתיד לצחוק!

הספירות ופנימיות הספירות – צרופי חב"ד

	כתר אמונה תענוג - עתיק יומין רצון  - אריך אנפין
חכמה בטול ח		בינה שמחה ב
	דעת יחוד ד
חסד אהבה חבד		גבורה יראה בדח
	תפארת רחמים דחב
נצח בטחון –חדב		הוד תמימות –  בחד
	יסוד אמת – דבח
	מלכות שפלות

ששה צרופי חב"ד

ושוב, אותיות חב"ד, שלוש אותיות השורש – הן כנגד חכמה, בינה, דעת כלומר, אלו המוחין בעצמם.

קו ימין – חכמה, בינה, דעת – חב"ד – זה צרוף החסד. אח"כ, חכמה, דעת בינה – חד"ב – זה צרוף הנצח!

קו שמאל – בינה, דעת, חכמה – בד"ח – זה צרוף הגבורה. אח"כ, בינה, חכמה, דעת – בח"ד – זה צרוף ההוד! תמימות בנפש.

קו אמצעי – דעת, חכמה, בינה – דח"ב – זה צרוף התפארת. אח"כ, דעת, בינה, חכמה – דב"ח – זה צרוף היסוד! מידת האמת, לאַמֵת, להגשים – לאמת הבטחה, לקיים הבטחה!

והנה, כל זה אמרנו בקיצור נמרץ – אבל יש לדעת שעל הדבר הזה אפשר לדבר ימים ושבועות – שהרי זה יסוד חכמת הצרופים בקבלה כמו שמופיע בספר יצירה. זהו אחד הנושאים העיקריים של ספר יצירה שעל פי המסורת  מיוחס לאברהם אבינו!

הפוך בה

נתבונן בסדר הצרופים כפי שמצוירים בדף הקודם. אנו מתחילים מחסד ושואלים מהו הצרוף הבא? בדרך כלל, הולכים מחסד לגבורה, מימין לשמאל וזה לא לפי סדר הצרוף. והנה, הכלל של סדר הצרופים הוא להפוך כמה שפחות אותיות מסוף הצרוף הנוכחי – על מנת שלא לחזור לצרוף שכבר היה לנו!

נסתכל ונראה איזה צרוף הוא הכי קרוב לצרוף החסד – לחב"ד? הצרוף הקרוב ביותר הוא צרוף הנצח – חד"ב – שהרי האות הראשונה ח של חכמה נשארת במקומה ואילו רק שתי אותיות ב, ד, של בינה דעת – מתחלפות במקומן. ואם כן, סדר הצרופים הוא מחסד לנצח. אח"כ באים מנצח חד"ב לגבורה – צרוף בד"ח. כלומר, כדי לעבור לצרוף הבא מחד"ב – צריך כבר להפוך את כל שלוש האותיות וממילא, קבלנו בד"ח, צרוף הגבורה! מבד"ח יש להפוך כמה שפחות אותיות מהסוף – ונקבל בח"ד – צרוף ההוד! והנה, אם נמשיך מבח"ד ונהפוך שוב שתי אותיות מהסוף – נחזור לצרוף הגבורה בד"ח שכבר היה לנו!

כמה שפחות

שיטה זו של צרוף ע"פ הכלל המדובר – היא שיטתו של רבי אברהם אבולעפיא – והיא השיטה המוצלחת ביותר גם ע"פ מתמטיקה. ישנה גם שיטה אחרת הפועלת על פי כלל אחר. ובכל אופן, הכלל שעובד הכי טוב מבחינה מתמטית הוא הכלל של: להפוך כמה שפחות אותיות מהסוף! למשל, בספר "כתר שם טוב" ישנה כוונת המקוה מהבעש"ט. מוסבר שם שצריך לכוון את הצרופים לפי הסדר הזה שאנו לומדים כאן!

מהו, בדרך כלל, הסדר של הספירות: מימין לשמאל ולאמצע! מה טוב בסדר זה שאנו עושים כאן? במקום לעבור מחסד לגבורה – אני עושה קודם כל את כל קו ימין – חסד, נצח. ואח"כ את כל קו שמאל – גבורה, הוד. ואח"כ את כל קו האמצעי – תפארת, יסוד! ואח"כ, באופן טבעי, זה גם חוזר חלילה – נעוץ סופן בתחילתן. כלומר, הצרוף האחרון של היסוד הוא דב"ח – הוא הפוך מהצרוף הראשון של החסד – חב"ד!

אבולעפיא

וכמובן, אפשר לשאול: מי קבע את הכלל הזה? האם זאת הלכה למשה מסיני שזהו הכלל? כאמור, מי שאמר כלל זה ראשון הוא המקובל רבי אברהם אבולעפיא! וכבר אמרנו שישנה שיטה נוספת, כלל, שמשתמשים בו מקובלים, מבלי להתחשב בעדיפות מתמטית, שאינו כל כך טוב כמו הכלל הראשון בו השתמשנו אנחנו! ואין כאן המקום להסביר זאת.

נחזור, כדי להפיק את הצרופים מהשורש – אני הופך כמה שפחות אותיות מהסוף: חב"ד, חד"ב, בד"ח (אות ד נשארת במקומה), בח"ד. עד כאן השלמנו את קו ימין, חב"ד, חד"ב ואת קו שמאל, בד"ח, בח"ד. מהצרוף האחרון של קו שמאל, בח"ד נהפוך שוב את הכל (אות ח נשארת במקומה) כדי לא לחזור לצרוף קודם ונקבל דח"ב, צרוף התפארת, ראשית הקו האמצעי במידות. אח"כ, שוב נהפוך כמה שפחות מהסוף ונקבל את צרוף היסוד דב"ח! זהו הצרוף האחרון, סיום הקו האמצעי במידות. מכאן אין לאן ללכת. וכאמור, כאשר אני הופך את הצרוף האחרון דב"ח – אני חוזר חלילה, חוזר לצרוף הראשון חב"ד, צרוף החסד!

חכמת הצרוף

ואם כן, חכמת הצרוף גם היא יוצרת מעגל, על דרך מעגל הצבעים בו אנו מתבוננים. ואכן, עכשיו ברור לי שלפי חכמת הצרוף, שש המידות, ו"ק, חג"ת נה"י – בעצם מהוות מעגל. אם במעגל זה – החסד הוא כחול והגבורה אדום והתפארת צהוב – מה חייב להיות הנצח? ושוב, מה שנתון לי זה חג"ת כלומר, ג' צבעי היסוד: כחול, אדום, צהוב! וממילא, הנצח חייב להיות סגול! מה חייב להיות ההוד? כתום. מה חייב להיות היסוד? ירוק!

ואם כן, לפי חכמת הצרוף יצא לנו כמעט אותו הדבר כמו במעגל המגן דוד – חוץ מלגבי הסגול והירוק! כלומר, השתנו המקומות של צבעי הנצח והיסוד. ושוב, הסגול נעשה צבע הנצח ואילו הירוק נעשה צבע היסוד! שיטה זאת בחרנו להציג בספר "סוד הוי' ליראיו" כלומר, במעגל שנוצר לפי החכמת הצרוף!

נחזור, יש לנו צהוב, אדום, כחול – שלושת צבעי היסוד – בספירות חג"ת. צבע כתום נשאר בספירת ההוד. הצבע הסגול בספירת הנצח ואילו הצבע הירוק בספירת היסוד!

מלכות

ואם כן, מהו צבעה של המלכות, הספירה התחתונה במערכת הספירות? צבעה של המלכות צריך להיות חום! כאמור, לפי השיטה הראשונה – המלכות צריכה להיות ארגמן – המשך לתכלת שביסוד, כלשון הכתוב: "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן". ושוב, לפי השיטה הנכחית, המיוסדת על מעגל הצרופים – צבע המלכות צריך להיות חום. חום זה כמו צהוב שלקה! קודם הסברנו ששחור – הוא אדום שלקה – ואילו כאן אנו אומרים שצבע חום – הוא צהוב שלקה!

צבע חום

מהי התופעה הטבעית, בטבע, שתצדיק אמירה זאת? המלכות היא הכלל שבסוף – ואם באמת לוקחים את כל הפיגמנטים, חומרי הצבע, ועושים תערובת של כולם – מתקבל צבע חום! באופן תאורטי – היה צריך לצאת צבע שחור – אבל בגלל שהפיגמנטים אינם טהורים – יוצא צבע חום. ושוב, זו המציאות – שהרי המלכות מקבלת את הכל, דרך הצדיק, היסוד, הירוק – ומה שיוצא בסוף, מהתערובת של כולם, הוא הצבע החום! ושוב, הצבע החום, הצהוב שלקה – הוא הבת זוג של הצהוב – דרך האמצעי, הצדיק – הירוק!

סדר זה הוא טוב ביותר. ע"פ מתמטיקה זה הכי טוב, הכי עדיף – בגלל שחכמת הצרוף זה ה"שפיץ" של המתמטיקה. כמו כן, מבחינה מוחשית יוצא כאן שיחסית לדצח"מ – ספירת היסוד, הירוק – זה הצומח. שהרי, אם נתבונן כאן בקו האמצעי – נוכל לראות תופעה מאד מוחשית: תפארת – שמש – צהוב; יסוד – צמח – ירוק; אדמה – שצבעה הכללי הוא חום! שוב, ההמחשה הפשוטה זה היתרון בשיטה זאת: השמש הצהובה בשמים, מאירה לארץ החומה והיסוד, שפנימיותו אמת, הוא הצמח הירוק שצומח מתוך הארץ החומה: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף"!

כידוע, שהצמח הירוק שצומח מהארץ, מהאדמה החומה, כלפי מעלה – תלוי בקרינת השמש הצהובה, שממנה הצמח מקבל את חיותו בתהליך הידוע בשם פוטוסינתזה!

ספירות וגוונים – לפי שיטת הצרוף

חסד אהבה - כחול		גבורה יראה - אדום
	תפארת רחמים - צהוב
נצח בטחון - סגול		הוד תמימות - כתום
	יסוד אמת - ירוק
	מלכות שפלות - חום

 

 

 

 

הצבעים – ע"פ סדר ה"מגן דוד" - שיטת הצרוף

 

 

מגן דוד

כאמור, שיטה זאת מאד יפה כאשר השכל שמאחרי השיטה – הוא השכל המתמטי של חכמת הצרוף! השכל שעומד מאחרי השיטה הראשונה הוא אופן הבניה הפשוט של המגן דוד והוא, שלכאורה, הנצח צריך להיות באמצע – בין החסד, כחול, לבין התפארת, צהוב, ובאופן זה, הנצח הוא הירוק. באותה מידה – ההוד צריך היה להיות באמצע בין הגבורה, אדום, לבין התפארת, צהוב – ואזי הוא הכתום. וכן, היסוד צריך להיות האמצע בין החסד והגבורה – בין הכחול לבין האדום – תכלת!

ושוב, לשיטת המגן דוד קראנו שיטה ראשונה – אותה פשוט ביותר להסביר למתחילים. יחסית, השיטה השניה של חכמת הצרוף, היא כבר שיטה המתאימה למתקדמים.

ואכן, בשתי השיטות כמעט הכל יוצא אותו הדבר, אותו צבע – חוץ מצבעי הנצח והיסוד. וכן, בשיטה הראשונה, ההצבעה לגבי המלכות – באה מכיוון אחר והוא – שתהיה "ארגמן" – כאשר התכלת הוא היסוד: "תְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן"! ושוב, בשיטה השניה – שיטת מעגל הצרופים – הנצח הוא סגול ואילו היסוד הוא ירוק וכאמור, המלכות היא חום – והסברנו שחום הוא הסך הכל של כל הצבעים!

נמשיך להתבונן – אמרנו שבשיטת מעגל הצבעים של האמנות – הכל יוצא מלבן והולך לשחור – רק שבמציאות השחור הוא חום! ושוב, כל הצבעים יוצאים מלבן שאינו צבע – והולכים לשחור שהוא כן צבע! וכמובן, זה ההפך הגמור משיטת האור המדעית – בה הכל יוצא מהשחור והולך אל הלבן!

וכן, לפי שיטת האור – לבן הוא צבע ואילו שחור אינו צבע! וכאמור, לפי שיטת האמנות – שחור הוא צבע ולבן אינו צבע! הכוונה באמירה "שאינו צבע" – היא שאי אפשר להרכיבו מצבעי היסוד.

דעת

נקודת המוצא וגם הפנימיות של כל הספירות זו הדעת ואמרנו שהרמ"ק אינו מתייחס לדעת! כמו שהמלכות מקבלת את כל הגוונים למטה – כך הנשמה, הפנימיות, המוצא, של כל הגוונים – זו הדעת שלמעלה! לפעמים, כאשר מונים את מידות הלב – מתחילים מהדעת ולא מהחסד. איפה זה קורה? בעולם התהו שנשבר! המלך הראשון, מאותם שבעה מלכים שמלכו ומתו ככתוב בסוף פרשת וישלח, "בלע בן בעור", הוא הראשון שנשבר מבין המידות – והוא מכוון כנגד הדעת – ולא כנגד החסד!

הדעת של הסיטרא אחרא הוא עמלק, "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק" כלומר, ראשית כל מידות הלב של הסיטרא אחרא הוא הדעת, עמלק – "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד"!

לבן שחור

כאמור, הדעת הוא גם "ראשית". על דרך הנאמר לגבי חכמה: "רֵאשִׁית חָכְמָה" – נאמר גם לגבי דעת: "רֵאשִׁית דָּעַת"! וזהו שאנו אומרים כאן שהדעת היא ראשית המידות של הלב – וגם קשורה לאחרית. כלומר, הדעת היא משהו שהכל יוצא ממנו – והכל גם חוזר אליו! ואם כן, ראשית ואחרית כאן – זה לבן שחור! ושוב, המושג שיש משהו שכל הגוונים יוצאים ממנו וכל הגוונים גם שבים אליו – הוא "לבן שחור" – הכל היה מן האפור והכל שב אל האפור, על משקל דברי אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"!

ושוב, בעצם יש שני קצוות לאפור: לבן ושחור! ושוב, הכתוב אומר: "הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר" וזה, הכל היה מן האפור והכל שב אל האפור. וכן, כל זאת בגלל שלא ברור: האם הוא יוצא מלבן ושב לשחור או שהוא יוצא משחור וחוזר ללבן?

תרין עיטרין

והנה, אלו שתי שיטות של הצבע בהן אנו דנים כאן. שיטה אחת של צבע אומרת שהכל יוצא מן האפור השחור – והכל שב אל האפור הלבן. שיטה שניה היא הפוכה ואומרת שהכל יוצא מהאפור הלבן – ושב אל האפור השחור! ברור לכל מי שמתמצא קצת במושגי הקבלה – שהדעת כולל שתי עטרות, "תרין עיטרין שבדעת" – כנגד ה' חסדים ו-ה' גבורות שבדעת. בלשון ספר יצירה וכך גם בלשון האריז"ל ששתי הקצוות שבדעת הם "עומק טוב ועומק רע".

ושוב, יש בדעת שני מוחין, תרין עיטרין – כאשר "עומק טוב" הוא לבן ואילו "עומק רע" הוא שחור – ביחס לכל יתר הגוונים! ואם כן, נכון מאד ומתקבל על הדעת – שהדעת הוא ההפשטה, גם הראשית וגם האחרית – של כל הגוונים כלומר, שחור לבן!

דעת זה לשון הכרה – ואכן, האמן שרוצה להכיר תכונות פנימיות ולגלותן בציור לו – מעדיף לצייר בשחור לבן, בגוונים של אפור – ולאו דוקא בצבע! בציור שחור לבן אפשר לדייק, לדעת יותר פנימיות, מאשר בציור צבעוני!

אפור

כידוע, אם אני לוקח את כל הצבעים ומסובב אותם כמו סביבון – מתקבל בעין הצופה החיבור של כל הצבעים לפי שיטת האור – לבן! לעומת זאת, אם אני לוקח את כל הצבעים כפיגמנטים ומערבב אותם יחד – צריך היה להתקבל שחור – אבל למעשה מתקבל צבע חום וזאת בגלל שחומרי הצבע אינם טהורים! בסיגנון אחר – מתקבל צבע חום במלכות – כאשר אני מערבב את הממשות של כל הצבעים. לעומת זאת, החיבור השכלי של כל הצבעים הוא לבן ובת זוגו השחור – שבדעת – וכל האפורים באמצע!

ע"ב גשרים

ואם כן, זאת הסברא שיוצאת כאן – ש"לבן שחור" – ראשית ואחרית – הם כנגד הדעת בספירות. נוסיף, צבעים זה העולם הזה המציאות ואילו הדעת זה מעין גשר בין הנסתר והנגלה! מדובר בקבלה על ע"ב גשרים שבדעת. ושוב, כל המושג דעת הוא גשר – גשר בין המוחשי לבין הבלתי מוחשי! ולכן, יש מי שמגדיר בחכמת הצבע את הלבן כצבע – ויש מי שאינו מגדיר את הלבן כצבע.

הנסתרות

נעמיק מעט להסביר יותר ענין זה. ושוב, לבן שחור הוא גשר – כמו הדעת (לשון התקשרות – גשר מתחלף בקשר). כלומר, הוא גשר בין הצבע המוחשי לבין גלי האור הלא מוחשיים, שבבחינת "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ"! ושוב, אלו הלבן שחור שנקראים "תרין עיטרין שבדעת" – וכל האפורים שבאמצע. ואם כן, כל צבע מקביל לאיזה אפור, לכל צבע יש לו את האפור שלו! כמו שהדעת היא נשמת הכל, כמו שיוסבר בהמשך.

עומקים

ואם כן, כאשר אני עובר את הגשר הזה, ומגיע מהנגלות לנסתרות – צריך להיות נסתר בצד ימין ונסתר בצד שמאל – נסתר בכיוון כחול ונסתר בכיוון אדום שהם: אולטרא סגול ואינפרא אדום! כמובן, שמונחים אלו אינם מופיעים בספרי הקבלה שהרי אלו יוצאים מהשכל העכשוי, המדעי! וכאמור, לפי תפיסה זאת – מתאים לומר שחכמה ובינה – אבא ואמא (שהם י"ה, הנסתרות) הם: עומק כחול ועומק אדום! כלומר, זהו כחול שנסתר מן העין – ואדום שגם הוא נסתר מן העין!

יהודי חם

והנה, התופעות של אולטרא סגול – הן תופעות של אור, בעוד שהתופעות של אינפרא אדום אלו בעיקר תופעות של חום! וכאמור, זה הולך טוב מאד עם הכלל בקבלה שאור הוא חכמה וחום הוא בינה. כמו שאנו רואים בנרות חנוכה שאמורים גם להאיר וגם לחמם את הלבבות. ויש לומר, שמחום הלבבות מטגנים לביבות חמות בחנוכה! כל מנהגי החנוכה קשורים ויוצאים מסוד נרות החנוכה! הבעש"ט אוהב אור ואוהב חום והיה שם ידו על ליבו של כל ילד יהודי ומברכו: "שתהיה יהודי חם".

נסכם, את האולטרא סגול – אנו שמים כנגד החכמה, הנסתרות שבצד ימין ואילו את האינפרא אדום – אנו שמים כנגד הבינה, הנסתרות שבצד שמאל!

שקוף או לבן עז

ואם כן, הכל כאן מלמד על הכל! זה ששמתי את ה"לבן שחור" בדעת – זה גם בגלל הכתר. ושוב, במבנה הזה – הכל תלוי בהכל. בכל ספרי היסוד – הכתר נקרא: "לובן העליון"! גם הרמ"ק מתלבט בשאלה: מה זה "לובן העליון"? האם לובן העליון זה שקוף – או שלובן העליון הוא לבן עז. כלומר, הוא אומר יש כאן שתי בחינות: או שקוף, שבפני עצמו הוא שקוף; או, שכאשר הוא מתחיל לפעול בנאצלים – זה הופך להיות לובן עז! אך כאמור, עלינו תמיד לזכור שאצל הרמ"ק אין דעת בכלל!

שקוף

והנה, הסברא כאן אומרת שהלובן העליון הוא כתר נטו, כתר ממש – והוא שקוף. שהרי, המצב השקוף מעביר את כל גלי האור – גם הנגלות וגם הנסתרות. ושוב, השקוף הוא גם שורש הנגלות – ועל זה כתוב: ז"א בעתיקא אחיד ותליא כלומר, שהנגלות, זעיר אנפין, גלי האור הנגלים – גם הם אחוזים בכתר. וכן, הנסתרות, גלי האור הנסתרים, גם הם שורשם בכתר ועל זה כתוב: שאבא ואמא תלויים בשערות הדיקנא של הכתר!

מודע מהלא מודע

נשאל, איזה צבע הוא גם שורש הנסתרות וגם שורש הנגלות? התשובה היא רק שקוף! מכאן מתבקש, שהלבן, שהוא תוצאה של השקוף – יהיה במקום הדעת – שבספירות הוא תחת (במקום) הכתר! מה זה דעת? דעת זה לשון מודעות, מודעות של מה? מודעות של הכתר! נחזור, הפרוש של דעת בקבלה – זה לדעת, להיות מודע מהכתר – כלומר, להיות מודע מהלא מודע! שוב, להכניס לתוך המודע, מעין הלא מודע! כאשר אתה לא מודע ממנו – הוא כתר. כאשר אתה מודע ממנו – הוא דעת! ואם כן, לפי סברא זאת הכתר הוא שקוף ללא גוון בכלל.

הספירות ופנימיות הספירות – גוונים וספירות – שיטת הצרוף

	כתר - שקוף אמונה - אוכם תענוג - ע"י - זה רצון  - א"א - כה
חכמה בטול אולטרא סגול		בינה שמחה אינפרא אדום
	דעת יחוד שחור לבן
חסד אהבה כחול		גבורה יראה אדום
	תפארת רחמים צהוב
נצח בטחון –סגול		הוד תמימות –  כתום
	יסוד אמת – ירוק
	מלכות שפלות - חום

ג' רישין שבכתר

ושוב, הכתר הוא לובן עליון, שקוף, ללא גוון בכלל – אבל בדעת הוא לבן, שחור! והנה, יש ג' רישין שבכתר ואנו מבחינים, שבשקוף גופא – שנקרא אספקלריא בלשון חז"ל, יש שתי אספקלריות!

אספקלריא המאירה

זאת מדרגת נבואתו של משה רבינו: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הוי'". יוצא לנו מכאן, שכדי להיות נביא – צריך להגיע לכתר. ישנן הרבה שמועות בקבלה לגבי השאלה: מאיפה הנביאים מתנבאים? יש האומרים שהנביאים מתנבאים מנצח והוד. יש שכתוב שמקור הנבואה זאת בינה. אבל הנבואה האמיתית, שלמעלה מרוח הקודש – זה ודאי צריך להיות מהכתר, מהלא מודע!

ושוב, שם בכתר, נמצאת האספקלריא שדרכה הנביאים מקבלים את נבואתם. כאמור, מדרגת נבואתו של משה רבינו גבוהה יותר ונקראת, "אספקלריא המאירה", "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הוי'". מדרגת שאר הנביאים נמוכה יותר – ונקראת "אספקלריא שאינה מאירה", "כֹּה אָמַר הוי'".

נסביר, אמרנו קודם שכאשר השקוף מתחיל לפעול בנאצלים, להתגשם, מתחיל להיות מקור של צבע – הוא הופך מיד להיות לבן עז! והנה, ישנו עוד שלב באמצע, אותו הרמ"ק כלל לא הזכיר והוא, המעבר מ"אספקלריא המאירה" ל"אספקלריא שאינה מאירה". כלומר, מ"אספקלריא שאינה מאירה" זה יורד והופך להיות לבן, צבע, מוחשי!

על האמונה הפשוטה, שלמעלה מהנבואה, כתוב: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" – כלומר, שגם עין הנביאים לא ראתה! ושוב, ישנה מדרגת האמונה בעצם, שזה עצם אמונת ישראל – ששם הנביאים לא ראו וגם משה רבינו לא ראה, "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ" – את זה אנו מכנים בשם שחור!

וכמובן, שזה אינו אותו שחור של "לבן שחור" מוחשי – אלא שאין לנו מילה אחרת. זה נקרא שהכתר עליון, הדרגה הכי גבוהה – אף על פי שהוא אור צח ומצוחצח – הוא בגדר: אוכם (שחור) איהו קדם עילת העילות"! ואם כן, אמרנו בקיצור הכי נמרץ מהי השיטה הכתובה בספר "סוד הוי' ליראיו" – היא השיטה שיוצאת מחכמת הצרוף!

מידות ומלכות

הן הנגלות. מכאן והלאה, בבחינת "מבין דבר מתוך דבר" כלומר, שמתוך ג' צבעי היסוד המוסכמים: אדום, כחול, צהוב – יוצאים, ע"פ סדר חכמת הצרוף: סגול, כתום, ירוק! וכאמור, מתבקש שמתחת לירוק, כנגד המלכות – יבוא צבע חום וכן, לבן שחור במקום הדעת.

חכמה ובינה – הן הנסתרות וכנגדם – הקצוות שבלתי נראים לעין: אולטרא סגול כנגד החכמה; אינפרא אדום כנגד הבינה!

כתר – הוא השקוף שכולל את כל הצבעים. בתוך השקוף גופא יש ג' בחינות, בסדר של מלמטה למעלה: "כה", "אספקלריא שאינה מאירה"; "זה", "אספקלריא המאירה"; אוכם (שחור) איהו קדם עילת העילות"!

ושוב, זהו השכל של השיטה השניה – שהולכת לפי סדר חכמת הצרוף. ואכן, בשביל ללמד חכמת הצבע ככלל, באופן שיוצגו כל הגורמים וכל מושגי החסידות – כל הספירות וכל כוחות הנפש – זאת יכולה להיות השיטה הטובה ביותר! וכאמור, עצם ההמחשה, בסדר מלמעלה למטה, של: שמש בתפארת – צהוב; צמח ביסוד – ירוק; אדמה במלכות – חום, שלושתם בקו האמצעי – זאת דוגמא מוחשית וחשובה ביותר!

שיטה שלישית - מדעית

השיטה השלישית, זה משהו פשוט ביותר שיוצא מעשרת הצבעים של המדע, ולאחר מכן, נגיע גם ל-י"ב הצבעים של האמנות! נקדים עם הסבר נוסף.

בהירות

בשיעור הראשון הסברנו שהמדע מבין את הצבע בשלושה מימדים. קודם כל יש קו מלמעלה למטה – וזהו מימד אחד שהוא: לבן למעלה ושחור למטה – עם כל האפורים באמצע. מימד זה נקרא בהירות!

אצבע

המימד השני ע"פ המדע הוא מעוגל. מסביב לקו הבהירות יש עיגול, מעגל, של כל ראשי הצבעים: שלושה ואח"כ חמישה או ששה ואח"כ עשרה או שנים עשרה! זה כבר אומר לנו שאם כי שהבהירות זה חלק של הצבע – הוא הכי קרוב לאור, לאור פשוט, בהיר! ואם כן, יחסית לצבע – אזי חב"ד של הצבע הוא: החכמה של הצבע – זה בהירות; הצבע עצמו – הוא הבינה של הצבע; העוצמה של הצבע – זאת הדעת של הצבע! כאמור, זאת הסברנו בשיעור הראשון וסיכמנו במילים אלו: אם כן, המילה אצבע, יותר מכל מילה אחרת, כוללת כראשי תבות, כסימן, את כל הממדים של החכמה הזאת: אצבע ר"ת: אור, צבע, בהירות, עצמה!

ואם כן, אפשר לצייר את כל הצבעים רק במרחב בן שלושה ממדים. איך בונים את המרחב הזה? לוקחים קודם כל את מימד הבהירות – החכמה. כידוע, חכמה, בהירות, זה אבא – זכר ואילו בינה, צבע – זאת אמא – נקבה! כאמור, מציבים את מימד הבהירות כקו מלמעלה למטה – מלבן לשחור! אח"כ אומרים שכל הצבעים מסתובבים מסביב לקו. מה הפסוק לדימוי זה? "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר"! ואם כן, כך לומדים צבע באוניברסיטה!!

 

חב"ד

ושוב, המימד הראשון כאן, הציר הפנימי, הוא הבהירות (חכמה) – מלבן עד שחור. המימד השני הוא צבע (בינה) כלומר, כל הצבעים מסתובבים סביב הציר הפנימי של הבהירות על דרך הכתוב: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר"! מימד השלישי הוא העוצמה כלומר, עד כמה הצבע (דעת) הוא עצמי, חזק! כאשר אין עוצמה אותו צבע נשאר קרוב לציר הפנימי של הבהירות אבל אם ישנה כאן עוצמה, כח – אותו צבע פורץ, מתרחק, ומסתובב ברדיוס גדול יותר סביב הציר הפנימי.

מהי דעת?

הפסוק אומר: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן". כלומר, האדם ידע את חוה אשתו על מנת לפרות – להוליד, לפרוץ. ואם כן, הדעת הוא המימד של הוקטור שיוצא כלפי חוץ, שפורץ כלפי חוץ – בחינת יעקב אבינו שזוכה ל"נחלה בלי מצרים": "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". נחזור,

בהירות

ישנם שלושה מימדים: א – ציר של בהירות שהולך מהלבן שלמעלה ועד השחור למטה – ובאמצע כל האפורים! כלומר, שככל שצבע ממוקם קרוב יותר לקצה הציר העליון, ללבן – כך הוא יותר בהיר (מעורב עם אפור בהיר יותר). וממילא, ככל שהוא נמוך יותר, קרוב יותר לקצה התחתון של ציר הבהירות – כך הוא מעורב עם אפור כהה יותר. וכן, ככל שאותו צבע קרוב לציר הבהירות – כך הוא מעורב יותר עם גווני האפור וממילא, כך הוא "פחות הוא עצמו"!

עצמה – ב – ככל שאותו צבע פורץ ומתרחק מציר הבהירות כך הוא יותר ויותר חזק, יותר ויותר הצבע עצמו!

אדום אדום

ושוב, מה זה דעת? האדם ידע את חוה – האדם הודיע את חוה – שהרי ככל שהיא צמודה לאדם – היא "אפורה" כמו האדם! עוד הפעם, קודם כל, הצבעים קרובים, צמודים, לציר הבהירות. למשל הצבע האדום: ככל שהאדום קרוב לציר הבהירות – הוא אדום אפרורי לגמרי – בקושי אפשר לראות שהוא אדום – שהרי מרוב קרבתו לציר הבהירות – הוא נראה רק אפור! ושוב, לכל צבע יש את האפור המקביל לו. אם רוצים שהוא יהיה אדום אדום – צריך לדעת אותו שזה לתת עוצמה לאדום, שתוציא אותו, תרחיק אותו, מציר הבהירות שכולו רמות שונות של אפור!

ואם כן, הדעת כאן זה כח של וקטור שמוציא את הצבע החוצה ומבליט אותו. וכאמור, כך זה לגבי כל צבע – וזאת בחינת "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה" – דעת, עוצמה! הצלע, חוה, היא אמנם עצמו ובשרו של אדם – אבל רק כשהרחיקו אותה ממנו – יכול היה לראותה לדעתה ולהודיעה: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". וכן, עצם מעצמי – לשון עוצמה! וכן, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי" = 450, עשר פעמים אדם!

אפור

ואם כן, זאת היא תורת הצבע בשלושה ממדים – שזה ממש כמו חב"ד, חכמה, בינה, דעת! דברנו כאן על עוצמה, על פריצה, "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". מהי הפריצה של יעקב וארבע נשותיו? לידת י"ב שבטי י"ה! וכאן אלו י"ב הצבעים, לעשות מעגל של צבעים! ושוב, אם אין לי "וּפָרַצְתָּ" – אם כולם נמצאים קרוב קרוב לציר הבהירות, איני יכול להבחין י"ב צבעים – שהרי אז הכל אפור!

ושוב, ה"וּפָרַצְתָּ" עושה י"ב שבטי י"ה – כל אחד עם הגוון המיוחד לו.   קודם גם היו הגוונים – אך ככל שהגוונים קרובים למקור, לציר – הכל נראה אפור, ללא היחוד האמיתי, העצמי, של כל גוון וגוון! וכמובן, אלו י"ב אבני החושן – כל אבן והגוון המיוחד לה!

צרוף צבע

לאחר ההקדמה זאת נחזור להתחלה, "נעוץ סופן בתחילתן" – נחזור לחב"ד: בהירות – חכמה; צבע – בינה; עוצמה – דעת! וממילא, גם כאן אפשר לעשות ששה צרופים בין שלושת מימדי הצבע. אמרנו ש"צבע, בהירות, עוצמה" זה ראשי תבות צבע! והנה, יחסית לששת צרופי חב"ד – היכן מופיעה המילה "צבע" עצמה? היא הצרוף שכנגד ספירת ההוד, בחד, "בינה עד הוד אתפשטת! וכן, כבר אמרנו בשיעורים קודמים – שכללות מקום הצבע – הוא בספירת ההוד!

אבני החושן

"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ: רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ:  וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד: וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם: וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה: וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט"

ארבעה טורים

אֹדֶם נֹפֶךְ לֶשֶׁםתַּרְשִׁישׁ

פִּטְדָה סַפִּיר שְׁבוֹשֹׁהַם

בָרֶקֶת יָהֲלֹםאַחְלָמָהיָשְׁפֵה

והנה, הטור הראשון, "אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת": אֹדֶם – זה אדום – קו שמאל; פִּטְדָה – כתוב  שזה צבע כחול – קו ימין; בָרֶקֶת – זה ירוק – קו אמצעי !

צבע בהוד

קודם כל יש לומר, שלפי סדר הצבעים בטור הראשון שבחושן יוצא שהחושן הוא לפי שיטת המדענים, שיטת האור! זה לא אדום, כחול, צהוב – אלא אדום, כחול, ירוק שהם ג' צבעי היסוד של שיטה זאת! הצרוף כאן הוא צרוף בחד שכנגד ההוד! ושוב, יוצא שהצרוף הראשון, העיקרי, של צבעי החושן, הוא הצרוף "צבע"!

כתום

לפעמים כתוב, שכל העולם כולו נברא מספירת ההוד – על דרך היהודי שקם בבוקר – ובורא את היום שלו מההוד, לשון הודעה – "מודה אני לפניך וגו'"! ואם כן, הבריאה מתחילה מההוד – הצבע מתחיל מההוד, מהצבע הכתום! כאשר נגיע למעגל השנה – נראה באיזה חודש ההוד הזה נמצא. ושוב, גם החושן הוא צרוף: שמאל, ימין, אמצע – וכן גם המילה צבע זה צרוף של שמאל, ימין, אמצע – כמו שהוסבר. נצח-בטחון והוד-תמימות – הן שתי הרגליים ועל זה כתוב: "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח" – קודם רגל שמאל, ואח"כ רגל ימין, כאשר התום של ההוד הוא כנגד הצבע הכתום! כלומר, שמאל ימין זה כתום ירוק (או כתום סגול לפי שיטה שניה, עד עכשיו)!

נבדוק צרופים נוספים של שורש "צבע" שיש להם משמעות בלשון הקודש: בצע, עצב! ואכן, ישנם בלשנים, מדקדקים – שמקשרים בצע ועצב – עם צבע! ושוב, השאלה היא האם צבעים זה טוב לעצבים או שזה לא טוב לעצבים? ואותה השאלה גם לגבי הצרוף "בצע" (לשון מבצע) כלומר, האם צבעים זה טוב לעסקים (ולמבצעים) או שצבעים זה לא טוב לעסקים?

מבצעים

כאשר החסידים עושים "מבצעים" – עליהם להיות בקיאים בחוכמת הצבע. יש הרבה משמעויות של "בצע": בציעת הפת; ביצוע זאת פשרה בלשון חז"ל; ובכלל, ביצוע – זה לבצע משהו – לבצע את האהבה שלך – אלו עשרת מבצעי הרבי כלומר, חסד! עצב זה במקום הברית, ביסוד. ידוע בספרים שכל מצב העצבים אצל האדם – תלוי בתיקון הברית! ושוב, זה כתוב בפרוש בכל הספרים! ויש לומר, שודאי יש השפעה של הצבעים על המצבים השליליים של עצב, עצבים ורדיפת בצע וממילא, יתכן ואפשר גם לעזור באמצעות צבא של צבעים (לפי הכלל שבכל מקום אות-א היא הפנימיות של אות-ע – צבא היא הפנימיות של צבע) לצאת ממצבים בלתי רצויים אלו. ושוב, נחזור ונדגיש שהמילה "צבע" עצמה, לפי חכמת הצרוף, היא כנגד ספירת ההוד.

בתוך העין

ישנה תופעה מדעית – שעדיין לא הזכרנו – בהקשר למבנה העין האנושית. לפי השיטות בהן התבוננו, וזה דבר מוחשי ומוסכם ללא עוררין – שבתוך הרטינה של העין – יש שני סוגי גופים שקולטים אור: רד – כמו מקל; קון – קונוס! שני אלו, בתור צורות גיאומטריות פשוטות – הם כנגד זכר ונקבה! הרד, דמוי המקל, הוא זכרי ואילו הקונוס, הוא נקבי. מה משמשים שני סוגי גופים קטנים אלו בתוך העין? הרד קולט את רמות האור, הבהירות – וזאת במיוחד בלילה, שלא כל כך רואים צבעים, ורואים רק בהירות! לעומת זאת, הקונוסים קולטים את הצבעים! ושוב, גופי הרד, הזכר, קולטים את האור ואילו גופי הקונוס, הנקבה, קולטים את הצבעים! ואכן, סדר זה תואם בדיוק את מהלך המחשבה של הפנימיות, של הקבלה! וכאמור, דבר זה הוא מוחשי, פשוט וידוע.

ענין חדיש עוד יותר – הוא שיש שלושה סוגי תאים שמעבירים את המידע דרך העצב האופטי. כלומר, הצבע זקוק לעצב – לעצב האופטי שמעביר את המידע מהעין למח. זהו אחד העצבים החשובים ביותר במערכת העצבים שבגוף האדם. ושוב, העברת המידע מהרטינה של העין למח תלויה בשלושה סוגי תאים המעבירים את המידע. סוג אחד של תאים – מעביר מידע של לבן שחור; סוג שני של תאים – מעביר מידע של הצבעים אדום וירוק; סוג שלישי של תאים – מעביר מידע של הצבע הצהוב!

כתם עיור

דבר חשוב נוסף הוא – שיש בתוך הרטינה גופא – אדום, כחול, ירוק – שלושת צבעי היסוד – לפי שיטת האור. נחזור, ידוע שישנם קולטים בתוך העין. בתוך הקונוסים יש שלושה סוגי קולטים: אחד קולט את האדום – השני קולט את הכחול – השלישי קולט את הירוק! והנה, העצב האופטי מחובר לעין ומעביר את המידע למח – אך במקום בו מתחבר העצב לשדה הראיה – אין קולטנים וממילא, באזור נוצר "כתם עיור" בשדה הראיה. ושוב, כמו שבחיצוניות העין, רואים דרך האישון, השחור של העין – כך גם בפנימיות העין – המידע של האור מועבר למח דרך אותו "כתם עיור", שיחסית לעין הוא "אין" (אלף פנימיות עין כנ"ל), אפס ראיה!

כאמור, יש שלושה סוגי מעבירים: סוג אחד המעביר את הערכים של הלבנים, סוג שני מעביר את הערכים של האדומים, סוג שלישי מעביר את הערכים של הצהובים. אלו הדברים הפנימיים ביותר שהרי הם היוצרים את הקשר בין העין למח! והנה, זה מה שכתוב בפשטות בכל ספרי הסוד, מהזהר והלאה – ששלושת צבעי היסוד הם: לבן, אדום, צהוב – לא כמו אצל האמנים ולא כמו אצל המדענים – אלא כמו שנמצאים בפועל בפנימיות העין!

י"ב שבטים

נחזור לשלושת ממדי הצבע אצל המדענים: בהירות, צבע, עוצמה! ישנו ציר מרכזי ניצב (מלבן למעלה לשחור למטה ובאמצע כל האפורים), בחינת הזכר, הבהירות (חכמה, אבא); יש "נקבה תסובב גבר" – סיבוב כל הגוונים, הצבעים (הנקבה, בינה), מסביב לציר הבהירות – שהוא הזכר, הגבר; ויש "ופרצת", דעת – ה"עוצמה" – עוצמת ההרחקה מציר הבהירות המאפשר להוציא, להבליט, לדעת, כל צבע בפני עצמו! כל זאת, כדי לעשות בסוף מעגל בולט של י"ב שבטי עם ישראל, כל אחד וצבע הדגל, המיוחד לו!

כאמור, ישנם עשרה צבעים במעגל הצבעים של המדע. נבנה את ציר הבהירות המרכזי ונציין מספרים מהשחור שלמטה שמספרו 1 ועד ללבן שלמעלה שמספרו 11. ואם כן, קבלנו חלוקה האומרת שבין שחור מוחלט לבין לבן מוחלט יהיו 9 מספרים באמצע, מ-2 ועד 10. עכשיו ניקח כל צבע מעשרת צבעי המדע – בעוצמה, בטהרה, המקסימלית שלו ונבדוק: היכן הוא נמצא על ציר הבהירות?

צהוב, הכי בהיר

ושוב, ניקח את הצהוב ראשון: צהוב צהוב, שפורץ הכי רחוק, שהוא הכי טהור שיכול להיות – כמה בהירות יש לו? יש לו  9 – הכי הרבה בהירות! כלומר, אם היתה לו בהירות 11 היה לגמרי לבן! וכאמור, יש לו בהירות 9 אבל הוא עדיין צהוב! ואם כן, אנו בונים מעלות, סולם, בעל שלבים מ-1 ועד 11 עם 9 שלבים באמצע. ומתוך, כך אני מסתכל על כל צבע, בתכלית הטהרה שלו, ובוחן באיזה מקום הוא נמצא על ציר הבהירות, בסולם? ואם כן, הצבע, שבעוצמתו המירבית הוא הכי בהיר – הוא הצבע הצהוב ומספרו בסולם הוא 9!

 

הסולם

ואם כן, בין כל שאר הצבעים – צהוב הוא הצבע הכי בהיר – ומספרו 9 בסולם הבהירות, ע"פ שיטת המדע! וממילא, מכאן סיבה מצויינת להצדיק את שיטת האמנות שבוחרים את הצהוב, יותר מכל צבע אחר, בגלל שהוא הצבע הכי בהיר – מכל שאר הצבעים! הצבע הבהיר, השני אחרי הצהוב – הוא צהוב ירוק שמספרו 8 בסולם הבהירות! אחרי הצהוב ירוק – בא הירוק עצמו שמספרו 7 בסולם הבהירות. ל"צהוב ירוק" – לצבע זה קרא הרמ"ק בספרו, "צבע המים" שבעין. במדע, בלועזית, נקרא צבע המים בשם – כלור!

6 וארגמן

כאמור, הצבע הירוק בעצמו מספרו 7 בסולם הבהירות. אח"כ בא צהוב אדום – הצבע הכתום – גם הוא מספרו 7 בסולם הבהירות אבל בהירותו נמוכה מבהירות ה"צהוב ירוק"! אח"כ באים שלושה צבעים – שבכללות מספרם הוא 6 בסולם הבהירות וסדרם: כחול ירוק, אדום, אדום ארגמן! אנו משתמשים כאן במקום המילה סגול במילה ארגמן – כמו שכתוב בספרים! כמו כן, אדום ארגמן זה מה שזיהינו כ"תולעת שני".

אח"כ בא צבע כחול שמספרו 5 בסולם הבהירות. אחריו בא צבע ארגמן עצמו, שגם מספרו 5 בסולם הבהירות. ולבסוף בא הצבע הכי כהה, הצבע הכי שחור שיש במציאות והוא – כחול ארגמן הוא הצבע שזיהינו כצבע תכלת – שעליו כתב הרמ"ק שהוא "ראשית הפתיחה מן השחרות" – הצבע שהכי קרוב לשחור ומספרו 4 בסולם הבהירות!

ראינו כאן את סדר עשרת הצבעים ע"פ המדע – צבעים בעוצמתם המקסימלית, מלמעלה למטה, מסודרים לפי רמת הבהירות שבהם. וכל זאת – בלי להזכיר דבר על צבעי יסוד – אלא רק ע"פ ג' ממדי הצבע – כמו שהמדע לומד אותם! וממילא, כאשר אני משתמש במידע הזה – אני יכול לכוון, לעשות הקבלה לעשר הספירות – ע"פ הסדר – מתוך הנחה שככל שהצבע בהיר יותר – כך הוא קרוב יותר לכתר וככל שהוא יותר שחור – כך הוא קרוב יותר למלכות!

השיטה השלישית

פרצוף ז"א

נחזור, אנחנו עכשיו מסבירים את השיטה השלישית של מעגל הצבעים. כאמור, ללא כל מידע נוסף – ללא צבעי יסוד, ללא חכמת הצרוף – נתייחס כאן רק לממצא הזה של רמת הבהירות ונאמר: הכי בהיר הוא כתר והכי שחור הוא מלכות! וממילא, קבלנו כאן שכל הספירות הם צבעים, צבעים מוחשיים. ושוב, אם נאמר שהצבעים המוחשיים הם בז"א, בזעיר אנפין – אזי אני יכול לומר שאנו רואים כאן פרצוף של עשר ספירות – של זעיר אנפין. זה מה שאמרנו בשיעורים קודמים, שצבעים שייכים ללב, למידות, ל-ז' הספירות התחתונות. והנה, כאן יש לנו עשר ספירות, כל הספירות וממילא, יש לומר ששיטה שלישית זאת – זה פרצוף עשר ספירות – של ז"א, של זעיר אנפין – שבו נמצא הצבע, בכלל!

ואם כן, יוצא כאן שהכתר הוא הצהוב. כמו כן, יוצא שצבע המים שבעין – הסגולה להוליד בן תלמיד חכם – הוא כנגד החכמה – ועם קצת חוש בענין – זה הפלא ופלא! ושוב, צבע המים, שזה צהוב ירוק – על זה אמר הרמ"ק שאותו אחד שעיניו כעין צבע המים – יוליד בן תלמיד חכם. זה יוצא כאן כנגד החכמה: החכמה זה מים, "אין מים אלא תורה" – וזה גם המקור של העין – מלשון מעיין – המעיין של העין – "איזהו חכם הרואה את הנולד"!

בינה – ירוק – פלא נוסף הוא, שהצבע השלישי כאן הוא ירוק – ונופל בדיוק בבינה – מה שכתוב בקבלה שהבינה זה "קו תהו", קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו!  ושוב, כל ההתאמה הזאת מתגלה כאשר לקחנו רק את הסדר המדעי של ציר הבהירות!

דעת – על פי שיקול הדעת – הוספתי כאן את הדעת. כל פעם שבונים פרצוף ע"פ קבלה – צריך שיקול הדעת, האם לכלול את הדעת או לדלג על הדעת! ואם כן, לפי שיקול הדעת, כדי שהפרצוף יצא הכי טוב, הכרענו שצריך לכלול את הדעת. והנה, אחרי הירוק שבבינה – יש צהוב אדום – שזה כמו ה' חסדים ו-ה' גבורות שבדעת!

חסד – כחול ירוק – חסד הוא צבע כחלחל!

גבורה – אדום – כמו שהייתי רוצה! כבר אמרנו מספר פעמים שהצבע הכי ברור בקבלה, הכי "פשיטא": זה אדום בגבורה!

תפארת – אדום ארגמן – כמו השיטה השלישית שמביא הרמ"ק – שאדום ארגמן הוא בתפארת כלומר, הרושם שאחרי ראיית התמונה של השמש!

כחול – נצח

ארגמן – הוד

יסוד – תכלת – מנינו גם את הכתר וגם את הדעת – וכן אמרנו שהפרצוף כאן הוא של זעיר אנפין – ולכן אין אנו מונים את המלכות. כמו כן, כתוב בקבלה שב-ז"א – ספירת היסוד וספירת המלכות – נחשבות לספירה אחת שציבעה תכלת! ושוב,  ב-ז"א – הדעת היא ספירה בפני עצמה; הכתר ספירה בפני עצמה; והמלכות זה רק "עטרת היסוד"!

נחזור, אמרנו שע"פ קבלה – אנו בונים כאן פרצוף של זעיר אנפין ומה שיוצא בסוף הוא שהמלכות נכללת ביסוד – שצבעו תכלת! וכן, אמרנו שסדר זה הוא הכי טוב שיכול להיות ומשלים את כל הרעיונות שאמרנו בהקשר לצבע התכלת – שזה יחוד, זיווג – של יסוד ומלכות! וכך כתוב במקום אחד בספר הזהר: שהתכלת זה מה שיוצא מהיסוד, מהחלזון – אל המלכות! החלזון זה הברית ואילו הדם שלו יוצא ממנו אל המלכות!

תכלת

ואם כן, לפי זה הכל מתחיל מצהוב והכל נגמר בתכלת (מלמעלה למטה) ואילו מלמטה למעלה – הכל מתחיל מתכלת ונגמר בצהוב, בכתר! כאמור, תכלת זה כחול ארגמן וזאת עוד אסמכתא מאד חזקה – שבאמת זהו צבע התכלת – כחול ארגמן!

מעגל י"ב צבעים לפי האמנות

נמשיך ונראה שצבע התכלת – החיבור בין יסוד ומלכות – שייך לחודש כסלו, לחודש של חנוכה, בו אנו נמצאים. אנו לוקחים את ה"מגן דוד" של האמנות, ומשלימים את הצבעים הממוצעים שנקראים משני המשנים!

משני משנים

נסביר, יש לנו שלושה צבעי יסוד: כחול, אדום, צהוב. מביניהם אנו משלימים שלושה צבעים משניים ועוד שישה צבעים – משני משנים. שלושה צבעים משנים: ירוק, כתום, סגול. עד כאן זה הפשט של המגן דוד שבו שש כנפיים! כאמור, מתוך אלו נשלים עוד ששה משני משנים – שיש מהם בעלי שמות וכאלו שעדיין לא נודעו בשם.

אנו רוצים לסדר את י"ב הצבעים – כנגד מעגל י"ב חדשי השנה בסיבוב ימיני, חסידי – סיבוב נגד כיוון השעון – והשאלה היא מאיפה מתחילים? מה שצריך להנחות אותנו הוא, שכנגד חדשי הקיץ נמצאים הצבעים החמים ואילו כנגד חדשי החורף נמצאים הצבעים הקרים!

עיוור צבעים

נאמר עוד ממצא מדעי מענין, שגם מחזק מאד את התפיסה שצבע זה משהו נקבי (בינה) ושייך לנשים יותר מאשר לגברים! לגברים די בשחור לבן – אבל נשים זה צבע! ישנה תופעה של עיוורון צבעים. הסטטיסטיקה שמופיעה בספרי המדע  אומרת שלתשעה אחוזים מן האוכלוסיה – יש עיוורון צבעים ברמות שונות. כלומר, כמעט לעשירית מאוכלוסיית העולם – יש עיוורון צבעים! מתוך אותם תשעה אחוזים – שמונה וחצי אחוזים – הם גברים! כלומר, חצי אחוז בלבד הן נשים. כלומר, שעיוורון צבעים הוא תופעה זכרית – ואינה נחלת הנשים וממילא, לנשים יש ראיה חדה וטובה של צבעים!

ושוב, זה ממצא סטטיסטי פשוט שאומר לנו שיחסית אין לגברים ענין מיוחד בצבעים – הענין שלהם מופשט – שחור לבן! אבל נשים בעצם – קשורות לצבעים. כדי לתאר זאת במספרים שלמים ניקח ח"י = 18 בני אדם בעלי עיורון צבעים – ואזי טו"ב = 17 מהם יהיו גברים ורק אחד מהם תהיה אשה!

הכי חם

נחזור, השאלה כאן היא: מהו הצבע הכי חם? צריך להקדים ולומר, שאפשר למדוד את חום הצבעים. הצבע הכי חם הוא כתום אדום! הצבע הכי קר הוא כחול ירוק! וממילא, שני אלו צריכים להיות כנגד החודש הכי חם והחודש הכי קר. כתוב שהחודש הכי חם הוא חודש אב ואילו החודש הכי קר – זה חודש שבט! ושוב, בתקופת תמוז גופא, שכנגד הקיץ – החודש החם ביותר הוא חודש אב, מנחם אב – לכן בית המקדש נשרף באש, בחום של הסיטרא אחרא, באותו חודש! על זה כתוב שבית המקדש השלישי ירד באש מן השמים!

אדום כתום

המאמר של חז"ל הוא: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל, עלה אריה זה נבוכדנאצר דכתיב 'עלה אריה מסבכו', במזל אריה עד גלות ירושלים בחדש החמישי, והחריב אריאל (בית במקדש) 'הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד', על מנת שיבא אריה (של הקדושה, הקב"ה עליו נאמר "אריה שאג מי לא יירא") במזל אריה ויבנה אריאל". המזל של חודש אב הוא מזל "אריה" שמצד הגבורה, אש – ובו נחרב המקדש – עלה באש, נשרף! וכאמור, משום כך נציב את הצבע החם ביותר, "אדום כתום", כנגד חודש אב – הוא החודש החמישי!

כאמור, די לנו התאמה אחת, אדום כתום – חודש אב – כדי לכוון את כל שאר הצבעים והחדשים זה כנגד זה וכן, עלינו לדעת גם את כיוון הסיבוב! ושוב, אם אב הוא הכי חם ושבט הוא הכי קר – כחול ירוק והשאלה היא איך אנו הולכים מאב לשבט: עם כיוון השעון או נגד כיוון השעון? כאמור, כחול ירוק – הוא צבע משני משני שיוצא מביניהם וממילא, הירוק צריך להיות אחרי שבט ואילו הכחול צריך להיות לפני שבט – וזה כבר מגדיר לנו את הכיוון! ואם כן, יוצא שחודש אדר – הוא כנגד צבע ירוק, כלשון חז"ל "אסתר ירקרקת היתה" ואילו צבע כחול הוא כנגד טבת!

נסתרים

כידוע, מעגל י"ב חודשי השנה מתחלק לארבע תקופות – כאשר כל תקופה היא בת שלושה חודשים. חלוקה זו מקבילה לסדר הדגלים במדבר, לשבטים, לי"ב חושים ועוד – ככתוב בספר יצירה (ראה ציור בעמוד הבא)! התקופה שכנגד הסתיו – היא תקופת תשרי: תשרי, חשון, כסלו. ואם כן, מה שמתחיל בראש השנה – נגמר בחנוכה – וזאת התקופה של הצבעים הנסתרים שהם: תכלת, ארגמן, תולעת שני, לפי סדר הפוך. יוצא באמת שתולעת שני, שהוא ארגמן אדום הוא כנגד חודש תשרי!

תקופת תשרי

והנה, חודש תשרי הוא באמת חודש הדין, ימים נוראים, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! וממילא, יוצא שצבע ארגמן בעצמו, צבע המלכות – הוא כנגד חודש חשון. לעומת זאת, התכלת שהוא כחול ארגמן – הוא כנגד חודש כסלו!

תקופת טבת

עכשיו אנחנו כבר בחודש טבת כלומר, נכנסנו כבר לצבע כחול, שפותח את תקופת החורף. אח"כ, הצבע הכי קר, כחול ירוק – הוא כנגד חודש שבט. אח"כ, ראשית הצמיחה, הצבע הירוק – שכנגד חודש אדר.

	זבולון – יששכר – יהודה מזרח אביב סיון – אייר – ניסן הילוך – הרהור – דיבור
	שבט לוי □ מחנה שכינה אדר ב'
	מישוש  –  ריח  –  שינה תשרי – חשון – כסלו סתו מערב אפרים – מנשה – בנימין

תקופת ניסן

חודש ניסן, יציאת מצרים, הוא כנגד הצבע הממוצע בין ירוק לבין צהוב. אח"כ, הצבע הצהוב – כנגד חודש אייר (לשון אור ובהירות – צהוב הוא הצבע הכי בהיר כנ"ל). אח"כ, צהוב כתום – כנגד חודש סיון, מתן תורה.

תקופת תמוז

הקיץ, חודשי תמוז, אב, אלול, החודשים החמים – נקראים "תקופת תמוז". צבע כתום – כנגד חודש תמוז. צבע כתום אדום – כנגד חודש אב. צבע אדום – כנגד חודש אלול!

נחזור, שלושת הצבעים הקרים – כחול, כחול ירוק, ירוק – כנגד חודשי החורף – תקופת טבת: טבת, שבט, אדר! שלושת הצבעים החמים – כתום, כתום אדום, אדום – כנגד חודשי הקיץ – תקופת תמוז: תמוז, אב, אלול! האביב והסתיו הם כנגד שני הממוצעים: הממוצע בספקטרום אלו הצהובים, ירוק צהוב, צהוב, צהוב כתום – תקופת ניסן, האביב: ניסן, אייר, סיון. הממוצע שאינו בספקטרום הם הצבעים הנסתרים, הארגמנים, אדום ארגמן, ארגמן, תכלת – תקופת תשרי – הסתיו: תשרי, חשון, כסלו! ושוב, האביב הוא הממוצע שבספקטרום – ואילו הסתיו הוא הממוצע שמסתתר כביכול אחרי הספקטרום! ואם כן, מי שיתבונן בזה יראה שזה יוצא "כפתור ופרח" מכל הבחינות!

אדום

יוצא לנו שהאדום כאן, השייך לחודש אלול – הוא המעורר את האהבה של "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי". אלול זה חודש של אהבת דודים, חודש אדום – ועל זה כותב הרמ"ק שאדום הוא צבע מעורר אהבה!

אדום ארגמן

אמרנו שצבע זה נקרא גם תולעת שני. בשביל שהוי' ידון אותנו לכף זכות בימים הנוראים – צריך כל אחד להיות בבחינת תולעת – כדברי דוד המלך (האדמוני): "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ". כלומר, הוי' ילבין את ה"תולעת שני": "יֹאמַר הוי' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ"

אח"כ, המלכות זה בחשון, שעליו כתוב שהוא חודש המשיח – צבע ארגמן. אח"כ, תכלת שייך לכסלו – בנימין, שהוא הממוצע בין יסוד למלכות!

בנימין הוא יסוד הנוקבא שמקבל מיוסף – יסוד הדכורא! שם התכלת והקשת שיורה חיצים מהיסוד למלכות! כאמור,יש כאן המון דברים יפיפיים שיוצאים ממעגל הצבעים הזה ומתאימים לחודשי השנה והשבטים – שכאמור, הוא פשט שיוצא מציר הבהירות לפי שיטת האור של המדע.

חביבין

אמרנו, שפשט מבנה ד' אותיות שם הוי' של הצבעים זה: כחול, ירוק, צהוב, אדום! זה יוצא בערך, ע"פ הקבלת הצבעים לחודשים: חנוכה, פורים, פסח שבועות, ימים נוראים! כלומר, זה יוצא שכנגד אותיות י"ה, הנסתרות – הם חנוכה ופורים – החגים דרבנן ואילו אותיות ו"ה, הנגלות – הם כנגד החגים מדאוריתא! כל זאת בסוד: "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה".

י   - כחול – חג חנוכה שבחודש כסלו – יוצא בין התכלת לבין הכחול – אלה הכחולים – יוצא מהתכלת אל הכחול! מחבר את התכלת והכחול! אות י, חכמה – זה שמן, השמן של חנוכה!

ה  - ירוק – פורים זה הירוק! פורים זה יין – בינה. חנוכה ופורים הם חכמה ובינה בכל ספרי הסוד.

ו  - צהוב – הצהובים הם: ניסן, אייר, סיון. רק לחודשים אלה, הראשון והשני והשלישי – נסמכת יציאת מצרים בתורה. אלה החדשים של פסח ועצרת, הסיום, של פסח – עם כל תיקון המידות של ספירת העומר באמצע! כל זה כנגד אות ו דהוי' – ו' מידות, תיקון המידות! ואכן, הצבע הצהוב הוא כנגד חודש אייר – שבו עיקר תיקון המידות שבספירת העומר.

ה  - אדום – ימים נוראים, המתחילים מחודש אלול ומסתיימים בחודש תשרי. אלול ותשרי הם האדומים, מידת הדין.

וכאמור, הכל יוצא כאן ממש "כפתור ופרח" – ממש מכוון!

בנין המלכות

למה ימים נוראים כאן זה אדום? אדום זה מלכות שבסוף, לפי מבנה שם הוי' שאנו עורכים כאן. אח"כ, נעוץ סופן בתחילתן. לכן, הצבעים של תשרי, חשון וכסלו – הם מאחורי הקשת, מאחורי הספקטרום! ימים נוראים זה בנין המלכות – כל המושג של אלול ותשרי – זה לבנות את המלכות. באיזה צבע בונים את המלכות? בצבע אדום!

ושוב, עם קצת התבוננות – רואים כיצד מעגל הצבעים הזה מכוון יפה כנגד מעגל השנה: הכחול זה חנוכה; הירוק זה פורים – עוברים מכחול לירוק; אח"כ סומכים גאולה לגאולה – סומכים את גאולת פורים לגאולת יציאת מצרים – מעבר מירוק לצהוב. עיקר התקופה בין פסח לשבועות זה תיקון המידות; אח"כ עוברים מצהוב לאדום – לשבירה של ג' השבועות וחודש אב, ימי בין המצרים; וכאמור, אח"כ באים ימים נוראים שזה בנין המלכות – האדום שבסוף!

לפי זה, חנוכה – זה בעיקר הפצת מעיינות החכמה, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה". פורים זה – להתבסם "עד לא ידע" ובכך לגלות את כל הצבעים (רצינו להקדיש שיעור שלם על הגוונים של פורים – ולא הספיק הזמן. ואכן אנחנו עדיין חייבים "פרה אדומה" ופורים ועוד הרבה דברים)!

פורים, כנגד אות ה עילאה, בינה – זה אמא – ואח"כ בפסח זה הבן, הבנים, בפסח נולד עם ישראל – הבן נולד: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר הוי' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" – כנגד אות ו דהוי'!

מי מוליד את פסח?

אומר רבי נחמן: פורים! כלומר, פורים, לשון פריה ורביה, זה האמא של פסח. ושוב, פורים אינו נזכר בתורה, הוא נסתר – אבל הוא מוליד את הבן, לידת עם ישראל ביציאת מצרים של פסח!

בהמשך לחג הפסח יש תיקון המידות בספירת העומר – והבן הולך וגדל! כל ספירת העומר – זה תהליך הגדילה של הבן, תיקון הבן – עד שמגיע לבגרות ומקבל את התורה בעצרת, חג שבועות, זמן מתן תורתנו!

חודש אלול

מזל בתולה – זאת הבת, תחילת הימים הנוראים! כלומר, כאן מתחיל תיקון הבת. כללות הימים הנוראים הם תיקון הבת, תיקון המלכות – אות ה תתאה דשם הוי'. איך מלבישים את הבת? בורוד ואדום כמו שהוסבר!

ואם כן, כך ניתן להבין את כל מעגל חדשי השנה והמועדים – לפי מעגל י"ב הצבעים בו אנו מסיימים את סמינר אור וצבע!

נאחל לכולנו, שמחג חנוכה זה – יתפשט האור והצבע עד בלי די – מוסיף והולך עד אין סוף ממש ואזי, כל הצבעים יתגלו – עד פורים ודאי – ונסמך גאולה לגאולת עם ישראל, הכלל והפרט – גאולה שאין אחריה גלות!!

[3]