1

בע"ה

"ותן טל ומטר"

אור ל-ז' חשון ס"ח – חות שמשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

(הרב בקש לנגן "אתה בחרתנו". ניגנו "אתה תקום תרחם ציון" ואחר "על ידי ניגונים").

ערב טוב, בדרך ראינו את השלטים של "ותן טל ומטר", אז ידענו שזה תחילת הנושא כאן. כשמחברים יחד את המלים טל מטר – שצריך לזכור מכאן ואילך בתפלות החורף – זה עולה יחד רפח. זה מספר מאד חשוב, בין שלושה-ארבעה-חמשה המספרים החשובים בקבלה, כי זה מספר הניצוצות של אור אלקי שנפלו לתוך העולם שלנו בתחלת מעשה בראשית, כשהיה סיפור שנקרא "שבירת הכלים", עולם התהו. כנראה שכאן, במקום הזה, מתקנים את עולם התהו – מתוך עולם התהו שנשבר נפלו לתוך המציאות רפח ניצוצין (וכנראה יש הרבה מהם באיזור הזה). בשביל להבין את הסיבה למספר הזה צריך ללמוד קבלה לעומק, אך אנו רק נשים לב שזה עולה טל מטר. טל זה כל השנה ומטר זה בחרף, אז מצרפים את הטל התמידי לבקשה המיוחדת שלנו – המטר. מטר זה לשון מטרה, צריך להגיע אל המטרה, והמטרה זה להביא גאולה לעולם, להביא את המשיח לעולם. על טל כתוב "טל אורות טלך" – יש טל אורות, ומתוך ה-טל אורות צריך להגיע אל המטרה, להוריד את ה-טל אורות לתוך המציאות. גאולה, לפי הקבלה, זה לגאול את הניצוצות, לגאול את הקדושה השבויה בתוך המציאות שלנו, בתוך העולם שלנו.

פרשת שבוע היא "לך לך". הדבר הראשון שה' אומר לאברהם אבינו – כאשר עוד נקרא אברם. את ה-ה הנוספת מקבל בסוף הפרשה, זו פרשה מהיותו "אברם" עד שבסוף זוכה שה' כורת עמו ברית מילה וזוכה לשם "אברהם". חז"ל אומרים שאחרי שזוכה לשם החדש אסור לקרוא לו בשם הקודם, בעוד שליעקב ממשיכים לקרוא כך גם אחרי שזוכה לשם ישראל. ליעקב יש שתי דרגות שהוא עולה ויורד בהן, לעתים יעקב ולעתים ישראל, וצריך לנוע חפשי בין שתי המדרגות. אצל אברהם לא כך – אפשר לחשוב שיש בעיה בשם "אברם", ולכן אסור לקרוא לו כך, אבל זה ודאי לא נכון. כתוב בקבלה ומובא בספה"ק שאברם זה אב-רם, השכל הכי נעלה שיכול להיות, "שכל הנעלם מכל רעיון" – שכל כל כך עמוק וגדול, לא שכל של המודע של הנפש, של האדם הרגיל, אלא שכל שהוא עמוק עמוק עמוק בעל-מודע, השכל הנעלם מכל רעיון, ששום רעיון לא יכול לתפוס ולצייר את השכל הזה. אם הוא אברם, השכל הנעלם מכל רעיון, מה הבעיה? מה צריך לשנות? שכל עוד זה שכל הנעלם מכל רעיון הוא לא מסוגל לחשוף את עצמו כמו שהוא – יכול לגלות כל מיני הארות מעצמו, אבל מה שהוא באמת הוא לא יכול לגלות, וממילא יש לו איזה תסכול פנימי-עצמי שלא יכול לגלות את עצמו. או שאדם מודע לתסכול הזה – כמו שודאי היה אצל אברהם – או שאדם (כמו אצלנו) לא חש את עומק הפוטנציאל שלו שלא בא לידי ביטוי (ואם היה חש זאת ודאי היה נכנס לתסכול עמוק ביותר). לכן כתוב ש"לך לך" היינו "לך לך" משם זה אברם – כמה שהוא גבוה, שכל הנעלם מכל רעיון – עד שתגיע לסוף הפרשה ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", תחלת הפרשה רומזת לסיומה), שתגיע לאברהם. אנו חייבים לחיות את הפרשה כל שבוע – כך מסור לנו, "לחיות עם הזמן" – וצריך להגיע מאברם לאברהם. מה זה אברהם? מה מוסיפה ה-ה? ה-ה זה עלמא דאתגלייא – היכולת להביע, קודם במחשבה ובעיקר בדיבור, ולא לגלות רק הארות חיצוניות אלא את כל העצם. לכן באמת מי שמחזיר אותו אחורנית לאברם עושה עול – ברגע שהוא כבר אברהם, שמסוגל לגלות את עצמו, אז חייבים כל הזמן להוסיף עוד ועוד ועוד אברהם אברהם אברהם, כדי שיגלה עצמו לכולנו, וכולנו בנים שלו. הוא הראש הראשון שלנו, האבא הראשון, וכולנו ממשיכים לגלות את האברם. אם כי לא קוראים לו אברם, ואסור לקרוא לו כך, אבל זה מה שמגלים כל הזמן. לקרוא לו כך זה להחזיר אותו למצב עלום, וכל הזמן צריך לעבוד על ההתגלות. כמו לגלות את המשיח – כל אחד צריך לגלות את ניצוץ המשיח שבו, ולא להחזיר אותו למצב שיש לו הכל בכח אבל זה לא בא לידי ביטוי.

יש פסוק בתחלת ספר דברי הימים, שבדרך כלל הוא הספר האחרון בתנ"ך (כעת קוראים בראשית, גם "נעוץ סופן בתחלתן"). ספר דברי הימים, כשמו כן הוא, מתחיל לספר את כל תולדות האנושות – מתחיל מ"אדם שת אנוש". כאשר מגיע, בפרק הראשון שלו, לפסוק ה-27 (תיכף נשים לב למשמעות של זה), אומר "אברם הוא אברהם" (זה כל הפסוק, הפסוקים שם קצרים). זה פסוק של זיהוי, שלא נתבלבל, והפסוק אומר פשוט "אברם הוא אברהם". מה המשמעות בזה שזהו הפסוק ה-27 של דברי הימים? יש סוד, שמובא בקבלה ובחסידות, לחשבון של אברם ולתוספת של ה-ה לשמו. אברהם זה רמח (אחד פחות מ-מטר) – מספר אברי גוף האדם (שביחד עם שסה גידים זה תריג – רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה – כאשר כל מצוות עשה זה ביטויים שונים של אהבת ה', השייכת ל"אברהם אֹהבי") – אבל אברם זה 5 פחות, 243. מה זה 243, ולמה זה העצם של אברהם (גם אחרי שינוי שמו זה העצם, רק שצריך להביאו לגילוי – אסור לקרוא-לומר את העצם, העצם נשאר בפנים, וצריך כל הזמן לעבוד על ההתגלות)? 243 = 3 בחזקת 5, זה הסוד של אברם. לפי זה, ה-ה שמוסיפים לו – שזה מה שמגלה אותו – זה חמשת הממדים עצמם, זה הכוללים. אנו חווים לעינינו שלושה ממדים, אבל אברהם כותב בספר יצירה שהיקום הנברא הוא בן חמשה ממדים. היום בפיזיקה מדברים על ארבעה ממדים – שלושה ממדי מקום וממד של זמן (כל הזמן ידעו שהם קיימים, אבל מה שהתחדש – במאה השנים האחרונות, על ידי יהודי מפורסם אחד שכולנו מכירים את שמו – שזה מקשה אחת, מרחב אחד). אבל בספר יצירה יש ממד נוסף, של ערך או של נפש – ממד נשמתי, שהקצוות שלו הם טוב-רע (לכל ממד יש שני קצוות – דרום-צפון, מזרח-מערב, מעלה-מטה, עבר-עתיד). ממד הנפש נקרא הדעת בקבלה, המודעות, והפעם הראשונה שמוזכרת דעת בתורה זה "עץ הדעת טוב ורע". הפסוק אומר "גם בלא דעת נפש לא טוב" – הדעת יודעת גם להבחין וגם לעבור ממצב של מודעות שלילית לחיובית (או להיפך). גם היום מתחילים להבין במדע כמה המודעות היא חלק אינטגראלי של המציאות, אבל לא יודעים להגדיר את הממד הזה של הדעת – לא יודעים שגם לו יש קצוות, כמו שיש מזרח-מערב, והקצוות של הדעת זה טוב ורע. את הטוב והרע עוד לא גילו במדע, אבל זה כתוב כבר אלפי שנים בס"י המיוחס לאברהם אבינו, היהודי הראשון. בלי מודעות אי אפשר לומר שמשהו רע – אם היצור הוא לא בר דעת. טוב ורע זה תלוי במודעות – רק אפשר 'להדביק' את זה על בר-דעת, שבחר בדעתו בטוב או בהיפך הטוב, כמו שהפסוק אומר "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים" ובטוב.

אם כן, אברם זה 3 בחמשה ממדים. אברהם זה מספר אברי הגוף. כשאיזה רופא, או מישהו אחר, מתבונן בגוף ומסכים עם קביעת חז"ל שיש רמח איברים, אבל לא יצליח לצייר ציור של גוף בחמשה ממדים – הוא יבחין רק בשלושה ממדים. אבל מי שעינים לו, בתוך גוף האדם – לא רק בנשמה – יראה שמספר האיברים, שיסודם הוא רמג, מלמדים שהוית הגוף הוא מבנה שקיים בחמשה ממדים. לא רואים את הזמן של הגוף, ובודאי לא רואים את הממד הנפשי של הגוף, אבל הוא שמה, ואת זה יודעים רק מהמספר 243 – מי שעכשיו בתהליך, "לך לך", להיות היהודי הראשון, האבא של כולנו. הדבר הזה בעצמו הוא השכל הנעלם מכל רעיון – זה שאני חי וקיים, והדבר הזה משתקף בגופי, שאני חי במציאות של חמשה ממדים, זה בעצמו שכל הנעלם מכל רעיון. אפילו הפיזיקאים הכי גדולים היום, שמדברים על ארבעה ממדים, אומרים שהשכל האנושי לא יכול ממש לצייר זאת – נותנים כל מיני פטנטנים כדי כמעט לתפוס איך יתכן מקשה אחת של ארבעה ממדים, אבל ממש לצייר את זה במח זה מעבר ליכולת של השכל האנושי. כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו היכולת לצייר את זה שאני חי בחמשה ממדים, לכן הדבר הזה עצמו הוא השכל הנעלם מכל רעיון. אם כן, מה זה אברהם? כשמוסיפים את חמשת הכוללים, הממדים עצמם, זה היכולת לגלות את השכל הנעלם הזה. גם בתוך הנשמה יש אותו סדר – יש שלושה חלקים נגלים, נפש-רוח-נשמה, שלושה ממדים שרואים, ויש עוד שני ממדים שלא רואים אותם, חיה-יחידה. אם הנפש והרוח והנשמה זה כנגד שלושת ממדי המקום, החיה – אורך החיים – זה כנגד ממד הזמן, שיחסית לממדי המקום הוא נסתר (יודעים שיש זמן, אבל לא רואים אותו), וכ"ש הממד החמישי ששרשו נקרא היחידה שבנפש. כל הענין של אברהם אבינו הוא לגלות את הסוד הזה, וברגע שמישהו גילה את הסוד הוא גילה את הפן-הניצוץ המשיחי שלו, ואז הוא גם מסוגל לגאול במציאות את רפח הניצוצין.

מה אמרנו עד עכשיו? שהפסוק הראשון כבר אומר את הכל – כל תכלית הכוונה של שליחות אברהם אבינו ושליחות כל יהודי ויהודיה מבני אברהם אבינו. השליחות היא "לך לך" מאיך שאתה עכשיו, "מארצך וממולדתך ומבית אביך", "אל הארץ אשר אראך". כשקוראים בפשטות חושבים שהכוונה שתלך אל הארץ שאינך מכיר כעת, ובסוף אראה לך את הארץ, אבל בעומק זה לא הארץ שאני אראה לך – הארץ שאני "אראך", אראה אותך, אגלה אותך.יש ארץ שמסוגלת לגלות אותך, ארץ שמסוגלת לגלות את ההויה בתוך מקשה של חמשה ממדים, כאשר העיקר זה לחיות בתוך הממד החמישי (המשיחי). בעצם, זה היכולת תמיד לראות ולבחור בחיים, עד שאדם זוכה לבחור בחיים הנצחיים, בטוב הנצחי, וזה עצמו משיח וגאולה. יש מקום אחד שמסוגל לזה ביותר – ארץ ישראל. בהתחלה ה' לא מגלה איפה ארץ ישראל נמצאת, גם לא המקום הגשמי על המפה, כי יש במקום איזו סגולה נסתרת – תגיע למקום כזה שהוא עצמו נתסר, והוא מסוגל לגלות ששם החלק הנסתר שלך יתגלה. כל התהליך, כל המהלך שלו, כל הזמן "הלוך ונסוע" – בקיום הצו של "לך לך", וכך כל יהודי הוא "מהלך", מתקדם, לא עומד על המקום לרגע – הכל זה מאברם לאברהם, אבל, כמו שכתוב בדברי הימים "אברם הוא אברהם". ולמה זה הפסוק ה-27? צריך כבר לנחש – כי זה חלק מחזקות 3. בתחלה הוא 3 בחזקת 5, אבל 27 זה זך – מספר שהרבי אולי הכי אהב מכל המספרים, והסביר שזה בגלל שזה 3 בחזקת 3. זה החלק הגלוי של אברהם, כי זה שלושה ממדים גלויים, אבל בתוך החלק הגלוי הזה – 3 בחזקת 3 – מסתתר 3 בחזקת 5. לכן בפסוק זך של דברי הימים כתוב "אברם הוא אברהם" – זה אברם, אבל צריך לגלות אותו כאברהם, לגלות את העצם. [אם כבר מדברים על עצם: רמח אברים זה כאשר מנתחים את השלד – יש רמח עצמות (זה הפירוש של רמח איברים) – ויש עצם אחת, הכי נסתרת וסופית, "עצם הלוז" (שלפי חז"ל נהנית רק פעם אחת בשבוע, במוצאי שבת, כשאוכלים מלוה מלכה – הרבי כל פעם בשיחות הצביע על נקודות מעשיות, "המעשה הוא העיקר", וכאן יש נקודה, שכדאי מאד לא לשכוח לאכול מלוה מלכה, סעודה רביעית, לכבוד דוד המלך, וכתוב בקבלה שרק בסעודה הזאת עצם הלוז ניזונה). עצם לוז = אברם, עצם הלוז = אברהם. "עצם לוז הוא עצם הלוז" – מהעצם הזאת, לאחר מאה ועשרים שנה, תצמח התחיה, החיים הנצחיים, והחיים הנצחיים מופיעים כבר כאשר האדם חי במרחב האמיתי של חמשת הממדים. ברגע שאתה במרחב של חמשה ממדים, על כל הנרנח"י שלך, ממילא אתה קשור לבורא יתברך, לה', וכמו שה' נצחי – "אני הוי' לא שניתי" – גם אתה טועם זאת, חווה זאת וחי זאת.]

עד כאן דברנו בעיקר על ה-5 – חמשה ממדים – אבל יש כאן 3 בחזקת 5, צריך להתייחס גם ל-3. בכל ממד יש שלוש דרגות – שלוש רמות של חויה – שבלשון הבעל שם טוב קוראים לזה עולמות-נשמות-אלקות (ותיכף נסביר קצת מה זה אומר לנו). זה מה שצריך להבין עכשיו, בהקשר ל"לך לך" – שאדם צריך כל הזמן להיות בהליכה. נשים לב לעוד משהו לפני שנמשיך את זה. בפרשת "לך לך" ה' כורת עם אברהם שתי בריתות – קודם ברית על הארץ, ואחר כך, בסוף הפרשה, כורת ברית מילה. הברית על הארץ היא הארץ המובטחת, עד לפרת, שיש שם עשרה עממין. מה שירשנו בזמן הכניסה לארץ עם יהושע בן נון זה רק שבעה עממין, אבל ה' הבטיח לאברהם אבינו עשרה. אם כן, משימת הדור שלנו היא לרשת את הקיני הקניזי והקדמוני (כפי שהרבי מסביר ב"דבר מלכות" של השבוע), שעוד לא הגענו לשטח שלהם בגשמיות ולא לענין שלהם ברוחניות, שלפי קבלה הם הג"ר (כח"ב), שעוד לא השגנו את המוחין בעצם שקשורים לשלושת העממים האלה, וזו המשימה שלנו היום. בברית בין הבתרים, על ארץ ישראל, הוא עדיין נקרא בשם אברם – זה בגיל 70, ואין שום רמז עדיין שהולכים לשנות את שמו. אבל, כעבור 29 שנים, כשהוא כבר בן 99 – פרק זמן מאד רציני בין הבריתות, מגיע לגיל מבוגר מאד – ה' כורת עוד ברית, "התהלך לפני והיה תמים", ברית מילה, וכאן ה' נותן לו את ה-ה. כאן הוא מתחיל להקרא אברהם – "אברם הוא אברהם". מה זה ברית מילה? חוץ מהפעולה הגשמית של מילת הערלה כתוב בספר יצירה – ספרו של אברהם אבינו – שמילת המעור מקבילה למילת הלשון. מילה זה במשמעות של מילה, דיבור, היכולת להביע ולגלות. גם ברית המילה זה היכולת להביע, כי כתוב שעד ברית המילה אברהם לא יכול להוליד כיוצא בו. יצחק אבינו זה להוליד את העצם שלו, להוליד את הפנימיות. יש תמיד בר ופסולת – לפני ברית המילה הוא לא יכול להוליד את הבר שלו אלא רק את הפסולת, רק את ישמעאל (שהוא הוליד מהגר בגיל 86 – למה לא הוליד משרה אמנו, ושניהם היו כל כך מסכנים? כי היתה בעיה, שהוא לא מסוגל לגלות את עצמו בהולדה כיוצא בו, בדמותו כצלמו, כמו שכתוב גם על בריאת אדם הראשון מה' וגם על הולדתו את שת בדמותו כצלמו, ואצל אברהם זה יכול להיות רק אחרי ברית מילה). ברית מילה זו היכולת לגלות את עצמו בזרע שלו, וזה מקביל ללשון – ושם זה לא משנה אם אתה גבר או אשה – שם צריכה להיות יכולת ביטוי. יש מצב של "לבא לפומא לא גליא" – יש דברים עמוקים בלב שאדם לא יכול להביע בפה. לפעמים בגלל חוסר היכולת להביע הולכים לפסיכולוג שאולי יעזור – זה לא הפתרון (אלא אם כן הפסיכולוג הזה הוא הרבי, שזה יכול לעזור). בחז"ל כתוב שגם לה' יש בעיה כזו, שלא מסוגל לגלות מתי יבוא משיח – על הקץ כתוב מאחז"ל ש"לבא לפומא לא גליא". אם כן, מה זה ברית מילה? בשני רבדים, גם מילת הלשון וגם מילת המעור (ברית בשר), "הא בהא תליא". לומדים מזה שכל המצוה הזאת, כל הברית הזאת, זה בשביל גילוי. לכן זאת הפעם שה' נותן לו את ה-ה, שהיא גם בשביל אותה מטרה (אותו "תן טל ומטר") – מטרה של גילוי, ולא להסתפק בגילוי חיצוני, אלא לזכות לגלות את כל העצם. אם ברית המילה זה בעצמו אברהם, יכולת הגילוי, אליה מגיעים בסוף הפרשה – מה זה ברית בין הבתרים, בה זה אברם בלי צורך לשנות את השם? יש משהו בברית על ארץ ישראל שזה בעצמו קשור לשכל הנעלם מכל רעיון כמו שהוא בעצם, עוד לפני הגילוי שלו. השיא של ההתעצמות של אברהם עם עצמו, עדיין ללא יכולת לגלות את עצמו, אבל להכיר בתוך עצמו מי אני ומה שליחותי – זה ברית בין הבתרים. עדיין איני יכול להביע זאת. אנשים חיים שבעים שנה ולא יודעים בשביל מה הם בעולם. אפילו צדיקים הכי גדולים – אפילו הבעל שם טוב אמר לפני הסתלקותו שרק כעת מבין בשביל מה ה' ברא אותו בעולם. להכיר את העצם (לחוש אותו, "להתעצם" בלשון החסידות), עוד לפני היכולת לגלות את העצם, זה ברית בין הבתרים. ואילו היכולת לגלות את זה לזולת – וזה חייב להיות, כי העולם הזה אינו בשביל שנהיה בתוך עצמנו, אלא ה' שם אותנו כאן בשביל לתקשר (האדם נקרא "מדבר", ולא "משכיל", לא "שכל הנעלם מכל רעיון") – כל היכולת לגלות אלקות ולפרסם זה מברית מילה. בכל אופן, מכל זה אפשר להבין שיש גם מעלה גדולה מאד בברית בין הבתרים – שם הוא מגיע לעצם השכל הנעלם מכל רעיון שלו, שזה בעצם הקיני הקניזי והקדמוני בתוך העממים. אחר כך, מתוך ברית המילה, הוא יכול להתחיל לפרסם פרסום עצמי (ולא פרסום חיצוני). הוא מפרסם שיש ה' בעולם, ה' אחד, וגם את זה אפשר לפרסם פרסום חיצוני או פרסום עצמי. לפרסם את העצם זה לגלות שה' הוא הכל והכל הוא ה' – מה שבקושי אפשר לומר, ואת זה צריך לגלות.

אמרנו שברית בין הבתרים זה תכלית ההתעצמות של אברהם אבינו וברית מילה זה היכולת שלו לגלות. לפעמים אומרים שברית מילה זה משיח בן יוסף, כי זה היכולת לפרות ולרבות ששייכת ליוסף – "אלה תולדות יעקב יוסף". אבל ברית בין הבתרים, שזה העצם עצמו – כאשר אחר כך העצם מתגלה – זה משיח בן דוד. נסביר בפשט: יש פירוש בזהר הקדוש שברית מילה זה כדי שנוכל לרשת את הארץ. כלומר, קודם ה' עושה ברית על הארץ, אבל לא פשוט לרשת אותה, ואז ה' אומר שהכח לרשת את הארץ בשלמות זה רק אם אתה מהול. כתוב על זה משהו מאד חמור בספר הזהר, שזה שישמעאל חצי מהול נותן לו שליטה על הארץ, ואם היהודים לא מקדשים את הברית יש לו איזו שליטה עלינו דווקא בארץ, כי היכולת לרשת את הארץ תלויה בברית. אם כן, לומדים מזה שברית המילה היא בשביל לרשת את הארץ, בשביל לגלות את העצם, בשביל ברית בין הבתרים. אם כן, משיח בן דוד זה ברית הבתרים, רק בשבילו צריך משיח בן יוסף, ברית מילה.

רוצים להרגיש שכל ה"לך לך" זה מהעצם, מאברם, עד שלמות ההתגלות של אברהם. אמרנו שבכל ממד של המציאות זה קורה בעצמו בשלושה רבדים של עולמות-נשמות-אלקות. ננסה להסביר את זה בקיצור: המילה הליכה דומה מאד למילה הלכה, וחז"ל מקשרים זאת ואומרים על הפסוק "הליכות עולם לו" – "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'" (כפי שאומרים בתפלה כל בקר). כלומר, שכל התורה כולה – גם פנימיות התורה זה הלכות, כפי שנסביר (בפשט הלכות זה מה לעשות, אבל כל התורה נקראת הלכות) – זה הליכות, מלשון "לך לך". בשביל יהודי ממד העולמות זה ממד של תיקון העולמות, "לתקן עולם במלכות שדי" – זה תיקון המעשים. מה זה ללכת, כל הזמן להתקדם בהליכות? נתחיל מלמטה – נסביר זאת גם במעשה, גם בלב-ברגש, וגם בשכל – בכל מקום בנפש צריכה להיות הליכה, וגם בשלושה שלבים. ניתן איזו דוגמה, שהרבי מביא בפרשת "לך לך". באהבת ה', כולנו יודעים שאחרי קריאת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אומרים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – רואים כן סדר של גדילה והתקדמות רוחנית במדת האהבה, מדתו של אברהם. נחשוב על זה כאב טיפוס של התקדמות ועליה בקדש – "ילכו מחיל אל חיל", שכל הזמן אדם צריך ללכת, ו"צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל'". באהבה זו הליכה מ"בכל לבבך" ל"בכל נפשך" ו"בכל מאדך".

מה זה בנוגע למעשה ("המעשה הוא העיקר", נתחיל מלמטה)? ספר התניא, תורה שבכתב של החסידות, מתחיל מהפרק הראשון להגדיר מה זה רשע-בינוני-צדיק. איך שמגדיר זאת זה לא כמו שאנו חושבים בהשקפה ראשונה – הרשע לא חייב להיות כל כך רשע כמו שאנשים חושבים כשאומרים את המלה רשע. יתכן, בטוח, שאני וכל אחד מהיושבים כאן זה רשע לפי התניא. מה זה בינוני? אחד שהכל בסדר אצלו, אין לו אף פעם מחשבה רעה, אף פעם לא מדבר משהו רע, ואף פעם לא עושה משהו רע. יש לו דעת, כמו שאמרנו שטוב ורע זה פונקציה של דעת, וכל המחדו"מ שלו זה רק טוב. אז למה הוא בינוני ולא צדיק? כי יתכן שבלא-מודע שלו, בלב, יש איזו משיכה לרע, אף על פי שבמודע משתלט על זה. צדיק זה אחד שהצליח לחדור עמוק עמוק, על ידי התבוננות ועבודה במסירות נפש – שזה בעצמו "שכל הנעלם מכל רעיון" – ולהגיע עד לעמקי הלא-מודע שלו, וזה צדיק. אם אני פעם אחת ביום – ובדרך כלל אצלנו זה הרבה פעמים ביום – חושב משהו רע בכוונה, זה כבר שם אותי בקטגוריה של רשע (מה אני יכול לעשות? צריך לעשות תשובה). אם כן, יש רשע ויש בינוני ויש צדיק. כמה שהגדרנו את זה בהגדרות ברורות, זה גם יחסי – כל פנימיות התורה זה שהמושגים יחסיים. יחסי למישהו אחר, או יחסית לעצמי – מה שאני מסוגל להיות היום – זה לא דומה למה שהייתי מסוגל אתמול, אני צריך להתקדם. אז אף על פי שהגדרנו מאד ברור הגדרות של רשע-בינוני-צדיק, יתכן שהגעתי היום למדרגת צדיק אבל מחר בבקר – בלי שנפלתי, אבל יחסית לדעת, שכל הטוב ורע זה פונקציה שלה – אם ה' יתן לי יותר דעת (אחרי שהתפללתי "אתה חונן לאדם דעת") יתכן מאד שאבין וארגיש שאני חוזר להיות רשע, וצריך שוב להתקדם בסדר של רשע-בינוני-צדיק. זה רק להמחיש איך כל הזמן צריך ללכת ולהתקדם בעבודת ה'. אפילו אם לא נאמר רשע-בינוני-צדיק, יש בתניא הגדרה מאד יפה לשני סוגי בינוני – "בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". בינוני כל הזמן רק עושה טוב, ואף על פי כן יש בינוני שנקרא "לא עבדו", לא עובד ה', ויש בינוני שהוא "עובד אלקים". אחר כך יש עוד מדרגה שלישית – צדיק. אז גם אם לא נקרא לעצמנו רשעים יש שלוש מדרגות התקדמות בעבודת ה' – לא עבדו, עובד ה', צדיק. "לא עבדו" זה מי שעובד ה' לפי ההרגל שלו ולא יותר. בזמן חז"ל היו חוזרים על משנה מאה פעמים, והאדם התרגל מילדותו לחזור כל דבר מאה פעמים, אז גם כאשר מתבגר הוא רק שומר על ההרגל מינקותו ולומד מאה פעמים, הוא נקרא "לא עבדו" – לא עושה מאמץ לשבור את הטבע למעליותא. אחד שהוא צדיק גמור, אבל זה הופך להיות טבע, הרגל, הוא חוזר אחורנית לגמרי. אסור להתרגל, גם בקדושה, ומי שמתרגל בקדושה זה נקרא בחסידות שהוא נמצא במצרים דקדושה – יש לו מיצרים, גבול, שסוגרים אותו בהרגליו הקדושים. זה מצב של גלות – מצב נפשי קשה, הוא שומר על כל התורה והמצוות, מאה אחוז שלחן ערוך, אבל הוא לא מתקדם, הכל הרגל. אם עושה בלי מחשבה זה "מצות אנשים מלומדה", אבל אפילו אם כן חושב – התרגל לכוון כוונות, אולי מכוון כל יום כל כוונות האריז"ל, אבל כבר התרגל לכך – אם אתה רק ממשיך לפי הרגל הקדושה אתה בברוך רציני ביותר, אתה במצרים. אתה לא עושה אף פעם משהו רע, עושה רק דברים טובים, במחדו"מ, ואתה נקרא "לא עבדו" – אתה לא עובד את ה'. מי שלא מקיים את ה"לך לך", לא מתקדים, הוא לא עובד את ה'. אם אדם שובר את הטבע לטובה, כלומר שעובר את עצמו – כאחד מפירושי "אברהם העברי", שכל הזמן עובר את עצמו (כשנוסעים בכביש יש יצר הרע לעקוף את השני – זה יצר יהודי, לכן יהודים לא נוהגים טוב כמו גויים – וצריך לתקן את היצר הזה, שאדם יעקוף את עצמו) – הוא עובד ה'.צריך כל הזמן לעבור את עצמך, לא לשקוע בהרגל – גם לא הרגל של קדושה – וכך צריך ללכת לארץ עד שזוכים לחשוף את העצם, לגלות משיח. מי שעושה כל הזמן מאמץ לעבור את עצמו זה "עבדו", אבל זה עדיין יכול להיות בהחלט רק בלבושי הנפש, וזה עוד לא אומר שהגיע רק לתת-מודע – כל הזמן עושה מאמצים לעבור עצמו בגלוי, לכן הוא עדיין בינוני, אבל בינוני שעובד ה'. אחר כך יש עוד מדרגה, צדיק, וגם צריך לומר "כולי האי ואולי" של "תהי צדיק" – אולי אני אזכה להגיע גם לתת-מודע שלי ולהיות צדיק. רק אז זה אברהם, שמגלה עצמי מהתת-מודע למודע.

נקח את הסדר הזה ונתרגם את זה לעוד מקום בנפש, לפני שנחזור לאהבת ה'. בעיקר מה שדברנו עד עכשיו זה עבודת ה' בפועל – מחשבות, דיבורים ומעשים, הכל נקרא פועל. כעת נחשוב על עצם המוחין של האדם, עצם השכל. אברם זה שכל הנעלם מכל רעיון, שצריך לגלות את השכל הזה. כל אחד הוא מוכשר באיזה דרגה של יכולות שכליות, להבין, להצליח. אחד עושה בגרות של שלוש נקודות במתמטיקה, אחד ארבע, אחד חמש. מי שחושב שמסוגל רק לשלוש נקודות בגרות במתמטיקה, בגלל שהוא מכיר את עצמו, ופשוט לא מצליח יותר מזה – זה דוגמה לכך שאחד לא חשף בשכלו את החלק הנעלם בכלל. יש מקורות שכליים שאדם לא מודע להם ולא נגע בהם, וממילא נדמה לו שאין לו אותם בכלל – שזה לא קיים אצלו. כמו שאמרנו קודם, ככל שאדם יחוש שזה קיים אצלו, והוא לא מצליח לגלות אותם, זה מתסכל אותם. אם בזכות התסכול יעבוד ויצליח – זה טוב. אם לא – חבל על התסכול. אבל בדרך כלל, אם ה' כבר מתסכל אותך – בהשגחה – זה בגלל שהוא רוצה מאד מאד שתעבור את עצמך, גם בחשיפת יכולות הלמידה וההשכלה שלך. גם כאן יש שתי רמות. בנעלם של הנפש יש "העלם שישנו במציאות" ויש "העלם שאינו במציאות". "העלם שישנו במציאות" זה אחד שיש לו כשרון במוזיקה, אבל אינו מודע לכך עד שיזכה בהשגח"פ שאיזה מורה יבחין שיש לו כשרון זה ויעזור לו לפתח אותו, וכל עוד זה לא יקרה יכול לחיות בלי לדעת זאת בכלל. לכשרון זה קוראים העלם שישנו במציאות – זה נעלם, אבל זה קיים. יש אחד שהוא לא מוכשר במוזיקה, הוא לא מוכשר במתמטיקה – באמת לא מוכשר – אבל יש לו חוש זה בהעלם שאינו במציאות, זה נמצא באין. באמת אין לו – תמיד הבעל שם טוב אומר שכאשר אומרים "אין" אפשר לשנות את הניקוד לאַיִן. אַין זה כבר משהו – לא בחויה שלי, אבל באלקות. מי שאין לו חוש במוזיקה, החוש שלו נמצא באין. כמו שאומרים "אין מזל לישראל" והבעל שם טוב מפרש "אין מזל לישראל". תשעים ותשע אחוז, גם כשאדם זה ירצה להיות מוזיקאי וילך ללמוד זאת, שלא יצליח – אין לו את זה. אבל יש אחד מיני אלף, אחד מיני מליון, שימסור את הנפש – שיאמר לה' שאתה כל יכול, שתתן לי (לא ממש לתת דבר שבשום ממד בעולם, גם בתוך האלקות לא נמצא, בשרש נשמתי – זה כן נמצא באיזה מקום, רק שזה אין, העלם שאינו במציאות, ויזכה לזה. לכן יש דוגמאות, כמו שאומרים אפילו על הרמב"ם שהיה ילד שכל כך נכשל בלימוד עד שאביו, רבי מימון, פשוט זרק אותו מהבית. אז הוא הלך ונפל באיזה בית כנסת, פתח ארון קדש ובכה ובכה, עד שקרה נס – לגלות מהעלם שאינו במציאות זה נס. לגלות מהעלם שישנו במציאות זה לא נס, זו עבודה קשה – אבל לא ממש נס. לגלות מההעלם שאינו במציאות זה נס גדול. יש הרבה סיפורים של אנשים גדולים מאד שהנס הזה קרה להם. הרבי מסביר שה"לך לך" בשכל, בלימוד התורה, צריך להיות ככה. אם האדם מסתפק בכשרונות התורניים והלימודיים שה' חנן אותו, וכל הזמן ממשיך ללמוד לפי מדתו – לומד, חוזר, זוכר, מחדש, אבל אף פעם לא עובר את עצמו, הוא מסתפק במה שיש לו ומשלים עם זה (וליהודי אסור להשלים עם המציאות – אחד מפירושי שלום היום זה השלמה עם המציאות, ואיך שהוא נסתדר איתה, אבל יהודי זה טיפוס שלא משלים, ואם יש יעדים הוא חייב להגיע ליעד ולא משלים עם עצירה באמצע הדרך) – הוא לא הולך. בהליכה בשכל יש גם שלושה שלבים – הסתפקות בשכל הגלוי, אחד שעובר עצמו ומגיע לכשרונות הנעלמים (שלא ידע מהם, אבל הם קיימים), ויש אחד שמגיע גם להעלם שאינו במציאות בכלל. זה נס, ובשביל נס צריך מסירות נפש – צריך איזו מציאת חן מיוחדת אצל ה' כדי שיעשה את הנס, אבל אתה צריך להיות עם הליכה לקראת היעד הזה. כמו שאמרנו, לפעמים תסכול זה מצוין, כי מכריח לא להשלים ולא להסתפק במציאות העכשוית.

נסיים עם האהבה בלב: בלב יש שלוש בחינות – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". זה בדיוק אותו סדר, אותו הגיון, כמו שתארנו במעשה (רשע-בינוני-צדיק או לא עבדו-עבדו-צדיק) ובשכל (התפתחות הכשרונות של האדם עצמו) – אבל כאן זה התפתחות רגשית. יהודי צריך להתפתח מעשית – לשאוף להיות יותר ויותר צדיק, כמה שאפשר להתקדם לזה. השאיפה כל הזמן להיות צדיק, ולדעת שכמה שאני צדיק אני רשע, זה נקרא בעל תשובה – לא הזכרנו את המלה תשובה, רק אמרנו שיש אדם שהולך כל הזמן במושגים של רשע-בינוני-צדיק, ובתניא לא כותב בעל תשובה, עד שאתה לא מגיע לאגרת התשובה. איפה יש תשובה? תשובה זה ההתקדמות. אם אחד יודע שכעת אני רשע, ורוצה להיות בינוני – "הלואי בינוני" – ואחר כך "כולי האי ואולי" אזכה להיות צדיק, זה נקרא שהוא בתהליך של תשובה. כל אחד שלא מסתפק במה שיש, והולך הלאה בשמחה (יש גם בכי וגם שמחה – בכי על המצב, מאין אני בא, והשמחה מתוך אמונה שלמה שה' עוזר לי ומקדם אותי). בכל אופן, המעשה של ה"לך לך" זה התשובה מרשע לבינוני ולצדיק כל הזמן (או מלא עבדו לעבדו ולצדיק כל הזמן). ההתקדמות בשכל זה מהשכל שאני מכיר בעצמי (מהאיי-קיו שהגדירו לי, מהכשרונות שחשפו אצלי במבחנים, ועם זה תחיה ותפתח מה שיש לך – זה "לא עבדו"), לגילוי כשרונות שיש בהעלם שישנו במציאות (זה "עבדו"), אבל אם יחדש כל כך ויגיע להעלם שאינו במציאות זה צדיק. איפה אתה נמצא בהתפתחות השכלית שלך זה בא לידי ביטוי באיזה סוג חדושים אתה מחדש. יש אחד שהורגל לחלק מסוים של התורה – וכך בכל מקצוע, יכול להיות מתמטיקאי או פיזיקאי, וכל שנה מוציא "פייפר", מחקר או עבודה, וכך הוא רגיל (בלי מחקר כל שנה יזרקו אותו מהאוניברסיטה...) – והוא לא עבר עצמו בכלל. יש חידוש אדם מרגיש שזה חידוש גם לפי ערכו – שהחידוש זה 'חידוש' עבורו, שתמה איך יכולתי לחדש כזה דבר. אם האדם רגיל לחידושים שלו זה שבי בהרגל, ואם אדם מופתע מהחידוש שלו זה שעבר עצמו ביכולת השכלית שלו. אבל גם בזה שני אופנים – יש שהוא מופתע, אבל זה היה אצלו בהעלם שישנו במציאות, ויש משהו כל כך מופלא שלא היה בהעלם שישנו במציאות. בתחלת השבוע הזה היה יארצייט של רבי מאד גדול, רבי ישראל מרוז'ין, ואמר פעם – ולא נספר את הסיפור – שלפעמים אדם חי שבעים שנה בעולם רק כדי לומר משפט אחד, שיצא מפיו איזה חידוש מופלא, שלא רק מפתיע את עצמו אלא גם את פמליא של מעלה (למי שלא שם לב, יש כאן הרבה מלאכים...) וגם את הקב"ה זה מפתיע. יש אחד שפעם אחת בחיים שלו אומר כזה משפט מבריק, שלא רק שזה לא מתאים לו לומר כזה דבר מבריק, אלא גם לא מתאים להעלם שישנו במציאות אצלו – זה בא מאין מוחלט. ואז הצדיק הזה אמר, שלפעמים אדם רק בשביל זה לעולם. לפעמים זה מסוכן, שאם אדם מבריק הברקה זאת גמר את החיים – אחרי זה אין לו יותר תפקיד בעולם הזה. בכל אופן, זה רק דוגמה להמחיש שיש כזה חידוש שלא בא מההעלם שישנו במציאות, אלא זה מוחין בעצם – פלא עליון, עצם השכל הנעלם מכל רעיון, שתכלית היהודים זה כל הזמן להבריק כאלה הברקות. זה התכלית של אברהם אבינו, משהו שבא ממקום עצמי, "אין מזל לישראל", העלם שאינו במציאות. אחרון אחורן זה לחוש את זה גם בענין של אהבה. לפי כל המהלך שלנו הערב אהבת "בכל לבבך" היא אהבה טובה וחשובה, אבל יחסית זה טבעי – הלב הוא המקום הראוי לאהבה, והאהבה לא פרצה. נכדו של אברהם אבינו זה יעקב אבינו, המתברך ב"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שזה בעצם המשך הרעיון של אברהם אבינו. "בכל לבבך" זה עוד לא פרץ את הלב, שזה מקומו – הוא ממלא את הלב, הלב מלא אהבה, וזה מצוין, אבל לא פרץ את הלב. "בכל נפשך" פרץ את הלב, והגיע לכלול את השכל המודע עם הלב ביחד, כפי שנסביר. "בכל לבבך" זה אהבה רגשית מלאה – רגש זה לא שכל (זה כל כך שונה, עד שלעתים כתוב שהם סותרים – רגש זה חויה חמה ושכל עלול להיות קר,לכן אפילו בתניא כותב ששכל זהמים ורגש זה אש, והמים עלולים לכבות את האש, לקרר את הרגש, אז בדרך כלל הם לא הולכים ביחד). "בכל נפשך" זה שאש הרגש כבר תפס והבעיר את המים – חום האש כבר הכניס לתוך עצמו את מה שאחרת היה קור רוח של השכל, וכעת גם השכל הוא חלק מחוית האהבה. זה נקרא "בכל נפשך", כי נפש כולל גם שכל וגם רגש – זה הכל (ותיכף נסביר יותר, כמו שהרבי כותב). "בכל מאדך" זה להגיע גם לכחות הלא מודעים, לכתר שלמעלה מהשכל, שהאהבה כבר פרצה והגיעה ללא מודע לגמרי, ל"מאד" של האדם, וכעת זהכולל לא רק את הרגש ולא רק את השכל עם הרגש, אלא גם את הכתר עם השכל עם הרגש. היסוד זה תמיד הרגש, כי מדובר באהבה, אבל כשכולל הכל זה נקרא "בכל מאדך". כל מה שמדברים על אהבת ה' יכול להיות גם באהבת ישראל, אהבת יהודי אחר, אהבת התורה או אהבת הארץ.

הרבי נותן לזה סימן – פשוט מספרים. הרגש זה 7, כי יש שבע מדות בלב – חג"ת נהי"ם. אם כוללים גם את החב"ד, את השכל, המספר הוא כבר 10. "בכל מאדך" זה כבר 11, כי ה"מאד" זה "חד ולא בחושבן" – 1 שלמעלה מ-10, כמו ה"אין מזל לישראל". הוא לא ה-11 שמשתתף עם ה-10, אלא לגמרי למעלה מזה, אבל הסימן במספרים זה 11. אם כן, לפי רמז זה (משהו מאד קל מתמטי – אני מקוה שתוך כדי הדברים החוש המתמטי התגלה, שעברנו משלוש נקודות לחמש נקודות והלאה), "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מתורגם מתמטית ל: 7-10-11. 7 זה ה"לא עבדו", כשפורץ מגיע ל-10, ואם פורץ עד להעלם שאינו במציאות זה 11. נלך מהקל לכבד: ביחד זה 28 (כח, יחי) – ד"פ 7, המשולש של 7 (סכום כל המספרים מ-1 עד 7). זה שבע בשלמות עליונה – מה זה אומר לי? שבעצם הכל חוזר ל"בכל לבבך", כל האהבה הזאת זה שהלב יפרוץ לכלול הכל. כמו שעם ישראל כובש עוד מדינה – הלב כובש עוד מדינה בנפש, הלב כובש את השכל ואחר כך הלב בעצמו כובש את ה"מאד", את העל-שכלי, את ה"חד ולא בחושבן". זה הדבר הראשון שרואים, שזה נעשה 7 במשולש. נשים לב לעוד תופעה, למה הרבי רמז לנו שאהבת ה' זה הליכה של 7-10-11 – במקום לחבר נכפיל אותם (הכאה בלשון הקבלה, יחוד שחזק מחיבור סתם), זה עולה 770 (לא סתם הרבי נתן לנו מבנה זה...), שגם בו העיקר זה המספר 7 (כפי שגם הרבי אמר), העיקר שהלב כובש את כל ההויה הנפשית, עד להעלם שאינו במציאות. נמשיך הלאה, משהו קצת יותר עמוק בחשבון – סדרה ריבועית (כשההפרשים שוים יש סדרה לינארית, ואם לא זה סדרה ריבועית, בשני ממדים) – מה המספר הבא? 10, ואחר כך שוב 7. כלומר, יש כאן סדרה סימטרית. לכל תופעה סימטרית קוראים "חן" בקבלה – "ונח מצא חן". לפני 7 יש מספר חיובי אחד 2 – וכך גם בצד השני של הסדרה, כמובן – ובסך הכל יש בפרבולה של סדרה ריבועית זו (סדרה שהחלק החיובי סופי והחלק השלישי אין סופי) 7 מספרים (עוד הפעם 7): 2 7 10 11 10 7 2 = 49 = 7 בריבוע. את כל הטרחה הזאת בשביל לומר שבסוף הכל, אפילו ה-11, שזה השפיץ, זה בשביל להגיע לשלמות הלב – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". ביחס לאהבה, הכל מתחיל מהלב והכל חוזר אליו – שלוש המדרגות היו 7 במשולש וכל החלק החיובי כאן עולה ל-7 בריבוע. תן לחכם ויחכם עוד – יש תופעות עוד יותר עמוקות, אבל די לנו בכך כעת.

בכל אופן, כאן עשינו דוגמה של "לך לך" באהבת ה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; "לך לך" בשכל, מהשכל הגלוי אל השכל הנעלם שישנו במציאות ואל המוחין בעצם (פלא עליון) שאצלך זה אין, אבל במזל שלך זה נמצא, ב"אין מזל לישראל", ולגלות את זה זה כמו במעשה להיות צדיק – מה שרוב האנשים לא מצליחים להיות, לפי התניא; במעשה כל ה"לך לך" זה תשובה – מרשע, לבינוני ולצדיק (או, כמו שאמרנו, "לא עבדו"-"עבדו"-צדיק). אחר כך צריך לקחת את כל המבנה הזה, ולהעלות אותו בחזקת 5 – את כל השלושה האלה להעלות בחזקת 5, שיהיה אברם, ואחר כך גילוי החמשה ממדים, עד הגילוי של הממד החמישי-המשיחי, זה ה-ה של אברהם, בסוף הפרשה. שה' יזכה אותנו שלא נסתפק. יהודי אף פעם לא מסתפק – שתמיד נתקדם הלאה, "עד ועד בכלל" (כמו שאברהם נכנס "עד מקום שכם עד אלון מורה" – "והכנעני אז בארץ" זה לא הפחיד אותו בכלל; עד מקום שכם ר"ת שמע, ושכם עצמו ר"ת שם כבוד מלכותו, עד אלון מורה – כתוב בחסידות שכאן ה"עד" זה עד הסוף, עד היעד. יש יעד שבתוך עצמנו, וכתוב שאין למלך לכבוש מדינות חדשות אם לא כבש כל ארץ ישראל, וגם בנפש אם אדם לא תקן כל נפשו לא מסוגל לכבוש בחוץ – זה גם תהליך פנימי, וכשאדם משלים את התהליך הפנימי יכול לפרוץ החוצה בשני הכיוונים). שנזכה להיות כמו אברהם העברי, שתמיד עובר עצמו, ונזכה כיעקב ל"ופרצת", ולהתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.

השלמה: מה זה ה-2 בסדרה? לפי ההגיון, לפני שבע מדות יש רק יסוד ומלכות. יסוד ומלכות זה משיכה כמו "ואל אישך תשוקתך" – אינסטינקט – ולכן זה גם ה-ב ד"בראשית", שהיא האות העיקרית במלה אהבה. האינסטינקט של ה-ב הוא מה שמתחיל את ההתקדמות עד ל-7 וכו'.