בע"ה

השלמות אריה

ח חשון סז – משרד כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג[1]

העיקר זה השלמת הרמזים והסברתם:

א. המלה הראשונה של השו"ע היא "יתגבר". המגלה עמוקות אומר שזה ב-תריג. יש ערך ממוצע לכל אות – 123.

123 = יחי המלך. בזמן האחרון יש כאלו ששואגים "יחי..." עוד לפני מודה אני, אך ראוי לצעוק ה"פ "יחי המלך".

עולה גם נגע/ענג – בכח ה"יתגבר" יש להפוך נגע ל-ענג. עצם העובדה שאדם שוכב על המטה ולא יכול לקום הוא נגוע – מרה שחורה זה שרש כל המחלות, זה נגע. אנשים שוכבים על המטה וחושבים למה לקום? איזה תענוג יש בעבודת היום? מי שמיואש מהחיים. צריך להרגיש שבעצם ההתגברות לקום יש כח להפוך את הנגע לענג. חמש פעמים נגע זה ה"ג וחמש פעמים ענג זה ה"ח הממתיקים את הדינים, לכן עיקר הפירוש של "יתגבר" זה לא גבורה אלא התגברות החסדים, וגם המתקת הגבורה. עד כה דברנו בעיקר על המתקת הגבורה בהעלאתה לבינה או בהמשכת הבינה, אך יש את הפירוש היותר שכיח ש"יתגבר" זה הגברת החסדים – קשור לגבורה דעתיק (שבה "כולא ימינא" ואז היא התגברות החסד, כמו גבורות גשמים). כאן התגברות להפוך חמשה נגעים לחמשה ענגים.

פירוש שלישי, אולי הכי חשוב מכולם, ש-קכג = מלחמה. זה הכי מתאים, בגלל שהפסוק המקורי של שירת האריה זה "הוי' כגבור יצא כאיש מלחמות... על אויביו יתגבר" – מדובר במלחמות. יתגבר זה ה"פ מלחמה – סימן שצריך להתגבר ב-ה מלחמות, שאפשר לומר שהן בכללות כנגד ה"ק של התפשטות ה"ג מחסד עד הוד, אך צריך לתת לזה יותר המחשה: אוהבים לפרש שכאשר קין הרג את הבל, שזו המלחמה הראשונה בתורה, החסיר מעצמו ההבל שבו (יש בכל אחד התכללות של כל אחד), וקין פחות הבל עולה מלחמה. כשיהודי נלחם – ורק יהודי מסוגל לזה – זה בשביל לנצח כל ענין המלחמה (בגאולה שלא שייך שיהיה אחריה גלות). נצח זה חיים נצחיים – אצל יהודי המלחמה כדי לנצח את המלחמה. מלחמה זה "התר להרוג", כמבואר באריכות במ"א (ואת זה לא יודעים היום במלחמות) – לכן דוד האשים את יואב רק על דמי אבנר, ולא על מלחמותיו. אך כמה שמותר להרוג, תכלית המלחמה שלא יהיה בכלל מות – לנצח את המות, "ולא ילמדו עוד מלחמה". כשאנו לוחמים כדי לנצח את המלחמה עצמה. זה עיקר ה"יתגבר" – כמו שהגאולה בשביל לנצח את הגלות סופית, שלא תהיה יותר היכי תימצי של גלות. כל התיקון הזה הוא תיקון קין. נצחון על המות זה תיקון אדם הראשון – אדם וחוה, שהביאו מות לעולם. תיקון קין זה לנצח את המלחמה, שאחד הורג את השני. כמובן קשור אחד לשני.

בחמשה חומשי תורה יש חמש מלחמות (אולי יותר, אך המבנה היסודי של המלחמות הוא 5): מתחיל ממלחמת המלכים – שמתחילה במלחמת ארבעה וחמשה וממשיכה במלחמת אברהם בהם (שהיא רמז למלחמות משיח – כפי שכותב הרמב"ן – ובמדרש כתוב שזה ראשית המלחמה, יסוד ושרש המלחמות). אחר כך יש מלחמת יציאת מצרים – שה' נלחם במצרים, בלי שיתוף פעולה של ישראל, עד לשיא של "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישו" (תיאור ראשון של ה' כלוחם, כמו "כאיש מלחמות יעיר קנאה" בשירת האריה). אחר כך יש את מלחמת עמלק – "ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב" (כשעל פי ציווי ה' לא כלה אותם), ומלחמה זו נמשכת לדור-דור, מלחמה נצחית (גם בזה מתואר כ"מלחמה להוי'" אך עם שיתוף פעולה שלנו – יש על זה מאמר במלכות ישראל על פי שיחת הרבי על ההבדל בין מלחמת יצי"מ למלחמת עמלק). אחר כך עוד זוג – מלחמת סיחון ומלחמת עוג. מצד הקדושה מלחמה ראשונה זה אברהם, שניה זה ה', שלישית ה' ומשה ויהושע וישראל יחד, ואחר כך מלחמות של משה.

במלה "יתגבר" לכוון חמש מלחמות אלו, לפי סדר הספירות – כסדר כרונולוגי: מלחמת אברהם זה "חסד לאברהם" (חידוש שאברהם בכלל נלחם ושופך דמים, לכן פחד וה' היה צריך לומר לו "אל תירא אברם שכרך הרבה מאד [שעל ידי זה זכה לאהבת 'בכל מאדך', לה זוכה רק מי שמוסר את הנפש להלחם]") – מלחמה להצלת לוט, מתוך אהבת ישראל (לשתי פרידות שעתידות לצאת ממנו, ומהן מלך המשיח – יחידה שבנפש של עמ"י – זו מלחמה לגלות שרש נשמת המשיח, יחידה, "בכל מאדך" של "הנה ירום... וגבה מאד"). יצי"מ גבורה – "'והגבורה' זה יצי"מ". עמלק כנגד הדעת, נשמת התפארת, ולכן "לדור דור" – בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – ו"מלחמה להוי' [תפארת]". סיחון ועוג – נו"ה – מלחמות משה (כהפרק העליון של הוד נכלל בנצח). עוד יותר בסוף ימיו משה נוקם נקמת הוי' במדין – אפשר לומר שזה התכללות היסוד, כי מדין פגם הברית (אך זה לא בדיוק מלחמה אלא נקמה, זה דין אחר, כמוסבר בשיחות). סיחון ועוג זה כבר מתחיל להיות בנין המלכות – נו"ה דז"א הם חו"ב דמלכות. גם שליש תחתון של תפארת זה כתר מלכות – גם קשור לישוב ארץ ישראל (מלחמה ראשונה בעמלק, כנגד השליש העליון המכוסה – זה אצל משה, אחר כך מלחמת שאול ומלחמת אסתר).

זה אם כן הרמז העיקרי של "יתגבר" = ה"פ מלחמה (הפסד במלחמה – נגע. נצחון – ענג. מלחמה בכלל זה נו"ה – שם צבאות – ושם יש מנצח ומפסיד, נצח ו"הודי נהפך עלי למשחית". משה לא פחד מסיחון אלא מעוג, שמא זכות אברהם תעמוד לו, ופוחד כי עוג זה ענף הגבורה; אברהם גם פחד, רק שהיה אחרי שהוא נצח – פחד שנצח בגשמיות אבל הפסיד ברוחניות; ה' הבטיח "שכרך הרבה מאד" – יצא ממך משה שימשיך וינצח מלחמות סיחון ועוג. סיחון לשון דיבור, בא מחכמה דמלכות הנבנית מנצח ז"א, עוג זה סתם מפלצת מבני הנפילים, קשור ל"הודי נהפך").

אם חוזרים לרמז הראשון – ה"פ "יחי המלך" כנגד נר"נ ח"י. יש כאלו שאומרים רק ג"פ, כנגד נר"נ, וכדי שיהיה נרנח"י צריך עוד פעמיים, שזה עיקר ה"יתגבר". עיקר הזמן שצריך להכריז יחי המלך זה כאשר המלך לוחם. חיים זה בנצח, וזה הכח להתגבר ולנצח. מתוך ה"יחי המלך" של אנשי הצבא גם הם עצמם מקבלים כח להלחם ולנצח – להפוך את הנגע לענג. זה מה שדברנו הרבה פעמים (כנראה מלכות ישראל), שעיקר התענוג – רישא דאין – כנגד זה שמשיח ינצח מלחמות (בעוד ש"יכוף כל ישראל" ו"יבנה מקדש" יש שתי שיטות – מה רדל"א ומה רישא דאריך – לפי חפצא וגברא).

ב. שירת האריה בישעיה מב, ג. אמרנו שלפני כן הפסוק "שירו להוי' שיר חדש", ולימודי חז"ל על שיר חדש לע"ל בעיקר מפסוק זה (אף שהביטוי שיר חדש חוזר עוד כמ"פ בתנ"ך). בחסידות כתוב ש"שיר חדש" מחדש אורות בשם הוי', על דרך "אור חדש" – שחדש להיות אור. גם בתוך שם הוי' גופא יש אור חדש לגמרי שנמשך על ידי השיר החדש. בכל אופן, לא אמרנו שבתנ"ך – לפי כל המהדורות שראיתי – הפרשיה שנגמרת בשיר האריה פותחת ב"שירו להוי' שיר חדש". יש כאן פרשיה של ארבעה פסוקים, שמאד מחזק את הענין (ולא הזכרנו בפירוש בענין). זו פרשיה שתחילתה "שירו" (= אלהים פנים ואחור) וסופה "יתגבר". "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – הקשר בין "שיר חדש" לשירת האריה.

(י) שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם:

(יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ:

(יב) יָשִׂימוּ לַיהֹוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ:

(יג) יְהֹוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר:

אם בודקים פרשיה זו תופעה מעניינת – מג מילים ו-קפג אותיות, ושניהם מספרי ברית, ולא עוד אלא שמספר המילים זה מספר הברית ה-ז (כל השביעין חביבין) ומספר האותיות זה מספר הברית ה-יד (כפול). נקרא מספרי ברית לא בכדי, כפי שאמרנו ש"יתגבר" קשור לברית מילה (בשני שיעורים קודמים), וכן "יתגבר" זה ג באמצע ואותיות ברית מסביב (וכמבואר במ"א, לפי לקוטי לוי יצחק, שיש ג בחינות בברית מילה – "יתגבר" זה כל בחינות הברית). עוד יותר נחמד שמספר הברית הבא – אחרי קפג – הוא 211 = ארי. המספר השמיני הוא נז = אל הוי'. אז שני המספרים הבאים זה "ארי נאו".

כשבונים מספר ברית יש לציור ארבע פינות. במילים זה 1656 (שנת המבול) = ח"פ אור. המלה באמצע זה "מראש" (מאשר = ישראל), ויחד 2197 = יג בחזקת ג. אותו דבר באותיות – פינות ואמצע – עולה 521. יחד עם המלים (2197) עולה 2718 = כל ברכת כהנים. שני האמצעים – מראש-ה – עולה הוי' פעמים אהיה = ג"פ יעקב. באותיות פינות צורת הברית זה שח (שירו... חדש) למעלה ו-חר (יצריח... יתגבר) למטה = שירו.

עוד תופעה מספרית יפהפיה: מלה ראשונה זה "שירו" (516) ואחרונה זה "יתגבר" (615) – דוגמה יפה של ספרות מתחלפות ומשלימות בתנ"ך. רת"ס של שירו-יתגבר זה שיר – הכל רמוז ב"שירו להוי' שיר חדש". עולה יחד יג פעמים פז. שאר האותיות – חוץ מ-שיר – זה ירו (= אריה) תגב (= ט"פ אדם), העולה כתרא = ג"פ אור (כנגד אור קדמון, אור צח, אור מצחצח). גם בגימטריא "אריתי" – קובע שיעור לעצמו – לשון ליקוט (ודווקא ליקוט בשם, סוד תיקון חוטמא – המלכות של ז תקוני גלגלתא – "לבעל החטם אני מתפלל", המקבל מהאוירא, שם יש דעת דרדל"א; עד כאן הסברנו שאריה זה גבורה דעתיק המתלבש במו"ס, אך היות שבנין המלכות מהגבורות – גם בעתיק – אז יש קשר גם למלכות דעתיק שבחטמא, וזה משך מדעת דעתיק שבאוירא, שהיא כבר רדל"א).

ג. נחזור למשפט שו"ע: "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". אמרנו שיש י מלים ו-מה אותיות (גם כן אותה צורה – משולש ד, ב בריבוע, ומשולש ט, ג בריבוע). הכל עולה עב פעמים בטול (אום). בכל פסוק/משפט מכוון צריך לשים לב, בין היתר, לאות העיקרית במשפט – ר. יש שבע פעמים ר – "כל השביעין חביבין" – במשפט זה. ודאי משהו יפה ומכוון לזכות מרן המחבר. ברור שבאריה האות העיקרית זה אריה, כי השאר זה אהוי (אם כי גם ר הרבה פעמים לתפארת הלשון, אך יותר חזק מאותיות אהוי). ר זה התחלה מבחינת המשמעות, וזה גם נקודה אמצעית של המספר (בין א ל-ת) – השאלה אם ה' ברא עולם מהצדדים או מהאמצע, ויש דעה שבאמצע (כמו שהצמצום בנקודה אמצעית), ומבחינת המספר ר היא הנקודה האמצעית של המספר, וזה גם כן התחלה כהתחלת הבריאה. ר אצלנו אות הנוקבא – עשר נשים בתנ"ך עם ר כנגד ע"ס דבנין הגבורה. בס"י ר מאותיות שניים, אך הרבה שמים כאות גרונית, ומוסבר שיש שתי בחינות – שרשו בגרון אך גילויו בשינים. זה שהרבה פעמים נוסף לתפארת הלשון אומר שיש בו הרבה יופי ופאר. הרבה סגולות: פאר, ראש, אמצע מספר, אות נשית.

רגילים לחשוב שאריה זכר ולביאה נוקבה. יש בתנ"ך "לביאה" לשון נקבה, אך "לביא" גם זכר. אין "אריה" נקבה. אנו בשיעור מחליפים כל הזמן בין "אריה" ל"ארי" – מה ההבדל? ל"ארי" יש צורות חברות, כמו "גדי" (רק ש-א לא מקבל שוא, לכן בפתח) – לא צורה בודדת לגמרי בלשון הקדש. אך עד כמה שידוע לי, אין עוד מלה בכל לשון הקדש על משקל "אריה" – משקל מיוחד. זה משקל שירתי-תפארתי (כמו "תגמולוהי", שמוסיפים אותיות). צריך לחפש מי מדבר על זה, שצורת אריה יחודית לחלוטין בלשה"ק, שאין כיוצא בו. נדמה ש"אריה" עדיין זכר. ההבדל בין אריה לארי בצורת רבים – כל אחד יאמר שריבוי של ארי זה אריות, אך בתנ"ך כמ"פ "אריים", ומכאן לומדים המדקדקים שריבוי "ארי" זה "אריים" וריבוי "אריה" זה "אריות" – מכאן סימן שיש משהו נקבי בשם זה (גם עצם ה-ה בסוף עושה נקבי, אם כי אין קמץ לפני ה-ה). בכסא הפלאי של שלמה המלך שם "שנים עשר אריים", ובכל שאר התנ"ך זה "אריות". זה לומר ש"אריה" זה ענין שירי – "שיר חדש", משקל חדש – ובשביל להיות שירתי צריך להיות התכללות זכר ונקבה.

נחזור לעניננו: אות עיקרית במשפט היא ר, ויש שבע פעמים. התגברות על שבעה ראשים בסיפור בגמרא קדושין כט, ב – שבעה ראשי הקדושה מתגברים על שבעת ראשי המפלצת. כל עניני ה-ר שייכים למלכות – תיכף נקשר – כפי ש"ראשית" נסמך ל"ממלכת". כל תופעות ה-ר קשורות למלכות (שהיא נקודה אמצעית, לפי פירוש אחד, והיא נשית וכו') – המלך הוא הראש ("רישא דעמא"). שם תופעת "כל השביעין חביבין", ושם יש ראש של עשו וראש של יעקב (ובו ראש אפרים וראש מנשה). ז"פ ר = 1400 = דוד פעמים מיכל (אשתו הראשונה). שאר האותיות = 1984 = ד"פ מלכות (= ח"פ אברהם). מקומותיהם – 5, 8, 18, 27, 40, 41, 45. מיקומיהם בריבוע עולה 6448 = יג פעמים מלכות (= הוי' פעמים רמח).

אמרנו שיש מלה מיוחדת בפסוק בסוד – סביב ה"קנאה" באמצע יש יעיר-יריע. תמיד צריך לחפש אותיות ע – לעיין עליהם – ובמשפט שו"ע יש ג אותיות ע (לעמוד... לעבודת... מעורר). צריך לומר ש-ג ע זה מוחין ו-ז ר זה המדות. שתי אותיות אלו יחד זה יעיר-יריע, חן הפסוק של שירת האריה. ג"פ ע וז"פ ר עולה 1610 = ע פעמים כג = י"פ קסא. כל המקומות ביחד – של ע ו-ר – עולה משולש 22 = יא פעמים כג. עם ע פעמים כג של אותיות עצמן, עולה פא פעמים כג = ט"פ אור.

היות שבמשפט זה מה אותיות – משולש ט. מענין שבשתי מלים ראשונות ושתי אחרונות יש ט אותיות – או שורה ראשונה במשולש (מ-ט עד א) או שורה אחרונה במשולש (מ-א עד ט). אם נתחיל מ-ט מתחיל ב"יתגבר כארי" ומסיים ב-ר של "השחר" – פינות ייר, שבצירוף ירי הוא השם ה-כט בשם עב (שם אחד לפני אום). בפרשה שניה של ק"ש ירי על "תירושך" ו-אום על "יצהרך" – זה תירוש ויצהר, יין ושמן. אמצע צורה זו (בלי מקיף חיצוני) – 280 (פר = ד"פ 70) ו-490 (תמים = ז"פ 70) – עולה 770 = בית משיח. יש בית משיח באמצע ומסביב 2614.

לפני פירוט הפרצופים בחיות מתחיל ב"פני אדם להם" – אדם אותיות. יש כאן חיבור אדם-ארי. ה"יתגבר כארי" זה שהאדם יתגבר כארי. אדם-ארי = 16 בריבוע = אהרן = יראה. סימן שאדם וארי משלימים – יוצרים ריבוע – שהוא 4 בחזקת 4 ו-2 בחזקת 8, מספר מאד מושלם. היה פעם שיעור – כנראה בקשר ליחוד העפיפה – שיש 16 כנפיים לחיות המרכבה, כפי שמפרט שם התרגום. ארבע בחזקת ארבע זה המספר הזה – אדם-ארי. אם עושים הכאה פרטית עולה 1201 – מספר השראה של כה (שהוא – חוץ מזה שריבוע – השראה של ד) – השראה של השראה של ריבוע של 2. אם נוציא מההכאה הפרטית את המספר ארי (מספר ברית) ישאר כב פעמים אדם (משולש – גם אדם, וגם כב פעמים אדם – משולש מד). לפי זה אדם-ארי בהכאה-פרטית מוסיף עוד "אהיה [פעמים] אדם" לחיבורם. כל מלה בפני עצמה בהכאת אותיות: אדם = 160 = קין (כידוע שכך קין יוצא מאדם). ארי = 2000 = ב רבתי דבראשית (רמז שכל התורה מתחילה מ"יתגבר כארי"). סה"כ 2160 = י"פ אריה – עוד התכללות שלהם. הכי נחמד מהכל שכל מילה במילוי (אריה = 684; אדם = 625) – שלכאורה לא קשור לשום דבר – עולה 1266 = ו"פ (ממוצע כל אות) ארי, היינו ו צרופי ארי. אומר שבסוד המרכבה אדם וארי זה השלמות הכי גדולה – אדם משלים את הארי לכל ששת צרופיו (כולל ירא, ראי וכו').

הסברנו שעשר מילים כנגד עשר ספירות. בכך הרבה פעמים חו"ב זה רק מעבר – יש כתר ומתגלה במדות, וכדי לרכז את אור הכתר למדות צריך מוחין, שהם רק אמצעי בשביל להעביר-לגלות את הכתר בלב. לעניננו המשפט יהיה "יתגבר בבקר לעבודת בוראו שיהיה הוא מעורר השחר" – זה מספיק, לא חייבים לומר "כארי לעמוד" (בפסוק רק "אעירה שחר"), ולכאורה מיותר לעצם ההלכה. אז עולה בגימטריא 3003 = ח המלים הראשונות של התורה (כמו ח מלים כן), כמבואר בספרא דצניעות שצריך לצרף לפס' ראשון את "והארץ" (כי "הארץ" בפס' ראשון זה מלכות דז"א, ו"והארץ" מלכות אמתית). כמו שכל הפסוק הראשון משולש של חכמה, עם "והארץ" נשאר משולש של מזל (= 3003). 3003 = יג פעמים רלא (= כארי).

עוד רמז ש"ארי" הוא העיקר בפסוק – אף שלא נזכר בפסוק בפירוש, ורק "גבור" עולה ארי. הפסוק מתחיל בשם הוי' (ואחר כך דימוי וכו') וחותם יתגבר – יחד עולה 641 = ארי במילוי. באותו מקום בספר מגלה עמוקות שאומר ש"יתגבר" זה ב-תריג – כותב שורה קודם (ראה ולא ידע מה ראה אולי) סוד של "אמרת [= ארי במילוי] הוי' צרפה" ואומר ש-אמרת זה הוי' במילוי מה בריבוע פרטי (מילוי כל אות בריבוע) – התכוון (או במודע או לא, צריך לעיין שם) ש-הוי' יתגבר זה סוד של "אמרת" (עכ"פ ודאי לא כתב שזה ארי במילוי). "אמרת הוי' צרופה" רומז לכך שבכל מלה של ה' צריך להסתכל בכל הצירופים – כנ"ל לגבי ו צירופי ארי.

עד כאן עיקרי הרמזים.

ענין חשוב של תוכן שלא נאמר:

ביום השיעור בברית (נמשך ל-ב' חשון) הופיע "יתגבר" בחת"ת של היום – השגחה מאד גדולה.

[לארז: אמרנו ש-ארז רמוז ב"אריה... יזנק". בלי ז נשאר מ"יזנק" קין – תיקון קין. דן שר צבא של משיח. ארז-רוחמה, דוגמה שבת זוג יוצאת מאות שניה של מלה ראשונה. ר של ארז בעצם רוחמה. אם כן סוד האריה של ארז-רוחמה-יה, שכינה ביניהם. י של איש ו-ה של אשה. משקל יחודי של י-ה. המשקל של אריה, אם כבר, מזכיר לשון תרגום – ארמית – בה המון מלים שנגמרות י-ה, הכי שכיח מכל הצורות. לפי זה ארי יותר לשה"ק, ובאריה יש איזה סגנון ארמי. ארמית אותיות ארי-מת – כבפסוק "טוב כלב חי מהארי המת", וצריך להחיות את הארי המת, לקו"מ יט. תיקון האחוריים – אחוריים בכלל זה בחינת נוקבא, ומשם משתלשל היפך החיים, היפך "באור פני מלך חיים", וכנראה שמי שמתקן את כל לשון תרגום – לשון אחור – זה המלה אריה, השרש שלה בלשה"ק.]

שם כתוב שמותר לכעוס זה כשיש בקצפו לכעוס, אך כשלא – כגון עו"ג – "אין זאת כי אם שיתגבר וכו'". להתגבר בתפלה עד שלא ישמע דבורי עו"ג, אף שלכך צריך התעוררות רבה. לכאורה "יתגבר" זה לא במלחמת תנופה אלא בפנים. צריך לומר שאם מצליח לעשות זאת הגוי גם יתפגר, כי כל חיותו היתה שמבלבל את היהודי, אך אם היהודי מתגבר ומתאמץ כל כך שלא שומע אותו הוא גם לא מציאות. לא רק שאין לו יניקה, אלא שכבר עלה – כמו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו, וכבר הגיע שעתו (כמו שהגיע שעתו של שר של עשו לומר שירה, כי הצליח לגרום שהיהודי יתגבר כל כך זה תקונו – אפשר כבר לשלוח אותו לג"ע). זה שצריך "התעוררות רבה ועצומה" גם ביטוי נדיר. חלק מתהליך ה"יתגבר" בשלוש מדרגות – שנתבאר בשיעור השלישי – כאן זה התגברות פנימית במוחין ובעומק הלב (שהוא בכתר), "בעומק הלב ובכוונה גדולה". וממשיך שעצה יעוצה להתעוררות בהתבוננות איך השכינה ירדה בגלות להתלבש בגוי, ועי"ז התגברות יגאל ניצוץ מהגוי.

יש בתניא עוד פעמיים יתגבר (וג"פ "יתגבר" פרק בפני עצמו): בסוף פרק ט – (אחרי שמתאר מאבק הנפשות על מחדו"מ, ורצון נה"א לעומת רצון נה"ב, אומר) שכוונת הנה"ב "שיתגבר עליה וינצחה כמשל הזונה בזה"ק" (ממש כפי שהסברנו לגבי הגוי) – זה ואגה"ק כה זה שני ה"שיתגבר". דומה, אך יש הבדל – אצל הגוי לא לשמוע (גם בזונה יש בחינה כזו, כמו אצל יוסף לא לשמוע לאשת פוטיפר), ואצל הזונה יותר דומה מכך שנוסע והשייגץ כבר במרכבה וצריך לזרוק החוצה בכח. אצל הזונה לא כותב שצריך התעוררות רבה ועצומה – אך שם יש תוספת שהיצה"ר "לטובת האדם", "שטן ופנינה לש"ש נתכוונו", ובאמת אחר כך שולחים יצה"ר לגן עדן (שטן – בסוף פ"ט. פנינה – מהחוץ – סוף אגה"ק). עוה"פ באגה"ק יח – כותב שיש שני מיני אהבה, ולגבי אהבת הבינוני השוה בכל נפש להתבונן "וכל מה שיתמיד לחשוב בשכלו כוסף זה ככה יתגבר ויתפשט כוסף זה גם בפיו...". כאן שונה מאד משני ה"שיתגבר" – זה לא כל כך פועל יוצא ומכוון, אלא משהו שקורה ממילא. כאן מה שמתגבר זה הכוסף, ואילו שני האחרים היה "כמעלת הזהב על הכסף". אפשר לדייק ששם בפעם ראשונה "יתגבר [וינצח]" – התעוררות פנימית להתגבר, בשביל לנצח. באגה"ק כה "יתגבר ויתאמץ", וכאן "יתגבר ויתפשט" – שזו באמת התגברות של חסדים, של כסף, להתגבר בשביל להתפשט. זה לא התגברות בעצם – יש עצם והתפשטות, והתגברות הכסף זה של התפשטות, אך התגברות כזהב זה התגברות בעצם, וזה לאו דווקא התפשטות, אלא להתגבר להרוג את האויב וכו'. לא התפשטות, אלא הופעה לא-מקומית שם, כדי לבטל את מציאותו. יתאמץ = ישראל [= מראש, כנ"ל]. יתאמץ-יתגבר = לד בריבוע. התעוררות רבה ועצומה = חן במשולש (כל מלכי התהו ועוד הדר מהיטבאל – כפי שדובר בחסדי דוד – בשביל שיבואו הדר ומהיטבאל לתקן כל מלכי התהו צריך התעוררות רבה ועצומה).

עוד משהו בשביל אנ"ש: התגברות נגד עו"ג בתניא זה בחו"ל, כאשר אין יד ישראל תקיפה. כעת מתפרש ש"אין יד ישראל תקיפה" זה בטרם השלמת ט"ס כדי לקיים "הוי' כגבור יצא" כפשוטו. כשיד ישראל תקיפה – כשהשלמנו ט"ס של פרצוף פנימי, וכל הגבורות בתכלית המיתוק – אז אפשר פשוט להוריד את אותו גוי שמבלבל את התפלה. התגברות חו"ל – חש. השלמת ט"ס – מל ראשון (כל תיקון פנימי זה מל ראשון). לגמור עם הגוי – מל שני, המתקה, "כגבור יצא וגו'". "ועמך כלם צדיקים" – שמשלימים ט"ס בפנים ו-ט תקוני ז"א וכו' – ואז יש את ה"מל" האמיתי, של גילוי.

עיקר הדא"ח שהכל מבוסס עליו – "עבודת הלוי" על פסוק זה (הפטרת בראשית) בסטראשליא (שהילולא שלו עם רלוי"צ מברדיטשוב).

נחזור לפסוק של שירת האריה: יש יג תיבות, שהתיבה הראשונה זה הוי' – ומשם והלאה הכל "כ...", התלבשות. אם יש אחד מילים א זה הוי'", ו-חד זה "כגבור יצא וגו'".  כל הפסוק עולה 3092. זה לא מתחלק ב-יג או ב-ז, אך היות ש"הוי'" קובע ברכה לעצמו והשאר לעצמו – הוי' = ב"פ יג. כל שאר המילים (3066) מתחלקות ב-ז, ואפילו ב-מב (ו"פ ז) – מב פעמים חכמה. מב בשרש הוא ה"בוצינא דקרדוניתא" – גבורה דעתיק – ו-חכמה זה חכמה עילאה. קודם שם הוי', ואחר כך התלבשות גבורה דעתיק (מב) בח"ס דאריך (חכמה), שכל זה מתחיל מהמלה "כגבור" (= רלא = ז"פ גל). "כגבור... יתגבר" – המתחלק ב-ז – זה מט אותיות (ז בריבוע). ב-גן אותיות של כל הפסוק ה-ק ד"קנאה" זה אמצע, ורת"ס יקר, אך ב-מט אותיות א ד"קנאה" באמצע, ורת"ס אותיות ארך (= יג פעמים יז, מספר השראה ה-יא?). בלי רת"ס השאר עולה ה"פ תריג. בלי רת"ס הפסוק (יקר) השאר עולה הוי' פעמים אנכי הוי' (שהוי' גילוי של אנכי הוי' – של עצמותו יתברך, "אנכי מי שאנכי").

חוץ מזה שרת"ס יקר, זו ה-ק היחידה בפסוק ודרכה עוברים ג"פ יקר – "בתלת זימני הוי' חזקה" – "כאיש מלחמות... קנאה... יצריח" בדילוג יב ו"כגבור... יקר... אויביו" בדילוג יח; הרת"ס בדילוג הוי' – "הוי' כגבור". חוץ מכך שרומז ל"יקר" – תפלין שבראש, "וראו כל עמי הוי' וגו'" – יש עוד פסוקי "יקר" ו"הוי'": "מה יקר חסדך הוי'" ו"יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" (עם מס"נ). יקר הוי' = פורים, שתכליתו "אורה ושמחה וששון ויקר". בארבע מצוות פורים "יקר" זה מתנות לאביונים (סוד הוי') – יתגבר כארי על ידי צדקה.

חלק המילוי של "יתגבר" עולה שפלות (= עת רצון) – בשביל להתגבר אדם צריך להיות בהסתר בשפלות, ואם כך אז הוא בעת רצון, וזה נותן לו הכח להתגבר. יתגבר במילוי = משולש של גן (מספר אותיות הפסוק). משולש של גן היינו סכום מיקומי האותיות, וסכומם עולה יתגבר במילוי (כאשר הנקודה האמצעית זה משיח-משיח).

בתנ"ך עוד "יתגבר" אחד – איוב טו, כה: "כי נטה אל אל ידו ואל שדי יתגבר". התגברות בשם שדי – תיקון הברית. קודם נוטה אל שם "אל" – נטיה לחסד – ואחר כך צריך התגברות כדי להגיע לשם "שדי". עוד פסוק באיוב – "תכלית שדי". בשביל ה"תכל'ס" צריך "יתגבר" (כמו בעל תפלה, שדבר עם כולם על התכלית). אם התכלית זה להתחתן, צריך להיות "גבר" – יתגבר, יתפעל, לעשות עצמך גבר כדי שתהיה ראוי להתחתן (שאמר לעולמו די – שיש רק אשה אחת עבורך).

יקר זה גם צדקה. גם תיקון קרי – תיקון הברית (וגם לא ללכת עם ה' קרי, כבתוכחת בחקתי – שאין מקרה, והכל בהשגח"פ. עצם ההתבוננות בהשגח"פ זה תיקון היקר (ואפש"ל שיחסית להשגח"פ של דין – שהכל מכוון – גם השגח"פ של רחמים על כל פרט זה "קרי").

בכל מילה לא זוגית יש אות באמצע, ובפסוק שלנו: בצרבג – למפרע גבר-צב. גבר ב-ד מילים אחרונות – עיקר התגברות במדת המלכות, בהתפשטות. ה-צב בתחילת הפסוק – ב-ח. ההתגברות צריכה לפעול על ה-צב שיהפוך לצבי. צב = פחד, צריך להתגבר על הפחד (כמו שהרד"ק אומר בפירוש שהפסוק רוצה לומר שאין פחד). בפסוק זה אות עיקרית, החוזרת הרבה פעמים, י – יש יב פעמים. ח מילים בהן יב יודין (ארבע מילים עם י כפולה) – הוי' יצא כאיש יעיר יריע יצריח אויביו יתגבר = 2000 = ארי בהכאה. שאר המלים 1092 = ו"פ יעקב = ז"פ יוסף (כפולה של יג – הוי' – ושל ז).

יש שני דימויים – "כגבור" "כאיש מלחמות" – י ו-ה (חכמה ובינה) של האריה, כנ"ל = שרה רבקה רחל ולאה, סוד מיתוק הגבורות באמא.

ר"ת כל הפסוק שיב – יב צרופי הוי' – "שיר חדש".

ר"ת עד "יצריח" (כולל; בלי ה תתאה של דימויי הפסוק) = כגבור (ר"ת סוף הפסוק הופך מ-231 ל-312).

ר"ת מתחלק ב-יג וס"ת מתחלק ב-ז – זכרים בראש ונקבות בסוף.

באדר"נ פ"ב ה"ו פירוש שונה ל"סייג" – מכל קודמיו והבאים אחריו – שמראים לעין מה שיכולה לראות ומשמיעים לאזן מה שיכולה לשמוע. זה המקור שעיקר הדימוי והצמצום של ה' – שמתדמה לאחת מבריותיו – זה בפסוק זה. זה שמביא סמוך לגבור "אריה שאג" – רמז מובהק שהוא הוא, שהרי זו שירת האריה.

קשר אריה תרנגול – שגם תרנגול נקרא גבר (והוא מעיר האדם, והארי מעיר את השחר עצמו). תרנגול = נצח ישראל. בסרט אפשר לעשות אריות שהופכים לתרנגולים. "את" ר"ת ארי-תרנגול (אחרי ברא-תיש), ומשלימים ל-900 (אריה-תרנגולת = דרך ארץ קדמה לתורה וכו').

מדרש תהלים פ"ב – "על הוי' ועל משיחו" – שפסוק זה רומז לע"ל. בעוה"ז כל הרשעים נלחמו על משיחו ואז על הוי', ולע"ל גוג ומגוג יתחכמו להלחם קודם על הוי' ואז על משיחו, וזה יעורר "הוי' כגבור יצא". מלמד מה שבעש"ט אמר ומוהר"ן אמר שעיקר מלחמה על משיח זה אפיקורסות. כל ההסטוריה מלחמה על ישראל – על גופם – ולפני משיח מלחמה לבטל את האמונה, ואז ממילא אין ישראל. אם אומרים שאין ה' – עושים חוכא ואטלולא מאלקות – זו הדרך להלחם נגד ישראל. כך הממשלה עושה היום. הדבר הזה עצמו מעורר את הקנאה הגדולה של ה', ש"הוי' כגבור יצא". משהו מאד בסיסי בשיעורים אלו. לפי זה החידוש הוא פועל יוצא של חידוש הלעומת-זה, שמול חדושו בא חידוש עצום של הקדושה לחסל אותו לגמרי. כל זמן שחשב להלחם ישירות בעמ"י לא היה "יעיר קנאה" עד לבטולו – גם במלחמת עמלק הראשונה רק "ויחלוש", ורק בשיאו לע"ל כשיטיל ספק בה' (מתוך חכמה, סברת גוג ומגוג) יחוסל. ההתחכמות שמתיימר להיות הומני – כמו היום – שאין לו משהו נגד אנשים. קצת מזכיר הבדל בין פורים וחנוכה – נגד גוף ישראל ונגד תורת ישראל (יותר נגד ה'), ולכן בחנוכה היתה התגברות כארי, יהודה המכבי שמתתיהו דימה לאריה. אם יש מלחמה שהכי קרובה למלחמת משיח זה מלחמת המכבים, ולכן חנוכה זה חג של משיח. כל הפרק "על הוי' ועל משיחו" – פרק ב – הוא של משיח, "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילידתיך", מה שהכי אמור לעורר משיח זה מדינת הכופרים.

יש משהו (אולי בזהר) שה' נשבע לרחל שהוא יתעורר כגבור להושיע את בניה.

פרי צדיק (בשלח י) ש"ואתם תחרישו" כי אם היו מתפללים על מצרים היו מעוררים דינים על עצמם – מה בין אלו לאלו – ועדיף שה' יעשה על עצמו. אם היו חכמים היו מתפללים שיתקדש שם שמים בעולם, ואז היה בסדר, אך אנשים לא יודעים זאת. לעניננו, זה הענין שאני לא יכול להתגבר עד שאין התיקון הפנימי של ט"ס ויקירותא של ז"א. מיתוק הגבורות זה גם מצב שאפשר להתפלל על הפעלת גבורות – מודעות שגבורה זה אך ורק בשביל גילוי ה' בעולם (נקמה וכו' – הכל בשביל גילוי ה' בלבד). בחמש מצוות תמידיות – שקידוש ה' (כתר) צריך להאיר בכל שאר המצוות.