פלח הרימון – ד"ה מאי חנוכה (ח"ט) פרק ד
פרק ד חלק א
יט שבט תשמ"ג – שיעור נשים
סוד השמן להדלקת המנורה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. משל המצוות לשֶׁמֶן
בפעם הקודמת למדנו על נר נשמה שיש בו שתי עבודות פנימיות: עבודת העריכה ועבודת ההעלאה-הדלקה. עריכת הנרות היא עבודה פנימית של הנפש לגלות את כחות הנפש לפי סדר והדרגה; אהבת ה' היא כנגד "בכל לבבך ובכל נפשך"[ב]; ואחר כך, ההעלאה, הדלקת הנרות בערב, היא כנגד "בכל מאדך"[ג] – כלות הנפש, יציאה מהגבלת הכחות לגמרי. אלו הן שתי הבחינות עריכה והעלאה. עכשיו הוא מסביר יותר מהו הנר השני בפנימיות. התחלנו עם שני נרות – נר נשמה ו"נר מצוה"[ד], בנר נשמה יש שתי בחינות – עריכת הנרות והעלאתם. ב"נר מצוה" ישנו הענין שבבוקר הכהן הגדול, אהרן, היה מטיב את הנרות, הטבת הנרות. קודם הסברנו ש"נר מצוה" היינו שמחה של מצוה ושזו מאפשרת ומכשירה את הנשמה לקבל את כלות הנפש לה' בבחינת נר נשמה. נר נשמה נפעל על ידי ה"נר מצוה". "נר מצוה" היינו המשכה מלמעלה למטה בשביל להפעיל את נר הנשמה מלמטה למעלה.
הסברנו בקיצור בפרקים הקודמים ש"נר מצוה" הוא שמחה של מצוה, השראת אלקות מלמעלה למטה, ושהוא בעצמו מעורר את הנשמה לכלות הנפש אל ה' מלמטה למעלה. זהו נר נשמה, כלה. אהרן הכהן שמדליק וגם מיטיב את הנרות הוא 'שושבינא דמטרוניתא'. "נר מצוה" הוא בסוד הקישוטים, ואחר כך, כשהוא מוליך את הכלה לחתן – זהו נר נשמה. כל זה עבודה של אהרן הכהן.
ארבע מדרגות בנר
עכשיו הוא מתחיל להסביר את ענין "נר מצוה" יותר בפנימיות. עד כאן הוא הסביר זאת במובן של שמחה של מצוה, כעת הוא מתחיל להסביר זאת באופן יותר פנימי בעבודת הנפש. שוב, "נר מצוה" נעשה בבוקר, שייך לבוקר, ונר נשמה שייך לערב.
אך ענין המשכת נר מצוה שהיה אהרן עושה זהו נקרא הטבה שהוא ענין המשכת שמן ונתינת פתילה כו' [מה שהיה מסדר ומטיב את הנרות "בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"[ה]. מסביר רבי הלל:] (כי אף על פי שמבואר למעלה שנר מצוה הוא נר בפני עצמו [הסברנו שיש שני נרות, אם כן, כל נר הוא נר שלם, נר מושלם בכל הבחינות של נר –] ואם כן יש בו כל הבחינות שמן ופתילה ושני גווני אור
כתוב בקבלה[ו] שכל נר הוא כנגד שם הוי' – "נר הוי'"[ז]. כתוב "נר הוי' נשמת אדם", מכאן לומדים שכל נר כולל בדרך כלל את כל ארבע המדרגות שכנגד י-הוה: ה-י היינו השמן וה-ה האחרונה היינו הפתילה. השמן נאחז בפתילה, ה-י נאחזת בפתילה, ב-ה האחרונה. התופעה הזאת נקראת "אבא יסד ברתא"[ח] כמו שהוא הסביר גם בתחילת המאמר. אחר כך ה-ו נקראת "נהורא אוכמתא"[ט], אש שחורה, שהיא האש הפנימית שמסביב לפתילה. ה-ה הראשונה נקראת "נהורא חיורא"ט, אש לבנה. זאת אומרת, יש אש שחורה על גבי אש לבנה, אש לבנה היא השלהבת שמלמעלה, שאינה נאחזת בפתילה אלא שורה ומקיפה מלמעלה בלבד. זוהי ה עילאה. זו גם הכונה של אשה כשהיא מדליקה כל ערב שבת נר, שיש בכל נר ארבע מדרגות: שמן (ואם הנר עשוי מחומר אחר אז החומר שממנו דולק הנר הוא השמן), פתילה ושני גווני אור (בדרך כלל) – האור הפנימי והאור המקיף. האור הפנימי שסביב לפתילה נקרא "נהורא אוכמתא", אש שחורה; והאור העליון שמקיף נקרא "נהורא חיורא", אש לבנה, אור לבן. ארבע המדרגות הללו הן כנגד י-הוה:
י שמן
ה נהורא חיורא
ו נהורא אוכמא
ה פתילה
אם כן, אם כתוב בתנ"ך שיש נר נשמה ו"נר מצוה" – כל נר הוא נר שלם הכולל את כל ארבע מדרגות אלו.
נר המצוה ונר הנשמה מהווים נר אחד
היינו בפרט [אם כן, הוא אומר שאם נתבונן בכל נר בפני עצמו בפרט – באמת יהיה אפשר לזהות בכל נר את כל ארבע המדרגות] אבל בדרך כלל [הרי שני הנרות מהווים בעצם נר אחד, זה ה"בדרך כלל", שיש בעצם שתי מדרגות של נר אחד. אם רוצים להתבונן בהם בדרך כלל –] הנשמה עם המצוה [זאת אומרת, שני הנרות האלה] היא נר אחד [הכל נר אחד] ובבחינת נר הכללי המצות הם בחינת שמן בלבד כו').
אפילו שבדרך פרט כל נר מושלם וכולל את כל ארבעת המדרגות – שמן, פתילה ושני גווני אור; בדרך כלל, אם רוצים לכלול אותם יחד שיהוו נר אחד, חלק המצוה שבנר יהיה כנגד השמן והפתילה, וחלק הנשמה יהיה בחינת גווני האור. לכן עיקר מה שצריך להבין לגבי "נר מצוה" הוא סוד השמן. עד כאן הוא הסביר את הנר רק במובן של שמחה של מצוה בכלל, אבל אם מתבוננים בעמקות יותר בנר, הממד של המצוה הוא השמן, חלק השמן שבנר. אם כן, צריך להבין מהו שמן בעבודה הפנימית של הנפש.
והנה כללות המשכות המצות הם בחינת המשכת שמן הטוב כו' [שוב, עכשיו אנחנו מדברים על "נר מצוה". אנחנו אומרים שבתוך הנר הכללי הכולל את נר המצוה ונר הנשמה יחד, נר המצוה, החלק של המצוה, הוא בחינת השמן, למה? כי בכלל כל המצוות הן המשכות של גילוי אלקות מלמעלה למטה. מצוה מלשון צוותא וחיבור[י], היא מחברת את ה' אתנו למטה, בעולם התחתון. אם כן, כל המצוות שהן בחינת המשכות – כולן נמשלו לשמן הטוב] כמו שכתוב (תהלים קל"ג[יא]) כשמן הטוב על הראש כו' [יורד על הזקן] זקן אהרן שיורד על פי מדותיו ולכן נקראת המשכת השמן בשם הטבה כו' [בגלל שהמשכה היא מלשון "שמן הטוב". 'טוב' היינו אור או שפע שיורד ונמשך מלמעלה למטה].
טוב חיצוני, טוב פנימי וטוב ממוצע
צריך להבין טוב יותר מהו הסוד של "טוב", שהשמן נקרא "טוב":
וענין טוב זה הוא מה שכתוב (איכה ג') טוב ה' לקוו כו' [לנפש תדרשנו"[יב], זהו פסוק באיכה. ישנם שני פסוקים בתנ"ך שכתוב בהם "טוב הוי'": פסוק אחד שיותר שגור בפי-כל – פסוק שכתוב ב'אשרי' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[יג]; ופסוק שני באיכה שאומר "טוב הוי' לקֹוָו [למי שמקוה לו] לנפש תדרשנו [לנפש שדורשת את ה' – ה' הוא טוב]".
כאן הוא לא מסביר זאת באריכות, הוא מניח שאנחנו מכירים את התופעה בתנ"ך שישנם שני פסוקים של 'טוב', "טוב הוי'", שלכאורה אפילו סותרים אחד את השני. הפסוק הראשון שאמרנו אומר ש"טוב הוי' לכל [בלי הגבלה, לכולם בשוה] ורחמיו על כל מעשיו", כך כתוב ב'אשרי'. הפסוק של "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו" לא דורש שום דבר ממקבל הטוב, לא מתנה עמו שום תנאי, אלא ה' טוב לכולם בשוה. מה שאין כן, הפסוק השני באיכה אומר "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו", משמע שהטוב נמשך רק למי שדורש את ה', בלשון החסידות מי שדורש את ה' הוא מי שמכין את עצמו ככלי לקבלת הטוב, שדוקא לו ה' נותן. משמע שהטוב הזה לא מגיע למישהו אחר, לא מגיע לכולם, אלא רק "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו".
מסבירים[יד] באמת, שבטוב עצמו יש פנימיות וחיצוניות, וחיצוניות הטוב מגיעה לכולם בשוה, כמו התהוות העולמות, מה שה' מהוה ו"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[טו]. הטוב שה' "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" ומשפיע לכולם בשוה בא על פי קבלה מיחוד חיצוני של אבא ואמא – זהו הביטוי בלשון הקבלה[טז], והכונה שזהו טוב חיצוני. אמנם זהו טוב, אבל זהו יחוד חיצוני שנמשך לכולם בשוויון ותדירות לצורך קיום העולמות, שאם היה הטוב הזה נפסק אפילו לרגע אחד – כל העולמות היו בטלים וחוזרים לשרש שלהם באין. זהו הטוב השייך לעולמות. כמו שהסברנו הרבה פעמים, יש "עולמות, נשמות ואלקות"[יז], הטוב ששייך לעולמות מגיע באמת לכולם בשוה והוא תמידי – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". אבל, ישנו טוב מיוחד, של הנשמות, של נשמות ישראל, שהוא טוב פנימי והוא נמשך רק "לקוו לנפש תדרשנו".
כאן הוא מדבר על המצוות, לכן הוא אומר שהמצוות, שנתנו דוקא לעם ישראל, לנשמות, הטוב שלהן הוא "טוב הוי' לקוו". הטוב של המצוות איננו "טוב הוי' לכל", שהרי אין מצוות לכולם, מצוות נתנו דוקא לעם ישראל. לכן ה"טוב" של המצוות הוא ה"טוב" שכתוב בפסוק "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו" ולא שכתוב בפסוק שאומרים ב'אשרי' – "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". בכל זאת, כיוון שבשני הפסוקים כתוב "טוב הוי'" – בדיוק אותו ביטוי אלא שזה פנימי וזה חיצוני – יש לומר שה"טוב" הפנימי מתלבש בתוך החיצוני.
מה זאת אומרת בעבודת ה'? שאם אדם מרגיש את הטוב הכללי של מעשה בראשית, שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", בתוך הטוב הזה הוא יכול לחדור עוד יותר פנימה ולהרגיש את המצוה. זאת אומרת, ההרגשה של זרם המצוות שיוצר את הקשר בין ה' לביננו, נשמות ישראל, באופן מיוחד, היא עצמה מתלבשת בטוב הכללי של התחדשות מעשה בראשית ושל ההשגחה על כל דבר בעולם. העובדה שה' טוב לכולם מלבישה את הטוב המיוחד שמגיע לנו על ידי המצוות.
עד עכשיו דברנו על הפסוק בתנ"ך "טוב הוי' לקוו", אבל יש את מה שאומרים בתפלה בברכת 'מודים':
הטוב כי לא כלו רחמיך כו' [אחר כך ישנה מדרגה נוספת. זאת אומרת, המדרגה של "הטוב כי לא כלו רחמיך" היא כמו ממוצע בין הטוב הפנימי של הנשמות לטוב החיצוני ששייך לכולם. אחר כך ישנו טוב שבאמת מגיע לכולם והטוב הפנימי באמת מתלבש בו, על הטוב הזה כתוב: "]המחדש בטובו כו' [בכל יום תמיד מעשה בראשית". עוד פעם, הוא מביא כאן שלשה פסוקים ומאמרים של "טוב" שכל אחד מהם מתלבש בתוך האחר: "טוב הוי' לקוו", "הטוב כי לא כלו רחמיך" ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הטוב הזה הוא שנמשך בנשמות] ומשם נמשך שמן המצות [זהו השמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו" שכנגד כל המצוות בכלל]
תפלין – הממוצע בין תורה לצדקה
עכשיו מסביר רבי הלל עוד יותר. ישנו פסוק נוסף שמדבר על "שמן הטוב":
(וכאמור (קהלת ט') ושמן על ראשך אל יחסר זה תפלין
תמיד כתוב שהשמן נמצא על הראש, הפסוק הראשון מופיע בתהלים – "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו". הפסוק השני הוא "שמן על ראשך על יחסר"[יח], פסוק ששייך לפסוק הראשון. חז"ל דורשים בגמרא ש"'ושמן על ראשך על יחסר' אלו תפלין של ראש"[יט], שהתפלין שמניחים על הראש הן בחינת השמן שעל הראש. [השמן מסמל את השפע, את האור האלקי שיורד אלינו?] זהו אמנם אור, אבל זהו אור שיורד על ידי קיום המצוות. לכן באופן מיוחד הוא מרמז פה דוקא לתפלין של ראש, כמו ש"נר מצוה" נמצא ממש על הראש. הוא אומר שהשמן היינו המשכת האור האלקי שנעשה על ידי מצוות ושישנה מצוה מיוחדת שנמצאת באמת על הראש – תפלין של ראש.
יש מאמר חז"ל ש"התורה הוקשה לתפלין"[כ], התפלין הם כנגד כל המצוות או אפילו כנגד כל התורה. בחסידות מוסבר[כא] שתפלין הם כמו הממוצע בין חכמת התורה לקיום המעשי של המצוות. לכן מצד אחד תפלין הם תורה, יש בהם פרשיות של תורה, ומצד שני הם מצוה, מצוה מעשית. לכן כתוב שכל מי שמניח תפלין מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה יומם ולילה[כב], התפלין הם מעין ממוצע בין עסק התורה, לימוד התורה, לקיום כל המצוות.
באמת ישנה מצוה אחת שכוללת את כל המצוות במעשה – צדקה. מבחינת המעשה, המצוה הכי כללית שכל המצוות נקראו על שמה כביכול[כג] היא מצות הצדקה – "והיה מעשה הצדקה שלום"[כד]. בפנימיות, התורה כוללת את הכל, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[כה], תלמוד התורה מניע את כל המעשה. כתוב "ותלמוד תורה כנגד כולן"[כו], כלומר, מצד הפנימיות "תלמוד תורה כנגד כולן" כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אבל מצד המעשה – צדקה היא שכוללת את הכל.
כמו בכל פעם שיש שני קצוות, חייב להיות ממוצע באמצע. הממוצע בין "תלמוד תורה כנגד כולן" שכולל הכל בפנימיות ובין מעשה הצדקה שכולל הכל בחיצוניות הוא מצות תפלין. על כך כתוב "הוקשה כל התורה כולה לתפלין". התפלין לוקחות כביכול את תלמוד התורה ומתחילות להוציא אותו החוצה ולגלות את החכמה במעשה. זהו הממוצע בין תלמוד התורה ש"כנגד כולן" לבין מעשה הצדקה – המצוה הכללית שכוללת את כל המצוות כולן. לכן אומרים חז"ל ש"הוקשה כל התורה כולה לתפלין". [הכונה בעסק התורה ללימוד התורה?] עסק הוא לימוד רציני, זאת אומרת לימוד מסור ונתון. לכן כתוב כל פעם "העוסק בתורה", היינו לא לימוד חיצוני, אלא עסק בתורה, שכולו מסור ונתון לענין. לכן הלימוד הכי רציני של התורה נקרא בלשון חז"ל[כז] "עסק", לעסוק בתורה, שכולו מסור ונתון ללימוד.
המצוות נקראו בזהר[כח] "אברים דמלכא". יש רמ"ח מצוות עשה שכנגד רמ"ח אברי הגוף. אברי הגוף הם כמו האברים או עצמוֹת השלד על פי פשט. כל אבר הוא בעצם עצם בעל גידים, בשר ועור. זהו אבר – עצם-גיד-בשר-עור. ארבע המדרגות הללו הם גם כנגד אותיות שם הוי'[כט], מן הפנים אל החוץ. זוהי ההגדרה בתורה של אבר. שוב, האברים הם רק אלו שיש בתוכם עצמות, אבל יש כאלו שנקראים 'אברים פנימיים' שאין בהם עצמות, כמו המח, הלב, הכבד וכל שאר האברים הפנימיים.
באמת עיקר חיות האדם תלוי באברים הפנימיים שאין בהם עצמות. האברים מהווים משל ללימוד הפנימי (התורה והתפלה שדברנו קודם) שמצד אחד שייך לאחת העצמות, אחד האברים, ומצד שני שייך דוקא לאברים הפנימיים שעיקר החיות תלוי בהם למרות שאינם נכללים במנין רמ"ח אברי הגוף. משמע שיש עיקר מצד הפנימיות ויש עיקר של גילוי החיות בחיצוניות שבאברי העצמות. יש משהו עצמי באברים של העצמות שלא שייך באברים הפנימיים. עצם מלשון עצמי, ישנה מעלה בעצם שאין אפילו במח ובלב, מעלת החיצוניות לגבי הפנימיות. ישנה מעלה בפנימיות שבה ישנו עיקר החיות שמחיה את כללות הגוף, האדם.
עוד פעם, המשל ל"תלמוד תורה כנגד כולם" הוא מהאברים הפנימיים שעיקר החיות תלוי בהם, והמשל לכך שהמצוה כוללת את כל המצוות כולן בחיצוניות היא מכך שצדקה כוללת את כל רמ"ח האברים של שלד האדם. בכל זאת, ישנו ממוצע בין תורה לצדקה – תפלין, "הוקשה כל התורה כולה לתפלין". זוהי בחינת השמן. למה דוקא שמן קשור למצות תפלין? כי השמן הוא גם חסד וגם חכמה כמו שנסביר בהמשך. בשמן יש "טוב", "טוב" היינו חסד, ויש גם חכמה – שמן בתורה מורה גם על החכמה. אם כן, השמן עצמו מסמל כביכול את ההמשכה מהחכמה הכי פנימית לחסד ולטוב החיצוני. זה מה שמרומז בשמן. מצד אחד שמן מהוה סימן של חכמה פנימית ומצד שני סימן של שפע וטוב, עשיית טוב. לכן התפלין הם באופן מיוחד הממוצע בין החכמה הפנימית, התורה והעסק בה, לבין קיום המצוות כולן שעיקרן הוא צדקה ועשיית טוב.
והוקשה כל התורה כולה לתפלין (קדושין דל"ה ע"א) אם כן כל המצות נקראות בשם שמן כו'. [מכיוון שכל התורה וכל המצוות הוקשו לתפלין – כולן נקראו בשם 'שמן']
ב. השתלשלות ה"שמן הטוב" על ידי מצוות
"כשמן הטוב על הראש" – התלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך
עכשיו הוא מסביר את המושג שמן באותיות של קבלה, מה המושג "שמן" – "שמן הטוב על הראש", "שמן על ראשך אל יחסר" – בפנימיות:
וביאור הדברים הנה שפע עליון הוא בחינת שפע החסד דעתיק [של פנימיות הכתר הנקרא 'עתיק-יומין'] המלובש בגולגלתא כו'
גלגלתא היינו הכתר של אריך, מקור הרצון שלמעלה מטעם ודעת. יש בכתר שני ממדים, שני פרצופים: ממד פנימי שנקרא 'פרצוף עתיק יומין' וממד חיצוני שנקרא 'פרצוף אריך אנפין'. שניהם נמצאים למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת, רק שעתיק נקרא על שם הענג הנעלם ואריך-אנפין על שם הרצון הנעלם. שוב, ישנם שני כחות כלליים שנמצאים למעלה מטעם ודעת – ענג ורצון, הפנימיות היא ענג והחיצוניות היא רצון. אלה הם 'עתיק' ו'אריך', פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר. אחד מתלבש בתוך השני, כלומר, כל אחד מניע את השני: הענג מתלבש ברצון להניע ולעורר אותו, והרצון מתלבש בענג להניע ולעורר אותו[ל]. לכל אחד מהם עשר ספירות משלו. אם הספירות שלהם היו שוה-בשוה, כלומר מתלבשות זו בזו, היה הכתר של זה מתלבש בכתר של זה והחכמה של זה בחכמה של זה, אבל אין הדבר כן – ההתלבשות מתחילה רק מהחסד של עתיק והוא מתלבש בכתר של אריך.
אריך כולו רצון נעלם שלמעלה מטעם ודעת. הכתר שלו הוא מקור הרצון הנעלם, הרצון של הרצון, כמו הביטוי "רעוא דרעוין"[לא], 'רצון הרצונות'. אם כן, ברצון הכי נעלם, מקור הרצון שנקרא 'גלגלתא' או הכתר של אריך, נמצא המניע-האור שמעורר את הרצון הנעלם לעשות טוב, הרצון לעשות טוב בפועל שנעלם בתת-מודע ומה שמתלבש בתוכו הוא החסד מהענג הנעלם. בעצם הנפש ישנו ענג נעלם ממעשה החסד, והוא מתלבש בתוך הכתר של אריך לעורר את הרצון הכי נעלם לעשות טוב. עוד פעם, כל זה הסבר למה שמוסבר בלשון הקבלה ש"חסד דעתיק מתלבש בתוך גלגלתא דאריך" – החסד של הענג מתלבש בתוך הכתר של הרצון. הוא אומר שההתלבשות הזאת היא סוד השמן.
[אולי זה שהמקור נמצא בחסד מראה גם שבמקור אין מושג של רצון להרע?] הדבר הזה נכון בקדושה, אבל "זה לעֻמת זה עשה האלהים"[לב]. בעולמות העליונים באמת ישנו רצון להטיב בלבד, אבל למטה, ב"זה לעמת זה", יכולה להיות נפש, כמו הנפש הבהמית או הנפש של שלש קליפות הטמאות, שרצונותיה הפוכים. אבל בשרש יש רצון להטיב בלבד.
"שמן הטוב" היינו שפע החסד של עתיק שמתלבש בתוך גלגלתא דאריך. עכשיו הוא מתחיל להסביר למה "שמן הטוב" כולל את כל תרי"ג מצוות. שוב, הוא מסביר זאת באותיות של קבלה. מובא גם בספר התניא[לג] שבהתגלות המצוות בעולם האצילות ישנן כמה מדרגות, ושאחת מהן היא מדרגת גלגלתא בה שרש המצוות מתגלה. הרי מהן מצוות? רצון המלך, מה שה' רוצה. מהו כתר? כתר הוא "כתר מלכות" כמו שכתוב ב'פתח אליהו' – "כתר עליון איהו כתר מלכות". זאת אומרת שהמושג 'כתר' בקבלה הוא רצון המלך. מהן מצוות? גילוי הרצון הפנימי. ברצון יש גם פנימיות וחיצוניות: הרצון בקיום העולמות, בטבע, שהטבע יתקיים, הוא רצון חיצוני; והרצון של המצוות, שיהודים יקיימו מצוות, הוא רצון פנימי, פנימיות הרצון. אם כן, השרש הראשון של המצוות צריך להיות מרומז במקור הכי עליון של הרצון שנקרא 'גלגלתא דאריך'.
אם כן, כתוב בקבלה באמת וכן מובא בספר התניא, שהתגלות המצוות הן ב"תרי"ג ארחין דגלגלתא". כמו שבמשל גשמי יש הרבה חריצים וקוים דקים בגלגולת עצמה, כך גם בגלגלתא יש תרי"ג קוים או אורחות שנקראים "אׇרחות צדיקים"[לד]. "ארחות צדיקים" היינו המצוות. יש בגולגולת תרי"ג "ארחות צדיקים" שנקראים "תריג ארחין דגלגלתא". זהו הגילוי הראשון של המצוות כפי שהן חרוטות בעצם הגולגולת של אריך-אנפין בעולם האצילות כביכול (הכל משל).
[מה זאת אומרת 'מתלבש'?] כל פעם שאומרים 'התלבשות' מתכוונים כמו שנשמה מתלבשת בתוך גוף ומחיה ומניעה אותו. הנשמה נותנת לגוף מוטיבציה. התלבשות פירושה דבר הבא בתוך דבר שני בכדי להניע ולעורר אותו. אפילו שכאן אנחנו מדברים למעלה מזמן ומקום, שהרי "אין לו גוף ולא דמות הגוף", עם זאת, היחס של דבר אחד שמתלבש בדבר שני, הוא משל בשביל זה – כמו היחס בין נשמה לגוף. זאת אומרת, הלשון היא שהנשמה יורדת ו'מתלבשת' בתוך הגוף, אם כן, בכל פעם שכתוב בקבלה 'התלבשות' הכונה היא לנשמה כמו שהיא בתוך גוף. הנשמה מתלבשת בגוף בכדי להניע, לעורר ולהחיות את הגוף, אם כן, כשאומרים שדבר אחד מתלבש בדבר שני הכונה שהוא נעשה כמו נשמה לדבר השני להחיות ולהניע אותו.
בדרך כלל הדבר שיורד להתלבש לא יורד במלואו, רק החלק התחתון של הפנימי מתלבש בכללות הפרצוף החיצוני. אם כן, כשהכתר יורד להתלבש, ההתלבשות מתחילה מהחסד של הפנימי שמתלבש בכתר של החיצוני – חסד דעתיק מתלבש בגלגלתא, הכתר, של אריך. על ידי ההתלבשות הזאת מתגלים "תרי"ג ארחין דגלגלתא", זה הביטוי. כלומר, ההתגלות הראשונה של פרטיות המצוות בפנימיות הרצון של כתר דאריך. עוד פעם, מהו שמן? הוא אומר ששמן היינו חסד עצמו, חסד דעתיק שיורד ומתלבש נקרא "שמן". כשהשמן נמשך כביכול בגולגולת של אריך – "כשמן הטוב על הראש" – הוא מוציא ומגלה את כל ה"תריג ארחין" שמהווים את הרצונות הפרטיים של המצוות למקום הכי גבוה.
וידוע שהמצות הם תרי"ג ארחין דגולגלתא
זאת אומרת, במקור העליון של התגלותן. כמובן שיש מקור על גבי מקור עד אין-סוף. הכונה ב'שרש' ו'מקור' למדרגה הראשונה בה מתגלה הדבר.
" אֹרַח צדיקים" – מצוה אחת בה תלויות כל המצוות
כפי שאמרנו קודם, יש פסוק שכתוב בו "ארחות צדיקים" לשון רבים. אבל ישנו פסוק אחר, במשלי, בו כתוב בלשון יחיד "וְאֹרח צדיקים כאור נֹגַהּ הולך וָאור עד נְכון היום"[לה]. ובאמת, כתוב ש"בפלגותא דשערי מתאחדא חד אורחא"[לו]. כלומר, כמו שיש תרי"ג ארחין בגלגלתא, ישנו גם חריץ או אֹרַח יחיד עיקרי בגולגולת מהעורף עד הפנים. כלומר, השיער מתחלק באופן כזה שחצי מהשערות נמצאות בצד אחד וחצי מהשערות בצד השני. ישנו אורח אחד באמצע שעובר לכל אורך הגולגולת, זהו "ארח צדיקים" בלשון יחיד. הארח הזה מרמז תמיד למצות האמונה, עליה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[לז]. מצות האמונה היא "ארח צדיקים". מ"ארח" כללי זה מסתעפות ומתפשטות תרי"ג ארחין כרצונות פרטיים.
בהקשר לפסוק, כתוב בפרק לג בתניא שאם לאדם ישנה חלישות כללית מהמצוות – עליו להתחזק באמונה ולחשוב-להתבונן שאין שום מצוה מלבד אמונה. שוב, אדמו"ר הזקן מסביר בספר התניא תופעה ששכיחה אצל כל אחד, שהרבה פעמים אדם מרגיש שהמצוות הן עול כבד ושקשה לו לשאת בו. מה זאת אומרת שהמצוות נעשות כבדות? שמתחילה להאבד הרגשת החיות בהן. כתוב שדבר חי הוא דבר קל, "החי נושא את עצמו"[לח], לעומת זאת, דבר מת הוא דבר כבד. כך גם ברוחניות – אם לאדם אין חיות במצוות הוא מתחיל להיות כבד מאד בקיומן. ככל שהוא מאבד יותר את החיות במצוות המצוות מתחילות להעשות עול כבד עליו.
מה העצה? מה עושים? הוא מסביר שהעצה היא לסלק כביכול את כל החיות במצוות ולחשוב שליהודי (כמו שקראנו בחת"ת בפרשת השבוע של היום) יש ענין אחד – "והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[לט]. ליהודי יש סגולה מיוחדת –האמונה האמתית אותה אנו יורשים מאבותינו – "מאמינים בני מאמינים"[מ]. יש לנו את האמונה האמתית בה' אחד, יחיד ומיוחד. האמונה היא הכל, היא כל התורה כולה, עליה כתוב "צדיק באמונתו יחיה". הוא מסביר שאם אדם יתחזק רק בהתבוננות הזאת, שבתור יהודי יש לו רק דבר אחד – "ארח צדיקים", ארח בודד – על ידי כך תתחיל להיות לו חיות. שוב, "ארח" היינו מצוה ו"ארח צדיקים" היינו אורח אחד של התחזקות באמונה הטהורה שירשנו בתור עם ישראל. על ידי התחזקותו באמונה הוא מתחיל לחיות בכלל, "צדיק באמונתו יחיה", תחיית המתים ממש. ככל שהוא חי יותר באמונה הוא יותר מתחיל לחיות, בדרך ממילא, את המצוות. כך הם הדברים בכל דבר, לדוגמא, אם הגוף מתחיל להיות חולה או חלש, צריך להחיות ולחזק את השרש שלו וממילא החיות תזרום ותשפיע לכל אברי הגוף.
כל זאת הובא על מנת להסביר מה שכתוב בקבלה שיש "חד ארחא [ארח אחד] בפלגותא דשערי" ושחוץ מזה ישנו המושג "תרי"ג ארחין דגלגלתא". כל אלו – הארח האחד וכל תרי"ג הארחין – מתגלים על ידי השמן הפנימי שבגולגולת שנקרא "כשמן הטוב על הראש" – חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך.
"שיורד על פי מדותיו" – ירידת ה"שמן הטוב" במדות דז"א
מה הוא אומר לאחר מכן? נמשיך:
אם כן על ידי המצות נמשך שמן הטוב למטה במדות דזעיר אנפין כו'
על ידי שאדם מקיים מצוות הוא ממשיך את השפע הזה מגלגלתא דאריך (הכל בלשון הקבלה) עד אברין דמלכא. האברים הם כביכול הכלים (כמו שהוא הסביר קודם במאמר) של פרצוף זעיר-אנפין – אדם העליון שבצלמו ובדמותו נברא ונוצר האדם התחתון. שוב, יש שכתוב שתרי"ג מצוות הן תרי"ג ארחין דגלגלתא ויש שכתוב שהמצוות הן "אברים דמלכא", כמו שהזכרנו קודם. אברים דמלכא נקראים 'פרצוף זעיר-אנפין'. ארחין דגלגלתא היינו פרצוף אריך-אנפין, הכתר. אם כן, הוא אומר שעל ידי קיום המצוות ממשיכים את ה"שמן הטוב" מהראש אל "מדותיו", דהיינו המדות. זעיר-אנפין היינו המדות, חסד גבורה וכו', הרגש שבלב. המצוות ממשיכות את ה"שמן הטוב", כמו שכתוב בפסוק "על הראש יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו".
כל סדר המשכה זה נעשה על ידי קיום מצוות – מתחיל מ"הראש" ונמשך "על פי מדותיו", המדות של זעיר-אנפין. זה מה שהוא כותב כעת:
וזהו ענין שיורד על פי מדותיו וכנ"ל)
"מדותיו" תרתי משמע: מדות כמו מדות הנפש, מדות הלב, חסד גבורה וכו'; ומדות מלשון מדים, לבושים. המשמעות השניה של המלה 'מדה' היא גם הפירוש הפשוט של המלה "מדותיו" בפסוק "יֹרד על הזקן זקן אהרן שיֹרד על פי מדותיו, דהיינו 'לבושיו'. כמו שהסברנו קודם, ישנו סוד שנקרא 'סוד ההתלבשות'. פרצוף זעיר-אנפין נקרא 'מדות' בגלל שהוא עצמו מלביש את הפרצופים הפנימיים שבעולם האצילות, ובמיוחד את פרצוף אריך-אנפין. כמו שהסברנו שאריך-אנפין מלביש את עתיק-יומין, ושעתיק-יומין מולבש בתוכו – כך אריך-אנפין מתלבש כנשמה פנימית בתוך זעיר-אנפין. לכן זעיר-אנפין היינו המדות. עוד פעם, פירוש המלה 'מדות' הוא מדים, לבושים. ה"שמן הטוב... יורד על הראש", ואחר כך מה"ראש" של אריך-אנפין, הפנימיות, הוא "יורד על פי מדותיו" – למדות של זעיר-אנפין. עוד פעם, מהי המשמעות בנפש? שמקור המצוות שבבחינת רצון פשוט שלמעלה מטעם ודעת משפיע אחר כך על הרגש שבלב – אהבת ה', יראת ה' וכך הלאה.
מה שהוא הסביר כאן הוא שהמצוות נקראות "שמן". שוב, שלא נשכח מה הוא עושה כאן, אנחנו לומדים עכשיו על "נר מצוה", נר המצוה שבתוך הנר הכללי שאהרן מדליק היינו מה שאהרן מטיב בבוקר את הנר הכללי או את הנרות הכלליים של בית המקדש. מה המשמעות בהטבת הנרות? המשכת ה"שמן הטוב" בהם. לכן אנחנו לומדים כעת על ה"שמן הטוב", הוא אומר ש"שמן הטוב" כולל את כל מושג המצוות.
ג. "כי חפץ חסד הוא"
הדלקת נר הנשמה על ידי שמן המצוה
כעת נמשיך:
והנה על ידי המשכות המצות מלמעלה למטה נפעל ההעלאה דנר ה' נשמת אדם כנ"ל באריכות [הכלל של כל המאמר הוא שעל ידי "נר מצוה" מפעילים את נר הנשמה של כלות הנפש מלמטה למעלה, וההפעלה הזאת היא-היא העלאת הנרות שהיתה בערב.] (וזהו כמו בגשמיות על ידי נתינת השמן נפעל ההדלקה כו') [אפשר להפעיל את ההדלקה אך ורק אחרי שממשיכים את השמן. כל זאת הובא כדי להסביר מדוע פעולת המשכת השמן נקראת 'הטבת הנרות' – כי השמן נקרא 'מקור הטוב', "שמן הטוב" – החסד של עתיק כפי שהוא בשרשו שיורד להתלבש בגלגלתא, וממשיך הלאה עד ש"יורד על פי מדותיו"] והנה הטבה זאת הוא בבוקר דווקא [זמן ההטבה, המשכת "נר מצוה", הוא בבוקר. זמן ההעלאה הוא בערב, אבל ההטבה נעשית בבוקר דוקא] להיות שהוא בחינת המשכה ממקור האצילות הנקרא מדת יום כו' [אצילות נקראת 'מדת יום' ועולמות התחתונים בי"ע נקראים 'מדת לילה'.]
כל העלאה – כמו שהוא הסביר קודם ויסביר עוד בהמשך – היינו העלאת הנפש מלמטה למעלה. אמרנו בשבוע שעבר[מא] שחלק הנפש שמתגלה בגוף מקורו רק בעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, אך באמת יש לנפש שרש עליון – הנפש כמו שהיא חצובה תחת כסא הכבוד. כפי שדברנו בפעם הקודמת, 'כסא הכבוד' היינו מה שספירות תנה"י דמלכות דאצילות מתלבשות בכחב"ד של עולם הבריאה, אבל השרש הגבוה ביותר של הנפש כמו שהוא מתגלה בגוף הוא השרש ששייך לעולמות התחתונים. כפי שלמדנו בסוף השיעור הקודם, העלאת הנפש פירושה עליה מבריאה לאצילות. זהו הפירוש של "בכל מאדך" – יציאה מוחלטת של הנפש מהגבול שלה. הסברנו שעריכת הנרות בפנימיות הינה הבאת הנפש לשרש הכי נעלה שלה בעולמות התחתונים בלבד, זאת אומרת כמו שהיא חצובה תחת כסא הכבוד. זוהי עריכת הנרות.
לאחר מכן, העלאת הנרות – כלות הנפש – היא העלאת הנשמה מראש עולם הבריאה (עולם הוא נברא, ואם הוא נברא בהכרח שהוא נפרד במדה מסוימת מהאחדות האמתית) בכלות הנפש, בלי גבול, לעולם האצילות. אם כן, כל העבודה שנעשית בערב הינה עבודה שנעשית מלמטה למעלה – מעולמות התחתונים בי"ע אל העולם העליון, עולם האצילות, שהוא עולם אלוקי, עולם האחדות. מה שאין כן, עיקר המשכת המצוות, כמו שהוא הסביר כעת על פי קבלה, נעשה כולו בתוך עולם האצילות עצמו. לפעמים זוכים להרגיש בקיום המצוות. עיקר המשכת המצוות נעשה למעלה בעולם האצילות, כמו שה"שמן הטוב" מתחיל לזרום אל תוך הגלגלתא וממנה הוא "יורד על הזקן" (הוא לא הסביר כאן מהו זקן, אבל זקן היינו מדות הרחמים).
פנימיות הרצון להאציל – "כי חפץ חסד הוא"
בוקר, מדת יום, היינו עולם האצילות ואילו מדת ערב ולילה היינו עולמות התחתונים שהאלקות נסתרת בהם. זה מה שהוא כותב כאן בסוגריים:
(כי החסד דעתיק [ה"שמן הטוב"] המלובש בגולגלתא הוא מקור בנין [כל] עולם האצילות כי מחמת שחפץ חסד הוא [החסד של עתיק נקרא "חפץ חסד" הפנימי. "חפץ חסד" הפנימי מעורר את הרצון לרצות במעשה החסד. ישנו פסוק במיכה "כי חפץ חסד הוא"[מב], המלים "חפץ חסד" עצמן הן החסד של עתיק. חפץ היינו ענג, פנימיות הרצון, ענג פנימי שמתלבש ברצון. "חפץ חסד" היינו הענג הפנימי של החסד שמתלבש לעורר את הרצון להטיב, לעשות טוב ממש. שוב, החסד של עתיק נקרא גם "חפץ חסד" ומחמת ש"חפץ חסד" הוא –] לכן עלה ברצונו להאציל כו'.
זהו שחסד של עתיק מתלבש במקור הרצון. מקור הרצון, גלגלתא דאריך, היינו הרצון של עולם האצילות. מה זאת אומרת 'רצון של עולם האצילות'? אין זה הכתר של כל העולם, הכתר אריך-אנפין הוא הכתר של עולם האצילות, הכתר של כל עולם הוא הרצון שיהיה אותו עולם. למעלה מכל דבר צריך להיות כתר. מה הכונה שצריך להיות כתר? צריך להיות רצון לדבר, שהדבר יהיה. אם כן, אם אומרים 'כתר של עולם האצילות' הכונה לרצון של ה' שיהיה עולם האצילות, הרצון להאציל. אם כן, הגלגלתא, שהיא הכתר של הכתר של אצילות – היא מקור הרצון להאציל. בתוך מקור הרצון להאציל את עולם האצילות יש "חפץ חסד", חסד דעתיק. אם כן, חסד דעתיק בונה את כל עולם האצילות, לכן כל עולם האצילות נקרא 'חסד'. מה שאין כן, כללות העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה הן גבורה, כמו אור וחושך, לילה ויום, מדת יום ומדת לילה. הוא מסביר שמה שמניע את הרצון להאציל את עולם האצילות הוא חסד, לכן כל עולם האצילות הוא חסד, כי הכח שמניע את הרצון להאציל הוא "כי חפץ חסד הוא".
תכלית עולם האצילות "לאחזאה בחי' בי"ע"
בכדי לאחזאה בחינת בי"ע כו' וכמו שכתוב עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט) שעולם הנאצל נבנה מבחינת החסד דעתיק הנ"ל כו' ודי למבין)
עולם האצילות איננו תכלית אלא רק אמצעי. בתוך הרצון להאציל ישנה באמת הידיעה הפנימית שהוא רק אמצעי בשביל לגלות אחר כך את העולמות התחתונים – לברוא, ליצור ולעשות את עולמות התחתונים בי"ע. זה נקרא ב'פתח אליהו' "לאחזאה לון". כתוב שם – מי שזוכר את 'פתח אליהו' שאומרים לפני שבת – שהספירות (הכונה לספירות דאצילות) הן "לאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי וכו'". כל הספירות הללו מהוות אמצעי בלבד לגלות איך ה' מנהיג את העולם בחסד ובדין ובכל המדות שלו.
עוד פעם, ישנו רצון להאציל, אבל הרצון הזה איננו תכלית, הווית עולם האצילות איננה התכלית, אלא הרצון להאציל הוא "בכדי לאחזאה בחי' בי"ע". המניע של כל הרצון "לאחזאה" – להראות ולגלות את הנהגת ה' למטה בעולמות התחתונים – הוא חסד. זהו סוד הפסוק "עולם חסד יבנה"[מג]. רגילים לפרש את הפסוק הזה על כללות העולם (גם על העולם שלנו), שכל העולם הוא חסד, ה' בנה את העולם על ידי חסד, אבל כאן הוא מפרש שבאמת על פי קבלה גילוי החסד קורה רק בעולם האצילות.
לכן רבי נחמן מסביר בלקוטי מוהר"ן[מד] ש"עולם חסד יבנה" הוא על שם העתיד, כלומר, שהעולם הבא יבנה על ידי החסד. כאן הוא מסביר שעולם האצילות נבנה גם עכשיו על ידי חסד, אך בלקוטי מוהר"ן מוסבר ש"עולם חסד יבנה" הוא לשון עתיד הרי, ואם כן, הכונה שהעולם הבא – מה שעתיד להתגלות – יהיה על ידי חסד ולא על ידי גבורה כביכול, מדת הצמצום, בה כל אחד מרגיש את עצמו נפרד, יש ומציאות בפני עצמו. זהו הפירוש האמתי למה שכתוב שלעתיד לבא העולם שלנו, התחתון, יהיה במדרגת האצילות. לכן הסוד האמתי הוא מה שהוא כותב כאן, ש"עולם חסד יבנה" הכונה לעולם האצילות העכשוי ושבאמת החסד הזה עתיד להתגלות למטה, בכל העולמות, לעתיד לבא. באמת, בפנימיות, מאיר החסד גם עכשיו בכל העולמות. לכן יש ביטוי ביידיש שאומר "אצילות איז אויך דא"[מה], אצילות כבר נמצאת כאן, רק שלא רואים אותה. אצילות חודרת את כל המציאות, היא המניע של החסד.
שתי מדרגות בגילוי שרש האצילות ("חפץ חסד") בעולם התחתון
ברגע שאדם רואה למשל ש"גם זו לטובה"[מו], כמו נחום איש גמזו שרואה כיצד גם דבר שנראה לא-טוב – גם כן טוב, הוא מגלה את שרש האצילות ועושה מהעולם התחתון כעין עולם האצילות. רק שבאצילות "עולם חסד יבנה" – הכל חסד וטוב בגילוי, וכאן, לעת עתה, לא כל דבר נראה לנו תמיד חסד וטוב. לכן כתוב בחסידות[מז] שיש שתי מדרגות בגילוי עולם האצילות, בגילוי הטוב: ישנה מדרגת רבי עקיבא שחייב אדם לומר תמיד "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד"[מח], 'כל מה שה' עושה ודאי עושה לטוב אפילו שאני לא משיג זאת'. את הפתגם "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" הוא אמר בלשון ארמית. כתוב[מט] שכל ביטוי שנאמר בלשון תרגום, בלשון ארמית, הוא אחוריים, זאת אומרת שלא גלוי שכל מה שעושה ה' הוא עושה לטובה, זו אמונה בלבד, הוא מאמין שכך, אבל הוא לא רואה זאת.
כתוב שרבי עקיבא היה תלמיד של נחום איש גמזו[נ]. נחום איש גמזו היה אחד מרבותיו של רבי עקיבא ותמיד היה אומר בפשטות "גם זו לטובה". זאת אומרת שנחום איש גמזו ראה זאת ממש. כל דבר שנאמר בלשון הקדש מורה על גילוי ממשי, ראיה. זהו הכלל בין לשון הקדש ללשון תרגום, לשון הקדש מורה על גילוי, ולשון תרגום מורה על אחוריים, שלא רואים ממש שהכל לטובה. או שמרגישים שהכל לטובה או שמאמינים שהכל לטובה. ישנן מדרגות רבות בהרגשה, המדרגה הכי גבוהה של הרגשה נקראת 'חזיון', "אחזה"[נא]. חזיון עצמו הוא לשון התרגום של 'ראיה'. ברוב התנ"ך כשכתוב השרש ראה בלשון הקדש, התרגום הוא "חזא". מכאן לומדים גם שכשכתוב בלשון הקדש המושג 'מחזה' או 'חזיון' הכונה לראיה באחוריים, לא ראיה ממשית.
מדוע באמת רבי עקיבא אמר זאת בארמית, בבחינת אמונה ולא בבחינת ראיה? כי כל הענין של רבי עקיבא הוא לנטוע את היסודות והיתדות לקיום היהדות במשך תקופת הגלות עד ביאת משיח. רבי עקיבא חי במעבר בין תקופת הבית לגלות וכתוב שמסירות הנפש שלו (של כל עשרת הרוגי המלכות, אך במיוחד של רבי עקיבא שהיה העיקר ביניהם) היא הכח לקיום היהדות במשך כל תקופת הגלות. לכן דוקא הוא אמר זאת בלשון תרגום, לא בשביל עצמו, בשביל כל הגלות. בכל מצב שאדם נמצא ביכולתו לומר, באמונה על כל פנים, "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". לא כל אחד יכול לראות שהכל טוב, אבל רבי עקיבא נטע בלב כללות ישראל את האמונה החזקה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שה' עושה הוא לטוב. זהו פירוש הביטוי של המגיד ממעזריטש שאמרנו קודם, שאצילות נמצאת גם כאן, בכל מקום. מה הכונה שאצילות נמצאת גם כאן? שניתן להרגיש את המניע של הטוב בכל דבר. אצילות נקראת "מדת יום", כלומר שהמניע שה' עושה את הכל לטוב גלוי.
שוב, הבנת המושג עולם האצילות – מושג מופשט – היא דבר חשוב ויסודי מאד. כעת אנחנו מסבירים שהמושג עולם האצילות פירושו ראיה שהכל טוב במציאות ושכל מה שנעשה הוא לצורך הטבה פשוטה בלבד, שלא יתכן שום דבר שלא בא בגלל טוּב ה'. ברגע שיתכן ספק, שלא רואים שהכונה של דבר מסוים טובה – אלו עולמות התחתונים שאפשר לדמות ולהסתפק בהם מה מניע את החוויה, הפעולה או המאורע שאירע. אירע איזה מאורע ולא יודעים מה מניע אותו. במדה שרואים בגלוי שמה שמניע את המאורע שאירע לי או לעם ישראל הוא אך ורק טוב פשוט – זוהי התגלות עולם האצילות, אלו חיים בבחינת עולם האצילות, כי ההגדרה של עולם האצילות היא שמה שמניע את הרצון להאצלת עולם האצילות הוא החסד של עתיק שנקרא "כי חפץ חסד הוא". מקור הרצון שיהיה עולם האצילות, מה שמניע את הרצון הזה, הוא בחינת "כי חפץ חסד הוא".
כתוב על עולם האצילות "עולם חסד יבנה", למה באמת כתוב "יבנה" ב-י? כפי שאמרנו, רבי נחמן מפרש בפשטות ש"יבנה" לשון עתיד מורה על מה שעתיד להיות, אבל הסבר נוסף הוא ההסבר שעולם האצילות הוא כנגד האות י של שם הוי', כמו שרש"י כותב[נב] בשירת הים על הפסוק "אז ישיר משה"[נג] שה-י של "ישיר" קאי על המחשבה, מחשבת החכמה. כמו שכתוב בקבלה[נד] שחכמה היא כח-מה, כתוב בזהר[נה] שישנה מדרגה במחשבה שנקראת 'חשב-מה', מחשבת הבטול. הבטול הוא החכמה של עולם האצילות. כל עולם האצילות נקרא על שם החכמה, מה שמניע את עולם האצילות הוא חסד, "כי חפץ חסד הוא", לכן כתוב על עולם האצילות "עולם חסד יבנה". בפנימיות, כל מקום, גם עכשיו, הוא בחינת "עולם חסד יבנה", זהו הפשט של "עולם חסד יבנה"; אך לעתיד לבא באמת יתגלה לעין-כל ש"עולם חסד יבנה", שהמניע של כל דבר הוא אך ורק חסד פשוט.
זה מה שהוא כותב כאן "וכמו שכתוב עולם חסד יבנה שעולם הנאצל נבנה מבחינת החסד דעתיק הנ"ל כו' ודי למבין". כלומר, פירוש הפסוק "עולם חסד יבנה" הוא שעולם האצילות נבנה על ידי חסד של עתיק ושבכל מקום שאצילות מתגלה – מתגלה במקום ההוא שהמניע הוא טוב, ואם הוא מתגלה לגמרי – הוא מתגלה כמו מאמר נחום איש גמזו ש"גם זו לטובה", אז באמת 'נחום'.
נחמה אמתית – הִפוך המחשבה על המצב
מלשון מה היא המלה 'נחום'? נחמה. נחמה אמתית היא דוקא כשרואים בפירוש שהכל היה טוב אמתי, טוב מוחלט. אך בינתיים רבי עקיבא חי לפני הנחמה, מאמרו "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" משמש התחזקות ואמונה למשך תקופת חושך הגלות, אמונה פשוטה למעלה מטעם ודעת שכל מה שה' עושה הוא לטובה אפילו שאני לא רואה זאת. אבל הנחמה – 'נחום' – תהיה כאשר יתגלה ממש ש"גם זו לטובה", שהכל היה טוב מוחלט. זהו הפירוש של גילוי האצילות בכל מקום.
נחמה היינו שינוי מחשבה, כמו שכתוב "לא ישקר ולא ינחם"[נו], "ינחם" היינו שינוי קו המחשבה. אם אדם חי או עבר משהו לא טוב, מחשבתו שלילית, הוא לא יכול לקבל את המצב. אפילו שהוא מאמין בה' שבודאי זה לטוב – בתודעה שבשכל וגם ברגש הלב הוא לא מסוגל לקבל זאת. נחמה פירושה שכל-כולו מתהפך לגבי המצב, שכמה שקודם הוא לא היה מסוגל לקלוט את המצב בפנימיות, רק באמונה, אור מקיף, והפנימיות התנגדה למצב – כעת הכל מתהפך. כמה שאני מאמין שהמצב בסדר, בשכל אני לא רוצה בו, ואם כן ישנה התנגדות בשכל ובלב לדבר. נחמה פירושה שהכל מתהפך, שמתגלה שהמצב כל כך טוב לי עד שכל ההתנגדות הפנימית לגבי הדבר מתהפכת לגמרי. זוהי נחמה אמתית, התהפכות הפנימיות, התהפכות המחשבה והרגש, להנחם. כל זה רק כאשר מתגלה ממש ש"גם זו לטובה".
אולי נפסיק כאן, מכאן הוא מתחיל להסביר מהו זית ומהו שמן.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.