הקדמה

תפלה

סיום ההקדמה בפרק י הוא תפלה:

וִיהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אָבִינוּ אַב הָרַחֲמָן, שֶׁהָעִיּוּן בַּסֵּפֶר הַזֶּה הַבָּנוּי כֻּלּוֹ סְבִיב צִיר נֶאֱמָן – שֵׁם הוי', אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד ב"ה,

כתוב בכתבי האריז"ל[קטו] שציר אותיות יצר ולכן יש בו תיקון היצר. זהו גם אחד מסודות ה-חן, תיקון חטאות נעורים, שכן כל דבר בעל חן בנוי על ציר. כאן הציר כולו הוא שם הוי'.

איזה עוד פירוש יש לציר בלשון הקדש? צירי לידה[קטז]. כתוב שצירי לידה נקראים כך בגלל שברחם האשה יש פתח הדומה לצירי דלת הנפתחים כדי ללדת. עוד מלה חשובה שנגזרת מציר היא שליח. משה רבינו נקרא "ציר נאמן לשלחיו"[קיז] כפי שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"[קיח], "שלוחו של אדם כמותו"[קיט]. אם כן, ציר הוא מלאך, כמו המלאך שמופיע למשה רבינו מתוך הסנה. לעניננו, שם הוי' הוא סוד הציר הנאמן – העצמות שולחת את שם הוי' להופיע בכל דבר.

מיוחד – "ויותר יעקב לבדו"

על הביטוי "אחד יחיד ומיוחד" יש כאן הערה חשובה:

סט. "אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד" הֵם גַּם כֵּן כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁגִּלּוּ יִחוּדוֹ הָאֲמִתִּי בָּעוֹלָם. בְּאַבְרָהָם נֶאֱמַר "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל לג, כד). בְּיִצְחָק נֶאֱמַר "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (בְּרֵאשִׁית כב, ב). בְּיַעֲקֹב נֶאֱמַר "וְיִוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (שָׁם לב, כה) [כתוב בחסידות^[קכ] שפרוש המלה "לבד" הוא מיוחד], בְּחִינַת "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" כַּנַ"ל ["הוא לבדו הוא ואין זולתו"], שֶׁהֲרֵי הוּא הַמֻּבְחָר וְהַמְּיֻחָד שֶׁבָּאָבוֹת וד"ל.

מהי בחינת 'מיוחד'? כמו מדרגת "הכל הוא ה'" והיא יכולה להתגלות רק כאשר "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[קכא], כשתהיה העברה ובטול הקליפה לגמרי. כתוב[קכב] שלעתיד לבוא יכלו כל הגוים וישארו בתחית המתים רק נשמות ישראל שבגופים. זו גם בחינת "ויותר יעקב לבדו"[קכג], שהכוונה היא שיעקב נשאר לבד, שקודם היה משהו אחר אבל כעת הוא נשאר לבד.

נפרט: בבחינת 'יחיד' הכוונה היא שמלכתחילה אף פעם לא היה משהו אחר והתנועה היא של אור חוזר. בעבודה היינו בטול התחתון בכלות הנפש לגמרי. בחינת 'אחד' לפי הסבר חז"ל היא התגלות ה"אחד", אלופו של עולם, "בשמים ובארץ, ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם"[קכד]. זוהי מדרגת "בכל", שה' נמצא בכל מקום; אבל "לבדו" של יעקב הוא בחינת 'מיוחד', שנשאר לבד. היה משהו קודם, אבל אותו משהו חיצוני חלף והלך לו וכעת הוא נותר לבד. כך לעתיד לבוא כאשר עם ישראל ישאר לבד – "הוי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר"[קכה] – תהיה התגלות אמתית של "הכל הוא ה'".

בחינת 'ועד'[קכו] היא הגילוי בזמן הזה, שהיא רק הארה מועטת בעלמא והמשכה מגילוי העצמות למטה, בעולמות בי"ע. התנועה כלפי מטה של "לעולם ועד" דומה, אבל בעולם הזה אי אפשר להמשיך את העצם ואפילו לא את האור. לעומת זאת, לעתיד לבוא לא רק המשכת הארה של בחינת 'ועד' תמשך למטה, כמו ביחודא תתאה, אלא הכל יתגלה.

קודם[קכז] אמרתי שהרבי שליט"א דורש לפעמים ומחלק ש"אין עוד מלבדו" הוא בדרך 'רצוא' ואילו "אין עוד" הוא בדרך 'שוב', אבל על פי פשט לאו ודוקא. כאן – בהערה ובסוף פרק ט בהסבר המלים "והוא כל" – הכוונה במלים "אין עוד מלבדו" היא קצת אחרת – בדרך 'שוב', לא 'רצוא' וכשכתוב "ויותר יעקב לבדו", שזוהי בחינת 'מיוחד', הכוונה היא לגילוי שה' "לבדו" במציאות לאחר שכל הקליפות כלות. מה הכוונה שעם ישראל נשאר לעתיד לבוא לבד בעולם? כמו שרק ה' נשאר, כאשר מתגלה בסוף ש"הכל הוא ה'", כי יהודי הוא דמות ו"צלם אלקים". לכן כתוב[קכח] על העתיד לבוא "עתידין צדיקים שאומרין לפניהן קדוש". מה הכוונה "ויותר יעקב לבדו"? שרק יעקב נשאר למטה, שרק ה' נמצא כאן. "יחידך" אצל יצחק הוא בדרך 'רצוא' כלפי למעלה, אבל "ויותר יעקב לבדו" הוא' שוב כלפי למטה. זה נקרא 'מיוחד'.

כתוב[קכט] שיש מצוה "להאריך באחד". בכלל שואלים בחסידות[קל] למה כתוב "הוי' אחד" ולא 'ה' יחיד' או 'ה' מיוחד'? כתוב ששתי הבחינות נכללות באריכות שבמלה "אחד", היא כוללת אותן, אלא שאנו מזהים בה שלש מדרגות – 'אחד', 'יחיד' ו'מיוחד'. האריכות ב"אחד" היא המשכת מדרגת 'יחיד בתוך מדרגת 'אחד' והחיבור ביניהם נקרא 'מיוחד'.

שוב, 'יחיד' הוא למעלה, באור אין סוף, בעצמות; "אחד" הוא האור המאיר למטה, אלא שהוא הארה בעולם האצילות, שגם הוא מכונה 'מטה' ביחס לאור אין סוף, ואילו "ועד" הוא המשכת ה"אחד" עוד יותר למטה להאיר בעולמות התחתונים בי"ע. כאמור, "אחד" פרושו "ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם", וממילא גם הוא מבטא המשכה, אבל המשכה זו היא רק עד ל'מטה' של עולם האצילות. לעומתו, "ועד" הוא המשכה לעוד יותר 'מטה', לעולמות בי"ע; 'מיוחד' הוא המשכת ה'יחיד' בתוך 'אחד' וזו בחינת "ביום ההוא יהיה אחד ושמו אחד"[קלא] שבבחינת "ויותר יעקב לבדו", בדידות של "הן עם לבדד ישכן"[קלב] ו"הוי' בדד ינחנו". כאשר ישאר רק עם ישראל בעת ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" יתגלה ממילא שנותרה רק קדושת ה', ש"אין עוד מלבדו" גם למטה.

שרשו של הצמצום בבחינת 'יחיד'

אסביר יותר על פי מה ששאלו קודם: לפני יג מדות הרחמים כתוב "הוי' | הוי'"[קלג] עם "פסיק טעמא"[קלד] בין השמות, ומוסבר[קלה] ששם הוי' הראשון הוא לפני הצמצום, קו הַפְּסיק הוא הצמצום עצמו ושם הוי' השני הוא לאחר הצמצום. ההסבר הוא כדברי חז"ל[קלו] שהשם הראשון הוא לפני שהאדם חוטא, השם השני הוא לאחר שחטא וחזר בתשובה והפסיק שביניהם הוא סוד החטא עצמו. למדנו הרבה פעמים[קלז] שאברהם הוא בבחינת אור אין סוף שלפני הצמצום, יצחק הוא בחינת הצמצום עצמו ויעקב הוא בחינת הקו – "אז יבקע כשחר אורך"[קלח], יבקע אותיות יעקב[קלט]. לכן כתוב[קמ] שבבריאת העולם הקו הוא צירוף מדת הרחמים של הקב"ה למדת הדין שבצמצום, שכן מדת הדין היא הצמצום ששייך ליצחק ומדת הרחמים היא הקו ששייך ליעקב ולפני שניהם היה חסד של אור פשוט ששייך לאברהם. לפי תהליך זה, פנימיות הצמצום הוא בסוד המסך, שבחיצוניותו נועד להבדיל בין מדרגה למדרגה אבל כתוב[קמא] שבפנימיותו בא לחבר ביניהן.

כל ההסבר היה הקדמה למענה השאלה ששאלו. קודם הסברנו שבחינת 'מיוחד' של יעקב מחברת בין בחינות 'יחיד' ו'אחד', אבל לכאורה בהסבר האחרון יצחק שבבחינת 'יחיד' הוא מי שמחבר בין אור אין סוף שלפני הצמצום לבין האור שאחריו, בסוד "הוי' הוי'". אלא הענין שפסיק טעמא של הצמצום עצמו וכח החיבור שבו באים מכח בחינת 'יחיד'. כמו שאמירת "אחד" היא ירידה מעולם האצילות שאחר הצמצום, כך גם לפני הצמצום יש ירידה מהעצמות שנקראת 'הנחת עצמותו'. אור אין סוף שלפני הצמצום יורד והירידה היא עצם ההתעוררות ברצון להטיב. זה נקרא אצילות דכללות[קמב]. אם כן, במדרגת 'אחד' של אור אין סוף יש כבר ירידה, עוד לפני הצמצום, לאצילות דכללות, שבקבלה נקראת אדם דאצילות. זו מדרגת אברהם לפני הצמצום, ואילו בחינת 'יחיד' של יצחק באה ממדרגת 'יחיד' לפני אותה ירידה. גבורת הצמצום היא-היא גבורת העצמות ממש שלפני הירידה, ולכן הצמצום שבבחינת יצחק הוא זה שיכול לעצור בעד ההתפשטות האין סופית של בחינת אברהם. אם כן, אחד הוא בחינת אברהם והצמצום הוא בחינת יצחק.

הארת הקו לעתיד

על פי פשט הקו שמתגלה אחרי הצמצום נמוך יותר מאור אין סוף שלפניו, והוא כנגד יעקב בזמן הזה, כאשר בחינת 'מיוחד' שבו אינו בגילוי. כאמור, עיקר גילויו של יעקב הוא לעתיד לבוא – "ויותר יעקב לבדו". כתוב[קמג] שלעתיד לא יבקע הקו סתם לתוך החלל אלא יגיע עד לצדו השני של הצמצום ואז תתגלה העצמות בתוכו. עד שהקו לא מגיע לצד השני לא יכולה העצמות להתגלות בתוכו, ולכן בזמן הזה מדרגת יעקב עדיין אינה בתכלית השלמות של בחינת 'מיוחד', אבל בסוף, כאשר יבקע הקו ויגיע מעבר זה לעבר זה, יתגלה סוד ה'מיוחד', ואז באמת יהיה ציר אמתי.

למה הקו לא מגיע כיום יותר למטה? כתוב בקבלה שהסיבה היא שחציו התחתון של העיגול הוא מקום החיצונים. כאשר ה' ברא את העיגול הוא תחם את חציו העליון לגבול הקדושה ואת חציו התחתון לגבול הסטרא אחרא. אבל לעתיד, כאשר יקוים היעוד "את רוח הטמאה אעביר מן הארץ" ולא תהיה יותר סטרא אחרא, "יותר יעקב לבדו", הקו יאיר לאורך כל מקום החלל והצמצום ואז תתגלה מדרגתו היחודית באמת.

לפי כל האמור ניתן יהיה בכל זאת לומר שכח ה'יחיד' הוא המאפשר ובלעדיו ברור שלא יתכן גילויו המלא של 'מיוחד'. 'יחיד' בא מהעצמות ומה הוא עושה? מצמצם את הגילוי הראשון של אור אין סוף כדי שיהיה חלל – ללא הצמצום של יצחק לא יכול להיות חלל – ורק בתוכו מתגלה תכלית הכוונה. לכן כתוב[קמד] שלעתיד לבוא נאמר ליצחק "כי אתה אבינו"[קמה]. ומהי התכלית? שהקו יבקע מעבר אל עבר ואז יתגלה ה'מיוחד' בתוך החלל – "דירה בתחתונים"[קמו] – בגילוי העצמות למטה. לכן על יעקב נאמר ש"מיטתו שלמה"[קמז], שכל ענינו שלמות המיטה-הדירה בתחתונים.

שאלה: מה הכוונה שיעקב נאבק "עד עלות השחר"?

תשובה: יעקב צריך לגמור לנצח את שרו של עשו. כתוב ש"עלות השחר" רומז למה שנשאר משרו של עשו שעולה בקדושה. כתוב[קמח] שעם עלות השחר הגיע זמנו של השר לומר שירה. עד שיעקב לא נצח אותו הוא לא יכול לומר שירה כי אינו מתוקן ורק כאשר יעקב מנצח אותו נעשה מתוקן ומגיע זמנו לומר שירה.

יסוד חיבור הרמב"ם – שם הוי'

נחזור לגוף הפרק, אל ציר שם הוי' עליו בנוי הספר:

וַאֲשֶׁר כָּל דְּבָרָיו נוֹבְעִים מִמְקוֹר מַיִם חַיִּים – מַעְיְנוֹת "נִשְׁמְתָּא דְּאוֹרַיְיתָא" (עִם גִּלּוּי בְּחִינַת הַ"נִּשְׁמְתָּא" גַּם בְּ"גַלְיָא" – "גּוּפָא דְּאוֹרַיְיתָא", הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן לִהְיוֹת אֶחָד),

עיקר המטרה שלנו בדור הזה, כמו שאמרו הרבה צדיקים והזכרנו הרבה, הוא חיבור פנימיות התורה עם הנגלה שלה והוא מתאפשר רק כאשר סוד שם הוי' משמש עיקר הכלי ליחוד זה. הזכרנו קודם[קמט] שהרמב"ם מתחיל את חיבורו עם "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[קנ], ומי שלומד את ספריו בעיון יווכח לדעת שרוב-רובי ההלכות מסדר הרמב"ם על פי סוד שם הוי' לפי הבנתו. לא צריך בשביל זה קבלה. אצל המאירי, אחד הראשונים, יש כינוי לכל אחד מגדולי ישראל, ואצלו נקרא הרמב"ם "גדול המחברים". הוא לא נקרא גדול הפוסקים, משום שעיקר ענינו וגדולתו הוא חיבור, לא הפסיקה, וכח החיבור שלו בנוי בעיקר על שם הוי'. לא כאן המקום לפרט, אבל בעיון קל מאוד שעשיתי מצאתי בספריו בסדר ההלכות, כמה מאות דוגמאות ברורות של שם הוי'.

הרמב"ם, יותר מכל אחד אחר, אוהב באופן מיוחד לסדר ענינים על פי מספרים – " שלש מדרגות... ארבע מדרגות... " וכך הלאה. לפני כל הלכה הוא מונה כמה מצוות יש בהלכה זו. כך הוא בונה, זו הצורה שלו. ברמב"ם יש יד ספרים אבל בהקדמת הספר הוא לא כותב כמה פרקים יש בהם. עובדה לא כל כך ידועה, אבל בכל החיבור יש בדיוק אלף פרקים, כמו אלף מספרים, כאשר ביאת המשיח מופיעה אצלו בפרק ה-999 וימות המשיח והעתיד לבוא בפרק האלף. אלו שני הפרקים האחרונים שהרבי שליט"א הכי אוהב וזו רק דוגמה. הכל מכל כל מסודר, הפלא ופלא, בסוד המספר והחיבור.

לעניננו, החוט שעובר לאורך כל החיבור הוא שם הוי' ולכן לא בכדי שמתחיל עם המשפט "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שכן שם הוי' שבראשי תבותיו הוא החוט שמחבר והציר שסביבו הכל מסתובב.

סוד הוי' – יחוד הנגלה והנסתר

סוד שם הוי' משמש כח ליחד את שתי התורות. כל ענינו של אדמו"ר הזקן, "שניאור", הוא חיבור אור תורת הנסתר ואור תורת הנגלה[קנא]. עיקר ביאת המשיח תלוי בחיבור זה שנקרא הקמת המשכן להיות "אחד"[קנב], חיבור הנשמה בגוף. כתוב[קנג] שכל מעשה המשכן הוא בדומה למעשה בראשית, שהוא בנין גוף לשם השראת הנשמה, והגוף צריך להיות בנוי בדיוק ובהתאם לנשמה שצריכה להתלבש בתוכו. לכן הביטוי פה הוא "הקמת המשכן להיות אחד".

כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קנד] ודברנו פעם (למדנו במאמר של רבי אייזיק[קנה]) על כך שעל פי פשט מקדש הוא הבית והמשכן הוא שכינת ה' בתוכו. כלומר, הפנימיות היא המשכן, כמו בפסוק "ושכנתי בתוכם". "מקדש אקרי משכן"[קנו] ולכן המקדש צריך להיות בדיוק לפי המשכן והמשכן צריך בדיוק לפי המקדש.

חסר סיום השיעור

וּכִתְשׁוּבַת הַמָּשִׁיחַ לְמוֹרֵנוּ הַבַּעַשֵׁ"ט זי"ע לִשְׁאֵלָתוֹ "אֵימָתַי קַאֲתֵי מָר" – "לִכְשֶׁיָּפוּצוּ מַעְיְנוֹתֶיךָ חוּצָה" – יְקָרְבֵנוּ לְקִיּוּם הַיִּעוּד: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", בְּבִיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בְּקָרוֹב מַמָּשׁ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.