התוועדות י"ט כסלו

כ' כסלו תשע"והיכל התרבות, תל אביבלא מוגה

בע"ה

מוצאי כ' כסלו ע"ו – היכל התרבות, תל אביב

התוועדות י"ט כסלו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. "פדה בשלום נפשי" – מי"ט כסלו לחנוכה

לחיים לחיים, חג שמח ושנה טובה. לשנה טובה בתורת החסידות ובדרכי החסידות תכתב ותחתם. לחיים לחיים.

י"ט כסלו – מקטרוג להפצת המעינות

היום חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, רבי שניאור זלמן מליאדי, התלמיד המובהק של הרב המגיד, שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו. הרב המגיד הוא התלמיד המובהק, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות – תנועה שהסימן שלה, המטרה שלה, היא להביא את הגאולה לעם ישראל ולכל העולם כולו. הם הראשון, השני והשלישי – קוראים לזה 'סדר' – כמו אברהם-יצחק-יעקב של החסידות. הסבא הוא הבעל שם טוב, האבא הוא הרב המגיד והבן הוא אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום.

על העבודה של בעל הגאולה היום, להפיץ חסידות בעולם, לגלות רזין דאורייתא, התעורר עליו בשמים קטרוג – מה אתה מגלה סודות, סודי סודות, דברים שיפה להם השתיקה וההסתרה, "כבוד אלהים הסתר דבר" – מה אתה מגלה את הסודות?! אז בשמים פסקו לו מאסר. אבל מה? תוך כדי המאסר באו אליו הסבא והאבא, הבעל שם טוב והמגיד. כתוב שהם ממש התלבשו בגוף והגיעו לתוך התא שלו בכלא. הוא שאל אותם האם מהיום צריך להוריד פרופיל ולהפחית בהפצת המעינות. הם ענו לו – אדרבא ואדרבא, מהיום צריך להגביר את ההפצה ביתר שאת ויתר עז. רק מכח ובזכות ההפצה של האור והמאור שבתורה יבוא משיח, תבוא גאולה. זה בדיוק מה שקרה אחרי השחרור – הפצת המעינות חוצה ביתר שאת ויתר עז.

"פדה בשלום נפשי... ואני אבטח בך" – מי"ט כסלו לחנוכה

אחרי השחרור, הוא כותב למחותן שלו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "כאשר קראתי בספר תהלים והגעתי לפסוק 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי' יצאתי בשלום מה' שלום"[ב]. אלה המלים שלו. בהשגחה פרטית, תוך כדי אמירת הפסוק "פדה בשלום" הוא יצא בשלום עם המשימה, השליחות, להפיץ ביתר שאר וביתר עז את תורת החסידות בעולם, כדי להביא את הגאולה.

יש שיר מסורתי של חסידים על הפסוקים האלה, בתהלים פרק נ"ה, מ"פדה בשלום נפשי" עד סוף הפרק – עד "ואני אבטח בך", שכל הבטחון שלי הוא בך, בעצמותך יתברך. אדמו"ר הזקן נהג להתבטא מתוך דבקות אלקית ש"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" – אין לי שום רצון בעולם, גן עדן לא צריך, עולם הבא לא צריך, רק אותך עצמך. "אבטח" לשון דבקות – אני דבוק אך ורק בך. זה סיום השיר הזה.

כל החג הזה, שאנחנו הערב מתוועדים – לזכור לכוון שהוא גם הכנה לחג הבא, בעוד פחות משבוע, שהוא חג חנוכה, חג של אור, חג של שמן – השמן הוא רזין דרזין דאורייתא. ההכנה לחנוכה היא היום, ויש במלים האלה שני רמזים לחנוכה: המלה הראשונה, פדה, שוה בדיוק חנוכה בגימטריא.

ורמז נוסף: יש כלל לגבי פסוקים בתנ"ך שמחברים את האות ראשונה והאות האחרונה – האות הראשונה " פדה בשלום נפשי..." היא ה-פ של "פדה" והאות האחרונה של "... ואני אבטח בך" היא ה-ך של "בך" – יחד יוצא פך [ג], פך השמן הטהור שמצאו. היוונים טמאו את כל השמנים, את כל החכמות והרזין, אבל נמצא פך שמן טהור אחד חתום בחותמו של כהן גדול וממנו הדליקו באופן נסי את המנורה שמונה ימים. היה שם שמן ליום אחד, אבל הוא דלק שמונה ימים. זה ה-פך, וכתוב ש-פך הוא לשון אתהפכא – להפוך את החשך לאור ואת המר למתוק, כלשון הזהר. זה ה-פך שרמוז בשיר שהולכים לשיר: "פדה בשלום נפשי... ואני אבטח בך".

נשיר אותו ביחד.

ב. אור הישועה ואור הנחמה

שני-אור: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"

לחיים לחיים. הערב אנחנו רוצים לדבר ולחשוב על אור ואיך הופכים את החושך לאור. קודם אמרנו שיש את פך השמן הטהור של חנוכה, שמתחיל מי"ט ו-כ' כסלו, שני ימי הגאולה של אדמו"ר הזקן. יש שני פסוקים בתנ"ך שכתובה בהם המלה אור פעמיים, בלי אות שימושית – רק "אור".

הפסוק הראשון הוא הפסוק השלישי של התורה: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – האור של מעשה בראשית בא על רקע של חשך. הפסוק הקודם, השני בתורה, אומר "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ואחר כך "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". חז"ל אומרים ש"רוח אלהים" היא כבר "רוחו של מלך המשיח" – הנצים של הגאולה, תחלת הגאולה, אתחלתא דגאולה – אבל עיקר הגאולה הוא הפסוק השלישי, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", פעמיים אור. יש הרבה פירושים לכפל של האור, "יהי אור ויהי אור". בכל התנ"ך כולו יש רק עוד פעם אחת פסוק עם שני "אור".

שני "אור" הם רמז מובהק לבעל הגאולה של היום, ששמו הפרטי שניאור – שני-אור [ד], שניאור זלמן. הבעל שם טוב היה בן ארבעים ושבע כשנולד אדמו"ר הזקן, והוא דרש את שמו – אמר שכעת נולד אחד שיחבר יחד שני אורות. התורה היא אור, "ותורה אור", ויש בה את החלק הנגלה של התורה והחלק הנסתר, הקבלה והחסידות, ויש גדול אמתי בפנימיות ובנגלה שיחבר את שני האורות יחד, הלא הוא רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן של חב"ד. יש עוד הרבה פירושים בשני אורות, כמו שנסביר בהמשך.

שני-אור: "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"

בכל אופן, חוץ מ"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" יש עוד פסוק בישעיהו, בפרק שמדבר על המשיח: "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם". אין עוד פסוק בכל התנ"ך שיש בו פעמיים את המלה "אור". שוב, הפסוק בישעיהו: "העם ההלכים בחשך" – עם ישראל, שתיכף נסביר מה זה שהולכים בחשך, פתאום, כמו שכתוב שמשיח יבוא פתאום, פתאום "ראו אור", ולא סתם אור אלא "אור גדול". זה "כיתרון האור מן החשך" – שהאור בוקע מתוך החשך, החשך פועל יתרון באור. "העם ההלכים בחשך" פתאום "ראו אור גדול" (החשך הוא גם מצב של פירוד לבבות, כשחסרה אחדות, והאור הגדול הוא אור של אהבה [ה]). אחר כך כתוב עוד יותר, לא סתם "הֹלכים בחשך" אלא "יֹשבי בארץ צלמות" – מצב ביש ביותר, כשיש פיגועי טרור וכו' – "אור נגה עליהם", פעמיים "אור".

מהפשט של הפסוק הזה אפשר להבין גם את הפשט של "יהי אור ויהי אור" של מעשה בראשית. כשמסתכלים במפרשי הפסוק "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול", הם מסבירים שהחושך הוא של צרות, של אויב שמשתלט ומאיים על הקיום של עם ישראל. מדובר על סנחריב בתקופת חזקיהו מלך יהודה. סנחריב שם את ירושלים במצור (כשעצם המצור-הצרה הוא ה"חשך", והפחד מהעתיד לקרות הוא ה"צלמות") ולחזקיהו לא היה שום כח ואונים לעשות משהו – רק לבטוח בה', "ואני אבטח בך". הוא הולך לישון על מטתו וכאשר קם בבקר כולם מתים בנס. על הנס הזה, מסבירים המפרשים, כתוב הפסוק "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול".

תוך כדי הצרה של עם ישראל בכלל, וכך כל יהודי שנמצא בצרה – "עת צרה היא ליעקב" – הוא נמצא בחשך. חשך הוא צרה, כך יוצא הפשט. מה פירוש "ראו אור גדול"? אור של ישועה ("וממנה יושע"[ו]). איך יודעים שאור וישועה הולכים יחד? שפירוש המלה אור – גם בפסוק של תחלת התורה, "יהי אור", נפרש אותו דבר, ש"יהי אור" היינו 'תהי ישועה'. "הארץ" – ארצנו הקדושה, והעם היושב בה – "היתה תהו ובהו וחשך". יש משהו שמתחיל להתנוצץ, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", אבל התכלית היא שתבוא ישועה – "יהי אור", "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול", שזו ישועת ה' מסנחריב. חז"ל אומרים עוד יותר, שאם חזקיהו המלך היה שר שירה לה' – הערב ב"ה שרים הרבה שירים – ומודה לה' כדבעי הוא היה נעשה מלך המשיח. הוא פספס כי הוא לא השכיל לשיר לה' על הנס העצום הזה עליו נאמר "ראו אור גדול".

ישועות ונחמות

בברכת המזון אנחנו אומרים "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"[ז]. ידוע שאליהו הנביא הוא מבשר הגאולה – שיבשר לנו בשורות טובות, את בשורת הגאולה. אבל לא רק בשורות טובות – צריך ישועה ונחמה. הישועה הולכת יחד עם הנחמה [ח] (וכך גם בנוסח התפלה בשבת מברכים ובנוסח מוסף לראש חדש מתפללים שה' יחדש את החדש "לישועה ולנחמה"[ט]).

מהי הנחמה? שאפשר להרגיש למפרע שגם כל הצרות שעברנו הן היו חשך שמטרתו היתה להצמיח אור גדול מאד. בלשון הרבי מליובאוויטש, הוא אמר שמאז שהייתי ילד קטן – ממש בגיל חינוך, גיל שלש – חיכיתי ליום שאוכל לומר את הפסוק (היה בקי בפסוקים, גם בישעיהו) "אודך הוי' כי אנפת בי ישֹב אפך ותנחמני". זה היה לפני השואה, כשהרבי היה ילד קטן. הוא אמר – מתי יבוא היום שבלב שלם, אני בתור יהודי אוכל לומר לך ה', בעד כל עם ישראל, "אודך הוי' כי אנפת בי" – כעסת עלי, כל הצרות שעברו עלי – ו"ישֹב אפך ותנחמני". יש ישועה, ומיד עם הישועה והגאולה השלמה באה הנחמה. על כך כתוב שאליהו הנביא יבשר לנו "בשורות טובות" של הגאולה, ישועות ונחמות.

האור הראשון הוא אור הישועה. האור השני הוא אור הנחמה. "יהי אור – ויהי אור". איך אני יודע את זה? "ויהי אור" זה למפרע – ה-ו היא ו ההיפוך. רק "יהי" זה עתיד ו"ויהי" זה עבר. חז"ל אומרים ש"ויהי" לשון צער – "והיה" לשון שמחה ו"ויהי" לשון צער. יש פה איזה צער שמתהפך לאור – זה אור הנחמה לעם ישראל. יש "יהי אור", "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול". ויש "יֹשבי בארץ צלמות", שנפלו קרבנות – כל קרבן הוא קידוש ה', נפלו קרבנות – אבל "אור נגה עליהם". זה אור שיותר קשה להשיג מהאור הראשון, האור של עצם הישועה. ככה נסביר יחד את שני הפסוקים – אחרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" אז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", ישועה ונחמה. "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול" – ישועה; "יֹשבי בארץ צלמות אור נגה עליהם" – נחמה [י].

ג. המשכת אור הישועה

אור וישועה – שע נהורין דאור הפנים

יש פסוק בפרק ז"ך בתהלים שמתחיל "הוי' אורי וישעי ממי אירא" – רואים בפירוש שאור הולך עם ישועה. איך אומרים זאת בלשון של קבלה? כתוב שמקור האור הוא בפנים של אריך אנפין – ביטוי של קבלה. נאמר עוד כמה מלים של קבלה – זהו פרצוף הכתר, גילוי של על-מודע. כתר הוא מעל הראש, מעל השכל, על-מודע. שם יש כביכול פנים, ויש אור הפנים, ובאור הפנים של הכתר יש שע נהורין – 370 אורות מאירים בפנים של אריך אנפין. זה המקור של גילוי האור. שע הוא השרש של המלה ישועה. האור במקורו הכי גבוה, אור הכתר בלשון הקבלה, יש בו שע נהורין.

אם כן, הצפיה שלנו שה' יאיר לנו – עם ישראל עדיין בגדר של "העם ההֹלכים בחשך", ואנחנו מצפים כל רגע שיתקיים אצלנו הפסוק "ראו אור גדול", מצפים לביאת המשיח, וגם כשקורה מה שקורה "אור נגה עליהם", עוד אור. הכל מכח שני-אור, בעל הגאולה של היום. דורשים שהשם השני שלו, זלמן, שהוא באידיש, הוא אותיות לזמן – הוא ממשיך את השני-אור לתוך הזמן, כמו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אור, טוב וחיים

אחרי שכתוב הפסוק של שני-אור הראשון, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", שכעת דרשנו שהוא אור של ישועה ואור של נחמה, הפסוק הבא אומר "וירא אלהים את האור כי טוב". עד כאן לא היה בתורה איזו מלת הערכת מצב או איזה תואר מיוחד. התואר הראשון הוא שבורא עולם, שזה עתה ברא את העולם, מסתכל ורואה שהאור שבראתי הוא טוב. אם כן, רואים שיש קשר עצמי בין המושג אור למושג טוב. יהודי שהוא עם אור, אור בפנים ואור בלב, ומקרין את האור – הוא טוב. אור זה דבר טוב [יא]. רואים את זה בפירוש מתחלת התורה.

מה עוד קשור לאור? אנחנו רוצים כעת להתבונן ולהתעמק במושג אור. כמו שאור הוא טוב, הדבר הכי טוב שיש, אור גם הולך יחד עם המלה חיים. יש פסוק בספר איוב – "לאור באור החיים"[יב]. יש פירוש מאד מפורסם על התורה, שמחברו נקרא על שמו, בעל אור החיים הקדוש, מגדולי-גדולי הצדיקים, צדיקי הדורות. הביטוי הזה, "אור החיים", לקוח מהפסוק הזה באיוב – "לאור באור החיים"[יג]. קודם דברנו על אור הפנים. יש פסוק במשלי – "באור פני מלך חיים". כשמסתכלים על האור שמבהיק מפני המלך, גם המלך העליון וגם המלך האמתי התחתון, "מלך ביפיו תחזינה עיניך", האור הזה הוא מקור של חיים, הוא נותן חיים.

גם בגן עדן מקדם היו שני עצים – היה עץ החיים והיה עץ הדעת טוב ורע. כל זמן שעץ הדעת הוא טוב ורע בערבוביא – זה לא טוב. אבל כאשר יהיה בירור – תכלית העבודה שלנו בעולם הזה היא לעשות בירור בין הטוב והרע, להבדיל ביניהם – אז יהיה בסוף "עץ הדעת טוב" בלי רע, ועץ הדעת טוב הוא טוב מאד. מה הקשר בין טוב לבין חיים, בין "עץ החיים" ל"עץ הדעת טוב"? המלה "חיים" שמורכב מ-4 אותיות שוה 68, ואם נחלק ל-4 נראה שממוצע כל אות הוא טוב. חיים שוה טוב-טוב-טוב-טוב – קשר מספרי מובהק.

איפה רואים עוד קשר בין חיים לטוב? בסוף התורה כתוב שבסוף הגלות עם ישראל יעשה תשובה ("ומיד הם נגאלים"), ובפרשת התשובה כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב", ואז כתוב ההיפך, "ואת המות ואת הרע", וה' מצוה "ובחרת בחיים". רואים שחיים וטוב הולכים יחד. אם כן, אור קשור לטוב וקשור לחיים, וכמו שאמרנו קודם – הוא גם קשור למושג פנים. האור מבהיק מתוך הפנים, "באור פני מלך חיים".

מ"אור פני מלך חיים" ל"מגמת פניהם קדימה"

נעשה מזה קצת סדר על דרך הקבלה והחסידות. שה' יעזור לנו שעם ישראל כולו, וכל אחד מאתנו בפרט, יזכה לאור – שה' יאיר את עינינו ואת דרכנו בחיים, שנזכה לחיים, שנזכה לטוב, שנזכה לפנים. משהו מיוחד לגבי פנים, כמו שבפסוק הזה כתוב "באור פני מלך חיים", הפנים העליונים ביותר הם של הכתר, אבל "אין כתר אלא למלך", לכן כתוב שבפרט הפנים של העם הם המלך של העם. עם שאין לו מנהיג אמתי, מלך אמתי כמו דוד המלך, הוא צאן ללא רועה – אין לו פנים, אין לו מי שינהיג אותו. יש פסוק בחבקוק הנביא "מגמת פניהם קדימה" – צריכה להיות מגמת הפנים כל הזמן להתקדם, ללכת קדימה. גם כשיבוא משיח צריך להתקדם בלי סוף, "ילכו מחיל אל חיל". צריך להתקדם אין סוף, בתור פרט וכל עם ישראל, ולשם כך צריך פנים – הפנים מקדמות את העם. לכן המלך נקרא הפנים של העם, הוא מקדם את העם, מנהיג את העם קדימה – "מגמת פניהם קדימה".

מאור לחיים – פוטסינטזה מכתר למוחין

איך מסדרים את כל המושגים האלה באותיות של קבלה וחסידות?

אמרנו שאור במקור הוא אור הכתר, שע נהורין, הישועה.

חיים בקבלה הם מוחין. מה זה מוחין? לא רק מוח, שכל, אלא חיות – החיות של כל האברים, זה שאדם חי, לא רק חי פיזית אלא שיש לו חיוּת, כתוב "והחיות רצוא שוב כמראה הבזק" (נסביר בהמשך), דופק החיים, זה שהלב דופק, שיש התלהבות. לאו דווקא התלהבות רגשית, אלא התלהבות של עצם החיים – שאדם חי. ככה מסבירים בקבלה מה הם מוחין – מה שנותן חיים. מוחין הם חכמה-בינה-דעת. התנועה שייסד בעל הגאולה של היום, רבי שניאור-זלמן, נקראת תנועת חב"ד – ראשי תיבות חכמה-בינה-דעת. חב"ד זה מוחין ומוחין הם חיים [יד] – חיים לגוף, חיים לנפש. כל העם זקוק למוחין – הוא צריך חיים. החיים באים מהאור, כמו בצמח – התופעה הידועה היום במדע של פוטוסינתזה, אור הופך להיות חיים. המשיח נקרא צמח – "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

"לב טוב"

מה זה טוב? סתם טוב הוא בלב. רבן יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם?". היו לו חמשה תלמידים, וכל אחד אמר משהו אחר. רבי אלעזר בן ערך אמר שהכי חשוב שיהיה לאדם לב טוב – יותר חשוב משכל ומכל שאר המדות הטובות. אמר הרבי, רבן יוחנן בן זכאי, "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". כל מה שאמרתם, כל אחד אמר משהו אחר – הכל כלול במה שהוא אמר. אם יש לב טוב [טו] – יש הכל. אם כן, עיקר הטוב הוא בלב.

כתוב ששרש הטוב הוא בין המח ללב – זה נקרא דעת. לכן יש פסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב". הדעת נקראת מפתח, "מפתחא דכליל שית" בלשון הקבלה. כל שש המדות, הרגש של הלב, כלול קודם כל בדעת. הוא מסתיים בספירת היסוד, הצדיק, זה שמחבר בין הרגש להבעה, לדבור, שגם נקרא טוב – "אמרו צדיק כי טוב". אם כן, טוב מתחיל מהדעת, שמחבר את השכל לרגש, עיקר הטוב הוא בלב עצמו – לב טוב – והטוב מתבטא, מופיע שוב, ביסוד, סוף הרגש, שמחבר את הרגש עם הדבור, עם ההבעה של האדם. כל זה נקרא "טוב"[טז].

הזרימה עד למלכות – "מגמת פניהם קדימה"

מה הסברנו עד עכשיו? אמרנו שאור הוא כתר, חיים הם חב"ד, טוב הוא מהדעת דרך כל מדות הלב עד ספירת היסוד, "אמרו צדיק כי טוב". אחרון-אחרון חביב הוא הפנים. מקור הפנים הוא בכתר, אור הפנים, שע נהורין, אבל הסוף של התפשטות הפנים הוא המלכות [יז]. הפנים של העם הם המלכות, המלך. צריך שכל האור הזה יזרום מלמעלה למטה, מהעל-מודע, מהכתר, דרך החיים, דרך הטוב ויגיע לפנים – לאותו אחד עליו נאמר "כי מרחמם ינהגם", מי שטוב בלב הוא ראוי להיות מנהיג. מי המשיח? "כי מרחמם ינהגם"[יח]. זה הפנים, שעליו כתוב "מגמת פניהם קדימה".

[אם בודקים בכל התורה כולה כמה פעמים כתוב "פנים" רואים שהיא מופיעה בדיוק 13 פעמים [יט] בחמשה חומשי תורה [כ]. אם כן, יש פה רמז מאד מובהק לכך שהפנים הם גילוי אור הפנים, שיש שם יג תיקונים, כשהאמצעי שלהם הוא מה שאמרנו כרגע – תיקון "ואמת" שממנו מאירים שע נהורין.]

לסיכום [כא]:

כתראור

מוחיןחיים

מדותטוב

מלכותפנים

עד כאן שיחה ראשונה, בהסבר המושג אור, ואיך אור קשור לישועה, ואיך מתבטא בחיים ובטוב ובפנים. לחיים לחיים. כעת נשמע את הסדרה הבאה של הניגונים, לחיים לחיים.

ד. תורת המגיד על "שיר השירים"

כעת נשיר את השיר "תתעורר" – "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק", צריך להתעורר מהחשך ולהפוך אותו לאור. אחר כך נשמע עוד ניגון – "אתה בחרתנו מכל העמים".

עכשיו אנחנו הולכים לשמוע שני ניגונים מכוונים מהאבא הרוחני של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה – הרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של י"ט כסלו. מהמגיד יוצאת חסידות רוז'ין (רבי ישראל מרוז'ין הוא הנין של המגיד), ויש במסורת רוז'ין ניגון שמיוחס למגיד עצמו – ניגון שמח מאד. אחר כך יש עוד ניגון שעבר דרך מסורת חסידות ברסלב – גם מיוחס למגיד הגדול ממעזריטש. שני הניגונים האלה מוכרים לנו היטב.

"שיר השירים" – שיר ישראל מעורר שירים בכל העולמות

קודם נאמר ווארט מהמגיד ששייך לגאולה ולשירה: כתוב ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – שיר האהבה בין הקב"ה וכנסת ישראל. אומר המגיד [כב] ש"שיר השירים" היינו שאם אנחנו שרים לה' שיר מכל הלב בדחילו ורחימו, אהבה ויראה, זה מעורר בכל העולמות שכל המלאכים והספירות והפרצופים העליונים שרים אתנו יחד – וכאשר יש שירה יש גאולה [כג].

כמו שאמרנו קודם לגבי חזקיהו המלך, שאם רק היה משכיל לומר שירה הוא היה משיח והיתה גאולה לעם ישראל. ככה "שיר השירים", אם רוצים לעורר שכולם ישירו לה', ההתעוררות תלויה בשיר שלנו – השיר שאנחנו שרים כאן היום – שיהיה "אשר לשלמה", "מלך שהשלום שלו" ו"אשר" לשון אושר. מתי המלך העליון מאושר? כשאנחנו בשלמות (שלמה לשון שלמות). השנה הזו, תשע"ו, שוה שלמות, שוה "ופרצת", שוה ביאת המשיח. שלמות העבודה שלנו היא כאשר עובדים את ה' באהבה ויראה יחד – כמו שנמשיך להסביר – ואז השיר שלנו מעורר את כל הבריאה כולה, שכל העולמות ישירו יחד, ואם הכל שר יחד – זו עצמה הגאולה.

נשמע קודם את הניגון של רוז'ין של המגיד ואחר כך הניגון של המגיד שעבר דרך מסורת ברסלב.

סוד השינין בפתיחת שיר השירים

אומר המגיד שעל ידי השיר שלנו מעוררים את כל העולמות לשיר אתנו יחד. יש תופעה מיוחדת בפסוק הראשון של שיר השירים – "שיר השירים אשר לשלמה" – שבכל מלה יש אות אחת משותפת, האות ש: "שיר השירים אשר לשלמה". כשאומרים את הפסוק מאד מודגש שהכל אומר ש (ועוד, לפי המסורה שיר השירים פותח ב-ש רבתי [כד]). הפסוק הבא מתחיל "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" – גם בשתי המלים הראשונות שלו יש את האות ש. אם כן, יש בתחלת שיר השירים שש מלים רצופות – כולן עם ש [כה].

בזהר הקדוש כתוב ש-ש היא "אתא דאבהן" – האות של האבות. היות שיש ל-ש שלשה ראשים היא רומזת לשלשת האבות של עם ישראל, אברהם יצחק ויעקב [כו]. הכל מתחבר למטה בנקודה אחת, ספירת היסוד לפי הקבלה, יוסף הצדיק – אבל למעלה שלשת הראשים הם אברהם-חסד, יצחק-גבורה ויעקב אבינו, הבחיר שבאבות, תפארת.

מצד שני, האות ש אומרת אש – אש קדש. בספר יצירה יש שלש אמות אמש – א היא אויר, מ היא מים ו-ש היא אש. אם כן, כל שיר השירים, שהוא קדש קדשים, הוא בסימן של יקד-אש. קדש הוא נוטריקון יקד-אש, כך כתוב בחז"ל. גם כשאומרים שהוא "קדש קדשים" זה עוד פעמיים ש – יש פה הרבה פעמים ש.

ש שוה בגימטריא 300. יש רמז, כתוב ש-300 זה פעמיים 150 – פעמיים המלה כנף[כז]. בעל הגאולה של היום, אדמו"ר הזקן, מסביר באריכות בספר התניא שכדי שעבודת ה' שלנו – כל העבודה היא שירה, התורה היא שירה, "כתבו לכם את השירה הזאת"; תפלה בגימטריא שירה; כל ביטוי אהבה בין אדם לחברו הוא שירה, על דרך השירה בין חתן וכלה – צריכה שתי כנפים בשביל השלמות ("אשר לשלמה"). עוף בלי שתי כנפים "לא פרחא לעילא", לא יכול לעוף. אם אין לעוף שתי כנפים הוא כשר, הוא יכול להמשיך לחיות בחיצוניות, אבל אין לו חיות פנימית – הוא נורא מסכן. ככה זה היהודי, בלי שתי הכנפים יחד אין לו מעוף – עם כנף אחת הוא לא יכול לעוף. בלי שתי הכנפים הוא מאבד את כל החיוּת הפנימית שלו. שתי הכנפים הן אהבה ויראה.

ה. אור – אהבה ויראה

אור האהבה והיראה

אחד מסודות המלה אור – בה מתבוננים הערב – שהיא נוטריקון, קיצור של שתי המלים: אהבה ויראה (במ"א מבואר שאהבה היא אור הקדוש ברוך הוא. אכן כל גילוי אור אלוקי עיקרו אהבה. אך על הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך וגו'" מבואר ש"את" בא לרבות ולצרף יראה, כטפל, לאהבה. הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" נדרש על הופעת אברהם אבינו, "אברהם אֹהבי" – "אברהם התחיל להאיר". בעקדה נתגלתה מדת היראה הכלולה בו – "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[כח]). ה-א של אור היא אהבה [כט] וה-ר של אור היא האות העיקרית ביראה [ל], כאשר ה-ו של אור היא ו החיבור שמחברת אותן.

כדי לזכות ל"העם ההלכים בחשך ראו אור גדול" – לזכות לאור הגדול הזה, לישועה הגדולה כמו שהסברנו קודם – אנחנו צריכים לשיר לה' בדחילו ורחימו, באהבה ויראה, ומכח החיבור של אהבה ויראה מופיע אור בנפש, יש שני-אור, "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו", כשמו של בעל הגאולה. "ראו אור גדול" ו"אור נגה עליהם" – שני האורות.

רז נשיאת ההפכים – אהבה ויראה בו-זמנית

הבעל שם טוב, מחולל החסידות, אמר ש-אור שוה רז, שוה אין סוף. כתוב בספרי הקבלה שרז הוא יותר מסוד. סוד הוא דבר שאני יודע ואתה לא יודע. רז הוא דבר שאם יש לי גם אני לא יכול לדעת אותו בשכל האנושי הפשוט, כי כל רז היינו נשיאת הפכים – שני הפכים בנושא אחד – ש"לית כל מוחא סביל דא", השכל לא יכול לתפוס נשיאת שני הפכים כאחד.

אהבה היא משיכה ואילו טבע היראה הוא לברוח, לסגת אחור. אחד ממשפטי המפתח של הקבלה הוא המשפט בספר יצירה – "אם רץ לבך שוב לאחור". "אם רץ לבך" באהבה, משיכה אדירה, השתוקקות אדירה להגיע לה', צריך באיזה שלב לא סתם לעמוד דום אלא ממש לסגת אחורה. אחרת האדם כלה לגמרי, מסתלק מן העולם הזה, וה' לא רוצה זאת – "'וחי בהם' ולא שימות בהם". לכן "אם רץ לבך" באהבה אדירה צריך גם את התנועה ההפכית, "שוב לאחור" ביראה. מסבירים ש"אם רץ לבך שוב לאחור" היינו שתי תנועות, אחת אחרי השניה, ולא ממש יחד.

האם יש מציאות שיכולה להיות אהבה – שהיא תנועה קדימה, כמו שדברנו על "מגמת פניהם קדימה" – יחד עם יראה שהיא תנועה אחורה [לא]? האם האדם יכול ללכת קדימה ואחורה בבת אחת ממש, ולא בזה אחר זה? זה רז, דוגמה של שני הפכים בנושא אחר. זה אור, בגימטריא רז, שהוא נוטריקון אהבה-ויראה, שיכולות להיות שתי התנועות הנפשיות יחד, אז יש לו בעת ובעונה אחת שתי כנפים – הוא עוף בריא ושלם, שיכול לעוף למעלה ולראות את האור. כתוב "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש" – הוא יכול לעוף למעלה, לקבל מתיקות, לא רק להפוך את החשך לאור אלא גם משהו יותר קשה, להפוך את המר למתוק. יש לו אהבה ויראה בעת ובעונה אחת.

כתוב בחז"ל שרק בעבודת ה', כשיש בטול – זו עוד מדה פנימית של הנפש, בטול, כשאדם הוא מול ה' הוא אין – אז יכולה להיות אצלו נשיאת הפכים של אור אמתי, אור האמת של אהבה ויראה יחד. הרמז ש-אהבה ויראה שוה 5 פעמים בטול דהיינו בטול פנים ואחור: ב בט בטו בטול בטול טול ול ל. כשיש שלמות של בטול לה' יכולות להיות אהבה ויראה בעת ובעונה אחת. קשה להבין, אי אפשר להבין את זה. אני יכול להבין ש"אם רץ לבך" אחר כך "שוב לאחור", אבל ממש יחד גם משיכה קדימה וגם רתיעה-נסיגה-בריחה אחורה – איך זה יכול להיות?! זה רז.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – אהבה בתענוגים בתוך יראת בשת

כתוב שיש אחד בתורה שקיים זאת, שיש פסוק שרומז שיש לו אור שלם – אור אמת. על זה נאמר "תתן אמת ליעקב". אמת היא כח נושא הפכים, האור של האמת נושא ההפכים של אהבה ויראה. יעקב הוא תפארת, אהבה היא ימין-חסד ויראה היא שמאל-גבורה, ואם נחבר אותם יחד יוצא אמצע (עצם א) – יעקב אבינו מייצג את האמצע, מדת התפארת, מדת האמת הנושאת הפכים, אהבה ויראה בעת ובעונה אחת.

אדמו"ר הזקן אמר שצריכים לחיות עם הזמן, עם הפרשה. בהשגחה פרטית, הפרשה שלנו פותחת בפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". יש בפסוק 7 מילים. מיהו אביו של יעקב? יצחק אבינו. מה מדתו המיוחדת? "פחד יצחק". אברהם הוא אהבה ויצחק הוא פחד – הם ימין ושמאל – ויעקב הוא האמצע שמחבר אותם. לא מוזכר בפסוק בפירוש אברהם, רק כתוב "וישב יעקב" – הוא התיישב, הגיע למצב של יציבות נפשית (בין הימין, אברהם, לשמאל, יצחק).

"בארץ מגורי אביו" – על פי פשט היינו המקום שאביו גר בו, כתוב ביצחק "גור בארץ", אבל בקבלה כתוב ש"מגורי אביו" הוא גם מלשון "מגור מסביב", לשון פחד. יש עוד פירוש של המלה "מגורי" – יש מגורה של פירות, כלי, אוצר של פירות. כתוב שיש "אוצר של יראת שמים", שיראת השמים, יראה אמתית, יראה חיה – כתוב "יראת הוי' לחיים", היא גם מקור של חיים (שדברנו עליהם קודם בענין "אור החיים"). אהבה היא מקור של טוב ויראה היא מקור של חיים ("ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב") – שתי תכונות שנובעות שתיהן מאור אחד פשוט, אור האמת.

מה זה "וישב"? טבע הפחד הוא לברוח, אבל אם הפחד נעשה כלי ל"אהבה בתענוגים" – זה הביטוי – הוא נעשה מיושב. הפחד הכי גבוה נקרא ירא-בשת (אותיות בראשית), וכתוב בחסידות שהכוונה שהאדם מגיע לתחושה קיומית של אין, שאם יש לי מציאות של יש מול אין סופיות ה' אני מתבייש מכך שאני נמצא, אני בורח מהישות שלי מתוך פחד להמצא לפני ה'. זה ירא-בשת, אז אין יותר בריחה מהיש שמפריד ביני לבין הכל – הכל זה ה'. הישות מפרידה ואני בורח ממנה, ירא-בשת. איך אני יכול לשבת בזה, לא לברוח? אם יש אהבה בתענוגים בתוך המגורה של פירות, שבתוך ה"אוצר של יראת שמים" יש "אהבה בתענוגים". מי שחבר את שניהם יחד, אהבה בתענוגים בתוך ירא בשת, הוא יעקב אבינו.

יש לכך גם רמז מופלא: אמרנו שבפסוק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" יש שבע מלים. המלה האמצעית היא "מגורי", המלה שדורשים גם מלשון פחד וגם מלשון אוצר – שהפחד עצמו הוא האוצר לאהבה בתענוגים – ואז אפשר לשבת ביראה, "וישב יעקב". אם עושים את חשבון כל הפסוק כולו – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – רואים שהוא שוה בדיוק שש פעמים המלה "מגורי", כלומר שכל הפסוק הזה אומר "מגורי". שש פעמים "מגורי" הוא בדיוק אותו מבנה שאמרנו קודם – לכתוב את המלה "מגורי" פנים ואחור: מ מג מגו מגור מגורי מגורי גורי ורי רי י.

"בארץ כנען" – המסחר היהודי

יש עוד דיוק מאד חשוב בפסוק הזה, שהוא הסוף: לא מספיק "בארץ מגורי אביו", צריך להיות גם "בארץ כנען". על פי פשט "ארץ כנען" היא הארץ של שבעה עממי כנען, אבל על פי סוד דורשים כל דבר, כל מילה, לגלות את המשמעות הפנימית שלו בנוגע לעבודת ה'. המלה כנען אומרת הכנעה. כתוב שכדי לרשת את הארץ שלנו ולהפוך אותה מארץ כנען לארץ ישראל צריך גם לאמץ ולהפוך את המדה הטובה של כנען. המדה הטובה של כנען היא הכנעה. לא הכנעה לסטרא אחרא, לדברים רעים. אדם יכול להיות נכנע, לקבל מרות לא טובה, אבל כאן מדובר בהכנעה לה', הכנעה לתורה, דבר ה'.

יש עוד פירוש למלה כנען. כתוב שכנעני הוא סוחר. יהודים רגילים לעסוק במסחר. מה המסחר של היהודי בעולם הזה? קוראים לזה עבודת הבירורים – שהוא מסתובב בעולם, וכל מקום שהוא מגיע, "מהוי' מצעדי גבר כוננו", בכל פנה נדחת בעולם שיהודי מגיע, מחכים לו ניצוצות קדושים שהוא צריך לגאול. היום חג הגאולה, כמו שאדם נמצא בכלא וצריך לגאול אותו – "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – ככה צריכים לגאול את הניצוצות הקדושים שנמצאים כלואים בכל מקום. לפעמים ניצוץ קדוש הוא גר שצריך להתגייר. איך מבררים את הניצוצות? על ידי הכנעה ובטול לה'. כנען הוא המסחר של היהודי, וההצלחה בעבודה זו תלויה ביכולת לשבת ביראה – לחבר אהבה בתענוגים בתוך יראת בשת, חיבור המתאפשר רק מתוך הכנעה ובטול, וככה לזכות לאור האמת.

אמרנו שגילוי זה הוא אור הפנים של כתר עליון, שבקבלה נקרא תיקון "ואמת". יש יג תיקוני דיקנא, מדות הרחמים, "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נֹצר חסד לאלפים נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה"[לב]. האמצעי, השביעי החביב, הוא "ואמת". כתוב שבתיקון "ואמת" מתגלים שע נהורין, אור הישועה. כמו שעכשיו הסברנו, אור האמת הוא אור שנושא הפכים. מה הם שני ההפכים? שתי הכנפים, שעולות יחד ש – התחלנו מכך ש-ש עולה כנף ועוד כנף – הן אהבה ויראה.

נקודת היראה והתפשטות האהבה

נאמר עוד משהו לגבי אהבה ויראה: הבעל שם טוב למד אותנו על פי צוואת אביו, לפני שאביו הסתלק הוא אמר לו 'ישראל, אל תפחד משום דבר בעולם רק מה' לבד'. כתוב שאת כל היראות צריך להעלות לה', והרי ה' הוא עצם הטוב, "ליראה את השם [הטוב]"[לג] (סוד יראת מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, על שם יראתו את השם) – זו יראה טהורה, "יראת הוי' טהורה [לד] עומדת לעד", יראה טובה. צריך לשלול לחלוטין כל פחד מדבר אחר בעולם.

מה לגבי אהבה? כמו שיש מצוה לאהוב את ה' יש מצות "ואהבת לרעך כמוך", ורבי עקיבא אמר שהיא "כלל גדול בתורה" – הוא לא אמר שאהבת ה' היא כלל גדול בתורה אלא שאהבת הרֵע, אהבה החבר שלך, היא הכלל הגדול בתורה. יש לאהוב את התורה, יש לאהוב את ארץ ישראל – ממש געגועים ואהבה לארץ ישראל. פעם אמר הרבי הריי"ץ שיש שלש אהבות עצמיות – אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל – ויש עוד אהבה רביעית שמשלימה הכל, אהבת ארץ ישראל. אם כן, האהבה היא לא רק כלפי ה' – היא מתפשטת ויורדת מלמעלה למטה: מה' לתורה, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואז לישראל ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואז מגיעה לאהבת הארץ, והכל אחד.

אם כן, יראה היא נקודה, רק מה', לא לפחד משום דבר אחר, ואילו אהבה צריכה להתפשט מנקודה לקו ומקו לשטח רחב (ובתוספת ממדים עד אין סוף). אהבה בגימטריא אחד – הכל מתחבר, ה' אחד, וגם התורה והעם והארץ, הכל אחד (והרמז: תורה עם ארץ = אחד, כאשר ה-א = 1000).

יראה הכלולה באהבה

אמרנו שתשע"ו היא שלמות – שנזכה לשלמות האהבה. כתוב שיראת חטא היא פחד מניתוק קשר האהבה לה'. אין זה פחד מהחטא בפני עצמו, ובודאי שאין זה יראת העונש, שאין יראת העונש מצד הקדושה הטהורה כמבואר בחסידות, אלא פחד הנכלל באהבת ה', כמו פחד של בני זוג אוהבים מלפגוע זה בזו. אם יש שני אוהבים, איש ואשה, אם חלילה אחד פוגע בשני – אם כרתו ברית זה לא יזיק לגמרי, אבל בכל אופן זה יחליש את הרגש החם של האהבה בין בני הזוג. לכן כל פעם צריכים הרבה רגישות לא לעשות שום דבר שיפגע בקשר, בחבלי עבותות האהבה ביניהם. זו יראת חטא – יראה שמא אעשה משהו שעלול להחליש את הקשר שלי עם האהוב שלי. חייבים את שתי הכנפים האלה יחד, אהבה ויראה, ואז זוכים לאור האמת – אז זוכים לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

"ייראוך עם שמש ולפני ירח" (השלמה)

בפרק ע"ב בתהלים [לה] כתוב "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". במאמר קצר וחשוב של רבי הלל [לו] הוא מביא שתי הקדמות של הצמח צדק ואחר כך מפרש את מאמר התקוני זהר שבראשית אותיות שב-יראת. שם מובא הפירוש על "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". הוא מסתמך על האמור ב"נשמת" "וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך", והנה המלה "ייראוך" (בגימטריא מאור, היינו שמש וירח) מופיעה בפסוק הנ"ל בתהלים.

על היכולת לשאת שני הפכים – אהבה ויראה, עיקר האור שיוצא מי"ט כסלו ונמשך בחנוכה – כתוב "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", היום-האור כולל יום ולילה. ביום הרביעי של מעשה בראשית נבראו שני המאורות, המאור של היום והמאור של הלילה – שמש היא אהבה, "זכר חסדו", ולבנה (שישראל מונים לה ועתידים להתחדש כמותה) היא יראה, "אשה יראת הוי'". בעולם הטבע השמש והירח לא נמצאים ברקיע בו זמנית, אלא "אם רץ לבך [ביום, בעת שלטון השמש, אהבה] שוב לאחור [בלילה, בעת שלטון הירח, יראה]", אבל עיקר החידוש והאור (האור העצמי, אור האמת) כשהם מתחברים – כשהשמש והירח עומדים יחד. יש כזו תופעה בבקר ובבין השמשות, כשהשמש והירח שניהם נראים ברקיע.

חבור זה של השמש והירח הוא סוד הנס של "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". בשיר השמש בפרק שירה כתוב "שמש ירח עמד זבֻלה" (שמש-ירח עולה גל פעמים הוי', סוד כללות יג גלגלים, כמבואר בכתבי ר"א אבולעפיא) וחז"ל אומרים שהפסוק הזה מתייחס לנס של "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". זה אור של ישועה – חוזר לפסוק "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול", אור של שמש וירח יחד. רקיע זבול – "זבֻלה" – הוא רקיע התפארת, בו מתחברים האהבה והיראה (ענינו של יעקב היושב בארץ מגורי אביו, כנ"ל בארוכה). גם לעתיד לבוא כתוב "לילה כיום יאיר" ו"והיה אור לבנה כאור החמה" – חבור של אהבה ויראה [לז].

לפי זה יש קצת קושיא בפסוק "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" – אם השמש היא אהבה, למה כתוב אצל שמש לשון יראה, "ייראוך עם שמש"? כמו שאמרנו בשיעור קודם [לח], שכתוב בתניא בפמ"א שאף על פי שהאהבה היא שרש מצוות עשה והיראה שרש מצוות לא-תעשה, בכל אופן "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא בכל זאת יראה. לפי זה "ייראוך עם שמש" היינו יראה ואהבה יחד ("ייראוך" = אהבה פעמים ואהבה) – בדיוק מה שנחוץ בעבודת השי"ת – שגם במצוות עשה, שהן אהבה-שמש, תהיה יראה (על דרך "וגילו ברעדה", "במקום גילה [אהבה] שם תהיה רעדה [יראה]"). "ולפני ירח דור דורים" – שמובנו לעולם ועד – רומז גם לפסוק "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עומדת". מאותו פסוק גם לומדים שיש שלשה דורות של ימות המשיח, "דור דורים". דור גם רומז לדחילו ורחימו, שוב אהבה ויראה יחד.

בהמשך אותו פרק כתוב "לפני שמש ינון שמו" – לעומת "ולפני ירח" שכאן – אבל "ינון" הוא לשון מלכות (וכן מבואר בלקו"מ תורה א ש-ח ו-נ [אותיות חן] הן חכמה ומלכות), שם של משיח שענינו יותר יראה, סוד הלבנה. אם כן, "לפני שמש ינון שמו" הוא שוב חבור של אהבה-שמש ויראה-ינון. יש בפרק זה בתהלים שמש ("ייראוך עם שמש") ירח ("ולפני ירח דור דורים") ירח ("יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח") שמש ("לפני שמש ינון שמו") – רחימו ודחילו ודחילו ורחימו, ודוק. והנה פלא, "עם [לשון טפל כנודע, היינו מה ש'ייראוך', יראה, טפל לשמש, אהבה] שמש ולפני ירח" = 1144 = 26 (שם הוי' ב"ה) פעמים 44 (מילוי שם הוי': יוד הא וו הא) = "עד בלי ירח... לפני שמש"! סוד חותם המתהפך.

ו. "פדה בשלום נפשי" – שלום פופליסטי (אבשלום) ושלום אמת (דוד)

עד כאן השיחה השניה. כעת נשמע עוד כמה ניגונים. יש שלשה ניגונים של בעל הגאולה – "אלי אתה", "קול דודי" ו"צמאה לך נפשי". הניגון השלישי, "צמאה לך נפשי", הוא ניגון שהרבי לימד בשם אדמו"ר הזקן ולא היה מוכר. אחר כך יש ניגון שנוהגים לשיר בקדושת כתר, "הוא אלהינו", שהרבי אמר שכאשר יבוא משיח – תיכף ומיד ממש – ישירו לכבודו עשרה ניגונים בקבלת פנים, "ברוך הבא מלך המשיח", "פתאום יבוא האדון", ואחד מהם הוא "הוא אלהינו". זו רביעית השירים שנשמע כעת.

"כי ברבים היו עמדי" – תפלת אנשי אבשלום לנצחון דוד

עד שמתארגנים נאמר עוד משהו לגבי השיר ששרנו בהתחלה – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". לא הסברנו את "כי ברבים היו עמדי". באיזה הקשר נאמר הפסוק הזה? הוא קשור למרד אבשלום, המלחמה בין דוד המלך לבנו אבשלום – מהסיפורים הכי קשים, הכי נוראיים, שיש בתנ"ך. על המלחמה הזו, ובסוף הנצחון של דוד נגד הבן שלו, הוא אמר את המלים האלה – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי". חז"ל מפרשים שה"רבים" כוללים גם את החיל, הצבא, של אבשלום. שגם האויב, כביכול, בסתר לבו התפלל לטובת דוד. פלאי פלאים – משהו שקשה להכיל, קשה להבין, איך יש מלחמה וגם האויב מתפלל לטובתי. ננסה טיפה להבין זאת – יש כאן איזו נשיאת הפכים, איזה אור עצמי, אור אמת.

הרקע למרד אבשלום – רצון לעבור מדור של מלחמה לדור של שלום

למה דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש? כי הוא איש מלחמה. לכן בית המקדש נבנה רק על ידי הבן שלו, שלמה המלך, שהוא איש מנוחה ואיש שלום. גם בשם אבשלום יש את המלה שלום. איך מפרשים "אבשלום"? אפשר לחשוב שהכוונה אבא-שלי-שלום, אבל אבא שלו הוא לא שלום – הוא מלחמה. בספר קהלת שכתב שלמה המלך יש כח עתים, מתחיל ב"עת ללדת ועת למות" ונגמר ב"עת מלחמה ועת שלום" – התכלית, "מגמת פניהם קדימה", היא לקדם את השלום, לעבור מדור של מלחמה לדור של שלום.

כתוב שאב-שלום הוא אב מלשון רצון – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". אבשלום פירושו 'אני רוצה שלום' (עכשו). בדיוק ההיפך – אבא שלי הוא איש מלחמה, מילטנט, והגיע הזמן להחליף את ההנהגה שפניה יהיו רק לקראת שלום. זה הרקע הפנימי. ככה גם יוצא מפורש מפסוקי התנ"ך איך אבשלום שדל את העם ללכת אחריו. הוא הציג את עצמו בתור איש שוחר שלום, שלום בין כולם, "אב שלום". המניע הזה כל כך חזק שהוא יכול לעשות נתק ומריבה בין בן לאב עד כדי להרוג אחד את השני רחמנא ליצלן, שומו שמים.

דוד – החתירה לשלום אמת

לפי זה, איך נסביר שהחילים של אבשלום התפללו לטובת דוד, שעל זה נאמר "כי ברבים היו עמדי"? בלב כל יהודי יש זיקה ל"דוד מלך ישראל חי וקים". יודעים שדוד המלך הוא לא בעצם איש מלחמה וכי בעצם הוא קשור לשלום-אמת – הוא לא דינים, הוא כולו שוחר שלום. אדרבא, השלום האמיתי – מה שבחיצוניות כאילו מאפיין את אבשלום – יבוא על ידי דוד מלכא משיחא דווקא (שיכלול דוד ושלמה גם יחד, שעל כן, על פי פשט, על משיח בן דוד להיות צאצא גם של שלמה). מהו הרצון הפנימי והעצמי של דוד? "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". לא נצחון במלחמה אלא שלום נצחי בבית ה'. ישנה נקודה עצמית בתוך הלב של כל יהודי ש"דוד מלך ישראל חי וקים" – "גדול השלום" יבוא מכחו של דוד דווקא. צריך הכנעה והבדלה ואחר כך באים להמתקה – המתקה היא השלום, "ומתוק האור".

שוב, דוד המלך לא אוהב מלחמות. הוא שונא מלחמות. אבל ככה ה' נתן לו, כך נפל בגורלו מאת השי"ת – להלחם מלחמות ה' ולנצח. גם על מלך המשיח כתוב שילחם מלחמות ה' וינצח. אבל התכלית היא שיבנה את בית השלום, שהוא בית המקדש, ואז יקבץ את כל נדחי עם ישראל ואז גם יהפוך את כל העולם כולו – כל אומות העולם יעבדו את ה' שכם אחד בשלום אמת. אם כן, יש משהו בלב שכל יהודי בסתר לבו – לא משנה באיזה צד הוא נמצא – יש לו ניצוץ של "דוד מלך ישראל חי וקים". וממנו, עם כל הקושי – יש בתנ"ך דברים קשים באישיות של דוד המלך – זה מפתח הגאולה, זו הגאולה עצמה. אם כן, שוב נאמר לחיים –לחיים, שנזכה ל"דוד מלך ישראל חי וקים", לכל הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

ז. ביאור ארבע בבות

ארבע בבות – ניגון "קדש קדשים" של עליה בארבעה עולמות

עכשיו אנחנו מתקרבים לשיא של הנגינה – הולכים לנגן את הארבע בבות של אדמו"ר הזקן. אם קודם דברנו על "שיר השירים" ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", כך במסורת החסידית יש ניגון אחד שהוא קדש קדשים – הניגון ב-ה הידיעה – אותו חבר אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, בעל התניא.

קוראים לניגון הזה ארבע בבות כי יש לו ארבעה חלקים. כל החויות הנפשיות, כל עבודת ה', היא שירה – הכל בא לידי ביטוי בניגון הזה. כל בבא, כל חלק, הוא כנגד עולם. בשירה אנחנו עולים מלמטה למעלה – מעולם העשיה לעולם היצירה לעולם הבריאה ועד לעולם האצילות. בעולם האצילות יש רק אחד יחיד ומיוחד, רק הקב"ה – בעולמות התחתונים יש הרגשת ה'אני', אבל למעלה אין אני, יש רק ה'. שם עיקר המקום בו יש נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד. בכל עולם מתארים חויה:

עולם העשיה – הזזה עצמית

לחויה של עולם העשיה קוראים 'הזזה עצמית' – שפתאום אדם זז עם כל התוקף מהמקום הקודם שלו, שם הוא יש ודבר נפרד בפני עצמו, מנותק מהקדושה. הוא זז בבת אחת ומהזעזוע נכנס למקום טוב, שעומד מול ה'. זו התנועה הראשונה, הבבא הראשונה של הניגון.

עולם היצירה – תקוה ובטחון

אחר כך הבבא השניה, כנגד עולם היצירה – קוראים לחויה בנפש תקוה ובטחון. האדם מתמלא תקוה טובה, שכמה שהיה רחוק מה' – כמו הפתגם החסידי הידוע ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". תמיד יש תיקון, בלשון החסידות "אין מקרה אבוד", תמיד אפשר לתקן – אז הוא בטוח בה' שאפשר לתקן. זו התנועה השניה – תקוה טובה ובטחון בה'.

עולם הבריאה – רוממות הנפש

התנועה השלישית, כנגד עולם הבריאה, נקראת חוית רוממות הנפש – שפתאום מתגלה אצלו הטוב האמתי הפנימי שיש בו, שהיה מכוסה ונסתר, שמגלה שהוא יהודי ומה זה אומר להיות יהודי. יהודי יכול לחיות כל החיים ולא יודע מה היא הנפש האלקית שנמצאת בקרבו, וכאשר היא מתגלית הוא חווה חויה של רוממות עצמית. כמובן, זו רוממות חיובית – בלי שמץ של ישות וגאוה, רק פתאום הוא מתחבר לה'.

עולם האצילות – עליצות הנפש

יש משהו יותר מרוממות עצמית? כן, זה עדיין רק עולם הבריאה, ראש העולמות התחתונים, אבל עדיין בגדר עולם תחתון. כשהוא מגיע לאצילות קוראים לחויה עליצות (לשון נופל על אצילות) הנפש – זה השחרור האמתי, הגאולה האמתית, גאולת י"ט כסלו. שהוא נגאל, "פדה בשלום נפשי", מכל המצרים וההגבלות של כל העולמות, של עצמו, מה שאני מגביל את עצמי. בלועזית קוראים למצב הזה אקסטזה אמתית של קדושה, ובלשון הקדש נקראת עליצות הנפש. זה בעולם האצילות, ואת זה שומעים טוב טוב כאשר ננגן את הניגון הזה. כשמגיעים לשיא שומעים את ה"ופרצת" – תשע"ו בגימטריא "ופרצת" – שאדם פורץ את כל הגדרים ומוצא את עצמו יחד עם ה' לגמרי, ברשות היחיד של ה' (עולם האצילות היא "רשות היחיד" בעוד ששלשת העולמות התחתונים בי"ע הם "רשות הרבים").

נשיאת הפכים – לראות את הקולות

אף על פי שהשיא הוא להגיע לעליצות הנפש, אבל הכל תלוי בהתחלה, בהזזה העצמית של עולם העשיה. דברנו על נשיאת הפכים. יש נשיאת הפכים של חיבור חושים בנפש. תיכף נסביר יותר לגבי חושים. שני החושים הראשיים של הנפש הם ראיה ושמיעה. אפשר לחשוב שהשירה שייכת רק בחוש השמיעה, אבל כשמגיעים לעולם האצילות, לעליצות הנפש, חוש הראיה וחוש השמיעה מתחברים – כמו שהיה במתן תורה, "וכל העם רֹאים את הקולֹת". זו גם תופעה שאי אפשר לתפוס בשכל – כל רז אי אפשר לתפוס בשכל שלנו, אבל הוא קיים.

כשמגיעים להמשך כתוב "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק" – מהפסוק הזה לקוח המושג הזזה עצמית. זה מתחיל מכך שיש חיבור ויחוד בין שני החושים הראשיים של ראיה ושמיעה (היינו שהפסוק מתחיל באצילות, ראית הקול, ומסיים בעשיה, הזזה עצמית, אך היינו בסוד מה שעולם האצילות הוא "אדם דעשיה", וד"ל).

גם כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" זו לכאורה רק שמיעה, לשמוע, אבל כתוב שצריך לכוון ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]". לחוש השמע צריך לחבר את חוש הראיה – חוש הראיה מתלבש בתוך חוש השמיעה. כששרים ניגון אמתי, ניגון מכוון, ובפרט שיר השירים של החסידות (ניגון הארבע בבות של אדמו"ר הזקן), צריך לשאוף שלא רק נשמע אותו אלא נראה אותו – לראות את הקולות (וגם שנראה את בעל הניגון, אדמו"ר הזקן, בכבודו ובעצמו).

"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"

כשמתחילים לראות את הקול (בסוד "אצילות איז אויך דא") דבר ראשון קורית הזזה עצמית (היינו שסבת ההזזה העצמית בעולם העשיה היא משום ששם יש הארה של עולם האצילות. לעיל הוסבר שלמעלה, בעולם האצילות גופא יש מקום להזזה עצמית, סוד "אדם דעשיה", וכעת השלמנו את הביאור שהאצילות מאירה בעשיה ומניעה את ההזזה העצמית ששם – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"), ואם יש הבסיס של הזזה עצמית כל שאר השלבים קורים מעצמם – מגיעים לתקוה ובטחון, לרוממות עצמית חיובית, ובסוף ליציאה מכל הגבולות, לעליצות הנפש, השמחה האמתית – "שמחת עולם על ראשם" בביאת משיח צדקנו, משיח אותיות ישְמח ו-ישַמח.

אדמו"ר הזקן דרש את המשנה "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" כי כל העליה וההמשכה של הנשמות היא בשיר. כל הסדר כאן הוא "יוצאים [ועולים מעולם לעולם] בשיר" – עליה בארבעת העולמות – ובסוף יש ירידה-חזרה של "ונמשכים בשיר". חוזרים בסוף החלק האחרון של הניגון, שכנגד עולם האצילות שבו מגיעים לעליצות הנפש, לעולם בריאה שבו חווים רוממות הנפש, אבל בהסבר של הרבי הקודם הוא אומר שחוזרים בסוף עד לעולם העשיה. "שיר" הוא עיגול (כפשט המשנה, קולר עגול על הצוואר) שחוזר שוב לאותה נקודה.

נוהגים לשיר קודם ניגון הכנה, אבל נקצר ונשיר רק חלק ממנו שזורם טבעי לתוך הארבע בבות. גם, מנהג החסידים שאחרי ניגון געגועים מיד עוברים – כעין נשיאת הפכים – לניגון שמח מאד. לכן בסוף ניגון ארבע בבות מחברים אותו עם אחד הניגונים הכי שמחים שיש בחסידות, ניגון של חסידי אדמו"ר האמצעי – הבן של בעל הגאולה.

ח. השלמת דוד המלך ואוריה החתי מכח חושי הארכי

סוד אוריה

לחיים לחיים. אמרנו שאור הוא אהבה ויראה, עם ו החבור, ואמרנו שאהבה ויראה עולה ה"פ בטול (בטול פנים ואחור). נתבונן במלה ויראה – יש שם אותיות אור וגם שתי אותיות משם הוי', י-ה [לט]. גם כשנוהגים לכתוב אהבה ויראה בקצור בספרי החסידות כותבים אהוי"ר – אותיות אור-יה. יש יהודי חשוב מאד בתנ"ך, אפילו שני יהודים עם אותו שם – אוריה, אור י-ה [מ]. יש אוריה החתי ויש אוריה הכהן. קודם היה אוריה החתי, בזמן דוד המלך, ואחר כך בזמן ירמיהו הנביא היה אוריה הכהן (כמבואר בכתבי האריז"ל – ראה לקמן בארוכה).

אוריה החתי, לפי הפרשנים, או שהיה גר צדק – חתי שהתגייר – או שהיה יהודי מושלם, מיוחס, שהתגורר בחת ונקרא על שם מגוריו. האריז"ל, על פי הזהר, קובע שלא היה גר צדק אלא יהודי שלם ומיוחס שהתגורר בארץ חת. חת הוא לשון יראה, כמו "חתת אלהים". בין שבעת עממי כנען, חת הוא השני – "הכנעני והחתי וגו'" – כנגד ספירת הגבורה, ספירת הפחד, מדת היראה (גבורה = יראה). היינו סוד אוריה (החתי) אותיות ויראה.

מרד אבשלום – עונש על לקיחת בת שבע והריגת אוריה החתי

מי היה אוריה החתי? הוא היה הבעל הראשון של בת שבע. כל הסיפור של מרד אבשלום הוא בגלל חטא בת שבע. הגם שחז"ל אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" – אמרנו שיש דברים קשים בתנ"ך שקוראים על דוד – כשקוראים את הפרשה משמע בפשטות שהוא חטא (כדמוכח מתוכחת נתן הנביא) וכל מה שהשתלשל מזה הוא עונש (כך גם לפי חז"ל) על כך שהוא לקח את אשת אוריה החתי ועוד יותר, שלח את אוריה החתי למות בקרב ("בחרב בני עמון" – שהיה חרות עליו שם של ע"ז. וכך הם דברי נתן לדוד: "מדוע בזית את דבר הוי' לעשות הרע בעיני את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון [היינו בנוסף למה ש'את אוריה החתי הכית בחרב']. ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה. כה אמר הוי' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת. כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש"). דוד שלח מכתב ליואב שר הצבא שישים את אוריה במקום מסוכן ואחר כך יפרשו ממנו ושהוא ימות במלחמה – וכך היה. זה משהו שנשמע איום ונורא על דוד מלך ישראל חי וקים, דוד מלכא משיחא.

מעלות אוריה החתי (וטעויות דוד)

כתוב ש"ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה", לפני הזמן. בלשון חז"ל "בנות שבע" הן תאנים, כך שבת שבע היא תאנה בלשון חז"ל. אפשר ללקוט את התאנה ולאכול אותה לפני הזמן, לפני שבשל – "אכלה פגה"[מא]. יש אלישבע, אשת אהרן הכהן, ויש בת שבע, אשת דוד המלך. אלישבע מתוקנת וממותקת על ידי שם אל שבתחלת שמה, משא"כ בת שבע שהיא לפני התיקון. קודם היא אשת אוריה. האריז"ל אומר ברוח הקדש שאוריה הוא נשמה מאד גדולה, שיש לו תפקיד לשמור על בת שבע עד שתתבשל ותהיה ראויה להגיע לבן זוגה האמתי – דוד מלכא משיחא. אבל דוד טעה, הוא חשב שהיא כבר מספיק מתוקנת.

דוד גם חשב שאוריה הוא מורד במלכות – כי קרא ליואב שר הצבא "אדֹני יואב" בנוכחות המלך, הוא כנה את שר הצבא "אדֹני", לכן חשב שהוא מורד במלכות ומגיע לו היפך החיים. גם בזה הוא טעה. האריז"ל כותב שהוא טעה לגמרי. שיואב ואוריה – אוריה הוא אחד מגיבורי דוד, וכותב האריז"ל שיש לו מעלה על כל גיבורי דוד – והוא נושא הכלים של יואב שר צבא דוד. הוא עם יואב מסוגלים יחד להכרית את כל הקליפות, לנצח במלחמות דוד מלכא משיחא.

הוא אמנם גבור, אבל מה הגלגול שלו, השרש שלו? אחד מסדרי הגלגולים הכי עמוקים באריז"ל הוא סוד גלגול אוריה החתי (שיתבאר לקמן בארוכה). לא פחות ולא יותר, אוריה שהיה נשוי לבת שבע והיה צריך לשמור עליה יותר הוא גלגול של אהרן הכהן (בעלה של אלישבע [מב]). מי חלם ושער שאוריה החתי הוא-הוא גלגול אהרן הכהן. הוא הגיע דרך שורה שלמה של נשמות, אנשים חשובים ביותר באמצע. כתוב שאהרן התגלגל ביעבץ, שלפי חז"ל הוא עתניאל בן קנז, השופט הראשון של עם ישראל. אחר כך בעוד שופט – "תולע בן פואה איש יששכר". אחר כך התגלגל בשמואל הרמתי, ששקול כנגד משה ואהרן יחד. משמואל הרמתי הוא מגיע לאוריה החתי [מג].

להפוך את החשך לאור – לחבר את דוד ואוריה – כח חושי הארכי

הנה אוריה החתי הוא השם העיקרי בתנ"ך שאומר אור [מד]. כלומר, אם מדברים על להפוך את החשך לאור צריכים לעשות איזה תיקון שקשור לאוריה. כשרוצים להביא את משיח צריך לתקן את דוד עצמו, ותיקון דוד ותיקון אוריה הוא אותו תיקון עצמו. בסוף צריך – קשה לומר – תיקון שאוריה ימחל לדוד המלך, שלקח ממנו את אשתו ושלח אותו למות.

כדי שנבין זאת – משהו עמוק עמוק – צריך להתייחס לעוד דמות, גם נאמר בקיצור נמרץ. אמרנו שצריכים אהבת רעים, "ואהבת לרעך כמוך" – לדוד המלך היה חבר טוב, "רעה דוד"[מה]. קוראים לו "חושי הארכי". אם יש שם של אור – אוריה מלשון אור, אור י-ה – יש גם שם שעיקר האותיות שלו הן חשך. נתבונן בשם חושי הארכי – יש בו אותיות חשך לפי הסדר (והן דווקא האותיות המודגשות בשם). והנה, באופן פלאי, אם מוציאים את אותיות חשך הבולטות – נשאר שם יהי אור! פלאי פלאים, חושי הארכי הוא חשך-יהי-אור, כמו בתחלת מעשה בראשית "והארץ היתה תהו ובהו וחשך... ויאמר אלהים יהי אור"[מו]. חושי סכל את עצת אחיתופל ובכך הציל את דוד המלך מאבשלום. הוא פעל את ה"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – הכל בזכות חושי. הוא הציל את דוד והתחיל לתקן את החטא של דוד לגבי אוריה.

נאמר משהו דומה לזה, באותיות קצרות: כתוב שמשיח יכול לבוא רק בדור שהקרח של הדור יודה למשה רבינו שבדור. כנראה שזה עדיין לא היה, שהקרח שחולק על משה רבינו יודה בפה מלא למשה רבינו, ש"משה אמת ותורתו אמת" (לא די במה שמכריז כך מפתח גיהנם). בכל דור יש משה רבינו ויש קרח. יש עוד כמה דוגמאות כאלה (כדלקמן בארוכה). לעניננו, כדי שנזכה לאהבה ויראה, אור י-ה, צריך שאוריה – אחרי שילמד את כל סדר הגלגולים שלו בעומק, מה שאמרנו ועוד המשך שאין המקום והזמן להאריך בזה כעת – גם יבין את הטעות של דוד המלך אך גם יבין את ההשגחה הפרטית המופלאה שהיה בסיפור לצורך תיקון נשמתו הוא, הכל בסוד "נורא עלילה על בני אדם", לטובתו הנצחית של כאו"א בפרט. אז יהיה שלום-אמת בין אוריה החתי לבין דוד מלך ישראל חי וקים. ואז נזכה למשיח.

נסיים עם רמז: יש אוריה וחושי ודוד – ר"ת אחד. הכל יחד – אוריה חושי דוד – שוה בדיוק חושי הארכי (הארכי = אוריה דוד)! הכל כלול בתוך חשך-יהי-אור. שנזכה שמתוך החשך של כל אחד מאתנו, כל אחד נמצא בחשך שלו ועם ישראל נמצא בחשך שלו – "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול", שנזכה לישועה הגדולה, לנחמה, ש"הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות". משיח עכשיו.

[מכאן ואילך – הוספות מהשלמות לאחר ההתוועדות.]

ט. גלגולי אוריה החתי

נשלים את ההתבוננות בסדר גלגול אוריה בקיצור [מז]:

אדם-הבל-הרן

הכל מתחיל מאדם הראשון, שעבד עבודה זרה. המשיך דרך הבל – כל הנשמות בגלגול הזה הן משרש הבל. גם הוא לא תקן את הע"ז של אביו. אחר כך הגיע להרן – הבל רמוז בו בר"ת "לוט בן הרן" (כל שלשת האחים אברהם-הרן-נחור הם משרש הבל [מח]). כפי שהזכרנו – בברית של משפחת ויט – להרן היה ספק באמונה, לכן הוא לא תקן את הע"ז של אדם. אם היה מוסר עצמו כמו אברהם אבינו, בלי שום ספק, היה מתקן את חטא אדם הראשון.

התכללות שלש העבירות החמורות בשלשת הגלגולים הראשונים

לא כתוב בפירוש, אבל מתיישב לומר: ע"ז היא החטא הכי כללי, הכי חמור משלש העבירות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", ועל כן יש לומר שיש התכללות (גלויה) של שתי העבירות האחרות בתוך ע"ז (בהיותן מושרשות בע"ז). צריך לומר שעצם הע"ז היא הע"ז של אדם הראשון. היא רמוזה ב-א רבתי של "אדם" בתחלת דברי הימים, וכמבואר בדא"ח שהיתה לו ישות (החזיק את עצמו גדול מאד, "והייתם כאלהים") – ה' לא רצה שיטעו אחריו ויעשו אותו ע"ז (שהוא יחיד בתחתונים כמו ה' הוא יחיד בעליונים) אך כך באמת היה אצלו עצמו. זה גם חטא עץ הדעת – מודעות עצמית, פולחן עצמי.

הבל לא תקן זאת, ונכשל בעבירה של שפיכות דמים – נושא כללי אצלנו, שגם הנפגע-הקרבן משתתף בחוטא-הפוגע, כאילו 'מזמין' את הפגיעה (ברצח ובאונס וכו'). חז"ל אומרים שחטא הבל היה שהוא הציץ בשכינה – החטא של "אצילי בני ישראל" ש"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" – אבל השתתפותו כנפגע ברצח הראשון היא סימן שיש בו גם פגם של שפיכות דמים. חז"ל אומרים במדרש שבתחלה ידו של הבל היתה עליונה על קין – השכיב אותו על הארץ וכמעט הרג אותו – עד שקין אמר לו איך יהיו לך פנים נגד אבא אם תהרוג אותי. אז הוא הרפה ממנו מתוך רגש של כבוד אב, ואז קין התהפך, השתלט עליו והרג אותו. שרש הרצח הוא מריבה בין אנשים – איך שלא יהיה היתה ביניהם מריבה. פניו של קין נפלו כי ה' לא קבל את מנחתו כמו שקבל את מנחתו של הבל, וכנראה הבל גם התגאה בכך שה' קבל את מנחתו – הגאוה היא השרש של חטא אדם הראשון, עבודה זרה (פולחן עצמי).

כל זה היה כדי להגיע להרן, שהוא עיקר הגלגול של אהרן. יש לומר שלהרן – מעבר לכך שהוא מסתפק באמונה, ולא תקן את פגם העבודה זרה של אדם הראשון – יש בו פגם גילוי עריות (כפי שנמצא בתוך השרש של עבודה זרה). הרן (וגם אהרן, אך הרן בלי ה-א) הוא לשון הריון – על דרך "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (מאמר תמר, שהתגלגלה בבת שבע ובברוריה אשת רבי מאיר), הרן הוא להרות גם מזר בלתי ידוע. בנות לוט (שהיה שטוף בזמת עריות) הן נכדותיו של הרן. הצעירה הסתירה את זהות הבועל וקראה לבנה בן-עמי, אבי עמון (אוריה נהרג "בחרב בני עמון" – קשר בין שפיכות דמים, הריגת אוריה, לגילוי עריות, לקיחת בת שבע). גם אותו האיש, שמתיימר ללידת בתולים (אחד מחמשת יסודות הנצרות, יסודות שעלינו להפריך אצלם מכל וכל, וכך להחזירם למוטב), קשור לפגם של הרן. הפגם של הרן הוא העלמת הורות אמתית (הקשור דווקא לצנועה בין בנות לוט, הצעירה שלמדה מאחותה הגדולה, אם עמון; לציין שמשתי בנות לוט יצאו שתי פרידות טובות, רות המואביה ונעמה העמונית שמהן דווקא יוצא מלך המשיח. רות נעמה = ביאת משיח. נעמה היא גלגול נעמי, זאת שגיירה את רות והתלבשה בה כנודע – נעמי רות = ביאת המשיח = תשע"ו) [מט].

גם בסיפור של אוריה החתי דוד המלך שלח אותו הביתה כדי לכסות על הפגם של ממזר (לפי חז"ל הוא גרש אותה, אך היא עדיין נקראת "אשת אוריה החתי" ויש כאן חטא ופגם, שעל כן השתדל דוד להעלים את ההורות האמיתית כאשר בת שבע הודיעה לו שהיא הרה לו).

גלגול אברהם הרן ונחור במשה אהרן וחור

המשך הגלגול הוא מהרן לאהרן – תוספת א – שהיה מתקן הכל אם היה מוסר עצמו למות בחטא העגל, כמו חור. חור הוא משרש נחור. שוב, יש שלשה אחים – אברהם, הרן ונחור. אברהם הוא משה, הרן הוא אהרן וחור הוא נחור (חור הוא נחור בלי נ, הפוך מתוספת ה-א להרן). האריז"ל אומר שחור הוא בעיקר נחור, אבל יש לו גם זיקה להרן.

"ויבן מזבח לפניו" – אהרן ראה שהוא מחה בחטא העגל והרגו אותו, והוא דימה לעצמו בטעות שחור כבר תקן את פגם הרן. זו דוגמה לפי האריז"ל לכך שאדם טועה כי הוא קרוב אצל עצמו ומלמד זכות על עצמו. הטעות היא חטא עץ הדעת – מודעות עצמית שגורמת ללימוד זכות על עצמו שלא במקום. בכך שלא מסר עצמו להריגה גם לא תקן את חטא אדם הראשון וגם גרם לכך ששני בניו מתו (כולם היו ראויים למות, אבל משה בתפלתו הציל שנים, בעוד שגזרת ההשמדה חלה על שני הראשונים, כי היה עוד טעם לכך שמתו, "זה וזה גורם").

הגלגול ביעבץ

אהרן התגלגל ביעבץ (לפי חז"ל "הוא עתניאל הוא יעבץ ומה שמו יהודה אחי שמעון שמו"[נ], אך האריז"ל לא מביא זאת כלל – מתייחס ליעבץ כאישיות מספיק חשובה, גלגול בפני עצמו, כפשט דברי הימים). את יעבץ אמו ילדה בעצב, לכן נקרא כך (כמפורש בפסוק), אך עשתה שינוי הצירוף ("צהר תעשה לתבה") וקראה לו יעבץ (ולא יעצב) – כבר בכך יש קצת תיקון. יש בכך איזה רמז שאמא של יעבץ היא ממש חוה, האשה הראשונה, שנתקללה "בעצב תלדי בנים". היא מקיימת את כל קללת האשה בלידה הזו, לידה של יהודי מאד גדול, נשמה גדולה.

מבנה תפלת יעבץ

הפסוק העיקרי הוא הפסוק השני שכתוב עליו – "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל". הוא מבקש ארבעה דברים – "אם ברך תברכני, והרבית את גבולי, והיתה ידך עמי, ועשית מרעה לבלתי עצבי" – ויש בבקשה שלו, קריאתו לה' (שנקראת בסוף שאלה [נא]), י-ה-ו-ה מאד יפה:

יש כמה דרשות חז"ל על בקשתו. יש מדרש אחד ש"ברך תברכני" בבנים ומדרש אחר שבחכמה – שני הפירושים שייכים ל-י שבשם, החכמה, שממנה הבנים, ממח האב (כמבואר בתניא).

אחר כך "והרבית את גבולי" בתלמידים (לכל הדעות בחז"ל) – תלמיד חכם הוא בינה, וכן גבול הוא בינה והריבוי שלו הוא התפשטות, שבית המדרש יתמלא ויתפשט עם הרבה תלמידים – פשיטא שזה שייך ל-ה עילאה שבשם.

"והיתה ידך עמי" או שיזכה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – הלכה למעשה שהיא חגתנה"י (הלכה סתם בחג"ת והלכה למעשה בנה"י), כמבואר אצלנו באריכות בהרבה מקומות – או במשא ומתן, בעיקר נה"י.

הדבר האחרון – הסוף, המלכות – הוא "ועשית מרעה לבלתי עצבי". התרגום מפרש שתהיה לי חברותא כמותי – רעה לשון רֵע, כנ"ל בענין "חושי רעה דוד". המלבי"ם מפרש את "ועשית מרעה לבלתי עצבי" כמדת ההשתוות של הבעש"ט – שגם כאשר תהיה רעה לא אתעצב, אקבל הכל בשויון נפש. זה תיקון המלכות – מדה שחייבת להיות אצל מלך, כי אחרת לא יוכל להתמודד עם המציאות, עם הכשלונות. מלך הוא במציאות, שיש שם הרבה רע ופשלות, נפילות וכשלונות, והעיקר שזה לא יעצבן אותו ולא יוציא אותו מדעתו, שלא יפול ברוחו ויתיאש ח"ו. האריז"ל מפרש "ועשית מרעה לבלתי עצבי" – שלא ימותו בני בחיי. לפי פירושו יש כאן "נעוץ סופן בתחלתן" – שהבנים של "ברך תברכני" לא ימותו בחיי, ובכך יתקן את החטא שאהרן גרם למיתת בניו בחייו.

יעבץ, תולע בן פואה ושמואל הרמתי (חטאים חדשים בגלגולים חדשים)

יעבץ התחיל לתקן את אהרן, אבל – אומר האריז"ל – היה לו חטא אחר. זה נותן מקום למחשבה שגם חטאים מתגלגלים – מישהו בא לתקן חטא אחד, ותוך כדי חוטא בחטא אחר וצריך גלגול כדי לתקנו. זה נשמע קצת מייאש, אבל צריכים לומר שבפנימיות יש קשר – החטא החדש הוא משהו דק שהיה בחטא הקודם, כמו מוגלה שיוצאת ומתגלה לגמרי (כמבואר באיז'ביצא). החטא של יעבץ היה שהוא הרבה לנדור, כי אף מי שנודר ומשלם – טוב שלא ידור, ולכן ריבוי נדרים נחשב לחטא. האריז"ל לומד זאת מכך שקרא לה' – נדר וצעק, וקיים את נדריו וה' ענה לו.

לכן הוא התגלגל בתולע בן פואה איש יששכר שכתוב בו שיושב בשמיר והפסוק הבא אומר שנקבר בשמיר. כל כחו של תולע בפה, וכתוב שהוא תקן את החטא של יעבץ, הוא לא נדר – מתוך שפלות של תולעת – אבל היה לו חטא אחר, שהוא בקושי זז. הוא כל הזמן ישב במקום אחד, בשמיר, והרי השופט – מנהיג הדור – צריך לדאוג לכל אנשי הדור בכל אתר ואתר, להגיע לכל אחד ולהתענין בו (כמו שמוסבר לגבי המחנך האמיתי בקונטרס כללי החינוך וההדרכה של הרבי הריי"ץ), להגיע אל כל אחד.

מי בא לתקן אותו? שמואל הנביא שהסתובב בכל מקום, "כי שם ביתו", והגיע לכל אחד (אביו, אלקנה, הסתובב והעלה יהודים למשכן, בחינת "רצוא", ואצל שמואל בנו התקיים עיקר ה"שוב". אך אין שוב בלי רצוא ואין קיום לרצוא בלי שוב, אלקנה ושמואל מתכללים יחד, יחד הם אש קדש, "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"). אחד ההבדלים בין הנהגת הבעל שם טוב והנהגת המגיד, שהבעל שם טוב נסע לכל מקום ואילו המגיד לא נסע – בשל חולי הרגליים – אך המגיד שלח תלמידים (וכנראה תולע לא עשה גם זאת). יש "כח המניע הבלתי מתנועע", כמו הרבי שישב במקום אחד אך רשתו פרוסה על כל העולם. קשור גם ל"והרבית את גבולי" של תלמידי יעבץ. שמואל כאן הוא הגלגול השביעי מאדם הראשון – "כל השביעין חביבין".

הגלגול השמיני – אוריה החתי

הגלגול השמיני הוא אוריה החתי (חתי אותיות חית, הגלגול ה-ח). אוריה נהרג לתקן את החטא של אהרן, שלא נהרג. בהרבה מקומות בכתבי האריז"ל הוא מדלג על יעבץ תולע ושמואל ורק אומר שאוריה הוא גלגול של אהרן. יש מקום אחד שהוא כותב את כל השרש הזה, השתלשלות אותו שרש נשמה, אבל סתם ככה כותב שאוריה הוא אהרן, ומיתתו היא תיקון – היות שזהו תיקון עבורו הוא יכול להתחיל למחול לדוד המלך על מה שעשה לו.

גלגול דוד, בת שבע ואוריה ברבי מאיר, ברוריה והתלמיד המפתה

יש פה עוד תת-נושא שלם: דוד ובת שבע התגלגלו אחר כך ברבי מאיר וברוריה, מהדמויות הכי חשובות ומענינות בכל תולדות עם ישראל. ברוריה לגלגה על קביעת חכמים שנשים דעתן קלה ורבי מאיר אמר שיוכיח לה ושלח תלמיד לפתות אותה. לאחר הרבה שידול של אותו תלמיד בסוף היא התפתתה לו וכאשר תפסה את עצמה היא התאבדה ורבי מאיר ברח לאסיא מרוב בושה. יש הרבה מערערים על האגדה הזו הבלתי ידועה המובא ברש"י (במסכת עבודה זרה), אבל כך מביא רש"י ומי בר סמכא יותר ממנו (והאזכור של אגדה זו בפשטות אצל תלמידי האריז"ל הוא מעין אסמכתא לרש"י). הרמ"ע מפאנו בגלגולים שלו אומר שהתלמיד שרבי מאיר שלח הוא גלגול אוריה החתי. הוא פתה אותה (את ברוריה שהיא בת שבע, אשתו בגלגול הראשון, שלקח דוד) בחזרה, אחרי שהיא התפתתה לדוד.

האר"י אומר שהיא הלכה לדוד ברצון, ולכן אוריה ברוגז גם עליה. בת שבע חשבה שדוד והיא הם גלגול יהודה ותמר – שייך לפרשת השבוע – ותמר עשתה מרצון (יזמה את המעשה מתחלה ועד סוף). בת שבע חשבה שכדי להוליד מלכים צדיקים מדוד – כמו שתמר התכוונה להוליד מלכים צדיקים מיהודה – היא צריכה להאנס מרצון, ולכן היא לא צעקה. הרמ"ע מפאנו אומר שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב וגם לא למלך, ולכן מן הראוי היה שהיא תצעק – היא לא צעקה, ולכן היא שותפה מלאה לעבירה הזו ויש לאוריה טענה גם כלפיה. אוריה הוא התלמיד שפתה אותה בגלגולה בברוריה אשת רבי מאיר, ובסוף היא התאבדה – הוא גרם לכך שהיא תהרג.

במאמר מוסגר כתוב שאם היא היתה אומרת שהיא יוצאת מן הכלל שקבעו חז"ל שנשים דעתן קלה היה ניחא ליה לרבי מאיר – יתכן שיש אשה שדעתה אינה קלה – אבל היא לגלגה על הכלל, ולכן הוא עשה זאת. זה נוגע למהפכה השלישית שלנו – שבדורנו מתבררת צדקת ברוריה לגבי הכלל, ולא רק לגבי יוצאות מן הכלל.

אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו

אחר כך אוריה החתי – שמיתתו היתה תיקון אהרן – התגלגל באוריה הכהן (שלא פשוט אם יש בתנ"ך אחד או יותר) שהיה בדורו של יהויקים, בדור של חורבן הבית. הוא נביא אמת שנבא את החורבן כמו ירמיהו – הוא חזק את נבואת ירמיהו הנביא בענין החורבן. הוא אמר פסוק שכתוב במיכה אך מייחסים אותו אליו, שחזר ואמר אותו, "ציון שדה תחרש", ואז המלך יהויקים הרג אותו (הוא ברח למצרים והמלך שלח אחריו וכו'). יהויקים רצה להרוג גם את ירמיהו, אבל הוא ניצל מידו. הריגת אוריה הכהן היא המשך לתיקון עוון אהרן – וכאן יותר קרוב להתקן, כי חזר כגלגול של כהן. זו בעצם הענישה האחרונה שלו.

אחר כך, אחרון חביב בגלגולים של התנ"ך, שהוא התגלגל בזכריהו בן יברכיהו. הכל לפי הפסוק בישעיהו "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו". הפסוק הזה מסיים את מסכת מכות, כשרבי עקיבא צחק כשראה שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, שלאחר קיום נבואת אוריה (שבסוף בית ראשון) הוא בטוח בקיום נבואת זכריהו (שבבית שני). האריז"ל אומר ששני העדים, שהם בשני דורות שונים, הם גלגול של אותו אדם. הגלגול האחרון שלו בתנ"ך הוא זכריה. בספר שלו הוא נקרא זכריה בן ברכיה וכאן זכריהו בן יברכיהו, אבל פשוט בחז"ל שהוא אותו אחד.

מה הסימן שהוא כבר בתיקון? חז"ל בסוף מכות, שנבואת אוריה היא עדיין נבואה קשה, עדיין דינים, "ציון שדה תחרש", אבל זכריהו מתנבא "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". כאשר אהרן מגיע לנבואה של "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" זהו התיקון הסופי שלו. יפה שהגימטריא של כל הפסוק הזה – "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" – היא 2114, ז פעמים אוריה הכהן, הוא הסימן של כל הפסוק, והפלא שבתנ"ך מופיע בדיוק ז"פ "אוריה הכהן" (כשזהו הפסוק הראשון-המקורי של אוריה הכהן, ובהמשך התנ"ך יש עוד ו"פ)!

עשרה גלגולים בתנ"ך

אם כן, מאדם עד זכריהו יש פה עשרה גלגולים – צריך להקביל אותם לעשר ספירות:

לפי הסדר, אוריה החתי הוא כנגד ההוד – "הודי נהפך עלי למשחית". שמואל יוצא כנגד נצח – בדיוק הספירה שלו, כפי שאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". שלשת הראשונים, שלפני היהדות, יהיו הג"ר – כמו "תהו ובהו וחשך" שהם הג"ר, כח"ב, אדם-הבל-הרן. יצא שאהרן הוא החסד – ממש מתאים. יעבץ, שנולד בעצב ופוחד מהעצב, הוא הגבורה. תולע שתקן את הדבור, אבל ישב בשמיר ולא הסתובב לשפוט את עם ישראל, זה פגם במשפט-בתפארת, וגם תיקון הדבור שלו שייך לתפארת. אז שמואל בנצח ואוריה בהוד – נהרג בחרב בני עמון, ובכך יש יניקה לקליפת ע"ז, ועמון היינו "בינה עד הוד אתפשטת", וכן הוא היה אמור לשמור על אשתו, שמירה שגם היא מבינה להוד. אוריה הכהן הוא היסוד, "ציון שדה תחרש", ובסוף זכריהו הוא תיקון המלכות (מה שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים).

כל הגלגול כאן מיוחד ויפה עד מאד. אחר כך האריז"ל אומר שיש עוד גלגולים בתורה שבעל פה משרש זה. הבולטים ביניהם: שמעון בן שטח (שהיו שיעורים שלמים עליו), יהודה בן תימא (שעליו ועל המימרא שלו היו שיעורים, ואנחנו תמיד דורשים שהוא יהודה בן מתתיהו – יהודה המכבי הוא לפני שמעון בן שטח, אבל האריז"ל שם כאן את יהודה בן תימא אחרי שמעון בן שטח). הוא ממשיך למנות עד דורו, אבל העיקר הוא העשיריה שבתנ"ך המקביל לעשר הספירות.

ולסיכום:

	כתר אדם הראשון
חכמה הבל		בינה הרן
חסד אהרן הכהן		גבורה יעבץ
	תפארת תולע בן פואה
נצח שמואל הרמתי		הוד אוריה החתי
	יסוד אוריה הכהן
	מלכות זכריה הנביא

משימת תיקון הנוקבא על ידי דוד – תיקון רחל ולאה

בת שבע היתה נכדה של אחיתופל. קודם אחיתופל היה יועץ של דוד, לצדו, אבל אחר כך הוא בגד בו. על פי פשט אפשר לומר שאחרי שדוד עשה מה שעשה עם נכדתו הוא התהפך לגבי דוד והתחיל להיות עוין אותו. חושי סכל את עצתו. הוא החל לתקן את החטא של דוד וממילא לקרב את אוריה לדוד.

דוד הוא בחינת נוקבא וכותב האריז"ל שעליו לתקן גם את רחל וגם את לאה – זה התיקון השלם שלו. בכך שהוא ישב שבע שנים בחברון הוא תקן את רחל, אבל לא את לאה. הוא חשב שהתיקון של לאה הוא בדרך ממילא וזו היתה טעות. עיקר הטעות שלו היתה בסוד הפסוק "עקב [נב] ענוה יראת הוי'"[נג] – שעקב לאה נעוץ בתוך כתר רחל (כפירוש האריז"ל למאמר חז"ל על הפסוק) – הוא היה צריך לתקן זאת, להשאיר את בת שבע יותר אצל אוריה, שישמור עד שהתיקון הזה יושלם והיא לא תהיה פגה והוא יוכל לשאת אותה. אז גם אוריה היה משחרר אותה באיזה אופן.

הענין של "עקב ענוה יראת הוי'" – הקשר בין הענוה והיראה, אותו דוד לא תקן – הוא נקודה חשובה שצריך להעמיק בה. מצד אחד חבור לאה ורחל הוא מחשבה ודבור, "מי זאת עולה מן המדבר", אבל סוף המחשבה שמתחברת עם הדבור (שמתלבשת בתוך הדבור להחיותה) תלוי בתפר הזה – סוף המחשבה הוא הענוה, "עקב ענוה", שמתחבר עם הכתר של הדבור, "יראת הוי'". דוד היה צריך להשאיר את בת שבע אצל אוריה, כדי שתתבשל, וזה גם מדד לעבודה שלו – גם הוא עוד צריך לעשות את התיקון שלו ללאה ורחל, תיקון הנוקבא. הדבר קשור למה שדברנו כמה פעמים שדוד הוא בן של לאה, יהודה, אבל מחליף במרכבה את רחל, המלכות העיקרית – יש לו את שתי הבחינות [נד]. כאן הוא רק אומר שהיות שהוא בעצם נוקבא עליו לתקן את שני פרצופי הנוקבא, אבל צריך לתקן ממטה למעלה, קודם רחל ואז לאה. בסוף הוא הגיע עד כתר רחל, ולא עד בכלל, הוא לא הגיע עד לתיקון נקודת התפר – נקודת התורפה – של "עקב ענוה יראת הוי'".

הגבור איש החסד – כח אוריה להכרית את הקליפות

כפי שאמרנו, לאוריה יש כח להכרית את הקליפות אבל רק יחד עם יואב, לכן הוא אומר "אדֹני יואב" ואין בכך מרידה במלכות – הוא מכרית את הקליפות מעל בת שבע ובכך מכין אותה לדוד. לא רק שלא מורד במלכות, אלא פועל לטובת דוד – שומר על בת שבע, מכרית את הקליפות שלא תהיה ממנה יניקה.

כפי שהוסבר, לאלישבע יש שם א-ל בתחלת שמה, שם החסד, והיא מתוקנת, אבל בת שבע לא מתוקנת והוא מתקן אותה על ידי שנושא את כליו של יואב בן צרויה. שוב, יש לו שרש מאד גבוה באהרן שאוהב שלום ורודף שלום ומברך את עמו ישראל באהבה – "יברכך... וישם לך שלום". כמה שהוא גבור מגבורי דוד – ועד שאומר האריז"ל שהוא העיקרי שבהם – שרשו באהבה, באהרן, כולו אור (יש לו אהבה ויראה, כנ"ל בסוד נשיאת ההפכים של אור, אור האמת).

י. חמשה בעלי-טענה

ביאת משיח תלויה בהשלמת בעלי הטענה עם הפוגעים בהם

עיקר הווארט שמשיח יבוא כאשר חמשה (שני צדיקים ושלשה רשעים, רשע-צדיק-רשע-צדיק-רשע, שלכולם יש 'טענה צודקת') ישלימו עם מי ש'פגע' בהם בפרט ועם עם ישראל בכלל:

עשו ישלים עם יעקב על מה שיעקב רמה אותו פעמיים (הוא עדיין לא מחל).

יוסף ימחל על מכירת אחיו (נראה שמחל, אך עשרת הרוגי מלכות מלמדים שלא מחל במאה אחוז – אם היה מוחל לגמרי לא היו אחר כך משתלשל מזה אסונות, מחילה גמורה מבטלת את הרושם לגמרי).

קרח יודה למשה (יש לו 'טענה צודקת' לגבי משה רבינו, "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם הוי'", וכשמשיח יבוא "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח כי טענתו תתממש – פשוט טען את טענתו לפני הזמן; אף שבסוף צועק מהגיהנם "משה אמת ותורתו אמת" הוא עדיין לא מודה בלב שלם).

אוריה החתי ימחל לדוד (הוא צדיק גדול, אהרן הכהן, ועשו לו עול – בעיקר דוד אבל גם אשתו כנ"ל כפי שרואים בסיפור של רבי מאיר וברוריה ואותו תלמיד שרבי מאיר שלח לפתות אותה).

אותו האיש (ישו הנוצרי) יודה-ימחל לסנהדרין (הוא רשע, אבל הסנהדרין הרגו אותו, שלדעתו, ולדעת כל אלה הטועים אחריו זה לא היה בצדק. הנצרות היא הדת הגדולה ביותר בעולם, הדת של התרבות המערבית, שעלינו לבטל ולתקן את מאמיניה תוך כדי התמסרות למהפכה הרביעית, להיות אור לגוים).

יש הרבה מה להאריך בזה, אבל רק כמה נקודות: הסדר הוא רשע-צדיק-רשע-צדיק-רשע – מתחיל בעשו ונגמר באותו האיש, שהוא בעצם 'אותה גברת בשינוי אדרת', עשו כולו אדרת שער, אדום ו"על חרבך תחיה". אותו האיש מטיף כביכול לחסד ורחמים, אבל מה שיוצא ממנו – "מגלגלין חובה על ידי חייב" – כולו רצח, עשו בטהרתו (כלומר בטומאתו). אף על פי שאמרנו שכל אחד מהחמשה כאן הוא יסוד ושרש בפני עצמו, אבל בכל אופן יש פה תופעה של "נעוץ סופן בתחלתן".

טענת עשו תלויה ועומדת – הגלות בשל "והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו"

איך אני יודע שלעשו הרשע בכל זאת יש מקום לטעון (וממנו נלמד לגבי השאר – "בתר רישא גופא אזיל" ו"רישא דעשו [טענתו של עשו] בעטפוי דיצחק")? יצחק אומר לו "והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו מעל צוארך", שאם יעקב לא יהיה בסדר יהיה לך מקום לטעון.

הטענה נקראת "תריד", שקולך ישמע למעלה – יש לך תלונה עולמית, שהיא גם המדד מה המעמד של יעקב. גם כשיעקב בסדר אין זה מבטל את טענת עשו, רק שאז היא נמצאת בהעלם (שישנו במציאות) ולא בגלוי. עד שעשו לא יודה ליעקב לגמרי בלב שלם (באמת, מדת יעקב) לא תעזור צדקת יעקב לבטל מהיסוד את טענתו כלפיו (וממילא חייבים אנחנו להתעסק עם עשו, להחזירו למוטב, כרצון יצחק אבינו, שאהב אותו מפני שרשו הנעלה בתהו).

"והיה כאשר תריד וגו'" הוא פסוק היסוד של כל התורה הזו – שיש אנשים שיש להם איזו טענה, אבל היא לא יכולה לבוא לידי ביטוי כל זמן שהשני בסדר. הטענה כל הזמן נמצאת, עומדת ותלויה, "והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו מעל צוארך", ואז יתהפך, "ולאום מלאום יאמץ", שאתה תעלה מעליו. זו כל ההיסטוריה, גלות אדום היא "כאשר תריד". גלות אדום היא בעיקר הנצרות, אבל בסוף הגלות הזו ישמעאל מצטרף.

שרש כל בעלי-הטענות – צריכים לבטל האידיאולוגיה בפני התורה (קרח – אידיאולגית הדמוקרטיה)

כל בעלי הטענות מוצאים את מקומם בתוך החמשה האלה. יש כמה שהטענה שלהם היא כלל ברור – כל אחד מזוהה עם אידיאולוגיה. הטענה שלו היא על כך שהתורה לא מקבלת את האידיאולוגיה שלו.

למשל, הכי ברור, קרח טוען בשם הדמוקרטיה. בסוף הדמוקרטיה צריכה להודות במאה אחוז, בלב שלם, ולהתבטל בפני התורה.

אם אומרים זאת ככה, אז אפילו הצדיקים שפגעו בהם – כמו יוסף שנפגע על ידי האחים ואוריה שנפגע על ידי דוד, ויש להם טענה עם ניצוץ של צדק (כל שכן ממה שיש צדק אפילו בטענת הרשעים) – צריכים בסוף להתבטל בפני האידיאולוגיה של מישהו אחר.

עשו – אידיאולגית החמרנות

אם נדבר על עשו, יש לו טענה פשוטה – הרי אני קבלתי את העולם הזה ואתה את העולם הבא, לכל אחד יש את המקום שלו, הממשלה שלו, ולמה אתה פולש ונכנס לשטח שלי? כמו קין והבל, שקין אמר להבל "פרח" – אתה שייך לאויר (לרוחניות), לא לארץ (לגשמיות). עשו צריך להודות שגם ליעקב מגיע העולם הזה, אף על פי שלכאורה זה נגד ההסכם שלהם. לכן יעקב היה צריך לרמות אותו פעמיים בענין הזה. אם הופכים את עשו לאידיאולוגיה – זו אידיאולוגיה של חמרנות, מטאריליזם. כל מי שהוא עם אידיאולוגיה של מטארליזם הוא עשו.

יוסף – אידיאולוגית שלטון האליטות

את יוסף האחים שנאו כי אבא שלהם העריך אותו ואהב אותו יותר מכולם, היה האליטיסט מבין האחים. בתחלת דרכו הוא באמת קצת התגאה, עם סיפור החלומות וכו'. צריך לומר שיוסף מייצג את יחידי הסגולה. אפשר לומר זאת בכל מיני צורות. זו אידיאולוגיה שהשלטון צריך להיות אצל האליטה. יוסף והשבטים הם יחיד ורבים – אצילות ובי"ע. היחיד הוא יותר גבוה מהרבים, אך דווקא לכן אין הלכה כמותו. אידיאולגית הרבים מתדרדרת לדמוקרטיה נוסח קורח, שבועט במנהיג. אבל צריך ללמוד מרחבעם, שאם היה נכנע לעם – היו מקבלים אותו. אם השבטים היו מרגישים שיוסף כנוע-קשוב לעם הם היו מקבלים אותו. קרח לא רוצה מנהיג בכלל.

אוריה – מייצג נפגעי הממסד – אידיאולגית האנרכיה

אוריה מייצג את כל האנשים בעולם שנפגעו קשות על ידי הממסד – הוא פרט צדיק שנפגע על ידי הממסד. אוריה, שמייצג את פגועי הממסד, הוא היסוד לשיטת האנרכיה – שאיזה ממסד שלא יהיה, כמה שיהיה טוב, חזקה עליו שבודאי יפגע בזכויות הפרט. יהיו תמיד פרטים צדיקים שיסבלו ויפגעו אנושות ולכן עדיף "איש הישר בעיניו יעשה". הכי פגוע הוא מי שהיה קודם עבד נאמן של הממסד (כמו אוריה מהגבורים המסורים של דוד).

אותו האיש – אידיאולוגית תיקון האנושות

אוריה נפגע קשות על ידי הממסד התורני, ומכאן מובן הקשר למי שבא אחריו שהסנהדרין הורגת אותו. יש כאן השתלשלות שמאד מתחברת. את אוריה הרגו בגלל תאוה (מדות ללא מוחין, דוד פגם בטבע התולדתי של "מח שליט על הלב" ועל כן התשובה שלו היתה עד כדי שזכה ל"לבי חלל בקרבי"), בפשט, ואילו הסנהדרין הרגו את האיש כבר בגלל פגם המוחין, בגלל שהיה מסית (כך לכאורה, אך יש לומר שגם אצלם התערבו מדות שלא בשליטת המוחין בעצם. הרי אמרו "איזהו חכם הרואה את הנולד" ומי יודע איך היו מכריעים למעשה אם היו רואים את הנולד מהריגת אותו האיש).

לכאורה, לפי סדר הדורות ראש הסנהדרין בסיפור של אותו האיש היה רבן גמליאל הזקן. לא מצאתי בשום מקום מפורש כך. בחז"ל כתוב שהסנהדרין הרגו אותו, ולפי ההסטוריה הפשוטה – וכפי שכתוב אצלם – הרומאים הרגו אותו, בהמלצת ובשליחות היהודים. הרבי הריי"ץ אמר לקצין רוסי שאיים עליו בטענה למה הרגתם את אותו האיש שהוא היה בוגד. יש לו את ההצטדקויות שלו, אבל ברור שבא לעשות רפורמה שלא לרוח חכמים – היה בוגד ומסית. העיקר שאצלו "מגלגלין חוב על ידי חייב" – הוא שרש פורה ראש ולענה.

לפי האריז"ל הוא גלגול של גיחזי, שגם לו קצת טענה על אלישע – למה עשית אותי מצורע, הרי באמת ראוי שנעמן ישלם כמו שמצוה לקחת ריבית מגוי. אותו האיש טוען הפוך – אומר שבא לעשות טובה לגוים, לתת להם עולם הבא אם יאמינו בו. בחמש הדוגמות הנוצריות (לא של הקתולים אלא של הפרוטסטנטים, לא אומרים בפירוש שהוא אלוק) העיקר שבמיתתו הוא כפר על כל האנושות – בא לעשות טובה לכולם (ואת זה צריכים אנו לבטל על ידי האמונה האיתנה בכח התשובה, שגדול גם מכח התורה – "אמר הקדוש ברוך הוא יעשה תשובה ויתכפר לו" ו"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", היינו בהכרה של כח התשובה לכפר ולתקן את הכל מעיקרא ואף להפוך את הזדונות לזכויות ממש, לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא).

רמזי חמשת בעלי הטענה

כמובן, המכה בפטיש הוא הגימטריא: אם לוקחים את שלשת הרשעים מבין החמשה האלה – עשו, קרח, ישו – עולה בדיוק 1000 (10 בחזקת 3). מי שמתקן את כולם הוא מורנו הבעש"ט, ישראל בעל שם טוב שעולה 1000, סוד "האלף לך שלמה", האלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה. שני הצדיקים הם יוסף-אוריה, עולה חשמל, משולש זך. ביחד עולים 1378, כפולת שם הוי' (גן פעמים הוי'), משולש בן (ב"פ הוי'). אותו האיש אמר – לדבריהם – שהוא בן אלהים, שוה מנחם ("מנחם שמו"), והכפירה של הנצרות היא שמייחדים יהודי אחד ככזה, אף שבעצם כל יהודי הוא בן אלקים, "בנים אתם להוי' אלהיכם" ו"אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם". הם לוקחים דווקא אחד שקרוב אליהם, בהיותו רשע בעם ישראל, ואותו הופכים לכזה. בכל אופן, הגימטריא הכוללת היא המשולש של בן. כל מספר כאן הוא מספר צורני מובהק.

זה דרוש שצריך לפתח עוד הרבה, וכאן הוא רק על קצה המזלג. שוב, עיקר הענין הוא שהתלונה עומדת, וכל זמן שלא משרשים אחריה – על ידי מחילה אמתית, הודיה לחולק – היא מעכבת את ביאת המשיח. זה ה"והיה כאשר תריד" – תריד אותיות תדיר, יש אותו כל הזמן, והוא בגימטריא חכמה-בינה-דעת, התיקון שלו בחב"ד.

יא. מדליקים את הנשמה

פסוק של משה-משה-משה

עוד נושא שלם שלא נגענו בו (מבין כמה, אבל הוא הכי "הזמן גרמא"): תת-הכותרת של האירוע היתה "מדליקים את הנשמה", ששוה משה-משה-משה, אור-אור-אור-אור-אור, משולש של מה. האם יש פסוק בתנ"ך שיש בו ג"פ "משה"? לדוגמה, יש פסוק אחד עם ה פעמים "בני ישראל", אצל אליהו הנביא יש פסוק אחד עם ה פעמים שם הוי' (בתורה הכי הרבה ד"פ בפסוק אחד). מה לגבי משה?

הכי הרבה הופעות של משה בפסוק אחד הן שלש, ורק פעם אחת יש ג"פ "משה" בלי אות שימושית (כמו הגימטריא) – הפסוק האחרון של פרשת כי תשא. פרשת כי תשא היא הפרשה ה-21 בתורה (סוד שם אהיה, השם שנתגלה למשה רבינו – "אהיה אשר אהיה" = 543, משה, 345, בהיפוך ספרות), שם יש את חטא העגל, והסוף הוא קירון עור פני משה. בפסוק האחרון של הפרשה יש אהיה מלים, כמספר הפרשה בתורה (ויש 67 אותיות, בינה, בסוד "משה זכה לבינה" – אהיה הוא שם הבינה): "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו".

רמזי הפסוק

יש לפסוק הזה גימטריא מופלאה – שוה בדיוק 5000, הרבוע הכפול של 50 (רמז ל-50 שערי בינה, "מאה שערים" של יצחק – חמשים שערי בינה כפולים).

קודם, בתחלת הפרשיה הזו, היה פסוק "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" – משה-משה-ומשה (ויש בתנ"ך עוד פעם אחת משה-משה-למשה) – אבל משה-משה-משה כמו הגימטריא שלנו זה רק הפסוק האחרון בפרשה. הפסוק מסיים "עד באו לדבר אתו" – הפשט שמשה בא לדבר עם ה', "אתו" היינו ה' (אך יש גם פירוש ש"באו לדבר אתו" היינו שה' בא לדבר עם משה).

"וראו... אתו" (ראש וסוף הפסוק) שוה כתר וכל מה שבאמצע שוה 60 פעמים חכמה (א כתר ו-ין פעמים חכמה – הכל אין, "והחכמה מאין [של הכתר] תמצא"). רת"ס הפסוק הם אותיות והו ("וראו... משה... אתו") – השם הראשון ב-עב שמותיו יתברך, בגימטריא טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", ותרא אֹתו כי טוב הוא". אם מוציאים מהפסוק את ג"פ משה מה שנשאר שוה אין (אני) פעמים א-דני.

שלש פעמים משה – סוד ה'סדר' בדורות

על פי זה היה אמור להיות דרוש שלם שמסביר שמדליקים את הנשמה על ידי שלש פעמים משה, שיש בכך כמה פירושים. פעמיים משה אני מכיר – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" עם כל הפירושים – אבל מה הענין של שלש פעמים משה? כמו ש"'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" היינו "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (וכל משה הוא בדיוק כמו המקורי, ובמדה מסוימת עוד יותר שהרי "מעלין בקדש ולא מורידין"), כך שלש פעמים "משה" יכול להיות מקור של כל המושג 'סדר' של רבי אייזיק. בחסידות הסדר הוא הבעש"ט-המגיד-אדה"ז, שכל אחד כמשה בדורו – השלמות היא שלש פעמים משה.

לפי זה, "וראו בני ישראל את פני משה" היינו הבעש"ט, "כי קרן עור פני משה" המגיד ו"והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" היינו כבר אדמו"ר הזקן – המסוה הוא סוד חב"ד. הכל היה לכבוד י"ט כסלו, שבכל מקום שיש את המגיד ואדמו"ר הזקן – "היינט [יט כסלו] איז אונזער יום טוב" – גם הבעל שם טוב נמצא במקיף. הפעם השלישית, "והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו" (עם שני הכיוונים), היא החידוש של אדמו"ר הזקן.

הדלקת הנשמה בדור האחרון – בכח משה

מדליקים את הנשמה עם ההתקשרות למשה-משה-משה. כתוב על אהרן ב"בהעלתך את הנרות", שמעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה – אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא – אבל כדי להפוך את החושך לאור צריך משה-משה-משה.

אגב, מחושך לאור – כתבו מלא – שוה תורה. רק חושך-אור שוה ישראל. רצינו לדרוש את הכותרת – שלא אני עשיתי – כדי להראות שעשו אותה בהשראה (ברוח הקדש)... אחר כך "מדליקים את הנשמה", לשם כך צריך משה-משה-משה – כדי להדליק את הנשמה מלמעלה, בעיקר בדור של משיח, העיקר לא אהרן שמעלה את הנרות מלמטה אלא שושבינא דמלכא שמדליק את הנשמה, וצריך סדר שלם שלו, משה-משה-משה.

זה בקיצור מה שרצינו לדרוש באריכות לכבוד בעל ההילולא, בעל הגאולה ומקור שניהם מורנו הבעל שם טוב. זה כולל את כל האור הגנוז וכל האור של מעשה בראשית – חמש פעמים אור של "יום אחד". מדליקים את הנשמה עם משה כי נשמה אותיות משה-נ (שייך לכך שכל הפסוק עולה רבוע כפול של נ).