יסודות האמונה – השגחה פרטית ובחירה חפשית

ערב טוב,

אנו לומדים נושאים של אמונה מתוך ספר "שערי אמונה" המלקט את תשובותיו ושיחותיו של הרבי בעניני אמונה. עורכי הספר סידרו אותו, ע"פ הנושאים השונים, בצורה מאד יפה, כאשר הסדר הכללי בספר הוא ע"פ י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם – החל מהאמונה במציאות ה' וכלה באמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים.

פרק ח"י (עמוד פ"ג) בספר "שערי אמונה" עוסק ב"השגחה פרטית". נושא נוסף בספר, המתקשר ל"השגחה פרטית", הוא "בחירה חפשית" (פרק פ"ד עמוד רכ"ה). הערב נקרא רק מעט מדברי הרבי אך נשתדל לסקור את מירב התוכן בשני פרקים אלו. וכמובן, הלומדים מוזמנים לקרוא את כל דברי הרבי בענין זה – כמו שכתובים בספר!

נוכחות ה' בעולם

נתבונן כאן בחמישה סעיפים, חמש דרגות של נוכחות ה' בעולם – וכדרכנו נסדר אותם בהמשך כנגד ד' אותיות שם הוי' וקוצו של יוד. נתחיל להתבונן בסתירה לכאורה שישנה בין בחירה החפשית של היהודי ובין ידיעתו של ה' את כל מה שהיה ומה שיהיה וכן מה שלא יהיה!

בחירה חפשית – ידוע שישנה כעין סתירה (שאותה מסביר הרמב"ם באריכות) בין ידיעת ה' את הכל – לבין הבחירה החפשית של האדם! האדם יכול לבחור, עם חופש גמור להחליט במה הוא בוחר – כביכול מבלי שום השפעה מהקב"ה! ואם כן, בחירה חפשית שייכת ל"ידיעה" – כאילו מתנגשת בידיעת ה' את כל מה שעתיד האדם לעשות!

אומר הרמב"ם, שהעיקר הגדול עליו עומדת כל התורה כולה – הוא שיש לאדם, ובמיוחד ליהודי, בחירה חפשית מוחלטת. מובא ברוב המקומות – שלאינו יהודי ישנה בחירה חפשית בזה שהתורה מעניקה לו שבע מצוות בני נח. ללא שבע המצוות עליהן הוא מצווה – היה האינו יהודי חסר בחירה כמו שאר הנבראים בטבע. ושוב, בזכות זה שהתורה עושה לו טובה "עצמית" ומעניקה לו את שבע המצוות – מסוגל גם האינו יהודי, בבחירתו החפשית, להתרומם למדרגת צלם אלוקים בעל בחירה!

כאחד ממנו – אומר הרמב"ם שעל אדם בעל בחירה נאמר: "וַיֹּאמֶר הוי' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". כלומר, "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ" – כיחידו של עולם שהוא בעל הבחירה החפשית! ואם כן, בזה שניתנה לאדם בחירה חפשית – בזה הוא דומה ליחידו של עולם!

הבחירה החפשית אצל היהודי אינה מצטמצמת אך ורק לתרי"ג מצוות. לכאורה, אפשר היה לחשוב שלאינו יהודי יש בחירה יחסית מצומצמת באשר לו רק תחום מצומצם של שבע מצוות – ואילו ליהודי ישנה בחירה יחסית גדולה באשר לו תחום רחב של תרי"ג מצוות! אבל לא כן הדבר! שהרי הבחירה אצל היהודי היא בדרגה אחרת לגמרי וגם אינה מצומצמת למצוות בהן הוא מצווה. אלא אדרבא – עיקר הבחירה שלו זה "לדעתך" כמו שאומר ה' למשה רבינו: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ומפרש רש"י: "שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח".

באחת השיחות בפרק העוסק בבחירה חפשית – כותב הרבי שעיקר הבחירה החפשית אצל היהודי זה דוקא לגבי דברים שהוא עושה לדעתו כלומר, בלי מצוה. ואם כן, היהודי הוא "בעצם" בוחר! הוא בוחר בבחירה חפשית האם לקיים את המצוות – שבזה תלויה כל שיטת השכר ועונש כמפורש בתורה. ושוב, על בסיס בחירתו החפשית של האדם היהודי – אנו מאמינים בשכר ועונש. ואם כן, לגבי המצוות ודאי שצריכה להיות בחירה חפשית אך כאמור, בחירתו החפשית של היהודי מודגשת ביותר בדברי הרשות שלו – "לדעתך"!

ואם כן, כלשון הכותרת לשיעור זה – יצא לנו "בהשגחה פרטית" להתחיל ולומר כמה מילים על "בחירה חפשית"!

אני מלא – נמשיך ונתבונן במערכת חמש הדרגות של נוכחות ה' בעולם – העולם שברא לכבודו: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'". ולא רק ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" – אלא הכתוב אומר: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא". ידוע בחסידות שפסוק זה מירמיהו, יותר מכל פסוק אחר בתנ"ך, הוא הפסוק שאומר בפרוש שעצמות ה' נמצא בכל מקום!

קוצו של י' דהוי' – כתר – לית אתר פנוי מניה

המדרגה הראשונה של המצאות ה' בעולם היא ש‑ה' בעצמו נמצא בעולם – ובלשון הזהר: "לית אתר פנוי מניה". כלומר, אין שום מקום בעולם פנוי ממנו! המקובלים שדימו שהצמצום כפשוטו – כמו שנאריך להסביר – פרשו משפט זה מספר הזהר, "לית אתר פנוי מניה" – שאין כונתו לומר שאין מקום פנוי ממנו עצמו – אלא שאין מקום פנוי מהשגחתו! ושוב, כוונתם שהשגחת ה' נמצאת בכל מקום – אבל לא שעצמותו ממש נמצא בכל מקום – שהרי הוא צמצם את עצמו!

וכאמור, אנחנו תלמידי הבעש"ט – ומפרשים את סוד הצמצום המופיע בכתבי האריז"ל – לא כפשוטו. וממילא, אצלנו פשוט שהכתוב בזהר, "לית אתר פנוי מניה" – מדבר על עצמות ה'.

צמצום לא כפשוטו

ושוב, אמנם מדובר על חלל פנוי, על מקום פנוי – אבל באמת לאמיתו, אין שום מקום ושום דבר במציאות שפנוי ממנו עצמו. וכמובן, שכל דבר צריך להיות מוסמך על פי פסוק. הפסוק עליו מסמיכים את ה"צמצום שלא כפשוטו" – שהוא שורש כל השורשים ועיקר כל העיקרים – הוא הפסוק מירמיהו: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא". והפשט הוא "אֲנִי מָלֵא"  ממש.

בלשון הזהר מובא הביטוי: "ממלא כל עלמין" – והכונה היא מה ש‑ה' מתגלה לכל אחד ואחד ע"פ יכולתו לקבל, לקלוט – זה נקרא אור אין סוף הממלא כל עלמין. בפסוק שלנו לא כתוב "אני ממלא" את העולם לפי דרגת העולם לקלוט אותי – אלא "אֲנִי מָלֵא"! כלומר, אני ממש מלא את המקום הזה כמו שמשמע גם מדברי חז"ל במדרש: "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעוה"ז ואתה הוא לעוה"ב" – אני ממש מלא! וממילא, הפסוק שלנו, "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא" – זה המקור לביטוי הזהר: "לית אתר פנוי מניה" – אין מקום פנוי ממני ממש!

השגחה פרטית – כאמור, היו מקובלים בדור שקדם לבעש"ט שחלקו ביניהם בענין הצמצום הראשון – האם הוא "צמצום כפשוטו" – או שהוא "צמצום לא כפשוטו". כמו כן חלקו אותם מקובלים בענין השגחת ה' על עולמו: האם ישנה השגחה פרטית על כל דבר ודבר, על כל פרט הכי פעוט וזעיר בעולם – או שאולי ישנה רק השגחה כללית על המין, שלא יכחד מן המציאות – ולא על כל אחד מהאישים, מהפרטים.

רוב רובם של הראשונים אחזו בדעה האומרת שהשגחת ה' על עולמו היא השגחה כללית ואילו גורלו של כל פרט ופרט נתון למקרי הטבע. ואכן, כך סברו הרמב"ם, הרמב"ן ורוב הראשונים – שאין השגחה פרטית על "כל עלה נידף"! אלא השגחת ה' היא רק על המינים – שלא יכלו ויאבדו מן העולם וכביכול, לא חשוב אצלו קורותיו של כל פרט ופרט בתוך המין!

צריכים להזכיר כאן – שה"ראשונים" אינם הקדמונים – אלא בשם "ראשונים" נקראו הרבנים, גדולי ישראל – מתקופת ימי הבינים. ואם כן, באמת מענין אותנו הרבה יותר לדעת מה סברו הנביאים, מה סברו חז"ל. הבעש"ט (שהוא כבר שייך לאחרונים) תקיף מאד בדעתו לגבי "צמצום שלא כפשוטו" וכך גם תקיף מאד בדעתו שישנה "השגחה פרטית" על פרט ופרט – על כל אטום, על כל חלקיק. והכונה היא שאיכפת ל‑ה' על כל דבר, הפעוט שבפעוטים, ומשגיח עליו וגוזר עליו בדיוק כל מה שיקרה איתו.

ביד המקרה – ויש לפעמים, בד"כ בגלל חטאי בני האדם – ה' עושה כאילו שאנו עזובים ביד המקרה, ביד הטבע! הרצוי הוא, שעל כל צעד ושעל יראו בני האדם את ההשגחה הפרטית של הקב"ה – אלא שאחד מעונשים המנויים בתורה הוא: "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי: וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי". כלומר, ה' הולך אתנו "בְּקֶרִי" – כאילו עוזב אותנו ביד המקרה!

ואם כן, רק למראית עין נעזבנו ביד המקרה ואכן, אליבא דאמת לאמיתו – אין מקרה, אין דבר כזה – אלא הכל, עד לפרט הכי קטן – הכל בהשגחה פרטית! וכאמור, זאת היא שיטתו של הבעש"ט.

אחרי האריז"ל היו מקובלים שסברו כמו הבעש"ט שישנה "השגחה פרטית" – אבל למרבית הפלא, היה בענין זה חילוף שיטות! אותם שסברו ש"הצמצום כפשוטו" הם שאמרו שישנה "השגחה פרטית". המקובל הגדול, רבינו עמנואל חי ריקי, בעל ה"משנת חסידים" החזיק בדעה זאת ועליו חלק בעל ה"שומר אמונים" הסובר בדיוק להפך.  כלומר, בעל ה"שומר אמונים" אומר שה"צמצום לא כפשוטו", אך סובר כמו הרמב"ם שאין השגחה פרטית על כל דבר ודבר – אלא שישנה השגחה כללית בלבד – ורק אצל היהודי ישנה השגחה פרטית!

השגחה פרטית – בשיחה אחת בספר שלפנינו אומר הרבי שאם באמת מפרשים את "הצמצום לא כפשוטו" כמו שמפרש הבעש"ט (וכנראה שפרושו עמוק יותר מפרושו של בעל ה"שומר אמונים" – שהרי אצלו הפרוש אינו מחייב שתהיה השגחה פרטית על כל פרט ופרט) – אזי מתחייב שתהיה השגחה פרטית על כל פרט ופרט בבריאה – ולו הקטן ביותר. ושוב, כנראה שהבעש"ט מפרש את ה"צמצום לא כפשוטו" באופן הרבה יותר עמוק ומחייב – מאשר אותם מקובלים שאמנם אמרו ש"הצמצום לא כפשוטו" – אבל זה אינו מחייב "השגחה פרטית" על כל פרט ופרט.

אמרנו שהמדרגה הראשונה של נוכחות ה' בעולם אומרת ש‑ה' בעצמו כאן! כלומר, ה' בעצמו נמצא בכל מקום, בכל אתר ואתר, "לית אתר פנוי מניה" – לא מקום גשמי ולא מקום רוחני! ושוב, אין שום מקום ואפילו אין שום דמיון או חלום – שעצמות ה' אינה נמצאת שם! שהרי אחרת גם הדמיון וגם ההחלום – לא יוכלו להתקיים!

ואם כן, ה' מצמצם את עצמו כלומר, שמסתיר את נוכחותו – וזה בעצמו נותן מקום לשאר ההופעות של אור ה' – שמתפשטות לתוך המציאות. אם עצמות ה' היתה גלויה לעין כל – לא היה מקום לנו לדבר לא על רצון ולא על כל שאר הדברים שהיו בטלים "כשרגא בטיהרא".

ושוב, אם עצמות ה' היתה גלויה – אזי כל דבר היה בטל בפני ה' – כאור הנר בצהריים – וממילא לא יכול היה להתקיים. שהרי אם העצמות נמצאת כאן אזי – רצונו וידיעתו והשגחתו ודברו – כולם בטלים – שהרי ה' בעצמו נמצא כאן!

ובכל אופן, כאשר ה' מסתיר את עצמו, אינו רוצה להתעלם לגמרי – ולכן מופיע באותן הופעות של רצונו וידיעתו והשגחתו ודברו!

רצון ה' – מופיע ופועל בתוך העולם – כל הקורה בעולם זה ע"פ רצונו.

ידיעת ה' – הוא יודע את הכל – ידיעתו נמצאת ופועלת. הוא יודע ברגע הזה כל מה שקורה (וכן על כל מה שקרה ועל כל מה שיקרה). וכמובן, וכמו שכותב גם הרמב"ם – הוא ודעתו אחד, וכל שכן הוא ורצונו אחד.

השגחת ה' – ה' משגיח על כל מה שקורה. הייתי יכול לחשוב שידיעה והשגחה – זה אותו הדבר! הראיה המרכזית להבדל בין ידיעה להשגחה היא שידיעה סתם אינה מחייבת ואינה סותרת את בחירתו החפשית של האדם. אפשר לדעת גם לגבי העתיד לבוא – וזה אינו סותר שאותו אחד, שכבר נודע לי מה שהוא עתיד לעשות – הריהו חייב לעשות בדיוק לפי הידיעה שלי! אצל בני אדם – הידיעה מסובבת מן המעשה – ואינה סיבה למעשה, שהרי אנו יודעים מה שכבר קרה! גם אחד שיודע מה שיקרה – זה בגלל שהוא עומד במקום גבוה ביותר – שבשבילו עתיד ועבר הם היינו הך! ישנו איזה טווח של זמן שמסוגל לסקור ולראות את הכל ביחד – עבר ועתיד. וכמובן, שטווח הראיה של הקב"ה זה "אין סוף" – הוא לגמרי למעלה מהזמן ורואה את הכל יחד.

ושוב, הרבי מסביר באריכות, שאפילו אחד שיש לו חוש לדעת את העתיד – זה עדיין לא גוזר ולא מחייב שאכן כך אמנם יקרה בעתיד! ושוב, יש הבדל בין ידיעה לבין גזרה – הוא לא גזר אלא רק ידע. וכאמור, אפילו אם יודעים מראש – זה אינו סותר את בחירתו החפשית הגמורה של אותו אחד שקם בעתיד ועושה!

ובכל אופן, לרמב"ם זה עדיין קשה. מה שהסברנו כאן, זה לכאורה תרוץ פשוט וכך גם כתוב ברבים מספרי האחרונים: הקב"ה למעלה מהזמן, הוא רואה את הכל – והידיעה, ידיעת הכל – היא מסובבת מהבחירה ואינה הסיבה למעשה. ושוב, הידיעה אינה גורמת, אינה גוזרת – היא רק יודעת! ואם כן, מדוע בכלל שהידיעה תעמוד בסתירה לבחירה החפשית?

בידיעת עצמו – וכאמור, לרמב"ם לא די בהסברים מעין אלו – ומסביר הרבי שמדובר כאן בידיעה שלאחר הצמצום הראשון – ידיעה שמוגדרת בגדרי השכל שלנו! ואכן, אצלנו ידיעה, ואפילו ידיעת העתיד – אינה גורמת למעשה, אינה גוזרת על המעשה! אבל לפני הצמצום הראשון (כמו שיוסבר בהמשך) – יודע ה', בידיעת עצמו את כל הנמצאים. ולכאורה, אין זאת ידיעה אוביקטיבית של המציאות – שהרי ידיעה אוביקטיבית היא באמת ידיעה בלתי מחייבת. אלא, ה' יודע הכל מתוך ידיעתו את עצמו – ואולי ידיעה זאת אכן מחייבת את המעשה?

ידיעה מסוג זה, שבידיעת עצמו יודע כל הנמצאים – רחוקה מבינתנו – והיא אחת עם עצמותו של ה'. כך כותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הלכה י': "שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים, לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם, לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו".

התנצלות – ואם כן, יתכן וידיעת ה' את עצמו – היא כן מחייבת, ולכן ישנה בעיה, כאילו סתירה לרמב"ם – שמתנצל ואומר בספרו שהתשובה לקושייה זו היא ארוכה מידי – "ארוכה מארץ מדה" – אבל ישנה תשובה! ושוב, ישנה תשובה – אבל משום מה אין הרמב"ם מסוגל לזכות אותנו בתשובה שהוא חש!

הראב"ד, מאד מוכיח את הרמב"ם על שפתח בקושיה ואינו משיב ומתרץ אותה – ואומר, שלא כך היא דרך החכמים! מוטב לך לשתוק וכלל לא להעלות את הקושיה! כך הראב"ד, הבר פלוגתא של הרמב"ם, מוכיח אותו קשות בסוגיה זאת.

נחזור להשגחת ה' – מסביר הבעש"ט שהקב"ה גוזר על כל עלה נידף – לאן הוא יתגלגל. כאמור, ישנם קודמים לבעש"ט, בדור שלפניו, הסוברים שישנה השגחה פרטית – על כל פרט ופרט. לעומת זאת, בין דעות הראשונים – בקושי מוצאים דעה יהודית של השגחה פרטית. אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שהוא הנכד הרוחני של הבעש"ט, אומר שחז"ל סברו באופן ברור שאכן ישנה השגחה פרטית על כל דבר ודבר. כהוכחה לסברה זו מביא אדמו"ר הזקן את דברי רבי יוחנן בגמרא על עוף ה"שלך" – השולה דגים מהים – האומר שכל דג ששולה השלך מן הים – זה הכל בדין מן השמים (כלומר בהשגחה פרטית): "ר' יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר: 'משפטיך תהום רבה', כי הוה חזי נמלה, אמר: 'צדקתך כהררי אל'".

הפסוק שמביא רבי יוחנן מתהלים הוא: "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הוי'". "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה" – כלומר, הקב"ה שופט עד תהום רבה – ואפילו איזה דג ישלה השלך ממעמקי הים תלוי במשפט ה'. ואם כן, זו הוכחה חותכת שיש השגחה, יש משפט , "מִשְׁפָּטֶךָ" – על כל פרט ופרט.

שור של יהודי – ואם כן, אותם ראשונים הסוברים שישנה רק השגחה כללית על ה"מין" ולא השגחה פרטית על כל דבר ודבר אומרים שאם אחד, פרט, מה"מין" שעליו יש השגחה כללית – שייך ליהודי – אזי גם עליו ישנה השגחה פרטית שהרי הוא שייך ליהודי שעליו ישנה השגחה פרטית! ושוב, אם השור שייך ליהודי – אזי גם עליו ישנה השגחה פרטית – היות שהוא נוגע ושייך לאותו יהודי!

כך גם הסברנו לגבי הגויים – שבזה שנותנים להם "שבע מצוות בני נח" – מעלים אותם להיות בעלי בחירה. ושוב, אנו מדברים על השגחה פרטית – וככל שבעל חיים כלשהו שייך ליהודי – כך הוא עולה ממדרגת ההשגחה הכללית על ה"מין" – ונכנס לתחום ההשגחה הפרטית. ואם כן, גם אותם ראשונים הסוברים שיש רק השגחה כללית על ה"מין" – יסכימו שעל כל דבר שיש לו קשר עם יהודי – חלה ההשגחה הפרטית כמו על היהודי!

ראיה זאת שמביא אדמו"ר הזקן באה במפורש כדי לשלול את דעתם של אותם ראשונים. כאמור, מדובר כאן על עוף השלך, שהוא מגיע לתהום רבה, לעמקי הים – וצריך לומר, שע"פ פשט אצל אותם ראשונים, שהם בעלי "ראש" פשוט והגיוני וטבעי – אין לאותו דג במעמקי הים קשר נסתר וחבוי וסמוי ליהודי כלשהו! וממילא, אם כתוב שגם שם, בעמקי הים, "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה" – הרי זאת ראיה לסתור דעתם שאין השגחה פרטית על כל דבר ודבר. שהרי, מתי כן יכולה להיות, לפי דעתם, השגחה פרטית על יצור כל שהוא – חוץ מיהודי? אך ורק כאשר אותו יצור נוגע ליהודי! ושוב, החשיבה הישרה וההגיונית – אינה מוצאת כל קשר בין הדג ששלה אותו עוף השלך ממעמקי הים ובלעו – לבין יהודי כלשהו! ולכן יסכימו גם אותם ראשונים שדברי רבי יוחנן והפסוק שעליו מסתמך – מחייבים קיום של השגחה פרטית על כל דבר ודבר, על כל נברא ונברא באשר הוא – כמו שמלמד אותנו הבעש"ט.

נשמות ישראל – וכמובן, שעל פי תורת הקבלה והחסידות – אין שום דבר הקורה בעולם שאינו נוגע לאיזו נשמה יהודית – שהרי כל מה שקורה בכל העולמות הוא חלק מתיקון נשמה פרטית כלשהי בעם ישראל! וזהו, שעם ישראל כולו מופקד על תיקון כל העולמות וכל מה שקורה בכל העולמות!

שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא

נסביר זאת עוד יותר. השגחה תמיד שייכת לעינים אבל יסודה בלב המשגיח. אדם משגיח על דבר מה – בגלל שאכפת לו מאותו הדבר. ואם כן, מקור ההשגחה זה הלב. עשרה המאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם הם בפה, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" – אבל כאמור ההשגחה בעינים יוצאת מהלב, על דרך "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". הביטוי בלשון חז"ל הוא: "שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא" – ראיית העין תלויה בתבונה הפנימית והעצמית של הלב! ושוב, התבונה הפנימית של הלב מכוונת את ההסתכלות – לראות מה שהלב דואג לו, מה שהלב אכפת לו ממנו ודואג לו!

וכאמור, זאת השגחה – אבל לגבי כל מה ש‑ה' יודע אותו – אינו צריך להסתכל עליו. ידיעה היא במח – אפשר לסגור את העינים ולדעת הכל! ובמיוחד כמו שהרמב"ם כותב זאת: "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים".

נפרט,

רצון – הרצון שורה למעלה מהמח – הרצון הוא על מודע ביחס למח. לכן בקבלה נותנים לו סימן כאילו שהרצון קשור בעצם לגולגולת שלמעלה מהמח! ושוב, זהו רק משל – ולא שבאמת הרצון נמצא בגולגולת – אלא שהרצון כביכול שורה מעל המח, בגולגולת – וכאמור הוא על מודע ביחס למח. ולכן הסימן בקבלה מקשר בין הגולגולת, שבתוכה המח, לבין הרצון ששורה מעל למח!

ידיעה – הידיעה שייכת למח.

השגחה – ההשגחה באה מהלב דרך העינים.

דיבור – הדיבור זה מה שיוצא מהפה.

כאשר אומרים ש‑ה' נמצא כאן – זה אינו גולגולת ואינו מח ולא עינים ולא לב ולא פה! וכאמור, ה' מצמצם את נוכחותו, מסתיר את העצמוּת שלו – וזה בעצמו נותן מקום לשאר ההופעות של אור ה' – שמתפשטות לתוך המציאות. כלומר, ה' מופיע בכל הדרכים שאנו מונים כאן: רצון, ידיעה, השגחה, דיבור.

כאשר מסבירים בחסידות מהי שיטת הבעש"ט לגבי השגחה פרטית – נוגעים בשתי נקודות עיקריות: א – ישנה השגחה פרטית על כל דבר ודבר, על כל פרט הכי פעוט וקטן. ב – השגחה זאת בעצמה היא חיותו וקיומו של הדבר המושגח!

ואם כן, ההשגחה היא היא החיות והקיום של כל דבר. זה ש‑ה' מסתכל עליך – בכך הוא מחיה אותך ובכך הוא מקיים אותך! מה בין להחיות ולקיים? חיוּת זה כתנועת הדופק – ונקרא בלשון הראשונים "כל חי מתנועע". חיוּת זה "רצוא ושוב", חיוּת זאת התבטלות למקור ושאיבה של אנרגיה חדשה מהמקור – להמשיך ולהוריד את האנרגיה החדשה לתוך ההתגלמות של אותו גוף חי! ושוב, חיוּת זה שכל רגע אני זקוק להתחדשות מתוך המקור שלי – כמו דופק של יד או דופק של לב או תנועת הנשימה. אני חייב להתחדש – ולכן יש "רצוא" אל המקור. מתוך המקור אני שואב חיים ומוריד את זה, בתנועת ה"שוב", לתוך ההויה המוגבלת שלי – שהיא הגוף שלי!

קיום – מה זה קיום? קיום זה מעין שומר ומקיף שמווסת את ה"רצוא ושוב" של החי. השמירה על הויסות של ה"רצוא ושוב" – פועלת שה"רצוא" למעלה אל המקור – לא יגלוש להסתלקות הנשמה מן הגוף! וכן השמירה פועלת ש"השוב" לא יתקע בתוך הגוף כלומר, פועלת שתנועת ה"רצוא ושוב" תתמיד. ואם כן, כח הקיום זה כח אחר ונעלה יותר מהחיוּת. זהו כח מקיף, שומר ומווסת ומקיים את החיוּת!

בשיעור הקודם דיברנו על התהוות – ה' מהוה "יש מאין" את העולמות בדבר ה' – ע"י אותיות, "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם"! פסוק נוסף אותו מפרש הבעש"ט – ובו פותח אדמו"ר הזקן את שער היחוד והאמונה שבספר התניא, הוא הפסוק מתהלים קי"ט: "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם". כלומר, הדבר שאמרת "יְהִי רָקִיעַ" – הוא הדבר שניצב בשמים, ומהוה "יש מאין" את כל השמים – וכך גם לגבי כל דבר שישנו במציאות העולם! ושוב, אותיות דיבור ה' ניצבות ומהוות בכל רגע את הנברא, "יש מאין ואפס המוחלט".

ואם כן, ע"ג הדיבור, שהוא המהוה את המציאות – באה ההשגחה להחיות ולקיים. אלו הנקודות העיקריות בשיטת הבעש"ט לגבי "השגחה פרטית" – כפי שמוסבר בחסידות.

וירא אלוקים

כאמור, אצל הבעש"ט ישנו קשר הדוק מאד בין התהוות כל נברא ונברא לבין השגחת ה'. איך נברא כל דבר ודבר? "בעשרה מאמרות נברא העולם"! כל דבר – הוא הדיבור שמהוה אותו: "יהי אור", "יהי רקיע" וכו'. וכאמור, תכף לבריאה שנפעלת מכח הדיבור – באה ההשגחה. מהיכן לומדים זאת? ישר מפרשת בריאת העולם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". כלומר, תכף לבריאה, להתהוות האור, שכביכול נפעל באמצעות דיבור ה' – באה ההסתכלות, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר" – שהיא השגחת ה' על הדבר תכף להתהוותו!

וירא אלוקים – מה מוסיפה הההשגחה להתהוות? כאמור, ההשגחה, היא היא, חיות וקיום כל נברא ונברא! לכן, אחרי כל בריאה בששת ימי בראשית, שנעשתה מכח הדיבור האלוקי, חייב לבוא בתורה הביטוי "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". ושוב, תכף לבריאה – השגחה!

כאמור, זהו הכלל הראשון בשיטת הבעש"ט לגבי השגחה פרטית – השגחה פרטית על כל פרט ופרט – ועד אחרון כל הפרטים – הפרט הכי קטן והכי לא נוגע! יש מי שאומר בין האחרונים – שגם למקרה קוראים בשם "השגחה" – בגלל שאם ה' מחליט לעזוב דבר למקרה העולם – הרי גם זה ברצון ה' וממילא גם זה נקרא "השגחה"! ה' השגיח על הדבר – ועכשיו החליט לעזוב אותו בידי ה"טבע" – וכאמור, גם לזה קוראים "השגחה" – לפי דעתם של אותם אחרונים!

הבעש"ט אינו מסכים להסבר זה ואומר שאינו קורא בשם השגחה למקרה שאותו כביכול עזב ה' להנהגת ה"טבע"! אלא אומר הבעש"ט ש"השגחה" היא תמיד השגחתו הישירה של ה' וגם גזירה! הגזרה כאן היא למעליותא – ה' הוא המחליט, הוא הגוזר – ואינו משאיר זאת בידי גורם אחר כמו הטבע.

ה' הוא המחליט הבלעדי על הקורה עם כל פרט ופרט! ה' ברא כל דבר – על מנת, ע"י ההשגחה, להחיות אותו ולקיים אותו – וזהו צרוף שלושת המושגים בהם אנו עוסקים כאן: הויה, חיות, קיום.

כח, חיוּת, אור

את המונחים, כח, חיות, אור, מביא אדמו"ר הזקן בסוף שער היחוד והאמונה:

כח – כח זו אנרגיה פשוטה וזה חלק בלתי נפרד מעצם ההויה. כלומר, להוות חומר זה להוות אנרגיה – כידוע היום מחידושיו של איינשטיין – שאנרגיה וחומר זה אותו הדבר! ואם כן, עצם ההויה זה להוות "כח".

חיוּת – בתוך הכח, בתוך החומר – צריך להפיח חיות, "וַיִּיצֶר הוי' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". וכך זה בכל דבר – וגם באבן יש נפש, יש חיות. הרבי מאריך להסביר שהחיות העצמית שבאבן אינה מה שלפעמים נשמה של בן אדם נענשת ומתגלגלת בתוך אבן. אלא, בכל האבנים ישנה הנפש של אותה אבן שזו ה"חיוּת" של האבן. ושוב, בנוסף ל"כח", לעצם האנרגיה הגלומה באותה אבן – שנבראה ע"י דיבורו של ה' – ישנה גם "חיוּת" הנמשכת לה כביכול מהסתכלות עיני ה' על אותה אבן. כמו כן ישנו גם שומר עליה – שומר לקיים את החיות שלא תסתלק! וכאמור, גם ה"חיוּת" וגם השמירה על הקיום, "אור", זה בא מהעינים, זה בא מהשגחת ה': "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב".

ושוב, אלו שתי הנקודות בשיטתו של הבעש"ט לגבי השגחה פרטית:         א – ישנה השגחה פרטית על כל דבר ודבר, על כל פרט הכי פעוט וקטן.            ב – השגחה זאת בעצמה היא חיותו וקיומו של הדבר המושגח!

ועוד, האמונה שלנו ב"השגחה פרטית" אומרת – שכל פרט, הכי קטן שיש בעולם, וכל דבר הכי קטן שיש בעולם – הכל נוגע לכללות הכונה של בריאת העולם! אם העלה הנידף מתגלגל כך ולא אחרת – זה ודאי קובע ונוגע לכל מה שיש ביקום! נוגע לכל העולמות, נוגע לכל ההיסטוריה – מתחילת בריאת העולם ועד לעתיד לבוא! ושוב, כל פרט הכי קטן נוגע להכל – כל פרט הכי קטן הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה הכללי ותכלית הכונה של כל בריאת העולם!

וזהו שאמרנו קודם שאין פרט – אפילו אי שם במעמקי הים – שאינו נוגע ישירות לעם ישראל – היות שעם ישראל הוא תכלית בריאת כל העולם! אם כל פרט הכי קטן נוגע לתכלית בריאת העולם – ממילא זה נוגע לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט שזה תיקונו הפרטי וחלקו בבריאת העולם.

בחירה חפשית – ידיעת ה' ורצון ה'

ידיעה ורצון – תורה אחת של הבעש"ט – מובאת בכתר שם טוב – ומרומזת בשיחה של הרבי בספר "שערי אמונה" שלפנינו. אומר הבעש"ט שהסוד של בחירה חפשית, זה שיש כח ליהודי לבחור בבחירה חפשית – זאת בעצם בחירה בין "ידיעת ה'" ל"רצון ה'"! למשל, ה' יודע שאדם עתיד לעבור עברה ח"ו – וכמובן ש‑ה' אינו רוצה שהאדם יעבור עברה! שהרי ה' רק רוצה טוב, רוצה רק להיטיב לנבראיו!

ואם כן, ידיעת ה' – זה אמור להיות אוביקטיבי – יש דברים טובים וישנם גם דברים רעים – אבל כאמור לגבי רצון ה' – הוא רק רוצה טוב! לגבי כל פעם שיהודי מקיים מצוה כתוב:"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ואכן, ח"ו לומר דבר כזה על עברה! במה דברים אמורים? כל מה שנמצא בעולם ה' רוצה בו – וממילא, אם ה' אכן רוצה בעברות, כמו שרוצה גם במצוות – צריך היה בעל העברה לומר: "נחת רוח לפניו שעברתי ונעשה רצונו"? ושוב, ה' רצה את העברה שעברתי וממילא, נחת רוח לפניו שנעשה רצונו! ואכן, חס וחלילה לומר דבר כזה! אלא רק "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" לגבי מצוות ומעשים טובים!

עץ הדעת טוב ורע – ואם כן, מכאן אתה למד ש‑ה' רוצה אך טוב – אבל לגבי ידיעת ה' – הוא יכול לדעת את הכל – גם את הטוב וגם את הרע. זאת אנו לומדים מהפעם הראשונה שמופיע בתורה המושג "ידיעה". וכאמור, "הכל הולך אחר הפתיחה" – שהרי הידיעה הראשונה בתורה נאמרה לגבי עץ הדעת: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"! כלומר, דעת זה לדעת את הטוב וגם לדעת את הרע!

אך טוב לישראל – ושוב, ידיעה זה כאילו אוביקטיבי – יודעים גם את הטוב ויודעים גם את הרע! וכאמור, רצונו של הקב"ה זה רק טוב: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"! ואם כן, יש לך ברירה, יש לך בחירה באותו דבר איתו אתה רוצה להזדהות! האם אתה רוצה להיות נאמן לידיעת ה'? או שמא אתה רוצה להיות נאמן לרצון ה'?

ואם כן, דבר זה נשמע כאבסורד גמור! איך יכולה להיות מחלוקת בין ידיעת ה' לרצון ה' – הרי ה' הוא "אחד"? והנה, למרבית הפלא והאבסורד המדומה – פרוש כזה מצאנו בספר כתר שם טוב בשם הבעש"ט! ענין זה מרומז בשיחת הרבי האומר, שהבחירה זאת בעצם היכולת להטות לצד הטוב גם כאשר יודעים עליך רע! להתגבר על הידיעה ולעשות כפי רצון ה'!

ושוב, כאשר אנו מצליחים להטות מהידיעה השלילית לצד הטוב והרצוי – ולעשות אך טוב כרצון ה' – אזי, באמת גורמים אנו נחת רוח ל‑ה' – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"! נעשה רצוני ולא ידיעתי!

קושיית הרמב"ם – ידיעה ובחירה

חופש בחירה – פלא נוסף! ליהודי ישנה בחירה חפשית רבה יותר מכל שאר הנבראים. אומר הרבי שליהודי ישנה בחירה מוחלטת בכל מה שעושה! וכן, בכל מה שעושה היהודי "לדעתו" (מעשי הרשות) – יש הרבה יותר כח של בחירה חפשית אפילו יותר מאשר במעשה המצוות שעושה היהודי! לגוי, להבדיל, יש בחירה חפשית בערבון מוגבל – רק ביחס לשבע מצוות בני נח עליהן הוא מצווה ואילו לכל דבר אחר בעולם – כלל אין לו בחירה חפשית.

ספרי החסידות דנים בקושייה המפורסמת של הרמב"ם: איך יכולה להיות בחירה חפשית – כאשר הקב"ה יודע את הכל, יודע כל מה שהאדם עתיד לעשות? רבים מאותם ספרי החסידות מסבירים שאכן ידיעת ה' אינה כמו הידיעה שלנו. כל מודעות של בן אדם – בהכרח מתערבת במציאות של הדבר אותו הוא יודע!

המודעות משפיעה – קודם אמרנו, מושכל ראשון – שידיעת הדבר, המעשה – באה לאחר המעשה, לאחר שהדבר קרה! ולכאורה, גם ידיעה מראש – באה תיאורטית לאחר המקרה וממילא, הידיעה אינה משפיעה או סותרת את הבחירה. אנחנו יודעים היום, מה שלומדים היום הפיזיקאים – שלדעת משהו זה כן משפיע על הדבר הנודע! זה חלק מהתיאוריה של הקוונטים האומרת שכל מודעות שבעולם משפיעה על המציאות. ואכן, דבר זה כתוב בפרוש בספרי החסידות והוא שאין אדם יכול לדעת משהו – בלא להתערב ובלי להשפיע על הדבר.

מסבירים בחסידות שזהו שורש האיסור על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת! שהרי ברגע שיאכל מ"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" – נפשו תתערב בטוב וברע ויתכן שישפיע "לטובת הרע" וגם יהיה מושפע ע"י הרע עד כדי שיפיל אותו – וכך הוה!

כל יכול – לא כך היא ידיעתו של הקב"ה שהוא "כל יכול"! הקב"ה יכול לא לנהוג כפי חוק הטבע כמו שמובא בתיאוריה של הקוונטים. ואם כן, הקב"ה יכול לדעת דבר – מבלי להתערב בו כלל וכלל! כלומר, הקב"ה יודע את הדבר באמת – והוא באמת אינו משפיע על הדבר וגם אינו מושפע ממנו! וממילא, נשארה לאדם בחירה חפשית מוחלטת! כך מסבירים, בדרך כלל, בחסידות את הפרדוכס של הידיעה והבחירה.

ושוב, רק ה' יכול לדעת – בבחינת "מקיף" גמור! אך כאשר בן אדם יודע – יש תמיד מימד של "פנימי" ופנימי זה קשר ישיר של התערבות במציאות. וכאמור, הקב"ה יכול לדעת דבר – רק בבחינת מקיף! אלו אמנם הסברים שלא תמיד אנו יכולים להכיל אותם – אבל זאת האמירה כאן: הקב"ה יכול לדעת בבחינת מקיף גמור – ולכן אינו גוזר ואינו משפיע בידיעתו זאת על המציאות – וממילא אתה יכול לבחור בבחירה חפשית גמורה. ואם כן, אין לך פרוש יותר משמעותי מזה – לענין הצמצום!

צמצום פרושו – לתת מקום לעמידת העולמות! מוסבר בספרי הקבלה שעד ש‑ה' לא צמצם את עצמו – אין מקום לעמידת העולמות – אין מקום למישהו אחר! שהרי, כל "מישהו אחר" מתבטל במציאות. והיות ש‑ה' רוצה לברוא "מישהו אחר", שהרי "אין מלך ללא עם" – חייב ה' לפנות לו מקום – לצמצם את עצמו! אפשר לחשוב שמדובר כאן על משהו גשמי ח"ו – אין מקום לעמידת העולמות אזי צריך לצמצם את האור שלו, את הגילוי שלו – ולעשות פה יקום! חלל, חלל פיזי!

אפילו ברוחניות אפשר לדמות את זה לחלל רוחני – "כעין פיזי". כלומר, אין מקום לעולמות להתקיים – אז תפנה להם מקום. וכמובן, שפרוש זה, תאור זה – הוא פרוש חיצוני. הפרוש הפנימי של "פינוי מקום" – זה לתת לך יכולת לבחור!

אם הקב"ה שולט כאן על הכל – גם אחרי שברא את העולם אזי, איזה פנוי מקום יש כאן? ושוב, מה זאת אומרת שהקב"ה פינה מקום בשבילי לעמוד – האם אני הרובוט שלו? ואכן, אם אני הרובוט שלו – אזי הקב"ה לא פינה לי שום מקום לעמוד. הכונה בפינוי מקום היא: אני נותן לך לעשות מה שאתה רוצה – זה נקרא "לפנות מקום"! "שלח לך" – לדעתך – אני איני מצוה לך! עשה מה שאתה רוצה!

נסיון באמונה – זאת אומרת, שלגבי אותו אחד – שזה היהודי שלנו, שלו נתן ה' הכי הרבה בחירה – לגביו ה' צמצם את עצמו הכי הרבה! ואם כן, ישנו כאן פרדוכס נוסף: לגבי הבעל חי, שאין לו בחירה כלל וכלל, לגביו ה' כלל לא צמצם את עצמו – לכאורה הוא "חי בתוך ה'" – הכי קרוב ל‑ה'! וכן, הגוי, שלו נתן ה' בחירה מוגבלת – הוא יותר קרוב ל‑ה' מהיהודי בגלל שיש לו פחות יכולת בחירה מליהודי! וממילא, היהודי שבעבורו פינה ה' את עצמו – נמצא עומד במקום הרחוק ביותר מ‑ה' – רחוק מ‑ה' יותר מכל שאר הנבראים! ושוב, ליהודי יש מקסימום בחירה חפשית וממילא, לגבי היהודי, ה' צמצם את עצמו 'מקסימום' – כמעט על גבול "צמצום כפשוטו" ממש! ה' נותן ליהודי לבחור כל דבר, "לדעתך", ולכן היהודי עומד בנסיון האמונה הגדול ביותר!

נמנע הנמנעות – ואם כן, ליהודי עצמאות מכסימאלית בבחירה שלו – התלויה כביכול בפינוי מקסימאלי של מקום מצד ה' – ואף על פי כן – הוא צריך להגיע בכח האמונה שלו לתחושה, להרגשה, ש"לית אתר פנוי מניה"! וזהו שהקב"ה נקרא "נמנע הנמנעות" בלשון הראשונים.

היהודי יכול להתחמק – ולרצות לחזור ממרכז זירת הנסיונות באמונה – ולהחזיר את הבחירה שניתנה לו בחזרה לקב"ה! ובכך, הוא כביכול מחזיר את ה' למקום הפנוי באומרו: "אין לנו על מי לסמוך – אלא על אבינו שבשמים"! ואם כן, היהודי איבד את כושר העצמאות האמיתית שלו, שלנו – וזה מהסימנים הלא טובים של "עקבתא דמשיחא"!

צמצום לא כפשוטו

ואם כן, נסיונו של היהודי הוא להיות, בו זמנית, גם עצמאי לחלוטין – וגם להיות קשור ל"אחד, יחיד ומיוחד", הקב"ה, ש"לית אתר פנוי מניה"! כלומר, עלינו להחזיק באמונה העמוקה ביותר של צמצום לא כפשוטו – תוך היותנו במצב של צמצום לכאורה גמור לגבינו!

למה ה"צמצום שלא כפשוטו" אצל הבעש"ט – הוא בדרגה הכי גבוהה ונעלית? כלומר, זהו הפרדוכס של היהודי – שמצד אחד ה' פינה לו מקום לחלוטין (כלומר, תהיה עצמאי גמור) – ומצד שני ה' דורש ממנו להאמין באמונה הכי חזקה, הכי איתנה של "צמצום לא כפשוטו" – "לית אתר פנוי מניה"?

ההסבר הוא ע"פ פתגם החסידות האומר שסוד הצמצום הוא: "המאור נכנס במקום האור"! המאור זה "עצמות ה'" – ה' בעצמו – והוא נכנס ותפס את המקום של הרצון והידיעה – שלו עצמו! נסביר כאן שהרצון והידיעה של ה' הם שתי בחינות של "אור אין סוף לפני הצמצום". ואילו ההשגחה ודבר ה' – הן שתי בחינות של "אור אין סוף לאחר הצמצום".

רצון ה' – ה' לא התחיל את תהליך בריאת העולם לפני ש"כד סליק ברעותיה למברא עלמא", עד שעלה ברצונו לברוא את העולם. וממילא, הרצון קודם לצמצום – שהוא הפעולה הראשונה בתהליך בריאת העולמות.

ידיעת ה' – ידיעת ה' את הכל היא, ע"פ קבלה, דרגה שלפני הצמצום עליה כתוב: "שיער בעצמו בכח כח מה שעתיד להיות בפועל"! ה' משער, בינו לבין עצמו, כביכול בכח – כל מה שעתיד להיות בפועל בבריאת העולם! למדרגה זאת לפעמים קוראים "התורה הקדומה" – שעליה כתוב "אסתכל בתורה וברא עלמא". ה' מסתכל בתורה שלו כלומר, בידיעה שלו, ובורא את העולם בהתאם! מדרגת הידיעה נקראת בקבלה ובחסידות בשם "קדמון" – והיא התחתונה משלוש מדרגות: יחיד, אחד, קדמון!

יחיד – מדרגת יחיד נקראת "העלם העצמי של אור במאור". כלומר, לפני כל התגלות כלשהי – הוי'!

אחד – בד"כ, הביטוי "אור אין סוף" המופיע בספרי הקבלה – הוא הרצון של ה'. "אחד" היא המדרגה שלמטה מ"יחיד".

קדמון – על מדרגת קדמון נאמר ש‑ה' "גליף גליפו בטהירו עילאה" כלומר, חקק חקיקה בתוך האור העליון שלו. זה נקרא "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". וכאמור, זאת מדרגת ה"ידיעה"!

איך ה' מחולל את הצמצום? לשאלה זאת ישנם הסברים רבים – וכל אחד, לפי התפיסה שלו, לפי רמת הבחירה שלו – צריך לפרש בהתאם את סוד הצמצום! היהודי, שרמת הבחירה העצמאית שלו היא הגבוהה ביותר – חייב לדעת שהצמצום פרושו שה"יחיד", ה"מאור", כביכול תפס את המקום של ה"קדמון" וגם של ה"אחד". והיות שה"יחיד" הוא "העלם העצמי של אור במאור" ואין רואים אותו – הרי הוא משאיר חלל פנוי – שבתוכו אני אבחר כרצוני, בבחירתי החפשית הגמורה!

המאור במקום האור – ואדרבא, אם ה' בעצמו נמצא כאן (המאור שתפס את מקום האור) – איך אני בוחר? אלא, שעל זה כתוב בחסידות שבעצם, הבחירה החפשית המוחלטת של היהודי – היא היא בחירת עצמות ה'! רק לעצמות, רק ל"יחיד", ישנה בחירה חפשית – וכאשר הוא מסלק ומעלים כביכול גם את הרצון שלו וגם את הידיעה שלו – שאזי רק לו ישנה בחירה חפשית אמיתית – ובחירה זאת מתבטאת בבחירתו העצמית של היהודי! כך מסביר הרבי ע"פ יסודות החסידות.

השגחה ודבר ה'

לפני שנמשיך להסביר איך ה' מחולל את הצמצום – נסביר מהם "השגחה ודבר ה'"! השגחה ודבר ה' אלו שני ממדים של ה"קו אור אין סוף" ש‑ה' הקרין והאיר לתוך חלל הצמצום, לתוך המקום הפנוי. גם אלו שחולקים על הבעש"ט בענין הצמצום ובענין ההשגחה הפרטית – סוברים כולם, ומסכים עמהם הבעש"ט, שסוד הקו המוזכר בכתבי האריז"ל – הוא סוד השגחת ה'!

מסביר הרש"ש את עומק דברי האריז"ל ואומר שבקו עצמו ישנם שני ממדים, פנימיות וחיצוניות. החיצוניות של הקו הוא הדיבור של ה' שמהוה את המציאות "יש מאין"! מוסבר בחסידות שמצד החיצוניות – החלל בעצמו הוא בסוד "חלל הפה", כביכול חלל פיו של הקב"ה. ואילו הקו הוא סוד הקול והדיבור שיוצא מתוך הפה! "ראשית הקו" הוא החלק של הקו, הדבוק בעיגול הגדול של האוא"ס שמקיף את החלל, ועדיין אינו מלובש במציאות הראשונה שמתהוה לאחר הצמצום – הנקראת אדם קדמון.

יחוד קול ודיבור – ושוב, המציאות הראשונה שמתהווה סביב הקו אוא"ס שבוקע לתוך חלל הצמצום נקראת "אדם קדמון" – עוד לפני בריאת ארבעת העולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. אותו חלק ראשוני של הקו שדבוק בשורשו, במקורו – ועדיין אינו מתלבש בתוך "אדם קדמון" – נקרא "ראשית הקו" – והוא סוד ה"קול", שעתיד להיות כביכול "החומר-גלם של הדיבור". אבל ברגע שהקו מתלבש בתוך "אדם קדמון" – הוא נעשה "דיבור"! המפגש הזה כביכול, במקום הכי גבוה – נקרא בקבלה יחוד "קול ודיבור" – יחוד "יעקב ורחל".

הקו מהוה סביבו את ההויה הראשונה, את הפרצוף האלוקי, שנקרא "אדם קדמון" "יש מאין ואפס המוחלט" – ומתלבש בתוכו. ואם כן, זהו דיבורו של ה' שמהוה את ההויה הראשונה: "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" – "לְעוֹלָם הוי' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" – וכאמור, כל זה מצד חיצוניות הקו.

מתן תורה

כאמור, תכף ל"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" כתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". ואם כן, תכף להתהוות, לכח – באה החיות והאור, עצם האור – שזאת הראיה! ואם כן, "וַיַּרְא אֱלֹהִים" זאת הפנימיות של הקו וכאמור היא היא השגחת ה' שמצד פנימיות הקו! פנימיות הקו קשורה בקבלה עם סוד התורה כמו שניתנה לנו בהר סיני. התורה שניתנה לנו בהר סיני – זה גילוי סוד ההשגחה של ה' – שהיא פנימיות הקו. ואם כן, מבריאת העולם ועד מתן תורה – היתה לנו, בתור יצורי עולמים, זיקה לחיצוניות הקו בלבד. מתן תורה בא לגלות לפנינו, "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת", את סוד פנימיות הקו – שזה עצם סוד ההשגחה האלוקית!

ואם כן, הסברנו את שלוש המדרגות "יחיד, אחד, קדמון" שלפני הצמצום ושתי מדרגות "השגחה ודבר ה'" שאחרי הצמצום:

יחיד – ה' – העלם העצמי של אור במאור.

אחד – רצון – אוא"ס – "כד סליק ברעותיה למברי עלמא".

קדמון – ידיעה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

השגחה – פנימיות הקו – "וַיַּרְא אֱלֹהִים".

דבר ה' – חיצוניות הקו – "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם".

שתי המדרגות האחרונות, השגחה ודבר ה' נקראו "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ". שתי המדרגות שמעליהן, רצון וידיעה נקראו "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ".

הנסתרות והנגלות

"הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – הפרוש הפשוט אומר שישנם דברים נסתרים שרק ה' יודע אותם כלומר, 'לא בשבילנו' – אסורים לנו, וישנם דברים גלויים ש‑ה' התכוון לגלות לנו. לפי פרוש זה נשאלת קושיה מפורסמת: איך באמת באה הקבלה ועוסקת ומגלה ומדברת על הנסתרות – שהרי רק את הנגלות מותר לגלות?

י‑ה‑ו‑ה – כידוע, בשם י‑ה‑ו‑ה – ד' אותיות וכתוב שרק ענינים השייכים לשתי האותיות האחרונות, ו"ה – "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ", מותר לגלות, "וְהַ נִּגְלֹת"! ואילו שתי האותיות הראשונות י"ה בשם י‑ה‑ו‑ה הן הנסתרות ושייכות אך ורק להוי': "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – כך משמע מהפרוש הפשוט שהבאנו!

אצלנו כאן – הרצון והידיעה הם י"ה, הנסתרות – ואילו ההשגחה ודבר ה' הם ו"ה. ואם כן, חוזרת השאלה: איך באמת אנו מדברים באותן מדרגות נסתרות?

ואכן, ישנם מקובלים האומרים שאסור לדבר במדרגות אלו. לעומתם, תורת החסידות אינה סוברת כך וממילא, כאן כולנו חסידים ומותר לנו לדבר במדרגות נסתרות אלו. והאמת היא, שלפסוק "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – יש גם פרוש אחר לגמרי מהפרוש הפשוט שהבאנו. הפרוש האמיתי בחסידות אומר שיש שתי בחינות של אור ושתיהן ר"ת אהל: "אור המאיר לעצמו"; "אור המאיר לזולתו".

אור המאיר לעצמו – יחסית, אור זה מכוון לעצמו – כמו וקטור שנכנס פנימה. כלומר, "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – הנסתרות נעות כביכול לכיוון הוי'!

אור המאיר לזולתו – יחסית, אור זה מכוון כביכול חוצה ממנו – כמו וקטור המכוון לכיוון האדם, "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"!

ואם כן, מדוע האור המאיר לעצמו נסתר? בגלל שהוא נכנס פנימה – ולא בגלל שאסור לדבר שם. ואכן, אור זה מגלה את סוד "הַנִּסְתָּרֹת" – האור שמכוון אל ה'! מה תכלית העיסוק בנסתר שבתורה? הנסתר פונה אל ה' ומתוך כך מתקרבים כדי לדעת את ה'! וכמאמר דוד המלך לשלמה בנו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ הוי' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ".

וכאמור, הנגלה שבתורה פונה אלינו – והוא ה"שולחן ערוך" שבו כתוב איך אנו צריכים להתנהג, מה ה' רוצה מאיתנו! ואם כן, הנגלה שבתורה אכן פונה אלינו, פונה לחיים שלנו, לצרכים שלנו! מיהו אם כן, העוסק בנסתר, לומד קבלה, לומד חסידות? זהו אחד המשתוקק בנפשו לדעת את ה'! ושוב, הנסתר פונה למעלה, ישר אל ה' – ואילו הנגלה פונה למטה, כלפינו כדי לתקן אותנו. ואכן, בתחילת דרכו צריך האדם לעשות על מנת לתקן את עצמו – ועבודה זאת היא הנקראת "עבודה שלא לשמה"! ואילו ה"עבודה לשמה" – זה לדעת את ה'!

ושוב, מי שעוסק בתחילה בעבודת ה' כדי לתקן את עצמו – הוא עוסק ב"וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – ואילו "הַנִּסְתָּרֹת [רק] לַהוי' אֱלֹהֵינוּ"! נקח את העיקרון הזה ונתרגם זאת לערכים בהם אנו עוסקים – ידיעה והשגחה!

שלושת השלבים שלפני הצמצום – "יחיד, אחד, קדמון" – אותם קראנו: "ה', רצון ה', ידיעת ה'" – נדמים כתהליך של ירידה כלפי מטה – ובעצם הם מהוים הכנות לסוד הצמצום שכל כולו – הפנמה כלפי פנים!

נאמר זאת שוב במילים פשוטות:

יחיד – קודם – רק ה' היה פה!

אחד – זה ש‑ה' אומר, בינו לבין עצמו, שאני רוצה משהו – זה כאילו שהוא מתרחק מהשטח (כביכול מתכנס בתוך עצמו) ומשאיר לנו רק את הרצון שלו. ואם כן, זה שומו שמים! הרי הפסוק אומר "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ"? ועל זה אומר אדמו"ר הזקן: לא את זה אני רוצה, לא רוצה גילויים, לא רוצה אור, לא רוצה גן עדן, לא רוצה את העולם הבא שלך – אני רוצה אותך בעצמך! מדוע אתה הולך – ומשאיר לי את הרצון שלך? הרצון זה האור שלך – ולא את זה אני רוצה – אני רוצה אותך בעצמך!

קדמון – כל שכן וקל וחומר כאשר ה' נכנס ומתכנס עוד יותר בתוך עצמו – ורק יודע אותי! משאיר אותי רק עם הידיעה שלו! מה ש‑ה' יודע אותי זה כבר ריחוק גמור! ושוב, איך החסידות מסבירה את הביטוי "יודע אותי"? הכוונה שהידיעה היא אור מקיף – שאינו מתערב איתי כלל אלא רק יודע אותי!

כאמור, אלו שלוש המדרגות שלפני הצמצום, ואם כן, מה תהיינה שתי המדרגות לאחר הצמצום? השגחה ודבר ה' שהן "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"!

הכנת הצמצום – שלבי התרחקות

כאן אנו מסבירים דבר עמוק ביותר והוא שאותן מדרגות שלפני הצמצום הן בגדר "התחכמות" של ה' איך כביכול להתרחק מאיתנו בשלבים! אחר כך, הוא כביכול התרחק לגמרי, שזה הצמצום בעצמו, והשאיר חלל פנוי לעמידת העולמות – ועל זה (על התרחקותו) עד עכשיו הוא ניחם!

מידת הרחמים – הכתוב אומר (ראה רש"י על הפסוק הראשון בתורה) שבתחילה עלה במחשבה לפניו לברוא את העולם במידת הדין – הדין זה הסילוק, ההתרחקות! ואם כן, מה שבתחילה עלה במחשבה – אלו כל המדרגות שלפני הצמצום הראשון. באותו רגע שהצמצום קרה והושגה המטרה לפנות מקום לעמידת העולמות – ראה ה' שאין העולם מתקיים בלי מידת הרחמים! לכן שיתף והקדים הקב"ה את הרחמים לדין: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". קודם, בסיפור הראשון – כתוב רק שם אלוקים – שם הדין ואילו כאן, בסיפור השני, ה' ניחם בדעתו כביכול, ושתף והקדים את שם י‑ה‑ו‑ה, הוא שם הרחמים – ורק אח"כ שם אלוקים – הוא שם הדין: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"!

בתחילה כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – קודם שמים ואח"כ ארץ, אבל בגלל שאצל הקב"ה ארץ קדמה, קדמו הרחמים על התחתונים – שיתף והקדים את מידת הרחמים שנאמר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" – קודם ארץ ואח"כ שמים! ואכן, זאת היא תכלית הכונה של דירה בתחתונים – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – "אֶרֶץ וְשָׁמָיִם"!

לא מטי ומטי

ושוב, מה תהיינה שתי המדרגות שלאחר הצמצום: השגחה ודבר ה' שהם "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"? שתי מדרגות אלו הן שתי מדרגות של התייחסות ה' לעולמות התחתונים – מתוך רקע של ריחוק! לפי זה, כל סוד בריאת העולם בכללות – יקרא בלשון הקבלה: "לא מטי ומטי" – אינו נוגע ונוגע!

לא מטי ומטי – בשלבים מתקדמים יותר של סוד ההויה יש "מטי ולא מטי" (ראה שיעור: ה' הוכחות למציאת הבורא) כלומר, קודם נוגע, קודם הוא עושה מחווה כדי להתקרב למטה – ואח"כ, כדי שזה לא "יחנוק" את המציאות יותר מדי הוא מתרחק – והכל בעדינות, מתוך התחשבות. וכאמור, כללות בריאת העולם היא בסוד "לא מטי ומטי" – לא נוגע ונוגע! שתי המדרגות העליונות של הקב"ה – שאלו "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – הם שלבים של "לא מטי". אח"כ באות עוד שתי בחינות של "מטי", שהן "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" כלומר, במדרגות אלו, כביכול חוזר ה' לתוך המציאות בגלוי – ונקרא בלשון החסידות, "בטוב הנראה והנגלה" – השגחה ודבר ה'! ושוב, ההויה והחיות של ההויה והקיום של ההויה וכן תכלית כוונת הבריאה – הכל כלול בסוד ההשגחה!

מושגים וענינים

מכאן ואילך – נוסיף ונסביר מושגים ומונחים שונים שלא הגענו אליהם, או שהסברנו אותם רק באופן חלקי, תוך כדי הרצאת הדברים.

רצון

אנו מסבירים ג' בחינות של רצון – שהם שלושה שלבים: רצון פשוט; רצון להיטיב; רצון ומחשבה ד"אנא אמלוך". מהי הכוונה ברצונות אלה?

ידיעת עצמו – לגבי ידיעת ה' נאמר המשפט המפורסם, "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים", המשקף את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה. כלומר, ה' אינו כמונו, אינו כמו בן אדם – הזקוק לדעת אותנו ולדעת כל דבר – בידיעה שהיא חוצה לו. אלא, הוא יודע את הכל רק מתוך התבוננות פנימה, "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים".

הסברנו שכל סוד בריאת העולם הוא התרחקות (העלם הבורא מן הנברא) בשביל התקרבות – ריחוק לשם קרוב! כידוע, ה' בורא את העולם "מלמעלה למטה" – ואנו חוזרים אליו, בעבודת האדם את ה', "מלמטה למעלה". הסברנו את הביטוי "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" ואמרנו ש"הַנִּסְתָּרֹת" זה כדי שאנחנו נתקרב "לַהוי' אֱלֹהֵינוּ". לעומת זאת, "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" – זה שאנו מסתכלים בנו עצמנו, ועושים חשבון נפש נוקב, בינינו לבין עצמנו, איך לתקן את עצמנו! בשביל זה ה' נתן לנו תורה ומצוות – שהם "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ"!

ואם כן, אותיות ו"ה דהוי', שהן "וְהַנִּגְלֹת", זאת ההתרחקות שלנו כדי לתקן את עצמנו – כדי לזכות אח"כ ל"הַנִּסְתָּרֹת", אותיות י"ה דהוי', שזאת ההתקרבות שלנו אליו יתברך!

ושוב, לגבי ה', לפני הצמצום – מלמעלה למטה, י"ה, "הַנִּסְתָּרֹת" – זה ריחוק מאיתנו, בשביל ו"ה, "וְהַנִּגְלֹת" – שזה קֵרוב אלינו. אצלנו, אחרי הצמצום, כשאנחנו עולים בעבודת ה' שלנו מלמטה למעלה – זה בדיוק ההפך: התורה והמצוות שהם, "וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ", ו"ה – זה לאו דוקא "לאשתאבא בגופא דמלכא" אלא אדרבא, למצוא את ה' כאן למטה בתוך המציאות שלנו, שזה כעין התרחקות ממנו! וכאמור, התרחקות זאת היא לשם י"ה – לשם "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" – הנסתרות שמכוונות אותנו "לַהוי' אֱלֹהֵינוּ" ומקרבות אותנו לדעת אותו, "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ"!

ריחוק וקֵרוב – כל מי שעוסק בנגלה שבתורה חייב לדעת שכל ענינו של הנגלה שבתורה – הוא בשביל הנסתר! הנסתר שבתורה לא יכּון נכון אצל הלומד – ללא הקדמת הנגלה שבתורה. ללא הקדמת הקרקע, הכלים – עלול הנסתר שבתורה להיות בסוד "אורות דתהו" ללא "כלים דתיקון". וכאמור, הנגלה, כל קיום התורה והמצוות שלנו – הוא כאילו ריחוק נצרך שבא כדי להבטיח קֵרוב אמיתי, קֵרוב עצמי מצידנו של "הַנִּסְתָּרֹת לַהוי' אֱלֹהֵינוּ".

נסכם, הדבקות וההתאחדות האמיתית בין הבורא לבין הנברא – שזאת תכלית בריאת העולם – זה "ריחוק לשם קֵרוב". זהו הרעיון הראשון שהסברנו בדרכנו להבין את ג' הבחינות שברצון: רצון פשוט; רצון להיטיב; רצון ומחשבה ד"אנא אמלוך".

רצון פשוט

אמרנו ש"יחיד" הוא "העלם עצמי של אור במאור". וכן, "אחד" הוא בכלל "רצון" – ובו נכללים שלושת השלבים שברצון: רצון פשוט; רצון להיטיב; רצון ומחשבה ד"אנא אמלוך".

כאשר אנו רוצים להקביל את השלבים כאן – כנגד ד' אותיות  י‑ה‑ו‑ה – אזי בדרך כלל: אות י דהוי' – זה חכמה ואות ה ראשונה דהוי' – זאת בינה. ביחס למושגים שאנו מדברים עליהם, רצון ה' – זה הכתר שלמעלה (למעלה מטעם ודעת) ומתחתיו ידיעת ה' הכוללת את כל החב"ד, את כל השכל כביכול. ואם כן, איך עושים מה"רצון" ומה"ידיעה" את שתי מדרגות י"ה דהוי'?

כדי להבין זאת צריך להקדים הקדמה, הלקוחה מכתבי האריז"ל, האומרת שבעולם התיקון, החכמה דמ"ה (של שם מ"ה שבא לתקן את המציאות) הוא בעצם הכתר, האריך אנפין, הרצון – של עולם התיקון. ואילו הבינה של שם מ"ה בעולם התיקון – כוללת את כל החב"ד, את כל השכל – גם החכמה וגם הבינה של עולם התיקון!

רצון פשוט – קודם כל ישנה כביכול נקודת "כתר" של רצון. תמיד רצון, ביחס למה שיבוא אחריו, זה גלגלת שבדרך כלל היא כתר! ואם כן, כאשר אנו באים להקביל, ע"פ ההקדמה מכתבי האריז"ל, אזי אות י דהוי' – היא כנגד הרצון ואילו אות ה ראשונה דהוי' – היא השכל בכלל – חכמה ובינה! מבנה זה מופיע פעמים רבות בחסידות – כאשר מדובר על ה' מדרגות הנפש (מלמטה למעלה): נר"ן ח"י – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כלומר, אות י וקוצו של י הם כנגד חיה ויחידה – ואילו אות ה ראשונה היא כנגד הנשמה – ואותיות ו"ה הן כנגד רוח ונפש.

ברוב דרושי החסידות מוסבר שהחיה – היא הרצון בנפש, והנשמה היא בכללות השכל בנפש, "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם".

קוצו של י    – כתר – יחידה 

י    – חכמה – חיה – רצון

ה   – בינה – נשמה – שכל (כולל חכמה, בינה ודעת)

ו    – מידות – רוח

ה   – מלכות – נפש

יחיד – כאמור, "יחיד" הוא "העלם עצמי של אור במאור". על דרך אדם שכל הזמן חבוי וסמוי ונעלם מן העין – ועד כדי כך שהוא כביכול גם נעלם בינו לבין עצמו.

אחד – כאמור, מדרגת אחד היא רצון בכלל – ובה ג' בחינות של רצון:

רצון פשוט – ה"רצון פשוט" – זה עצם ההחלטה להתגלות, לצאת מן ההעלם העצמי אל הגילוי. ואם כן, "רצון פשוט" זה הכתר של המדרגה שנקראת "אחד".

רצון להיטיב – מה בין "רצון פשוט" לבין "רצון להיטיב"? ה"רצון להיטיב" זה כמו ז"א (זעיר אנפין) של מדרגת אחד שלפני הצמצום – כמו המידות, הרגש, של דרגת אחד שלפני הצמצום! ואם כן, בין הרצון הפשוט לבין הרצון להיטיב – ישנה כביכול מדרגת החב"ד של דרגת "אחד" – שנקראת בלשון הקבלה "שעשועים עצמיים". כלומר, שהקב"ה משתעשע, כביכול בינו לבין עצמו, עם שורש נשמות עם ישראל – שהן האותיות של מקור התורה! יש ששים רבוא אותיות לתורה – ר"ת ישראל.

ואם כן, החב"ד של דרגת "אחד" – הוא הממשיך את הרצון הפשוט – לרצון להיטיב. כלומר, השעשועים בעצמם משמשים מעבר כדי לכוון את הרצון הפשוט להיות רצון לברוא עולם (אותיות עם לו) – כדי להיטיב לנבראיו!

רצון ומח' ד"אנא אמלוך" – תכף ל"רצון להיטיב" מופיע ה"רצון ומחשבה של "אנא אמלוך"" – שהרי "אין מלך בלא עם"! צריך להיות סדר ביחס של – מלך ועם! ורק בדרך זאת יצליח הרצון להיטיב – להיטיב בפועל לנבראים! ואם כן, הרצון הזה, "רצון ומחשבה של "אנא אמלוך" – הוא המלכות של הרצון, המלכות של דרגת "אחד" שלפני הצמצום.

נחזור, אנו מדברים על ג' מדרגות של רצון, רצון ה' – והכל לפני הצמצום: "כשעלה ברצונו לברוא העולמות שיכירו גדולתו צמצם עצמו ונשאר מקום חלל...ובמקום ההוא האציל כל העולמות". כל הרצון זה כעין כתר – והכתר של הכתר זה הרצון הפשוט! המידות כביכול של הכתר – זה הרצון להיטיב! והמלכות של הכתר, המלכות של הרצון – זה "רצון ומחשבה של "אנא אמלוך".

דו שיח – וכאמור, בין הכתר של הכתר לבין המידות של הכתר – יש משהו באמצע שהוא בגדר שורש נעלם של ידיעה. כאמור, הנושא הכללי שלנו הוא בחירה וידיעה וממילא, ישנו כאן כביכול דו שיח וכעין משחק בין רצון ה' לבין ידיעת ה'! כלומר, האם "ידיעת ה'" את כל מה שאני עתיד לעשות – כביכול פוגמת בחופש הבחירה שלי לקיים את רצון ה' או ח"ו לא לקיים את רצון ה'!

קודם אמרנו שה"ידיעה" היא בבחינת "קדמון" – שבא לאחר כל הרצונות ובמיוחד לאחר הרצון האחרון, "רצון ומחשבה של "אנא אמלוך". וכאמור, רק כאשר ישנו בין המשפיע למקבל יחס של מלך ועם – אפשר להיטיב באמת, ואז "גליף גליפו בטהירו עילאה" – אז ה' "משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – שזאת ה"ידיעה"!

באמת יש מקור לידיעה זאת שיותר גבוה משני הרצונות האחרונים מבין השלושה. כלומר, שבאמת יש כאן שילוב האומר שכל סוד הבחירה החפשית תלוי במתח, בשילוב, שבין הרצון לבין הידיעה! ואם כן, התהליך כאן הוא: רצון, ידיעה, רצון, ידיעה. ענין זה מוסבר בחסידות ע"פ הפסוק העיקרי בנביאים שעוסק בסוד מעשה בראשית. עוד מוסבר בחסידות שפסוק זה בנביא – הוא הפסוק המקביל לפסוק הפותח את מעשה בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

שאו מרום עיניכם

הפסוק המדובר הוא מישעיהו מ', כ"ו: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". נסביר פסוק זה מלמטה למעלה, בסדר של מהאדם אל ה':

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" – סדר מעשה בראשית, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", הוא מלמעלה למטה – וישנו סדר של עבודת האדם, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם", מלמטה למעלה. כך מוסבר בחסידות היחס בין שני הפסוקים שאנו מביאים כאן: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא..." ו"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם ...". איך באמת רואים את ההקבלה בין שני הפסוקים? הביטוי "מִי בָרָא אֵלֶּה" = "בָּרָא אֱלֹהִים" – בדיוק אותן האותיות!

ואם כן, ראשית הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" היא מעין תשובה ל"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים"! הסוד של "מִי ... אֵלֶּה" = "אֱלֹהִים" נקרא "פלג אלוקים": "פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם" כלומר, ששם אלוקים מתפלג לשתי המילים "מִי אֵלֶּה".

ושוב, כל הפסוק, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וגו'". מדבר מלמטה למעלה. האדם עומד למטה, על הארץ, ומתבונן בכל סדר השתלשלות העולמות ואיך שכל העולמות, וכל מה שנמצא בעולמות – הכל יוצא מהלב! הכל יוצא      מ"אֵלֶּה" = 36 = 6 ∙ 6. ואכן, עיקר מידות הרגש שבלב הן שש המידות חג"ת נה"י – וכל אחת כלולה מכל השש, בסוד "פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא" וביחד הם 36 = ל"ו, כמו ל"ו צדיקים שבכל דור ודור. ואם כן, כל צדיק וצדיק מבטא איזו מידה שבלב, וכל מידה כלולה מכולן, ובגימטריא הן ל"ו, כנגד ל"ו צדיקים.

לכל עולם יש את ה"אֵלֶּה" שלו, עצם המציאות של כל עולם ועולם זה ה"אֵלֶּה" שלו. ואם כן, יש "אֵלֶּה" בעולם העשיה, ויש "אֵלֶּה" בעולם היצירה, ויש"אֵלֶּה" בעולם הבריאה, ויש "אֵלֶּה" בעולם האצילות. אבל עיקר השורש של ה"אֵלֶּה" הם ה"אֵלֶּה" של אדם קדמון, ר"ת א"ק! כאמור, אדם קדמון הוא המציאות הראשונה שמתהוה לאחר הצמצום – והוא מקור כל המציאות! ושוב, כל מה שיש בכל העולמות שורשו בא"ק.

השכל של א"ק – הבינה דא"ק, זה כביכול השכל של א"ק – ועליו נאמר "כולם נסקרים בסקירה אחת"! מדרגה זאת נקראת בלשון הקבלה "מחשבה קדומה דא"ק". ושוב, הבינה דא"ק, ה"מחשבה קדומה דא"ק", סוקרת את כל ה"אֵלֶּה" – ונקראת גם "מִי" – "מי דקיימא לשאלה". "מִי" זאת אמא – ואמא זה שכל – בינה. ואם כן, ההוראה "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" זאת הוראה להתבונן – להתבונן בכל המציאות של כל העולמות להתבונן בכל ה"אֵלֶּה".

מתבוננים עד שחוזרים לשורש ה"אֵלֶּה", שהן המידות דא"ק – ואז רואים ש"מִי" "בָרָא אֵלֶּה"! כלומר, שה"אֵלֶּה" מגלים מה שהיה כלול קודם בסוד ה"מִי". וכמובן, שכל זה לאחר הצמצום, לאחר שהתהוה א"ק סביב הקו אור אין סוף שבקע לתוך חלל הצמצום. ושוב, בהתבוננות הזאת אנו חוזרים למדרגה הגבוהה ביותר שלאחר הצמצום – א"ק! "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם – כאשר אומרים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" יש לכוון את הפסוק "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם" ר"ת "שמע".

הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם – "הַמּוֹצִיא" זה מי שמוציא! הקב"ה מוציא גם את ה"מִי" וגם את ה"אֵלֶּה" – הוא מוציא את זה כביכול מעצמו, הוא מוציא את זה מאותה מדרגה של "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" וכאמור, שם בתוך השיעור בכח "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר". "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם" מלפני הצמצום לאחרי הצמצום – איך? "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא"! הוא מוציא אותם דרך אותו שם שאח"כ יתפלג ל"מִי" ו"אֵלֶּה" – שהוא שם "אֱלֹהִים". ואם כן, לפני הפילוג שלו הוא שם שלם – והוא סוד ה"רשימו" כפי שיוסבר.

רשימו – לאחר הצמצום, עוד לפני שנמשך הקו אור אין סוף לתוך חלל הצמצום – נשאר הרושם של מה ש‑ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – ונקרא בקבלה "רשימו"! והוא שם "אֱלֹהִים" המלא לפני פילוגו ל"מִי" ו"אֵלֶּה". כתוב בספר הזהר בפירוש שהביטוי "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" – אינו מדבר על השם הפרטי של כל אחד ואחד מהם – כמו שאפשר היה לחשוב ע"פ פשט. אלא, אומר הזהר "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" – לכולם בשם אחד שכולל את כולם, "יִקְרָא" – הוא שם "אֱלֹהִים", שהוא סוד ה"רשימו"!

"מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" – כאמור, "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" זה מה שהכל משוער! זאת גם אחת מהכונות שיש לכוון בספירת העומר – להמשיך בכל יום שער אחד מאותם נ' שערי בינה – ועד לשער הנון – שהוא הסוד של מתן תורה וחג השבועות! וכאמור, שערים אלו במקורם הראשון הוא מה ש‑ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – ושם באותו שיעור – "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" כלומר, כל פרט ופרט נמצא שם. הביטוי "אִישׁ לֹא נֶעְדָּר" זה על דרך הביטוי שהוזכר: "יודע כל הנמצאים" – עדיין ללא עומק הפירוש של "בידיעת עצמו" וגו'.

קודם פרשנו בפשטות את הביטוי "בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים" – ועל זה אומר הרבי שהמדובר במשפט זה הוא לפני הצמצום. בדרך כלל, כל מה שמדבר הרמב"ם זה אחרי הצמצום ואילו כאן, באופן יוצא מן הכלל – הרמב"ם מדבר לפני הצמצום! ומסביר הרבי שהקושי של הרמב"ם לגבי הסתירה שבין ידיעת ה' והבחירה החפשית של האדם – זה בגלל שהידיעה אצל הרמב"ם – היא בסוד הידיעה שלפני הצמצום הראשון. ביתר דיוק ועומק צריך לומר ש"יודע כל הנמצאים" – היא המדרגה של "קדמון".

"מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ" – כתוב שביטוי זה מדבר על יחוד אבא ואמא בשעשועים העצמיים, שבין הרצון הפשוט לבין שני הרצונות שמתחתיו: הרצון להיטיב והרצון למלוכה! ע"י הזיווג של השעשועים העצמיים – שבו אבא נקרא "מֵרֹב אוֹנִים", ואמא נקראת "אַמִּיץ כֹּחַ" – נעשה אח"כ, אחרי שני הרצונות התחתונים, השיעור – ש‑ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"!

ועל כן, העומק בדיוק משפטו של הרמב"ם: "בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים" – הוא ש"בידיעת עצמו" – זה עצם ה"אור המאיר לעצמו" שזו דרגה גבוהה מאד של "אחד". כלומר, ידיעתו את כל הנמצאים זה עדיין בינו לבין עצמו – זה עדיין בתוך עצמו לפני הצמצום הראשון וכן, זה עדיין בתנועה של הפנמה וריחוק מן המציאות – שעושה עצמו מקיף ולא פנימי כמו שהוסבר.

השגחת ה' – סוד פנימיות הקו

כאמור, כוונתנו העיקרית לדבר בערב זה על השגחת ה'. אך כדי שנוכל להבין טוב יותר היכן ההשגחה עומדת בתוך כללות כל אותן מדרגות של נוכחות ה' בעולם – צריכים היינו לכל ההקדמות שהסברנו עד עכשיו. ואם כן, ההגדרה שעולה מתוך אותן הקדמות היא שהשגחת ה' בעולם זה סוד פנימיות הקו – שזה אות ו דהוי' – בעוד שחיצוניות הקו זה הכח שמהווה את ה' העולמות א"ק אבי"ע! וממילא, הכח שמהווה את א"ק אבי"ע קשור לאות ה תתאה דהוי'. וזהו שכתוב שאות ה תתאה דהוי' זאת התהוות ה' עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

כאמור, אות ה עילאה דהוי', בינה – היא ההשערה ש‑ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"! הוספנו עכשיו והסברנו שלהשערה זאת יש שורש גבוה יותר, בין הרצון הפשוט, הדרגה העליונה של הרצון – לבין שתי הדרגות התחתונות של הרצון: הרצון להיטיב והרצון למלוכה!

ידיעה – אם רוצים להסמיך דברים אלו על פסוקים בתורה – נסמיך זאת על הפסוק "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – ומפרש בתניא ש"דעת" מובנה "קשר אמיץ וחזק" – התחברות והתקשרות. ואם כן, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – זה הסוד של "מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ". כלומר, זה כביכול היחוד של אבא ואמא בדרגת השעשועים העצמיים שלפני הצמצום! הפסוק הראשון בו מוזכרת ה"דעת" נאמר בהקשר לעץ הדעת, "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" – כבר מדבר על ידיעת המציאות היינו, מה ש‑ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

אחרי כל הריחוק הזה, מלמעלה למטה, של הרצון והידיעה – ביחס לעצמותו יתברך – מתחילה העצמות להאיר שוב דרך הקו, שהוא כאמור סוד ההשגחה העליונה!

בדרך גזרה – למדנו, שליהודי בחירה חפשית – וזה בא לו מעצם המאור שנכנס במקום האור! וכאמור, המאור שנכנס במקום האור – העלים את האור, העלים את האור של הרצון והידיעה. אח"כ, באה ליהודי ההשגחה, שע"פ פירוש הבעש"ט היא בסוד גזרה, וכמובן שאין בזה גזרה בכל מה שנוגע לבחירה החפשית שלו! ואם כן, מהי הגזרה שבהשגחה? מצד אחד ההשגחה היא על כל פרט ולו הקטן ביותר – ואצל יהודי, ודאי הוא, שההשגחה יותר גלויה מאשר אצל שאר הנבראים. אמנם, למדנו שלפי חז"ל "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה" – שגם בעמקי הים יש השגחה פרטית על כל נברא ונברא. ובכל אופן, אם אנחנו נראה את אותו עוף ה"שלך" שולה את הדג מן הים – לא נעמוד על סוד ההשגחה הפרטית של "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה". מה שאין כן בכל הנוגע לעם ישראל – שההשגחה הפרטית עליו היא גלויה. ושוב, יש השגחה על כל דבר – השגחה בדרך גזרה – אבל זה אינו נוגע כלל וכלל לבחירה החפשית של היהודי! ושוב, הבחירה החפשית באה ממה שעצם המאור נכנס במקום האור – ואילו ההשגחה באה מפנימיות הקו.

מהו הגילוי שבהשגחה הפרטית על יהודי? הרבה מפרשים שעיקר ההשגחה לגבי יהודי – זה לשמור עליו! הרמב"ם סובר שככל שיהודי יותר דבוק ב‑ה' – כך ישנה גם יותר השגחה פרטית עליו. כלומר, גם בין האישים בעם ישראל ההשגחה הפרטית אינה שוה – אלא תלויה בזכותו של אותו איש. וממילא, לפי תפיסה זאת – ההשגחה על הרשעים מועטת ביותר. אצל צדיקים תלויה מידת ההשגחה בדבקותם השכלית ב‑ה'. ושוב, שיא עבודת ה' לפי הרמב"ם, זו דבקותו השכלית ב‑ה' – וכך ישנה השגחה פרטית עליו.

זה שהקב"ה יודע מה שקורה – שייך אצלנו ל"ידיעה" – "בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים". זה שהוא יודע דברים עלי, איך בחרתי וכו', על מנת לדון אותי ולחלק לי שכר ועונש כפי שמגיע לי לפי מידת הדין – זה כבר חלק מההשגחה! ואם כן, זהו חלק מההשגחה, כדברי הרמב"ן ורבנו בחיי, שודאי נוגע לכל אחד ששייך עליו שכר ועונש.

השגחה ושכר ועונש – מדוע על בהמות אין השגחה פרטית? מסביר זאת הרמב"ם ואומר שאם היתה השגחה פרטית על בהמות ושאר ב"ח – אזי צריכים לומר שיש להם גם שכר ועונש. ושוב, הרמב"ם מוצא תלות הדדית בין השגחה ושכר ועונש! וממילא, היות שאין שכר ועונש לבהמות – לכן אין עליהם גם השגחה פרטית! כאמור, הבעש"ט והחסידות אחריו, אינם סוברים כך – אלא סוברים שישנה השגחה פרטית מוחלטת על כל נברא ונברא – וכן סוברים שאין שכר ועונש לגבי בהמות – שהרי אין השכר ועונש וההשגחה פרטית תלויים זה בזה!

כאמור, ה' מסתכל על כל דבר בעולם, ואפילו על דג בעמקי הים, כדי לדון אותו כלשון הפסוק "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה". ואם כן, זהו משפט – ולא בדיוק שכר ועונש לדג אלא זהו "משפט" – איזה דג צריך עכשיו להתפס ע"י עוף ה"שלך"! ושוב, הקב"ה משגיח על כל דבר ודבר כדי לשפוט אותו, לדון אותו – זו רמה אחת של השגחה פרטית – שיותר שייכת לכלל הנבראים.

דרגה נוספת של השגחה פרטית שמורה בעיקר לצדיקים, ופועלת עליהם יחסית ל"רמת הצדיקות שלהם" – זאת ההשגחה הפרטית לשמור עליו ולהגן עליו, כהשגחת האב על בנו!

וכמובן, השמירה על הצדיק כוללת צפיה מראש של סכנות אפשריות – ולחלצו ולהצילו מכל אותם המקרים.

משפט ושמירה – כאמור, ספרי הראשונים שקדמו לתקופת הבעש"ט והחסידות – בעיקר הרמב"ם והרמב"ן – מחזיקים בדעה שישנה השגחה כללית על ה‑דצ"ח (דומם, צומח, חי) – ולא השגחה פרטית. ובכל אופן, הרמב"ם בעצמו אומר שישנו חילוק גדול בין השגחה במובן של לדעת כל מה שקורה על מנת לשפוט אותו – לבין השגחה במובן של הגנה ושמירה והצלה של האדם מן המקרים.

תכלית הלימוד שלנו הערב אודות ה"השגחה" היוצאת מהנקודה הפנימית של הלב, "שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא" – היא לגלות את עומק הלב! כותב הרבי כאן באחת השיחות לגבי הנאמר שידיעה אינה משפיעה על המעשים ואומר – שהידיעה היא בבחינת מקיף שאינו משפיע על הבחירה שהרי ידיעת ה' היא בסוד "ליבא לפומא לא גליא".

קץ הפלאות – לגבי קץ ביאת המשיח נשאלת השאלה: מדוע נאמר "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ"? מדוע שום נביא ואף אחד בעולם אינו יכול לומר מתי משיח בא? ומשיבים שזה בגלל שעל הקץ כתוב "ליבא לפומא לא גליא"! כלומר, כביכול ליבו של ה' אינו מגלה זאת לפיו – וממילא, אפילו הנביא, ששומע את הדברים מפיו של ה' – ואינו קשור ישירות לליבו של ה' – אינו מסוגל לגלות לנו "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת"! בזה יש נפקא מינא לגבי משה רבינו, ש"בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", עליו כתוב שלפעמים הוא כן חש את הלב כביכול.

לב ופה

המושגים לב, פה – הם מושגים יחסיים. בתניא ובשאר ספרי החסידות כתוב פעמים רבות – שבד"כ במודעות של האדם יש חמש מדרגות: שכל, רגש, מחשבה, דבור, מעשה. שכל כאן אינו שכל עם מחשבה – אלא שכל טהור בלי מחשבה! כלומר, תחושה ישירה בלי אותיות של מחשבה בכלל – שכל טהור! אח"כ השכל מוליד רגש – שעדיין חסר אותיות של ביטוי. וזהו, שהשכל והרגש בלי הלבושים של מחשבה, דבור ומעשה – הם עדיין בגדר "לא מודע". כדי שהם יהיו בבחינת "מודע" עליהם להתלבש בשלושת לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה. הלבושים נותנים צורה, ביטוי, לחומר גלם של השכל והרגש – המתלבשים בהם.

ושוב, סדר ההשתלשלות בתוך הנפש הוא:

שכל

מידות – המידות הן הנקראות רגש

מחשבה

דבור        ––– שלושת לבושי הנפש

מעשה

כאמור, ע"פ הרמב"ם, יש הבדל בין ידיעת ה' לבין ידיעת האדם. ידיעת האדם מתערבת במציאות ואילו ידיעת ה' נשארת בבחינת מקיף ואינה משפיעה על בחירת האדם. את ההבדל בין ידיעת ה' וידיעת האדם נוכל להסביר גם באופן אחר, ע"פ סדר ההשתלשלות בנפש המוצג כאן: ידיעת ה' היא כביכול ידיעה ללא שום מחשבה, ללא שום התלבשות באותיות; מה שאין כן ידיעת האדם, שהרי כשאדם יודע משהו הוא גם חושב אותו!

ואם כן, ברגע שהידיעה תתלבש באותיות של מחשבה – זה כבר נקרא "ליבא לפומא גליא"! הוא הדבר שאמרנו זה עתה, שהמושגים לב ופה – הם מושגים יחסיים. וממילא, כל ירידה בסדר ההשתלשלות, אפילו        שכל ברגש – זה גם כן יחס של "ליבא לפומא גליא". ושוב, כל ירידה בנפש, מן המופשט המוחלט לכל התלבשות והתגשמות יחסית – זה תמיד יִקָּרֵא "ליבא לפומא גליא"!

אבל היות שאצל הקב"ה "ליבא לפומא לא גליא" – הרי שאין שום תפיסה, גם לא לעין הנביא או לאוזנו – בכל הידוע לקב"ה, וכאמור, זהו סוד הקץ, קץ ביאת המשיח!

לב ופה – ואם כן, השגחת ה' – זה בדיוק ההפך מסוד הקץ – השגחה זה "ליבא לפומא גליא"! כאמור, פנימיות הקו היא עצם הדאגה ב"לב" – ואילו חיצוניות הקו הוא ה"פה". וממילא, כל סוד הקו הוא הקשר בין בין הלב והפה! הלב בעצמו מתבטא דרך העינים – אבל גם קשור עם הפה: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ [כנגד הלב] וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הוי' בְּפִיךָ"; "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול".

בכמה מקומות בחסידות כתוב שההסתכלות גופא – היא כדי לדבר, להעיד! הסברנו שקודם ה' מהוה את המציאות בדיבור פיו ואח"כ מסתכל על מה שברא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב". אבל היות שההשגחה בעצם היא פנימיות הקו – ועל גבי ההשגחה מלובש דבור הפה, שזאת חיצוניות הקו – הרי הסדר הוא: השגחה, דבור.

ובכל אופן, אם רוצים לומר ששלבים אלו הם שלבי קרוב, שהרי כל הסוד שלנו הוא "ריחוק לשם קרוב" – אזי שני שלבי הקרוב הממשיים הם: קודם אני משגיח בך, מסתכל עליך ממרחק, ואח"כ אני מתקרב ומתחיל לדבר אתך! קודם, "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" – זה גילוי ההשגחה! ואחרי שההשגחה מתגלה – אזי ה' מדבר מתוך האש את עשרת הדברות – שזה גמר ושלמות ההתקרבות: הוא עצמו מתלבש בנו באמצעות הדבור!

וזהו שאנו אומרים "נעוץ סופן בתחילתן" – הכל מתחיל מהוי' ומסתיים בדבר הוי' האמיתי שהוא דבר הלכה! ושוב, דבר הוי' על פי פשט הוא הפסוק שהבאנו "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". אבל "דְבַר הוי'" כמו שמפרשים אותו חז"ל, הוא "דבר ה' זו הלכה": "דבר ה' – זו הלכה, דבר ה' – זה הקץ, דבר ה' – זו נבואה".

ואם כן, גם הקץ שהוא "ליבא לפומא לא גליא" – הוא כן מתגלה בסוד "דְבַר הוי'". ושוב, הסדר שמצאנו כאן הוא ד' שלבים בסוד שם הוי':

י   - "דבר הוי' זה הקץ"

ה  - "דבר הוי' זה נבואה"

ו   - "דבר הוי' זו הלכה"

ה  - "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם"

ואם כן, בהתאם לנאמר כאן – יש לקשר בין עשרת המאמרות, "בעשרה מאמרות נברא העולם" ("בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ") – לבין "עשרת הדברות" שניתנו לנו בהר סיני ("דבר ה' זו הלכה"). וזאת, ע"פ דברי המגיד ממעזריטש על הפסוק "עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף".

הלב הוא ההשגחה

תכלית הכונה שלנו כאן היא להבין שהלב עצמו – הוא ההשגחה! השגחה היא תשומת לב – וגם גילוי לזולת שיש כאן תשומת לב: אני משגיח עליך ודואג לך – איכפת לי ממך באמת! ואם כן, כך נבין את הביטוי שהזכרנו קודם: "שורינא דעינא באובנתא דליבא תליא" כלומר, כל השורינא דעינא – זה בגלל האובנתא דליבא! ושוב, כל ראיית העין (ההשגחה) תלויה בתבונה הפנימית והעצמית של הלב!

כידוע, הלב זה אות ו דהוי' וממילא ישנן כאן כל שש מידות הלב חג"ת נה"י. את שש מידות הלב יכולים אנו לקשר גם לכונות ימי ספירת העומר, "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – וכמובן שיש להוסיף גם את השביעית, את המלכות במערכת זאת – שהיא הדבור בכל מקום! בכל אופן, לגבי ההשגחה, אנו נפרט שש בחינות של השגחת ה'. כאמור, השגחה זה תמיד עינים וישנו בענין זה גם סוד נוסף, אותו רק נזכיר כאן, של ריבוי מדרגות של עינים, בסדר של מלמטה למעלה: "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו"; "עֵינֵי הוי' אֶל צַדִּיקִים"; "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו", היא "עינא פקיחא" – העין שתמיד פקוחה, עין אחת ששייכת לעתיקא.

ושוב, כדי לפקוח עינים ולראות את המשיח, כדרישת הרבי – צריך להגיע לגילוי הכי עליון של השגחה פרטית, כלומר, אם אפשר להרגיש את ההשגחה הפרטית באופן מוחלט, ממש שזה "עינא פקיחא" – אזי גם רואים את המשיח!

עיני הוי' – למטה משלוש מדרגות אלו – יש עוד שלוש מדרגות ובסה"כ שש מדרגות של עינים: "שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי הוי' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" – לראות לבדוק את מעשי בני האדם! בפסוק זה "מְשׁוֹטְטִים" לשון זכר. בפסוק אחר כתוב, "הוי' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ", "מְשֹׁטְטוֹת" לשון נקבה. מבואר באריכות בקבלה ובחסידות שאלו שתי מדרגות של מלאכים – למטה מהמדרגה התחתונה של "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו" – והכל בסוד ד' אותיות הוי'.

קוצו של י – כתר דאצילות – "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו" – עינא פקיחא

י   – ז"א דאצילות – "עֵינֵי הוי' אֶל צַדִּיקִים"

ה  – מלכות דאצילות – "עֵין הוי' אֶל יְרֵאָיו" (התחתון)

ו   – עולם הבריאה – "שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי הוי' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ".

ה  – עולם היצירה – "עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ".

וכן, ישנה גם השגחה בדרך הטבע, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" שהיא ההשגחה התחתונה ביותר – השגחה של שם אֱלֹהִים = הטבע.

 הספירות ופנימיות הספירות

	כתר אמונה תענוג רצון
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת רחמים
נצח בטחון		הוד תמימות
	יסוד אמת
	מלכות שפלות

אם כן, ראינו שש מדרגות של השגחה הקשורות לעינים – וזהו סוד אחד בענין ההשגחה שהזכרנו בקצרה.

שש מידות הלב – שש בחינות של השגחה

כאמור, אנו רוצים לקשר את שש בחינות ההשגחה הפרטית עם שש מידות הלב חג"ת נה"י. נקדים כמה הסברים.

פרט וכלל – כאמור, כל ההשגחה הפרטית זה הלב שדואג לפרט! אמרנו קודם שהפרט משמש את הכלל. כלומר, כל פרט משלים את הכונה הכללית של כל בריאת העולם וממילא, ודאי וודאי שלדאוג למישהו – אין הכוונה לדאוג לו בגלל שמשלים את הכלל! אם אני דואג לו רק בגלל שמשלים את הכלל – אזי דאגתי פונה אל הכלל – ולא אל הפרט! ושוב, זו אינה אמיתת הענין של "השגחה פרטית" שפרושה לדאוג לפרט בעצמו, לדאוג לו! אמנם, הכלל גדול מהפרט, ובאמת הפרט הוא בשביל הכלל – אלא שהדוגמא הטובה כאן זו השגחה על תינוק, השגחה על ילד. איני משגיח על אותו ילד בגלל שלמות המשפחה! איני מתעלם משלמות המשפחה – אבל כל ילד הוא עולם מלא, כל ילד הוא "אין סופי" בפני עצמו – כך צריך להיות! זאת ועוד, כאשר אני משגיח על אותו ילד, על אותו פרט – הרי לכאורה באותו זמן עלי לחשוב רק עליו ולא על אף אחד אחר!

מסביר הרבי בשיחתו שהבעש"ט שם את הדגש על זה שכל דבר במציאות, הוא בסופו של דבר, חלק מן העצם! וזאת ע"פ הכלל האומר שכאשר אתה תופס בחלק מהעצם – אתה תופס בעצם כולו! ושוב, יש משהו בהשגחה הפרטית שאומר: לא רק שאתה, הפרט, נצרך בשביל להשלים את הכוונה הכללית של כל הבריאה כולה – אלא שגם כל תכלית הכוונה של בריאת העולם מצטמצמת בפרט, בך! וממילא, אתה, בתור חלק מהעולם – אתה גם כולו!

חש, מל, מל

כלומר, יש לנו כעין חש, מל, מל – הכנעה, הבדלה, המתקה בסוד ההשגחה הפרטית כמו שמסביר אותה הבעש"ט:

חש – הכנעה – עצם העובדה שההשגחה הפרטית היא על כל פרט ופרט – והיא החיות שלו והקיום שלו – זהו ה"חש" שלו, ההכנעה שלו!

מל – הבדלה – זה שההשגחה הפרטית היא בגלל שאתה, הפרט הכי קטן, משמש את הכלל, וכל הכלל אינו יכול להתקיים בלעדיך – זה ה"מל" הראשון, הבדלה!

מל – המתקה – מל, מל – כאן זה על דרך "רצוא ושוב". עיקר ה"שוב", שזה גם הפשט של השגחה פרטית, הוא הדאגה לך, לפרט – ועד כדי 'אין עוד מלבדך'! ושוב, זו אמיתת ההמתקה – ה"שוב" שלאחר ה"רצוא" – שבא להחליט ולומר, שכל תכלית הכוונה של בריאת כל העולם כולו – הכל גם נמצא בתוכך, בתוך כל פרט ברגע הזה, וכמאמר החכם: "גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם".

כאמור, הקדמנו כל זאת כדי להמשיך ולהקביל את שש מדרגות ההשגחה לשש מידות הלב חג"ת נה"י:

החסד של ההשגחה – אות ו דהוי', היא כנגד ו' מידות הלב, שעיקרן הוא ה"חסד" שפנימיותו "אהבה". דאגת הלב לכל פרט ופרט – ועצם תשומת הלב של ההשגחה – זהו החסד של ההשגחה.

הגבורה של ההשגחה – זה ש‑ה' משגיח כדי לדעת בדיוק מה קורה איתך (כמו שהבאנו בשם הרמב"ן ורבנו בחיי) על מנת לשפוט אותך האם שייך אצלך שכר ועונש. וכן, גם לשפוט את אותו דג בים, "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה" – זה הגבורה של ההשגחה. כאן ידיעת ה' מה קורה אתך – זאת ידיעה כדי לשפוט! הוא יודע את כל מחשבותיך – והכל גלוי לפניו.

דומה הדבר לחסיד שנכנס אל רבו הגדול שהכל גלוי וידוע לפניו. הרבי הגדול רואה את כל מה שקורה אתך, את כל מחשבותיך ואת כל דיבוריך ואת כל מעשיך וממילא, אתה ירא ממנו, ירא ממה שיראה. יראה היא פנימיות ספירת הגבורה.

התפארת של ההשגחה – פנימיות התפארת היא "רחמים". כאמור, ההשגחה זה ביטוי של עצם הרחמים, רחמי ה' – רחמים להגן עליו ולהצילו מן המקרים, "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר": ככל ש‑ה' מתפאר בנו כך הוא גם שומר אותנו כ"בבת עינו"! עינו של ה' זו ההשגחה שלו – ואנחנו "בבת עינו" של ה' וכך הוא שומר עלינו. ואם כן, זאת היא התפארת של ההשגחה.

הפסוק בספר משלי אומר: "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן". מכאן דורש ריש לקיש (תלמיד חבר של רבי יוחנן שהוזכר קודם בענין השלך והדג) ואומר: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. בא לטמא – פותחין לו, בא לטהר – מסייעין אותו". הסיוע למי שבא ליטהר, והפתיחה למי שבא ליטמא – אינו בדיוק להגן עליו. ה"פותחין לו" זה לא בדיוק נקרא "לשפוט אותו", "לדון אותו" – אלא זה משהו קצת אחר. ושוב, ישנה השגחה כזאת – שאם הוא "בא לטמא – פותחין לו" – ואם הוא "בא לטהר – מסייעין אותו", עוזרים לו. שני סוגי השגחה אלו – הם ה"רגליים" של ההשגחה כלומר, הנצח וההוד של ההשגחה.

הנצח של ההשגחה – "בא לטהר – מסייעין אותו" כלומר, עוזרים לו.

ההוד של ההשגחה – "בא לטמא – פותחין לו".

ישנו כלל דומה שהוא דרוש אחר בחז"ל: "במידה שאדם מודד מודדין לו"! זהו כלל גדול, שהכל נכלל בו – ומופיע בחז"ל שתי פעמים בהקשר ל"פגם הברית": פעם אחת אצל אשה סוטה ופעם שניה אצל ושתי הרשעה מלכת אחשורוש הרשע! ואם כן, ישנו כאן דמיון למאמרו של ריש לקיש כלומר, איך שאתה נוהג – כך נוהגים איתך!

היסוד של ההשגחה – ואם כן, זאת ההשגחה הקרובה ביותר לאיזה מין חוק טבע אלוקי! מה שאתה עושה – כך עושים לך בחזרה! ומתוך כך שמאמר זה מופיע פעמים בהקשר של פגם הברית השייך ל"יסוד סיומא דגופא אות ברית קודש" – אנו מזהים אותו כ"יסוד של ההשגחה". עד כאן הקבלנו בקצרה שש בחינות של השגחה – לשש מידות הלב.

המלכות של ההשגחה – כאמור ההשגחה תלויה בקשר בין הלב לבין העינים – ואח"כ זה יוצא לדבור הפה: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ [כנגד הלב] וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הוי' בְּפִיךָ", "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

ספרנו היום ל' ימים לעומר, "גבורה שבהוד" – ובהשגחה פרטית – כדאי לנו מאד להתבונן, ע"פ "ההשגחה של ההוד", הכלל "בא לטמא – פותחין לו", כיצד הדבר מתבטא בהשגחה לגבי מחשבותינו ודיבורינו ומעשינו!

טבע הנפילה – בא לטמא – פותחין לו – זה טבע הנפילה שיש לאנשים ובכללם גם לצדיקים, "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ב"עשרה עומקים" שמונה ספר יצירה – הנצח הוא "עומק רום" ואילו ההוד הוא "עומק תחת" וממילא, ההוד זה "טבע הנפילה". כאמור, הנפילות הן ע"פ משפט ה', "מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה", וממילא יש להן גם תיקון כדברי הפסוק "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי". ושוב, למדנו היום בין השאר על ההשגחה של ההוד – ובהשגחה פרטית זה קשור לתיקון ה"גבורה שבהוד" שעשינו היום בספירת העומר.

מצד הנצח יש לאדם תקומות והצלחות, "עומק רום"  ואילו מצד ההוד יש לאדם נפילות, "עומק תחת"! תמיד הנפילות של האדם זה בגלל שהיה אצלו, בגסות או בדקות, קצת "בא לטמא" וממילא פתחו לו – ומיד הוא נפל!

התיקון של אתמול בספירת העומר היה "חסד שבהוד" (פסח שני), והוא ע"פ הפסוק: "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ" כלומר, "אין אבוד" – הוא נפל אבל לא נפל עד הסוף "כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ". ואם כן, זאת המשמעות של "חסד שבהוד" – שהנפילה היא בחסד! לא נופלים עד הסוף, לא מתמוטטים –  "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי הוי' סוֹמֵךְ יָדוֹ". זה בדיוק המוסר השכל של פסח שני: "אין אבוד". אפילו אם נפלת ה' סומך אותך, "סוֹמֵךְ הוי' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים"! "גבורה שבהוד" זה להרגיש שיש משפט בנפילה ואילו "הוד שבהוד", ל"ג בעומר, זה "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל".