'ווארט' למרדכי וחנה בת שבע גינזבורג
ווארט למרדכי פריימן וחנה בת שבע גינזבורג
1
בע"ה
'ווארט' למרדכי וחנה בת שבע גינזבורג
מוצש"ק תולדות, אור לר"ח כסלו ס"ח – כפר חב"ד
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
חסר ההתחלה.
יש ווארט של הצ"צ שאם עולים גבוה מעל גבוה יש ספירות מעל ספירות, אבל יש מקום שמגיעים למלכות ואין עוד מדרגה מעל זה (תמיד יש קשר בין הכתרים למלכויות, אבל זה חידוש שיש מלכות שאין למעלה ממנה). המלכות הזאת מגלה ב"[יצאת לישע עמך לישע את] משיחך" הגואל את עם ישראל ואת כל העולם כולו. זה רק בתור "ווארט" – החתן והכלה בגימטריא 1111 – התקשרות לשלוש 1 של רעוא דרעוין "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", ומזה נמשך עוד "אחד" בסעודה רביעית, "משיחך". אתה שמך עמך משיחך – עולה שלמות. שנזכה כולנו להיות קשורים ל-1111 – הרבי מאד אוהב את המספר 3, אבל המספר הכי אהוב על הרמב"ם הוא 4 (אחד הדברים המופלאים במו"נ – מביא את זה, בין היתר, בארבעת החווקים של סולם יעקב).
עוד דיבור בהמשך:
נאמר משהו בענין הבטחון, ששמענו עליו כעת. כתוב "בטח בה לב בעלה" – מכאן לומדים שהבטחון זה בזכות האשה, אצל מי שזכה ל"אשת חיל", "מהוי' אשה משכלת". כתוב שאמונה בלבד זה הבעל בפני עצמו, לכן בעל עולה אמונה – אנחנו "מאמינים בני מאמינים", כל יהודי הוא מאמין, גם לפני שמתחתנים. אבל בטחון, כמו שהרבי מסביר מה זה בטחון, על פי ספר חוה"ל, שזה לבטוח שיהיה טוב הנראה והנגלה כמו שאני רוצה, בגשמיות, בפו"מ, זה בזכות האשה, שהיא העוגן למציאות. שאם זה טוב – זה חייב להיות טוב במציאות, בטוב הנראה והנגלה. בחור עדיין לא בטוח שאם צריך להיות טוב זה גם טוב בגשמיות, העיקר טוב ברוחניות, אבל ברגע שמתחתן זה צריך להיות גם בגשמיות, מלמעלה עד למטה, "טוב לשמים טוב לבריות", הוכפל בו כי טוב. כתוב גם כן "בנות בוטחות". מאחז"ל "גדולה הבטחה שנאמרה לנשים יותר מלאנשים, שנאמר 'שמענה נשים שאננות בנות בוטחות", שלבת יש בטחון יותר מלגבר.
זה מזכיר דבר שכתוב בהקדמה לספר התניא, כשהוא מסביר בשביל מה הוא כתב את התניא הוא אומר "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה', נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו" – לשונו הזהב של אדמו"ר הזקן. זה מאד חביב עלי במיוחד בגלל שזה לשון שהרבי אמר לי לגבי חינוך, שעיקר החינוך "צריך להיות כמו שכתוב בהקדמת התניא 'כי בהן ימצא מרגוע וכו''". זה בדיוק מה שצריך להעניק למושפעים ולמקורבים, לכל מי שמקרבים אותו. כל הנוסח הזה הוא נוסח של רכישת בטחון, בשלושה שלבים – קודם כל "מרגוע לנפשו", אחר כך "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'" ואז "נכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו" (שגומר בפו"מ, בטוב הנראה והנגלה). מדבר על דברים רוחניים, עצות בעבודת ה', אך אם "גומר בעדנו" בטוח שזה יתממש. קשור גם למובא בהמשך ספר התניא, שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים", ואם אדם בטוח שה' גומר בעדנו אז הוא בטוח שה' גומר בעדנו שנזכה תיכף ומיד ממש לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, כאן למטה, דירה בתחתונים.
אפשר להסביר יותר את שלושת השלבים הללו יותר בהקשר לשידוך, בהקשר של חתן וכלה. ביום חמישי בערב ר' עודד כיטוב אמר לי ווארט יפה לכבוד השידוך: שידוך זה לשון רגיעה, בגלל שהתרגום יונתן בכל מקום על "וישכו" – מלה שמשמעותה רגיעה – זה "אשתדכו". ברגע שיש שידוך הדבר הראשון שמרגישים זה רגיעה. הרגיעה הזו היא בדרך לבטחון. אפילו בדברים הכי עמוקים, כמו מאמר "אתה אחד" של אדהאמ"צ, התכלית – גילוי עצם היחידה – זה "ועל מנוחתם יקדישו את שמך",מנוחה. יהודי שיש לו נכונות כל הזמן לקידוש ה', "ונקדשתי בתוך בני ישראל", לא מוסר את הנפש מתוך בהלה אלא מתוך מנוחה – זה חידוש מופלא. אדרבה, אחד שלא רגוע, שלא זכה לקדושת השבת, גם לא מסוגל באופן טבעי וספונטאני למסור את הנפש. דווקא מתוך מקום של מנוחה מוחלטת, אחד שלגמרי רגוע עם הקב"ה, מאותו מקום בא קידוש ה' – זה ווארט מאד יפה. בכל אופן, הרגיעה זה ראשית רכישת הבטחון שבאה בזכות האשה. אפשר לפי זה להסביר גם את המשך לשונו בתניא. קודם כל נעשה שידוך – כולם רגועים, החתן רגוע, הכלה רגועה. שמחים – אבל רגועים, מצאו מרגוע. כך אומרת רות לכלותיה – "ומצאנה מנוחה אשה בית אישה", הדבר הראשון זה מנוחת הנפש (בעוד שלפני החתונה זה תהו ובהו, הבחור נזרק כל הזמן בכף הקלע, נזרק למקסיקו, נזרק למלבורן – יכול להיות זריקות טובות, שליחות, אבל עדיין לא רגוע). האשה, הכלה, זוכה למנוחה – "אשה בית אישה" – ואפשר לומר שיותר מתאים שהבחור נרגע והכלה נחה. אבל בכללות זה ענין של רגיעה – גם ההורים נרגעים, כולם נרגעים, ב"ה.זה השלב הראשון – "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו". אחר כך "ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'". אפשר לפרש בפשטות, שכתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". עד שלא מצא את ה"אשת חיל", ובפרט את ה"מהוי' אשה משכלת", אז לא תמיד מקבל עצות נכונות – יש לו "עשה לך רב", יש לו אגרות קדש, כל מיני מקומות שמחפש עצות אמיתיות – אבל התורה אומרת נוסחא פשוטה, שאם היא "אשה משכלת" אז "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", אז ממילא יש לו מקור חדש לעצות נכונות. בדרך כלל חושבים שהאשה, גם שהיא "אשה משכלת", זה בשביל לנהל את הגשמיות של הבית – בית חב"ד – אבל העצה ששרה נותנת לאברהם זה לא רק בניהול הבית, "גרש את האמה הזאת ואת בנה" זה נוגע לרוחניות, זה נוגע לנפש, ובענינים הכי חמורים. מדברת איך צריך להיות ההנהגה בענינים הכי חמורים – איך ההתקשרות, איך ההנהגה בעניני משיח וגאולה. בסוף "ונכון יהיה לבו בטוח [שזה ה'בטח בה לב בעלה'] בה' גומר בעדנו". כאן זה חידוש גם בלשון אדה"ז, כי עד כאן דבר בלשון יחיד – "ימצא... לנפשו... בכל הדבר הקשה עליו", ופתאום מסיים בלשון רבים – "גומר בעדנו". הוא מצטט פסוק, אבל בכל אופן זה שינוי בלשון – זה כבר שנינו יחד, החתן והכלה יחד, וכל המשפחה היותר מורחבת, ועד שזה כולל את כל עם ישראל, שה' גומר בעדנו ומביא לנו את תכלית הכוונה, שאנו בטוחים שתהיה תיכף ומיד ממש, ביאת משיח צדקנו בפו"מ, הכל בזכות הבת הבוטחת. כתוב שכמו שבעל עולה אמונה כך בטח זה חוה.
אחרי ברכת המזון:
עכשיו לומדים בעיון את המאמר שהחתן חזר:
גן נעול תשמ"ז – לא מוגה
גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום[ב]. ואיתא בתרגום[ג], דכמו שג"ע נעול וא"א ליכנס בו כ"א נפשות הצדיקים[ד] כך הם נשי ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן[ה]. וע"פ הידוע דכתוב זה קאי על כללות כנסת ישראל שהיא הכלה של הקב"ה[ו], נמצא, שהכוונה בפסוק זה היא להורות על אופן הנהגת בנ"י לגבי הקב"ה, שאוגדות פתחיהן להקב"ה כביכול. וע"פ מה דאיתא במדרש שפסוק זה לפי פשוטו קאי בצניעות דבנ"י[ז] בהיותם במצרים, י"ל, דגם התוכן הרוחני לגבי כללות כנס"י והקב"ה מדבר אודות בנ"י בהיותם במצרים[ח], שהיו אז באופן דגן נעול[ט], שהיו אוגדות פתחיהן מפני זר[י] (וכ"ש וק"ו מנגד[יא]). ומביא ע"ז אדמו"ר מהר"ש בעל יום ההולדת דב' אייר (בעל הפתגם דלכתחילה אריבער) במאמרו דש"פ תזו"מ תר"מ [בהמשך מצה זו תר"מ], דבעבודה בנפש האדם זהו מה שאומרים בתפלת שבת ויו"ט קדשנו במצותיך[יב] ותן חלקנו בתורתיך[יג]. שכמו בגשמיות מתחלה צ"ל קדושין ואח"כ נישואין כן צ"ל תחלה קדשנו במצותיך שזהו בחי' קדושין ואח"כ ותן חלקנו בתורתיך, שזהו ענין הנישואין[יד]. דענין הקדושין הוא דאסר לה אכולא עלמא כהקדש[טו]. וגם קדושין מלשון אירוסין בפשטות, שהיא מאורסת לו[טז], וכמו שאצלם הי' נהוג שהיו מקדשין בעת האירוסין. ואח"כ הוא ענין הנישואין שהוא ההתאחדות באופן דנישואין, והיו לבשר אחד[יז]. ועד"ז הו"ע קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתיך.
וי"ל שזהו גם הדיוק במה שאומרים קדשנו במצוותיך דוקא, ותן חלקנו בתורתיך דוקא, דזהו ההפרש בין מצוות לתורה, דע"י המצוות ההתאחדות דישראל וקוב"ה היא באופן דקדושין ואירוסין, ודוקא ע"י התורה נעשה תכלית ההתאחדות, כמבואר בארוכה בס' תניא קדישא במעלת התורה על המצוות. וזהו גם דיוק הלשון ותן חלקנו דוקא[יח], דפירוש לשון חלק היינו המשכה פנימית דוקא, שנעשה חלק שלנו[יט], דזהו ענין חלקי הוי' אמרה נפשי, שהתורה היא חלקי ממש. ויש להוסיף עוד ע"פ מאמר הבעש"ט דהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו. דלפ"ז מובן, שע"י התורה נעשה ענין הנישואין עם הקב"ה, והיו לבשר אחד[כ].
והנה נת"ל (מהמאמר) דהסדר בזה הוא שבתחלה הוא ענין הקדושין ואח"כ בא ענין הנישואין. וי"ל דזהו גם ביאור סדר הענינים דיציאת מצרים ומתן תורה, דבתחלה הי' ענין יציאת מצרים, שאז נצטוו בכמה מצוות, החל ממצות החודש הזה לכם, ואח"כ היו עוד מצוות שנצטוו במרה[כא] ומצוות שנצטוו בשלשת ימי הגבלה[כב], עד למה שאמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע. דכ"ז[כג] הו"ע קדשנו במצוותיך, ענין האירוסין. משא"כ במתן תורה נתחדש ענין הנישואין, באופן דוהיו לבשר אחד[כד]. ויש לומר בכללות יותר, דכל זה נרמז גם בכללות התורה, וכמ"ש רש"י בתחלת פירושו על התורה דלא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו', דמזה מובן ג"כ שיש בתורה ב' חלקים אלו[כה]. בתחלה הו"ע פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו כו', שזהו ע"ד קדשנו במצוותיך, ההכנה לענין הנישואין (דזהו גם דיוק הלשון כח מעשיו דוקא, בחי' המעשה), ואח"כ נצטוו החודש הזה לכם, קידוש החדשים ועיבור השנים[כו], עד שנאמרו עשרת הדברות כו'[כז], שבכללות ה"ז ענין הנישואין, ותן חלקנו בתורתיך.
והנה ידוע שהתורה כללות ופרטות נאמרה, והיינו שכל הענינים שישנם בכללות ישנם גם בפרטיות וכן להיפך. ועד"ז הוא בענין זה, דענין קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתיך ישנו בעבודת האדם בכל יום, דתחלת העבודה כל יום היא בכמה וכמה מצוות[כח], קדשנו במצוותיך, ורק לאח"ז באים ללימוד התורה בהקדמת ברכת התורה, הרגשת נותן התורה בתורה, ותן חלקנו בתורתיך, אמנם בכללות יותר מתבטא ומשתקף (שפיגלט זיך אפ) ענין זה בימים מיוחדים שבשנה, והם הימים שבין פסח לשבועות, שבתחלה היא העבודה דיצי"מ וקדושין, ואח"כ היא העבודה דמתן תורה, ענין הנישואין[כט].
וזהו גן נעול אחותי כלה גל נעול[ל] גו', דבתחלה העבודה היא בענין קדשנו במצוותיך, שזהו"ע גן נעול שאוגדות פתחיהן כו'[לא]. אבל לאחרי עבודה זו דגן נעול באים אח"כ לעבודות נעלות יותר (ובפרט כשהעבודה היא לפי הוראת בעל יום ההולדת, באופן דלכתחילה אריבער, דאז העלי' מחיל אל חיל היא ג"כ באופן זה דלכתחילה אריבער), עד שבאים לשלימות ההתאחדות דישראל וקוב"ה, בחי' גל נעול (השייך לל"ג בעומר, כמובן מהמשך המאמרים[לב]), וכמבואר בהמשך המאמר שם, דענין גל נעול מעין חתום קאי על העבודה בבחי' פנימיות הלב, רעו"ד[לג], עד לתכלית השלימות שבזה, כמבואר שם בארוכה, שזהו בדוגמת ענין ותן חלקנו בתורתך (נישואין).
ויהי רצון, שע"י העבודה בכל ענינים אלו נזכה לגילוי ענינים אלו[לד], ובאופן דלכתחילה אריבער, דלא זו בלבד שיגעת ומצאת, שהמציאה היא שלא לפי ערך היגיעה, כדאיתא בגמ' שמציאה באה בהיסח הדעת[לה], היינו שאינה בערך כלל להדעת של המוצא ועבודתו[לו], הנה עוד זאת, שהמציאה גופא תהי' באופן דלכתחילה אריבער. ועד שנזכה לשלימות ענין קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתיך, שזה יהי' לע"ל, דאז יהי' שלימות ענין המצוות, ושם נעשה לפניך כמצוות רצוניך, ושלימות התורה, תורה חדשה מאתי תצא (כמבואר הענין בזה בכ"מ, וגם בדרושי בעל יום ההולדת), וכל זה יהי' באופן דלא עיכבן אפילו כהרף עין, וזה גופא באופן דלכתחילה אריבער, שלא עיכבן אפילו כהרף עין ממש ממש.
את לימוד המאמר המוגה נשאיר לפעם אחרת.
השלמה (ב' כסלו ס"ח, טלפונית):
בס"ד. ש"פ תזריע-מצורע, ג' אייר ה'תשמ"ז*
גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום[לז]1, ומביא אדמו"ר מהר"ש בעל יום ההולדת דב' אייר בהמאמר דפ' תזו"מ בהמשך מצה זו תר"ם2 פירוש התרגום, דכמו שגן עדן הוא נעול וא"א ליכנס בו כי אם נפשות הצדיקים, כן ישראל אוגדין פתחיהם לבעלם זה הקב"ה. ומבאר בהמאמר3, דגן הוא תענוג[לח], וענין גן נעול הוא שאין התענוג רק באלקות[לט], ועמך לא חפצתי[מ]4. ולהעיר שבהמאמר שלפני זה5 מבאר דגן נעול הוא סור מרע[מא]6. דענין סור מרע הוא בעיקר בפועל ממש. והחידוש שבמאמר זה (ע"פ פירוש התרגום) הוא7, דגן נעול הוא שגם התענוג שלו הוא רק באלקות[מב]8.
והנה במצו"ד עה"פ מפרש, שישראל הם כגן הנעול שאין מי שיוכל לבוא בו כי אם בעל הגן. וצריך להבין, הרי זה שגן הוא תענוג הוא גם בגן כפשוטו, וא"כ, גם מהמשל דגן נעול כפשוטו מובן דענין אוגדין פתחיהן הוא שהתענוג שלו הוא רק באלקות, ומה מיתוסף בהבנת הענין דישראל אוגדים פתחיהם ע"י הפירוש שגן נעול קאי על גן עדן[מג]. ובפרט דגן נעול בפשטות (כפירוש המצו"ד) מתאים לכאורה יותר להנמשל. דכיון שגן נעול בהנמשל הוא התענוג של האדם (ישראל) שהוא נעול וסגור מלהתענג בתענוגי העולם9, הרי המשל המתאים לזה לכאורה הוא מגן סתם, ולמה מפרש התרגום שגן נעול קאי על גן עדן שהוא (מלכתחילה) התענוג באלקות[מד].
ב) ויובן זה ע"פ מ"ש בהמאמר, דגן נעול הוא כענין הקידושין. ומבאר זה ע"פ הידוע10 בענין קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך11, דקדשנו במצותיך הוא מלשון קידושין, דענין הקידושין הוא הזמנה, שהאשה המתקדשת היא מזומנת ומיוחדת לבעלה[מה] ועי"ז היא נאסרת על כל העולם12, ותן חלקנו בתורתך הו"ע הנישואין, המשכה בפנימיות[מו], ועד שהאדם קולט את ההמשכה, ועד שנעשית חלקנו13 (דישראל). וזהו קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך, דההמשכה שע"י המצוות היא בבחינת מקיף[מז], ופעולתה בהאדם המקיים את המצוה היא (בעיקר14) שיהי' מובדל מהתאוות ומכל מדות הרעות[מח], בדוגמת קידושין, דזה שהאשה מתקדשת לבעלה הוא (בעיקר) זה שהיא נאסרת על כל העולם15[מט]. ועי"ז הוא נעשה כלי לקלוט אור התורה, ותורתך בתוך מעי[נ]16, נישואין.
ויש להוסיף, שהדמיון דמצוות ותורה לאירוסין ונישואין הוא בשני ענינים. באופן ההמשכה, שההמשכה דהמצוות בהאדם המקיים את המצוה היא בבחינת מקיף (אירוסין) וההמשכה דתורה בהאדם העוסק בתורה היא בפנימיות (נישואין) כנ"ל. וגם בההמשכה עצמה. דההמשכה דתורה היא המשכה נעלית ופנימית יותר מההמשכה דמצוות17 [ועד שההמשכה דמצוות היא בחינת אחוריים[נא] לגבי ההמשכה דתורה18], ולכן19, ההמשכה דתורה היא דוגמת המשכת הטיפה (נישואין) שהיא המשכה עצמית[נב]. ויש לומר, שגם ענין זה מרומז בותן חלקנו בתורתך. דבלשון חלקנו שני ענינים. שהתורה נעשית חלקנו דישראל (כנ"ל), ושהיא חלק מהקב"ה13, דכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו20.
ג) ויש להוסיף, דזה שקדשנו במצותיך הוא הקדמה לותן חלקנו בתורתך, הוא מהטעמים על זה שקודם יציאת מצרים נאמרה פרשת החודש21, שיש בה כו"כ מצוות [שנוהגות לדורות ונמנות במנין המצוות[נג]], כי ביציאת מצרים הותחל הענין דמתן תורה22, ולכן לפני יציאת מצרים נצטוו בכמה מצוות, שזה הי' הקדמה להענין דמתן תורה שהתחיל ביציאת מצרים. ולאחרי זה נצטוו עשר מצוות במרה23 שזה הי' הכנה למתן תורה בפועל. ובכללות יותר יש לומר, דזה שהתורה מתחלת בבראשית משום כח24 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים25 הוא ע"ד ההקדמה דמעשה המצוות לתורה, כי רובם של המצוות תלויות בארץ (נחלת גוים)[נד].
ויש לומר, שזהו גם מהטעמים על זה שקודם חג השבועות זמן מתן תורתינו ישנם כו"כ מצוות מיוחדות, המצוות דחג הפסח ומצות ספירת העומר. דכמו שבכל יום, כשהאדם נעשה ברי' חדשה26, (עיקר[נה]) לימוד התורה הוא לאחרי קיום כו"כ מצוות (ק"ש, תפילין, תפלה וכו')27, עד"ז הוא בזמני השנה, שבחג הפסח בכל שנה ושנה הוא לידת ישראל28, שלאחרי קיום המצוות המיוחדות דזמנים אלו (מצוות דחג הפסח ודימי ספירת העומר) הוא זמן מתן תורתינו.
ד) וממשיך בהמאמר, דכמו שקידושי איש ואשה כפשוטם הוא ע"י שהאיש נותן לה דבר (פרוטה או שוה פרוטה) שבו היא יכולה לקנות חיי נפשה[נו], עד"ז הוא בנוגע לזה שהקב"ה קדשנו במצותיו, שע"י קיום המצוות נמשך חיות להאדם שמקיים המצוות, כמ"ש29 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם[נז]. והגם שהמצוות הם רצון העליון, דרצון הוא בחינת סובב שמצד עצמו הוא קדוש ומובדל מהעולמות, מ"מ, נמשך מאור זה חיות להאדם שמקיים המצוות, חיות פנימי30[נח]. וכמובן גם מזה שהאור שנמשך ע"י המצוות פועל (לא רק במחשבה דיבור ומעשה שלו, אלא) גם בהמדות ועד בהרצון ותענוג שבו, וכמובא לעיל (סעיף א-ב) מהמאמר, שע"י המצוות נעשה מובדל מהתאוות ומכל מדות הרעות, ושענין אוגדין פתחיהן (שנעשה ע"י המצוות) הוא שאין לו תענוג אלא באלקות. אלא שכל זה הוא רק בחיצוניות הלב ולא נקלט עדיין בתוך תוך עומק לבבו. ולכן נק' ארוסה[נט]31.
ועפ"ז יש לבאר פירוש התרגום שגן נעול קאי על גן עדן שא"א ליכנס בו כ"א נפשות הצדיקים, כי הענין דאוגדין פתחיהן באופן הנ"ל שגם התענוג שלו הוא רק באלקות, הוא ע"י המשכת האור מלמעלה (ע"י קיום המצוות), ולכן המשל על זה הוא מגן עדן, תענוג אלקי (שמלמעלה)32. ויש לומר, דזה שמביא בהמאמר (בתחלתו) פירוש התרגום, הוא, כי פירוש זה הוא היסוד להביאור שבהמאמר שאוגדין פתחיהן הו"ע קדשנו במצותיך.
ה) ובעומק יותר יש לומר בהקדים הביאור בזה שמאריך בהמאמר בענין ותן חלקנו בתורתך (שהו"ע הנישואין), דלכאורה, הרי במאמר זה הוא מבאר שגן נעול הוא ענין קדשנו במצותיך, ומה נוגע כאן לבאר הענין דותן חלקנו בתורתך. ובפשטות יש לומר, דזה שמבאר כאן הענין דותן חלקנו בתורתך נוגע לגל נעול שבהמשך הכתוב. דאיתא במדרש33 גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות, ומבאר הצ"צ34 דגן נעול הוא בחינת ארוסה וגל נעול הוא בחינת נשואה. [ויש לקשר זה עם פירוש הצ"צ35 דגל נעול הו"ע גל36 עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כי עיקר ענין הנישואין יהיו לעתיד לבוא37, לפי שאז יהי'38 הגילוי דפנימיות התורה39]. אבל, כיון שבמאמר זה (דההמשך מצה זו) מדבר רק בענין גן נעול (והביאור דגל נעול מתחיל בהמאמר שלאחריו40), מסתבר לומר, דזה שמבואר במאמר זה הענין דותן חלקנו בתורתך הוא כי עי"ז מיתוסף ביאור בהבנת הענין דגן נעול. דזה שע"י העבודה דגן נעול (קדשנו במצותיך) באים לותן חלקנו בתורתך, קליטה בפנימיות, הוא, לפי שההמשכה דהמצוות שעל ידה נעשה הקידושין היא באופן דוחי בהם בחיות פנימי (כנ"ל סעיף ד). אלא שגילוי ענין זה הוא בהנישואין דותן חלקנו בתורתך.
ו) וזהו גן נעול גו' גל נעול גו', דגן נעול היא העבודה דקיום המצוות וגל נעול הוא עסק התורה ובפרט פנימיות התורה[ס], ושתי העבודות צריכות להיות באופן דמלכתחילה אַריבער כהוראת בעל יום ההולדת41. ועד"ז הוא בההילוך דילכו מחיל אל חיל42, מהדרגא דאירוסין (גן נעול) להדרגא דנישואין (גל נעול), שההילוך והעלי' צ"ל באופן דלכתחילה אַריבער. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, שגם ההמשכה והגילוי מלמעלה שע"י עבודות אלו תהי' לכתחילה אַריבער, גם בערך הלכתחילה אַריבער דעבודת האדם. דנוסף לזה שכשהעבודה היא באופן דיגעתי, אזי ומצאתי43, דמציאה היא שלא לפי ערך היגיעה, שהרי מציאה באה בהיסח הדעת44, המציאה גופא היא באופן דלכתחילה אַריבער.
ויהי רצון, שע"י הדיבור בענינים אלה, ובפרט ע"י העבודה בזה, נזכה בקרוב ממש לגאולה העתידה, שאז יהי' השלימות דקדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך, שלימות המצוות – ושם נעשה לפניך כמצות רצונך45, ושלימות התורה – תורה חדשה מאתי תצא46, וכל זה יהי' באופן דלא עכבן אפילו כהרף עין47, וזה גופא באופן דלכתחילה אַריבער, שלא עכבן אפילו כהרף עין ממש ממש.
**********
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.