הקדמה

יסוד הבנין: שם הוי'

"יסוד היסודות ועמוד החכמות"

עִקָּר כָּל בִּנְיָן הוּא יְסוֹדוֹ, שֶׁעָלָיו הוּא עוֹמֵד.

על הבטוי בו פותח הרמב"ם את חיבורו הגדול – "יסוד היסודות" – שמעתי נקודה מאדם אחד גדול: הרמב"ם בחר בבטוי הזה, שכן ספרו הוא כמו היסוד של ההלכה, וכמו שאנו רואים בדורות האחרונים שדוקא הלמוד הכי עמוק הוא בהלכות הרמב"ם. ספרו הוא התמצית של כל התורה שבעל פה, ולכן הוא כמו היסוד שכל הלמוד בנוי עליו. לכן, אם זוכים, הוא נעשה בסוף בית הקיבול לכל הלמוד.

הרמב"ם פותח את חבורו במלים "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם (הכוונה 'ישנו', וזה כנראה לקוח מערבית) מצוי ראשון"[שפ], שראשי תבותיהן הן אותיות שם הוי' [אגב, יש פתגם מפורסם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה", שהוא מתקופת הרמב"ם ואף פעם לא ידעתי את מקורו. לאחרונה ראיתי שאדמו"ר הזקן מזכיר את הפתגם הזה[שפא], ולכן הוא פתגם מוסמך ביותר]. הבטוי הזה – "יסוד היסודות" – בא ביחס למצוה הראשונה של האמנת אלקות, לפי סדר הרמב"ם, שהיא גם הדברה הראשונה של עשרת הדברות. המצוה היא להאמין שה' הוא, כדברי הרמב"ם, "מחויב המציאות"[שפב].

אם כן, מהמלים הראשונות בספר הרמב"ם יוצא לנו העיקר שלנו, על פיו הכל תלוי בשם הוי' ב"ה. נפרש את הבטוי הזה של הרמב"ם על פי סוד (זה לא כתוב בספר). יש הרבה פרושים לבטוי הזה – "יסוד היסודות" – אבל זהו הפרוש העמוק ביותר. הבטוי "יסוד היסודות" הוא בדומה לבטוי 'קדש קדשים', שיש 'קדש' שהוא הקדש של כל הקדשים. למשל, בקבלה כתוב[שפג] ש'קדש' הוא כתר לגבי 'קדשים', שהם חכמה ובינה, והוא כולל אותם. אם כן, הבטוי 'יסוד היסודות' צריך להתפרש באותה צורה, שיש יסוד שהוא היסוד של כל היסודות.

טו נקודות היסוד בגוף

מהם היסודות? בכל עולם, כמו בעולם האצילות, יש בסך הכל טו נקודות של יסוד[שפד] והם מכוונים כנגד טו אותיות ו בברכת "אמת ויציב"[שפה]. איך? בכל עולם יש חמש ספירות מהן יוצאים חמשה פרצופים: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין, נוקבא דז"א. בכל אחד מהם יש שלש נקודות של יסוד: פה, חזה, ברית. יסוד הוא כח של התקשרות, ושלש הנקודות שבכל פרצוף הן שלש נקודות של התקשרות, שלש נקודות של זווג. יסוד הפה הוא זווג 'נשיקין', יסוד החזה הוא זווג של חבוק, ואילו יסוד הברית הוא הזווג ממש. לפי זה, יש בסך הכל חמש עשרה נקודות של יסוד בכל עולם.

כיוון שהאדם הוא 'עולם קטן'[שפו], הכולל את כל העולמות, יש בתוכו גם את כל הפרצופים ולכן יש בו את כל טו היסודות, מן הגלגלת ועד הברית, בקו האמצעי של הגוף. כל נקודה היא כמו כח החודר מעבר אל עבר, מהפנים אל האחור, והיא בדוגמת 'אותיות החקיקה' שהיו בלוחות[שפז]. דרך החקיקה הזו עוברים אור ושפע. לכל אחת מ-טו הנקודות הללו יש שם בתורה.

נפרט אותן אחת לאחת:

שלש הנקודות הראשונות של פרצוף אריך אנפין הן: ראש הגלגולת, מקום הנחת התפלין בסוף השערות [בין העיניים], אמצע המצח. שלשתן מעל לגובה העיניים, שכן העיניים הן החכמה ואילו שלש הראשונות שייכות לפרצוף אריך אנפין, שהוא למעלה מטעם ודעת, למעלה מהתחלקות. ראש הגלגלת הוא נקודת הפה של אריך, מקום סיום השערות הוא נקודת החזה שלו, ואילו אמצע המצח הוא הברית שלו.

שלש הנקודות של פרצוף אבא הן: בין העיניים, החוטם, השביל שעל גבי השפה העליונה [המקום בו לפי חז"ל[שפח] מכה המלאך את התנוק כשנולד כדי שישכח את התורה שלמד]. בקבלה[שפט] נקראת הנקודה הזו, מבין יג תקוני דיקנא, השביל והאורח של "וחנון". זה היסוד של אבא. זכרון התורה תלוי ביסוד אבא.

שלש הנקודות של פרצוף אמא הן: הפה, הסנטר [הנקרא בלשון הקבלה 'שבולת הזקן'], הגרון. אלו הפה, החזה והברית של אמא.

שלש הנקודות של פרצוף זעיר אנפין הן: הנקודה שבין הכתפיים [נקראת 'בין כיתפין'], צפור הנפש, 'טבורא דלבא'. 'טבורא דלבא' נקרא בחז"ל[שצ] 'מפתח הלב' והוא עומד מתחת למקום הנקרא 'צפור הנפש'. על פי חז"ל[שצא], 'צפור הנפש' הוא המקום הכי רגיש בגוף. אלו הפה, החזה והברית של ז"א.

יוצא לנו, שהברית של ז"א – נקודת טבור הלב – היא הנקודה הכללית של החזה. כלומר, יש בכללות שלש נקודות של ברית – הפה, החזה, היסוד – ואם כן היסוד של ז"א הוא מרכז החזה הכללי. הפה הכללי היה הנקודה השביעית בסדר שלנו, והוא כנגד הפה של אמא, ואילו הנקודה ה-יב היא נקודת החזה הכללי. באמת כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל[שצב], שכאשר ז"א בקטנות עולה הברית שלו עד למקום הזה, להיות היסוד של החזה. לילד קטן, לפני שהוא מתבגר, יש רגישות בברית והרגישות הזו עולה, לאחר שהוא מתבגר, אל המקום הזה.

שלש הנקודות של הנוקבא הן: הטבור ['טבורא דגופא'], היסוד הפנימי [באשה: הרחם], היסוד החיצוני [בברית של האיש]. הטבור הוא הפה של הנוקבא – גם על פי פשט – שכן משם אוכל התנוק כאשר הוא בעבור. בכלל, עבור הוא מצב של מלכות ולכן זהו הפה של פרצוף הנוקבא דוקא.

מיקום שתי הנקודות האחרונות כבר תלוי אם מדובר באיש או באשה. נקודת היסוד של הכללות היא הנקודה ה-יד באשה והנקודה ה-טו באיש, החזה או הברית של פרצוף הנוקבא. זה מתאים עם מה שמובא תמיד בקבלה, ש-יד שייך לנקבה ואילו טו שייך יותר לאיש, על דרך משפיע ומקבל. למשל, בחג הפסח יום יד הוא היום שנאמר בו "אך ביום הראשון תשביתו"[א] ואילו יום טו הוא יום יציאת מצרים עצמו.

היכן מרומזים כל טו היסודות הללו? אלו טו אותיות ו שיש בברכת 'אמת ויציב ונכון וקיים…'. נסכם את הכל בטבלא:

הפרצוף	הנקודה בפרצוף	הנקודה בגוף האדם בכללות	בתפלת 'אמת ויציב'
אריך אנפין	פה	ראש הגלגלת	ויציב
חזה	מקום סיום השערות	ונכון
ברית	מרכז המצח	וקיים
אבא	פה	בין העיניים	וישר
חזה	החוטם	ונאמן
ברית	שביל השפה העליונה	ואהוב
אמא	פה	פה	וחביב
חזה	סנטר	ונחמד
ברית	מרכז הגרון	ונעים
זעיר אנפין	פה	בין כיתפין	ונורא
חזה	צפור הנפש	ואדיר
ברית	טבורא דלבא	ומתוקן
נוקבא דז"א	פה	הטבור ['טבורא דגופא']	ומקובל
חזה	הרחם [באיש: מקומו]	וטוב
ברית	היסוד [באשה: מקומו]	ויפה

אלו טו היסודות שיש בגוף האדם. למה הזכרנו אותם? בשביל להבין את הבטוי "יסוד היסודות" שהביא הרמב"ם. כל הנקודות הללו הן "היסודות", וכעת צריך למצוא יסוד אחד שהוא "יסוד היסודות", שכולם פרטים לגביו. אם כל טו היסודות מכוונים כנגד טו אותיות ו שבברכת 'ויציב ונכון', מהו 'יסוד היסודות'? המלה 'אמת' שבראש הברכה. 'אמת' היא 'יסוד היסודות', ולכן אצלנו תמיד פנימיות היסוד היא מדת האמת. היסוד נקרא חותם – "חותמו של הקב"ה אמת"[ב] – ועיקר תקון היסוד בא בסוף, כמו שלמדנו. איך אנחנו רואים שאמת כוללת הכל? חז"ל אומרים[ג], שהמלה אמת היא ראש-תוך-סוף של כל האותיות. שלש האותיות הללו בעצמן הן כנגד הפה, החזה והברית.

'יסוד היסודות' – יסוד עתיק יומין

מה יהיה "יסוד היסודות" על פי קבלה? אם התחלנו את מנין היסודות מפרצוף אריך אנפין, מה יהיה 'יסוד היסודות'? זה יהיה יסוד עתיק, יסוד פרצוף עתיק יומין. יסוד עתיק יומין עולה ביאת המשיח[ד]. יסוד קשור עם ביאה, שכן הוא שייך תמיד אל העולם העליון, לא לתחתון. העולם התחתון מתחיל מפרצוף אריך, וממנו מתגלים טו יסודות, אבל יש דבר שמקשר את העולם העליון אל העולם התחתון והוא היסוד של עתיק.

יסוד עתיק יומין עולה גם שלמות[ה]. הברית היא השלמות, ולכן כתוב בחסידות[ו] שפגם הברית הוא הפגם בשלמות וממילא תקון הברית הוא תקון של השלמות. יסוד עתיק יומין הוא שלמות כל חמשה-עשר היסודות. אנו נמצאים היום בתחלת ימי השובבי"ם, שבין חנוכה לפורים, ולכן נוסיף שיסוד עתיק יומין עולה גם שובו בנים שובבים, והוא הזמן המסוגל ביותר לתקון היסוד, כמבואר בקבלה[ז]. כל שעבוד מצרים והיציאה ממנו קשורים עם שלמות הברית.

ברית היא התקשרות שלמעלה מטעם ודעת ופגם הברית הוא כאשר האדם לא מקושר לה', כאשר הוא שוכח. עיקר הברית היא דעת – "והאדם ידע"[ח] – ופגם בברית הוא פגם של הדעת. אחד שמקושר יכול להסתכל בכל מקום והוא לא פוגם בשום דבר, הוא רק רואה את האלקות, כמו שאמר ר' לוי יצחק. זה, כמובן, גם בכוון ההפוך. צריך לדעת, שזה העיקר בענין של תקון הברית, בתקון השלמות. ברית היא אמת, ולשמור את הברית זה לומר רק את האמת, לא לסלף אותה. זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך, ש"לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה'"[ט]. רבי נחמן אומר שהאמת היא רק אחת, ואם אתה מחניף לאנשים – אפילו במחשבה – אתה פוגם באמת[י]. זה 'יסוד היסודות'.

יש כלל גדול שלומדים מהרמב"ם, שבדרך כלל מפרשים אותו לגריעותא אבל בחב"ד מפרשים אותו דוקא למעליותא. הרמב"ם מצדיק את עצמו על כך שהביא בספריו גם מדברי גוים חכמי האומות בפתגם 'קבל האמת ממי שאמרו'[יא]. אם האדם מסור לאמת לגמרי, באמת לאמיתו, הוא מקבל את האמת מכל מקום. דוקא בחב"ד [אצל ר' הלל] מוסבר, שהמדרגה הזו של 'קבל האמת ממי שאמרו' היא מדרגה של 'פנימיות אבא', פנימיות החכמה. זו ההתקשרות אל האמת למעלה מכל קשור. זו שלמות תקון הברית. אדם כזה ממילא לא מתחשב באף אחד, שכן האמת צריכה להתגלות כמו שהיא. זה לחשוב אמת ולומר אמת, בבחינת "הוי עז כנמר"[יב], שלא להתבייש בפני המלעיגים.

פרצוף עתיק יומין – התחתון שבעליון

נחזור לענין: הבטוי של הרמב"ם 'יסוד היסודות' רומז ליסוד עתיק יומין, ומדרגה זו נקראת המדרגה 'התחתונה שבעליון'. אריך אנפין נקרא 'העליון שבתחתון', ולכן טו היסודות מתחילים ממנו. הוא שייך אל ההווה, אל המדרגה ההוֹוָה. מה שאין כן עתיק הוא מלשון עבר, והיסוד שלו הוא הקשר ביניהם. למשל, בעולם האצילות יש חמשה פרצופים, וממילא גם את טו הנקודות הללו, וגם בעולם הבריאה יש אותו הדבר. בתוך הכתר של עולם הבריאה, פנימיות הכתר הוא פרצוף עתיק יומין, והוא עדיין אינו חלק מעולם הבריאה. הוא עדיין חלק מעולם האצילות שיורד אל תוך עולם הבריאה.

מה זה עתיק? עתיק הוא כמו להעתיק ספר[יג]. אין בזה שום חדוש, זו רק העתקה. אותו פרצוף עתיק הוא רק המדרגה התחתונה שבעליון, שכן הוא רק מעתיק אותו. על ידי זה שהוא מעתיק אותו הוא גם נעתק ממקום למקום, כמו שבהעתקת ספר התוכן נעתק מספר אחד לספר אחר.

מטרת ההעתקה הזו היא לחבר בין העולם התחתון ובין העולם העליון. כל הכתר הוא ממוצע בשביל לחבר – 'ממוצע המחבר' – ובכל ממוצע שמחבר צריכים להיות שני חלקים: קצה אחד שמחובר אל העליון וקצה שני שמחובר אל התחתון. הקצה שקשור אל העליון הוא פרצוף עתיק יומין ואילו זה שמחובר אל התחתון הוא פרצוף אריך אנפין.

את הכפילות הזו רואים אחר כך בספירת הדעת. גם הדעת מתחלקת לשנים: ה חסדים ו-ה גבורות. החלוקה הזו בדעת היא לשם חבור החסדים והגבורות, אבל שרש הדעת הוא בכתר ולכן שרש חלוקה זו הוא בחלוקת הכתר לפרצוף אריך אנפין ופרצוף עתיק יומין. זהו אחד מסימני התקון. בעולם התהו, שאינו מתוקן, יש בכתר רק פרצוף אחד[יד] ולכן הוא לא היה מסוגל לחבר את העליון לתחתון, אבל בעולם התקון ראשית התקון היא שיש בו שני פרצופים – עתיק ואריך – ולכן הוא יכול לחבר שני עולמות שאין שום קשר ביניהם, שיש ביניהם הבדל אין סופי [יש לפעמים, גם לאחר התקון, שיש בכתר רק פרצוף אחד ואז זו כבר מעליותא].

נסביר שוב: כל המושג כתר הוא ממוצע שבא לחבר שני דברים שביניהם קיים יחס של אין ערוך. זה נקרא תקון. מה הוא תקון? תקון זה שאני – הקטן, האפס – אהיה קשור אל האין סוף. בשביל התקון הזה צריך הרבה תקונים, וכל סדר ההשתלשלות אלו דלוגים ביחס של 'אין ערוך' בין אחד לשני. צריך להיות משהו שמקשר ביניהם. כתוב[טו] שהשתלשלות הכתרים היא זה מזה, שכל הממוצעים הללו קשורים יחד, ואם יש תקון לכתרים יש התפשטות לאור אין סוף עד לנקודה האחרונה. זה נקרא כתר, ובשביל שיהיה תקון צריך שתהיה בו חלוקה בין 'תחתון שבעליון' לבין 'עליון שבתחתון'. אלו פרצופי עתיק ואריך.

בכל זאת, צריך להיות משהו מיוחד שמחבר אותם, כמו האות ו, אפילו כאשר הם מלובשים אחד בשני. למשל, הקרשים במשכן היו תלויים ביתדות ואדנים. הם היו יציבים מאד, ואף על פי כן הבריחו בהם את הבריחים שיחברו ביניהם – "והבריח התיכֹן בתוך הקרשים מַבְרִחַ מן הקצה אל הקצה"[טז]. למרות שהם היו מחוברים יחד ממש, יש עוד משהו שתוקע את האחד בתוך השני. הבריח הזה, שתוקע את עתיק בתוך אריך, וממילא תוקע את כל העולם העליון בתוך העולם התחתון, הוא יסוד עתיק יומין. הוא בדוגמת "הבריח התיכון", והוא ה'אמת'. כך מובא בספר התניא[יז] בפרוש, שסוד ה'אמת' הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". תקון השקר הוא על ידי קשר וזה נעשה בקרשים[יח]. ה"בריח התיכון" שתקוע בתוך הקרשים הוא האמת, והוא תקון השקר.

כל זה היה להסביר את המלים "יסוד היסודות" – יסוד עתיק יומין, שהוא האמת לאמיתו לגבי 'ויציב ויקיים וכו'' [ומכאן יש לנו רמז יפה מאד לחבר את תחלת הרמב"ם לסופו. הרמב"ם מסים את ספרו בהלכות ביאת המשיח וכעת אנו אומרים ש"יסוד היסודות" שבתחלתו הוא יסוד עתיק יומין].

"ועמוד החכמות" – 'חכמה עילאה' ו'חכמה תתאה'

נמשיך הלאה, להמשך הבטוי של הרמב"ם – "ועמוד החכמות". מה זה "עמוד החכמות"? כפי שיש ג יסודות בכל פרצוף, כך גם ישנן, בדרך כלל, שתי חכמות. הן נקראות 'חכמה עילאה' ו'חכמה תתאה'. עליהן כתוב בספר משלי הפסוק "חכמות בחוץ תרונה"[יט], כאשר מעוט רבים הוא שנים. בפנימיות, המושג 'עמוד' בא תמיד לחבר שני דברים, כמו עמודי הבנין שמחברים בין התקרה לרצפה. בתניא כתוב[כ], שהמצות נקראו תרך עמודי אור. למה? כי הן מחברות, כמו העמודים, בין הרצון העליון והמציאות התחתונה, מן הגג ועד הארץ. אם כן, "עמוד החכמות" הוא הממוצע שמחבר בין 'חכמה עילאה' ובין 'חכמה תתאה'. כיוון שיש הרבה מדרגות של 'חכמה עילאה' ושל 'חכמה תתאה', צריך להיות עמוד אחד פנימי, שהוא הכח התמידי לחבר בין שתי החכמות. מה זו 'חכמה עילאה'? 'בטול במציאות'. מה זו 'חכמה תתאה'? 'בטול היש'.

יסוד הוא כח לחבר בין שני דברים שווים, כמו הבריח במשכן שמחבר את הקרשים, ואילו עמוד הוא דבר שמחבר בין מעלה ומטה. מהו העמוד של כל החכמות, על פי קבלה? עמוד זה נקרא המזל העליון, תקון "נֹצר חסד". כמו ש"יסוד היסודות" הוא יסוד עתיק יומין המתלבש ב'מצחא קדישא' של אריך אנפין, כך "עמוד החכמות" הוא תקון "נצר חסד לאלפים"[כא], ראשי תבות "נחל נובע מקור חכמה"[כב]. כל היחודים הם על פי המזל הזה.

שוב, יסוד עתיק יומין על פי קבלה מתלבש רק במצח של אריך, אבל אנחנו הסברנו כעת שהוא עובר דרך כל היסודות. אותו הדבר ביחס למזל "נצר חסד", שהוא השרש והעמוד של כל החכמות. "ונח מצא חן"[כג] – חן הוא חכמה נסתרה. כתוב בקבלה "אבא תליא במזלא"[כד]. כלומר, מזל זה הוא עמוד, ועליו תלוי פרצוף אבא, פרצוף החכמה.

מהו אותו "נצר חסד לאלפים" בעבודת ה'? את זה הבעל שם טוב מסביר. "נצר חסד לאלפים" זהו ה"אֵין מזל לישראל"[כה] שהבעל שם טוב דורש אותו 'אַיִן מזל לישראל'[כו]. אפשר להסביר את זה כך: הפשט של "אֵין מזל לישראל" שייך ל'חכמה תתאה', והוא קשור עם הרמב"ם שמאד שונא מזלות, ולכך שישראל הם מעל למזל. זוהי הנגיעה של העמוד למטה, ב'חכמה תתאה', הכוללת את כל ז חכמות הטבע. בקבלה הראשונה[כז], לפני האריז"ל, נקראו שתי החכמות הללו 'חכמת אלקים' ו'חכמת שלמה'. אלו שני בטויים שנאמרו לגבי חכמת שלמה[כח]: 'חכמת שלמה' היא חכמת הטבע ואילו 'חכמת אלקים' היא חכמת האלקים שמעל לטבע, החכמה לדעת אלקים. זו 'חכמה עילאה'.

החלק התחתון של העמוד הוא ההכרה, שאף על פי שהיהודי יכול להיות חכם גדול – כמו שיהודים תמיד חכמים גדולים – בחכמת הטבע הוא לא משועבד לטבע, כיון ש"אֵין מזל לישראל". להיפך, הוא שולט עליו. הוא בבחינת "מאן מלכי? רבנן"[כט], הקובעים את התופעות הטבעיות על פי פסק ההלכה, כמו בקדוש החודש[ל]. היהודי שולט על החוקים ולא הם שולטים עליו.

כל זה היה ביחס לעמוד התחתון שלמטה, אבל שרש העמוד למעלה הוא כמו בדרוש של הבעל שם טוב, ש'אַיִן – מזל לישראל'. המזל הוא השם של שרש הנשמה, ובגלל הקשר שלו לאין האלקי הוא מכיר אותו. לכן השרש נקרא 'חכמת אלקים', הכח להכיר את אלקים – "דע את אלהי אביך ועֹבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[לא]. איך יהודי יכול לדעת את ה'? כי יש לו 'אַיִן מזל לישראל', שזו האלקות בעצמה. לכן הוא מקושר בעצם לאלקות. זה החלק העליון של העמוד.

כל זה היה כדי להסביר את הבטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שיש בו ראשי תבות של שם הוי', וכמו שנסביר בהמשך – בשם הוי' מונחים כל יסודות ההתבוננות.

* * *

שם העצם, המיוחד, המפורש

נגנו את נגון הקטן לר' אהרן מסטראשלה

אתמול התחלנו את פרק ז, ולמדנו על הבטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות" בו פותח הרמב"ם את ספרו.

עִקָּר כָּל בִּנְיָן הוּא יְסוֹדוֹ, שֶׁעָלָיו הוּא עוֹמֵד. וְהִנֵה "יְסוֹד הַיְסוֹדוֹת וַעֲמוּד הַחָכְמוֹת" הוּא סוֹד שֵׁם הוי' ב"ה, שֶׁהוּא הַסּוֹד הַמְיֻחָד לָנוּ – עַם יִשְׂרָאֵל – בָּנִים לַהוי'.

הפסוק המלא הוא: "בנים אתם להוי' אלקיכם". בנים אתם עולה אמת אמונה, כאשר בנים עולה אמונה ואילו אתם עולה אמת. יותר מזה, אתם הוא ממש אותיות אמת. אמת עולה אהיה פעמים אהיה, וכתוב שהפסוק "אהיה אשר אהיה"[לב] עולה אמת אמונה.

לפי הרמז הזה, הבנים שייכים לשם אהיה. בנים אתם, למי? להוי', לשם י-ה-ו-ה. "אהיה אשר אהיה" הוא סוד הלידה של הבנים, אבל האבא הוא שם הוי' – "הוי' בחכמה"[לג]. כתוב בכתבי האריז"ל[לד], ששם אהיה הוא השם של אמא על שם כח הלידה שיש בה, בין אם זה הולד שבתוכה ובין אם זה הכח שלה להוליד ולד. לעומת זאת, אבא שייך לשם הוי'.

לכן, "בנים אתם" הוא שם אהיה ששייך לגאולה, ללידה ולחבלי הלידה של המשיח, אבל "בנים אתם – להוי'" ממש, כבר שייך לשם הוי'. זה "יסוד היסודות ועמוד החכמות".

"שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש"

שֵׁם הוי' ב"ה הוּא "שֵׁם הָעֶצֶם", "שֵׁם הַמְיֻחָד", "שֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ" –

יש שלשה כנויים לשם הוי'. מה אומר כל בטוי? 'שם העצם' פירושו השם שלו בעצמו[לה]. 'שם המיוחד' היינו השם המיוחד שנבחר מבין כל שמותיו – יש הרבה שמות, אבל השם הזה הוא המיוחד שבהם. 'שם המפורש' הוא השם שמתפרש, שאומרים אותו באזכרה הכי חשובה. עליו כתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבֹא אליך וברכתיך"[לו], שרק בכל מקום שאתן לכם רשות תוכלו להזכיר את השם המפורש שלי. הרשות הזו ניתנת רק בבית המקדש[לז], כאשר הכהנים היו מברכים 'ברכת כהנים' והיו מזכירים בה את השם המפורש. על כך כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"[לח], הכהנים שמים את השם המפורש על בני ישראל ואחר כך ה' בעצמו בא ומברך – "ואני אברכם", "אבוא אליך וברכתיך". אם כן, 'שם המפורש' הוא תכלית סוד השראת ה' בגלוי, באזכרה. על ידו הוא מתגלה, בדבור ובהשפעה, בדרגה הכי גבוהה.

אלו שלשת הכנויים של שם ה'. מה הם מזכירים לנו? הם על דרך "חש, מל, מל"[לט]. 'שם המפורש' הוא "מל" השני, מלשון דבור. אומרים אותו רק בבית המקדש, בעוד שמחוץ אליו כתוב "זה שמי לעֹלם"[מ], בכתיב חסר, שצריך להעלים אותו ולא לומר אותו[מא]. מתוך כך לומדים, שעיקר סוד ההשראה וההמתקה הוא בבית המקדש דוקא.

כתוב, שכל מה שצדיק מדבר אלו שמות של ה' ולכן יש ברכה על ידי הדבור שלו. עיקר סוד ההשראה תלוי בדבור – זו המתקה. שלמות הדבור היא לומר שמות, לבטא ולהגות את שם ה'. הכח הזה הוא מקור הברכה של המציאות בעולם הזה, כאשר ממלאים את האויר באלקות. זה דבר שהוא כל כך סודי ושמור, שאין לכל אחד רשות להגות אותו, עד כדי כך שחז"ל אומרים דברים נוראים על מי ש"הוגה את השם באותיותיו"[מב], ורק ליחידי סגולה יש רשות. בכל זאת, כל מה שצדיק אמת מדבר הוא בבחינת שמות ה', ולכן יש בדבור שלו השראה וברכה. זה נקרא 'שם המפורש'.

כאשר היו הכהנים אומרים את השם המפורש בקדושה ובטהרה היו כל העם השומעים נופלים על פניהם ואומרים "ברוך כבוד שם מלכותו לעולם ועד"[מג] [זה ברור, שהכהנים בבית המקדש היו מבטאים את השם בכל מיני נקודים שונים, אבל בהמשך ימי בית שני, כאשר קלקלו המינים, התחילו להבליע את השם ולאומרו בתוך הטלית, בכדי שלא ישמעו[מד]]. העם לא היו עושים את זה בתור תרגיל, זה היה קורה להם באופן אוטומאטי. כל הזמן היו עומדים – "עומדים צפופים"[מה] – וכשהכהן היה הוגה את שם ה' היו משתחווים – "משתחווים רווחים". בחסידות מוסבר, ש"עומדים צפופים" היא בחינת 'נשמות', ה"מל" הראשון, במובן של ברית מילה, ואילו "משתחווים רווחים" זו התכללות ב'אלקות', ב'השראה', באור אין סוף. מצב של "עומדים צפופים" זהו מצב של בטול במציאות של הנשמות בפני האור אין סוף, אבל מצב של "משתחווים רווחים" זהו מצב של התכללות בתוך האור אין סוף. זהו כבר ה"מל" השני, של המתקה, של גלוי אלקות. לכן היו נופלים על פניהם, וגם אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כדי להמשיך את הבטול מטה-מטה, בתוך העולמות התחתונים. כל זה מסביר לנו את העיקרון של הבעל שם טוב, שהדבור הוא סוד ה'השראה'.

עיקר הדבור הוא סוד 'שם המפורש', בבחינת דבור של צדיק, שרבי נחמן קורא לו בלקוטי מוהר"ן "שלמות לשון הקדש"[מו]. כך כתוב אצל אברהם: "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[מז]. עיקר העבודה שלו היתה בקריאת 'שם המפורש'. לכן אברהם נקרא כהן – "אתה כהן לעולם"[מח]. ישמעאל שמע וקבל ממנו את זה, אבל אצלו זה בלי השראת אלקות בכלל [ישמעאל זה שם על, הוא קיבל את השם 'אללה'...].

כל זה היה ביחס ל'שם המפורש', שהוא בבחינת המתקה. מהו 'שם המיוחד'? הוא צריך להיות בבחינת הבדלה. למה? הוא מיוחד ונבדל מתוך שאר השמות. מהו 'שם העצם'? זה הוא בעצמו, ולכן הוא בחינת חש. חש זהו העצם, השתיקה. שלשת הכנויים – 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש' – אלו שלשה שלבים של התגלות שם העצם, מן השתיקה אל הגלוי, כאשר השלב הממוצע בין ההעלם ובין הגלוי הוא 'שם המיוחד'. מצדנו, בהעלם של העולמות, שלב ה"חש" הוא המדרגה הכי נמוכה כי אז אנחנו לא רואים כלום. האור נעלם ב'העלם העצמי' ואז אצלנו יותר חשוך, אבל בשרש, ההעלם הוא כאשר הדבר נמצא הכי גבוה.

'עצם', 'מיוחד', 'מפורש' – 'יחיד', 'אחד', 'ועד'

את הפער בין הכוונים ההפכיים – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – נסביר קצת בהרחבה: 'שם העצם' הוא כנגד מדרגת 'יחיד'. כאשר האור יורד קצת, להתעורר על מנת לברוא – כמו במדרגת 'אחד' בחסידות – הוא כבר מוכן להשפיע. אחר כך, כאשר האור יורד למטה ממש, אל תוך העולמות, כדי להשפיע הוא נקרא 'שם המפורש', והוא כנגד מדרגת 'ועד'. עיקר הסוד של כל תורת הבעל שם טוב ושל תורת המגיד הוא הסוד של "יחיד, אחד, ועד"[מט]. איך יודעים שמדרגת 'שם המפורש' היא כנגד מדרגת 'ועד'? מפני שכאשר העם היו שומעים שם זה היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". 'ועד' היינו המשכה כלפי מטה, להתגלות ב'יחודא תתאה'. 'שם המיוחד' הוא מלשון 'אחד', ואילו 'שם העצם' הוא במדרגת ה'העלם העצמי' של מדרגת 'יחיד'.

שוב, כל שלשת כנויי שם הוי' נכללים במושגים 'העלם וגלוי', חש-מל, כאשר יש מדרגה שלישית הממוצעת ביניהם, והיא מל מלשון ברית מילה. זו כל תורת הבעל שם טוב. המושג 'העלם' במדרגה הכי גבוהה שלו נקרא 'העלם העצמי', והכוונה היא שהאור נעלם בתוך העצמות[נ]. אז הוא נקרא 'שם העצם'. לכן, לגבי האור זו הדרגה הכי גבוהה ואילו לגבינו יש לו הכי הרבה העלמה. לגבינו הוא במדרגת חש שכנגד ממד ה'עולמות', אבל כאשר ה' חש – זהו 'שם העצם'. אחר כך, כאשר מתחילה התעוררות לבריאה, שהיא כבר ממוצע בין 'העלם' ובין 'גלוי', זו מדרגת 'אחד'. העצם נקרא בספר הזהר "עד דלא סליק ברעותיה למברי עלמא" (לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם), וזו מדרגת 'יחיד', עוד לפני שיש כל התעוררות. שָׁם ה' הוא במדרגת 'שם העצם'. ברגע שמתחילה התעוררות היא כבר נקראת "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[נא] (כשעלה ברצונו לברוא את העולם). זו כבר בחינת 'אחד', שבה האור כבר מתגלה. הוא מתגלה – אבל רק לעצמו. יש גלוי, אבל הגלוי עדיין מאוחד איתו. 'מיוחד' פירושו שיש לי משהו, אבל רק לי יש אותו, הוא מיוחד לי. לפני כן, במדרגת 'יחיד', האור אפילו אינו בגדר מיוחד לעצמו, מפני שהוא לא גלוי אפילו לעצמו.

שוב, יש 'העלם' ויש 'גלוי', אבל כעת נוסף עוד שלב של 'גלוי': יש גלוי לעצמו ויש גלוי שכבר פונה אל הזולת. הגלוי לזולת הוא עיקר הגלוי. הגלוי שלך לעצמך הוא רק ממוצע בכדי להביא את עצמך אל הזולת. לגלוי הזה קורא הבעל שם טוב מל מלשון ברית מילה, שכן זהו כל סוד ברית המילה אצל יהודי. מהי ברית מילה אצל יהודי? זו תודעה על פיה כל האור כפי שהוא מתגלה לי אינו התכלית. כל אור שיש לי הוא רק כדי שאעביר אותו אל הזולת, הוא רק מצב של ממוצע. כאשר מתגלה לאחד שאינו מהול מעט אור – זה הסוף אצלו. זו מהות הערלה. חז"ל שואלים במדרש[נב], למה ה' ברא את האדם עם ערלה? למה לא ברא אותו מהול? ערלה היא המחשבה והתודעה שאני הסוף, אני התכלית. כך האדם נברא, אבל זו הערלה שאותה צריך להוריד ולכרות – להוריד את המחשבה הזו שאני הסוף. אם אני איני הסוף, הברית אצלי צריכה להוציא, להשפיע בחוץ. זו בחינה של צדיק, שהוא רק 'ממוצע המחבר'[נג]. אני רק 'ממוצע המחבר' בין ה'העלם' לבין ה'גלוי'. זה עיקר סוד ברית המילה של יהודי. זוהי הכוונה כאשר אומרים שצדיק הוא משפיע – "ויוסף… הוא המשביר לכל עם הארץ"[נד]. הוא רק בתפקיד, וכל מה שמתגלה לו הוא רק ממוצע בין האור העצמי ובין גלוי אל הזולת. הוא בעצמו הממוצע בין חש לבין מל.

לעניננו, אור ושם הם אותו הדבר. לפיכך, 'שם העצם' הוא כאשר האור כלול בעצם, ואז הוא בבחינת 'העלם' גם לגבי עצמו. 'שם המיוחד' הוא כאשר האור של ה' עדיין אצלו ומיוחד רק לו, וזהו רק שלב וממוצע להגיע אל 'שם המפורש'. כל התהליך הזה הוא כנגד "יחיד, אחד, ועד", בסוד הגלוי של אור ה' מלמעלה למטה, בעוד שמצדנו, מלמטה למעלה, הוא כנגד "הכנעה, הבדלה, המתקה", או כנגד "עולמות, נשמות, אלקות".

כאשר האור אצל ה' הוא בבחינת חש העבודה אצלנו היא עבודת ה'הכנעה'. דוגמא לכך ראינו ב'מאמר הגאולה' של ר' הלל, במשל הרב והתלמיד. שם הרב מפסיק ללמד ומסתלק מן התלמידים בשביל לחדש בעצמו אור חדש, עבורם, אבל הם מרגישים מצדם גרוע מאד. הם מרגישים שהתרחקו מן הרב. כאשר התלמידים ראו שצהבו פניו, שהאור מתחיל להתגלות אליו, הם מתחילים לשמוח ולהתנחם. כאשר התלמיד רואה שהרב מקבל הוא מתעודד, אבל כאשר הוא מרגיש שהרב מסתלק ממנו, אפילו שזה בשביל לחדש מן ה'העלם העצמי' שלו, הוא נופל ברוחו לגמרי. הוא ב'הכנעה' גמורה, כי החיות שלו הפסיקה. כאשר הוא רואה שהאור מאיר בתוך הרב הוא יודע שהרב הוא בסוד החסד, ושכל האור שמתגלה בו כעת הוא רק בשבילו. הוא מתנחם ומתעודד, וזה בשבילו כמו 'הבדלה' – הוא נבדל מן ה'הכנעה' שלו. אחר כך, כאשר הרב מגלה לו את האור, הוא שמח לגמרי, וזו כבר 'המתקה'. אם כן, מה שאצל הרב הוא סדר של גלוי מלמעלה למטה – חש של ה'העלם העצמי', מל של גלוי פנימי ו-מל של גלוי לתלמיד – יהיה אצל התלמיד סדר עבודה של "הכנעה, הבדלה, המתקה" מלמטה למעלה. קודם תהיה לו הרגשה של רחוק עצום, של 'הכנעה'. אחר כך יבוא עדוד מראית ההתחדשות בתוך הרב, וממילא מהכרת 'טבע הטוב להטיב' שלו כדי לשתף אותו ולהשפיע לו מטובו, ואז הוא נבדל מן ההכנעה שלו. בסוף, כאשר הרב מדבר אתו ומגלה לו את הסוד החדש, באה ה'המתקה', והיא מתוקה אצל התלמיד יותר מאשר אצל הרב בעצמו.

שאלה: האם יש קשר בין שלשת כנויי שם הוי' לשלשת האבות?

תשובה: קודם אמרנו ש'שם המפורש' שייך לאברהם אבינו, עליו נאמר הפסוק "אתה כהן לעולם"[נה], והוא הקורא "בשם הוי' אל עולם"[נו]. לפי זה, 'שם העצם' צריך להיות שייך ליצחק, שהוא הצדיק הנסתר[נז], ואילו 'שם המיוחד' יהיה שייך ליעקב, המיוחד שבאבות[נח].

'יחוד', 'ברכה', 'קדושה' – סוד יבק

אם כן, עד כאן ראינו את שלשת הכנויים – 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש' – וכיצד הם מקבילים ל"הכנעה, הבדלה, המתקה", ולכל המקביל להם.

הרעיון הזה הוא ישן אצלי, אבל השנה [תשד"מ] שמעתי ב-יט כסלו מהרבי שהזכיר בדבריו את שלשתם, אבל בסדר שונה. הוא אמר "שם הוי', שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד" וחזר על כך כמה פעמים. התפלאתי, כי הוא שינה את הסדר [אגב, מאז שהתחלנו השנה ללמוד מהספר הזה היתה סדרת מאמרים של הרבי, שבכל אחד מהם הוא הסביר סוד אחר של שם הוי', כנגד ארבע אותיות שם הוי', דבר שלא היה קודם אף פעם]. מה הענין? למה אצלו זהו הסדר וכנגד מה הוא מכוון? זהו סדר עוד יותר פשוט. אני משתדל להסביר כל דבר לפי סוד של חש-מל-מל, אבל אם הרבי אומר דוקא בסדר הזה אז צריך להיות לכך הסבר עוד יותר פשוט.

הסדר הוא הסדר של "קדושה, ברכה, יחוד"[נט]. זהו סדר שכנגד חב"ד-חג"ת-נה"י, וגם כנגד מחשבה-דבור-מעשה. 'שם העצם' כנגד המחשבה, 'שם המפורש' כנגד הדבור ואילו 'שם המיוחד' הוא מה שנקרא אצל הראשונים, ובמיוחד אצל בעל 'חובות הלבבות'[ס], 'יחוד המעשה'.

אם היינו מסבירים את הסוד הזה על פי הסדר שאנחנו כתבנו בספר – "שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש" – היה צריך להיות הסדר כך: "קדושה, יחוד, ברכה". 'שם העצם' נקרא "קדושה". הוא קדוש בעצם. 'שם המיוחד' הוא "יחוד", כפשוט, ואילו 'שם המפורש' הוא "ברכה", כמו שהסברנו באריכות על ברכת כהנים.

נרחיב, אך קודם נסביר את הסוד של "קדושה, ברכה, יחוד" על פי קבלה, שגם בו יש הרבה סדרים. בקבלה נקרא סוד זה בראשי תבותיו יבק – יחוד ברכה קדושה – והוא שרש השרשים של כל הקבלה, מן הדברים הראשונים[סא] ביותר, עוד לפני התגלות ספר הזהר.

מה זה בכלל "יחוד, ברכה, קדושה"? בקבלה כתוב שהמלה יבק עולה 112, והיא עולה שלשה שמות: שם הוי', שם אהיה, שם אדני. כעת צריך לדעת מה מבין שלשת השמות הללו הוא ה'יחוד', מה ה'ברכה' ומה ה'קדושה'. שם ה'יחוד' הוא שם הוי'. שם ה'ברכה' הוא שם אדני, ולכן אברהם אבינו, עליו נאמר "והיה ברכה"[סב], הוא הראשון שקרא לקב"ה בשם זה[סג]. 'קדושה' היא שם אהיה. איך זה בספירות? שם אהיה הוא באמא, וממילא 'ברכה' שייכת לבינה, לאמא. 'יחוד' שייך לז"א, לאות ו, וברכה שייכת לאות ה תתאה שבמלכות, כנגד אותיות הוה – ה עילאה כנגד 'קדושה', שם א-היה, ו כנגד 'יחוד', שם הוי' ו-ה תתאה היא כנגד 'ברכה', בשם א-דני. כך בדרך כלל מסבירים.

לפי סדר זה יוצא כמו שכתבתי – "שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש", אבל בכל חסידות חב"ד מסבירים אחרת. דברנו על כך פעם, שסדר זה קשור עם סוד כוונת המקוה. החל מאדמו"ר הזקן וכל הרביים אחריו מסבירים לפי סדר קדושה-ברכה-יחוד – 'קדושה' היא סוד המוחין בעצם, חב"ד, שבגדר קדוש ונבדל בעצם ואינו שייך ללב. שכל שאינו שייך ללב נקרא קדוש ובלשון הרמב"ם "שכל נבדל"; 'ברכה' כאן אינה ברכה חיצונית אלא ברכת הלב, שהלב מתברך מההשכלה – "וידעת היום והשבת אל לבבך"[סד] – וממילא מתמלא ברצון לברך את הזולת. כתוב שעיקר הברכה הוא בלב, בחג"ת. לכן עיקר הברכה נאמר לאברהם אבינו[סה], בעל מדת האהבה שהיא שרש מדות הלב. כאשר אור השכל מאיר בלב הלב מתברך; כאשר אדם מתקשר על ידי הברכה הפנימית שיש בו במטרה להמחיש את הדברים במעשה – זה נקרא יחוד המעשה. האדם מתיחד עם המגמה, ולכן 'יחוד' הוא כחות הפעולה והמעשה שבנה"י. עיקר ה'יחוד' הוא של היסוד, הברית, המתיחד עם המלכות, הזולת.

שוב, בחב"ד תמיד מסבירים ש'קדושה' היא השכל בעצם, חב"ד בעצם; האור היורד מהשכל ללב נקרא 'ברכה'; ואילו ההחלטה וההסכם החזק ליישם את הברכה הזו למעשה, שהיא ההתקשרות בשעת המעשה, נקראים יחוד המעשה. אם כן, קדושה היא כנגד חב"ד, ברכה כנגד חג"ת ויחוד כנגד נה"י. בלשון הראשונים: מושכל, מורגש, מוטבע.

כל המערכת הזו יורדת עם ירידת ה'קדושה'. כאשר השכל יורד ללב יש 'ברכה' וכאשר הוא מוסיף לרדת הוא נעשה 'יחוד'. כלומר, הכל בסוד המשכת הקדושה, שמצד עצמה נבדלת אבל כאשר היא נמשכת הלב מתברך. כל התורה היא המשכת הקדושה של הקדוש ברוך הוא.

פעם למדנו[סו] בסוד הברכה הראשונה בתפלת שמונה עשרה, שבשביל להמשיך את הספירות חב"ד אומרים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" ואז מוסיפים "האל" כדי להמשיך ברכה מחב"ד לחג"ת במלים "הגדול, הגיבור והנורא". בהמשך, כדי לתת כח להמשיך אותה גם בנה"י, צריך לומר "אל עליון" ואז מוסיפים "גומל חסדים טובים קונה הכל וכו'" שבבחינת נה"י. כל ההמשכה הזו נקראת "קדושה-ברכה-יחוד", ולפי סדר זה אמר הרבי את "שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד".

אם כן, יש לנו שני סדרים עיקריים של יחוד, ברכה, קדושה: מה שמופיע כאן הוא לפי סדר של חש-מל-מל, ואילו הרבי אמר לפי הסדר של "קדושה-ברכה-יחוד" (ולכן אין להקשות על מיקום ה"מיוחד" שיכול להופיע במקומות שונים). זו התבוננות שלמה.

* * *

הממוצע המחבר

בפעם הקודמת דברנו על שלשה שמות של שם ה': 'שם העצם', 'שם המיוחד', 'שם המפורש'. בהערה הבאה כתוב מה שהוסבר בעל פה:

נה. שְׁלֹשָׁה תְּאָרִים אֵלֶּה הֵם כְּנֶגֶד "חַשׁ-מָל-מָל" ("מָל" – מִלְשׁוֹן "מִילָה" וּ"מָל" – מִלְשׁוֹן "דִּבּוּר") – "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה" – יְסוֹד תּוֹרַת הַחֲסִידוּת שֶׁל מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע (עיין בכתר שם טוב אות כח) [שם מוסבר שזה הסוד שקיבל הבעל שם טוב מאחיה השלוני].

הפעם נתחיל עם רמז: שלשת התארים עצם מיוחד מפורש עולים 894, ואם נחלק את המספר ל-3 נקבל רחמים. זהו הערך הממוצע של כל אחד מן התארים של שם ה', וכידוע שם הוי' נקרא בלשון חז"ל[סז] 'שם הרחמים'. למה לא מנינו את 'שם הרחמים' בין הכנויים? בגלל שרחמים היא מדה, אחת ממדות ה', ולא תואר המתאר אותו. בכל זאת, המכנה המשותף לכולם הוא רחמים, שכן כל אחד מהם הוא בעצם רחמים. יש כאן שלשה שלבים של רחמים, רחמים פשוטים: יש רחמים כמו שהם ב'עצם', יש רחמים בבחינת 'מיוחד', גלוי של רחמים לעצמו אבל לא לזולתו, ואילו בסוף הרחמים הם כמו שמתגלים במפורש אל הזולת. יש כאן חש-מל-מל בתוך מדת הרחמים.

כל התורה שמות הוי'

נחזור אל הפרק עצמו: עצרנו בפעם הקודמת באמצע משפט, שתחלתו היתה: שם הוי' ב"ה הוא "שם העצם", "שם המיוחד", "שם המפורש" –

כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הַנִקְרֵאת "שְׁמוֹ הַגָּדוֹל" כנ"ל.

התורה, בכלל, נקראת "שמו הגדול". כתוב במדרש: "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד"[סח], ובספר הזהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[סט], או "שמיה דגניז בגויה"[ע] – שמו הגנוז בעצמותו – ואותו השם היא התורה בעצמה. כל התורה היא שמות.

הזכרנו פעם בשם הגר"א בפרושו לספר יצירה[עא], האומר שבשם ה' שבתורה יש ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי': יש שם הוי', שהוא 'שם העצם' 'שם המיוחד' ו'שם המפורש', כמו אצלנו. יש את שאר שמות הקדש שאינן נמחקים, כמו שמות אלקים, אל, שדי, א-דני, צבאות[עב]. יש מדרגה נוספת והיא הכנויים לה', כמו 'רחום' ו'חנון' וכו'. אלו מלים שמכנות את ה'. המדרגה האחרונה הן שאר כל מלות התורה, שכולן כנוי לה', אלא שהן כנוי נעלם. אם כתוב בתורה 'עץ', או אפילו שם של רשע כמו 'עשו' או 'בלעם', האותיות הללו בפנימיות הן כנוי לה'. הן כנוי לחיות האלוקית בה ה' מחיה את הדבר הזה, שבלעדיה לא היה הדבר הזה קיים. נסכם:

י	שם הוי'
ה	השמות שאינם נמחקים
ו	הכנויים
ה	שאר מלות התורה

שם הוי' עם שאר השמות שאינם נמחקים הם בסוד יחוד אותיות יה. הכנויים הם כנויים גלויים לה', אבל שאר מלות התורה הם כנויים סמויים. כאשר התורה מדברת היא מתכוונת בפרוש לה', אבל האדם לא מסוגל תמיד לראות זאת. רק אם הוא צדיק גדול הוא יכול לקדש את הדבור עד כדי כך שכל מה שיאמר יהיה שמות ה'. כאשר צדיקים – צדיקי אמת – מדברים תורה כל הדבור אצלם הוא שמות.

אחד מן החדושים של האריז"ל הוא שהיה דורש ועושה גימטריאות מלשון ספר הזהר[עג]. עד האריז"ל לא היו עושים רמזים מלשון ספר הזהר. זו דוגמה לכך, שאם האדם דבוק בעצמותו יתברך עליו נאמרו דברי הזהר: "פימוי אפיק שמהן ואצבעוי כתבין רזין"[עד], פיו מוציא שמות ואצבעותיו כותבות רזים.

שאלה: זה נכון גם בלעז או רק בלשון הקדש?

תשובה: אחד מן הצדיקים, שהיה רגיל לכוון כוונות בכל מלה ומלה שתהיה שם קדוש, אפילו בלעז, הוא הרבי מקומרנא. היו מכניסים אליו, כמו אל כל רבי, פתקאות עם שמות חולים שיתפלל עליהם, ואצלו היה הנוהג לכתוב עליהם גם את כל הדיאגנוזה שנתן הרופא למחלה ואת התרופות שעליו לקחת. פעם אחת, כשהכניסו לו פתק עם מלים בלעז, כפי שתמיד היו עושים, הוא הוציא אותו בחזרה ובקש שיחפשו מלה אחרת בשביל ההבחנה הזו. לכל שאר המלים היו לו כוונות ויחודים, אבל למלה הזו לא היו לו. כמובן, העיקר הוא בלשון הקדש, שכן לשון לעז היא רק הסתעפות ממנה, אבל בכל זאת יש גם מקור לכל מלה בכל שפה.

לשון הקדש – שרש כל שבעים הלשונות

כאמור, לכל מלה בלעז יש גם מקור בלשון הקדש ממנו היא יונקת. כמו שיש היום מקצוע של מציאת שרשי הלשון, כך אילו היינו יודעים את הטרמינולוגיה האמיתית היינו יודעים איך כל מלה התפצלה במגדל בבל מלשון הקדש[עה]. לא תמיד יש קו ישר, אבל מי שיש לו חכמה עמוקה, שיכולה לשחזר דלוגים וקפיצות, יכול למצוא את הקשר. היום אין חכמה כזו כי בדור הפלגה היתה שבירה, היה פצול, ואתה רואה רק את התוצר ולא את התהליך. רק מי שיש לו חכמה רמה, כמו יוסף הצדיק, יכול לפתור חלומות. בקבלה כתוב[עו], שלפתור זה אותיות לתפור, לאחות קרעים נפרדים. רק מי שיש לו חכמה כזו, לפתור חלומות, כמו שהיתה ליוסף, יכול לראות מאיפה נפלה כל מלה בלשון הקדש. לכן כתוב[עז] על יוסף הצדיק שהיה מכיר בכל הלשונות, שבלילה לפני שעמד אצל פרעה בא גבריאל המלאך ולימד אותו את כל שבעים הלשונות. כל שבעים הלשונות מסתעפות מלשון הקדש, אלא שצריך את החכמה לראות את תהליך השבירה.

נסביר יותר: כאשר אני רואה, למשל, כוס שנשברת, קשה לי לראות שיש איזה תקון בשבירה, כי שבירה היא תהו ובהו. הדבר נשבר לרסיסים קטנים בלי יכולת תקון. באמת, גם בשבירה יש תקון, אלא שהתכנון נעלם. כך כתוב בכתבי האריז"ל[עח], למי שמדייק בהם, שגם בשבירה יש כללים. כאשר דבר נשבר הוא נשבר בדיוק רב, אבל בשביל לדעת בדיוק איך זה ישבר צריך להיות למעלה מן השבירה. צריך להיות בבחינת יוסף הצדיק, שנקרא הדר – "בכור שורו הדר לו"[עט] – והדר הוא המלך השמיני במלכי אדום[פ], והוא מלך התקון, בבחינת שם מה החדש היוצא מיסוד 'אדם קדמון'[פא]. הוא למעלה משרש השבירה, שהוא מלכות של אדם קדמון, והוא יכול לראות את התכנון של השבירה. מי שמסוגל לראות את התכנון המדויק של השבירה יכול ממילא להבין איך כל השפות מסתעפות מתוך לשון הקדש.

על כך יש סיפור מפורסם מן הבעל שם טוב: תלמידי הבעל שם טוב היו רגילים לשאול אותו בעת רצון שאלות שהיו מטרידות אותם בנושאים שהיו מדברים ביניהם ולא היו יודעים לפתור. פעם אחת דנו, בראשות בעל ה'תולדות יעקב יוסף' מפולנאה, בדברי המדרש הזה, והתקשו איך אפשר להבין אותם בפשטות. איך אפשר להבין שהמלאך גבריאל לימד בלילה אחד את יוסף הצדיק את כל שבעים הלשונות? "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"[פב], ולכן הם רצו להבין גם על פי פשט. לתלמידי הבעל שם טוב – שהיו יותר צדיקים ויותר חכמים מאתנו – היתה קשה הקושיה הזו, גם על יוסף הצדיק [אפילו על משה רבינו כתוב[פג] שהיה עושה הפסקה בין פרשה לפרשה כדי להתבונן]. זה לא דבר שנתפס בשכל. זה מאד הטריד את כולם ולכן נגשו אל הבעל שם טוב בעת רצון, בסעודה שלישית בשבת, ושאלו אותו. כאשר הבעל שם טוב רצה לגלות לתלמידים דברים נעלמים הוא היה מושיב אותם יחד בצורת מעגל והורה להם לשמים ידים אחד על כתפי השני בעצימת עינים. גם בסעודה הזו הוא ביקש מהם לשבת בצורה הזו, לעצום את העיניים ולהתבונן בדבקות, וגם הוא הצטרף אליהם ושם את ידיו על שני התלמידים שמשני צדדיו…

מעבר קלטת [השלמת העורך לספור: פתאם צעק אחד מן החבורה 'רוסית', ולאחריו צעק שני 'צרפתית' וכך הלאה, עד שהשיגו כולם את כל שבעים הלשונות]

…הבעל שם טוב המשיך להם את השרש של כל לשון ולשון, וממילא, מי שיש לו את השרש של לשון הקדש – כבר יודע מעצמו את כל הפרטים שיש בכל לשון שבעולם. בקלות אפשר לדעת את כל הלשונות שבעולם, ולכן זה לא 'קונץ'. הבעל שם טוב נתן להם להבין, שאם יש לך את השרש של השפה אפשר ממנו כבר לדעת את כל הפרטים, ולכן אפשר ללמוד את כל שבעים הלשונות בלילה אחד. כמובן, אי אפשר לגלות את זה למי שאינו מוכן לכך, כמו שכתוב "יָהֵב חכמתא לחכימין"[פד] – ה' נותן חכמה רק למי שמוכן לכך. לכן צריך לומר, שדוקא צדיק כמו יוסף הוא זה שמוכן לכך [מענין שבעל ה'תולדות יעקב יוסף' גם נקרא בשם יוסף].

נחזור לענין. התחלנו מכך, שכל מלה ומלה היא שם ויש בזה לגבינו ארבע מדרגות: שם הוי', שהוא שם העצם המיוחד והמפורש, ושאר ששת השמות שאינם נמחקים. אלו כנגד אותיות יה שבשם [אפשר לומר שששת השמות הם כנגד שש המדות הנמצאות בעבור באמא]. אחר כך יש את כל הכנויים, כאשר עיקר הכנויים הם מדות הרחמים – רחום וחנון וכו' – ורחמים הם פנימיות התפארת, כנגד אות ו שבשם. לבסוף, שאר מלות התורה, שגם כל אחת ואחת מהן היא כנוי לקב"ה, אלא שזהו כנוי בדרך הסמויה מן העין. אם כן, כל התורה כולה היא "שמו הגדול", ומכיוון שהכל נכלל בנקודת החכמה כל התורה כולה היא בסוד שם הוי' ב"ה.

ידוע בקבלה[פה], שכאשר המשיח יבוא הוא יגלה שכל התורה כולה – מן האות ב של "בראשית" ועד האות ל של "לעיני כל ישראל" – היא שם אחד גדול. צריך לומר שלהגיע למדרגה של גלוי השם האחד זו כבר מדרגה חמישית. המשיח הוא בחינת ה'יחידה' שבנפש[פו]. שם הוי' הוא ממד הסוד שבתורה, שאר ששת השמות הם כנגד ממד הדרוש שבתורה, הכנויים שבתורה הם כנגד ממד הרמז ואילו שאר המלים בתורה הם כנגד הפשט שבתורה[פז]. לפי זה, הגלוי שכל התורה כולה היא שם אחד גדול בהשוואה גמורה הוא בחינת היחידה, הקוץ שעל גבי האות י שבשם, בחינת הסוד של המשיח, כמו תורת החסידות – "יפוצו מעינותיך חוצה"[פח].

קוצו של י	כל התורה שם אחד	תורת משיח (חסידות)
י	שם הוי'	סוד
ה	שמות שאינן נמחקים	דרוש
ו	כנויים	רמז
ה	שאר מלות התורה	פשט

שם הוי' – הממוצע המחבר בינינו לה'

נחזור אל הכתוב. שם הוי':

הוּא הַכֹּחַ הַפְּנִימִי הַמְקַשֵּׁר אוֹתָנוּ לְעַצְמוּת וּמַהוּת אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם ב"ה,

ועל כך כתוב "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[פט]. זהו השם המיחד את כולנו, נשמות עם ישראל, לעצמות ה'. בפרשת השבוע האחרונה קראנו את דברי פרעה הגוי "מי הוי'… לא ידעתי את הוי'"[צ]. לו אין שום התקשרות עם שם הוי', אבל אנחנו – כל הענין שלנו הוא התקשרות לעצמותו יתברך על ידי הסוד של שמו הגדול, שם הוי'.

שם הוי' נמצא בכל אחד ואחד. הסוד של ממוצע הוא המצאותו בשני המקומות אותם הוא צריך לחבר. כתוב[צא] שבתוך כל יהודי יש שם הוי' – זהו "כי חלק הוי' עמו"[צב] שבנפש האלקית. גם לקב"ה יש שם הוי' בתוך עצמו, והוא נקרא "שמיה דגניז בגויה"[צג] – השם הגנוז בתוך עצמו. לכן, שם הוי' הוא המכנה המשותף בין הנפש ובין עצמות ה', וממילא הוא המחבר ביניהם.

למה הסברתי את זה? כדי שלא נחשוב ששם הוי' הוא דבר שלישי. יש את עם ישראל, שכל אחד ממנו הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[צד], והוא בעצם חלק מן הקב"ה, אלא שהוא צריך לגלות זאת. היהודי צריך לגלות ש"אם אתה תופס בחלק מן העצם – אתה תופס בכולו", בלשון הבעל שם טוב[צה]. צריך לגלות שה'חלק' וה'כל' זה היינו הך, אותו הדבר. מה שמגלה זאת הוא שם הוי'. כל השם הזה הוא גלוי מלתא, שה'חלק', הנשמה, וה'כל', שהיא עצמות ה' – הכל אותו הדבר.

הבטוי לכך הוא "כל עצם בלתי מתחלק"[צו], ואם אתה תופס דבר שנראה לך רק כחלק, בפנימיות הוא הכל, רק צריך לגלות זאת. מה שמגלה שה'חלק' זה ה'כל' הוא שם הוי'. הוא נמצא גם ב'חלק', בנפש, וגם ב'כל', בה'. בהמשך (בפרק ט) נסביר ששם הוי' שבתוך ה'חלק' נקרא 'זעיר אנפין' ואילו שם הוי' הנמצא בתוך ה'כל' נקרא 'אריך אנפין', ושני שמות הוי' אלו הם דבר אחד לגמרי.

ענין זה הוא כמו שלומדים בגיאומטריה על צורה קטנה וגדולה, שבעצם הן בדיוק אותו הדבר. הדבר הזה, שיש חלק קטן בתוך כל יהודי והוא בעצם בדיוק אותו הדבר עם הגדול, הוא שם הוי' שיש בתוך היהודי. אותו שם הוי' שבבחינת 'אריך אנפין' אצל ה' הוא אחד עם שם הוי' שבבחינת 'זעיר אנפין' בנשמת כל יהודי.

בדבר טמא, ואפילו בקליפת נגה, הקדושה האלקית רק שורה מלמעלה ואינה מתלבשת. היא אינה חיות פנימית, כמו שכתוב בספר התניא[צז]. היא בתכלית ההעלם. יש בו רק גלוי של שם אלקים, השם המתלבש בתוך הטבע – אלהים עולה הטבע[צח] – אבל אצל יהודי יש שם הוי' והוא יכול לגלות אותו. כל העבודה שלו היא לגלות אותו. מה זו מצוה? כתוב בספר הזהר[צט], שאותיות מצוה הן אותיות שם הוי', שכן אותיות מצ מתחלפות באותיות יה בחלוף אתב"ש. כל מצוה ומצוה מגלה את שם הוי' שביהודי וממילא הוא מתקשר על ידי כך אל העצמות. לכן מצוה היא לשון צוותא וחבור – חבור עם העצמות על ידי גלוי שם הוי' שבו.

לכן כתוב בזהר, "מאן פני האדון הוי'? דא רשב"י"[ק] – רבי שמעון גילה את שם הוי' שבו ואז הוא בעצמו שם הוי'. כך גם בלשון הגמרא בירושלמי: "'והוי' בהיכל קדשו'[קא] – דא ר' יצחק בר' אלעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין"[קב]. זה צדיק.

הנשמה נקראת 'ניצוץ' ואילו העצם נקרא 'מאור'. לפי זה, שם הוי' הוא ה'אור', וזוהי התורה – "תורה אור"[קג]. האור אינו מהות שלישית. הניצוץ הוא ממש חלק, מהות, אלא שבתודעה שלו הוא מתרחק מן המדורה. לכן צריך את האור, שאינו מהות וממשות, שיחבר אותו בחזרה. שוב, הנשמה היא ניצוץ מן המדורה, מן העצם, והיא משהו ממשי. רק כאשר הניצוץ נברא הוא מתרחק, ואז הוא צריך שאור – שאינו 'ממש' אלא רק התפשטות של 'אין' מתוך המאור – יחבר בחזרה את הניצוץ עם העצם, עם המאור, ויגלה שה'חלק' הוא היינו הך עמו. זה נעשה על ידי האור, שזו התורה כולה, וזהו גם כן שם הוי'.

במלים אחרות: הניצוץ הוא 'יש', המאור הוא 'יש' ואילו האור הוא ה'אַיִן' שמחבר אותם. שם הוי' שבתורה הוא כמו ה'אין' שבין 'יש' ל'יש'. לכן ה'אין' הזה הוא כמו שרש לנשמה – "אַיִן מזל לישראל"[קד].

נראה את זה בפנים:

כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר הַזֹּהַר: "תְּלָת קְשָׁרִין מִתְקַשְּׁרָאַן דָּא בְּדָא, יִשְׂרָאֵל מִתְקַשְּׁרָאַן בְּאוֹרַיְיתָא וְאוֹרַיְיתָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּלְהוּ סָתִים וְגַלְיָא".

"תלת קשרין מתקשראן" – קשר חיצוני וקשר פנימי

בכל אחת מהמדרגות – ישראל אורייתא וקוב"ה – יש שני ממדים: "סתים וגליא", סתום וגלוי. כלומר, יש בישראל סתום וגלוי, יש בתורה סתום וגלוי ויש בקוב"ה סתום וגלוי. איך הם מתקשרים? יש בזה שני הסברים בחסידות.

פרוש ראשון אומר שההתקשרות היא של 'גליא' ב'סתים', 'סתים' ב'גליא', 'גליא' ב'סתים', וכך הלאה. כלומר, ה'גליא' של הנשמה צריך להתקשר עם ה'סתים' של הנשמה, אחר כך ה'סתים' של הנשמה צריך להתקשר עם ה'גליא' של התורה וה'גליא' של התורה עם ה'סתים' של התורה, אחר כך ה'סתים' של התורה צריך להתקשר עם ה'גליא' של קוב"ה וה'גליא' של קוב"ה מתקשר עם ה'סתים' שלו. זו דעה של 'מתנגדים'. למה? כי לפי הסדר הזה ה'סתים' של הנשמה מתקשר רק עם ה'גליא' של התורה, ולא עם ה'סתים' שלה. יש פרוש כזה גם בחסידות[קה], אבל הוא יחסית פרוש חיצוני.

הפרוש הפנימי יותר הוא[קו], שה'גליא' של הנשמה מתקשר על ידי ה'גליא' של התורה אל ה'גליא' של קוב"ה, ואילו ה'סתים' של הנשמה מתקשר אל ה'סתים' של קוב"ה על ידי ה'סתים' של התורה. לכן צריכים לעבוד על שני הקשרים הללו בבת-אחת, צריכים ללמוד נגלה וחסידות ביחד. למוד הנגלה מקשר את ה'גליא' של הנשמה עם ה'גליא' של קוב"ה ואילו למוד החסידות מקשר את ה'סתים' של הנשמה עם ה'סתים' של קוב"ה. לא סגי הא בלא הא.

כל זה פרוש דברי הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא… וכולהו סתים וגליא". בכולם יש 'סתים' ו'גליא'. מה זה כל אחד מהם?

בְּחִינַת "סָתִים" דְּאוֹרַיְיתָא הוּא סוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ [שם הוי', עליו נאמר "סוד הוי' ליראיו"^[קז], בעוד כל שאר התורה הוא ה'גליא' שלה], הַמְקַשֵּׁר בְּחִינַת "סָתִים" דְּיִשְׂרָאֵל (הַ"יְחִידָה" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ [של כל יהודי בו מתגלה כח מסירות הנפש], כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן)

לכן מן הבעל שם טוב והלאה (כולל הרב קוק זצ"ל) פשוט שמסירות נפש אפשר לגלות רק על ידי למוד פנימיות התורה. למה? כי פנימיות התורה היא 'סתים' דאורייתא, סוד 'שמו הגדול', הלוקח את ה'סתים' של הנשמה – כח המסירות נפש שיש ב'יחידה' שבה – ומחבר אותו לה'.

לכן גם הקשר לארץ ישראל בא דוקא מפנימיות התורה. למה צריך את הסוד כדי לכבוש את הארץ בגשמיות? הרי זו מצוה גם על פי פשט, ולכאורה אפשר היה להסתפק רק בלמוד ההלכות התלויות בארץ? בגלל שכל מה שקשור עם זיקה אל הארץ בא ממסירות נפש, מן ה'יחידה' שנפש. בשביל לכבוש את הארץ, ליישב, להוריש ולהתנחל בה כמו שהקב"ה רוצה, צריך מסירות נפש, ומסירות נפש היא דבר שבא מן ה'סתים' של הנשמה. בשביל לעורר את הכח הזה בנשמה צריך להיות קשור עם פנימיות התורה, ואצל מי שלא עסוק ושקוע בה תגיע איזו נקודה – עם כל הרצון שלו לשלמות ארץ ישראל – שבה אם מישהו יראה לו פנים בהלכה הוא יאמר שצריך 'להחזיר שטחים' וכיוצ"ב, ה' ישמור. למה? כי אין לו את נקודת מסירות הנפש ממש, שלמעלה מטעם ודעת. היא יכולה להיות אצלו רק במצב של שגעון, במצב לא מיושב. בכלל, ישוב ארץ ישראל צריך להיות דבר מיושב ולא שגעון. הגלוי של ה'יחידה' שבנפש על ידי גלוי נקודת המשיח שיש בכל אחד, כמו שהרבי מדבר – זה דבר שיכול להתגלות רק על ידי 'סתים' דאורייתא, על ידי סוד שם הוי'. ממילא מי שלא קשור לזה מאבד באיזו שהיא נקודה את הקשר עם הארץ, מי שלא יהיה [כמו במכתב שכתב הרבי לרב זוין[קח], מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשמיד התחילו לדבר על החזרת שטחים. הרבי כותב לו על זה 'שומו שמים', והוא כותב לו שהתמיהה הכי גדולה אצלו היא איך אותם האנשים שאומרים 'אתחלתא דגאולה' – ה'מזרחי', לא הרב קוק בעצמו – הם אלו שבעיקר מוכנים למסור את השטחים. הם הראשונים, כמו שקרה לבגין. אצל הרב קוק הכל בא מתוך פנימיות התורה, ולכן היתה לו מסירות נפש אמיתית לארץ, בכל-מכל-כל]. הדבר שקשור עם הארץ הוא רק ה'סתים' של הנשמה.

זו הכוונה שה'סתים' דאורייתא הוא סוד שם הוי', והוא זה המקשר את ה'סתים' של הנשמה:

לִבְחִינַת "סָתִים" דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (בְּחִינַת "יָחִיד" מַמָּשׁ – עַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ).

מה זה 'סתים' אצל הקב"ה ומה זה 'גליא' אצלו? 'גליא' זו בחינת 'אחד', אור אין סוף שלפני הצמצום, אבל בחינת 'יחיד' שבעצמות ממש – זו בחינת 'סתים', וה'סתים' דאורייתא מקשר את ה'סתים' של הנפש – ה'יחידה' שבנפש – עם ה'סתים' של קוב"ה ממש.

על זה כתוב בהושענות הבטוי "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך"[קט]. ה'יחידה' שבנפש חבוקה ודבוקה עם ה'יחיד' על ידי ה'סתים' דאורייתא. דוקא הוא מגלה את הקשר הנצחי שבין הנשמה ובין הקב"ה.

שוב, שני הפרושים – גם הפרוש החיצוני – הם פרושים נכונים. בפרוש הראשון הסדר הוא סדר של 'השתלשלות', מ'גליא' ל'סתים' על פי סדר המדרגות. זהו הסדר הישר. אבל, הפרוש הפנימי הוא הפרוש שהבאנו. יש בו את שני הקשרים בבת-אחת, בבחינת חן אמיתי, שכנגד כל מדרגה של 'גליא' – בישראל, בתורה ובקוב"ה – יש מדרגה של 'סתים'. הפרוש הראשון הוא סדר של 'השתלשלות' המדרגות מזו לזו, ואילו הפרוש השני הוא סדר של דלוגים בסוד 'התלבשות' ו'השראה' [היחס ביניהם הוא כמו היחס שבין תהו לבין תקון בכל מדרגה ומדרגה, אבל כאן ה'השתלשלות' אינה תהו מוחלט. היא 'השתלשלות' קיימת, שאינה חייבת להישבר. אנחנו מדברים כאן על 'השתלשלות' בתוך התורה והתורה היא כולה בסוד התקון].

בפרק הקודם, פרק ו, דברנו על כך שהתבוננות היא מלשון בנין והיסוד של הבנין הוא יסוד ההתבוננות, ובפרק הזה הוספנו שהיסוד הוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – שם הוי' ב"ה. אם כך:

מִתִּקּוּן הַיְסוֹד נִמְשָׁךְ וּבָא כָּל פְּאֵר הַבִּנְיָן,

למוד, התבוננות קודם תפלה ובתוכה

בהמשך המשפט כאן יש שלשה שלבים, כנגד "עולמות, נשמות, אלקות" וכן כנגד "חש-מל-מל", וכדי להבינם יש נסביר כלל גדול בהתבוננות מהרבי הקודם[קי]: קודם כל צריך לבנות את גוף ההתבוננות, להבין את הענין היטב, כמו שבונים שלד. אחר כך בא שלב ההתבוננות שלפני התפלה ולאחריו ההתבוננות שבשעת התפלה.

נסביר יותר: פתגם זה של אדמו"ר הריי"צ בא ללמד מהי עבודת ההתבוננות על פי החסידות ואיך עושים אותה. הוא הסביר שלוקחים מאמר חסידות ולומדים אותו הרבה פעמים היטב, עד שאפשר לדעת את כל הענינים שבו ישר והפוך, עד שכל הענין האלקי שבמאמר בנוי ויושב טוב מאד. כל זה הוא שלב א, שלב הלמוד. זה עוד לא ההתבוננות. הסימן שגמרת הוא שאתה בקי במאמר ישר והפוך, כמו בסוגיה בגמרא. כל זה בחינת חש, בחינת ה'עולמות' שבעבודה הזו.

אחר כך באות שתי מדרגות של התבוננות: התבוננות שלפני התפלה והתבוננות בשעת תפלה. התבוננות שלפני התפלה היא התבוננות במדרגת מל, מלשון ברית מילה, שתכליתה להגיע ל'הבדלה'. ההתבוננות שבשעת התפלה היא בבחינת מל מלשון דבור, שהרי אתה מדבר בתפלה נוכח ה' – "שפכי כמים לבך נוכח פני אדני"[קיא] – מתוך הענין שאתה מתבונן בו.

'אני', 'הוא', 'אתה' (חש-מל-מל)

שלשת השלבים הללו הם ההבדל בין 'אני', 'הוא' ו'אתה'. כל זמן שאדם לומד ורוצה להבין טוב הוא עדיין מתעסק עם עצמו. הוא לומד שוב ושוב עד שהוא תופס, עד שהוא יכול לומר 'אני הבנתי את זה, אני יודע'. אם כן, כל הלמוד הוא בתוך ה'אני', אלא שהיגיעה הרבה שיש בלמוד משפילה את ה'אני' ומכניעה אותו. למי שיש 'אגו' חזק אין בכלל סבלנות להתייגע. לכן כתוב[קיב], שכל סוד היגיעה בתורה, ובמיוחד בפנימיות התורה, הוא התקון ל'אגו' – זו ה'הכנעה'. כאשר אדם לא יכול ללמוד זה סימן לכך שהוא בעל גאוה גדול, שלא מסוגל להכניע את עצמו לשבת וללמוד. כמובן, יש גם אנשים שמקבלים מן הלמוד גאוה, כי הוא קל להם ולא נקרא עבורם יגיעה. יגיעה היא למעלה מן הטבע שלך, כמו שכתוב בתניא[קיג]. אתה שובר את ה'יש' שלך ומתייגע ללמוד. עצם היגיעה ללמוד הוא תקון ה'יש' העיקרי [לא תמיד אנשים מבינים את זה]. העיון בתורה – אם עושים אותו נכון – הוא הדרך הטובה לשבור את ה'אני'. אנשים מחפשים כל מיני דרכים, כל מיני חויות, כדי לצאת מן ה'אני' וזה רק מנפח את אותו ה'אני'. הדרך היחידה לתקן את ה'אני' היא על ידי הכנעתו ביגיעה בתורה, ועיקר היגיעה היא בפנימיות התורה. כמובן, מי שקל לו והוא אוהב ללמוד קבלה וחסידות אין לו בזה הרבה 'בטול היש', ולכן אצלו יהיה 'בטול היש' דוקא על ידי למוד הגמרא בעיון.

בתוך למוד התורה עצמו יש "הכנעה, הבדלה, המתקה": 'הכנעה' היא למוד הגמרא בעיון, 'הבדלה' היא למוד הקבלה ואילו 'המתקה' היא בלמוד החסידות[קיד]. כאשר אדם לומד פשט – גמרא, הלכה או מוסר – בעיון זו הכנעה. בלי זה אין לו שום הכנעה. אחר כך, אם הוא לומד קבלה זו כבר 'הבדלה', שכן הקבלה לוקחת אותו אל העולמות העליונים, הוא 'טס'. למוד החסידות זה לא לטוס גבוה, לפי הדמיון. חסידות זה לנחות, לרדת בנחת ב'השראה' האלקית שקיימת בכל מקום.

נחזור לענין: עצם הלמוד, כדי לדעת את הנלמד היטב, הוא יגיעה בהכנעה, שכן כל העבודה היא בתוך ה'אני', אלא שה' נתן לנו כח ש"אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש"[קטו]. אם יש לך 'אגו' גדול ה' גם נותן לך תבלין בשבילו. מהו? היגיעה בתורה, שתשבור לך את ה'יש', ואז "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ".

אחרי שאתה יודע את הענין ישר והפוך אפשר להתחיל להתבונן בענין בהתבוננות שקודם התפלה. זה כמו המעבר שבין 'אני' ל'הוא'. למה יש אנשים שלא מבינים מה זו התבוננות [ולפעמים אפילו מוצאים בה טעם לפגם]? חושבים – מתוך הכרות או שלא – שהתבוננות אינה קשר ישיר עם הדבר. אם אתה חושב על הדבר אתה חושב על משהו אחר. לחשוב על ה' זה נסתר, זה נקרא 'הוא'. זה כמו שאני חושב על משהו אחר.

אמנם, הקשר האמיתי הוא בבחינת 'אתה', שזה דבור ותפלה. זה אחד מן הדברים שאנחנו תמיד מסבירים על תפלה בהשתפכות הנפש ועל התבוננות שלפניה. גם ר' נחמן מדבר על כך[קטז], שלכתחילה צריך להתבונן קודם במשך שעה, בשקט, לפני שמתחילים לדבר. למה? כי אם יש את ההתבוננות בשקט קודם – יש גם את ה-מל. כך אפשר להתחיל להיבדל מן הקשר של האדם אל ה'אני' שלו כפי שהוא בעולם הזה. המטרה של ההתבוננות שלפני התפלה היא להיבדל מן הקשר למטה על ידי הרגשת החיות של הענין. הדבר מתחיל לחיות אצלו וממילא הוא נבדל לאט-לאט מן ההתקשרות שלו אל ההבל התחתון. זוהי ההתחלה, אבל אחר כך, כאשר הוא מתחיל לדבר עם ה', אותו 'הוא' של ההתבוננות הופך להיות בחינת 'אתה'. זה גלוי אלקות ממש. 'אתה' האמיתי זו כבר דבקות ממש – "שפכי כמים לבך נוכח פני אדני"[קיז]. זו הדבקות האמיתית עם ה'.

מציאות, מהות, עצמות

כאשר אתה אומר 'אתה' לה' אתה נדבק ב'אנכי' של ה', בעצמות ה'. כאשר אתה אומר 'הוא' על ה', בשעה שאתה חושב עליו, אתה יכול רק להתקשר אל המהות או אל המציאות שלו, אבל לא אל העצמות. 'אתה' זו כבר פניה אל העצמות. מהי עצמות? עצמות זה 'עצמי', זה 'אנכי', וכאשר אתה אומר 'אתה' אתה מתקשר עם ה"אנכי הוי' אלהיך"[קיח]. עצם הוא הדבר כפי שהוא בעצמו, וזהו גם המובן של המלה 'אנכי' – "אנכי מי שאנכי"[קיט]. אולי לא יודעים את זה, אבל פרוש המלה 'עצם' בלשון הקדש הוא ה'אנכי', ה'אני', של הדבר. המהות של הדבר היא המבנה הפנימי שלו, שאם אני מנתח אותו במדע, במעבדה, אני יכול לדעת מהו. אם אני רק מסתכל עליו ומתרשם ממנו – זה נקרא המציאות של הדבר, איך הדבר נמצא לי, מלשון מציאה. העצמות היא ה'אני', ה'אנכי', העצם של הדבר בעצמו. זה יסוד בכל התורה כולה ובכל החסידות.

כל דבר הוא בדיוק מה שהוא רוצה להיות. כך למדנו מרבי לוי יצחק מברדיטשוב שאמר[קכ], שאם היית באמת רוצה להיות חתול – היית באמת חתול. כתוב שהקב"ה ברא כל דבר "לצביונו"[קכא], לרצונו. אם ברגע הזה היית רוצה להיות משהו אחר היית הופך להיות משהו אחר 'על המקום'. בהקשר הזה, יש ספור[קכב] על ישעיהו הנביא שברח מנכדו, המלך מנשה, שרצה להרוג אותו, וכדי להימלט ממנו הוא עשה מעצמו עץ. צריך לומר שזה היה בכח הרצון. זה לא היה כשוף חלילה, אצל יהודי אין כישוף. איך הוא עשה את זה? על ידי כח הרצון. אם אתה רוצה להיות עץ – אתה עץ, אם אתה במדרגה כזו גדולה של יכולת לגלות את הרצון האמתי.

שוב, זה היה רק כדי להסביר משהו יסודי – מה פרוש עצם בכל מקום, ה"אנכי" של הדבר. בדרך כלל "אנכי" לא יכול להתגלות, הוא כמו רישא דלא אתידע (רדל"א). מפני שאם המתגלה הוא פנימיות הדבר הוא יוגדר כמהות שלו, ואם הוא חיצוניותו זו תהיה המציאות שלו, אבל ההעלם העצמי הוא העצם ולכן אמרנו בתחלת הפרק ש"שם העצם" הוא בחינת העלם העצמי. בכל זאת, יהודי שאומר 'אתה' לנוכח פני ה' מתקשר בכך אל העצם בגלל שהוא עצמו חלק מ"אנכי הוי' אלהיך"[קכג].

בנית הבית, כניסה לתוכו, השראה על גביו

אם כן, הסברנו שיש בהתבוננות שלשה שלבים: שלב של 'אני', של 'הוא'' ושל אתה'. 'אני' היינו היגיעה בלימוד, 'הוא' היינו ההתבוננות לפני התפלה, שצריך להתבונן בנלמד לאחר שהדבר ברור אצלך. תפקיד ההתבוננות הוא לצאת מעצמך לגמרי ולהיכנס לתוך הענין וככל שתכנס לתוכו תרגיש בו חיות.

זה כלל גדול: יכול להיות שאלמד את הענין אלף פעמים והוא ישאר יבש, לא יאמר לי שום דבר. למה? כי אני עצמי רחוק ממנו. ככל שאני נמצא במקום אחר, שהמחשבה שלי תקועה שם ומאותו מקום אני מקבל את החיות, התענוג וה'גישמאק' שלי, הדבר זר בעיני ואין לי שום קשר אתו. אפילו שאגרוס אותו מיליון פעמים הוא ישאר יבש. חיות הענין והתחלתו בתוכי תלויים במדה בה אני נמצא בתוכו, כפי היציאה שלי מתוך ה'אני' הנפרד וההתחלה שלי 'לחיות' בתוך הדבר. ענין זה, שאדם יוצא מהקשר שלו עם עולם הזה ומתחיל לחיות בתוך הענין שלמד – זה נקרא התבוננות שלפני התפלה. לפי ערך ההתבוננות שלפני התפלה כך מרגיש האדם חיות בענין. כלומר, בתחלה הוא רק גרס ולמד היטב, כמו מי שצריך ללמוד בעל-פה ויודע ישר והפוך, אבל אינו חי בענין. הרבי הקודם מסביר שהתבוננות לפני התפלה פרושה הכנסת חיות בענין.

הלימוד היטב שלפני הוא כמו שלד, עצמות שמסודרות נכון, אבל עדיין בגדר מת. כל ענין ההתבוננות נמשל למחזה העצמות היבשות של יחזקאל, כמו תחית המתים. כדי לבנות את השלד ולעשות זאת היטב נדרשת הכנעת היש ויגיעה. אחר כך, כאשר האדם מכניס את עצמו לתוך הענין דומה הדבר למי שבנה בית או חיבר ספר, שיתכן שאחר סיום העבודה יתברר שהכל מסתכם בבנין הגוף. כתוב[קכד] שאפילו אדמו"ר הזקן עצמו לאחר שגמר לכתוב את כל ספר התניא התחיל ללמוד אותו, עד ששאלו אותו בתמיהה: מדוע אתה לומד מהספר? הרי אתה כתבת אותו! לעניננו, מה שהאדם עושה הוא רק שלב א, כמו בנין חיצוני. אבל אחר כך, כאשר הוא מכניס את עצמו בתוך הדבר ומתחיל לחיות בתוך הבית שבנה, כעת מתחיל הבית כולו לחיות ומורגש כיצד כל הדבר נעשה חי וכל מלאכת הבניה היתה רק לשם מציאת מפלט לעצמו.

הדבר דומה לאדם שסולד מהמולת העולם, רוצה מקום להתפלל ולהתבודד בו וצריך לבנות לעצמו מקום שקט בלא שיפריעו לו. אם מדובר במדען או בדברים גרועים מכך הוא יבנה לעצמו בית ברשות הרבים, בין הגוים וה'חיצונים', אבל יש מי שבונה את הבית שלו בתורה, ברשות היחיד, וכאשר הוא נכנס לבית עבורו זו ממש חזרה הביתה. ההתבוננות היא החזרה לבית אותו בנית. לכן יש הלכה[קכה] שצריך להתפלל בתוך בית, לא בחורשה.

דברנו פעם[קכו] על סוד שש המצוות התמידיות, שענינן בנית מקום במטרה לשים את עצמך בתוכו. המקום הקדוש הוא המצוות התמידיות ואתה צריך להכנס לתוכו והתפלל בו – "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[קכז]. כל סוד בנית בית המקדש הוא של בנית בית, כניסה אליו ותפלה לה' בתוכו. זו הדבקות של אמירת 'אתה' לה' ודבקות ב"אנכי מי שאנכי".

שוב, ההתבוננות לפני התפלה היא כניסה אל הבית וממילא היא בבחינת הבדלה, ואחר כך הדבור לה', התפלה עצמה, הוא 'מל' של המתקה. מה היחס בין הכניסה לבית לתפלה בתוכו? הכניסה היא החייאת הענין עד שהענין חי בחיים שלך, אבל כשאתה מדבר ומתפלל, כאשר 'הוא' כבר הופך ל'אתה', אתה כבר מכניס בבית את "חיי החיים", שהחיים עצמם חיים מחיי ה'. כך הסברנו קודם[קכח] את ההבדל בין שתי המדרגות בהתבוננות כללית – "חיים" ו"חיי החיים". "חיים" הם מדרגת "הוא חיינו" של 'אהבת עולם', 'אהבה זוטא', ואילו "חיי החיים" הם מדרגת 'אהבה רבה'. גם כאן, כתוב שבהתבוננות שלפני התפלה אדם מכניס חיות בענין ואלו הם חייו שלו-עצמו, שהוא חי בענין, אבל כאשר הוא מתפלל שורים עליו בסוד ההשראה "חיי החיים", שהם מקור החיים.

אם כן, שלשה שלבים אלו הם "חש-מל-מל", "הכנעה, הבדלה, המתקה", עיקר סוד העבודה על פי חסידות. הלימוד הוא בבחינת 'חש'; התבוננות לפני התפלה והכנסת חיות בענין הן בחינת 'מל'; והתבוננות בשעת התפלה שבבחינת 'מל' (השני) היא השראת ה' – "ברוך אתה ה'" – תוך כדי התפלה.

תואר הבנין, מראהו וקומתו

כל זה מרומז במשפט האחרון בפרק. הבנין הוא ההתבוננות כולה ויסוד הבנין הוא שם הוי', ממנו נמשך פאר הבנין:

בִּמְזִיגָה נְכוֹנָה בְּתֹאַר, בְּמַרְאֵה וּבְקוֹמָה, וּבְהִתְכַּלְּלוּת כָּל רִבּוּי פְּרָטָיו יַחְדָּו

בנית הבנין תלויה בעיקר ביסוד, שאם הוא נכון, בריא וחזק אתה יכול לבנות בנין הכי מפואר. פאר פרושו מזיגה, שכן תפארת היא יפי של שילוב מרכיבים שונים יחד[קכט], והמרכיב הראשון הוא תואר הדבר. מהו תואר? היחס בין החלקים, כמו הצד הגאומטרי בציור, היחסים שבין חלקיו, המכונים קומפוזיציה. מראה הוא יפי רב-הגוניות והצבעים ואילו קומה היא שלמות השיעור שיש בהתכללות כל המדרגות, חב"ד-חג"ת-נה"י, שכל אחד מהם כולל בתוכו הכל – כל הספירות וכל העולמות (הביטוי 'קומה שלמה' לענין זה הוא של רבי הלל[קל]).

המשל המובא תמיד לכך הוא מאדריכל שבונה בנין, שיש שלשה מרכיבים מהם אפשר להתפעל מפאר הבנין. יש התפעלות מהשילוב הטוב בין החלקים, יש התפעלות ממראה הגוונים שבו ויש מה שאדם עומד נדהם מהרושם, לא רק מהשילוב בין חלקיו, אלא שרואה בו קומה שלמה, כמו אדם גדול מושלם ועד כמה מתאימים היטב יחד. כל אלו – התואר, המראה והקומה – הם בחינות של בנין וצריך להיות ביניהם שילוב של מזיגה נכונה. כל אלו תלויים ביסוד – שם הוי'.

השראת "חיי החיים"

אם היסוד בריא וחזק אפשר לבנות את הבנין המפואר ביותר, אבל כאמור, כל זה עדיין רק שלב א. השלב הסופי הוא:

עַד שֶׁחַי מַמָּשׁ מֵחַיֵּי הַחַיִּים – הוי' ב"ה [מה' עצמו].

כאן רואים כיצד "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"[קלא]. מתחילים לבנות את החיצוניות עם סוד שם הוי', עם היחסיות שקיימת בין ארבע אותיותיו, בתור שכל. לוקחים את הדבר המקודש ביותר, את שם הוי', אומרים שיש שכל יסודי ביותר ביחס שבין אותיות השם ושצריך לתפוס אותו וממנו להתחיל להתבונן ולבנות בנין. ההתחלה כאן היא חיצונית לגמרי, רק לימוד תוך שימוש בשכל, אבל מהי המטרה הסופית בבנין? שה' עצמו ישרה בתוך הבית שנבנה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קלב].

זה נקרא שהבנין יחיה מ"חיי החיים", שקודם אני אחיה בו ואחר כך ה' יבוא לחיות בתוכי. צריך את הבנין, אחר כך אני חי בו, וזו הבדלה. ואם אני בבנין שחי באמת – גם הקב"ה חי בתוכי. זה נקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". תמיד דורשים על פסוק זה "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מהם"[קלג] שעיקר הכוונה הוא שעל ידי בית המקדש שורה הקב"ה בכל יהודי אפילו כאשר הוא אינו נמצא בתוכו. אבל עיקר הפשט בדרוש של "בתוכם" ולא "בתוכו" הוא שהם עצמם יכנסו לבית המקדש, לא שסתם יעמוד לו בנין יפה. קודם יש מקדש – "ועשו לי מקדש" – אחר כך ה' נכנס לתוכו ואחרי זה ה' בא ושוכן בתוך כל אחד ואחד – "ושכנתי בתוכם". אם כן, יש פה שלשה שלבים: צריך לבנות, להיכנס ואז הקב"ה נכנס. מהו "סופן בתחלתן"? שהגילוי האחרון הוא של שם הוי'. אבן היסוד של הבנין הוא עצמו חיי החיים שעתידים לשרות בבנין זה.

שאלה: האם יש קשר בין קומת הבנין שמשלימה אותו להמשך הקיום שלו?

תשובה: כתוב "פסיק רישא ולא ימות"[קלד], שאם אין קומה שלמה, גוף ללא ראש, הדבר מת. אבל אם יש בו הכל הוא חי וקים. קומה בדרך כלל מתפרשת על הגוף כולו, אבל בעיקר על הראש – "'ואולך אתכם קוממיות'[קלה] – שתי קומות"[קלו]. כתוב שכל קומה היא ראש על גבי ראש, כמו הביטוי 'לעלות קומה', עולה בראש. כלומר, מבנה ללא קומה פרושו גוף יפה ללא ראש שאינו יכול להתקיים.

בנית בית המקדש היא כמו בנית הדבר במחשבה, והסימן לכך שאתה יודע אותו בעל-פה, ישר והפוך. בנית, אבל עוד לא נכנסת אליו. צריך להתבונן הרבה כדי להיכנס אליו ולחיות בתוכו ואז אתה מתחיל להרגיש שהדבר עצמו חי. כל זמן שאדם מחוץ לענין, כמה שהדבר יפה הוא עדיין אינו חי עבורו, הוא יבש. ברגע שהאדם עצמו נכנס לתוכו מתחיל הענין לחיות, לקבל חיים. כמו שלד שמתחיל לזוז ותנועה היא סימן חיים – "כל חי מתנועע"[קלז]. אחר כך שורים עליו "חיי החיים", הקב"ה. כעת לא רק הוא בבית, גם ה' נמצא אתו, וזה דוקא כאשר הוא פונה לה' ואומר 'אתה'. התחלת החיות היא על ידי ההתבוננות של 'הוא', כאשר 'אני' עולה ונכלל בתוך 'הוא', בתוך הענין. אחר כך בשעת התפלה באמירת המלה 'אתה' נוכח פני ה' יש כח להשרות את חיי החיים בבית.

שאלה: האם בסוף מצטיירת קומת בנין או קומת אדם?

תשובה: אדם מופיע לאורך השלבים השונים. ביסוד יש כבר צורת אדם, שם הוי'; עליו אתה בונה בית מפואר שיש בו תואר, מראה וקומה, וקומה היא בחינת אדם; אחר כך אתה נכנס לתוכו ושוב יש פה אדם; ולבסוף שורה האדם העליון על גבי האדם התחתון שבתוך הבית, זאת על ידי הדיבור בתפלה "נֹכח פני הוי'"[קלח], "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

זה נקרא עבודת ההתבוננות שתלויה כולה ביסוד, שם הוי', שהוא ה"סתים דאוריתא" המעורר את ה"סתים" שבנשמה, כח מסירות הנפש, להתקשר ב"סתים דקב"ה", העצמות ממש. כאּשר אתה מתחיל להתבונן יש שלשה שלבים: עצם הבנין שתלוי בבריאות היסוד, שם הוי'. הכנסת חיים שיתחילו לחיות כשאתה עצמך תכנס לבנין, כמו אדמו"ר הזקן שהתחיל ללמוד בספר שלו. לבסוף, על ידי הדבור נוכח פני ה', התפלה עצמה באמירת 'אתה' לה', שורה ה"אנכי מי שאנכי" של שם הוי' – "אנכי הוי' אלהיך".

* * *

הקטע הבא הוא חלק מהתוועדות כ טבת (הלולת הרמב"ם) בה התיחס הרב אל הנלמד כאן

"הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה"

ידוע הבטוי של הרמב"ם "הוא היודע, והוא הידוע והוא הדעה עצמה"[קלט]. אדמו"ר הזקן מביא אותו בתניא[קמ] ואומר עליו שחכמי הקבלה הודו לו על כך. איפה? בחב"ד דאצילות. המהר"ל מפראג[קמא] חולק על הרמב"ם בזה. הוא אומר שחס וחלילה לומר כך על עצמות ה', כיוון שאור אין סוף הוא למעלה-מעלה מהגדרות של שכל, מהגדרות של חכמה ודעת, אז איך אפשר לומר כך? זו גישת המהר"ל, והיא צודקת.

לכן ה'צמח צדק' מביא אותו באריכות ב'דרך מצותיך'[קמב] ומסביר שבאמת באור אין סוף זה לא שייך. אין פה שום מחלוקת בכלל, כי הרמב"ם אומר שזה נכון באצילות והמהר"ל רק אומר שלא למעלה מזה. אם כן, אין כאן שום מחלוקת. אנחנו מסכימים עם המהר"ל באור אין סוף ומסכימים עם הרמב"ם באצילות, ולא יותר. כל זה על פי פשט, והכל בא על מקומו בשלום.

קצת יותר עמוק. אתמול הסברתי בעל פה ולא קראנו מתוך הכתוב את הערה נז.

נז. בְּכֹל 'הִתְבּוֹנְנוּת פְּרָטִית' יֶשׁ שְׁלֹשָה שְׁלָבִים: לִמּוּד, הִתְבּוֹנְנוּת קֹדֶם הַתְּפִלָּה, הִתְבּוֹנְנוּת בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. הֵם כְּנֶגֶד גּוּף, חַיִּים, חַיֵי הַחַיִּים ב"ה, וְהֵם כְּנֶגֶד "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה" וד"ל.

על כך דברנו באריכות אתמול. המושגים האלו – "גוף, חיים, חיי החיים" – מה הם בשרש? בתחלת הפרק דברנו על כך, שהשרש הכי גבוה של "חש-מל-מל" הוא 'שם העצם'-'שם המיוחד'-'שם המפורש'. יש עוד דבר, שהוא מן הסודות הכי עמוקים של "הכנעה, הבדלה, המתקה", והוא הסוד הבא שנסביר, שהוא מיסודות החסידות. סוד זה מובא בתקוני זהר[קמג] ואדמו"ר הזקן מסביר אותו באגרת האחרונה שכתב מבין האגרות של ספר התניא[קמד], השיא של כל הספר, המסבירה את דברי הזהר הקדוש: "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון".

מה הכוונה? בעולם האצילות, הוא – האין סוף ממש – והחיות שלו הם אחד, וכך גם הוא "וגרמוהי" – הכוחות שלו. זהו המאמר שאתו סיים אדמו"ר הזקן את החיים שלו [בעוד כמה ימים יחול יום פטירתו] והוא השיא של כל הגלוי שלו בעולם הזה. למשל, כתבי ר' אייזיק מהומיל נכתבו כולם על פי האגרת הזו, היא מקור היניקה שלהם בחסידות [כתב עשרה ספרים, ורצו גם לעשות אותו רבי, רק שהוא בטל עצמו אל ה'צמח צדק']. הסבר הבטוי הזה מספר הזהר – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון" – הוא שיא הגלוי של חסידות חב"ד בכלל.

אם כן, יש שלשה דברים בתוך הבטוי הזה: 'איהו', 'חיוהי', 'גרמוהי'. יש את הגוף בעולם האצילות, שהוא 'גרמוהי'. יש את החיים, שהם 'חיוהי'. ויש אותו בעצמו – 'איהו' – שהוא חיי החיים. אם כן, במשפט הזה כלולים אותם שלשה מושגים.

זאת אומרת, שבעולם האצילות יש יחוד אחדותו ממש, ולכן יש עומק בדברי הרמב"ם אפילו יותר מאשר בדברי המהר"ל. אנחנו יודעים שדברי הרמב"ם – "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה בעצמה" – נכונים בחב"ד של עולם האצילות, וכיוון שבעולם האצילות 'איהו' ממש מתיחד עם 'חיוהי' ועם 'גרמוהי' יהיה המשפט הזה נכון גם לגבי העצמות. על פי פשט, כמו שהסברנו קודם, לפני הצמצום הראשון לא שייך לדבר כך, כדברי המהר"ל, אבל הדיוק העיקרי שבדברי הרמב"ם הוא במלה 'הוא' – "הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה". הבטוי 'הוא' מתיחס אל העצמות, וזה אין סוף יותר עמוק מאשר לומר שבאור אין סוף לא שייך לדבר על הגדרות של חכמה.

שוב, המהר"ל אומר, שלא תגדיר את הקב"ה כחכם כי באור אין סוף אין הגדרות בכלל. זה דבר פשוט, זו אמונה פשוטה, ולכן אין זה 'קונץ' לומר זאת. לעומת זאת, לומר ש"הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה בעצמה" בחב"ד דאצילות – זו כבר חכמה. זה כבר על העצמות, וזו בחינת "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון". זו תכלית החכמה.

אם כן, המושגים 'גרמוהי', 'חיוהי' ו'איהו' הם המושגים העמוקים ביותר בחסידות והם מקבילים למושגים 'למוד', 'התבוננות קודם התפלה' ו'התבוננות שבשעת התפלה', עליהם דברנו בשעור הקודם. בעולם האצילות 'גרמוהי' הם תקון ה'הכנעה', תקון ה'חש', 'חיוהי' הם תקון ה'הבדלה', ואילו 'איהו' הוא תקון ה'המתקה', תקון ה'השראה' – מה ששורה על הכל מלמעלה. זה עיקר הסוד של 'גוף', 'חיים', 'חיי החיים'.

מכאן מובנת גדולת הרמב"ם באמירת המשפט "הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה", והכל אחד.

* * *