1

בע"ה

בר מצוה לאליחי-אליהו שפירא

כח סיון ס"ז – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

אליחי אליהו עולה 111 = אלף שמתהפך להיות פלא. כל אחד זה בחינה בפני עצמה – אלף זה מלשון "אאלפך חכמה", וחז"ל לומדים "אלף בית – אאלפך בינה", לכן מובא בחסידות שיש "אאלפך חכמה, אאלפך בינה", שני אלפים. צריך להכפיל את האלף – אחת לכיוון חכמה ואחת לכיוון בינה, הראשונה בלימוד תורה שבכתב, בה כתוב "שמע בני מוסר אביך" (אבא-חכמה), והשניה בלימוד תורה שבעל פה, בה כתוב "ואל תטש תורת אמך" (אמא-בינה, אומתך – עם ישראל). כשהופכים את האלף אז במקום לשון לימוד – בתורה אילוף זה לימוד פנימי, הרבה יותר מלשון לימוד (הפוך מהמקובל היום, שמאלפים חיה), אילוף זה לפנימיות הנשמה – זה לשון פלא. האלף בית מתחלק לשני חלקים – אלב"ם. בצמד הראשון, א"ל, אלף זה לשון אולפנא ולמד לשון לימוד. כתוב שהטור השני זה לבוש לטור הראשון – למד מלביש את האלף, לימוד מלביש את האילוף (וכן יש כאן תופעה שהשני בזוג יוצא מהאות השניה של הראשונה). כשהופכים זאת, אזי "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" למעלה ממקורו – אלף זה אור ישר (אף שבכך גופא, יחסית, תושב"כ זה או"י ותושב"ע זה או"ח) אך באו"ח זה פלא, למעלה מטעם ודעת. אחד מהשמות של משיח זה "פלא יועץ" – פלא שאי אפשר להבינו בשכל הרגיל והאנושי שלנו. יש גם שתי בחינות אלף, תושב"כ ותושב"ע, אך זה עדיין בגדר חכמה – גם בכתר זה חכמה שבכתר – ויש פלא, כתר שבכתר, פלא עליון. על זה הרבי אומר שכדי להביא את הגאולה צריך רק להמשיך את האלף – את אליחי אליהו – לתוך הגולה, ואז הופך לגאולה (הארת חומר הגלם של הגולה). הרבי מסביר שיש שלושה ענינים באלף זו (ממטה למעלה) – אלופו של עולם, "אאלפך חכמה", פלא (לראות את הנס, שכל מה שקורא זה ניסים, וגם בתורה גופא "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך").

יש התבוננות כללית ויש התבוננות פרטית, ולפי חב"ד לא מסתפקים בהתבוננות כללית. להגיד שאליחי-אליהו זה אלף זה עדיין התבוננות כללית. בהתבוננות פרטית רואים שיש כאן אל, ואז יחי-אליהו עולה פ. לא רק אלי-חי, אלא גם אל-יחי – יחי-אליהו, שצריך לבוא ולבשר לנו את הגאולה. עפ"י פשט אליהו זה על שם סבא שלא בעולם הזה, בנתיים, עד שיתקיים הקיצו ורננו שוכני עפר. לפי זה יתפרש השם אל-יחי-אליהו (תפלה לה' שיחי אליהו). יחי אליהו זה חלוקה ל-ז ו-יג – ד"פ ז וד"פ יג.

אמרנו שבכללות "אאלפך חכמה" זה תושב"כ ו"אאלפך בינה" זה תושב"ע, אך בתוך האלף עצמו אל זה תושב"כ ו-פ זה תושב"ע. זה ש-פ הוא "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה" זה פשוט. פ = יחי אליהו. אליהו הוא הראשון בתנ"ך שהחיה מת – את יונה הנביא, בן האשה הצרפית, ואז היא אמרה לו "אתה ידעתי... כי דבר הוי' בפיך אמת", הוא החיה אותו בפה. בתושב"ע "זעירא מנכון מחיה מתים" בכח פיו, כמו אליהו הנביא שהחיה בכח פיו, כנ"ל. לא רק שאליהו יחיה – הוא כבר חי – אלא שהוא מקור הכח שיש בתושב"ע, שכולה "בפיך אמת" (ובפרט זו אמת התושב"ע), להחיות את המת. בנבואת יחזקאל יש עצמות יבשות, שהן "כל בית ישראל". כשהבעל שם טוב בא לעולם אמר שמצא כל עם ישראל מעולפים, בקומה, והוא מחיה אותם –זה דרך הפה, דרך התושב"ע.  כשהתושב"ע חוזרת למעלה הוא "אור חוזר לקדמותו ממש" ואז הופכת את האלף ומגלה את הפלא. למה ה-אל זה תושב"כ? זה שתי האותיות האחרונות של תושב"כ – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". התורה חותמת בשם ה' – "הכל הולך אחר החיתום". ועוד, התושב"כ, כמו שמתחילה מ"בראשית", מתחילה גם ב"אנכי" – כי בכך התחיל מ"ת. הרבה פעמים אומרים שהתורה זה לב – סיום והתחלה – ועד"ז נאמר שהיא "אנכי... ישראל". מכל שמות ה', הכי כללי זה "אל" – שם הוי' הוא השם המפורש, השם הכי חשוב, אבל זה עדיין פרט, ואילו דווקא שם "אל" כולל את הכל (כמו שכתוב "אל דעות הוי'", וכן שם אלקים הוא תוספת אותיות על שם "אל"). היחס בין תושב"כ לתושב"ע הוא כלל ופרט – כל הכתובש בתושב"כ זה הכללים וכל הכתוב בתושב"ע זה הפרטים. המהר"ל מפראג מסביר למה ה' לא כתב לנו את התורה שבע"פ (יש לו על זה הרבה פירושים – שבעה פירושים שונים), והכי פשוט הוא אומר שהיות שתושב"ע זה פרטים, לפרטים אין סוף ממש, ובכל דור זה מתרבה. אחר כך אומר עוד משהו, יותר עמוק, שתושב"ע מתפתחת מלמטה, מתוך עם ישראל. תושב"כ זה מתנת-אל, בא מלמעלה חתום כמתנה משמים, ואילו תושב"ע זה "אמך-אומתך", צומח מתוך נשמתנו (אף שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, זה בכל זאת מלמטה). לפי זה ה-פ היא גם מלשון פרט. כמו שיש ס מסכתות משנה כך יש פ מסכתות ברייתא, כדרשת חז"ל על הפסוק "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר" – עלמות אלו ההלכות, שאין להן מספר כלל. באמת הממוצע בין הששים של המשנה לבין האין סופיות של הפרטים, "ועלמות אין מספר", זה ה-פ – השמונים פלגשים (זה כלל בשביל הפרטים). השם שהוא באמת הכלל של גילוי אלקות מלמעלה, שזה התושב"כ, זה שם אל. התורה מן השמים זה שם אל, והתורה מן הארץ – שזה אנחנו – זה ה-פ.

הגמרא אומרת שמצאנו שנחלה שבכתב זה במדה מסוימת נחלת כל העמים – כולם לומדים את זה, כולם מאמינים בזה, כל אחד לפי ערכו – ואילו תושב"ע שייך רק לעמ"י ואילו האומות משפילים ומבזים את זה (כך היה פעם, היום אולי קצת שונה, אבל פעם זה עורר את כל ההתנגדות לעמ"י). זה כמו שכתוב בפסוק "הלא אל אחד לכולנו אב אחד בראנו" – שיש פירוש שזה כולל גם או"ה, היינו ששם "אל" כולל אלקות גם לאומות (בניגוד לשם הוי' המיוחד לנו – "הוי' אלהינו") – התורה שבכתב זה נחלת רבים והתורה שבעל פה מיוחד לנו. כך אומר המהר"ל, שעיקר הטבעת נישואין בה ה' מקדש אותנו זה תושב"ע. היא עולה למעלה משרש תושב"כ, ואז הופכים את האלף לפלא. בישיבות לא לומדים כל כך תושב"כ – כך היה – ואז לא רק ששמים את ה-פ בהתחלה, אלא הופכים את ה-אל ל-לא, והכל מתהפך לפלא (צריך לפרש ש-לא זה לא להסתפק בתושב"כ).

עוד סיבה שהמהר"ל אומר שה' לא כתב תושב"ע – שאם היה כותב את זה כולם היו חושבים שהם חכמים גדולים, זה היה חשוף לכולם וכבר לא היה יכול להיות סנהדרין.

יש בתוך יחי אליהו גם א-ל – תושב"כ מתלבשת בתושב"ע. באליהו יש גם שם א-ל וגם שם יהו. כתוב בקבלה שיש לכל שם של אות שתי אותיות עיקריות, ובאלף העיקר זה שם אל (הרמז העיקרי של זה הוא בבראשית: בי, רש, אל, שן, יד, תו – אז אותיות המילוי זה יד-לשון, "מות וחיים ביד לשון", וזה עולה 400, ואז בראשית זה במקום 913 הוא 1313 = תחית המתים; למה כתוב "מות וחיים ביד לשון", ולא "חיים ומות ביד לשון"? כדי לרמוז שללשון, אף שהורגת בלשה"ר, יש גם כח להחיות בחזרה, וזה העיקר, זה כח הפה של אליהו; גם שייך לבר-מצוה – "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה", מי שמתמסר לגמרי ומבטל כל תענוגות, וכש'מת על התורה' שהיא תורת חיים הוא קם לתחיה, לחיים האמיתיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו").