אור לז' חשון ס"ט – קראון-הייטס (אנגלית)

חודש חשון

א. חשון: חוש הריח – "והריחו ביראת הוי'" – להריח את הבטחון בה'

חדש חשון – שבט מנשה – חוש הריח

בספר יצירה לכל חדש יש חוש – כל חדש שייך לאחד השבטים ויש לו חוש מסוים. השבטים מופיעים בתורה בכמה סדרים, והאריז"ל אומר שסדר הלידה שייך ל"פרצוף יניקה", עדיין מוחין דקטנות, אבל סדר קרבנות הנשיאים כבר שייך ל"פרצוף מוחין", מוחין דגדלות, והוא סדר השבטים שראוי להקביל לחדשי השנה. ב-יב הימים הראשונים של ניסן הקריבו הנשיאים את קרבנותיהם, וסדר ההקרבה שלהם הוא גם סדר החדשים.

ב-יב הימים הראשונים של ניסן אומרים בכל יום את קרבן הנשיא שהקריב באותו יום, וצדיקים גדולים, שהמפורסם בהם הוא החוזה מלובלין, היו אומרים בכל אחד מ-יב ימים אלה מה יקרה בחדש שכנגדו בשנה הבאה.

ניסן הוא "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה", ובו הקריב נשיא שבט יהודה. לוי לא נמנה בין נשיאי השבטים שהקריבו, ויוסף מתחלק לשני שבטים, אפרים ומנשה, כפי שברך יעקב. החדשים תשרי-חשון הם כנגד אפרים ומנשה. אם כן, החדש השמיני, בו אנו עומדים, הוא החדש של מנשה. החוש הרוחני-הנשמתי של חדש חשון הוא חוש הריח, החוש הרוחני שהנשמה נהנית ממנו – מנשה אותיות נשמה (אותיות שמנה, החדש השמיני).

"והריחו ביראת הוי'" – החוש המשיחי

חוש הריח הוא החוש של המשיח: בנביא ישעיהו כתוב על המשיח (ומבואר בארוכה בחסידות) "ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'" (ובחגים אנו מתפללים בזמן פתיחת ארון הקדש "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי''") והפסוק הבא הוא "והריחו ביראת הוי'". כאן המקור לכך שהחוש המיוחד של המשיח הוא חוש הריח (וממילא חדש חשון הוא חדש משיחי). המשיח יהיה שופט, ועל כך נאמר "והריחו ביראת הוי' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח".

בקבלה מופיע גם סוד חמשת החושים הידועים (חוץ מ-יב החושים של ספר יצירה), ובהקבלתם לספירות: ריח כנגד הכתר; ראיה כנגד החכמה; שמיעה כנגד הבינה; טעם כנגד הדעת; מישוש (המכונה גם תשמיש) כנגד המדות המתחלקות ל-ה קצוות (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד, שבגוף האדם הן הידים, הרגלים ועצם גוף ממנו יוצאות הן יוצאות) ולספירות יסוד ומלכות, (היסוד ועטרת היסוד, הכוללת את כל מערכת העור, כמבואר בספר גוף נפש ונשמה פ"ג).

אם כן, שלשת החושים הנזכרים בפסוק זה – "והריחו", "מראה עיניו" ו"משמע אזניו" – מכוונים כנגד כתר-חכמה-בינה. המשיח לא יצטרך ראיה או שמיעה כדי לשפוט, משום שישפוט לפי חוש הריח, חוש הכתר, חוש העל-מודע.

להריח את קריאת שמע

יש משהו משיחי בחוש של מנשה, חוש על-מודע של הכתר שמתגלה בחשון, אך מה זה אומר ביחס לכל אחד מאתנו? אחד הלימודים אודות חוש הריח הוא המסופר על הינוקא שבזהר – שמגלה כל מיני סודות וכו' – שהריח תלמידי חכמים ואמר שמריח לבושם ניכר שלא קראו שמע ישראל באותו בקר, כי עסקו במצוה חשובה וגדולה אחרת של הכנסת חתן וכלה (סיפור המבואר רבות בחסידות[א]).

הסיפור בזהר מלמד שחוש הריח יותר מכל חוש אחר חושף שלא אמרת קריאת שמע. להריח אם אתה אומר קריאת שמע או לא, היינו להריח אם יש או אין לך בטחון בה'. חוש הריח חושף כמה בטחון בה' יש לך (דברו לפני השיעור על אמונה ובטחון ובקשו שנתייחס לנושא). ההכרה שה' הוא אחד היא אמונה, וכשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" יש גם הרבה בטחון.

הרבי מסביר את ההבדל בין אמונה לבטחון (על פי דברי בעל חובות הלבבות בשער הבטחון) – האמונה היא שכל מה שה' עושה הוא טוב, והבטחון הוא שה' יעשה את מה שנראה ומצטייר אצלי כטוב (ולא רק טוב נסתר, טוב בעיני ה' בלבד). ב"הוי' אחד" יש לכולנו אמונה שכל מה שה' עשה הוא הכי טוב. אבל בטחון הוא בעיקר לפני שמשהו קורה, הבטחון שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה בעיני ובהבנתי, וזה שייך לעומק של קריאת שמע:

קריאת שמע – אמונה באחדות ה' ובטחון שהכל רחמים

אם אני אומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" וחושב רק שה' הוא אחד, הוא הכל, הוא אחד בשבעה רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, זו רק אמונה. אבל החסידות מסבירה הסבר עמוק יותר, על פי יסוד פשט דברי חז"ל אודות ההפרש בין שם הוי' ושם אלקים: חז"ל מלמדים ששם הוי' הוא מדת הרחמים ושם אלקים הוא מדת הדין והמשפט. כלומר, מצד שם אלקים ה' מגיב לי מדה כנגד מדה, אבל מצד שם הוי' ב"ה, שם הרחמים, אפילו אם אני לא בסדר ה' נוהג כלפי כאב רחמן. אם היה כתוב רק "הוי' אלהינו" היה משמע שה' הוא השופט שלנו, פעם ברחמים (הוי') ופעם בדין (אלקינו), אבל "הוי' אחד" משמע שהכל רחמים, הכל הוי'. זה פשט, ומי שמכוון כך יש לו בטחון שכל מה שה' עושה ויעשה הוא רחמים גלוים כלפינו.

להאמין שהכל טוב, גם אם רואים וגם אם לא, נכון גם במשפט – שהרי כל מה שנעשה, גם הדין, הוא תקון ו'כפרה'. להגיד כך זו אמונה שהכל הוא 'כפרה' בהשגחה פרטית, ולכן זו טובה שה' עשה לי (היה יכול להיות גרוע יותר, ח"ו, וה' עשה טובה שרק נפגעת באצבע או משהו כזה). אבל בטחון אומר שה' מרחם באופן פנימי, במה שנראה טוב גם בעיני, ויש לי בטחון מוחלט שה' יעשה לי ולנו טוב בטוב הנראה והנגלה. אפשר בחוש ריח מיוחד להריח באיזה מדרגה אתה עומד, במדרגות האמונה והבטחון שבקריאת שמע, להריח אם קראת קריאת שמע. עד כאן לגבי החוש של חדש חשון.

ב. מזל עקרב

נחש, שרף, עקרב, צמאון אשר אין מים

עוד דבר מענין ומאד חשוב בנוגע לחדש חשון הוא המזל שלו. לכל חדש יש מזל – שנים עשר מזלות בשנים עשר חדשים. בהשקפה ראשונה, המזל של חדש חשון הוא מאד 'בעיתי' – מזל עקרב. בכל התנ"ך מופיע רק פעם אחת עקרב באופן מובהק כשם של חיה, בעוד בשאר המקומות נאמר "עקרבים" בלשון רבים, באופן שיכול להתפרש גם כקוצים או משהו עוקצני שאינו דוקא חיה. הפסוק של העקרב מתאר את ההליכה במדבר ארבעים שנה – "במדבר הגדֹל והנורא, מקום נחש שרף ועקרב, וצמאון, אשר אין מים". מוסבר בקבלה (וגם הרבי מזכיר זאת בשיחה) שבפסוק יש ארבע קליפות: נחש, שרף (סוג של נחש, נחש אש, ולפעמים נזכר בתנ"ך כ"שרף מעופף") ועקרב, ו"צמאון אשר אין מים". שלשת הראשונים הם דברים אובייקטיביים, דברים פיסיקאליים, והאחרון סובייקטיבי – תחושת האדם עצמו.

עקרב – גלות יון (גלות השכל והתרבות)

כתוב במדרש שארבע קליפות אלו מכוונות כנגד ד מלכויות שעם ישראל עברו בתוכם בגלות אחרי גלות מצרים: בבל, פרס ומדי, יון, אדום. אפילו שכעת אנחנו בגלות הרביעית, גלות אדום, הגלות האינטלקטואלית היא עדיין ביון (שחג המלחמה נגדם הוא חנוכה, בחדש הבא), וכנגד יון וההתייונות מכוון העקרב בחז"ל. נס חנוכה הוא השחרור מגלות יון, כמו שפורים הוא שחרור מגלות פרס ומדי – גלות פרס ומדי אכן חלפה, וגם גלות יון חלפה באופן פיזי, ואנו בגלות אדום, אבל הגלות התרבותית היא בתרבות ומחשבת יון, התייונות.

למי ששייך למזל עקרב יש כח מיוחד להתמודד עם העקרב של יון – "את זה לעֻמת זה עשה האלקים". חשון הוא כנגד שבט מנשה, אותיות נשמה, חוש הריח, חוש של משיח, כנ"ל, אז חייב להיות גם עקרב חיובי. כמו שאמרנו, זה הפסוק היחידי בו מוזכר עקרב ויש ודאות שמדובר בחיה עקרב (סְקורפּיוֹן).

שרש המלה עקרב

לפני שנמשיך, נתבונן במלה עקרב עצמה: עקרב היא מלה לא רגילה בעברית, כי שרשה הוא בן ארבע אותיות, ויש מעט מאד שרשים כאלה בעברית. רוב השרשים הם בני שלש אותיות, ולפעמים שתי אותיות, אבל יש מעט מאד שרשים בני ארבע אותיות. בדרך כלל חז"ל לוקחים שרשים של ארבע אותיות ומחלקים אותם לשתי מלים. הדוגמה המפורסמת ביותר היא חשמל, שחז"ל פרשו כחש-מל – "עתים חשות עתים ממללות". איך מנתחים את השרש עקרב? במלה חשמל כל זוג אותיות יוצר שרש, אז קל יחסית לחלק אותה לשתים. מה עושים עם עקרב? כשננסה להתבונן נראה מיד שיש הרבה אפשרויות לחלק את תבת עקרב למרכיבים שונים. החלוקה יכולה להיות ע-קרב, או עקר-ב, עק-רב או ר בתוך עקב (בכלל, נשים לב שאת העקרבים צריכים לחתוך לחתיכות, עבודת הביטוש – "מבטשין ליה" – למי שנולד במזל עקרב).

עקרת הבית

קודם נסביר את האפשרות השניה: עקר-ב. חלוקה כזו היא נוטריקון, משום שהאות ב צריכה לרמוז למשהו. היא יכולה לרמוז קודם כל לשם שלה, בית, ואז עקרב נדרש כעקר-בית. עקר יכול להתפרש גם כבסיס ויסוד (עיקר), ואז עקרב רומז לעקרת הבית. נמצא שחדש חשון – בגימטריא חן אשה, כנודע – הוא חדש של בעלת הבית, עקרת הבית. עקרת הבית היא גם העוקרת מהבית את כל הדברים הבלתי רצוים (כגון טלויזיה או אינטרנט במקום שיש ילדים או בעל בלתי אחראי, מאכלים לא גלאט וכו' וכו'), בתנועה של "סור מרע" ("עקיצתן עקיצת עקרב" וצריך להזהר מעקיצת עקרת הבית, עקיצת תלמידת חכמים וכו', ובזכות הזהירות מעקיצתה זוכים להיות מן המשכילים, עליהם נאמר "והמשכִלים יזהִרו כזֹהר הרקיע וגו'", בסוד "ומהוי' אשה משכלת", וד"ל).

שבעים פרי החג

הדרך השניה היא לחלק את העקרב לע-קרב. קרב הוא לשון התקרבות, לשון מלחמה או לשון קרבן (ומוסבר בחסידות שקרבן הוא גם לשון התקרבות, "אדם כי יקריב – מכם קרבן להוי'"; גם מלחמה – נגד הישות, נגד היצר הרע – היא מלחמה על התקרבות לה'). איך נדרש ע-קרב? ע בגימטריא 70, ובסוכות מקריבים שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. בהקרבת שבעים פרי החג אנו נותנים לשבעים האומות כח רוחני ושפע, ובאותו זמן ממש אנו ממעטים אותם – אנחנו נותנים להם רוחניות ובזכות כך אנחנו ממעטים את הקליפה שבהם. מתחילים ביום הראשון של סוכות בשלשה עשר פרים וכל יום ממעטים אחד, עד שביום האחרון מקריבים שבעה – הסדר היורד הוא מיעוט הפרים – והמספר האמצעי שבין 13 ל-7 הוא 10.

זה מודל מאד חשוב, ששבעים הוא 'משולש' מ-13 ל-7, שני מספרים חשובים בקבלה, ואחת המשמעויות של המודל קשורות למבנה של שני צדדים מקבילים סביב המספר 10. מתחילים מ-13 ומגיעים ל-7 – משאירים את הגוים עם 7 המצוות (ו-7 עיקרי אמונה, צמצום 13 עיקרי האמונה של עם ישראל, כמבואר בספר – באנגלית – קבלה ומדיטציה לאומות העולם, Kabbalah and Meditation for the Nations, וראה בקיצור בספר מלך ביפיו מאמר "התקשרות לאחר ג' תמוז" הערה סד), חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא.

העקרב של חשון – בין סוכות לחנוכה – כח לפעול על אומות העולם

מתי במשך השנה חושבים עוד על ע הקרבנות הללו, סוד ע-קרב? חשון, החדש הנוכחי, עומד בין תשרי, בו מקריבים ע פרים, לכסלו בו חג החנוכה שבו מדליקים נרות. לפי שיטת בית הלל "מוסיף והולך ואור" כי "מעלין בקדש" (כלל בכל התורה), אך לפי שיטת בית שמאי "פוחת והולך", והם לומדים זאת מפרי החג. כשמשיח יבוא יפסקו הלכה כבית שמאי, "פוחת והולך", כאשר מחד נותנים שפע לאומות העולם ומאידך ממעטים את ה'קליפתיות' שבהם.

איך אתה מלמד את הגוים? מתחילים מ-13 – אצלם זה מספר ביש-מזל ואצלנו המספר הכי טוב – מלמדים על יג מדות הרחמים, על הסוד של 13, מספר יהודי, ואחר כך יורדים עד שמגיעים ל-7 (מצוות בני נח). אם כן, לפי זה, העקרב הוא הכח להאיר לכל האומות ולהביא אותם בסוף למקום החיובי של קיום שבע מצוות בני נח. בכללות, נח ושבעים צאצאיו שייכים לחדש מרחשון, בתחילתו קוראים בתורה פרשת נח וכן בתנ"ך חדש מרחשון (מר לשון טפת מים כנודע) נקרא חדש בול, על שם המבול שהתחיל ב-יז מרחשון[ב].

קשר הנחש והעקרב – ר בתוך עקב

השאלה היא: אם זה כחו של העקרב, מהו הכח של הנחש? יש קשר בין נחש לעקרב, גם בפסוק "נחש שרף ועקרב וגו'" וגם בפסוק "והבור רק אין בו מים" עליו דרשו חז"ל "אבל נחשים ועקרבים יש בו". רואים שעם העקרב הולך נחש, במעין עסקת חבילה.

יש חידוש יפהפה של רבינו תם: הוא שואל מאיפה חכמים למדו שהיו בבור נחשים ועקרבים, ומסביר שלמדו מהפסוק "נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים" – שכאשר "אין מים" יש "נחש שרף ועקרב". לכן ברור שיחד עם העקרב בחדש הזה צריך להיות גם נחש. הקשר לנחש מובלט בניתוח הרביעי למלה עקרב – ר בתוך עקב. הרבה פעמים בלשון המקרא האות ר מופיעה כאות נוספת לתבה ל"תפארת הלשון". תבת עקב מופיעה בתחילת התורה, בקללת הנחש: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". יש כאן רמז מובהק לעקרב ולהיותו קשור בעצם לסוד הנחש. ידוע בקבלה שכאשר ראש הנחש גובר על עקב האדם, אזי ראשי התבות הם רע, אבל כאשר עקב האדם דורך על ראש הנחש והורגו אזי הצירוף הוא ער – צריך להיות ער לסכנת הנחש והעקרב ובכך (מתוך עצם כח הערנות וההתעוררות) להתגבר עליהם.

"מאן דקטיל ליה לחויא בישא יהבין לי ברתא דמלכא" ונישואי חדש חשון

יש כאן ענין מאד משיחי – אנחנו יודעים שנחש עולה משיח – המשיח עצמו הוא הנחש הטוב, והוא ההורג את הנחש הרע (השטן, כאשר נחש עם הכולל בגימטריא שטן, הוא יצר הרע והוא מלאך המות). הזהר אומר שהמלך – הקב"ה – מכריז שמי שיהרוג את הנחש הרע יקבל את בת המלך. בלשון תקוני הזהר "ברתא דמלכא – דא צלותא". כלומר, בת המלך היינו כח התפלה המשפיעה על המציאות (ענין השייך גם הוא לאמונה ובטחון), הכח של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". הריגת הנחש הרע היא בסוד "פגע בו כיוצא בו" – רק הנחש (דקדושה), משיח שיש בו כח של נחש, יכול להרוג את הנחש (דקליפה) והוא מקבל את בת המלך להנשא לה.

יש עוד דבר יפה, שעד לדור שלנו לא נהגו להתחתן בחדש חשון, ובדור שלנו הרבי אמר שבסדר גמור להתחתן בחשון (החדש של חן אשה כנ"ל, "אשת חן תתמך כבוד" – כבוד חתן וכבוד כלה, "על כל כבוד חופה", כידוע בדא"ח). יש חדשים שלא מתחתנים בחצי השני של החדש, אבל בחדש חשון לא התחתנו בכלל, ובדור שלנו המנהג הזה עבר (בסוד "וזאת לפנים בישראל", וד"ל). מוכרחים לומר שהכח להתחתן בחדש הזה יונק מהעתיד, מחנוכת בית המקדש השלישי והנצחי, מקור הנישואין של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שתהיה בחדש חשון כנודע (וכמבואר באריכות כמה פעמים בספר בני יששכר).

חתונה בחדש חשון, אם כן, היא חתונה משיחית (כי לפני ימות המשיח לא התחתנו בחדש הזה, מסיבה טובה מאד, כי האנרגיה של חתונה בחשון – אנרגיה של ימות המשיח – עדיין לא הופיעה).

מה סוד יחוד הנישואין בחדש חשון? אלו הנישואין של הנחש הטוב – שהורג את הנחש הרע – עם בת המלך (נחש-משיח בת המלך = 855 = אדם פעמים חוה, שלמות התקון של אדם וחוה, כמו בהיותם בגן עדן מקדם לפני החטא, ועוד יותר מזה). יש כאן אמונה ובטחון שהתפלה תעבוד ותפעל על המציאות שלנו.

עקרב – משיח דוד – בן ישי

נחש שוה משיח, ומה עם עקרב? עקרב עולה 14 יותר מ-משיח – זה תוספת של דוד, משיח דוד, העולה גם בן ישי. יש הרבה דעות בחז"ל מה השם של משיח – מנחם, חזקיה וכו' – אבל בתלמוד ירושלמי כתוב שנקרא דוד, הוא הדוד השני. יש את דוד הראשון, דוד המלך, שהוא "פלג קיסר", והמשיח הוא דוד השני, שהוא "קיסר" שלם, לגמרי "יוצא דופן" (יוצא דופן לגמרי בין כל האנשים, בעוד שדוד המקורי היה חצי-יוצא-דופן, כפי שמוסבר בשיחת הרבי). על כל פנים, בירושלמי כתוב שגם השם של משיח יהיה דוד, ואם כן דוד היינו משיח בן דוד.

בשבת פרשת נח הרבי דבר על קידוש לבנה (עם חידושים גדולים במנהג ישראל, כשהרבי רמז שגם נשים שייכות לקידוש לבנה, חידוש גדול בדורנו). בקידוש לבנה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" על הירח (אותיות ריח, כנודע בשני הפירושים לשם העיר יריחו, וכן לבנה לשון לבֹנה זכה, ריח טוב, ודוק). כמה מפרשים מסבירים שדוד המלך המקורי לא "חי וקים" בפשט, כי הוא הרי חי שבעים שנה (ע של עקרב) ו"מת בעצרת", והכוונה אינה לדוד הראשון אלא לדוד האחרון, למשיח בן דוד, שקיים בכל דור ואליו מתכוונים ב"דוד מלך ישראל חי וקים".

כשנשים מדליקות את הנרות של מלוה מלכה – וכשאוכלים מלוה מלכה – אומרים "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", זו הסעודה של דוד מלך המשיח. כמו שיש שתי מדרגות של משה רבינו, "משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו", "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", כך יש שתי מדרגות של דוד, בשתי איכויות שונות (מה שאין כן אצל משה) – הדוד הראשון הוא חצי יוצא דופן, חצי נבדל מהמציאות, והדוד האחרון הוא יוצא דופן לחלוטין. כשאומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" ו"דוד מלכא משיחא" מתכוונים לדוד האחרון, למשיח-דוד. וכן, בפירוש הגימטריא שעקרב עולה בן ישי, אין הכוונה דוקא לדוד בן ישי הראשון, אלא בעיקר הכוונה לדוד בן ישי האחרון עליו נאמר "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" (בן ישי היינו מי שמבין בסוד ישי – "ויהי בישרון מלך... יחד שבטי ישראל", כמבואר במ"א, וכן ידוע שישי אבי דוד נקרא נחש, ודוק). כל זה כדי להסביר את הגימטריא שעקרב עולה משיח דוד עולה בן ישי.

נחש ועקרב – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

אם עקרב הוא משיח בן דוד, אז הנחש סתם – בגימטריא משיח – הוא משיח בן יוסף. כל דבר בעולם הוא סמל של אחת הספירות – נחש הוא סמל של ספירת היסוד ועקרב סמל של ספירת המלכות. ההבדל בין יסוד למלכות הוא בין שתי דמויות משיחיות – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הרמב"ם בפשט לא מביא שיש שני משיחים, אבל כל המדרשים והקבלה והחסידות מדברים על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – דמות של יסוד ודמות של מלכות. אם כן, רואים שיש בעקרב משהו יותר חזק מהנחש.

נעבור מצד הקדושה לצד הקליפה: איך רואים בקליפה שעקרב הוא קליפה יותר חזקה מנחש? בהלכות תפלה כתוב שכאשר אדם עומד בתפלת שמונה-עשרה ומתקרב אליו מזיק – אפילו אם נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, כי הוא לאו דוקא הורג, אבל אם עקרב מתקרב אליו יפסיק ויברח. רואים שעקרב יותר מסוכן מנחש, יש לו יותר כח להרוג. אותו דבר בקדושה, למשיח-דוד (משיח בן דוד, דמות המלכות) יש יותר כח ממשיח בן יוסף (הנחש, דמות היסוד).

ארס חם וארס קר בקליפה ובקדושה

הבעל שם טוב אומר שרק רופא מומחה יכול להשתמש בסם המות כתרופה. כתוב שהארס של הנחש חם והארס של העקרב קר. זה עוד הבדל, שביסוד יש אנרגיה חמה ובמלכות אנרגיה קרה. בצד של הקליפה יש על הענין שיחה מפורסמת של הרבי – חם היינו בעל תאוה וקר מי שנמצא בקרירות ואדישות ביחס לקדושה. מה יותר גרוע, להיות קריר לקדושה, שלא מאמין בשום דבר, או להיות חם כלפי התאוות? כל דבר הוא גרוע מאד, כמובן, וגם החמימות מסוכנת כי היא יכולה לגרום נזק רב (כמעט בלתי הפיך) לגוף ולנפש, אבל הקרירות היא כמו מות רוחני.

כך מופיעות בקליפה חמימות הנחש וקרירות העקרב, ואיך הן מופיעות בקדושה? "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", ואותו דבר קיים בקדושה: חמימות כלפי דברים טובים היא נחש טוב, יסוד טוב הנמשך לדברים טובים, בחינת "תאות צדיקים אך טוב". ומה עם הקרירות? קרירות דקדושה היא בטול מוחלט, אדישות מוחלטת ביחס לדברים הרעים בעולם הזה. לא אכפת לי מי יהיה נשיא ארצות הברית, זה לא באמת משנה. לכן כולנו כאן עקרבים... אנחנו צריכים להביא את משיח בן דוד.

מעלת העקרב דקדושה

במחשבה ראשונה חושבים שלהיטות לדברים טובים יותר חשובה מקרירות בעניני העולם, שהנחש הטוב יותר טוב מהעקרב הטוב, אבל כשחושבים ומעמיקים יותר מתברר שיש יתרון לעקרב דקדושה. יש ספר חשוב מהראשונים שנקרא "מבחר הפנינים", ספר קטן שמחולק לשערים בכל מיני נושאים – כמו הרבה ספרי מוסר – ועוסק במדות טובות. הספר מוזכר בחסידות, ובעיקר מצטט אותו הרבי הקודם בתור "מאמר החכם" (אם הוא אומר דרשו חז"ל או מארז"ל מקורו בדברי חז"ל בש"ס או במדרשים, יש גם צטוטי זהר או פסוקים, וקטגוריה נוספת של ציטוטים נקראת "מאמר החכם" ובאה מספר מבחר הפנינים, בו הקטעים מתחילים "אמר החכם...").

אחד השערים בספר נקרא "שער היאוש". חושבים שיאוש הוא דבר מאד גרוע, תכונה שלילית של עקרב, אבל במבחר הפנינים יאוש הוא שם של מדה טובה. זה מאד מפתיע, אחרי שבאים משער האהבה, שער היראה, שער הענוה, שער העבודה – יש שער היאוש. אמר החכם שיאוש הוא המדה הכי טובה בעולם – שצריך להתייאש מכל עניני העולם הזה. להתייאש מזה שמשהו בעולם יהיה שייך לי. רק כאשר מתנתקים מהדמיונות והתאוות לעולם הזה אפשר להתחיל בעבודת ה' באמת, על דרך שאדמו"ר הזקן אומר שאהבת ה' גם היא תאוה ("תאות צדיקים" כנ"ל), רק שצריך בשבילה לשבור את כל התאוות האחרות.

בלי העקרב החיובי הנחש החיובי לא מסוגל להיות נקי – בלי הבטול והקרירות התאוה לקדושה אינה נקיה. מי שיש לו בטול, "חותם שוקע", מזמין לתוך עצמו "חותם בולט". "חותם בולט" בקדושה היינו חום לדברים טובים, אבל הוא גורם רק להמשיך "חותם שוקע" מלמעלה. אם רוצים שה' יהיה בעצמו "חותם בולט", פועלים זאת רק על ידי שאני "חותם שוקע" – אם אני עקרב טוב, שעבר את הכחות הרעים, את כל ההתייונות וההלניזם, אני גם מחדיר את הבטול באומות העולם, מאיר אותם וממעט אותם.

עקרב: שיא פעולת המשיח – השפעה על אומות העולם

כל הדברים הטובים הללו מסבירים לנו את שתי הדמויות המשיחיות של הנחש והעקרב – שתי דרגות של משיח. הנחש, שהוא היסוד, פועל על היהודים. העקרב הוא פעולת המשיח על הגוים – העליה-הפעולה החמישית של המשיח.

מבואר במ"א שסדר העליות-הפעולות של המשיח שמתאר הרמב"ם הוא: לעורר יהודים בתשובה וחיזוק בדק הבית, מלחמות ה', בנין המקדש במקומו – שאז נעשה משיח ודאי, בסוד הנפש-רוח-נשמה – ואז קיבוץ גלויות ולבסוף פעולה על כל האומות לעבוד את ה' ביחד "שכם אחד", כנגד חיה-יחידה[ג].

אם מסתכלים בהלכות משיח לרמב"ם (החותמות את היד החזקה) בגרסאות המצונזרות של מאות השנים האחרונות הסדר מצטייר כפי שאמרנו – שמשיח פועל את כל הפעולות הללו, כולל הפעולה האחרונה של השבת האומות לעבודת ה'. אבל ברמב"ם המקורי, לפני הצנזורה, אחרי ארבע הפעולות, הענין של הבאת כל האומות לעבודת ה' בא בהמשך להסבר מה היה בדעת ה' כשאפשר את הופעת שתי הדתות האחרות (נצרות ואיסלם), כאשר תכלית הכל היא לסלול דרך לעבודת ה' עד שכולם יעבדו את ה' שכם אחד.

כלומר, בגרסה המקורית הפעולה על אומות העולם היא פעולה של ה', אך בגרסה שלפנינו משיח עושה זאת. גם הגרסה המצונזרת היא בהשגחה פרטית, וצריך לומר שבדרגה זו – דרגת היחידה – משיח והקב"ה נעשים דבר אחד[ד]. דוקא ביחידה שבנפש (= תשסט) ה' מממש את התכנית שלו לכל ההיסטוריה, להביא את כל האומות לעבודת ה', דרך המשיח. זה לא בכחו של המשיח, אלא לגמרי פעולה של ה', אבל ה' פועל אותה דרך המשיח – דרך העקרב הטוב, ע-קרב, המקריב שבעים פרים כנגד אומות העולם ומקרב את שבעים האומות לעבוד את ה' "שכם אחד".

זו עוד מדרגה של בטחון – בטחון שאפשר לקרב את כולם לעבודת ה'. אפשר לזכות לכך רק אם יש את הקרירות של הקדושה, בטול במציאות ושויון נפש ביחס לכל עניני העולם הזה. צריך לפעול בעולם – עבודת יהודי לעשות דירה לה' בתחתונים – אבל להרגיש שהכל לא שלי בכלל, אלא רק של ה', ואני רק משרת. משיח הוא משרת. כך אפשר להאיר את האומות ולהביא את כולם לעבוד את ה' שכם אחד. כשגוי נעשה גוי טוב אפשר להריח את זה.

"הולך על ארבע"

ורמז נאה להיות העקרב המדרגה החמישית של המשיח, בהקדים שהעקרב מכונה בתורה גם "הולך על ארבע", בפסוק "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים"[ה]. "הולך על ארבע" בגימטריא משיח בן דויד, כמובא בכתבי גורי האריז"ל. והרמז להנ"ל: הנה לכאורה פלא שדוקא העקרב נקרא "הולך על ארבע", שהרי רוב החיות הולכות על ארבע (כלשון הפסוק "בכל החיה ההֹלכת על ארבע"), ובמה מתייחד העקרב? אלא ידוע שהמלה "על" מתפרשת גם כ"על ידי"[ו], נמצא שאפשר לפרש "על ארבע" כ'על ידי ארבע', ולרמוז שהמדרגה החמישית-המשיחית של הפיכת כל העמים לעבוד את ה' שכם אחד באה דוקא על ידי קדימת ארבע הדרגות הראשונות של פעולת מלך המשיח עצמו לחיים, וד"ל (והכל על ידי ארבע, על ידי הכח של שם הוי' ב"ה, שם בן ארבע). ועוד, הרי ארבע הוא הגימטריא של האות ד, ראש וסוף דוד, דלית ליה מגרמיה כלום, וד"ל.

על פי הנ"ל גם יתפרש ניתוח העקרב לעק-רב: עד שהמשיח לא מגיע לסוד המדרגה החמישית הנ"ל, להחזיר את כל אומות העולם בתשובה, אזי אומות העולם רק מעיקות לישראל, דא עקא רבא. אבל כאשר כולם הופכים לעבוד את ה' ביחד, אזי "בשמרם [על דרך 'ואביו שמר את הדבר' מתי יבוא לא רק שאחי יוסף, ישראל, ישתחוו למשיח בן יוסף, אל שכל אומות העולם יבואו להשתחוות למשיח בן דוד] עקב רב", וד"ל.

להריח איזה גוי יכול לומר כבר "שמע ישראל... הוי' אחד"

החיד"א אומר עוד דבר יפה, חידוש אמתי: היה אחד הגדולים בזמן הבעל שם טוב, החיד"א, והוא היה משולח להביא כסף לארץ ישראל מחו"ל. כשהיה בצרפת מצא איזה גוי שהיה קשור לתנ"ך והתענין ביהדות וכו' (אך לא התגייר). אחרי שהם נפגשו והתיידדו, לפני שהוא עזב, שאל הגוי את החיד"א מה יעשה, והחיד"א אמר לו לומר "שמע ישראל" כל יום.

זה חידוש, מה גוי עושה עם "שמע ישראל הוי' אלהינו"?! בשביל להבין זאת צריך להסתכל ברש"י שמסביר שבעולם הזה "הוי' אלהינו" אך לעתיד לבוא "הוי' אחד" וכל הגוים יעבדו אותו. אמרנו שהינוקא הריח בבגדים מי קרא שמע ישראל, וחוש הריח העל-טבעי להריח "שמע ישראל" הוא גם החוש להריח איזה גוי יכול לומר כבר עתה "שמע ישראל", כי כבר מתבטא בו העתיד של "הוי' אחד", של "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ג. שאלות ותשובות

ארבעה עצבי תחושה

[דברו על בחירת ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית.] בברק יש אותיות קר – "ברק המבריק" מתאר את ספירת החכמה, והחכמה היא קרה. סדר שם הוי' ב"ה הוא קר-חם-חם-קר – קר בחכמה ובמלכות וחם בבינה ובמדות, סוד "חותם המתהפך". במלכות יש את היאוש של הקדושה (ההפוך מהעצלות והעצבות של הקליפה) – הקור של הקדושה – ואילו ספירת היסוד חמה. מלכות היא הטבע, והטבע קר.

בעור יש ארבעה סוגים עיקריים של חיישנים, עצבים שחשים ארבע תחושות (חוש המישוש שייך לחדש תשרי) – חיישני קור, חיישני חום, חיישני לחץ וחיישני כאב. גם את ארבעת סוגי החיישנים צריך להקביל לאותיות שם הוי': הקור והחום הולכים יחד, כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", הקור חייב להיות בחכמה והחום חייב להיות בבינה. תחושת הלחץ שייכת לגוף, לספירת התפארת, והכאב שייך למלכות.

חשוב לדעת שהמדע החדש, מאז הרנסנס, השתנה מהמדע הישן בכך שהוא מסביר דברים בצורה לא אינטואיטיבית – פעם חשבו שקור וחום הם שני דברים שונים, כי יש שתי תחושות נפרדות, והמדע החדש הסביר שקור וחום הם דבר אחד שנמצא על שני קצוות של אותה סקאלה. אבל, לפי החלוקה של חיישני העור, קור וחום הם באמת שני דברים שונים, שיש שני חיישנים שונים בשביל להרגיש אותם.

על כל פנים, יוצא שארס העקרב בחכמה וארס הנחש בבינה, בדיוק כמו שכתוב בקבלה וחסידות לגבי השרשים של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – שמשיח בן יוסף בא מאמא ומשיח בן דוד בא מאבא (וכמבואר בארוכה במאמר "הרכבת אנוש לראשנו" לרבי הלל מפאריטש).

כאב – מחכמה למלכות

שאלה: למה כאב במלכות?

המלכות היא הנוגעת במציאות ממש ו"רגליה יֹרדות מות" וכו'. המלך הוא שכואב את כאב עמו, הוא לב העם המרגיש את כל הכאבים ("אין כאב ככאב לב"), והוא המשפיל את עצמו במסירות נפש ממש להמתיק את הכאב (כמאמר דוד: "ידי מלוכלכות וכו'"). היארצייט של האבא של הרבי הוא כ אב – אותיות כאב – יש גם משהו טוב בכאב. כאב מתפרש גם כמו-אבא.

בתניא, באגרת הקדש יא, אדמו"ר הזקן אומר שיסורים הם כמו אב רחמן המכה את בנו – מה שהאב עושה כולו טוב. הרגשת הכאב שבמלכות באה מהחכמה, מהאבא, "אבא יסד ברתא". כל כאב הוא באמת פעולת רחמים של אבא. בתניא כתוב שכל היסורים באים משם י-ה ("אשרי הגבר אשר תיסרנו יה"), "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אבל כעת אומרים שהיסורים באים מהמדרגה הגבוהה שבשם י-ה, מאבא. האמא גורמת לילדים להרגיש טוב, אבל מאבא באים היסורים.

בתניא שם אדמו"ר הזקן אומר אומר שצריך להאמין שכל מה שבא הוא באמת טוב, הכל מה', ואז באמת נעשה טוב. זה אמונה ובטחון – אמונה שהכל טוב אלקי, ובטחון שמיד יתהפך לטוב הנראה והנגלה.

ה' מתאוה לתפלתן של צדיקים

יש שני כחות, אמונה ובטחון – אמונה שכל מה שקרה טוב, ובטחון שברגע הבא יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה. האבא מעניש אותי והאבא מרחם עלי ויהיה טוב. "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו" – צריך להמשיך להתפלל. לא לתת למחשבות רעות להפיל לעצבות, ח"ו. עקרב הוא גם עקר-ב, ב עקרים – אברהם ושרה ששניהם היו עקרים. ה', בברית בין הבתרים, הבטיח לאברהם זרע. הילד הראשון שלו נולד כשהיה בן 86, אבל לפני שנתברך בברית בין הבתרים היה עקר פיזית, ולשרה לא היה רחם. אברהם ושרה, שתי הנשמות היהודיות הראשונות, היו באופן מוחלט ב עקרים, עקרב מוחלט. ולמה ה' עשה זאת? כי הוא מתאוה לתפלתם של צדיקים, ומתאוה לתפלה של כל יהודי, "ועמך כֻלם צדיקים", "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". הבטוי של בטחון הוא תפלה.

בטחון וטראומת "צמאון אשר אין מים" כאחד

שאלה: איך זה לבוא מארץ ישראל לבית רבינו שבבבל?

אמרנו שגלות אדום היא "צמאון אשר אין מים", וחז"ל אומרים שזה סוף הגלות. התחושה של סוף הגלות האחרונה היא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי הוי'" – זו חוית הצמאון של סוף הגלות. העובדה שדבר ה' עדיין לא מופיע כ"תורה חדשה מאתי תצא" לעיני כל ישראל, היא הסיבה האמיתית לכל הבעיות שיש בארץ ובתפוצות. כאשר דבר ה' יהיה – יהיו מים, לא תהיינה בעיות. מצד אחד יש הרבה אנרגיה דוקא כאן בחו"ל ומצד שני יש צמאון גדול, וכל אחד צריך לחשוב איך הוא יכול לעזור ולהביא משיח, לחפור את בארות המים החיים. הכאב הכי גדול על כך שמשיח עוד לא בא הוא של המשיח עצמו, הוא מצורע היושב בשערי רומי, פותח וסוגר את התחבושות שלו בכל רגע. מצד אחד יש בטחון ומצד שני יש חויה טראומטית, וכשבאים לכאן מרגישים את שניהם ביחד.

התכללות התדרים השונים של יהודי א"י ויהודי חו"ל

תקון פירושו התכללות – ששני היבטים של משהו מתכללים. צריך אהבת ישראל – חורבן הבית היה בגלל שנאת חנם ומשיח יבוא בגלל אהבת חנם – וכשבאים לכל מקום, ובפרט לכאן, זה כדי להכיר אנשים שונים ואחרים, דבר הדורש אהבת ישראל מוחלטת (הגם שכל העם הוא בעצם מקשה אחת אבל במנורה הטהורה יש ז קנים והרבה קישוטים).

בארץ ישראל נמשכים, באהבת ישראל עזה, ליהודי ארץ ישראל עם האופי המיוחד שלהם, ובפרט נמשכים לנוער הצעיר עם הדם הצעיר והחם. כאן יש יהודים עם "פרצוף"-ראש קצת אחר, עם אופי שכאשר מעמיקים בו כולו אומר תסכול – מה אנחנו עושים כאן?! ולמה משיח עוד לא בא?! (כמובן שגם בארץ יש תסכול וכו' אך בצורה אחרת) – ומעורר רחמנות. יחד עם זאת יש דוקא כאן כח רב בלתי מנוצל לעת עתה.

כשיוצאים מהארץ לחו"ל צריך לעבור במכשיר ההקלטה שבלב, הקולט את התדרים העמוקים ביותר של נשמות ישראל, מתדר אחד לתדר אחר. אבל מי שלא מנוסה בכך אהבת ישראל אצלו איננה בשלמות, ועל כן חשוב מאד להגיע לכאן ושמי שגר כאן שיגיע לארץ. יש דבר יפה, שהרבי הסביר למה הוא מתגעגע לבוא לארץ ישראל – כי אז יראה פנים חדשות. זו גם הסיבה לחלק דולרים – לראות אנשים חדשים, פנים יהודיות חדשות. בארץ ישראל יש פרצופים מוכרים, אהובים, ואנחנו באים לכאן לראות עוד פרצופים יהודיים אחרים. אנחנו ב"צמאון אשר אין מים" – אנחנו צמאים למשיח ולגאולה.