סוד ה' ליראיו - שער כ"א "הרע כסא לטוב" (י)

בע"ה

פרק ד: רע-לא טוב-טוב-חיים

י"ב חשוון תשמ"ה – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לימד הרב את פרק ד' בשער כ"א בספר סוד ה' ליראיו. השיעור מתוה ארבע מדרגות בעבודת ה': רע, לא־טוב, טוב וחיים — מסע מהפגם אל השלמות. "רע" הוא פגם הברית, ניתוק מהחיות; "לא טוב" – פרישות יתרה ונזירות המתרחקת מן העולם אך עדיין חסרה את האיחוד; "טוב" הוא היין הרוחני – אהבה רבה הנולדת מהתבוננות באור אין־סוף; ואילו ה"חיים" הם ענג הבטול והיחוד הגמור בקדושה, "ראה חיים עם אשה", גילוי החלק האישי בתורת חיים. ארבעת השלבים מגלים את תנועת הנשמה – מהנפרדות אל הדבקות, מההימנעות אל החיבור, מהתענוג המורגש אל ענג הבטול שבחיים הנצחיים.

א.     "רע" – מהרס פגם הברית ליסוד לידת המשיח

נגנו לכתחילה אריבער.

פרק ד. למדנו על ארבע מדרגות: חיים, טוב, לא טוב ורע. עכשיו אנחנו נסביר בפרק הזה איך הן מקבילות לארבע מדרגות של פגם הברית ותיקונו.

וְהִנֵּה ״רַע״ הוּא בְּחִינַת פְּגָם הַבְּרִית [המילה רע באופן מיוחד בזוהר תמיד שייכת לפגם הברית[ב]], כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [לומדים זאת מהפסוק[ג] על ער בכור יהודה] ״וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵיני הוי׳״.

מה הוא עשה? הוא השחית את זרעו ארצה, הוא פגם בברית. באמת עיקר פגם הברית היה שרצה לשמור על היפי של האשה, של תמר, שלא תלד. הוא היה "דש בפנים וזורה מבחוץ", כמו שחז"ל אומרים[ד]. זה עיקר פגם הברית. בפשטות סתם פגם הברית הוא זרע לבטלה, אבל המקור של פגם הברית הוא לא סתם זרע לבטלה, אלא בענין המיוחד הזה, שהוא פשוט במזיד מונע לידת בנים.

קודם כל הוא פוגם בברית עם אשתו. עיקר הברית הוא בין האיש לבין האשה. עוד פעם, סתם כשמדברים על פגם הברית חושבים על זרע לבטלה, קוראים לזה כבר פגם הברית. המשמעות של זרע לבטלה כפגם הברית היא בגלל שהוא כביכול פגם בברית ביני לבין ה'. בכלל צריך להבין, ברית היא תמיד בין שנים. כשאני אומר פגם הברית זה צריך להיות פגם של ברית בין שני אנשים. לא רק יכול להיות פגם הברית ביני לבין עצמי. שוב, הפירוש הכי פשוט הוא שהיסוד נקרא ברית. אבר היסוד נקרא ברית, ואם פוגמים בו קוראים לזה פגם הברית. בוודאי שזה לא הפשט.

למה היסוד נקרא ברית? למה קוראים לו ברית? על פי פשט מקיימים בו מצות ברית מילה. למה למצוה הזאת קוראים ברית מילה? אם זו ברית היא צריכה להיות ברית. ברית המילה היא באמת ברית בינינו לבין הקב"ה. מצד אחד פגם הברית פוגם את הברית, את ההתקשרות ביני לבין ה', ולכן בחסידות כתוב[ה] שתמיד פגם הברית הוא פגם הדעת, לא רק המעשה החיצוני של זרע לבטלה, כן או לא. עיקר הפגם הוא בדעת משום שדעת היא התקשרות. זה סימן חיצוני, שאם האדם פוגם בברית בחיצוניות זהו סימן שיש ניתוק בדעת, ניתוק הדעת בינו לבין הקב"ה, שהיא עיקר הברית. זה סימן חיצוני, תופעה חיצונית.

אבל עוד יותר, הברית צריך להיות ברית הנישואין, בין איש לאשה. אפילו אבר הברית הוא אבר שמיועד לקיום מצות "פרו ורבו". קיום מצות "פרו ורבו" היא על ידי נישואין של איש ואשה, על ידי יחוד וזיווג של איש ואשה. צריך לומר שתמיד פגם הברית, בכל מובן, בכל מצב, הוא פגם היחס בין האיש לבין האשה. חוץ מזה שפגם הברית ברוחניות הוא ניתוק ביני לבין הקב"ה, נקרא ניתוק הדעת. זה גם כן פגם, הפגם הרציני ביותר בין האיש לבין האשה. פגם ברית פוגם למעלה ופוגם למטה. הוא פוגם למעלה ביני לבין ה', ופוגם למטה ביני לבין האשה. אפילו בחור שאינו נשוי.

עוד פעם, איך אנחנו לומדים את זה על פי פשט? מפסוק זה, שכל פגם הברית נלמד ממנו: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'", . מה עשו? דשו מבפנים וזרו מבחוץ, לא רצו לקיים מצות "פרו ורבו". לא סתם זרע לבטלה, זה פגם בברית בינו ובין אשתו. לכן מה באמת היתה התוצאה? "וימיתו הוי'", ה' הרג אותם, האשה באמת נשארה אלמנה, מסכנה, ואז היה סיפור שלם של תמר שישבה עגונה הרבה שנים, עד שבמסירות נפשה, היא מסרה את נפשה להזדווג עם יהודה, ומזה יצא המשיח.

רואים שכל הסיפור של פגם הברית בתורה הוא סיבת לידת המשיח. הסיבה בתורה למה שאחר כך תהיה לידת המשיח, פרץ מיהודה ותמר, היתה פגם הברית. היה פגם הברית, ה' הרג אותו, אחר כך האח שלו גם פגם באותו פגם וה' הרג אותו, ואחר כך מעשה תמר, האשה שפגמו בה, פגם הברית היה נגדה. למה הוא נגד האשה? בגלל שתכלית היעוד שלה הוא להוליד, כמו שדיברנו שלשום בהתוועדות לגבי בנות, שתכלית ההויה של האשה היא ללדת. היא לא מצווה, כמו שהסברנו שלשום, האיש מצווה[ו] ב"פרו ורבו", ובכל זאת, תכלית הווייתה היא "פרו ורבו". אם מונעים ממנה "פרו ורבו" מונעים ממנה את ההוויה שלה.

אז כל הברית שנקשרת בין האיש לבין האשה היא הברית של הלידה, שתוכל לומר אלד, אהי"ה. פגם הברית הוא לא לתת לה להגשים את ה'אהיה' שלה, שהוא ה'אלד' שלה. אם לא נותנים לה להגשים זאת פוגמים את הברית ביני לבינה, וזהו פגם הברית.

אם כן, תמר היתה מה שנקרא היום האובייקט של פגם הברית, פעמיים פגמו נגדה. אחר כך היא עצמה חזרה ומסרה את נפשה להזדווג עם יהודה, זיווג שלמעלה מטעם ודעת, שעליו כתוב "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"[ז], ומזה יצא משיח, פרץ[ח]. [פעמיים וילדה תאומים] נכון, , כתוב בכתבי האריז"ל[ט], . שני התאומים שנולדו לה, שהיו צדיקים גמורים, היו הגלגול של שני אלה שפגמו כנגדה. זאת אומרת, ממי המשיח יוצא? מפרץ, שהוא עצמו ער. זה התיקון. הוא מת, ה' הרג אותו, אבל פרץ עצמו, שהוא המשיח, הוא משורש המשיח שנולד אחר כך, הוא ער המתוקן, . שני אלה שנולדו הם הגלגול של שני הבעלים שפגמו בברית.

משיח כתיקון הברית – "יפוצו מעינותיך חוצה" ו"ופרצת"

מה הענין אם כן של ברית? אמרנו שברית היא ביני לבין ה' וגם ביני לבין האשה. צריך לומר שאם יש פגם הברית הוא פוגם בשלום בית, על פשט. אפילו אם בחור פגם בברית הרבה לפני שהתחתן, כשהוא לא היה נשוי, ועכשיו הוא מתחתן, אם הוא לא חוזר בתשובה, הוא לא רוצה לחזור בתשובה על זה, היחסים בינו לבין אשתו לא יהיו תקינים. אם הוא חוזר בתשובה, ניחא, בסדר גמור. אבל אחד שפגם בברית ואחר כך מתחתן – זה דבר שמאד מחריב את הבית, חס ושלום. כמובן שאם הפגם בתוך הנישואין על אחת כמה וכמה שיותר גרוע.

כל זה היה רק הפשט, . הפגם היה ממשי בינו לבין אשתו, לא היה סתם, אלא שמכאן אנחנו אומרים שכל פגם הברית – גם סתם – פוגם בינו לבין אשתו. כידוע, הבעל והאשה קשורים ברוחניות כבר לפני הנישואין, אפילו לפני שמכירים אחד את השני, יש קשר. לכן גם מובא בספרים שפגם הברית יכול אפילו למנוע את מציאת בת הזוג. ברוחניות הדבר יכול להשפיע שלא מוצא בגלל זה את בת הזוג בכלל.

אם כן, מה שצריך להבין הוא שהמלה ברית היא התקשרות, שלמעלה היא התקשרות ביני לבין הקב"ה ולמטה היא התקשרות ביני לבין אשתי. יותר מכך, ההתקשרות עמה היא התקשרות עם הקב"ה בפועל, בשטח, כמו שאומרים, בקיום מצות "פרו ורבו". כמו שדיברנו אתמול, "פרו ורבו" היא האמת לאמיתו. ההתקשרות ביני לבין האשה, שהיא רצון ה' – הוא ורצונו אחד בפועל – מה שנקרא "דירה בתחתונים" ממש, היא שלמות ההתקשרות ביני לבין ה'. ממילא פגם הברית פוגם בזה – פוגם למטה ופוגם למטה, שבאמת הם דבר אחד, היינו הך.

אם כן, מה רוצים לומר? שרע הוא פגם הברית, כך כתוב בתורה לגבי ער בכור יהודה. אחר כך הוא מת והתגלגל בעצמו, ממנו יוצא משיח, פרץ. זאת אומרת בפשטות שמשיח, לפי זה, הוא תיקון של פגם הברית. כך גם באמת כתוב בכל הספרים[י]. גם הבחינה של משיח היא תיקון של פגם הברית. כמו כאן באלף הששי, למה המשיח בא באלף הששי? בגלל שאלף הששי הוא כנגד הברית, לכן יש הרבה פגם הברית, דווקא באלף הזה הוא מתגבר, והמשיח הוא התיקון של זה. ממילא זהו גם התיקון של שלום בית.

למה ער באמת מתגלגל בפרץ? למה קוראים לו פרץ? קודם כל, מה זה ער? ער יכול להיות משמעות חיובית, כמו "לבי ער"[יא], ויכול להיות שלילי. מה המובן השלילי של השם ער? אם אני אשאל אותך מה פירוש המלה ער ומה פירוש המלה פרץ. ער אחר כך מתגלגל בפרץ. עכשיו אני אומר שפרץ וער הם שני הפכים, על פי פשט. המשמעות של שתי המלים, ער ופרץ, היא של שני הפכים גמורים, בדיוק ההפך.

מה הפירוש של פרץ? פרץ הוא בדיוק ההפך מער, על פי פשט, בלשון הקודש. איך קוראים לאחד שאין לו בנים? ערירי. איך קוראים לאחד שמוליד הרבה בנים? לגבי מצב בלי בנים, על פי פשט, ער הוא מלשון הרס – הוא הרוס. הרוס הוא מי שאין לו בנים, ואילו פרץ מלשון "ופרצת"[יב]. מה הפשט של "ופרצת"? דיברנו על זה כמה פעמים, אם תסתכלו על המפרשים על פי פשט, "ופרצת" פרושו להוליד הרבה בנים[יג]. לפרוץ היינו הולדת בנים. זה הפירוש הפשוט של "ופרצת".

אם כן, ער ופרץ הם ממש שני הפכים, וממילא פרץ הוא התיקון של ער. [איזה מלה מלשון ער?] ערירי, וגם ער עצמו הוא ראשון הרס. מקום הרוס נקרא ער. בלשון הקודש ערער נקרא מקום חורבן[יד]. מה זה ערעור, לערער משהו? למוטט אותו, זה נקרא לערער. הערעור הזה הוא בדיוק פגם הברית. הוא היסוד, נכון. ערעור פרושו לערער את היסוד. הכוונה להרוס אותו. אנחנו יודעים שרע אותיות ער, אבל המלה ער עצמה היא לערער את היסוד, להרוס אותו, והכוונה ללכת ערירי, בלי בנים.

מה שאין כאן פרץ, הוא בדיוק ההיפך. פשט המלה פרץ הוא בדיוק ההפך, להרבות בלידת בנים, עד בלי די, מה שנקרא "ופרצת". למה "ופרצת" נאמר ליעקב ולא למישהו אחר? כי "מטתו שלמה"[טו]. לא סתם, אלא עם י"ב בנים, הוא הוליד ריבוי בנים, לכן כתוב עליו "ופרצת".

קודם כל – אולי התכוונת לזה – איך התחלת הפסוק "ופרצת", מי זוכר? איך מתחיל הפסוק? בפסוקי "אתה הראת"[טז], הפסוקים שאומרים לפני הקפות של שמחת תורה, הרבי מוסיף את הפסוק "ופרצת". איך הוא מתחיל? "והיה זרעך כעפר הארץ". ככה הוא מתחיל. הפשט, כך כתוב בפירוש, שהכתוב "פרצת" הוא ההמשך של "והיה זרעך כעפר הארץ". למי הוא נאמר? ליעקב אבינו, ש"מטתו שלמה" עם י"ב שבטי י"ה. הוא באמת פרץ לכל רוח. י"ב שבטים הם שלשה לכל רוח, כמו דגלי המדבר. הוא פרץ לכל רוח – "נחלה בלי מצרים"[יז]. [אז המבצע של חב״ד הוא להביא ילדים?] נכון, רק שאדמו"ר הזקן אמר ש"פרו ורבו"[יח] פירושו גם "א איד דארף וועלן עס זאל זיין נאך א איד"[יט], יהודי צריך לעשות עוד יהודי. זה נקרא קרוב לבבות, קרוב נפשות, זה גם "ופרצת". "ופרצת" היינו שיהודי יעשה עוד יהודי, גם בגשמיות וגם בהשפעה וגם בשכל. הסברנו[כ] שיש בזה שלש מדרגות של "פרו ורבו".

קודם כל, מה הנוטריקון של פרץ? מה יכול להיות? נוטריקון הכוונה קיצור של ביטוי יותר גדול קצת, לא הרבה. "פרי צדיק"[כא]. כתוב[כב] שפרץ נוטריקון פרי צדיק. פרי צדיק הוא הקיום של "פרו ורבו". מה זה צדיק? תיקון הברית[כג].

אם כן, זה התיקון של ער. ער הוא מעורער והרוס ביסודו, ומפרץ זה יוצא משיח, הוא בחינת משיח. אמרנו שיש שני פסוקים שבחסידות הם פסוקי הסיסמא, שתי הסיסמאות של החסידות, ששתיהן ענינן לידת בנים. הסיסמה הראשונה היא מה שהמשיח אמר לבעל שם טוב[כד]. איזה פסוק? "יפוצו מעינתיך חוצה"[כה]. מה הפשט של "יפוצו מעינתיך חוצה"? מהו המעין של האדם? הזרע. תסתכלו שם במפרשים ש"יפוצו מעינתיך חוצה" פרושו שיהיו לך הרבה ילדים שיתפשטו בחוץ. הסיסמה השניה היא מה שעכשיו אמרנו – "ופרצת". שתי המלים שבפסוקים אלה הן גם כמעט אותן אותיות – פץ, "יפוצו" ופרץ.

באמת, לגבי ר יש חידוש, כי בדרך כלל האותיות הנוספות הן רק האמנתיו, אבל יש לפעמים ש-ר היא אות נוספת. לדוגמה, מי זוכר דוגמה? איפה רואים ש-ר יכולה להיות אות נוספת בשורש ולא מעיקרה? זה חידוש, משהו נדיר, אבל קורה כמה פעמים בתנ״ך. בדרך כלל, הכלל הגדול הוא שהאמנתיו הן האותיות הנוספות על השורש. [ר של אברהם] כן נכון, אבל זה בדרך השכלה, שלאחר שה' קרא אותו אברהם ונתן לו ה היה צריך להשמיט את ה-ר. בתחלה היה אברם, אב לארם, עכשיו ה' קרא לאברהם "אב המון גוים"[כו] ושם אין ר. על פי פשט היה צריך לתת לו ה ולהוציא ממנו את ה-ר, אבל רש"י אומר שה-ר נשארה כיוון שהיתה קודם. עכשיו באברהם באמת ה-ר כאילו משוירת, אבל זה בדרך הדרוש.

איפה רואים בדרך הפשט שיש ר? זה דבר מאד חשוב. מהי העיר שצריכים לכבוש אותה, שהרבי מדבר על כך שחבל שלא כבשנו, כתוב בתורה שחייבים לכבוש את העיר הזאת לפני ביאת המשיח, שחייבים לכבוש בשביל להביא את המשיח. דמשק. יש פעם אחת בתנ״ך, איך היא נקראת? דרמשק[כז]. יש דמשק ויש דרמשק. כמו שיש גם נבוכדנצר ונבוכדראצר[כח]. שם זה חילוף אותיות נ-ר, ר נכנסת כמו נ, כיוון שהן מתחלפות באותיות למנר. לכן שכמו שיש האמנתיו יש לפעמים גם ר.

יש עוד מלה בתורה, עוד יותר חשובה – שרביט. יש כמה דעות בין המדקדקים במגלת אסתר על "שרביט הזהב", מאיפה זה בא? הפירוש הפשוט הוא שהוא כמו כוכב שביט. הרי בשרביט יש ארבע אותיות. כל שורש בלשון הקודש הוא שלש אותיות, מה השורש של שרביט? רוב המדקדקים אומרים שהשורש של שרביט הוא שבט, שביט.

אלו כמה דוגמאות, הכל דרך אגב, ש-ר יכולה להיות אות נוספת. הכל היה להשוות בין שני הפסוקים – "יפוצו" מלשון הפצה ולשון ופרצת, שבשניהם יש פצ.

ופרצת – פרי צדיק

לפי הרמז שאמרנו קודם, ש"ופרצת" הוא פרי צדיק, זה טוב מאד, בגלל שראשי התיבות הם פצ. אם זה רק פ"צ אז זה בדיוק ראשי התבות פרי צדיק. רק שבשביל לעשות מזה נוטריקון, שיהיה יותר נשמע פרי צדיק, מוסיפים גם את ה-ר, "ופרצת". אם כן, שני הפסוקים העיקריים של כל החסידות הם בסוד "פרי צדיק".

זה המשך למה שהזכרנו אתמול, שהחסידות היא בחינת "אמת לאמתו", לא רק בחינת אור. הסברנו שאמת היא ענין של הולדה. מי שחושב שהיא רק אור טוען שהיא לא מולידה, שהיא בבחינת עקר. יש לנו עוד מלה: ער ועקר. לשתיהן אותיות ער, ערעור היסוד, רק שבעקר יש ק. צריך להבין מה ה-ק עושה שם. ער קרוב מאד לעקר. [מה זה ה-ק שם?] צריך לחשוב.

צדיק כתמר יפרח – מסירות נפש של הנפגע כתיקון הברית

עוד פעם, רוצים להסביר כאן שעיקר הסוד של פגם הברית ותיקון הברית הוא ער ופרץ. ער מת, ותמר, שהיא היתה הפגועה, תיקנה על ידי מסירות נפשה. בכלל, סתם לחשוב במוסר השכל, זה משהו גדול מאד-עצום, איך שהנפגע, מי שפגמו נגדו בפגם הברית, הוא המתקן. זאת אומרת, יש מי שמרגיש את עצמו מסכן. למשל, במצב של שלום בית, שהאשה מסכנה כשהבעל לא מתנהג בסדר. היא באמת מסכנה. בכל זאת, אנחנו רואים שהאשה הכי מסכנה, שבעלה לא התנהג כמו שצריך, היא תמר. לכל דבר יש אב טיפוס. יש מצב בבית שהאשה מסכנה שבעלה לא בסדר בינו לבינה, לא מתנהג טוב, לא בעל טוב. היא באמת מסכנה. האב טיפוס של מצב כזה, לכל דבר יש שורש, השורש למצב בו הבעל לא בסדר והאשה סובלת, הוא תמר. פעמיים הבעל לגמרי היה לא בסדר איתה, ולא רק שהיא סבלה ממנו בעודו חי, היא גם סבלה עוד יותר שהוא מת.

זה היה אינטרס שלו, לשמור על היפי שלה, לא שלה. כמו שאמרנו קודם, היא רוצה בנים. זו הויה של אשה. היא מסרת נפשה. יש פתגם שאמרתי לטוביה (הוא לא כאן היום), שהרבי הקודם אמר "אוף קינדער דארף מען מסירות נפש"[כט]. הוא מופיע בחוברת שלום בית[ל], שעל בנים צריך להיות מסירות נפש. מסירות נפש בתורה היא בשביל בנים, בכל המובנים.

קודם כל להוליד אותם, הרבי הקודם אמר זאת בהקשר למה שקוראים היום בדיקת זרע. יש שאלה בהלכה אם מותר או לא, בגלל שלכאורה זה פגם הברית. יש כמה רבנים, צדיקים גדולים, שאוסרים לעשות בדיקת זרע. אבל הרבי הקודם, שהוא "צדיק יסוד עולם"[לא], דווקא בחינת יוסף, בחינת הברית, כתוב שהרבי הקודם בחב"ד הוא בחינת הברית[לב]. הוא אמר שכן, במקרה שצריכים מבחינה רפואית מותר ומצוה וחייבים. הפתגם שלו על זה היה "אוף קינדער דארף מען מסירות נפש", שעל בנים צריך מסירות הנפש. הוא התכוון שמי שבאמת חרדי, בשבילו לעשות בדיקת זרע זוהי מסירות נפש, כאילו שהוא מוסר את נפשו. כאשר הוא מוציא זרע הוא מוסר את נפשוזה כאילו הורג את עצמו, זה איבוד עצמו לדעת. הוא אמר שבשביל להוליד בנים כדאי להרוג את עצמך. זה מהרבי הקודם, על בנים צריך להיות מסירות נפש. זה פתגם שכולל הרבה דברים, לא רק את הפסק הזה.

באמת, מי היתה בעלת מסירות הנפש בשביל בנים? תמר. היא היתה ממש בתנועת מסירות נפש כל הזמן, מתחלה ועד סוף. הרי בסוף היא היתה מוכנה שיהרגו אותה, לא להלבין את פני יהודה. היא היתה כל הזמן בתודעה של מסירות נפש בכל התקופה של לידת התאומים.

בכלל, אפשר גם ללמוד מכאן משהו יפה מאד. כתוב בקבלה ובחסידות שבמשך תקופת ההריון מצב הרוח של האשה מאד קובע לגבי התפתחות העובר. לכן מאד-מאד חשוב לשמור על מצב הרוח שלה בזמן ההריון. כמובן, הרגע הכי גורלי הוא הרגע הראשון, ההזרעה והקליטה עצמן, אבל כאן אנחנו רואים שלא רק. בכל תקופת ההריון מאד חשוב להתפתחות. כאן, אצל תמר, אנחנו רואים שהיתה גם מסירות נפש בתחלה, עצם המעשה שלה היה של מסירות נפש, וגם היא עמדה בתנועה של מסירות נפש פנימית, בלי לגלות לאף אחד. היא היתה בפנים, במשך כל ההריון, כמו גיבורה העומדת בתנועה נפשית של מסירות נפש ובצניעות. זו מסירות נפש צנועה, בלי להבליט אותה החוצה בכלל. היא היתה כל התקופה הזאת במצב פנימי של מסירות נפש. הדבר הזה עמד לה להוליד את המשיח, בגלל שהמשיח ענינו בחינת מסירות נפש.

תמר בגימטריא שמש, כמו השמש בצהרים שעתידה לצאת[לג]. "צדיק כתמר יפרח"[לד]. [קשור ללולב?] נכון, כן, הלולב, אני לא יודע אם הסברנו את זה, אולי פעם בסוכות הסברנו[לה] שהלולב הוא כנגד הנסיון של פגם הברית. היסוד של הלולב כנגד הברית[לו], זה ענין של תיקון הברית. [מה ההבדל בין "צדיק כתמר יפרח" לבין "כארז בלבנון ישגה"?] ארז הוא השורש הנעלם של הברית, העל מודע. צדיק הוא במודע וארז בעל מודע.

יוסף נפגע מאחיו. עוד פעם, זה גם יפה מאד. מה הענין? שתיקון פגם הברית תלוי הרבה בנפגע. פגם הברית הוא בכלל פגם אהבה. לדוגמה, ילד שגדל בבית שיש כלפיו חוסר אהבה, כמו יוסף. מההורים הוא קיבל הרבה אהבה, מאבא שלו, אבל מהאחים – להפך, הרבה שנאה. הוא נפגע. מכרו אותו וכו', רצו להרוג אותו. דוקא הוא – הנפגע – מתקן את פגם הברית, את אלה שפגעו בו.

כלומר, אם נחזור למצב של הבית בו האשה הנפגעת מבעלה, בכל זאת, זהו כביכול צו למסירות נפש. אם היא תגיע למסירות נפש דווקא אז היא תהיה מסוגלת לתקן את המצב. [כמו טעם הציווי להזהר בכבוד הגר "כי גרים הייתם"] כן, בוודאי. אם הוא נפגע הוא יודע מה זה, הוא יודע מהו טעם הפגיעה, לכן הוא אחראי להיזהר מזה בעצמו. לפי מה שאתה אומר אפשר להסביר את מה שהלל הזקן אמר. תמיד שואלים על הלל: בתורה כתוב "ואהבת רעך כמוך"[לז] והלל הפך את המשפט ללשון שלילה – "דעלך סני לחברך לא תעביד"[לח], מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הוא עשה ממצות "ואהבת רעך כמוך" שאם אתה נפגעת אל תפגע בחזרה. איך יכול להיות משהו שנוא? באמת רק אם נפגעת, זה לא בתיאוריה.

מה ההבדל? מה שכתוב בתורה הוא "ואהבת רעך כמוך" יכול כביכול להיות בתיאוריה, שחייבים לאהוב כל אחד כמו שאתה אוהב את עצמך, כמו שהרמב"ם פוסק את ההלכה[לט], לכבד את כולם כמו שאתה רוצה שיכבדו אותך וכו'. אבל כשאומרים מה ששנוא עליך אל תעשה למישהו אחר זה כאילו שבשטח כבר נכווית ממשהו ואתה יודע שהדבר הזה שנוא. לכן ברגע שנכווית אתה יכול למסור את נפשך לתקן את המקור של הכוויה הזאת, של הפגם הזה. זה משהו מאד-מאד עמוק שצריך להתבונן בו – איך שהנפגע בידיו לתקן את הפגיעה על ידי מסירות נפש. זה שורש לידת המשיח.

מה הנטיה של הנפגע? ליפול ליאוש, ליפול לדיכאון, מכך שפגעו בו. יוצא מזה שכל היסוד של התורה, עיקר התורה – הוא לא ליפול לדיכאון, ולאחר שנפגעת לתקן את שורש הפגיעה במסירות נפש. זו כביכול הבחירה בין מסירות נפש לבין דיכאון ויאוש. אתה יכול להתייאש מזה שפגעו בך, גמרנו, ובסופו של דבר, כל דיכאון הוא ישות, גאוה. 'פגעו בי, גמרנו', או למסור את נפשך לתקן את שורש הפגיעה. דווקא העובדה שנפגעת היא מה שדורש את מסירות הנפש. כשזה עדיין בתיאוריה, זה לא דורש שום מסירות נפש. זו בחינת משיח, שפגעו בו. לכן באמת, מה כתוב על משיח בפרק מ"ג בישעיהו? "חלינו הוא נשא... מחלל מפשענו"[מ] וכך הלאה, הוא סובל, הוא הכי סובל. הוא סובל את כל הסבל של כולם. זאת אומרת, הוא נפגע, כולם פוגעים בו, ככה כתוב שם. [אז המשיח הוא עצמו זה שפגע?] אבל הוא מת, אותו צריכים להרוג, הוא משיח בפוטנציה, אבל הוא פגם. אחר כך תמר מתקנת אותו ומולידה אותו מחדש כפרץ.

כמה מוסיפה תמר לער? פרץ ועוד בדיוק 100. בראשי התבות, באות הראשונה, כמה היא מוסיפה לו? 10, השורש של 100. היא מוסיפה לו 10 בהתחלה, 90 בסוף וה-ר נשארת. קודם הוא היה ער. עכשיו היא מתקנת אותו ועושה ממנו פרץ. זאת אומרת, היא מוסיפה 10 בראש ועוד צ בסוף, צ היא אות תיקון הברית, ואז היא מעלה אותו 10 בריבוע, שהוא שלמות התיקון. 10 בריבוע הוא שלמות תיקון הכלים. למה צריך דווקא 100 לתקן אותו? כתוב ש-100 בגימטריא כלים. מאה כלים. כלומר, סימן שקודם הוא היה אור בלי כלים. זה באמת היה פגם שלו, זרע בלי כלי, ולכן מוסיפים לו כלים ועושים ממנו פרץ.

זה נושא עצום. זה אחד מהנושאים העיקריים של המשיח, איך שהנפגע מתקן את שורש הפגיעה על ידי מסירות נפש. התיקון של המשיח מתחיל מתמר.

ב.     "לא טוב" – פרישות יתרה מול "נזר הקדש"

לא טוב – פרישות יתרה

אם כן, "רע" הוא פגם הברית ממש. מה זה "לא טוב"? זו מדרגה אחת יותר גבוהה:

״לֹא־טוֹב״ הִיא דֶּרֶךְ הָעֲבוֹדָה בִּפְרִישׁוּת מִן הָעוֹלָם הַזֶּה

יש עבודת ה' על פי דרכי המוסר, שנקראת פרישות, לפרוש מתענוגי עולם הזה לגמרי. דרך הפרישות, לגבי ער, לגבי רע, היא צדיק. עוד פעם, יש לנו ארבע מדרגות: חיים-טוב-לא טוב-רע. באמת, כשנלמד עכשיו, נראה שיש פה פעמיים טוב-רע, טוב-רע. "לא טוב" לגבי "רע" הוא יותר טוב מהרע, הוא הצדיק לגבי הרשע. "חיים" לגבי "טוב" הם גם כן טוב לגבי רע.

עוד פעם, זה בכלל דבר והיפוכו. אמרנו שטוב לגבי חיים היינו הרגשת החיים במורגש. זו בחינת שמחה, "הרע כסא לטוב". טוב לגבי חיים הוא גם כמו רע לגבי טוב. ארבע המדרגות הן כמו טוב-רע, טוב-רע, פעמיים. יושב-כסא, יושב-כסא. יש אחד שהוא רע, שפוגם בברית, כמו זרע לבטלה. מי הצדיק לגביו? מי שפורש, מי שמתאפק באתכפיא, אבל הוא באמת "לא טוב".

עוד פעם, הצדיק-הטוב היחסי לרע – זה נקרא עבודת הפרישות. אבל אם אנחנו עושים כאן מערכת שלמה של ארבע מדרגות, עבודת הפרישות בסופו של דבר נקראת "לא טוב". מהי פרישות? "לא טוב היות האדם לבדו", הוא פורש מהאשה לגמרי. הוא באמת לא משחית את זרעו, אבל הוא פורש. זו תגובה הפכית. כמו אדם שהיה בקצה אחד של לא טוב, ואחר כך, כמו שהרמב"ם כותב[מא], הוא הולך לקצה אחר. קודם הוא השחית את דרכו, עכשיו הוא פורש. מי עשה את זה? אדם הראשון עשה כך. 130 שנה הוא פרש מאשתו, ואז מה הוא היה? חזר להיות "לא טוב". קודם הוא פגם בברית., אור החיים מפרש[מב] שאכילת עץ הדעת היתה פגם בשלום בית ביניהם. כל החטא היה פגם הברית. אחר כך הוא החליט שהוא צריך להיות צדיק. מה זה צדיק? לפרוש מהאשה לגמרי.

אבל באמת לפרוש מהאשה לגמרי זה "לא טוב", כמו שכתוב לפני שהאשה נבראה "לא טוב היות האדם לבדו". אם כן, הטוב היחסי, שנקרא ללכת לצד-לקצה האחר מהרע הוא מרע ל"לא טוב". אם כן, "לא טוב" נקרא עבודת הפרישות מהעולם הזה

(שֶׁמִפְּרִישׁוּת יְתֵרָה מֵאֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו תּוֹרָה בָּא לְחַסֵּר בִּפְרִישׁוּת שֶׁעַל פִּי חִיּוּב הַתּוֹרָה)

זה כתוב, שאם אדם פורש במקום שהתורה לא צוותה – הוא עלול לא לפרוש במקום שכן צריך, בגלל ש"כל המוסיף גורע"[מג]. יש מי שמוסיף איסור וגורע ממקום אחר, אפילו בתת מודע, הוא לא יודע איך הוא יגרע, אבל התורה יודעת בדיוק מה צריך לפרוש ומה לא צריך לפרוש. אם אתה מדעתך פורש כאן, אתה תקלקל במקום אחר. ולכן כתוב[מד] שמי שפורש סתם מהעולם הזה במקום שהתורה לא צוותה – נקרא חוטא.

[יש ענין "קדש עצמך במותר לך"[מה]] יש שתי מדרגות בזה. יש מדרגה של לפרוש, ויש לעשות זאת בקדושה, כך כתוב בחסידות[מו]. יש את פירוש ה'מתנגדים', ש"קדש את עצמך במותר לך" היינו שלא להתעסק, לפרוש מזה. אבל יש "קדש את עצמך במותר לך", שבתוך המותר צריך לקדש את המותר – לקדש את עצמך בתוך המותר. זה הפירוש החסידי של הציווי.

"לא טוב" –פרישות כנזיר; רע – עברה

שֶׁנִּקְרָא ״חוֹטֵא״ [מי שפורש מעולם הזה, אפילו שהוא עושה זאת לשם שמים, כמו נזיר, חז"ל אומרים שהוא נקרא חוטא. זה "לא טוב"], כְּנָזִיר הַנּוֹדֵר לִפְרֹשׁ מִן הַיַּיִן

אבל יש פשוט עבירה. עכשיו אנחנו מסבירים שארבע מדרגות אלו הן ארבע מדרגות של עבודת ה'. המדרגה התחתונה – כמו שאמרנו אצל הבעל שם טוב, שמי שלא עושה נכלל – גם נקראת אחת מהמדרגות. הוא שאל לגבי "ארבע מדות בנותני צדקה"[מז]: למה יש ארבע מדות? הרי אחת מהן היא "לא נותן ולא יתנו אחרים"! הוא הסביר[מח] שגם מי שבכלל לא עושה גם נכלל באחת מארבע מדרגות, בגלל שהוא הכסא לכולם. כך גם פה, יש ארבע מדרגות בעבודת ה', והראשונה היא מי שלא עושה, שעובר את כל העבירות בתורה. הוא המדרגה של פוגם הברית, מה שנקרא רע ממש. זו המדרגה התחתונה בעבודת ה'. אחר כך יש מדרגה שמעליה – מן הקצה אל הקצה – שהיא פרישות, והיא נקראת "לא טוב". אלו שתי המדרגות התחתונות.

צריך להיות עוד שתי מדרגות עליונות, שגם הן אותו יחס, רק בבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[מט]. שתי המדרגות האלה הן במדרגת "הנגלת", שיש רע ויש טוב, רק שהטוב הזה הוא באמת לא טוב. יחסית לרע הוא נדמה טוב, בבחינת "הנגלֹת", אבל לעומת כל המערכת בשלמות הוא ה"לא טוב", כמו "לא טוב היות האדם לבדו".

נזיר צדיק בכתר מול פרישות "לא טוב"

מהו הטוב שלמעלה מ"לא טוב" זה? הטוב הוא כבר הכסא הנסתר, הרע הנסתר. הוא הרע שהוא כבר כסא לטוב. הוא בירור הרע שהוא כבר נקרא כסא לטוב, אז הוא בעצמו נקרא טוב לגבי חיים. שהחיים זה הטוב האמיתי, הטוב הנעלם, הנקודה העצמית של טוב, זה החיים.

הַ״טּוֹב״ הַ״מּורְגְַש״ הוּא סוֹד ״יַיִן [אמרנו שכאן אנחנו מפרשים טוב, שהוא טוב מורגש, בינה, לא הטוב הנסתר]

(הַנָּזִיר הַצַּדִּיק עוֹלֶה בְּסוֹד הַכֶּתֶר — ״נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ״ בְּסוֹד ״ז״א — וה שֶׁבַּשֵּׁם — בְּעַתִּיקָא אָחִיד וְתַלְיָא״ וְדַ״ל).

כתוב שיש נזיר צדיק, שהוא באמת בסדר. כתוב שרוב הנזירים חוטאים. כך כתוב בהחלת מסכת נזיר, אבל יש אחד מיני אלף שהוא באמת צדיק, בזה שהוא פורש, שהפרישות שלו היא באמת בסדר, זה לא חטא. עכשיו, כתוב שהנזיר הזה, שהוא צדיק אמתי, אז הוא שייך למדרגת הכתר. נזיר מלשון נזר, "נזר הקדש"[נ]. זאת אומרת שרוב הנזירים, אנשים שפורשים מהיין סתם, הם כנגד ו שבשם, שנקרא "לא טוב" יחסית לכל המדרגות. אבל יש נזיר אחד מיני אלף ששייך לכתר. נזר מלשון "נזר הקדש" שזה הכתר.

מה הסוד? למה הנזיר הלא טוב הוא ב-ו שבשם, והנזיר הצדיק האמתי הוא בקוצו של י? הוא למעלה מחיים. אפילו לפי מה שאנחנו מסבירים כאן, הנזיר הצדיק ממש הוא למעלה אפילו מבחינת חיים. הוא בקוצו של י, שהיא עתיקא, כתר. זה בסוד מאמר הזוהר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[נא], שיש קשר מיוחד בין ו שבשם לבין קוצו של י, עתיקא, הכתר. בעבודת ה' היינו אחד שפורש סתם והוא שייך ל-ו שבשם, ובאמת זה "לא טוב".

המדרגה להיאחז בעתיקא היא כמו משה רבינו שפרש מן האשה. שתי המדרגות האלה הן אדם הראשון שפרש מהאשה, שהוא בחינת חוטא, ומשה רבינו שפרש מהאשה, שהוא בחינת הנזיר הקדוש, כמו שהסברנו פעם שמשיח לא יפרוש מהאשה. עוד פעם, נזיר הוא מי שפורש, כמו מי שפורש מהאשה. אדם הראשון פרש מהאשה גם מתוך תשובה, אבל זה היה חטא.

לכן באמת, כיוון שזה היה חטא, מה כתוב? מה קרה לו באותן שנים שפרש? היה לו פגם הברית, הוא הוציא זרע לבטלה, שלא מרצון היה לו קרי כל ה-130 שנה[נב]. זאת אומרת, מכך שרצה להיות צדיק שבבחינת "לא טוב" הוא באמת הוא נפל לפגם הברית, שזה רע. אדם הראשון היה זיווג בין "לא טוב" לבין הרע. פרישתו 130 שנה מהאשה היא "לא טוב", וממנה הוא בא להזדווג עם הרע ממש, שזה פגם הברית. אבל משה רבינו הוא כמו הנזיר הצדיק שפורש מהאשה, ששייך לכתר, "נזר הקודש". בכל זאת, אין זו תכלית העבודה, כמו אצל המשיח וכמו שהסברנו פעם אחרת באריכות.

[שייך ליין?] עכשיו הכל שייך ליין. נזירות שייכת ליין, למי שפורש מן היין. מה זה יין קודם כל? נסביר קצת. יין הוא אמא[נג], כמו שנסביר תכף. מי שפורש מהאשה זה בגלל שיש לו בפסיכולוגיה איזה מין קומפלקס. לכן הוא פורש מהאשה, זה נקרא שהוא מתנזר מן היין שמצד אמא.

ההפך, מי שהוא במדרגת אמא, במדרגת ה עילאה שבשם, הוא נהנה מהיין, הוא שותה יין. הבעל שם טוב אמר שמי שאוהב לשתות יין סתם זה מעשה הרשעים[נד], אבל כאן הוא שותה יין בקדושה, הוא מגיע לשמחה גדולה, וזה נקרא טוב, הוא מרגיש טוב. כמו שאמרנו, כאן אנחנו מפרשים טוב על מה שהוא מרגיש טוב, לא הטוב הנעלם, אלא הטוב המורגש. זה המשפט הבא:

הַ״טּוֹב״ הַ״מּוּרְגָשׁ״ הוּא סוֹד ״יֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים״

זה פסוק בשיר השירים[נה]. יש כמה מדרגות של יין[נו]. יש "יין הרקח"[נז], יש "יין המשמח"[נח], "יין המשכר", יש כל מיני מדרגות של יין. יש מדרגה של יין שנקראת "יין הטוב הולך לדודי למישרים". כתוב בחסידות[נט] ש"יין הטוב" הוא המדרגה הכי גבוהה של יין.

אם כן, זה ההסבר מה המדרגה הכי פנימית של בינה, של הרגשת הטוב, "יין הטוב" שפרושו להרגיש את הטוב.

(מָה שֶׁאֵין כֵּן ״שֶׁמֶן הַטּוֹב״ הוּא הַטּוֹב הַנֶּעֱלָם בְּבִטּוּל הַחָכְמָה כַּנַ״ל),

זה מה שאריאל שאל ביום הראשון שהתחלנו ללמוד. השמן הטוב הוא מדרגת חיים. חיים כאן, שהם החכמה, שם בהם השמן הטוב. אבל הם לא מורגש, הם בחשאי. אבל מה שאנחנו קוראים טוב, שהוא טוב שבא במורגש, הוא "יין הטוב הולך לדודי למישרים". מה זה בעבודת ה'? כתוב שבאמא, "יין הטוב" הוא:

בְּחִינַת אַהֲבָה רַבָּה [כך כתוב בפירוש בחסידות] הַבָּאָה מֵעֲבוֹדַת הַהִתְבּוֹנְנוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף ב״ה — ״יַיִן הַמְּשַׂמֵּחַ״.

כאן לא הבדלתי בין "יין המשמח", רק ההבדל הדק הוא ש"יין הטוב" הוא מה שאמא מקבלת מאבא. טוב הוא מה שבא לאמא מאבא, שהיא מרגישה את הטוב של אבא, ושמחה היא מצד עצמה, המוחין של עצמה, כמו "אם הבנים שמחה"[ס]. בכל זאת, שתי המדרגות הן בפנימיות אמא, "יין הטוב" ו"יין המשמח". כתוב שכאשר אדם אוהב על פי התבוננות באור אין סוף ב"ה באהבה רבה – זה נקרא "יין הטוב" ו"יין המשמח".

[מה החילוק עוד פעם?] שטוב הוא מצד הארת אבא באמא ושמחה היא אמא מצד עצמה, שמקבלת את הטוב. אבל שניהם בפנימיות אמא, ואמא היא התבוננות. מה שאדם מתמלא שמחה ואהבה רבה בתענוגים מההתבוננות בגדולת אור אין סוף – זה נקרא "יין הטוב הולך לדודי למישרים".

יין גשמי ויין רוחני

אם כן, זו עבודה של מוחין ושמחה. עוד פעם, יש מוסר'ניק. אנחנו אומרים שיש ארבעה אנשים: יש אדם שהוא עבריין, מדרגה א', מדרגת פגם הברית; מדרגה ב': בעל מוסר. זאת אומרת, לוקחים את העבריין מהכלא, מבית הסוהר, ומכניסים אותו לישיבה של מוסר, והמוסר מלמד אותו לפרוש מכל העברות שהוא היה עושה קודם. יש כמה ישיבות כאלה, שלוקחים את העבריין ישר מבית הסוהר, נותנים לו הרבה מוסר, געשמאק-מוסר, שזה טוב, זאת אומרת הוא אוהב את זה, דווקא אוהבים את זה. הוא צריך הרבה מוסר לפרוש מכל הדברים. מעלים אותו ממדרגת רע הוא הופך למדרגת "לא טוב".

אבל אחר כך יש עבודה אחרת, של התבוננות על פי חסידות. למי ששקוע בהתבוננות אין עסק עם פרישות. להפך, זה חטא, הוא כבר מכיר שזה לחטוא, בגלל שהוא יודע שמי שמוסיף כאן יכול לגרוע. העבודה שלו היא להפך, להרגיש טוב על פי התבוננות בגדולת ה'. לא שהוא רודף את החויה, חס ושלום, רק שהוא כבר משדר על הגל הזה בדרך ממילא. הוא מסוגל להתבונן בגדולת ה' ולהתמלא "יין הטוב" ו"יין המשמח". הוא כל הזמן שותה. זאת אומרת, עבודת ה' שלו היא לשתות יין.

יש אחד שעבודת ה' שלו היא לפרוש מן היין. גם כן, מה ההבדל? היין שלמטה, במדרגת ו של "והנגלת", הוא ממש יין, יין גשמי. הוא פורש מתענוגי עולם הזה. כאן היין הוא כבר רוחני. היין הזה הוא היין של התבוננות בגדולת ה', הוא שותה את יין ההתבוננות בה'. למה? בגלל שכאן אלו "הנסתרֹת להוי' אלהינו", וכאןאלוה "והנגלת לנו ולבנינו". ברגע שעלינו מ-ו ל-ה עילאה עלינו מגשמיות לרוחניות. יש אחד שפורש מהיין הגשמי ויש אחד ששותה את היין הרוחני הזה. כל העבודה שלו היא לשתות יין רוחני – להתבונן בגדולת ה'. [זה מה שאנחנו עושים עכשיו] זה טוב שלמעלה מלא טוב. [יש גם אחד שפורש מזה?] לא.

ג.      "ראה חיים" – ענג הבטול וגילוי החלק בתורה

חיים – ענג של בטול ויחוד בקדושה

צריך להבין מה יותר גבוה מחיים, שהם הטוב האמתי, הנקודה, תמצית הטוב, לפני שמתגלה במורגש בבינה:

בְּ״חַיִּים״ נֶאֱמַר ״רְאֵה חַיִּים עַם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ וְגו׳ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וגו׳״.

חיים הם שלמות היחוד. זה לא רק לשתות יין. לשתות יין זו הכנה ליחוד וזיווג. בהזיווג ממש בקדושה יש בטול, כמו שדיברנו קצת בפעם אחרת, לפני כמה ימים נדמה לי. מה שבתודעה ומחשבת חול של הרחוב, חושבים כאילו ששעת הזיווג היא הכיף הכי גדול. באמת בקדושה הזיווג ממש הוא הבטול הכי גדול. בזיווג אמתי בקדושה יש בטול עצום, התבטלות היש לגמרי. הזיווג הזה שיש בו התבטלות, בטול אמתי, הוא חיים, מקור החיים.

כמו שהסברנו כאן בתחלה, חיים הם מה שבא מהחכמה, "החכמה תחיה"[סא]. גם בהם יש ענג, אבל – כמו שהסברנו מהו ענג של קדושה כשלמדנו[סב] על ג רישין שבכתר – ענג של קדושה הוא ענג מתוך בטול, ענג של בטול, ענג של אין, לא של יש. אז זה במיוחד לגבי זיווג. בזיווג של קליפה, של רע, של תאוות בהמיות, הענג הבהמי של זיווג זה התפשטות היש. ובזיווג של קדושה, כמו ענג שבת, אז זה נקרא רישא דאין, זה ענג מהתבטלות. וענג של התבטלות זה נקרא חיים, זה נקרא לעשות חיים.

עוד פעם, חיים הם ענג, "כי עמך מקור חיים"[סג] – "כי עמך מקור כל התענוגים"[סד]. טוב הוא מורגש, שאני מרגיש טוב. חיים הם ענג עדיין בלי להרגיש טוב, ענג שהוא עדיין היולי, של הבטול האמתי שנקרא מוחין דאבא. זה מה שמאיר בזמן הזיווג ממש. על פי קבלה זיווג הוא רק על ידי מוחין דאבא. מוחין דאבא הם בטול. לכן הוא שייך לשבת, בה יש מוחין דאבא. ענג שבת הוא הענג של הבטול משלמות היחוד, בגלל שביחוד אמתי האדם יוצא מעצמו לגמרי. מה זה בטול? שאדם יוצא מעצמו.

[איך אדם יכול להיות בקשר עם אשתו אם הוא יוצא מעצמו?] בגלל שהוא יוצא מעצמו לתוכה, הוא מתקשר איתה, ושניהם מתקשרים עם הקב"ה – "שלשה שותפים באדם"[סה]. [אז זו הרגשת היש, הרי הוא מרגיש את הישות שלה] זה בסדר, אם אתה מרגיש את הישות של הזולת זהו בטול בשבילך. זה בסדר. להרגיש את הישות של יהודי אחר זו קדושה, זה כנסת ישראל, זה אלקות.

[אבל הישות שלה עוברת לאיש] לא. אם הזווג בקדושה שניהם מתבטלים לה'. יש התבטלות אחד לשני וגם התבטלות לה', לקב"ה, "שלשה שותפים באדם". מה זה על פי פשט? זה נושא ארוך. על-פי פשט כל אחד דואג לתענוג של השני, לא לתענוג של עצמו. זה ממש על פי פשט, הוא לא עושה זאת בשביל עצמו. [גם חילונים אומרים כך] בסדר, זה מה שאמרנו, שזה למטה. אצל החילונים יש גם יניקה מהבטול. זה נקרא שיש יניקה מבטול. יש כל הכתות של ההורים, זה גם כן יניקה מבטול. גם אצל מי שלא מקדש את עצמו יש בתענוג הזיווג יניקה מתענוג הבטול.

עוד פעם, כמו חויה של מיסטיקה. לכן כל מיני אורג'יס, אלו שהתעסקו במיסטיקה למינה, קשרו את זה תמיד עם מין. למה? בגלל הדבר הזה. זו באמת יניקה מתענוג של בטול. מיסטיקה היא בטול, ויש בה תענוג, והקליפה גם רוצה לינוק ממנו. כל החוויות של ההודים, כולן יניקה מתענוג של בטול. זה נקרא קליפת האצילות.

יש מושג שדיברנו עליו הרבה פעמים שנקרא בחסידות[סו]"ראומה" – ראו את ה"מה" שלי. "ופלגשו ושמה ראומה"[סז]. כתוב בחסידות ש"ראומה" היא קליפת האצילות, והכוונה קליפה של בטול. ראו את ה"מה" שלי, את הבטול שלי. זו כביכול התפארות של בטול, שהוא מתפאר בכך שהוא בטל. לפני שהוא מתפאר מהבטול, הוא גם פשוט רוצה להרגיש את הענג של הבטול. יש בבטול ענג. הענג שיש בבטול הוא חיים. לכן באמת כולם רודפים חיים, רודפים את החיים הנצחיים. כל אחד לפי דרכו רוצה להגיע לחיים נצחיים. חיים נצחיים הם באמת ענג תמידי מבטול. הבטול לא נפסק בגלל שהוא אין, הוא נצחי. "ימותו ולא בחכמה"[סח], חכמה היא נצחית. כל זמן שיש חכמה יש חיים.

["ויגבה לבו בדרכי הוי'"[סט] פרושו התפארות בקדושה, לא? אז גם בבטול לכאורה] זו ישות שנקראת "שמינית שבשמינית"[ע]. יש גבהות של קדושה. זו לא התפארות שאני מתפאר. זה נקרא יוזמה. לא שאני הולך למישהו "תראה כמה שאני צדיק". זה לא "ויגבה לבו בדרכי הוי'". "ויגבה לבו בדרכי ה'" הוא ביטוי פנימי, לקחת יוזמה על מנת לעשות משהו גדול, כמו להילחם נגד הקליפות. זה משהו אחר לגמרי, זו גבהות של קדושה, לא התפארות בכלל. התפארות היא להפך, אבל הוא רוצה שה' יתפאר, מה שנקרא להרבות בכבוד שמים[עא]. הוא עושה מעשה גדול בשביל שלה' יהיה מזה כבוד. לעצמו הוא לא רוצה שום כבוד.

על מי שמוסר את נפשו, כמו מלך, נאמר "ויגבה לבו בדרכי הוי'", לגבי יהושפט, מלך יהודה. על מלך שהולך להילחם ולעשות דברים גדולים לתיקון העם, לתיקון העולם, כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'", לא בשביל שיקבל מזה כבוד, אלא להרבות בכבוד שמים. אבל היוזמה נקראת "ויגבה לבו בדרכי הוי'". כן, אני יכול, שלא אחשוב שאני 'נעבעך'. ההפך מ"ויגבה לבו בדרכי הוי'" פרושו לחשוב שאני 'נעבעך', שאני לא יכול לעשות שום דבר. "ויגבה לבו בדרכי הוי'" הוא בטחון שאני יכול לשם ה' לעשות הכל. זו לא התפארות, זה פשוט בטחון גדול מאד שיש לי כח לעשות הרבה דברים.

ראה חיים – דבקות הראיה וקדושת העיניים

אם כן, זו המדרגה הכי גבוהה, אפילו יותר מלשתות יין. לשתות יין היינו תענוג מורגש של אהבה רבה הבאה מעבודת התבוננות, אבל חיים הם דבקות של "ראה חיים". ראיה היא יותר מהתבוננות. התבוננות היא שמיעה ועל חיים כתוב "ראה". "ראה" הוא לשון חכמה, ראיה. כתוב ש"ראה" פרושו ראית המהות. התבוננות היא רק שמיעת המציאות, אבל ראיה היא ראית המהות, וכשיש ראית המהות יש דבקות[עב]. כתוב שבחוש הראיה יש דבקות ממש, בעצם. לכן עיקר פגם הברית מתחיל מהעיניים, כתוב[עג]. כשהוא רואה ערוה ורוצה אותה הוא נדבק בה ממש. ראיה היא זיווג שלם. לכן – במיוחד היום – עיקר פגם הברית הוא ראיה, בעיניים, והתיקון שלו הוא המדרגה הכי גבוהה של "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי הוא חלקך בחיים".

"ראה חיים עם אשה" – גילוי החלק בתורה

״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה״ עוֹלֶה [בדיוק בגימטריא] ״רַעְיָתִי״ שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁאַף הִיא מִלְּשׁוֹן ״רַע״ — ״אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא״, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה כִּסֵּא לַטּוֹב.

כמו שאמרנו, גם אבא ואמא, שהם כאן חיים וטוב, הם "תרין ריעין". שני רֵעים, "אכלו רעים"[עד], כתוב בשיר השירים. הרֵעים הם אבא ואמא, היא נקראת "רעיתי", ורעיתי בדיוק שוה ל"ראה חיים עם אשה".

מה המדרגה הזאת בעבודת ה'?

בַּעֲבוֹדַת ה׳, הוּא גִּלּוּי עֶצֶם חֶלְקוֹ בְּתוֹרַת חַיִּים

עד כאן הסברנו כאילו שזו דבקות ממש בזיווג עם אשה, בעולם הזה זה לא כל הזמן, בעולם הבא כתוב שאברהם שוכב בחיקה של שרה תמיד[עה]. בעולם הזה זה לא כך. כתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם"[עו]. מהי הדבקות העצמית בעולם הזה, כמו העבודה של "ראה חיים עם אשה"? עוד פעם, אם חושבים חלילה שאפשר להיות כך בגשמיות – זה אחד שרוצה את העולם הבא בעולם הזה, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אבל מה זה "ראה חיים עם אשה" בעולם הזה?

זהו גילוי עצם החלק שלו בתורת חיים. חיים הם תורה וגם אשה היא תורה. את "אשת חיל מי ימצא"[עז] דורשים על התורה[עח]. יש עבודת ההתבוננות בגדולת ה' ויש נביעת האין סוף בבחינת חכמה, שנובעת בזרם חזק מאד, זרם אין סופי תמידי, כאשר הוא זוכה לגלות את החלק שלו בתורה, שהיא האשה הפנימית.

עוד פעם, כאן אנחנו במדרגת "הנסתרֹת", לא בגשמיות. וה היה בגשמיות, אבל כאן ב-יה הכל ברוחניות, בפנימיות. בפנימיות האשה היא התורה. לשתות את ה"יין הטוב" ברוחניות היינו התבוננות, כך כתוב בחסידות. להזדווג כל הזמן עם האשה ברוחניות, שזה גם כן "פרו ורבו" ברוחניות. כמו שאמרנו קודם, יש שלש מדרגות של "פרו ורבו", וזו דבקות בחלק שלו בתורה.

עוד פעם, זה רק מי שזכה למצוא את החלק שלו בתורה, בגלל שהחלק זה הוא האשה שלו, בת הזוג שלו. מי שעדיין לומד תורה, הרבה ספרים, ולא מצא את החלק, הוא עדיין בחור לגבי התורה, הוא לא נשוי. [מי שיש לו אשה כבר מצא את חלק שלו בתורה?] לא, אמרנו לגבי התורה. לגבי התורה, מי שעדיין רק לומד הרבה ספרים, הוא לא נשוי עדיין, הוא רווק. אבל מי שמצא את החלק שלו בתורה מתחיל להזדווג עם התורה תמיד. זה נקרא "תן חלקנו בתורתך", ולכן כתוב על האשה "כי הוא חלקך".

עוד פעם, הכל היה לדרוש את הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי הוא חלקך בחיים". זה צריך להיות החלק שלך. לכן העבודה הזאת ברוחניות היא אדם שמוצא את החלק שלו בתורה. ברגע שהוא מזהה, שהוא מכיר את בת הזוג שלו בתורה, המיועדת שלו, והוא נושא אותה לאשה, יכול תמיד להיות בתורה זיווג וחידוש. זה נקרא חידושי תורה, נביעת האין סוף, שהיא בבחינת חיים. יש לו בזה בטול. הוא אפילו לא מרגיש טוב, אין הרגשת הטוב כמו בהתבוננות, בגלל שנביעת האין סוף היא כל הזמן בטול, ראיית חיים. הוא כל הזמן רואה חיים, אבל לא שותה יין. לשתות יין, ה"יין הטוב", היינו ההתבוננות. זה נקרא טוב, אבל כאן זו מדרגה יותר גבוהה של "ראה חיים", לראות חיים כל הזמן. זו הדבקות בחלק שלו בתורה.

[החלק הזה הוא לימוד בנושא מסוים או בגישה?] זה פתח לכל התורה כולה, לא משהו מסוים. זו גישה, כמו שכתוב שלכל חכם יש את השיטה שלו. גם כל הלימוד בישיבות, מה נקרא ללמוד עמוק? דיברנו על כך אתמול, לימוד של ישיבות הוא בחינת אמת. מאד עמוק שיש כאן מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה, וכך גם במקום אחר [לחדש חידושים?] לא, ללמוד עמוק הכוונה להבין איך כל אחד לשיטתו. לא סתם זה אומר כך וזה אומר כך, ובמקום אחר זה אומר כך וזה אומר כך. עיקר הלימוד בישיבות הוא לגלות את השיטה של כל אחד, כך קוראים לזה. כלומר שר' מאיר לשיטתו ור' יהודה לשיטתו. עיקר הלימוד העמוק נקרא לגלות את השיטות, את הסברה הפנימית של כל אחד. יש איזו סברה פנימית של ר' מאיר שנשארת איתו לאורך כל הדרך.

יש מהרבי שליט"א הרבה שיחות כאלו לגבי בית הלל ובית שמאי[עט], שיש משהו בבית הלל, סברה, שכל הזמן נשארת אתם. בית הלל הולכים אחרי ה'בפועל', "אזלינן בתר בפועל", זה הביטוי, ובית שמאי "אזלינן בתר בכח". יש הרבה שיחות מהרבי שכל המחלוקות של בית הלל ובית שמאי בכל התורה הן לשיטתם, הכוונה האם "אזלינן בתר בפועל" או האם "אזלינן בתר בכח". והן משתרעות על התורה כולה. השיטה הזאת היא החלק שלו. למשל, סברת בית הלל ש"אזלינן בתר בפועל" היא החלק שלהם בתורה, והוא משתרע-מתפרס על כל התורה כולה.

כך לכל אחד יש חלק בתורה, והחלק נוגע לכל התורה כולה. הוא באמת מתייחד חזק עם החלק. כמובן, צריך להכיר בבקיאות את כל התורה כולה. אני לא יכול סתם לחשוב איזו תיאוריה של "אזלינן בתר בפועל" ועכשיו אני משתמש עם התיאוריה הזאת לגבי כל התורה כולה בעוד אני לא יודע אפילו מה כתוב בתורה. בית הלל לא הגיעו סתם ל"אזלינן בתר בפועל", הם לא למדו שיש שיטה כזאת באיזה שיעור של מרצה באוניברסיטה שהבין אותה בצורה פילוסופית ואחר כך התחיל להשתמש בה, חס ושלום. קודם הם למדו את כל התורה כולה, ופתאום בתוך התורה הוא זיהו את בת הזוג. הלל פגש את הבת זוג שלו, שהיא השיטה שלו שנוגעת לכל התורה כולה.

[האם שיטה כזו דורשת בקיאות בכל הנגלה?] כן, גם הרבה בקיאות וגם הרבה זכות. צריך ללמוד הרבה, אבל יש אחד שלומד אלף פעמים יותר ממישהו אחר, ועדיין לא זכה, ודוקא זה שלמד פחות כן זכה. צריך ללמוד הרבה, אבל בסופו של דבר הדבר תלוי בזכות, בכוונה. הקב"ה נותן למי שלבו שלם. יכול להיות שאחד למד הרבה יותר ממישהו אחר ועדיין לא מצא את החלק שלו, ואילו אחד שלמד הרבה פחות ממנו וכן מצא את החלק, אבל בכל זאת הוא למד, ודאי שהוא למד הרבה. שוב, ראיית החלק אינה דבר מורגש, לא כמו הטוב המורגש. היא בחינת חיים שלמעלה מטוב.

בכל זאת המדרגה הזאת מתייחדת עם מדרגת הטוב, בגלל ששתי מדרגות אלה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבא ואמא, יה. מה כתוב כאן? גילוי עצם חלקו בתורת חיים. עצם החלק שלו בתורת חיים מתגלה לו. זה נקרא "ראה חיים עם אשה", ואיילו והטוב הוא הטוב המורגש של התבוננות בגדולת ה', שהוא מרגיש טוב רוחני בכך שיכול להשיג ולהכיל בלב שלו קצת מההתבוננות האמתית באלקים חיים,.

יין התורה ותקיפות הבטול – יחוד אבא ואמא בעבודת ה׳

לכאורה אלו שני דברים, תורה והתבוננות. בכל זאת, חייב להיות קצת יחוד ביניהם, בגלל שהם אבא ואמא, יה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". מהו היחוד?

הַמִּתְיַחֵד בְּ״יַיִן הַטּוֹב״ הַנָּ״ל, בִּבְחִינַת ״אֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה״ — ״יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה״.

גם בתורה יש יין. זאת אומרת, מי שזכה ל"ראה חיים עם אשה", שהוא גילוי עצם החלק שלו, אחר כך החלק הזה גופא מתגלה-מתחבר עם הבינה, והוא מתחיל להרגיש אותו כטוב. עוד פעם, בתחילה הוא לא מורגש, רק בבחינת חיים, אבל כיון שיש יחוד תמידי בין אבא ואמא נמשכים החיים עצמם אל הבינה, אוטומטית, ממילא. כאשר החיים מתחברים עם הבינה ישנה הרגשת טוב גם בתורה, כמאמר חז״ל "אין טוב אלא תורה"[פ].

מה הכוונה "אין טוב אלא תורה"? שתרגיש את הטוב של התורה. אנחנו מפרשים שאף על פי שיש גם טוב נעלם, בכל זאת, רוב הפעמים שכתוב טוב בתורה הכוונה להרגיש טוב. הטוב הנעלם הוא עדיין בגדר חיים, ויש אפילו טוב יותר נעלם מהחיים, כמו שהוא בכתר. בכל זאת, ברוב הפסוקים והמאמרים לגבי טוב הכוונה להרגיש טוב, כמו שאומרים 'אני מרגיש טוב'. אם יש מאמר "אין טוב אלא תורה" – סימן שמתורה גם מרגישים טוב. מרגישים את הטוב של חיים כפי שכבר בא במורגש. גם הביטוי "יינה של תורה"[פא], הוא סימן שהתורה מרוה כמו יין.

[במה כרוכה ההבנה הטובה בתורה, בהבנה נכונה או בזכות?] בשני הדברים. עוד פעם, צריך ללמוד כמו כל אחד שלומד ביגיעה, זה נקרא 'א רעוואנע', ליגע בתורה, וגם צריך הרבה זכות, מה זו זכות? הזדככות, שאדם באמת מתבטל ומתפלל לה' שיסייע בידו.

השטות להתעקש על ה'חלק'

מה רצית לומר? ["שוטיתיה-שטותיה-שיטתיה דסבא"[פב]] נכון, יש שלש מדרגות. השיטה היא כביכול נקודת שטות. כתוב שיש קשר בין שיטה לבין שטות. מה הקשר? שהחלק שלו בתורה הוא השטות שלו. למה זו השטות שלו? בגלל שאחרי שהוא מוצא אותה הוא מתעקש עליה. יש הרבה גם במי השילוח על התעקשות של קדושה. זה דבר כללי בעבודת ה' באיז'ביץ, בעל מי השילוח מדבר עליו הרבה.

זאת אומרת –  לא רק לגבי תורה אלא לגבי כל דרך החיים – לאחד שלא מצא עדיין את החלק האמתי אסור להתעקש על שום דבר, הוא צריך להיות גמיש. אבל אחרי שהוא מצא את החלק, והוא יודע, הוא מכיר בעצמו שהוא מצא את החלק, הוא מתחיל להיות יותר קשוח, יותר להתעקש. יש בזה סכנה גדולה, כמובן, זה לא פשוט בכלל, זה משהו מאד-מאד עדין, בגלל שמתוך רוב ההתעקשות שלאחר מציאת החלק – זה כמו להרחיק אנשים. למה גמישות טובה? בגלל שגמישות מקרבת לבבות. אדם שכבר קשוח עלול לדחות.

למשל, הדוגמה הכי טובה של קשיחות של קדושה היא כמו הרבי שליט"א. הרבי כבר מצא את החלק שלו, ברוך ה', בתורו, ועכשיו הוא עקשן גדול בנוגע לחלק שלו, השיטה שלו. כיוון שהוא כל כך מתעקש, מי שמכיר את השיטה של הרבי, הוא כל כך קשוח בקו, ועוד פעם, זה בגלל שהוא מצא את החלק שלו, הוא כל הזמן מזדווג בבחינת "ראה חיים" עם החלק. אבל העיקשות הזאת, שזו הקשיחות של הקדושה, הרבה פעמים דוחה אנשים חדשים. בכל זאת זה חייב להיות. זה נושא גדול וחשוב. בעל מי השילוח מדבר עליו הרבה.

[דברנו פעם על כך שלאדם עם צרות אופק קשה הבטול] זו עקשנות של קליפה, של קטנות. עוד פעם, יש עקשות של קטנות, כמו ילד קטן שמתעקש על משהו. זו פשוט מדה רעה. זה נקרא עקשות של קטנות מוחין, מה שאתה קראת צר אופק. צר אופק נקרא בקבלה קטנות מוחין. יש עקשות של קטנות מוחין, והיא באמת רעה, לא בסדר. ויש משהו הרבה יותר טוב מזה, שהוא הגמישות של הקדושה שנקראת "רך כקנה", שעליה כתוב "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז"[פג]. צריך להיות רך, ואחר כך יש עוד מדה, אחרי שהוא גמיש, אם הוא מזהה את החלק שלו בתורה, אז במדה מסוימת הוא חוזר להיות תקיף.

מי היו התקיפים בחז"ל? באיזה מקום שייך תקיפות? איפה זה כתוב שהרבנים תקיפים בדעתם? "תקיפי דארעא דישראל"[פד], זה הביטוי. הרבנים בארץ ישראל הם התקיפים בדעתם, יותר מרבני חוץ לארץ. זה אחד מההבדלים העיקריים שכתובים בגמרא, נקרא "תקיפי דארעא קדישא". התקיפים. "אוירא דארץ ישראל מחכים"[פה] הוא בדיוק הסוד שכאן בארץ ישראל יש חכמה, וחכמה היא בטול, אבל שיש בו זיהוי החלק. זה הזיווג עם החלק. רק בארץ יש לימוד תורה בבחינת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", כיוון שיש כאן זיווג עם החלק, ולכן הוא גם נעשה תקיף.

לכן כתוב[פו] שחכמה היא כח מה, תקיפות הבטול, למדנו הרבה פעמים. החכמה האמתית, שזו החכמה של ארץ ישראל, היא תקיפות הבטול. לכן דווקא בארץ, כשיש בטול, שבבטול מוצאים את החלק "ראה חיים", מקבלים תקיפות. לפי זה הרבי, לדוגמה, נמצא בארץ ישראל וכך כל גדולי החסידות מאז הבעל שם טוב הם בבחינת ארץ ישראל. כל מי שמוצא את החלק שלו הוא כבר בחינת ארץ ישראל, בגלל שארץ ישראל עצמה נקראת חלק.

עוד פעם, החלק בתורה הוא גופא ארץ ישראל. ארץ ישראל היא אחד הדברים שנקראו חלק. כל החלקים שוים. כתוב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[פז], כמו שלמדנו כמה פעמים. יש חלק בעולם הבא, ויש שלשה דברים שנקנו ביסורים, שבין כולם יש גזרה שווה: עולם הבא, ארץ ישראל ותורה[פח]. בכל אחד מהם יש לאדם חלק, וכל החלקים תלויים זה בזה. זאת אומרת, יש חלק בעולם הבא, יש חלק בארץ ישראל ויש חלק בתורה. למצוא את החלק באחד פרושו למצוא את החלק בכולם. לכן הכל תלוי בארץ ישראל. עולם הבא ותורה – הכל היינו הך. לכן מי שמוצא את החלק הוא בבחינת ארץ ישראל, ואז הוא נעשה תקיף יותר בדעתו, תקיפות הבטול.

בכל זאת, הבטול הזה מיד עובר להיות גם הרגשה טובה. ראית החיים מתקשרת באופן ממילא גם עם הרגשה טובה. זהו יחוד אבא ואמא. לכן "אין טוב אלא תורה", ולכן יש יין של תורה, שהתורה היא בחינת יין. הרי פנימיות התורה ממש נקראת שמן, השמן של התורה יותר גבוה מהיין של התורה, ובכל זאת נמשך משמן להיות יין ולהתייחד עמו.

אם כן, היום למדנו כאן את ארבע המדרגות שכתובות כאן בסוף הפרק:

י ״רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה״

ה ״יַיִן הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים״

ו פְּרִישׁוּת מִן הַיַּיִן — נָזִיר ״חוֹטֵא״

ה פְּגָם הַבְּרִית —״רַע בְּעֵינַי הוי׳״

זה הפשט. כנגד כל מדרגה הסברנו שזו מדרגה בעבודה.