פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה (ח"י) פרק ד

כו שבט תשמ"ג – שיעור נשים

שלבי ההכנה הפנימית לקיום מצוה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    סוד שמן הזית

שמן-זית וזית – שני הפכים

בפעם הקודמת התחלנו ללמוד יותר על ענין "נר מצוה"[ב]. הוא הסביר ש"נר מצוה" קשור יותר להטבת הנרות (הטבה פירושה שימת השמן) וששרש כל המצוות הוא ה"שמן הטוב"[ג]. כעת (ארבע שורות מהסוף במלה האחרונה) הוא ממשיך להסביר את ענין השמן – מקור המצוות – וסוגו:

והנה המשכת השמן הנ"ל בשביל הדלקת הנרות הוא שמן זית דווקא והוא יוצא מן הזית על ידי כתישה וזהו מה שאומר שמן זית זך כתית כו'. ["כתית" היינו כתוש. צריך להבין, אם כן, מה ענין הזית ומה ענין הכתישה בעבודת ה', שהרי השמן הוא דוקא שמן זית ודוקא שיצא על ידי כתישה] והענין הוא כי הנה ידוע שהזית משכח תלמודו של ע' שנה [זהו מאמר חז"ל. זית לחודו משכח תלמוד שאדם למד, חזר והבין לעומקו אפילו, במשך שבעים שנה. בכח הזית לשכח ולבטל את כל התלמוד שאדם למד במשך שבעים שנה.] ועוד אמרו ([במסכת] הוריות די"ג ע"ב) שכשם שהזית משכח כן השמן מחזיר תלמודו של ע' שנה [אם אדם שכח על ידי הזית תלמוד של שבעים שנה, שמן הזית מסוגל – בדיוק להיפך מהזית – להחזיר את התלמוד של שבעים שנה] ואם כן [יוצא לנו משתי התכונות ההפכיות של הזית והשמן ש]השמן והזית שני הפכים המה ואף על פי כן השמן יוצא מן הזית כו'.

זיתים – נצוצות עולם התהו שנפלו בשבירת הכלים

כיצד יתכנו הדברים? לשמן ולזית יש תכונות הפוכות לגמרי ובכל זאת השמן נמצא בתוך הזית ויוצא ממנו. הוא מתחיל להסביר:

הענין הוא שבחינת זתים הם ניצוצות דעולם התוהו שנפלו בשבירת הכלים ולא נתבררו עדיין מתוך השבירה ולכן המה משכחים כי הן מקור השכחה וכמו (בראשית מ'[ד]) ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו כו' כי יוסף היה סבור שנתברר מתוך הבחינה הנ"ל [של השבירה] ולכן אמר לו כי אם זכרתני כו' [הוא בטח בו שהוא יזכור אותו] אבל באמת עדיין לא נתברר [מהשבירה שלו] ולכן נשכח הענין ממנו [לגמרי, רק שעל פי סיבה מאת ה' הוא נזכר בו בסוף – על ידי חלום פרעה]

מה הוא מסביר כאן? הוא אומר שזיתים הם ניצוצות שנפלו בסוד שבירת הכלים. דברנו כמה פעמים על כך שישנו עולם לפני עולם התקון שנקרא 'עולם התהו' שנשבר. על פי קבלה[ה], עולם התהו יצא ממדרגה קודמת בסדר השתלשלות העולמות שנקראת 'אדם קדמון' – המציאות הראשונה שהתהותה לאחר הצמצום הראשון. מדרגת אדם קדמון מתוארת (ברוחניות) כמי שנמצאת אפילו לפני עולם האצילות. המציאות הזאת מתוארת בקבלה עם כל אברי הפרצוף כביכול, שכביכול ישנו אור שיוצא מהעיניים של אדם קדמון ומתהוה ממנו עולם התהו שעתיד להשבר.

לאחר מכן, התקון נעשה על ידי הארה נוספת שיוצאת מהמצח של אדם קדמון. ההארה הזאת היא בחינת בטול שנקראת בקבלה[ו] 'שם מה החדש' שמתחיל לתקן את השבירה של עולם התהו. שוב, התקון נעשה על ידי תכונת הבטול, או החדרת הבטול, באורות והכלים של עולם התהו. בעולם התהו כל אור או ספירה שנאצלה הרגישה את עצמה מאד-מאד שליחה, כביכול, לקיום יעוד הבריאה ותקון המציאות. הענין מתבטא בקבלה[ז] בפתגם שכל ספירה וספירה אמרה "אנא אמלוך", אני רוצה למלוך לבד. כיון שכל ספירה אמרה 'אנא אמלוך' ולא היתה התכללות בין הספירות, לא היתה אהבה, חבה והתקשרות בין הספירות (כמו שלמדנו פעם באריכות), עולם התהו נשבר. עולם התהו נמשך מאור העיניים של המציאות הקודמת שנקראת בקבלה 'אדם קדמון'. כאמור, התקון נעשה על ידי התבטלות פנימית, ההתבטלות הפנימית הינה הארה נוספת שיוצאת מהמצח של אדם קדמון[ח]. זהו המשל בקבלה לכל ענין עולם התהו, הכל משל ומליצה.

אור העיניים שגרם לשבירת עולם התהו

עכשיו הוא אומר שהזיתים בגשמיות מרמזים לניצוצות של אור העיניים. למה אני מדגיש שהכל קשור לאור העיניים של א"ק? משום שאנחנו לומדים כאן על זיתים ושמן זית, שמן זית הוא "שמן למאור"[ט], מאור קשור לראיה, לעיניים – "וירא אלהים את האור כי טוב"[י]. אחד הביטויים בחז"ל[יא] לסגי-נהור, אחד שלא רואה, עיור, הוא "מאור עינים", כמו שסגי-נהור מורה על ההיפך בדיוק מהמשמעות הפשוטה – כך ישנו הביטוי "מאור עיניים" שגם כן מורה על ההיפך. כאילו שאור העיניים, הראיה, היתה תקיפה מדי בעולם התהו, אור העיניים היה מאד-מאד חזק וגרם לשבירה. משמעות השבירה היא כמו החשכת האור. חשך אותיות שכח (אולי פעם דברנו על זה פעם), האור הגדול פתאום נחשך, כמו אור העיניים שהפך להיות חושך המבטא גם מצב של שכחה. חשך ושכח הם אותו ענין בפנימיות, לכן מושג שבירת הכלים קשור לכח שגורם לשכחה. הזיתים בפני עצמם הם ניצוצות של עולם התהו שנפל ונשבר כביכול.

כל פעם שמדברים על שבירה צריך להדגיש מה שכתוב בקבלה ובחסידות שהשבירה לא אירעה חלילה במקרה, כל התהליך הזה מכוון, זהו חלק מתהליך בריאת העולם ותקון העולם בסוף. השבירה של עולם התהו צריכה לקרות על מנת שיתהוה העולם התחתון שלנו. אך ורק בעולם התחתון יש בחירה חפשית וכל תכלית הכונה תלויה בבחירה חפשית. הבחירה בין הטוב לרע לא יכולה להיות אם אין קודם שבירה בשביל להוות או להמציא את מציאות היפך הטוב.

כל יתרון הזית בא לידי ביטוי בשמן

לפי זה, אפשר להזכיר פה נקודה נוספת לגבי הזית והשמן. בפסוק שמונה את המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, הזית לא כתוב בפני עצמו, כתוב "ארץ זית שמן"[יב], היינו, שכל המעלה של הזית היא בשמן שיוצא ממנו. בגפן, למשל, לא כתוב "יין", למרות שעיקר השבח של הגפן הוא היין שבו, שהרי ה"יין גורם ברכה לעצמו"[יג], יש ברכה מיוחדת על יין – "בורא פרי הגפן", ואילו על גפן או על ענבים בפני עצמם מברכים "בורא פרי העץ", לא "בורא פרי הגפן". מדוע? כי עיקר היחודיות של הגפן הוא ביין. אך בכל זאת לא כתוב בפסוק "יין", כתוב "גפן", הפרי. מה שאין כן, לגבי הזית לא כתוב "זית" בפני עצמו, כתוב "ארץ זית שמן" על שם השמן. זאת אומרת, עיקר התקון של הזית הוא בשמן שלו, כי הזית הוא כמו כח יותר מדי חזק שנפל. אם מוציאים את הפנימיות שלו מתוכו, את השמן שלו מתוכו – מעלים את הזית, מתקנים אותו ומגלים שוב את הייעוד שלו – "שמן למאור". תקון השבירה, תקון הזית על ידי הוצאת השמן ממנו, נעשה דוקא בדרך של כתישה – "כתית למאור", זה מה שהוא תיכף ימשיך להסביר.

הזית – תופעת שר המשקים

שוב, הוא אמר כאן שכל דבר לא-מתוקן נמצא בטבע השכחה, כל דבר טרם התקון שלו הוא בבחינת ניצוצות. הזיתים המדוברים הם דבר כללי, כמו שר המשקים שענינו מורה על מציאות של אדם או של נפש גוי שאיננה מתוקנת. הוא אומר שהתופעה העיקרית של מצב לא-מתוקן היא שכחה ובעיקר שכחה של הדברים הטובים. יתכן שישנם דברים אחרים שהוא לא שוכח, מה שהוא רוצה הוא לא שוכח, אבל את הדברים טובים – יוסף הצדיק, "אמרו צדיק כי טוב"[יד] – הוא שוכח. זאת אומרת, טבע הדבר הלא-מתוקן הוא שכחת הטוב.

אפשר לתת לכך דוגמא הכי פשוטה מאדם. לאדם קורים כל מיני דברים בחיים, דברים טובים ודברים רעים. אדם לא-מתוקן זוכר הרבה פעמים, או עלול לזכור, את הדברים הלא-טובים שיכולים להפיל אותו ליאוש חס ושלום, ואילו את הרגעים הטובים של החיים הוא שוכח ולא זוכר. התופעה הזאת היא תופעת שר המשקים ששוכח את הטוב וזוכר את הדברים הלא-טובים. זהו מצב בלתי מתוקן. בכלל, ליוסף (בסיפור הזה ואפילו אחר כך), כשכבר נעשה משנה למלך, היו ציפיות מאד-מאד גדולות, הוא חשב שהוא מסוגל בתור הצדיק (על פי קבלה יוסף קשור להארה של שם מה החדש שהזכרנו קודם שיוצא מא"ק. הסוד של יוסף על פי קבלה הוא המלך הדר[טו]) לתקן את הניצוצות האלה. לכן היה נדמה לו כאן שהוא תקן את שר המשקים ואחר כך היה נדמה לו שהוא תקן את המצריים כשהוא צוה ופקד עליהם למול, שכתוב בזהר ובקבלה[טז], שבמקום להעלות אותם, לתקן אותם, הוא רק היניק להם כח שבאמצעותו הם שעבדו אחר כך את עם ישראל בעבודת פרך. אם כן, גם בספור הזה וגם בספור אחר כך רואים שהיה נדמה ליוסף שתקן דבר שקודם היה תחת ממשלת השבירה ובאמת הוא לא תקן אותו.

שוב, עיקר התכונה-התופעה של דבר לא-מתוקן הוא שכחת הטוב. אין זה בגלל שהדבר הלא-מתוקן כולו רע, הוא רק לא-מתוקן, כמו כאן, שדוקא בתוך הזית עצמו נמצא השמן וכשהשמן יתגלה מתוכו הוא יהיה משובח, אחד מהמינים שהשתבחה ארץ ישראל, "ארץ זית שמן". אז לא שכולו רע, דבר שכולו רע הוא דמיון, לא מציאות בכלל. הרע המוחלט לא קיים בכלל, הוא רק דמיון שכתוב עליו "ואת רוח הטֻּמאה אעביר מן הארץ"[יז]. כל דבר שנראה כנלחם מול הקדושה, שנדמה שהוא רע – אין זה בגלל שהוא רע, אלא בגלל שהוא נמצא במצב שבור, מצב נפול, ואפשר לתקן אותו. אין רע בפני עצמו, רע מוחלט שאין בו ניצוץ של קדושה הוא פשוט דמיון.

[בעקבות שאלה: נוהגים לשים בזיתים שמן זית ואז הם בסדר. יכול להיות שאם הזיתים כבר כבושים יצא מהם קצת שמן, ברגע שיוצא קצת שמן מזית – הוא מתוקן, מתחיל להיות כתוש. זאת אומרת, כבישה בהלכה דינו כבישול, לכן, אם הזית מבושל – יצא ממנו כבר משהו. בכל זאת נוהגים לא לסמוך על זה ושלא לאכול זיתים כבושים מהקופסא רק על ידי תוספת שמן זית].

שמן הזית – זכירת הדברים הטובים

באמת כל העולם הזה הוא "עלמא דשקרא"[יח], עולם רע, עולם של שקר שהרע מתגבר בו כמו שכתוב בתניא[יט]. מה שמחזיק את האדם הן רק נקודות האור, נקודות הטוב. כל נקודת טוב היא כמו פנס בחושך, כמו אדם שעובר ברחוב בחושך וכל כמה עשרות מטרים מאירה לו מנורה, שכל הראיה שלו בזכות האורות האלה ובאמצע הכל חשוך. כך גם דברים טובים שקורים לאדם בחיים – מדי פעם יש איזה אור, והאור הזה שמופיע מדי פעם צריך להחזיק אותו, רק בזכותו הוא יכול ללכת ולהתקדם. אם הוא שוכח את האורות האלה הוא מתייאש ונופל. נפילה היינו יאוש חס ושלום. אם כן, הוא אומר שהזית בפני עצמו נמצא במצב שבור ונפול, אבל השמן נמצא במצב הפוך. לא שהזית רע בעצם, להיפך, הוא אוגר בתוכו כח עצום, רק שהכח לא מסוגל להתגלות לפני שכובשים את הזית.

זכרון ושכחה – פנים ואחור

אם כן, נחזור לעניננו. ליוסף היה נדמה ששר המשקים כבר התברר מבחינת השבירה והשכחה, לכן הוא אמר לו "כי אם זכרתני"[כ], ביקש ממנו שיזכור אותו, אבל באמת עדיין שר המשקים לא התברר "ולכן נשכח הענין ממנו".

בקבלה כתוב שזכרון, הוא בחינת פנים, ושכחה היא בחינת אחור (יש גם כוונות של המלים האלה על פי קבלה שלא נוכל להסביר כעת). יש כמה פעמים בתורה, בתנ"ך, שכתוב "זְכֹר אל תשכח"[כא]. יש כמה פעמים שזכירה ואי-שכחה מופיעות יחד, כמו בעמלק ועוד כמה מקומות בתורה. יוצא שגם לעניננו הזית בפני עצמו שמשכח נמצא כאילו בבחינת אחור. מה זאת אומרת אחור? שהוא לא מאיר את הפנים. דוקא בשמן ישנה תכונה של הצהלת פנים, יש פסוק "להצהיל פנים משמן"[כב], השמן מאיר את הפנים. כמו שישנו הענין בפנימיות של "חכמת אדם תאיר פניו"[כג], שחכמת האדם מאירה את הפנים – כך השמן – שמהוה תמיד משל לחכמה ואפילו פנימיות החכמה – מצהיל (מצהיל לשון מאיר) את הפנים. אם כן, זוהי סיבה נוספת לכך שהשמן הוא בחינת פנים, זכרון. גם על פי פשט זוכרים רק את הפנים של האדם, את האור אי אפשר לזכור, כי אין בו תכונות שאפשר לזכור אותן.

אם כן, מי שמתקשר לאדם בבחינת אחור באחור – האדם נשכח ממנו. שוב, אפילו אם מסתכלים ומדברים עם אדם שעות על גבי שעות – אם הקשר איננו קשר פנימי אלא קשר של אחור באחור, ברגע שהאדם הזה יצא מהחדר למשך הזמן הוא ישכח, כמו בסיפור על שר המשקים. הוא ששכח את יוסף אפילו ששהה עם יוסף בבית הסוהר הרבה זמן והכיר אותו טוב, כיון ששר המשקים לא היה מתוקן, הוא דומה לאדם שמכיר מישהו במשך שנים שלאחר מכן כל הקשר הזה נשכח ממנו, בגלל שכל הקשר הזה היה בבחינת אחור באחור. כאילו שאף פעם הוא לא הסתכל על הפנים שלו, הקשר היה עורף לעוקף, אחור לאחור.

לעומת זאת, ישנו קשר הפוך בדיוק, קשר של פנים בפנים. אם קיים קשר כזה בין אנשים – אחד לא נשכח מהשני. למשל, ידוע ומקובל לספר שהרבי שליט"א יכול לזהות אדם מתוך אלפים ורבבות בני אדם. הוא יכול לראות אותו רגע אחד וכעבור עשרים-שלשים-ארבעים שנה לזכור בדיוק מיהו ומהו. הסבה היא לא רק בגלל השכל הטוב שלו, הפקחות או השכל המפוקח שיש לו, אלא בגלל שבאותו הרגע שהוא הכיר אותו בפעם הראשונה הוא נקשר אליו בקשר של פנים בפנים. כלומר, הוא מסתכל לו בפנים לא כמו שאנחנו, אנשים לא-מתוקנים, מסתכלים בפנים, אלא כמו שצדיק מסתכל בפנים. ההסתכלות שלו בפנים היא התקשרות עם הפנים, פנים בפנים. אם יש קשר של פנים בפנים – הוא לא נשכח, כי הפנים הם סוד הזכרון. מה שאין כן, אם אין קשר של פנים בפנים, רק קשר של אחור באחור – אפילו אם ההכרות תמשך הרבה זמן היא יכולה להשכח, כמו שקרה לשר המשקים. השכחה היא אחור, והזכרון נקרא 'סוד הפנים'.

עיקר הדבר בתורה שקשור לפנים, הדבר הגשמי שמתקן את הפנים, הוא השמן. הזית בפני עצמו הוא כנגד האחור. יש ענין של "כמים הפנים לפנים"[כד], באופן בו אתה מסתכל על השני אתה מעורר את השני להסתכל עליך. יוסף סמך על "כמים הפנים לפנים", שאם הוא מביט בו בעומק ומכיר אותו בפנימיות – "כמים הפנים הפנים" – כך צריך להיות גם מצד שר המשקים. אבל שר המשקים לא היה מוכן לכך, לכן אצל הגוי הזה, שר המשקים, הענין לא פעל, הוא לא היה מוכן להתקן אפילו על ידי יוסף הצדיק.

מרירות הזית מצביעה על שייכותו ל"לעמת זה"

כעת נמשיך:

ולכן הזית הוא מר מאוד [בגלל שהזית לפני שמוציאים ממנו את השמן שייך ומסמל באופן מיוחד את שבירת עולם התהו ופיזור הניצוצות (ושוב, בניצוצות אגור כח אדיר, אבל במצב של נפילה ושבירה) – לכן, מבין כל הפירות, הזית בפני עצמו מר מאד] כמאמר [כמו שחז"ל אומרים[כה] שהכונה בפסוק "עלה זית טרף בפיה"[כו] שהיונה אמרה כשיצאה מתבת נח ומצאה את עלה הזית לומר שהיא חזרה לנח עם מאמר בפיה, בפה שלה. מה היא אמרה? "]יהיו מזונותי מרורין כזית [בידי שמים [בידי הקדוש ברוך הוא] ולא מתוקים בידי אדם". מה אנחנו לומדים מכאן? שהזית בפני עצמו הוא דבר מר] (עירובין די"ח ע"ב) כי המרירות הוא בלעומת זה.

כל דבר שטעמו מר – סימן שהוא שייך ללא-טוב, ל"לעֻמת זה"[כז], לקליפה. ממילא, אם הזית בפני עצמו מר – סימן שהוא שייך ל"לעמת זה". כתוב בספר ישעיהו[כח] שאדם חולה טועם את המר למתוק. כשאדם חולה הטעם שלו מתהפך, משתבש ומסתלף – המתוק נעשה מר והמר נעשה מתוק, הוא טועם "מר למתוק ומתוק למר". אם כן, באמת ה"לעמת זה" מצד עצמו מר. מי שמתמכר לדברים לא-טובים הוא בבחינת חולה ויכול להיות שהמר יהיה נדמה לו מתוק. טעימת המר למתוק והמתוק באמת – הדברים הטובים – למר, הוא מצב של חולי. כמו בגשמיות כך ברוחניות – מי שיש לו טעם מתוקן טועם את כל מה ששייך ללא-טוב, כל העבירות של התורה, מרות. כל עבירה – אפילו שלכאורה בגשמיות היא דבר ערב לחך – לאדם בעל טעם מתוקן היא דבר מר, ואילו כל הדברים הטובים מתוקים לו. מי שלא טועם כך, מי שהחוש שלו מסולף, חולה פשוט, טועם את המר למתוק ואת המתוק למר. ה"לעמת זה" בפני עצמו מר. כיון שהזית מר בטבעו – סימן שבפני עצמו הוא עדיין שייך ל"לעמת זה".

ב.      שלבי ההכנה הפנימית לקיום מצוה

שמן זית היינו חכמה וזכרון

אך השמן הוא לאחר הבירור כאשר נתברר ונתהפך מחושך לאור וממרירו למיתקא [זוהי 'אתהפכא' בחסידות. זאת אומרת, השמן, יותר מכל דבר אחר, מסמל את בחינת הצדיק שהופך את החושך לאור (כאמור, חשך אותיות שכח, ואור היינו זכרון) ואת המר למתוק.] והוא בחינת ניצוצי אור האלקי שיצאו ונתבררו כו' [הרי הזית עצמו כולל בתוכו ניצוצות של עולם התהו, אם כן, כל טיפת שמן הינה נצוץ פרטי שהתברר ונתקן. ובמיוחד שחז"ל אומרים[כט] שרק השמן הכי מובחר – הטיפה הראשונה מכל זית – היה כשר למנורה, אם כן, זהו עיקר הנצוץ שהתברר והתקן מתוך הזית] זהו בחי' השמן כו' [זהו השמן שיוצא מהזית.]

מסביר רבי הלל:

(ועניין השמן הוא בחינת החכמה [כמו שאמרנו קודם, שמן תמיד מסמל את החכמה בקבלה וחסידות, ועוד יותר הוא מסמל את פנימיות החכמה.] שהוא מוח הזכרון [הוא מקור הזכרון, לכן הוא "זכור", פנים.] כידוע דפרשת קדש הוא בחכמה ולכן כתיב שם ולזכרון בין עיניך[ל]

כאן הוא מרמז לכך שיש ארבע פרשיות בתפלין: פרשת "קדש"[לא], פרשת "והיה כי יביאך"[לב], פרשת "שמע"[לג] ופרשת "והיה אם שמע"[לד]. על פי קבלה, ארבע הפרשיות הללו מסודרות כנגד י-הוה. מה מיוחד בארבע הפרשיות האלה? בארבע הפרשיות האלה מופיעות ארבע הפעמים שנזכרת מצות תפלין בתורה. הפעם הראשונה שכתובה מצות תפלין היא בפרשת "בא" בסוף הקטע שמתחיל במלים "קדש לי כל בכור"; הפעם השניה כתובה בפרשת "והיה כי יביאך" בספר דברים; ואחר כך, יותר מאוחר בספר דברים, כתובות פרשיות "שמע" ו"והיה אם שמע תשמעו". ארבע הפרשיות הללו שכתוב בהן מצות תפלין מסודרות כנגד י-הוה והן הפרשיות שכותבים ומכניסים בתוך התפלין. הפרשה הראשונה, "קדש", כנגד החכמה, כנגד ה-י של שם הוי', י היינו חכמה; "והיה כי יביאך" היינו הבינה; "שמע ישראל" היינו החסדים של הדעת או ה-ו של שם הוי'; ו"והיה אם שמע" כנגד הגבורות של הדעת או ה-ה האחרונה של הוי'. הפרשה הראשונה היא "קדש".

ישנו הבדל אחד בין המונח שבו התורה משתמשת בפרשה הראשונה למונח שבו התורה משתמשת בשאר הפרשיות. רק בפרשה הראשונה כתוב "לזכרון בין עיניך" ואילו בכל שאר הפרשיות כתוב "לטטפת בין עיניך". רק בפרשת "קדש" נקראות התפלין-של-ראש "זכרון בין עיניך". עצם המלה "קדש" מסמלת על חכמה בקבלה, דבר שקדוש ומובדל מהמציאות התחתונה שלנו, דבר קדוש ומובדל מהיש הנברא. בפרשת "קדש" שכנגד החכמה במקום "לטטפת" כתוב "לזכרון". מכאן לומדים שארבע הפרשיות שמוכנסות בארבע הבתים שבתפלין של ראש הן כנגד המוחין. כל המבנה של י-הוה כאן הוא כנגד המוחין – מח החכמה, מח הבינה, מח החסדים של הדעת ומח הגבורות של הדעת; וענין הזכרון כתוב דוקא במח החכמה, זה מה שהוא כותב כאן. דוקא בפרשת "קדש", החכמה, שמן, כתוב ענין הזכרון.

ולכן הוא מחזיר תלמודו של ע' שנה כו' [שזהו מקור הזכרון. זאת אומרת, השמן, פנימיות החכמה, מהוה את  מקור הזכרון ובכחו להחזיר את התלמוד של שבעים שנה – אפילו מה שנשכח על ידי הזית עצמו שמשכח תלמוד של שבעים שנה] וד"ל)

מהות מצוה מוגמרת – שמן המבורר מן הזית

עכשיו הוא חוזר לדבר שהוא התחיל להסביר בפעם הקודמת, מה שכל מצוות התורה נקראו בשם 'שמן':

ולכן המצות נקראות בשם שמן כי הם בירורי נוגה

כל המצוות הנן מצוות מעשיות. היהודי מתעסק עם העולם הזה, על ידי ההתעסקות עמו על מנת לקיים את רצונו יתברך כמו שמצווה בתורה – הוא מתקן את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. עכשיו אנחנו אומרים שהמשל העיקרי לתקון הזה הוא השמן שיוצא מהזית. המשל הגשמי להוצאת ניצוץ מדבר גשמי הוא משל הוצאת טיפת השמן מהזית. לכן זהו המשל הכי כללי למצוות כולן – כל ענין המצוות הוא לברר את ניצוצות שבירת הכלים, לכן כל המצוות הן מעשיות ובכל פעם שיהודי מקיים מצוה הוא כאילו מוציא את טיפת השמן מהזית. לכן זהו המשל הכי כללי עבור כל מצוות התורה.

כאשר כבר נתבררו ונכללו בקדושה האלקית כו'.

מציאות המצוה היא כבר לאחר התקון. ברגע שישנה מצוה, חפצא של קדושה, כמו תפלין, ציצית, לולב, אתרוג, או כל דבר שיש עליו שם מצוה – הניצוץ שבחפץ כבר התברר. לפני כן החפץ היה תחת ממשלת קליפת נגה, אך כשהחפץ נעשה חפץ של מצוה על ידי המצוה, הוא נעשה כבר בחינת שמן. זאת אומרת, אתרוג של מצוה הוא בחינת שמן, אך לפני שהוא נלקח לשם מצוה הוא בחינת זית. ברגע שאתרוג נלקח לשם מצוה – הוא נעשה כמו שמן שיצא מהזית. כל העולם הזה הוא קליפת נגה, כל הדברים המותרים שאינם אסורים על פי תורה הם קליפת נגה[לה]. רק דברים אסורים נקראים שלש קליפות הטמאות לגמרי[לו]. תשעים ותשע אחוז מהמציאות כולה הנם דברים מותרים אך לא מתוקנים. אף על פי שמציאות העולם נקראת 'קליפת נגה', ברגע שלוקחים דבר אחד מתוך העולם ומשתמשים בו לשם מצוה – הפעולה שנפעלת היא פעולת הוצאת השמן מהזית. המצוה היא כמו השמן. בתוך הקליפה ישנו ניצוץ, אבל הניצוץ עדיין נמצא בבית האסורים, צריך להתיר אותו, לשחרר אותו. שחרור הניצוץ על ידי השמוש בו לשם מצוה נמשל להוצאת טיפת השמן. כשיהודי לוקח את החפץ ומשתמש בו לשם מצוה הוא מוציא את השמן מהזית.

[בעקבות שאלה:] ישנו כלי מתוקן, אם הכלי מתוקן הוא מגלה ומשמש את מה שבתוכו, הוא לא אוסר את מה שבתוכו. כאן מדובר על קליפה שעוצרת, מחשיכה ומשכחת. זה כבר כח רע – יש בו משהו בפנים ובמקום לזכור אותו הוא משכח אותו. כמו ליהודי שיש דברים טובים שהוא מפחד לחשוב עליהם שמא הם יחזירו אותו בתשובה. אפילו שהם נמצאים בתוכו הוא בכוונה משכח אותם, זה איזשהו כח שמשכח את הטוב, זו קליפה.

בטוש הזית להוצאת השמן ממנו וענינו בעבודת ה'

עד כה הוא הסביר את מציאות הבירור, שקודם השמן היה אגור בזית וכעת הוא התברר ונעשה שמן, אבל הוא טרם הסביר את התהליך, איך הבירור נעשה, איכות הבירור, איך התהליך קורה:

אך איכות הבירור הוא על ידי כתישה [אם רוצים לברר טיפת שמן מתוך הזית, התהליך, האיכות של אופן הבירור, נעשה דוקא על ידי כתישה.] והיינו שהוא מבטש ומכניע את עצמו בתכלית [מהי כתישה בעבודת ה', ברוחניות? כתישה היינו בטול היש, הכנעה, הכנעת עצמו בתכלית.] כמאמר רז"ל (ר"ה די"ז ע"ב) לשארית נחלתו למי שמשים את עצמו כשיריים [למדנו כך גם במאמר הקודם שלמדנו[לז] – השפלות וההכנעה של הקדושה היינו כתישת הזית להוצאת השמן הכנוס בו. ישנו פסוק נוסף במיכה:] וזהו (מיכה ה'[לח]) והיה שארית יעקב כו' [בפסוק זה מדובר על יעקב, היהודי, שעושה עצמו שיריים, שמכניע, מבטל ומבתש את עצמו]

קשר עץ הזית לחֹדֶש שבט

הענין הזה הוא גם אחד הרמזים של חֹדֶש שבט, אפילו שהמאמר הזה הוא מאמר על חנוכה (אולי הסברנו זאת כשהתחלנו ללמוד את המאמר). חנוכה כולל בתוכו את חדש כסלו ומגיע עד חדש טבת. בחדש טבת מתחילה כבר תקופת טבת שכוללת את כל החורף. אם כן, חנוכה הוא איזשהו אור שכולל בתוכו את כל החורף (הוא כולל בתוכו גם את כל השנה, אבל במיוחד כולל את כל החורף שנקרא 'תקופת טבת'). בחורף ישנו החדש בו אנו עדיין נמצאים – חדש שבט. בראש חדש שבט חל ראש השנה לאילן לפי בית שמאי[לט], והאילן שהכי שייך לחדש שבט על פי קבלה הוא עץ הזית דוקא. מדוע? כי כנגד כל חדש יש שֵבט[מ]וחדש שְבט הוא החדש של אשר על פי כתבי האריז"ל. אשר הוא השבט שהתברך בשמן, בזית – "טֹבל בשמן רגלו"[מא]. אם כן, האילן המיוחד של ראש השנה לאילן, שהוא הענין המיוחד של חדש שבט, הוא עץ הזית והשמן שלו.

שמן הזית הוא השמן של חנוכה – את הנרות מדליקים בשמן זית זך. שבט אשר הוא השבט שהתברך בשמן זית. בנחלה שלו היה יותר שמן מנחלות שאר השבטים. [היכן הנחלה שלו?] בצפון. [בדרום לבנון?] יכול להיות. הרמז הזה קשור גם למה שהוא כותב כאן – אחד מצירופי המלה שבט היא בטש, בטוש, בטוש הזית להוציא ממנו שמן. גם המלה שֵבט על פי פשט היא מלשון "שֵבט מוסר"[מב], בטוש והכנעת עצמו. בשביל תקון הזית, הוצאת שמן הזית, נחוצה עבודת הכתות, הכתישה והבטוש.

המלה בטוש עצמה היא נוטריקון לביטוי שהזכרתי קודם – בטול-היש. הישות של האדם היינו הגאוה, הגסות שלו, הגאות שלו. על אשר כתוב "טֹבל בשמן רגלו", זה הביטוי. כתוב[מג] ש"טֹבל" אותיות בטול, היינו שעיקר מה שאדם צריך לבטל הוא הרגל. מהי רגל? יש פסוק בתהלים "אל תבואני רגל גאוה"[מד]. למה רגל קשורה עם גאוה? רגל מלשון הֶרְגֵּלִים, יש לאדם רגל, הרגלים, וההרגל הוא מקור הישות או הגאוה של האדם וצריך לבטל אותו בשביל להוציא את השמן. הרגל האדם לעשות דברים מבטאת את הגאוה שלו. כתוב "ורם לבבך ושכחת"[מה], אם ישנה גאוה – ישנה שכחה, השכחה באה מגאוה. זהו אחד מסודות הפסוק "טֹבל בשמן רגלו" לאשר.

המרמור על הריחוק מה' כהכנה לקיום מצוה

שוב, הוא אומר שעיקר התיקון שנעשה להוצאת השמן הוא כתישה, כתישה היינו שפלות והכנעה של קדושה. ו"זה לעמת זה עשה אלהים" כמו שאמרנו, שבעצם כל דבר מר שייך ל"לעמת זה" ובשביל לתקן את ה"לעמת זה" צריך להשתמש בדיוק באותו כח של הקדושה. בדרך כלל מרירות איננה דבר טוב, אבל בשביל לתקן ולבטל את המר הלא-טוב ולהפוך אותו לטוב – צריך להפעיל נגדו קודם כל את כח המרירות של הקדושה – מרמור האדם על ריחוקו מה'.

זהו מה שהוא כותב כעת:

ועל ידי מרירות דקדושה שמתמרמר על ריחוקו מה' בתכלית על ידי זה מתברר ומתהפך מחשוכא לנהורא [המרירות גופא מהוה את הכח לבטש ולהוציא את השמן מהזית.] ולכן כל המצות צריכין להעשות על ידי היראה דייקא

כתוב שעיקר היסוד – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" בלשון התניא[מו] – הוא יראה. אין הכונה ליראה-עילאה של צדיק, יראה של בטול במציאות, אלא ליראה פשוטה, יראת המלכות. יראת המלכות עצמה ענינה ההכנעה וקבלת עול מלכות שמים. זאת אומרת, היראה הפשוטה, עצם המושג 'ירא שמים' שכתוב בכל מקום, פירושו כניעה. היראה הפשוטה היא התנאי לכל התורה והמצוות[מז]. על ידי היראה הטבעית שיש ליהודי הוא יכול לקבל עול מלכות שמים, הכנעה זאת עצמה היא שמוציאה את השמן מהזית. כיון שכל המצוות נקראו שמן, לכן על פי פשט צריך לקיים את כל המצוות על ידי יראה.

כתוב[מח] שהיראה הפשוטה הזאת הפכה להיות טבע שני בנפש כל יהודי מאז מעמד הר סיני. היראה הזאת לא היתה לפני קבלת התורה. על ידי מעמד הר סיני, על ידי החוויה והזעזוע שהיו בשעת מעמד הר סיני, הוחדרה והושרשה בנשמת כל יהודי (כולל אנחנו, שהרי כל הנשמות היו במעמד הר סיני – "את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום"[מט] – כולם היו שם) היראה. היראה הזאת, השפלות-בעצם, היא התנאי לקיום כל מצוות התורה, היא הכח לבטש ולכתוש את הזית המר ולהוציא ממנו את השמן המתוקן.

השפלות וההכנעה כהכנה למתן-תורה

כתוב[נ] שלפני מעמד הר סיני תכונת היראה גופא (יראה קשורה לגבורה) התבטאה כפשוטה בבחינת עזות. יש מאמר חז"ל ש"ישראל עזין שבאומות"[נא], יש בטבע העם היהודי עזות, עזות של קדושה, יותר מכל עם אחר. בלי העזות הזאת, החוצפה והעזות של הקדושה לעמוד נגד כל העולם כולו, לא היינו מתקיימים אפילו יום אחד. כמו שכתוב על אברהם, אבינו הראשון, "אחד היה אברהם"[נב], ו"כל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני"[נג], שלכן הוא נקרא "אברם העברי"[נד]. כלומר, היתה לו העזות להיות בודד ולעמוד נגד כולם ולא להתפעל מכך, 'און התפעלות' כמו שאומרים בחסידות, בלי שיעשה שום רושם גדול, כי העולם כולו הוא שום דבר, הבל וריק. הכח הזה נקרא "ישראל עזין שבאומות" וזהו באמת כח שירוש לנו מאבותינו, מיצחק אבינו – עמוד הגבורה.

בשיחה ארוכה ויפה מהרבי שליט"א[נה], מסביר הרבי איך על ידי מעמד הר סיני נוספה לעזות הזאת גם הכנעה ושפלות טבעית. לכאורה עזות והכנעה הן שתי תכונות הפוכות, אך בכל זאת שתיהן באות מאותו שרש – צד הגבורה. למרות שאנו עזים בטבע, מהחויה של הר סיני מושרשת בנו היראה כלפי שמיא דוקא, יראה מה' ולא ממישהו אחר. בדרך כלל בן לא ירא מאביו, בן אוהב את אביו. עד מעמד הר סיני היינו רק בבחינת בנים, אחד הדברים שפעל מעמד הר סיני הוא התכללות בחינת בן בבחינת עבד. ישנו הביטוי בחסידות "בן שנעשה עבד"[נו], אם בן שהוא גם עבד יותר שלם מבן בפני עצמו. הירושה לנו מאבותינו היא שאנחנו בחינת בנים לה', על ידי מעמד הר סיני באנו למדרגת "בן שנעשה עבד".

העזות הזאת היא בחינת ההכנעה והשפלות, היראה הפשוטה שמהוה את התנאי לקיום המצוות. מהן מצוות? המצוות אינן אמצעי גרידא להתקשר אל שרש הקדושה למעלה כמו בן שקשור לאביו, המצוות הן הכח לעשות עבודה ותקון למטה, לתקן את הנפילה, לתקן את השבירה, שבירת הכלים. בשביל לתקן את השבירה צריך להוציא את השמן מהזית. בשביל לעשות את התקון מתבקשת עבודת הכתישה – שפלות והכנעה. דוקא בשביל המצוות שהתחדשו במעמד הר סיני – נחוצה היראה, כי בלי היראה וההכנעה אי אפשר להוציא את השמן מהזית.

שלשה סוגי יחסים ביננו לקב"ה כנגד שלש תקופות

בדרך כלל אבא לא רוצה שבנו יהיה העבד שלו, אבא לא מטיל על בנו עבודה קשה. להיפך, אבא רוצה שהבן ימצא את דרכו בחיים ו'יעשה חיים', מה שהוא רוצה. כשאבא מצוה את בנו הרבה מצוות ומשעבד אותו כל חייו תחת העול שלו – אין זה טבע היחס של אב לבן, אלא של אדון לעבד. אם כן, היות הקב"ה גם אבא וגם מלך – מה שמחייב שהבן יהיה גם בן וגם עבד – הוא מצב מיוחד. ישנו יחס נוסף בין עם ישראל לקב"ה – יחס החתן והכלה. זאת אומרת שישנם שלשה יחסים בן יהודי לקב"ה: יחס של אב ובן; יחס של אדון ועבד או מלך ועם, כמו "אין מלך בלא עם"[נז]; ויחס של חתן וכלה, איש ואשה. התייחסות הקב"ה לעם ישראל ביחס של חתן וכלה היא התייחסות שהתחדשה אחרי מתן תורה עם בנית בית המקדש, המשכן.

יוצא שיש שלשה זמנים: קודם כל היה יחס של בן ואב, היחס הזה בא מהאבות, מה שאנחנו בני אברהם יצחק ויעקב; אחר כך, במתן תורה, בזמן נתינת המצוות לנו, הוצרך לבא גם היחס של עבד ואדון, עם ומלך; ולאחר מכן עם בנית המשכן ובית המקדש – השלימות שאנו מצפים לה – נמשל היחס של הקב"ה ועם ישראל במגילת שיר השירים ליחס של חתן וכלה. על פי המפרשים[נח], כל שיר השירים קשור לבנין בית המקדש והמשכן, עשיית דירה לה' בתחתונים. זהו היחס הכי מושלם שמגיע לאחר מתן תורה.

היחוד המושלם – יחס החתן והכלה

אחרי מתן תורה הגיעה עבודת מלאכת המשכן. הדבר הכי גבוה במשכן, השיא שלו, הוא שני הכרובים שעמדו על גבי ארון הקדש בקדש הקדשים שהראו את היחוד הנפלא של עם ישראל והקב"ה כחתן וכלה. בעבודה הפנימית, היחוד הנפלא של עם ישראל והקב"ה הוא עיקר הסיבה לכך שאנחנו מחכים, מצפים ומתפללים בכל יום לבנין בית המקדש.

במיוחד אצל יהודים 'חדשים', שחוזרים בתשובה, לא כל כך מבינים למה צריך בכלל הרבה קרבנות ועבודה בבית המקדש, בשביל מה זה טוב? למה העבודה הזאת כל כך מרכזית אצלנו? הרי אפשר ללמוד תורה בלעדיה, אפשר לקיים מצוות בלעדיה! הרי בדרך כלל, לימוד התורה בשרשו הוא בחינת בן ואב, וקיום המצוות הוא בחינת עבד ואדון, עם ומלך; אם כן, לא נחוצים כל כך לבית מקדש וקרבנות. מדוע הם מרכז הצפיה, התקוה והתפלה שלנו? הענין הוא שישנו יחס נוסף אחד שכיום אין לנו בכלל. עכשיו, כשאנו נמצאים בגלות, אנו נתונים במצב שנקרא במגלת איכה "איכה ישבה בדד"[נט], כמו אשה גלמודה שבעלה עזב אותה והלך למדינת הים, זוהי הגלות[ס]. כל ענין הגאולה, ענין בנין בית המקדש, הוא יחוד עם ישראל והקב"ה ביחס הכי מושלם. את היחס הזה אין לנו היום בכלל, היחס הזה לא בא לידי ביטוי לא בתורה ולא במצוות כפשוטן, אך כמובן שבפנימיות אפשר למצוא בכל דבר את הבחינה הזאת.

[לכאורה מתן תורה עצמו הוא יחס של חתן וכלה, הרי הוא נקרא "ביום חתונתו וביום שמחת לבו"[סא]!] יש באמת הסבר בפסוק הזה שהקב"ה הוא כמו חתן שהולך לקראת כלה, אבל ההליכה הזאת איננה נישואין, אלא קידושין בלבד[סב]. באמת כתוב בחז"ל[סג] שעיקר "יום חתונתו" של מתן תורה אמור על מתן לוחות שניות שלא נתנו בחג השבועות אלא ביום הכיפורים, כך חז"ל מפרשים.

מיד לאחר מתן תורה התחילה מלאכת המשכן, זאת אומרת שמתן תורה קשור כבר עם תחלת מלאכת המשכן. ישנה כמובן התכללות של כל היחסים האמורים כמו שהרגע אמרתי, לכן יש בתורה עצמה בחינה של חתן וכלה, כמו שכתוב בתניא שלימוד תורה הוא בחינת נשיקין[סד] ומצוות הן כמו חיבוק[סה]. אם כן, ישנה התכללות של היחס הזה בכל דבר.

השפלות מביאה לבטול

שוב, הוא אומר שבשביל הוצאת השמן צריכה להיות כתישה –

שהוא גם כן בחינת שפלות בתכלית וכמו שכתוב (שמות כ'[סו]) וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ועל ידי כתישה ומרירות זאת אז נגלה השמן שהוא בחינת ביטול האמתי שזהו כלי להיות אור אין סוף שורה בנפשו

יש שפלות ויש בטול, הסברנו זאת הרבה פעמים[סז]. שפלות במלכות ובטול בחכמה. השפלות, מלכות, היא גם כן בטול, אבל לא בטול אמתי, אלא בטול היש, בטוש, שאדם מרגיש את עצמו אך מנצח את הישות שלו ונלחם נגד הגאוה שלו. בטוש היינו בטול היש, שפלות והכנעה שייכות למלכות בקבלה. אך כמו שלמדנו קודם במאמר[סח] – "אבא יסד ברתא"[סט] ו"הוי' בחכמה יסד ארץ"[ע] – יש קשר בין המלכות לחכמה שנקרא "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[עא]. ברגע שיהודי גומר את עבודת הבטוש, בטול היש, הכתישה, הוא מוציא את נקודת הבטול האמתי. השמן היינו בטול האמתי, פנימיות אבא, בטול במציאות. לא השפלת עצמו, אלא שבאמת הוא נעשה בבחינת אין. כשהוא נעשה בחינת אין, בטול אמתי, הוא נעשה השמן עצמו.

שוב, הבטול איננו הכתישה להוצאת השמן, הכתישה היינו בטול היש, הכנעת הישות שלו. על ידי הכתישה יוצא השמן, השמן הוא הבטול האמתי. כשפתאום הוא נעשה בחינת אין – זו פנימיות החכמה. בטוש, לעומת זאת, הוא עבודה של מלכות, של יראה. כתוב בתניא[עב] בשם המגיד שהבטול האמתי של החכמה הוא הכלי הבלעדי להשראת אור האין-סוף, החכמה היא הכלי היחיד להשראת אור האין-סוף ממש. מדוע? משום שהחכמה היא בחינת בטול אמתי לאור האין-סוף ולכן דוקא בה שורה ומתגלה אור האין-סוף. אם כן, ברגע שיהודי זוכה להיות בחינת שמן, הבטול האמתי, הוא נעשה גם כלי לאור האין-סוף.

הבטול מביא לרוממות המתוקנת

מה נפעל בו כשהוא נעשה כלי לאור האין-סוף?

ואז הוא מתרומם בתכלית הרוממות

כאשר ישנה השראה של אור אין סוף בנפש, נפעלת בו התרוממות אין-סופית שלכאורה בדיוק הפוכה משפלות. כל התהליך התחיל משפלות, מהכנעה, השפלות הוציאה את טיפת השמן, הבטול האמתי. ברגע שיש לו באמת בטול אמתי, טיפת שמן, הוא נעשה כלי להתרוממות, היינו שההתרוממות, האין-סוף של ה', מתלבש, שורה ונמצא בו. אז הוא זוכה לרוממות האמתית של היהודי (שצריכה להיות ובאופן מיוחד קשורה לארצנו הקדושה) שנקראת "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[עג] – הגאות של הקדושה, גאות ה', "הוי' גָאֹה גָּאָה"[עד], "הוי' מלך גאות לבש"[עה]. הרוממות הזאת מתלבשת בו והשראת האין-סוף שורה בו ממש ברגע שיוצאת טיפת השמן, הבטול האמתי, על ידי עבודת הכתישה, עבודת בטול היש וההכנעה.

ג.       "תרֹם ידך על צריך וכל אויביך יכרתו"

הרוממות המתוקנת מביאה לכריתת האויבים

ואז [אם הוא זוכה לרוממות הזאת מצד הקדושה, גלוי אור האין-סוף] כתיב (מיכה שם[עו]) תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו כו' ודי למבין.

המשך הפסוק הוא "והיה שארית יעקב". קודם כתוב הפסוק "והיה שארית יעקב", אותו הוא הביא קודם, שמדבר על שפלות, ומהשפלות הזאת עצמה באה אחר כך הרוממות של "תרֹם ידך על צריך וכל אויביך יכרתו", שנפעלת על ידי גילוי רוממות האין-סוף בנפש שזוכה לבטול האמתי – השמן, על ידי עבודת הבטוש – הכתישה של השפלות וההכנעה. אז באמת הוא מנצח את הקליפות לגמרי, כל מה שרע באמת. כמו שאמרנו קודם, בדרך כלל הרע לא כולו רע, יש בתוכו ניצוצות, אבל אחרי שמבררים את הניצוצות – במה שנשאר בסוף, אחרי כל הבירורים, לא נשאר שום רע. כמו שאמרנו קודם, הרע הוא כמו דמיון, באמת שום דבר, וצריך להשמיד ולהעביר אותו מן הארץ – "את רוח הטומאה [מה שנשאר הוא רק רוח טומאה גמורה] אעביר מן הארץ". צריך גם כח לזה, והכח שניתן לעם ישראל להגיע לכך הוא כח הבטול.

מענין שהוא רק מזכיר ולא מאריך כאן שהתכלית שלנו בתור יהודים היא דוקא לזכות ברוממות ה' שמהוה את הכח להכרית את כל האויבים שלנו, אויבי ה'. הרי זוהי תכלית כל העבודה. התכלית הזאת קיימת דוקא כאן בארץ, כך הוא מסביר במאמר אחר. דוקא בארץ ישנו ענין התגלות הרוממות בנפש. זהו אחד מההבדלים העיקריים בין עבודת היהודי בחוץ-לארץ לעבודה שלו בארץ. בחוץ לארץ העבודה כולה עבודה של בטוש ושפלות, והזכיה בשמן, נקודת הבטול, מהוה כעין גמר-עבודה של חוץ-לארץ שמביאה אותו לעלות לארץ. זאת אומרת, יציאת טיפת השמן היא כמו יהודי שיוצא מהגלות ובא לארץ. כשהוא בא לארץ הוא כבר בבחינת שמן, בטול אמתי, והבטול הזה מכשיר אותו ועושה אותו כלי לרוממות האין-סוף. רוממות האין-סוף נותנת לו כח ללכת לנצח, להכרית ולשרש את כל העבודה-זרה וכל אויבי עם ישראל שהם גם אויבי ה'. זהו מה שכתוב "תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו".

"יד רמה", היד האמצעית – כח הרוממות בנפש

נסתכל על פרט נוסף בפסוק "תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו". שוב, הפסוק הזה בא בהמשך לפסוק "והיה שארית יעקב". "שארית יעקב" היינו עבודת השפלות וההכנעה, שהתכלית שלה עצמה היא "תרם ידך על צריך וכל אויביך יכרתו". הביטוי "תרֹם ידך" מרמז גם לפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"[עז] שנאמר ביציאת מצרים. המושג רוממות קשור ליד דוקא, כמו "תרֹם ידך"; "יד רמה"; "כאשר ירים משה את ידיו וגבר ישראל" שכתוב בסוף פרשת בשלח במלחמת עמלק. כתוב בקבלה[עח] שהיד שנקראת כאן "יד רמה" איננה יד ימין ואיננה יד שמאל, אלא חיבור שלהן יחד שנקראת "היד האמצעית". בקבלה יד ימין בפני עצמה נקראת "היד הגדֹלה"[עט] ואילו יד שמאל בפני עצמה נקראת "היד החזקה"[פ], ואילו היחוד של שתיהן מגלה כעין יד שלישית-פנימית. היד השלישית נחשבת כמו הראש עצמו, שהרי, כמו ששתי הידיים יוצאות מהגוף כך הראש יוצא מהגוף, רק שהראש יוצא מהחלק העליון, אם כן, הראש עצמו נחשב כמו יד שלישית, יד אמצעית, שמתרוממת למעלה.

לכן תרגום הפסוק "יד רמה" הוא "בריש גלי". תרגום אונקלוס מתרגם את המלה "יד" בביטוי "יד רמה" ל'ראש', 'ראש גלוי'. זאת אומרת, היד השלישית הזאת מחברת את כח האהבה וכח היראה שבנפש שכנגד שתי הידיים ימין ושמאל; ולאחר מכן מתעלה דרך הקו האמצעי, רחמים, תפארת, ה"בריח התכֹן... מברִחַ מן הקצה אל הקצה", שעולה ועולה דרך הדעת שבראש עד הכתר העליון. כאשר יהודי מגיע לספירת הכתר (הכח שלמעלה מכלי הגוף, הכח של מסירות הנפש, שיהודי מוסר את נפשו ומגלה כחות על-טבעיים) מתגלה אצלו דרגת הכתר בנפש. כאשר מתגלה אצלו דרגת הכתר בנפש – יש לו באמת את כל האמצעים (כפי שכתוב בהמשך) לכרות את כל הקליפות. כתוב[פא] שכריתה מלשון כתר, כפי שכתוב בפסוק כאן "וכל אויביך יכרתו", שכריתת הקליפות תלויה באמת בהתגלות הכתר; והתגלות הכתר עצמה נקראת "יד רמה", היד השלישית.

שוב, יש שלש קוים – ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים. היד האמצעית שנקראת "יד רמה" היא כמו כח הרחמים בנפש שמחבר את האהבה והיראה – ימין ושמאל, "היד הגדולה ו"היד החזקה"; ודוקא בו ישנו כח להתרומם ולעלות דרך הראש לדרגה גבוהה יותר מהראש עצמו אפילו. אם התרגום מתרגם את היד האמצעית ל"ראש", מדוע כתוב "יד"? מוסבר בחסידות[פב] שבידיים יש כח להתרומם גבוה יותר מהראש. ישנו ראש נעלם, לא הראש שרואים, ראש שלמעלה מהכל; והיד היא כח ההושטה – להגיע יותר גבוה אפילו מהראש המודע, להגיע לכתר. הכח להגיע לכתר נקרא "יד רמה" ובעבודת ה' הוא כח מסירות הנפש, הכח הבלתי-מוגבל השייך לכתר. לגבי האדם דרגת הכתר נקראת 'אין-סוף'. כל דבר שנמצא למעלה מהגבלת האדם נקרא "אין סוף".

מה שרבי הלל אמר קודם הוא, שאם אדם מגיע לבטול אמתי – מתגלה לו פתאום האין-סוף. אין-סוף בנפש הוא כח מסירות הנפש. כשנפעלת אצלו הרוממות – ממילא יש לו גם את הכח לכרות את האויבים. אם אנחנו רואים שלא כורתים את האויבים – סימן שאין "יד רמה", שבאמת לא הגיעו למסירות נפש. אצל כל יהודי יש מסירות נפש, בזמן שמסירות הנפש מתגלה – ממילא רואים שכורתים את האויבים. ברגע שמסירות הנפש נשכחת – כמו שר המשקים שמשכיח את מסירות הנפש של היהודי, את ה"יד רמה" שלו – נשכחת ממנו גם כריתת האויבים ואפילו ההצדקה לכריתת האויבים. הראש מתבלבל ויוצא מה שיוצא. במקום להוציא את השמן חוזרים לזית, מכניסים את טיפת השמן בחזרה לתוך הזית והכל נשכח.

כאן נסיים בגלל שכעת הוא מתחיל ענין חדש.