סיפורי רבי מאיר מארים (תשע"ד)

ב. סיפורי רבי מאיר מארים זצ"ל – בעל ההילולא (י׳ חשון)

דרך חסידות סלונים – "אֹהב צדיקים"

כעת נספר כמה סיפורים של צדיק שהיארצייט שלו ב-י' חשון (הלילה, החתונה עצמה): יש צדיק גדול מאד, מחסידי סלונים, ומסופר עליו בספרי הסיפורים של סלונים. יש כמה ספרים מאד יפים וחשובים של סלונים – ספורים של כל הצדיקים, "הוי' אוהב צדיקים".

כאן המקום לציין, לא יודע אם פעם אמרנו בפירוש, שהחסידות הכי מקיימת את מה שאנחנו מדברים עליו, מנסים לחנך את התלמידים, בפרט הילדים – "הוי' אוהב צדיקים" – היא סלונים. יש להם את הרבי שלהם, ויש אליו התקשרות עצומה כמו בכל חסידות – כמו בחב"ד או בברסלב – ויחד עם זה התענינות ואהבה ואפילו נסיעה לכל הצדיקים, זה רק בסלונים. יתכן שקשור לכך שבסלונים אין קפידא שהרבי הבא חייב להיות בנו של הקודם – אלא מי שלענין, מי שהכי ראוי להיות רבי, הרבי הבא. אם יש ירידת הדורות לפעמים הדבר הזה משתבש, אבל בעקרון זה גם יחוד של סלונים.

ב"ה זכיתי (בהיותי בחור, בטבריה) להיות שנה שלמה בין חסידי סלונים ויש מאד קרבה. כמו שאמרנו, דווקא היום יצאו 3 ספרים חשובים מאד של סלונים של סיפורי צדיקים. בדייקנות בסיפורים הם מאד מדייקים, כמו בחב"ד.

יום החתונה – הילולת רבי מאיר מארים (בעל "ניר" על הירושלמי)

למה כל זה? היארצייט של הלילה, י' חשון, החתונה, הוא של רבי מאיר מארים, החסיד הכי חשוב של רבי משה מקאברין (חוץ מבעל יסוד העבודה). הוא כתב את ספר ניר על תלמוד ירושלמי – ספר חשוב. כבר כדאי שיהיה לך אותו – ספר של החתונה. הוא היה עילוי גדול, מונה לרב בגיל 15. הוא היה אצל רבי משה מקאברין, שממנו יוצאת סלונים (קרלין-לעכאוויטש-קאברין-סלונים). נספר עליו כמה סיפורים שכתובים בספרים, בדגש על מה שאפשר ללמוד ולהזדהות אתו לענין חתונה.

שמחת ערב יום הכיפורים – הפושע הגדול שמח במחילת העוונות

פעם אחת נכנס אחד מחשובי הקהילה של קאברין שהיה מתנגד ורצה לראות מה הרב – שהוא חסיד – עושה בערב יום כיפור. הוא מצא אותו שמח מאד. לא כתוב שהוא לקח משקה – יכול להיות שכן, כמו שנהוג בעוד מקומות – אבל הוא מצא אותו מאד שמח. הוא תמה עליו – ערב יום כיפור, היום הכי רציני בשנה, יש דין – לשמחה מה זו עושה?! כך הוא שאל אותו. הוא אמר לו – אמשול לך משל. היה מלך גדול ויום אחד בהיר המלך הוציא כרוז בכל המדינה שלו שמחר הוא הולך למחול לכל הפשעים של כל הפושעים במדינה שלו. כזה דבר הוא חידוש נפלא. כשכולם שומעים את הכרוז – מי הכי שמח? הכי שמחים הם הפושעים, והכי-הכי שמח הוא הפושע הכי גדול, ודי למבין.

מחילת עוונות החתן והכלה

מה הסיפור הזה קשור? בחתונה מוחלים לחתן ולכלה על כל הענינים הבלתי-רצויים שלהם. המחילה שמוחלים לחתן ולכלה ביום החתונה על הכל היא גם לימוד לכל החיים, שהחתן והכלה צריכים תמיד למחול זה לזו. בכל אופן, אם הערב הולכים למחול את כל העוונות שלי – צריך להיות מאד שמח, תוך כדי הצום. בערב יום כיפור אוכלים והיום צמים, זה משלים. בכל אופן, עיקר המחילה היא בערב, בחופה, כשמתחתנים ממש.

אפשר אפילו לחדד עוד יותר, להעמיק עוד יותר בסיפור הזה, בשני דברים. שם רק הפושע הכי גדול הכי שמח, כי הוא יודע שהוא חייב את ראשו למלך. בלי החידוש המופלא הזה הוא גמור, הוא חייב היפך החיים, והנה המלך מוחל לכולם מחילה גמורה. אבל כאן החידוש שזה לא רק אני אלא גם הכלה שלי. כלומר, כאן המחילה היא מכח זה שאני הופך מפלג-גופא, הופך מחצי להיות שלם. זה לא שמוחלים לי – לי לא היו מוחלים – אבל כשאני נושא אשה ונעשים גוף שלם, אדם השלם, אז לנו מוחלים. ממי לומדים זאת? מ"מחלת", הכלה, לא החתן (עשו, שהוא עצמו הפושע הכי גדול). זה ווארט אחד נחמד של רבי מאיר מארים זכותו יגן עלינו.

הכרת פסיעות הזולת – ביטוי של אהבה

כשהוא נתמנה להיות רב בגיל 15, בשבת הראשונה שהכתירו אותו הוא קבל את כל הקהל, הרבה אנשים – אמר גוט שבת לכל אחד ואחד, קבל את כולם בסבר פנים יפות. בפעם הבאה שהקהל באו אליו, או שחשובי הקהל באו אליו הביתה, לקבל ברכה או לדון במשהו, הוא לא הסתכל עליהם בכלל. שוב, זה נער בן 15 שהוא כעת רב הקהילה. הוא בשלו, לומד, ופנה עורף. הוא יושב עם הפנים לקיר וכולם באים לקבל את פניו והוא לא מסתכל על אף אחד. אחר כך מישהו שאל – איך אתה מבזה את הקהילה שלך על היום השני שאתה רב פה? הוא אומר שמהיום הראשון שכולם באו אלי אני כבר מכיר כל אחד ואחד לפי הפסיעות שלו. התייחסתי לכולם – כל אחד שנכנס אני מכיר בפסיעות. יש עוד סיפורים על כך (הכרת פסיעות) מגדולי הצדיקים. זה גם כמובן משקף חכמה ודעת, אבל גם משקף אהבה. יש כמה סיפורים של הכרה, דווקא אצל בני זוג – להכיר אחד את השני לפי הפסיעות. "קול דודי הנה זה בא" – קול הפסיעות שלו, סוד עקבתא דמשיחא (הכנה לביאת המשיח). זה הדבר הראשון – שמכירים אחד את שני לפי הפסיעות, כמו רבי מאיר מארים בגיל 15.

"שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"

עוד משהו, עוד ווארט נחמד שלו: הוא אהב כל פעם כשהיה איזה חג או יומא דפגרא לחזור על ווארט ששמע מרבו, רבי משה מקאברין. כנראה שהוא כל כך התעצם איתו עד שכתוב על שמו, אבל בעצם חזר על מה ששמע על הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". גם כאן משל – למה הדבר דומה? כשאדם פתאום נופל על שלל רב הוא מיד מתחיל לקחת כמה שיכול ולשים בכיסים שלו, בכלים שיש לו. אבל אם זה שלל רב באמת אין לו מקום להכניס, אז יחד עם הששון – היות שזה אין סוף, אני רוצה לקחת יותר ואין לי כיסים – הוא גם מאד מתוסכל. כך היה אומר, שככה צריך להיות – זו ההרגשה של "אמרתך".

"שלל רב" בשמחת החתונה

חז"ל דורשים "אמרתך" בפרט על ברית מילה – קשור לברית, על ברית מילה נכרתו יג בריתות. אדמו"ר הזקן כותב בשו"ע שראשית כניסת הנפש האלקית היא בברית והגמר בבר-מצוה, בן יג למצות. עוד פעם יש ברית כשמתחתנים – ברית הנישואין (סוד "אמרתך" – אמ"ר, אור מים רקיע, המשכת הזרע וסוד העיבור; במספר סדורי א= 1, מ = 13, ר = 20, רמז לברית מילה, בר מצוה וחתונה). "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". יש פה אורות, אפשר אריינכאפען, לחטוף כאן אורות בלי סוף – צריך להרגיש שיש בחתונה אין סוף אורות ושפע ברכה, אני מנסה למלא את הכיסים אבל אין לי מקום, אין לי מספיק כלים. זה נקרא שבוכים מרוב שמחה. יש את הכלה שבוכה תחת החופה וכו' – צריך להרגיש כמה אין סוף שלל רב ("שלל" זה כמו "שילה").

תיקון "שלל צבעים"

יש ביטוי "שלל צבעים", פסוק בשירת דבורה שאמרה אם סיסרא. זה בעצם פסוק של חתונה מדומה של הלעומת-זה, שצריך לתקן אותו – "יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוארי שלל". אם יש "שלל רב" רומז לאותו פסוק שיש בו ארבע פעמים שלל – שלל פנים ואחור (4 הוא מספר של עזות דקדושה, כמבואר לאחרונה[1]). שם הפשט של "שלל צבעים" הוא לא כמו היום, הרבה צבעים, אלא שלל של בגדי צבעונים. בכל אופן, זה המקור של הביטוי "שלל צבעים" גם היום. מה לגבי "שָׂשׂ"? גם רומז לתחש של המשכן שהוא ססגונא, שש בגוונים הרבה, ססגוני. שש הוא המספר שש. יש שבע ברכות – צריך לומר שכאן הן ה"שש" ועוד ה"שלל רב" (השביעי). כמדומני שהיה פעם שיעור על שרש שלל – מלה מאד מיוחדת. יש כמה וכמה מילים בשער של, השרש הזה הוא גם לשון שלילה (יש כך גם בתנ"ך).

חותם ברכות יעקב לבניו

השלל הוא תכלית הברכות של יעקב אבינו. עוד רמז שלא אמרנו: רק שמואל-צבי-בינה (שלשת השמות מתוכם יוצאת הברכה) – צבי-בינה עולה אהבה ברבוע ו-שמואל גם כפולת אהבה – עולים ג"פ יעקב (ממוצע כל שם), הבחיר שבאבות, שמברך את בניו. בסוף הברכה הוא כולל את כל הבנים יחד. מה המלה האחרונה בברכות יעקב, ש"הכל הולך אחר החיתום"? שלל ("... ולערב יחלק שלל" בברכת בנימין הצדיק, בחינת יסוד נוק', נקודת ציון). אחר כך הוא כולל את כולם יחד, כולם זוכים להכל, אבל בפרט סוף הברכה הוא שלל. זו ה"שלל" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". כלומר, פתיחת השלל בתורה היא חיתום הברכות של יעקב לבניו, יעקב חותם בפתיחת ענין חדש שלא נודע עד הנה, נעוץ סופן בתחלתן וכו'.

"ושלל לא יחסר"

מה יעקב מלמד לחתן וכלה (החתן הוא הפותח בברכה, ברכת השלל, סוד "מהר שלל חש בז", שמו של מלך המשיח, שהוא הוא הבן הנולד לחתן ולכלה, ואילו הכלה היא "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום", חתימת הברכה; "ולערב יחלק שלל" בימי מרדכי ואסתר, "ותהי לו לבת" לבית, "ביתו זו אשתו", הם החתן והכלה)? קודם כל, איך אני יודע שחתונה היא שלל (חוץ מכל המתנות שמקבלים...)? "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". האשת חיל, החתונה, היא שלל. שמחים על זה "כמוצא שלל רב". השער כאן הוא של, מלה של שייכות – שלי, שלך, שלה – "שלי שלה, שלה שלי", "שלי שלה, שלה שלה". החסיד בפרקי אבות אומר "שלי שלך, שלך שלך" – הכל שלך. מה זה שלל? של זה שייך ל... מכאן אפשר ללמוד שצריך רק חשבון בנק אחד – שייך לחתן לכלה ביחד. זה ווארט של חתונה, שהיא כמו ברית מילה, של "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב".

להפוך את הטענות בדין תורה

עוד ווארט: פעם נכנסו שני אנשים לדין תורה אצל רבי מאיר מארים – הוא היה רב העיר – אבא ובן. (ליהודה – אפשר לעשות מזה הצגה). אבא ובן נכנסים לדין תורה אצל רבי מאיר מארים זכר צדיק לברכה. מה טוענים? מה הבעיה? לבן יש חנות והאבא עובד אצלו בחנות, והחנות לא בדיוק מצליחה. האבא טוען – הבגד שלי קרוע, זה לא עושה רושם טוב בחנות, ועליו, הבן, לתפור לי בגד חדש. הבן טוען שהחנות כושלת, אין רווחים, כל יום רק יותר הפסדים וחובות – אין לי כסף לתפור לאבא שלי בגד. רבי מאיר חושב רגע ואומר להם – תחזרו מחר, אבל כשתבואו מחר תטענו הפוך (קשור למה שאמרנו קודם, צריך לעשות סוויצ' במחשבה [ובדבור], אתהפכא), שהאבא יטען את טענת הבן והבן את טענת האב. בסדר, כך אמר הרב, אז הם מגיעים מחר. הרב מזמין למועד של הדין כמה גבירים מהעיר שיהיו נוכחים. הם יושבים כאן ושומעים שמגיעים אבא ובן. הבן אומר שאבא שלי הולך עם בגד קרוע ואני חייב לתפור לו בגד והאבא אומר שהחנות כושלת, כל יום יש הפסדים, אין לך כסף לתפור לי בגד – לא צריך כעת. הרב שומע את הטענות שלהם ופונה לגבירים שהזמין, ואמר שאני פוסק שאתם תתפרו בגד לאבא, וכך היה.

המשכת שפע רב מהשמים על ידי הפיכת הטענות

קודם כל, לומדים מהסיפור הזה איך צריך ללמוד תורה, איך צריך להיות רב. מצד אחד, "כמוצא שלל רב", צריך לשלול את התואר רב. רק "שש אנכי על אמרתך", אבל "שלל רב". יחד עם זה, צריך שמישהו יהיה רב. מי שצריך להיות רב צריך לדעת לדון דין תורה כמו הדין הזה, שהוא דין אמתי – "גדול המעשה יותר מן העושה", "מעשין על הצדקה". מה אפשר ללמוד מזה לחתן וכלה? גם, שלפעמים הפתרון הוא להפוך את הטענות. אז מי הרב? הרב כאן הוא רב חסיד – חסיד הוא תפלה. אם הופכים את הטענות ואז מתפללים לה' – אז מיד השפע יורד מן השמים, מיד ה' נותן הכל, "אין מחסור ליראיו". שוב, אפשר לאמץ את הסיפור הזה על חתן וכלה מאד יפה.

אהבה וכבוד לא-מעושים

אחרון אחרון חביב: פעם אחת בקר אצלו רבי שמואל סלנט, הרב של ירושלים (כשהיה בחו"ל) – הוא החשיב אותו כרב מאד חשוב והתארח אצלו בבית. היות שהוא לא היה חסיד רבי מאיר מארים רצה לקחת אותו לרבי, שיראה מה זה רבי, מה זה צדיק. הוא הסכים – אין בעיה, שיכיר עוד יהודי. הלכו ביחד והגיעו לבית של הרבי, רבי משה מקאברין. כשרבי מאיר מארים רק החזיק את ידית הדלת ידיו החלו לרעוד מתוך פחד. רבי שמואל סלנט הסתכל עליו ואמר – איני מבין אותך, אתה יותר גאון ממנו וגם בצדיקות אתה לא נופל ממנו (מסופר על רבי מאיר מארים שהיה בעל רוח הקדש וגם כינו אותו הרב הצדיק, תואר יקר בימים ההם), אז מה ה'שטיק' הזה שאתה רועד בידים. הוא אמר לו רק שלש מילים באידיש – "סאיז נישט געמאכט", זה לא מלאכותי.

זה ווארט שמאד מאפיין את קאברין וסלונים – נקודת אמת. מה שאמרנו קודם, שהקשר הוא "את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים" אין לשער אצלו, אבל העיקר הוא "סאיז נישט געמאכט", זה לא מלאכותי. לא משנה כמה שאני גאון וכמה שהוא גאון, כמה שאני צדיק וכמה שהוא צדיק – ככה זה, הוא הרבי, רבי אמיתי. זה בעצם מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית. אם רוצים לאמץ גם את הסיפור הזה לבני זוג – יש כמה סיפורים כאלה של רעד, אבל לאו דווקא שצריך להיות רעד – צריך להיות כבוד טבעי, כבוד אמתי. לא כבוד מעושה, לא כבוד מלאכותי. העיקר אצל חסיד, שזה מדת האמת, "סאיז נישט געמאכט", לא עשיתי את זה, זה לא מעושה. ככה צריך להיות היחס.

[בסיפור של המצורעים כתוב שהיה הרבה שלל ואחרי שהטמינו תפסו את עצמם והבינו ש"יום בשורה" וכו'. כשיש הרבה שלל לא צריך להצטער – אפשר לחלק לכולם]. לכן מזמינים הרבה אורחים לחתונה. [ר' צדוק אומר שזה היה תיקון המצורעים, אבל אלישע לא תפס זאת ודחה את גיחזי בשתי ידים, לכן הלך לדמשק]. בתנ"ך, הפועל שבא עם שלל הוא הרבה פעמים לחלק – צריך לחלק את השלל לכולם.

סיפור מרבי ישראל מרוז'ין – ה' (הכל) סובל הכל והצדיק (החלק) לא

לפני שבוע היה היארצייט של רבי ישראל מרוז'ין, דער הייליגע רוז'ינער. יש סיפור שצריך להבין אותו לאור איך שכתוב בחב"ד בשם הבעל שם טוב שהתופס בחלק מן העצם תופס בכולו, והרי כל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש", חלק של ה', ומי שתופס ביהודי תופס בה' – חשוב מאד לכל חתונה, שכל אחד הוא הכל, החלק הוא הכל.

פעם בא יהודי פשוט אבל מבין ענין קצת וישב בטיש של הרוז'ינער. בטיש היו לו הרבה בלבולים – לא היה מרוכז בכלל, יושב כאן מישהו שלא מרוכז בכלל, לא שומע כלום, רק חושב על השטויות שלו. היות שבכל אופן הוא יהודי שיש לו טפת שכל, אז הוא חשב – איך אני יושב מול הצדיק וחושב שטויות?! אז הוא עשה מאמץ גדול לסלק את המחשבות הזרות, כמו בתפלה, ולהיות רציני – לנסות להקשיב מה קורה פה. הוא החזיק מעמד כמה דקות, אבל אחר כך כנראה היה קשה לו מאד. שייך קצת ל"נישט געמאכט", מה בצורה מלאכותית אני מנסה להחזיק ראש? הרי כל היום אני מול רבונו של עולם וכל היום חושב שטויות, אז איני יכול לשבת מול הצדיק הזה ולחשוב שטויות?! תלמיד חכם... אז הוא חזר לחשוב שטויות, הצדיק הזה לא יותר מרבונו של עולם.

מיד הרגיש הרוז'ינער במה שקורה אצלו, פנה אליו ואמר – אני אסביר לך את ההבדל. רבונו של עולם, שהוא הכל, גם סובל את הכל. אבער איך בין נאר א חלק – אני רק חלק ממנו – וחלק לא סובל את המחשבות שלך. זה נקרא "יחלק שלל".

היחס בין "חלק מהעצם" ו"העצם" בגלוי ובהעלם

איך זה מתאים לכך שכתוב בשם הבעל שם טוב שהיהודי הוא חלק מן העצם והחלק הוא הכל? אם החלק הוא הכל למה אתה אומר חלק? תאמר הכל. מה שהחלק הוא הכל זה בממד מאד נסתר, בהעלם – בהעלם שאינו במציאות – והוא דבר על המציאות. במציאות החלק הוא לא הכל. גם חשוב מאד לדעת, שבמציאות אי אפשר לומר שהחלק הוא הכל, אבל בהעלם שאינו במציאות – שהוא גם מציאות באיזה ממד אחר – כן התופס בחלק מן העצם תופס בהכל, החלק הוא הכל. גם בין איש ואשה צריך לדעת, לכבד ולהתחשב בחלק כחלק עם המעלות של החלק וגם הדרישות של החלק – ההגבלות וגם ההקפדות של החלק – ויחד עם זה לדעת שבהעלם שאינו במציאות, המתבטא ב"דור ישרים יבורך" (סיום המאמר), יש את כח האין סוף, החלק הוא הכל.

[יש סיפור על שוחט שראה איזה רבי הולך מולו, וחשב שילך לביתו לחדד עוד קצת את הסכין לבדיקה. אז הוא חשב – לשחוט הייתי שוחט בלי זה, אז לחדד בשביל הבדיקה?! כשהרבי בדק את הסכין הוא אמר לו – אם בשביל ריבונו של עולם זה טוב גם בשבילי זה טוב]. זה כדי להכשיר את השחיטה, אבל את השטויות לא צריך להכשיר...