אשרי תמימי דרך (ב)

לקוטי מוהר"ן – תורה א (ב)

ישיבת "שובה ישראל", ירושלים – ז אייר תשמ"ג

 – סיכום –

בפעם הקודמת למדנו את סוד החן. זה יסוד תורת ר' נחמן מברסלב והחסידות כולה – שתפילה אמיתית, שתתקבל, צריכה הארה של תורה עמה. תורה לשמה.

אם האות ח היא התורה והאות נ היא התפילה אשר יחד מעלות חן, הרי שכדי לייחדן צריך לזהות שתי מדרגות של התכללות ביניהן: תורה שבתפילה ותפילה שבתורה.

בלימוד תורה יש שתי מצות: תורה היא בעיקר עיון. זו מצות ידיעת התורה לאורך ולעומק. יחד עם זה, יש בלמוד התורה מצוה נוספת, מצות "והגית בו יומם לילה". את דברי התורה צריך להוציא בפה – "חיים הם למוצאיהם, למוציאהם בפה". זו ההתכללות של תפילה בתורה. על תורה כזו דורש האדמו"ר הזקן בתניא את הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", ו"אין אמת אלא תורה", שלימוד התורה הוא פניה וקריאה אל ה' בשמותיו הרמוזים בתורה. בתפילה, עצם התפילה היא הדיבור – מלכות פה, אבל בחז"ל נקראת התפילה עבודה: "איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה". הכוונה היא לעבודת ההתבוננות, דרישת הלב, הכוונה שבתפילה. זו התכללות התורה שבתפילה.

בנפילת החן, עיקר הנפילה היא של המלכות, של ה-נ. כל פעם שכתוב בתורה הזו שצריך להעלות הכוונה היא אליה. ביחס לזה משתמש ר' נחמן בביטוי "בעוונותנו הרבים". בדרך כלל, בזהר ואצל ר' נחמן, הכוונה היא לפגם הברית ותקונו. פגם הברית זה פיזור הדעת, פיזור הנפש לכיוונים שאינן רצויים. בתורה אחרת (ס, ג) מסביר: "וזה בחינת 'הבל היפי', כי היפי הוא כפי ההבל הנ"ל, נמצא שהבל היפי הוא מהפסק הנשימה, ועל כן מי שחומד יפי הנשים – נמצא שמקבל בחינת הפסק הנשימה".

פגם הברית זה הבלים זרים. כתוב שחנופה זה אותיות חן פה, דבורי חן של הבל ושקר. הוויות זרות ומשונות, לא טבעיות, רק כדי למצוא חן. התורה נקראת "נמוסי דמלכא", ביחס לנימוסי האומות. אצלם כל המניע הוא פגם הברית, בריתות חיצוניות. בחסידות חב"ד זה נקרא 'בליטה', היפך הבטול. זה כינוי הגנאי הכי גדול שיש, שאחד עושה גינונים  של שקר.

יסוד הזכר נקרא חותם בולט ויסוד הנקבה נקרא חותם שוקע. בלשון האיזביצר זה נקרא תוקף, בלשון הבעש"ט זה נקרא שעושים באבר חי. זה נקרא קיום הברית, מלשון קימה וזקיפה. יוסף הצדיק, שהוא כנגד הברית, עולה קיום. עולה גם ציון, ויש ציון בולט ויש ציון שוקע – בן ציון ובת ציון. גם יחזקאל עולה יוסף, מלשון חוזק, לחזק את הברית. הכל נקרא חן אמת. לעומת החן של שקר – היפך הקשר – יש את החן אמת, פנימיות מידת היסוד. בליטה טובה היא בליטה של הצדיק כשמגלה את התוקף שלו בתוקף זכרי, אבל אצל רוב האנשים התוקף הוא תוקף של בינונים, והוא החותם השוקע. זה החן של הנקבה. חן הזכר הוא "להרבות בכבוד שמים", חן של הנקבה זה "למעט בכבוד עצמו".

בתחילת ימי בית שני בזמן נחמיה, מהצדיקים התקיפים ביותר בתולדות עם ישראל, גדול המתנגדים שלו היה סנבלט. היה 'ראש המאפיה' של אותה תקופה שאיים עליו בהריגתו. מה הסוד של סנבלט? כתוב שהיה שונא בליטה. הוא שונא את הבליטה של הקדושה. לא צריך להאריך, כל אחד מכיר מעצמו. יש כל מיני קליפות. היוונים לא רצו לבטל לגמרי את ישראל, רק שלא רוצים שיבליטו את העל-טבעי. הם מקור ה'תרבות'. רצו "להשכיחם מתורתך", שהתורה והחכמה שלהם לא תהיה אלוקית.

נחזור לתורה שלנו. החותם הבולט היא האות ח והחותם השוקע היא האות נ. נ היא שורש הכלי בכל מקום, ואילו באות ח יש לכל השיטות למעלה חטוטרת, הרומזת לבליטה. חז"ל דורשים על החטוטרת הזו "חי ברומו של עולם". זה להבליט את הקדושה. הכל היה להסביר איך פגם הברית – "בעוונותנו הרבים" – הוא נפילת החן אל הקליפות.

עוד הקדמה חשובה ביחס לפגם הברית. בספר יצירה נקשרות שתי הבריתות – ברית המעור עם ברית הלשון. כך גם אצל ר' נחמן, תקון הברית נעשה על ידי תקון הלשון, על ידי הדבור. אדם שלא מדבר דבורים לבטלה שומר גם את בריתו מלהוציא זרע לבטלה, ולאידך אדם שלא שומר פיו בדבורי בטלה לא מסוגל – על פי טבע – מלהישמר בזה. "לב חכם ישכיל פיהו". זה קורה בדרך ממילא. לרוב, פגם הברית אינו בר תקון בצורה ישירה. הרבה פעמים זה ברמה ש"אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", ומה שנדרש מן האדם זה בעיקר שמירת הלשון. גם החפץ חיים, שכתב את שמירת הלשון, כותב את זה, רק שבחסידות מתחדש שעיקר התקון נעשה בעיקר על ידי ההתקשרות – של המוח והלב ולצדיק. מסופר על הבעש"ט שבא אליו פעם אחד, בעל מדרגה, שלא דיבר ארבעים יום דברים בטלים במטרה להשיג גילוי אליהו ולא זכה לכך. הבעש"ט שאל אותו מה כן דיבר באותם הימים? ענה שרק למד ואמר תהילים. ענה לו הבעש"ט שאלו היו הדברים בטלים שלך... כמובן, לא בא לשלול מעלת אמירת תהילים. להיפך, היה מייקר את היהודים הפשוטים שאומרים בלי להבין כלום על פני כל הלמדנים הגדולים, אבל לאותו אחד לומר תהילים ולבו בל עמו זה בחינת דברים בטלים. כתוב בחסידות שהמזבח החיצוני והקרבנות שמקריבים עליו מתקן את תאוות הלב אבל המזבח הפנימי והקטורת מתקנם את הדיבורים הבטלים.

ברית מילה היא בעצם פעולה שמטרתה היא גילוי העטרה. זה נקרא הבלטת הקדושה. סנבלט הוא הכיסוי של הבליטה. שיהיה, רק מכוסה. הוא טוען שהאדם נברא שלם, אז מה פתאום להוריד. אם ה' ברא טבע, אז זה אמור להיות כך, אז למה להבליט את הנס, את הנסתר? בברית מורידים את הקליפה הזו. בזהר כתוב שברגע שמסירים את הערלה נקרא הברית "הידורא דגופא". ההסבר לשם זה הוא שהמלך השמיני היוצא מיסוד אדם קדמון [רק שיוצא החוצה דרך המצח, החלק העל-טבעי לגמרי. כתוב שהטבע מתחיל מן העיניים] בסוד שם מה החדש נקרא הדר, והוא עולם התקון. רק הוא לא מת, נשאר חי. בגלל זה חסידים אוהבים להדר במצוות, ולא להשתמש בביטוי להחמיר. להדר במצוות זה להבליט אותן, להבליט את הקדושה. בחנוכה כולם "מהדרין מן המהדרין", כולם רוצים להבליט את הקדושה בחוץ [לכאורה מאבדים פה את הצניעות? אכן עיקר העבודה זה לדעת מתי הבליטה היא של הקדושה ומתי היא של הישות שלי, של בליטה רעה. היצר הרע עצמו מתלבש במצוות על ידי גאוה חיצונית].

אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת "אילת אהבים ויעלת חן" _{(משלי ה)}, שמעלה חן על לומדיה _{(עירובין נד, ב)}, ועל ידי זה נתקבלין כל התפילות והבקשות.

יש כאן עוד רמז חשוב שלא אמרנו. אהבים עולה חן: אהב עולה ח ו-ים (התוספת) עולה נ. אילת עולה אמת, וביחד חן אמת – מושג שר' נחמן מרבה לדבר עליו [כנראה שהעיר אילת זה המקום להגיע לחן אמת, למרות שבינתיים יש בו חן של שקר...]. אם אילת אהבים זה סוג של חן והמשך הפסוק מדבר על יעלת חן אז צריך לומר שאילת אהבים זה חן לעילא ויעלת חן זה חן לתתא. אכן חז"ל דורשים מן החלק השני את דרשתם "שהתורה מעלה (מלשון 'יעלת') חן על לומדיה", שמוצאים חן גם בעיני אדם. התשוקה של הנוקבא נקראת העלאת מ"ן.

נסביר יותר. חן לעילא זה ברית הלשון וחן לתתא הוא ברית המעור. יחוד הפה נקרא יחוד נשיקין, ומבואר בזהר שזה למוד תורה, תפילה שבתורה שהסברנו. המצוות הם סוד החיבוק. עיקר הנשיקין הם טעמי תורה שיתגלו על ידי המשיח. כתוב בכתבי האריז"ל שאהבה זה סוד יחוד הנשיקין: אה זה מה שבפה הזכר, בה זה מה שבפה הנקבה. למרות זאת, הלידה, חידושי תורה, מתרחשת בעקבות היחוד התחתון. הרבי מקומרנא כותב שעיקר הסוד של פרו ורבו זה בחידושי תורה.

 

עוד נקודה אחת. הוא אומר שעל ידי לימוד תורה בכח מקבלים כח להילחם במלכות דקליפה בהוספת כח במלכות דקדושה. לכאורה, לפי מה שאמרנו, קשה שבתחילה מסביר שכדי לייחד תורה ותפילה צריך חן [וזה עצמו תורה ותפילה], וכאן אומר שאת הנפילה של התפילה עצמה צריך להקים על ידי תורה. אלא הענין כמו שלמדנו אצל ר' הלל בפלח הרימון, שיש חכמה עילאה וחכמה תתאה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הזכרנו בפעם הקודמת את אגרת הקדש של האדמו"ר הזקן ופירושו לפסוק "חגרה בעוז מותניה", שתורה שבעל פה היא זו המחזקת את האמונה. בפתח אליהו כתוב "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". מהו הדיוק בלשון "קרינן לה", שאינו מופיע בשאר הספירות? עיקר הפה זו התפילה, ולא התורה, רק שכדי להמשיך [לקרוא זה להמשיך] חן בפה כדי לתקן את התפילה את זה עושים על ידי התורה שבעל פה. בחסידות דורשים את הפסוק "האמנתי כי אדבר" שעיקר הדיבור, התפילה, באה לחזק את האמונה. לפי זה יוצא, שהסדר המתוקן הוא יחוד תורה לתפילה, אבל כאשר ה-נ נופלת אז צריך להמשיך ממקור התורה.

נקודה נוספת. כתוב שהאות ח היא השכל האלוקי שבכל דבר. כעת הסברנו שזו התורה. בפעם הקודמת הארכנו בכך שאסור לחפש ולבקש הוראה לפני שמתמסרים לאמת שבהתבוננות באלוקות, שלא ליפול בדמיונות שוא. הרבי שליט"א מרבה להביא את פירוש הרד"ק, שתורה היא מלשון הוראה, ולא רק סיפורי דברים, חלילה. עיקר תורת הבעש"ט זה שהתורה נצחית בכל זמן ולכל אדם, אפילו בדברים שלא נוהגים כיום [מלבד הענין ש"כל העוסק בתורת עולה... כאילו הקריב". זה רק כאילו ואילו הוראת הבעש"ט זה ממש]. זה אומר שכוונת ר' נחמן שכל שבכל דבר זה על חכמת התורה, ולא על חכמת מעשה בראשית. זו חכמה המיוחדת לישראל – "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". "חכמות בחוץ תרונה" – ביחוד וחיבור חכמת התורה עם חכמת מעשה בראשית. על הרבי הרש"ב מסופר שלא עברה עליו שעה בלי ברכה, ואם לא הזדמנה לו ברכה היה אומר את הפסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". כששאל אותו בנו, הרבי הקודם, מה מכוון בפסוק שכל כך אוהב, ענה לו שמבקש מה' שילמד אותו בבחינת אותיות החקיקה. אותיות הכתיבה הם דבר נפרד מן הנייר עליו הם נכתבות, וזה אחר הצמצום, בעוד שאותיות החקיקה גלופות בסלע מיניה וביה, כמו לפני הצמצום שהכל אחד. את הפסוק הזה הוא אומר במקום ברכת הנהנין, הבאה לגלות את האלוקות שיש בתוך המאכל הגשמי. זה רעיון מקביל למה שאומר כאן ר' נחמן, שיש בכל דבר שכל אלוקי, לראות בכל דבר בעולם את אותיות החקיקה, את ההוראה הנצחית שיש בכל דבר.

עד כאן הרחבנו בכמה נקודות ממה שהתחלנו בפעם הקודמת.