1

בע"ה

שבע ברכות לבניהו וחנה-דניאל מזרחי

י"ט מנחם-אב ס"ח – רחובות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מזל טוב, מזל טוב! אתמול בלילה, בזמן החתונה, היתה התוועדות בתל-אביב. דברנו על הנושא של אהבה, כהמשך לחמשה עשר באב, ש"לא היו ימים טובים לישראל יותר מחמשה עשר באב ויום הכפורים". הווארט היה שחמשה עשר באב זה שידוך על שלמות האהבה, שהאדם נהיה אדם השלם. ששני החצאים, שהאדם היה "פלג גופא", יפגשו והאדם נהיה אדם השלם. ואילו יום כיפור זה יום של מחילה, וחז"ל אומרים שכאשר חתן וכלה מתחתנים נמחלים להם כל עוונותיהם, אז יום כיפור זה שהיחוד הזה יהיה בטהרה, במחילה. קודם כל זה דף חדש, שכל מה שלא צריך להיות נמחל, וכעת בני הזוג הם טהורים כרך שנולד זה עתה, ומתחילים חיים חדשים ביחד. זה הענין, הנקיות – גם נקיות הדעת וגם נקיות הנשמה בכלל – בשידוך, זה הענין של יום כיפור. אבל שלמות האדם זה הענין של חמשה עשר באב. החתונה הזאת היתה יותר סמוך לחמשה עשר באב, אבל בכל אופן באמצע – כל התקופה שבאמצע זה חיבור בין זה לבין זה, וכידוע שלגבי השנה החדשה מאחלים כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה מחמשה עשר באב, מתחיל האויר של השנה החדשה, עד יום כיפור ועד בכלל. הנושא היה אהבה, שזה הנושא של החתן והכלה. כידוע שהמנהג של חב"ד, שזה המנהג של הרבי הקודם בהזמנה לחתונת הרבי, הוא רשם שם ראשי תיבות אהבה בראשי הסעיפים של ההזמנה. זה משהו יוצא מהכלל, אפשר לומר אפילו קצת מוזר, בשביל ראש חב"די. הוא לא הבליט את זה, אבל זה כל כך בולט שזה לא יעזור. אם כן, זה פשיטא שהנושא של להתחתן זה אהבה, זו הנקודה, זה הענין. אהבה כמו שהקב"ה רוצה, שתהיה אהבה ואחוה ושלום ורעות בקרב הבית, בין בני הזוג. הכל מתחיל מאהבה. לכן הנושא אתמול היה "מה זאת אהבה?" – להבין מה זה המושג, מה זו החויה הזאת שקוראים לה אהבה בנפש. אז פיתחנו תהליך המשך שלם, עשר ספירות של התפתחות והתגלות האהבה, אבל אמרנו קודם כל שיש משהו כללי שאהבה זה קשור לאור בנפש. מי שחווה אהבה הוא באור, כמו שאומרים היום על מישהו שהוא נמצא באורות. מי שאין לו אהבה בחיים, זה מצב עגום של גלות, הוא בחשך. אמרנו שיש אפילו ראיה לכך בתהלים – התהלים של אתמול – "הרחקת ממני אוהב ורעי מיודעי מחשך", שאם אין לי אוהבים ורעים ומיודעים (שזה גם שם נרדף לאוהב) אז המצב הוא מחשך. רואים שבלי אהבה אדם נמצא בחושך. הפסוק אומר "כי אשב בחשך הוי' אור לי" – אם האדם מרגיש בלי אהבה צריך להתחיל בהתבוננות כמה ה' אוהב אותי בכל מצב, מה שלא יהיה, כמפורש בפמ"ו בתניא. אף על פי שהנפש הבהמית רוצה לשכנע את האדם שה' לא אוהב אותי, בגלל כל מה שמתרחש, אבל ראשית התגלות הניצוץ של הנפש האלקית שמה שלא יהיה, זה שאני נושם ("על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה") זה שה' אוהב אותי, וגם הדברים הקשים שאני עובר זה "את אשר יאהב הוי' יוכיח" – התוכחה זה סימן של אהבה.

זה ווארט כללי. לא הזכרנו רמז ידוע אצלנו – שאפילו יש עליו מאמר באחד מספרינו – אהבה ר"ת אור-הקדוש-ברוך-הוא. בתורה, לגבי איש ואשה, כתוב מיד כאשר ה' בורא את האשה לאיש "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". בתניא כתוב שדעת זה לשון התקשרות והתחברות וקשר אמיץ וחזק מאד, ולומד זאת מהפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", אבל קודם, לפני הפועל "ידע", יש את הפועל "ודבק", לשון דבקות. אז יש אור, שהמקיף הכולל של אהבה זה אור – כתוב בחסידות שאור, ביחס לחיות, זה אור והשראה. השראה נמצאת בכל השלבים, זה מקיף את הכל, ויש תהליך – שתיכף נסכם את כולו במלה אחת, מה שלא עשינו אתמול – שתכלית וזה דבקות, ואז "והיו לבשר אחד" כפירוש רש"י, שזה הולד, בקיום המצוה רבה של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". הסברנו אתמול שהדבקות זה היסוד, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (כפירוש האבן-עזרא, שזה דבקות בני הזוג), והתכלית במלכות זה הולד, הפרי, "והיו לבשר אחד" כפירוש רש"י. אז יש לנו אור ויש לנו דבקות. בפרשת ואתחנן, לפני שבוע, קראנו את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וגם כאן כתוב "והיו לבשר אחד", וידוע שבכתבי האריז"ל יש הכוונה ש"אחד" זה אח-ד, אח זה הזכר-האיש ו-ד זה האשה. בכל אופן יש כאן שני ממדים בתוך האחדות (זה פרדוקס, אחד זה אחד, ואף על פי כן גם באחד יש את השרש של האיש והאשה, כי בשרש הם אחד, אף שאחרי ירידת הנשמות התחלקו לשני גופים כל אחד מוצא החצי השני שלו ונעשים אחד כמו בשרש). לפי הדרך שלנו להתבונן במילים, לעשות מזה כוונה ור"ת, אם ה-א זה אור וה-ד רבתי זה דבקות. יש מאמר של הרבי הקודם על "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו" שה-א זה שרש הנשמה, מקור האור, ה-ח זה ירידת הנשמה דרך שבעה רקיעים עד שמתלבשת בגוף-בארץ, ואחר כך ה-ד קובעת ברכה לעצמה והיא השליחות של החתן והכלה, של כל יהודי בעולם הזה, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ד רוחות העולם. בשביל מה יש את המצוה-רבה פרו ורבו? להרבות את הדמות, שבכל העולם תתגלה הדמות האלקית של היהודי, הנפש האלקית בגלוי המהלך בעולם הזה התחתון כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אז שוב, הדבקות – בשביל לקיים את מצות "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – זה ה-ד של אחד. יש אור-דבקות, וחסר ה-ח – שבאמת תכלול את כל מה שהוסבר אתמול בלילה ואין כאן המקום לחזור על זה, כל תהליך ירידת האהבה מרקיע לרקיע עד שהיא מגיעה לדבקות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

עכשיו נעבור לחתן וכלה שלנו – המלה הזאת קשורה לשמות שלהם. שמעתי קודם – מאד שמחתי לשמוע שהחבר החמוד שלנו, אליהו עובדיה, כבר דרש כמה רמזים חשובים בווארט לגבי שמות החתן והכלה – אחד הדברים הכי בולטים שר"ת שלהם זה חב"ד לפי צירוף בח"ד – הצירוף של ההוד, "מודה אני", שרש העבודה לפי הרבי. גם יש המון התכללות, כי "בניהו" זה ר"ת בינה, וכל אותיות בינה הם בתוך בניהו, אבל יש תוספת ו, ועם ה-ו זה עולה חכמה. יש פה התכללות, ובלשון ספר יצירה זה נקרא "הבן בחכמה וחכם בבינה", "רואים את הקולות", רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. בניהו זה בינה, אבל עם ה-ו זה התכללות. חנה זה ה-ח של חב"ד, חכמה, אבל חנה עולה סג, השם המובהק של אמא בקבלה. אז כמו שבניהו זה בינה שבעצם זה חכמה, כך חנה זה ר"ת חכמה אבל בעצם זה בינה – כלומר שיש כאן התכללות מאד יפה בשני השמות האלה. אבל כעת נגיע לעיקר, הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו" (שזה גם הדבקות, ד זה גם דבקות וגם דעת), השם דניאל – השם השני של הכלה. קודם כל, הגימטריא הכוללת של שלשת השמות זה רלא – רלא שערים בהם ה' ברא את העולם, רלא שערים של ספר יצירה, שבלשון הקבלה זה נקרא "עולם המלבוש" ("עטה אור כשלמה", מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, לפני בריאת העולם. על בצלאל בונה המשכן – הולכים לבנות מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – נאמר שידע לצרף אותיות בהם נבראו שמים וארץ, זה חכמת רלא שערים. כנראה שבצלאל כבר היה בקי בשידוך הזה, שידוך שעולה רלא. יש כאן שלשה שמות, אז יש ערך ממוצע – השמות עולים ג"פ מזל. בתלתא זימני הוי חזקה – מזל מזל מזל. חזקה גמורה של מזל טוב. את זה אני אומר לכבוד הצד של הכלה: מזל = עז, השמות כאן זה ג"פ עז, שייך לרבי עוזי משולם. כתוב "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" – מגדל = עז = מזל. אז בעצם אפשר לומר שהשמות, רלא ביחד, זה מגדל-עז-מזל. גם יהיה הרבה מזל, חזקה של מזל, וחזקה של עז, וחזקה של מגדל – "מגדל עז שם הוי'". אמרנו שנתבונן ב-ד של החב"ד – דניאל. זה כבר לא צריך התכללות – בחכמה ובינה צריך לומר שהחכמה היא בינה והבינה זה חכמה, אבל בדעת לא צריך כי היא בעצם התכללות, ההתקשרות וההתחברות של החכמה והבינה. הדעת היא הנושאת הפכים. בחכמה ובינה, שני הקצוות, צריך לומר התכללות, אבל עצם נשיאת ההפכים זה הדעת. דניאל היום זה שם גם של בת, לא רק של בן, אבל המקור של השם הזה הוא מ-כד ספרי תנ"ך, ספר דניאל (רק במאמר מוסגר, ה-כד ספרים זה כד קישוטי כלה – אפשר לקרוא לכלה בכל אחד משמות ספרי התנ"ך, בראשית ושמות ויחזקאל וירמיהו וישעיהו – זה הצעה לשמות לכלות, עכשיו צריך לדעת איך לכוון את הקישוטים). הרבה פעמים למדנו שהמספר – מאחד עד אין סוף – שיש בו הכי הרבה שמות אנשים, גם גברים וגם נשים, זה 95, דניאל. מי שרוצה לראות את הרשימה של כל השמות – זה המספר שיש בו קבוצה של הכי הרבה שמות של אנשים בתנ"ך. רוב השמות זה לא שמות בני חמש אותיות, אבל דניאל (וכך גם זבלון) הוא בן חמש אותיות, והמספר הזה מתחלק ב-5 – ערך ממוצע של כל אות – ה"פ חוה, זה רמז מובהק שדניאל מתאים להיות שם של בת, זה שלמות התיקון של חוה. אם זה היה כמו מלכה, שזה גם 95 – גם שם של בת – אז זה רק 4 אותיות, ואין את הרמז של ממוצע השמות. אבל ב-דניאל הממוצע הוא חוה – יש פה תיקון מאד חשוב של חוה בשם הזה. מה הדבר המיוחד של דניאל בתנ"ך? חז"ל אמרו שדניאל הוא דמות משיחית. כתוב בסנהדרין שאם המשיח הוא מן החיים אז מן הסתם הוא רבינו הקדוש ואם הוא מן הנשמות שכבר היו אז מן הסתם הוא דניאל איש חמודות. זה גמרא פלאית – שתי אפשרויות מי זה המשיח. גם בזה שני פירושים – אם הכוונה מי המשיח ממש, או איזה דמות היא כזו שאני צריך לזהות שהמשיח יהיה כמו הצדיק הזה. אבל יש פירוש שזה ממש – המשיח זה או רבינו הקדוש או דניאל איש חמודות. הכינוי "איש חמודות" זה משהו לגמרי יחודי. יש משהו שדניאל, מכל הדמויות וכל השמות וכל הצדיקים, הוא הכי חמוד. זה שדניאל הכי חמוד מכולם – זה יותר מתאים לבת יותר מלבן (אם כי יש גם בנים חמודים, אבל חמודות יותר מתאים לבת מאשר לבן). מה שנסביר עכשיו שכל דרגות האהבה, כל ה-ח של הרמז שלנו ב-אחד זה ח ר"ת חמדה. המלה חמדה כוללת את כל שלבי השתלשלות אור האהבה, מהאור המקיף עד לדבקות בפועל ממש כדי להוליד פירות ולקיים את המצוה רבה של פרו ורבו. חמדה זה חיובי בתורה? ברגע שאומרים לחמוד מצטיירים עשרת הדברות, שגם קראנו בואתחנן, שהם חותמים ב"לא תחמוד" (ו"הכל הולך אחר החיתום", כמו שהרבי תמיד מביא מחז"ל). אפשר לחשוב שלחמוד זה משהו לא טובה, כי הרי כולל את כל עשרת הדברות. אבל מה כתוב שם בסוף? ביתרו כתוב "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וגו'" אבל בפעם השניה כתוב "ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך" – שינוי מאד חשוב. חוץ משינוי הפועל – שבפרשת ואתחנן יש פעל שלא היה בעשרת הדברות, תאוה. מכאן לומדים שתאוה וחמדה זה מאד קרוב, רק שחמדה יותר כוללת – יותר דרגות בהשתלשלות – מאשר תאוה. נדמה שתאוה זה רע, נה"ב, אבל יש שני פסוקים מפורשים במשלי – "תאות צדיקים יתן" ו"תאות צדיקים אך טוב" – ויש גם צדיקו של עולם (אור הקדוש ברוך הוא) שעליו נאמר "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (ועל תאוה אי אפשר להקשות קושיות). הדבר הכי עמוק שאפשר להגיד על ה' שיש ל ותאוה, וגם אצל צדיקים שהם בתכלית הבירור "תאות צדיקים אך טוב" ולכן, בגלל זה "אך טוב", "תאות צדיקים יתן". כל שכן חמדה, כמו שנסביר, רק נסיים את הדיוק: בפעם הראשונה, לדור שיצאו ממצרים, קודם נאמר "לא תחמוד בית רעך" ואחר כך "לא תחמוד אשת רעך", אבל לדור השני שעומד להכנס לארץ ישראל, שזה בעצם דור הגאולה, שם העיקר זה "ולא תחמוד אשת רעך", ואחר כך זה מוסיף, משנה, הופך את הסדר – "ולא תתאוה בית רעך". אז מה שאפשר ללמוד מכאן שעיקר החמדה – כך בשתי הפעמים – זה כלפי אשה. בפעם הראשונה החמדה הולכת גם על בית וגם על האשה – וכמובן יש קשר, שהרי "ביתו זו אשתו", אך על פי פשט בית זה בית ואשה זה אשה – אבל בפעם השניה חמדה רק על האשה ועל בית כתוב משהו אחר ("תתאוה"). כמו שאמרנו ש-דניאל זה ה"פ חוה, חמדה זה ג"פ חוה – יש צד השוה ביניהם, מכנה משותף, חוה. חמדה זה ג"פ חוה, חזקה של חוה, אפשר לומר שזה הנר"נ של חוה. דניאל זה כבר חמש, כמו נרנח"י. והנה דניאל נקרא "איש חמודות". זה שכתוב "לא תחמוד אשת רעך", מכלל לאו אתה שומע הן. אפשר לקבל את הרושם המוטעה שלחמוד זה משהו לא טוב בכלל, כמו שחושבים שלהתאוות זה משהו לא טוב, אבל הנה ראינו שיש תאוה טובה, וממילא יש גם חמדה טובה. מי שמדייק בתנ"ך לומד זאת מיניה וביה, מתוך עשרת הדברות, שאם כתוב "לא תחמוד אשת רעך" מכאן אני לומד שאשתך כן תחמוד. חמדה אסורה זה לחמוד דבר שהוא לא שלך, אז אם זה בית רעך או אשת רעך או "כל אשר לרעך", אסור לחמוד. אבל אם זה שלך, שזה כל הענין של קידושין – שתרגיש שזה שלי, לא של מישהו אחר, זה נקרא לקדש אשה – אז ממילא צריך כן לחמוד. מהפסוק הזה גופא נלמד ש"מכלל לאו אתה שומע הן". בכל אופן, מה זה נקרא לחמוד את אשתך? זה עוד לא ברור, בזה צריך להתעמק עכשיו. לא נוכל לגמרי לעבור על כל השלבים של אתמול ולהסביר איך הכל שלבים של חמדה, אבל בכל אופן נעשה פרצוף של חמדה והתלמיד הממולח יתחיל לקשר בין ספירות הפרצוף.

נפתח את ספר התנ"ך, ספר הספרים, ונחפש את כל החמדות החיוביות שיש בתנ"ך, ונראה שאפשר לעשות מכל החמדות הטובות בתנ"ך פרצוף יפה של עשר חמדות טובות. מתוך זה כבר נלמד מה זאת אומרת לחמוד באופן חיובי, באופן מתוקן. עוד הפעם, החמדה זה תהליך של ירידת האהבה דרך ז רקיעים וארץ, ה-ח של אחד. קודם נאמר רמז, רק בשביל לשמח את האנשים, שאם יש לנו ר"ת אחד – אור חמדה דבקות – זה עולה בגימטריא ביאת המשיח בגימטריא שלמות (ופרצת וכו', כמו שכתוב אצלנו). ידוע מהרבי הרש"ב שפגם הברית – שחתונה זה מחילה קודם כל, היום כיפור, והתיקון של זה – בשיחה הכי חשובה שלו בענין תיקון הברית הוא אומר שתיקון הברית זה להחזיר את השלמות שנתעלמה מהנפש. לפי זה נוכל לחדד יותר עמוק מה זה חמשה עשר באב ויום כיפור – חמשה עשר באב זה שלמות הגוף, להיות אדם השלם (אדם השלם = יעקב רחל, "שופריה דיעקב מעין שופריה אדם הראשון" והאריז"ל כותב בפירוש שיעקב רחל זה התיקון של אדם וחוה), אבל יום כיפור זה השלמות של השיחה הזאת של הרבי הרש"ב, זה תיקון הברית והטהרה והקדושה והנקיון בנפש לגמרי, כמו שנסביר קצת.

ננסה לעשות את הפרצוף בקיצור

חכמה ובינה:

יש שני דברים בתנ"ך שנקראים "מחמד עיניך". כתוב לגריעותא "עינים רואות ולב חומד", "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אבל מזה גופא שיש לשון שחוזר הרבה פעמים בתנ"ך – מחמד עיניך, החל מגן עדן מקדם, "כל עץ נחמד למראה" "ונחמד העץ להשכיל" – רואים שבחמדה יש גם פן של מוחין, של עינים. לא רק רגש, לב, אלא גם פן של הסתכלות. יש שני דברים שנקראו בתנ"ך "מחמד עיניך" והשלישי זה "מחמד עיניכם". הראשון זה "כל מחמד עיניך" – מלך ארם שלח לאחאב להביא לו "כל מחמד עיניך", וחז"ל דורשים "זה ספר תורה". אפילו שאחאב היה רשע מרושע, עובד עבודה זרה, היה יקר לו הספר תורה – הכבוד של עם ישראל בכלל. אחאב, בעלה של איזבל, מושפע מאשתו איזבל, אף על פי כן ברגע שדורשים ממנו למסור את ספר התורה – "מחמד עיניך" – הוא לא מוכן. הדבר השני, ה' אומר ליחזקאל הנביא נבואה שלמה על "מחמד עיניך" שזה אשתו. אם יש פסוק שצריך לחמוד את האשה, שכך הטבע וככה זה ראוי, רואים שאשתו של יחזקאל הנביא מכונה "מחמד עיניך". מה ההבדל? יש רק הבדל קטן, שעל התורה כתוב "כל מחמד עיניך" ועל אשתו כתוב "מחמד עיניך". היות שזה אותו לשון ממש – שאר הלשונות שונות – זה ודאי "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". כלומר שאשת הנביא (= חנה, השם הראשון של הכלה, שם סג, כל נבואה זה ממוחין דאמא, וגם אשת הנביא היא בחינת סג) היא נקראת "מחמד עיניך" – יש קצת רמז שכדי לחמוד את האשה כדאי קודם להיות נביא, ואז יודעים איך חומדים את האשה, וחמדת האשה זה בהסתכלות. ספר תורה זה "אורייתא מחכמה נפקת". "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" – אומר האריז"ל שספר תורה זה חכמה (יסוד אבא בפרט) והיכל זה בינה. הכל תלוי במזל – חזקת חתן וכלה. "כל מחמד עיניך" זה יסוד אבא, "ספר תורה" לפי כוונות האריז"ל, וסתם "מחמד עיניך", אשת הנביא, זה בינה. יש לשון הבעל שם טוב שצריך לאהוב את האשה כמו שאוהבים את התפלין, שמחבקים ומנשקים אותם – כמובן זה לאנשים מיוחדים, שהאהבה אצלם מתחילה מהתפלין, ואז לומדים שצריך לאהוב את האשה כמו את התפלין. איך שלא יהיה, יש כאן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זה משהו גדול, שיש כאן אהבת התורה ואהבת האשה (בכל ספר משלי האשה זה או האשה או התורה, רק ששם זה תורה שבעל פה – "תורת אמך" – וכאן ההיקש לספר תורה שבכתב). "מחמד עיניך", אשת הנביא, זה בבינה. כבר קבלנו איזה הרגש. אנחנו מחפשים פסוקים בתנ"ך, אבל חז"ל מכנים את התורה "חמדה גנוזה" בגנזי ה', אז התורה נקראת "חמדה גנוזה" (ר"ת חג – חג השבועות, לכל חג יש ר"ת חג, בפסח זה "חמלה גדולה", בשבועות זה "חמדה גנוזה" ובסוכות זה "חרב גאוה", כמבואר באריכות במ"א). כל החמדה הטובה מתחילה מהתורה.

דעת:

יש פסוק בתהלים לט, "ותמס כעש חמודו", ומה זה "חמודו"? רש"י כותב שזה בשרו, אבל המלבי"ם, וכך בתרגום השבעים, מסביר שזה נפשו. כלומר שהנפש, וגם הבשר – כנראה גם זה וגם זה, שני ממדים – נקרא חמודו של האדם. הנפש שלך זה החמוד שלך. לכל אחד יש את החמוד, ומי זה החמוד? הנפש וגם הבשר. הפסוק אומר "גם בלא דעת נפש לא טוב". זה שה"חמודי" שלי זה הנפש בחינת דעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב". "ותמס כעש חמודו" – לאבד את הנפש זה לאבד את הדעת, זה בעצם מה שהפסוק אומר, מתאר אבדן דעת. גם כן, מה כתוב לגבי איש ואשה, דווקא בדעת? נקשר למה שנאמר אתמול – בדעת אהבה זה התקשרות, כמו שכתוב בתניא, "נפשו קשורה בנפשו", "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד". זה הלכה מפורשת, שאהבת האשה צריך להיות אהבת עצמו ואפילו יותר מאהבת עצמו. אם חמודו זה הנפש – נפש האשה ונפש האיש זה אותו דבר. אם זה בשר, גוף, אז צריך לכבדה יותר מגופו. בכל אופן, זה כאן החמוד שכנגד הדעת.

חסד:

נעשה עוד יותר בקיצור: זה שדניאל הוא איש חמודות, רש"י בסנהדרין מפרש למה רבי ודניאל הם דמויות משיח ואומר שהצד השוה שלהם ששניהם סובלים יסורים וכל אחד מהם הוא "חסיד גמור", זה לשון רש"י. זה הפשט, כשאומרים "דניאל איש חמודות" מתכוונים שהוא נחמד במדות, אדם הכי טוב, חסיד גמור. כך ה' מכנה אותו, אומר לו "חמודות אתה", כי אתה חסיד גמור שלי. לכן להיות איש חמודות, או אפילו אשת חמודות – לא "מחמד עיני", שזה אשה עילאה, כמעלת הזהב על הכסף (כיסופין זה חסד וזהב זה בינה) – זה בחסד. מחמד עיניך, אשת הבינה, זה כמו הזהב, בינה, כמו שאדם חומד זהב. איש חמודות זה כמו שחומדים כסף, כי זה מבריק וטוב ו"חסיד גמור". זה בעל מדות תרומיות, מדות טובות, מדות של אהבה וחסד כלפי כולם – קודם כל אהבת הבריות, וכשרוח הבריות נוחה הימנו זה סימן שרוח המקום נוחה הימנו, כידוע מהבעל שם טוב. רוצים להיות חמוד צריך להיות עם המון אהבה כלפי כולם, החל מאהבה בתוך הבית בין האיש והאשה.

גבורה:

מה יכול להיות חמוד בגבורה? בספר דניאל יש עוד ביטוי של חמודות – "לחם חמודות". כתוב שהוא לא טעם, לא בא לפיו, "לחם חמודות". לחם חמודות זה פת נקיה. לעשיו הרשע יש בגדי עשו החמודות. לפי חז"ל הוא חמד אותם מנמרוד, אבל הפשט של "בגדי עשו החמודות" זה בגדים נקיים. חמודות זה נקיות. הוא הלך עם חליפה ועניבה והכל מגוהץ אצלו, גם כשהוא הלך לרצוח בשדה, כשחזר מהשדה הוא מיד התקלח והתבשם ולבש את כל בגדי החמודות שלו, וכך הוא גנב את דעת אביו ודעת כולם. בכל אופן, אחד הפרצופים הכי חשובים אצלנו זה פרצוף הדעת – עשרה לשונות של חז"ל יחד עם המלה דעת – ואחד מהם זה "נקיות הדעת". נקיי הדעת שבירושלים – שלמות היראה – היו בוחנים עם מי יושבים לסעודה, עם מי יושבים לדון, יש המון בקורת ואי-נכונות להשתתף עם מישהו שלא בסדר, מדת הדין ממש. יש משהו בנקיות שיש בזה מדת הדין, הרבה הקפדה על נקיות. יש "לחם חמודות" – פת נקיה, שיש בזה גם טוב – ויש "בגדים חמודות", בגדים מכובדים ונקיות. קשרנו קודם את הנקיות גם עם יום כיפור, שלאדם נמחלים כל העוונות ונעשה נקי כתינוק שנולד. אפילו במאמר הידוע של רבי פינחס בן יאיר נקיות זה מהכללים הראשונים, ומזה מגיעים עד לענוה ועד לגמילות חסדים ועד לתחית המתים על ידי אליהו זכור לטוב. אז יש משהו חמוד שזה נקי, וכמובן זה מתחיל מהנפש פנימה, נפש נקיה ודעת נקיה.

תפארת:

אחר כך יורדים לדברים יותר גשמיים. אמרנו שבגן עדן מקדם כל התורה כולה מתחילה מהשרש הזה נחמד – הכל טוב למראה ונחמד למראה. אחר כך כתוב בעץ הדעת – וממנו לומדים בק"ו וכ"ש לעץ החיים – שהוא "נחמד להשכיל" ("תאוה לעינים ונחמד העץ להשכיל"). העץ הנחמד בגן דן מקדם, אם זה עץ החיים זה השליש העליון של התפארת ואם זה עץ הדעת טוב ורע זה שני השלישים התחתונים של התפארת, ששמה יש כבר גילוי של מודעות עצמית, שזה שרש החטא כידוע. בכל אופן, השרש של העץ הנחמד זה ספירת התפארת, ששמה בנפש יש מעבר בין לא להרגיש את עצמי אל כן להרגיש את עצמי, יותר מדי. זה שרש הרגשת האגו, עץ הדעת טוב ורע.

נצח:

אחר כך יש לנו מה שאומרים בברכת המזון, "ארץ חמדה טובה ורחבה". הנשים חבבו את הארץ ביותר, והאשה מזוהה עם הארץ ביותר, ואם הארץ שלנו היא ארץ חמדה זה משל מובהק איך צריך להתייחס לאשה – באותה חמדה שיש געגועים ואהבה ודבקות בארץ ישראל ככה זה איש ואשה. ה' לא ברא את העולם בשביל השמים, השמים זה האיש בלי האשה, אלא בשביל האשה, בשביל הדירה בתחתונים. "השמים יענו את הארץ" – השמים זה רק מעבר בשביל להגיע לארץ. נצח, ידוע גם כן בכמה פרצופים, זה ארץ ישראל. דבקות וחמדת ארץ ישראל זה נצח. בנצח עוד כמה דברים שקשורים לארץ, כמו כרם חמד ושדה חמד.

הוד:

לגבי הוד יש מאמר מפורש ש"זה בית המקדש", שנקרא "מחמד עיניכם". "מחמד עיניך" זה אשת הנביא בבינה, ועד הוד אתפשטת בבית המקדש.

יסוד:

היסוד זה מושג רווח בתנ"ך – בחורי חמד, בחור חמד (איש חמודות יש רק אחד) – וחז"ל אומרים שזה אלו ששומרים את הברית. בחור חמד זה לא דווקא בחור יפה תאר, אלא בחור שהוא חמוד לקב"ה בגלל שהוא שומר על הברית, שיש לו קדושת הברית וטהרת הברית. לכן בחור חמד זה ספירת היסוד.

מלכות:

אחרון אחרון חביב, המלכות, שמואל הנביא אומר לשאול בשעה שהוא הולך להמליך אותו "כל חמדת ישראל לך ולבית אביך" – הוא נותן לשאול את "כל חמדת ישראל". רש"י מביא, בשם חז"ל, ש"חמדת ישראל" זו המלוכה. מלכות ישראל, מלכות מלך המשיח שיתגלה תיכף ומיד ממש, זה "כל חמדת ישראל".

אם כן, רואים כאן כמה המושג חמדה בקדושה הוא רב גוני, ובקיצור: ספר תורה, אשת הנביא, הנפש והבשר, בעל מדות טובות החסיד הגמור, הנקי, העץ (תיקון המודעות העצמית כאן), ארץ ישראל, בית המקדש, בחור חמד שומר הברית, והמלוכה, מלכות ישראל. הכל זה השתלשלות של חמד. אמרנו שחמדה זה חוה-חוה-חוה, אבל רק חמד = בן. "פרו ורבו ומלאו את הארץ". נברך חתן וכלה שהם חמודים ויהיו להם הרבה חמודים, וכל בן ובן (ובת זה גם בן, שהרי כתוב בימות המשיח "איש ואיש יולד בה") עולה חמד, עוד חמד ועוד חמד ועוד חמד, שיהיו הרבה חמד. שנזכה באמת לכל הסדר הזה, שיש אור – מקיף – ואז השתלשלות של חמדה בקדושה, עד שמגיעים לדבקות ותכלית הדבקות, בשר אחד בבן-בחמד שנולד בסוף. לחיים לחיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

[חמדה טובה שלנו זה בטול קליפת ישמעאל, ששם נביאם נגזר משרש זה. בשיעור הערב, על החמדה הטובה בטלנו את חמדת ישמעאל. זה ההיפך של בחור חמד, זה ממש פגם הברית]

הווארט הכי עמוק: מה זה לקנות אשה? יהודי הוא צנוע, הוא לא ירשה לעצמו להפתח לאהבה אם זה לא שלי, כי זה נתפס אצלו כחמדה אסורה, לחמוד משהו של מישהו אחר ולא שלי. דווקא יהודי צריך את הקנין כדי לאפשר לו לחשוף את הרגש שלו כלפי האשה.

מה בין חמדה לתאוה? חמדה יותר כוללת בנפש, תאוה יותר מרוכז בלב וחמדה עוברת דרך כל כחות הנפש. זה שתאוה זה לא שכל, לכן הביטוי שעל תאוה אין קושיות. לא השלמנו את זה: דווקא בדור השני, דור הכניסה לארץ, האשה עולה בדרגה. בדור הראשון האשה היתה אחרי הבית ובדור של ארץ ישראל האשה זה מספר אחד והבית זה הדבר השני. כנראה בישוב הארץ העיקר זה שלום בית – הקיום של עם ישראל בארץ ישראל זה הקשר בין האיש והאשה. כמו שאמרנו, זה אשה בלשון חמדה, והבית וכל השאר כבר עבר לשון והפך להיות תאוה.