בטול העולמות בשבת

בע"ה

י"ב חשון תשמ"ז – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ה' חלק ג'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב וסיים את פרק ה בשער שבת להוי'. בתחילת השיעור נערכה חזרה על הנלמד בשיעורים הקודמים אודות ההבדל בין תוספת שבת לשבת. לאחר מכן הוסברו שתי המדרגות בכללות השבת – קבלת שבת ויום השבת עצמו – ופורטו שלש מדרגות יום השבת עצמו, כנגד עולמות נשמות אלקות שבאלקות. בין הדברים הוסברה מעלת "עומדים צפופים ומשתחוים רוחים" וכן יחס המדע והתורה ומקומם של הגוים בהתבוננות זו.

א. עלית העולמות בשבת

תוספת שבת – בטול היש לאין; שבת – בטול במציאות מכל וכל

ערב טוב, אנחנו פה בשער "שבת להוי'" (עמוד ערה). בשיעורים הקודמים[ב] למדנו על שני מיני בטול בנוגע לשבת: בטול היש לאין ובטול במציאות מכל וכל. בטול היש לאין נקרא בלשון הכתוב "יראו מהוי' כל הארץ"[ג], יראה היא ענין הבטול ויש פסוק שני בספר תהלים כתוב "יראו את הוי' קדשיו"[ד]. ההתבוננות שלנו כאן בדרגות השונות של בטול הוא על פי שני הפסוקים האלה: "יראו מהוי' כל הארץ", "יראו את הוי' קדשיו". "מהוי'" הוא מרחוק עדיין, רק הארה מרחוק, ואילו "את הוי'" הוא מקרוב, מלשון את-אתה – לנוכח.

הסברנו שסוד תוספת שבת הוא כאשר כל העולמות למטה במקומם בבי"ע מכירים ומתבטלים בפני המקור המהוה אותם. זו חכמה תתאה, שיורדת ומתלבשת במלכות דאצילות, שאף היא יורדת לעולמות התחתונים להוות אותם תמיד, וכאשר מכירים במקור המהוה, שמצרף את האותיות של עשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ[ה], הם מתבטלים בפניו וגם נכללים בו. אבל זה עדיין מרחוק, כיון שהאור של חכמה דאצילות שמאיר למטה בבי"ע הוא רק הארה בעלמא מרחוק, לא במקור עצמו באצילות, עולם האלקות, וממילא הבטול הוא אך ורק "יראו מהוי' כל הארץ", כאשר "כל הארץ" כולל את כל ההשתלשלות. למה דווקא נקרא "ארץ" ולא 'שמים וארץ'? כיון שכאן הכל בבחינת עלמא דאתגליא, כל המציאות שבבחינת יבשה-ארץ שמרגישה את מציאות עצמה. כל דבר נפרד בפני עצמו נקרא "ארץ". עד כאן המדרגה הראשונה. בנוגע לשבת היא נקראת סוד תוספת שבת, שמוסיפים מהחול אל הקודש.

אחר כך, קבלת שבת, המדרגה השניה שלמדנו עליה בשבוע שעבר, היינו העליה מתחום בי"ע, בריאה-יצירה-עשיה, עולמות התחתונים להיכלל ממש בעולם האצילות ולהתבטל בפני חכמה עילאה שמאירה בכל עולם האצילות, המקור של "עלמין סתימין דלא אתגליין"[ו] – העולמות כמו שהם במחשבה כביכול, בבחינת ים שמכוסה מן העין ולא יצא מתחום היחוד האלקי. כלומר, הוא לא מרגיש את עצמו כמציאות כלל וכלל כאשר רואים כביכול או מכירים את מקור כל העולמות בבחינת העליונה של האצילות. עיקר השבת הוא בסוד העליה במחשבה. כל ימות השבוע הם בסוד הדיבור, הדיבור כביכול של ה' שמוציא דבר מאין ליש, שמרגיש את עצמו למציאות נפרדת בפני עצמו. ענין השבת הוא לחזור קודם כל למציאות של כל העולמות כמו שהם במחשבת ה' כביכול. מחשבת ה' היא עולם האצילות בקבלה, שאין בה שום הרגשת יש נפרד בפני עצמו.

שבת – בטול עם ענג

שלב זה הוא המעבר מ"יראו מהוי'" – תוספת שבת – אל "יראו את הוי' קדשיו". מי הם "קדשיו"? הנשמות. רק נשמות עם ישראל מסוגלות להרגיש במציאות העולמות כביכול במחשבת ה', כיון שעל נשמות עם ישראל כתוב "ישראל עלו במחשבה"[ז]. כל שאר מעשה בראשית, כל הנבראים כולם, וכל האינם יהודים, כל הנפשות של כולם מסוגלות להרגיש אך ורק את מציאות הדיבור, מה שיצא ומתהוה מהדיבור של ה' כביכול, מעשרה המאמרות שבהם נבראו שמים וארץ. להרגיש את המציאות בתוך מחשבת ה' כביכול, זוהי הסגולה המיוחדת של נשמה של יהודי – "ישראל עלו במחשבה".

ממילא "גוי ששבת חייב מיתה"[ח], הוא לא שייך לזה בכלל, זה לא הענין שלו בכלל, הוא לא יכול להגיע לשבת בעצם שזה לעלות מכל המציאות התחתונה אל רשות היחיד של עולם האצילות, לראות ולהתבטל בפני המקור של "עלמין סתימין דלא אתגליין". לכן כאן כתוב "יראו את הוי' קדשיו". מי הם "קדשיו"? נשמות עם ישראל "קדשיו", ישראל קדושים.

המדרגה הראשונה היא "יראו מהוי' כל הארץ", "כל הארץ" כלומר כל ההשתלשלות בבחינת יבשה וארץ, "עלמין דאתגליין", מציאות שמרגיש את עצמו ליש, ובכל זאת הוא מתבטל, "יראו מהוי", לאין שמהוה אותו. אבל לעלות ולהיכלל באותו אין האמתי שבעולם האצילות שחושב כביכול את המציאות, וברגע שה' חושב את המציאות היא נמצאת, אך בבחינת ים, בבחינת "עלמין סתימין דלא אתגליין", להרגיש את זה – זה רק "קדשיו", על כך כתוב "יראו את הוי' קדשיו".

זה קורה בסוד שבת בקבלת שבת. המדרגה הראשונה בנפש, אנחנו גם כן חווים את החויה של כל ההשתלשלות ש מתבטלת למקור המהוה אותה, זה קורה בתוספת שבת. מהרגע שהאשה מדליקה את נר שבת עד תפלת קבלת שבת יש סוד תוספת שבת, "יראו מהוי' כל הארץ". אחר כך כשמקבלים את השבת, שאומרים "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה" – קבלת שבת – עולים מבי"ע, מעולם הבריאה, ראש העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, לתוך האצילות ממש, בבחינת "יראו את הוי' קדשיו".

הבטול הראשון מכונה בחסידות ובכל ספרי הסוד-הקבלה "בטול היש לאין"[ט]. הבטול השני הוא בטול במציאות מכל וכל, ואמרנו שבשבת כל בטול מלווה שאיבה והתכללות בתוך אותו מקור אליו אנחנו מתבטלים. זה לא רק בטול ואפיסה-להתאפס, זהו בטול והתכללות, בטול שיש בו ענג וזה סוד ענג שבת בכל מקום. הענג הוא השאיבה לתוך המקור שבפניו מתבטלים. יש גם בטול כל השבוע, אבל עבודת הבטול בכל השבוע לא מלווה ענג, היא לא בחינת שבת. כל המדרגות של בטול ביחס לשבת הן בטול עם ענג, כלומר בטול שלאחריו – ותכף נראה שלא רק לאחר הבטול אלא כבר בשעת הבטול ממש – נשאבים כביכול ומתכללים בתוך אותו המקור אליו מתבטלים.

אני ממשיך לקרוא מהיכן שהגענו בשבוע שעבר:

הַבִּטּוּל הָרִאשׁוֹן, בִּטּוּל הַיֵּשׁ, הוּא אֶל בְּחִינַת הַחָכְמָה תַּתָּאָה שֶׁבְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת הַיּוֹרֶדֶת בְּבי"ע. שֹׁרֶשׁ הִתְהַוּוּת כָּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת דְּ"עָלְמִין דְּאֶתְגַּלְיֵן". הַבִּטּוּל הַשֵּׁנִי, בִּטּוּל בִּמְצִיאוּת מִכֹּל וָכֹל, הוּא אֶל שֹׁרֶשׁ כָּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בִּבְחִינַת "עָלְמִין סְתִימִין" בְּחָכְמָה עִלָּאָה שֶׁמְּאִירָה בְּכָל עוֹלָם הָאֲצִילוּת.

את שני המשפטים האלה הסברנו עכשיו.

שתי עליות בשבת

החידוש הוא מה קורה לאחר קבלת שבת. בתפלת מעריב של ליל שבת, בסעודת ליל שבת ואחר כך במשך כל היום שיבוא, המחרת של יום השבת – קורה דבר חדש לגמרי, מדרגה עליונה הרבה יותר אפילו מבטול במציאות:

אַךְ אֲמִתַּת שֹׁרֶשׁ כָּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הוּא בְּהֶעְלֵם עַצְמִיּוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה, וְאִם כֵּן עַל יְדֵי בִּטּוּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ עַד הֶעְלֵם עַצְמִיּוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה.

בשבת העולמות עולים, כל המציאות עולה. זה סוד השבת – "ויכלו השמים והארץ"[י] אחר כך "ויכל אלהים"[יא], יש כליון ועליה. עכשיו, יש שורש גלוי של העולמות, חכמה תתאה שבמלכות דאצילות שיורדת לתחום בי"ע, רשות הרבים. יש מקור נעלם של המציאות אבל גם לאחר הצמצום הראשון של אור אין סוף. המקור הנעלם הזה הוא חכמה עילאה בעולם האצילות. עולם האצילות הוא גם לאחר הצמצום הראשון של אור אין סוף כמבואר בספרי הקבלה[יב].

אך יש גם מקור עוד יותר נעלם. יש מקור של כל ההשתלשלות של כל העולמות כולם כביכול גם במדרגה הרבה יותר נעלית של מחשבת ה' כביכול, מחשבה קדומה, או השערה בלשון הקבלה, שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[יג], וההשערה הזאת היא באור אין סוף ממש, בהעלם העצמיות האור אין סוף שלפני הצמצום. גם זה נקרא מקור ראשון-עליון ביותר של כל ההשתלשלות, של כל העולמות.

הנשמה חווה כביכול בשבת את העליה של כל המציאות למקורה והיא חווה זאת בצורה שהעולמות עצמם לא יכולים לחוות, בגלל שהעולמות בעצמם יכולים לחוות רק את המדרגה הראשונה של התעלות עצמם כביכול, אבל זה שהם עצמם עולים ממדרגת "עלמין דאתגליין", המקור שמהוה את ה"עלמין דאתגליין", הרגשת עצמו, אל המדרגה של "עלמין סתימין" – הם בעצמם במציאות הנוכחית שלהם לא מסוגלים להרגיש ולהכיר כלל. כל שכן וקל וחומר שאין בהם שום כל אפשרות יכולת נפשית פנימית להרגיש את ההתעלות במקור שלפני הצמצום.

הנשמה בתור נשמה שעלתה במחשבה, הביטוי שכתוב בחז"ל שאמרנו קודם "נשמות ישראל עלו במחשבה", גם היא מצד עצמה יכולה רק להרגיש את ההתעלות מבי"ע לאצילות, כמו "אצילי בני ישראל"[יד]. יש סיפור בתורה של "אצילי בני ישראל" שהקריבו קרבנות ואכלו ושתו בשעת מתן תורה. יש דורשים את זה לשבח ויש דורשים את זה לגנאי[טו]. הענין בפנימיות הוא שנהנו מזיו השכינה ולעניננו, אותם "אצילי בני ישראל" הגיעו לתכלית ההתעלות וההכרה שהנשמה בפני עצמה יכולה להגיע, שזו ההתעלות באצילות, לכן נקראו באותו סיפור "אצילי בני ישראל". אבל הפגם שלהם הוא שלא התעלו עוד יותר באמצעות קיום המצות, רק באמצעות הנשמה של עצמם. באמצעות מצות התורה אפשר להתעלות עוד יותר מעולם האצילות, עוד יותר מהמדרגה של "אצילי בני ישראל" מצד עצמם, ולחוות גם את שורש ומקור הכל כמו שהוא לפני הצמצום הראשון. זוהי קדושת המצות.

לכן בפסוק השני של הבטול כתוב "יראו את הוי' קדשיו" – יש עוד מדרגה. כאן המלה "קדשיו" לא מתפרשת נשמות עם ישראל קדושים אלא הקדושה שמגיעה ליהודי כאשר הוא מקיים ומתייחד עם מצות התורה – "אשר קדשנו במצותיו". יש לנו קדושה ראשונה, קדושה עצמית, אבל יש גם קדושה נוספת, אנחנו קדושים מצד עצמנו, הנפש האלקית מדובר, לא הנפש הבהמית, הנפש האלקית הפנימית של כל יהודי הוא קדוש, כל יהודי הוא קדוש. אבל יש בנוסף לקדושה הזאת העצמית, "אשר קדשנו", שה' מקדש אותנו עוד יותר במצותיו.

למה? כיון – כמו שנלמד בהמשך – שהמצות של ה' הן הרצון שלו, התורה שיגעים ומתעסקים בה – מתעסקים בחכמת ה', הוא וחכמתו ורצונו הכל אחד ממש[טז] וממילא על ידי המצות אנחנו מתעלים ממדרגת נשמות למדרגת אלקות ממש. קדושת האלקות יותר גבוהה מקדושת הנשמות מצד עצמן, כמו שכתוב בתחילת פרשת קדושים. יש פסוק מפורש-מפורסם "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם"[יז] וחז"ל מפרשים אותו "קדושתי למעלה מקדושתכם"[יח], כלומר ש"קדשים תהיו" – אתם גם קדושים, אבל עם כל הקדושה העצמית שלכם "כי קדוש אני ה' אלהיכם", קדושתי עוד יותר מקדושתכם. איך אנחנו מתייחדים עם קדושתו כביכול? באמצעות המצות. ממילא יש עוד פירוש של "יראו את הוי' קדשיו", לא רק נשמות עם ישראל מצד עצמן, מצד המעלה העצמית של עצמן, אלא נשמות ישראל מצד ההתייחדות וההתמסרות לקיום רצון ה'.

כל הנבראים – בי"ע; נשמות ישראל – אצילות; דבקות ישראל בבורא – מאור

על ידי כך מתעלים למדרגת האלקות, כלומר להרגיש את שורש הכל בתוך האלקות, בתוך ה' ממש. לפי זה יוצא שכל סוד עולם האצילות ו"עלמין סתימין דלא אתגליין" הוא שורש נשמות עם ישראל. בקבלה יש בדרך כלל שלשה דברים: אור אין סוף שלפני הצמצום, שעליו בקושי מדברים. עולם האצילות, הוא עיקר הסוד של הקבלה, שישנו עולם שלא נברא עדיין, לא מציאות כמו שאנחנו מכירים מציאות, אלא ממוצע בין אין סוף מוחלט ופשוט לבין מציאות נפרדת של ריבוי. זו לא אחדות פשוטה, אחדות אבל לא פשוטה לגמרי, כיון שיש עשר ספירות ומצד שני אינו ריבוי, בטל בתכלית הבטול לאחדות הפשוטה. לכן הוא עדיין נקרא רשות היחיד, הוא ממוצע בין אחדות פשוטה לבין ריבוי. זה עיקר סוד הקבלה – עולם האצילות.

למטה מעולם האצילות יש שלשה עולמות נפרדים – בריאה-יצירה-עשיה, היררכיה שלמה של מדרגות, של מלאכים ושל השתלשלות והכל בבחינת יש נברא. כלומר, מציאות שמרגישה את עצמה. כל אחד ואחד מהמלאכים הכי נשגבים ונעלים גם מרגיש את עצמו במדה מסוימת. ככל שהוא יותר גבוה ככה הוא מודע יותר ויותר להתבטלות הרגשת עצמו, אבל גם הוא מרגיש את עצמו, אלא שהוא רק מבטל את עצמו, מבטל את היש לאין. כמו שאמרנו שלפני תוספת שבת יש בטול ללא הרגשת ענג של התכללות, ברגע שהשבת מתקרבת יש גם שאיבה והרגשת ענג בנוסף לעצם ההתבטלות של הנברא.

על עולם האצילות אפשר לומר בכללות הוא בסוד נשמות עם ישראל מצד עצמן. יש ביטוי מפורסם לגבי הנשמות שלנו, של עם ישראל – "חלק בורא שנעשה נברא"[יט]. הוא מצד אחד בורא, מצד שני נברא. כלומר, זו מדרגה שממוצעת בין עצם הבורא, עצם האלקות, לבין הנברא. דבר שנברא לגמרי הוא כמו כל המלאכים וכל מה שיש במציאות בכל העולמות, כולל כל שרשי נשמות אומות העולם. גם לאינו יהודי יש שורש נשמה בעולם רוחני, עולם הבריאה-עולם היצירה-עולם העשיה, אבל הכל הוא בחינת נברא. יש בורא, ה', ויש משהו "בורא שנעשה נברא" וזה אצילות. זה נקרא "אצילי בני ישראל". אם כן, כל עולם האצילות הוא בסוד נשמות בכללות.

אצילות הוא אור נאצל ולנאצל יש שני פירושים: פירוש אחד שהוא שהופרש, להאציל היינו להפריש; אבל יש עוד פירוש של לשורש א.צ.ל. בלשון הקודש שהוא מלשון אצל וסמוך. כלומר, לא יצא מהמקור שמאציל אותו. מצד אחד הוא יוצא, מצד שני הוא כל הזמן אצל וסמוך, הוא לא מתרחק בכלל. כלומר, הוא דבוק. על כך כתוב פסוק מפורסם "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[כ] – אנחנו דבקים, עם זה שלכאורה יצאנו מהאלקות, מעצם האינסופיות של האלקות, הרי כל נשמה היא מוגבלת, היא לא אין סוף גלוי, אולי יש כח אין סוף טמון בתוך הנשמה, אבל הוא לא בגלוי אין סוף, כל אחד הוא מוגבל – ובכל זאת יש בנו בחינת דבקות באין סוף, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם".

כל דבר שדבוק במקור הוא גם מעין המקור, לכן "חיים כלכם היום". כמו שהאין סוף חי בעצם לכן "אתם הדבקים" בו גם "חיים כלכם היום". זה פשט הפסוק "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם", כיון שאתם דבוקים בה' לכן אתם חיים. למה? בגלל שהוא חי, ומי שדבוק בחי גם חי. כיון שעולם האצילות דבוק באלקות-בקדושה הוא גם כן קדוש, לכן אתם "קדושים", אבל "קדושתי" עדיין "למעלה מקדושתכם". ה' חי ובזכות שאתם דבקים בה' גם אתם חיים. זה נקרא שהאור כאשר הוא דבוק במאור הוא מקבל את כל התכונות של המאור שהוא דבוק בו. האור – זה הביטוי – דבוק במאור שלו[כא]. אור הוא אצילות, אף על פי שלכאורה הוא מתרחק, יוצא מהמאור, יוצא מהשמש אבל כל הזמן דבוק במאור.

כמו שהסברנו הרבה פעמים על פי המדע החדש של היום ,שמהירות האור היא למעלה מהזמן. כלומר, לא עובר אצלו שם וכמה שלא התרחק בהרגשה כביכול של האור – הוא עדיין קרוב ואפילו בתוך המאור שלו, כיון שאין זמן. מרחק תלוי בהרגשת זמן, והמאור, מהירות האור, האור מצד עצמו הוא לא מרגיש זמן, הוא באמת למעלה מהזמן. לא עבר שום זמן בין הרגע בו הוא היה בתוך השמש לרגע שהוא מתחיל לצאת מהשמש ולרגע שהוא נמצא מיליוני שנות אור רחוק מהשמש. הכל יחסי אלינו, שאנחנו מסתכלים על האור, אבל הוא מצד עצמו לא יצא מהמאור כלל, בגלל שאצלו אין העברת זמן, וממילא הוא לא יצא, הוא עדיין דבוק. כיון שהוא דבוק במאור יש לו את כל אותן תכונות של המאור עצמו. אם המאור חי גם האור חי, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום". בכל זאת אי אפשר לומר שקרן האור הוא-הוא המאור, הוא רק חלק כביכול של המאור שנכנס לחלל, כמו "חלק בורא שנעשה נברא".

נשמות שהן ניצוצות; נשמות שהן אור; והרגשת המאור על ידי קדושת המצות

באמת יש בחסידות[כב] שמחלקים בין קרן אור לבין ניצוץ שנזרק מהמדורה, מהאש הגדולה. כאשר מחלקים בין קרן של אור לבין ניצוץ אומרים שזה ההבדל בין התורה, "תורה אור"[כג], לבין הנשמות. כל נשמה של יהודי היא נצוץ כביכול, אבל זה רק ביחס להרגשת הנשמות. גם הנפש האלקית כאשר היא מתלבשת בגוף בעולם הזה, ורוב הנשמות רובן ככולן הן נשמות של בי"ע, היא נשמה של בי"ע, ואז היא גם בהרגשת עצמה מרגישה ריחוק מהמקור, גם הנפש האלקית מתגעגעת להתקרב למקור. אור לא יכול להתגעגע לחזור, בגלל שהוא דבוק כל הזמן. אם יש נשמה מעולם האצילות גם בעולם הזה, כמו "האבות הן הן מרכבה"[כד] ועוד נשמות הצדיקים הכי גדולים בכל דור ודור אז יותר מתאים אליהם המשל של אור פשוט כמו שהסברנו אותו.

אבל הנשמות של רובנו הן נשמות שהתרחקו מהאצילות, לא "אצילי בני ישראל". אם כתוב "אצילי בני ישראל" משמע שלא כולם "אצילי בני ישראל". אף על פי ששורש כל הנשמות הוא באצילות, אבל יש נשמות שעוד יותר התרחקו ונקראו עכשיו נשמות של בי"ע – גם הנפש האלקית – והיא כן מרגישה ריחוק. לכן המשל בשביל הנשמה הזאת הוא של ניצוץ שכביכול עף מהמדורה, ובכל זאת זה עדיין ניצוץ, עדיין דולק – "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[כה].

אז יש פה עדיין את תכונת האור ביחס לניצוץ הזה של היהודי, כל שאר המציאות – גם המציאות הרוחנית – דועכת ועוממת וחשכה לגמרי. ויש כמה ניצוצות, כמו שכתוב בכל הקבלה[כו] שהעולם מלא ניצוצות. הניצוצות שייכים לנשמות ישראל. לכן גם לכל נשמה יש ניצוצות בתוך המציאות, אלו חלקי הנשמה שלה. לכן גוי שיעשה את כל הדברים בעולם לא יוכל לקבץ – מה שנקרא בקבלה לברר ניצוצות – הניצוצות שיש בכל העולם. כל דבר מלא ניצוצות, כתוב בקבלה. הניצוצות הללו הם שייכים לנשמה מסוימת של יהודי, הם חלקים, ניצוצות מתוך הניצוץ שלו. לכל יהודי יש ניצוץ ויש כל מיני ניצוצות בכל המציאות ששייכים לניצוץ שלי, ועלי לברר אותם – התפקיד שלי בעולם הוא לברר אותם, להעלות אותם. לשם כך ניתנו לי מצוות ומעשים טובים. אינו יהודי לא יכול לברר ניצוצות, בגלל שניצוצות אלו חלקי נשמות עם ישראל.

הסברנו שבאור גופא יש שני אופנים של אור: יש קרן אורה ויש ניצוצות. ביחס לאור כל שאר המציאות היא חושך, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום"[כז], אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[כח]. זה סוד תיקון האצילות בקבלה – "יהי אור ויהי אור".

זה לא המאור. המאור הוא ה' עצמו, האלקות. הנשמה מצד עצמה יכולה להרגיש את מציאות כל העולמות – כל ההשתלשלות – במקור עצמה. מהו המקור של עצמה? חכמה עילאה בעולם האצילות, המקור של "עלמין סתימין דלא אתגליין". אבל על ידי קדושת המצוות – כמו שנסביר בהמשך – היא יכולה להרגיש גם את המקור באלקות ממש, כיון שהיא דבוקה במקור. גילוי הדבקות הזאת, ההתעלות לתוך המקור האמתי באור אין סוף שלפני הצמצום, האלקות – זה על ידי התורה והמצוות שקבלנו, שעל ידם באמת כתוב שהאבות היו עצמם כמו אור, הניצוצות שקצת התרחקו שוב מתחברים לקרן האורה על ידי המצוות ועל ידי כך דבוקים במאור ומרגישים את המציאות כמו שהיא בתוך המאור ממש.

ב. שתי דרגות ב"יראו את הוי' קדשיו"

ליל שבת: בטול העולמות; יום השבת – חוית הנשמות; רעוא דרעוין – אחדות פשוטה באלקות

עד כאן התחלנו שכל המאמר על שבת שלנו שייך לעולמות-נשמות-אלקות. בתוך האלקות גופא אנחנו נתבונן ונבחין בהמשך שיש שלש מדרגות כנגד הסעודות של שבת – ליל שבת, יום השבת ומנחה של שבת, הכל בסוד האלקות שלמעלה מהאצילות. קבלת שבת, שאנחנו מקבלים את השבת לפי דרגת הנשמות שלנו, היא בסוד האצילות, עליה של כל המציאות אל מקורה באצילות. מה שבא אחרי זה יותר גבוה למעלה מעולם האצילות, לפני הצמצום הראשון, כמו ששורש הכל נמצא חקוק – "גליף גליפו בטהירו עילאה"[כט] בלשון הזהר, כמו שהכל חקוק כביכול בתוך אור אין סוף. זה לחוות את המציאות בתוך האלקות.

אם כן, יש שלש חוויות כביכול בכללות: יש לחוות את מקור המציאות כשלעצמה, "עלמין סתימין", איך שלכל העולמות במציאות הנוכחית יש מקור, ואת המקור הזה הם מסוגלים להרגיש במדה מסוימת ולהתבטל בפניו; אחר כך יש להרגיש את כל המציאות כפי שהיא רשומה במקור נשמות עם ישראל מצד עצמן, שהוא חכמה עילאה של האצילות. כלומר, להרגיש את כל העולמות בתוך מקור הנשמה שלי, שורש הנשמה שלי בעולם האצילות, שגם כל העולמות רשומים בו. הרי כתוב[ל] שהאדם הוא עולם קטן. יש פסוק ש"גם את העלם נתן בלבם"[לא], שבלבו של אדם יש את כל המציאות. הפירוש הכי גבוה בזה ששורש הנשמה הוא בעולם האצילות ושם הכל רשום כביכול במחשבת ה', אבל כאן היא מחשבת ה' במדרגת האצילות שלאחר הצמצום, שהוא-הוא שורש הנשמה בפני עצמה לאחר האצילות שלה, ה"חלק בורא שנעשה נברא".

אחר כך יש חויה אחרת לגמרי: להרגיש את המציאות כמו שהיא באין סוף ממש, שהוא אחדות פשוטה. זה הפרדוקס הכי גדול – להרגיש את כל המציאות שכאן למטה, המציאות היא ריבוי מופלג כמו שהיא באחדות פשוטה לגמרי, כמו שהיא חקוקה באחדות הפשוטה של אור אין סוף. אמרנו שעולם האצילות הוא אחדות, אבל לא אחדות פשוטה, כיון שיש בו עשר ספירות. עשר הספירות לא נפרדו מהאחד, הן לא עשר כמו שאנחנו סופרים. אצלנו עשר הן ריבוי, אבל עולם האצילות הוא סוד, הן עשר ולא עשר כמו שאנחנו מכירים עשר. הן ממוצע, הן דבוקות במקור וממילא עדיין אחד כמותו וכן שייכות לרשות היחיד. הן רשות היחיד, בטלות לאחד ודבקות בו אבל לא נקראות אחדות פשוטה.

אחדות פשוטה היא אור אין סוף שלפני הצמצום. גם בתוך האחדות הפשוטה יש כביכול הכל ממש – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". לחוות את זה – זו השבת עצמה שמאחרי קבלת שבת. כאן הבטול וגם ההתכללות, השאיבה לתוך מקור הבטול אליו בטלים כמו שהסברנו – כל פעם יש גם בטול וגם התכללות ושאיבה לתוך אותו המקור – הם באיכות אחרת לגמרי מאשר שני הבטולים הראשונים עליהם למדנו.

זה מה שקראנו כאן, שאמתית שורש כל ההשתלשלות הוא בהעלם עצמיות אין סוף ב"ה. ההשתלשלות עצמה מתבטלת, קודם כל למקור שלה למטה בבי"ע, האין האלקי שמהוה את היש, חכמה תתאה דאצילות; אחר כך היא עולה ומתבטלת עוד יותר במדרגת האצילות גופא בבחינת "עלמין סתימין", והנשמה חווה את זה, העולם כבר לא יכול לחוות את זה. הנשמה חווה זאת מצד עצמה כיון שבעצם עולם האצילות הוא השורש של עצמה. זה כאילו לחוות את בטול כל העולמות בתוך השורש האמתי של עצמי ועם זה החויה היא ודאי חוית התבטלות בפניו, התבטלות ושאיבה לתוכו; אחר כך יש עוד משהו, שהכל מתבטל בפני מקור הכל באור אין סוף ממש, באחדות הפשוטה. הנשמה גם מסוגלת לחוות את זה בזכות המצוות שלה. לא בזכות עצמה, אלא בזכות הקדושה העליונה ששורה עליה יותר מהקדושה העצמית שלי ואם כן על ידי בטול ההשתלשלות יכולים להגיע עד העלם עצמיות אין סוף ב"ה.

בטול היש לאין; יראה מהמלך; התפעלות מיפי המלך

זוֹהִי יִרְאָה יוֹתֵר פְּנִימִית שֶׁאֵין מַהוּתוֹ מִתְבַּטֶּלֶת (כְּמוֹ בַּבִּטּוּל הַשֵּׁנִי כַּנַ"ל), רַק שֶׁכָּל מַהוּתוֹ מִתְיַחֶדֶת, כְּמוֹ שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם הַמֶּלֶךְ, בִּבְחִינַת "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ",

זה הפסוק שמובא תמיד בחסידות למדרגה השלישית, שגם קשורה עם "יראו את הוי' קדשיו", רק שכאן "קדשיו" מתפרש יותר גבוה מהפירוש הקודם, וגם המלים "את הוי'" יתפרשו אחרת. "את הוי'" הוא לנוכח, אבל כאן זה הרבה יותר מאשר "את הוי'" שבמדרגה הקודמת, וגם "קדשיו" היא במדרגה אחרת. הפסוק המיוחד לחויה הזו הוא "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[לב].

אמרנו שהבטול הראשון – בטול היש לאין – הוא על דרך משל אדם שמתבונן מרחוק במלך ולא רואה אותו בעיניו ממש, אבל מתוך עומק ההתבוננות שלו הוא מצייר כל כך טוב בשכל-במחשבה ובכח הדמיון שלו את המלך שהוא ממש מגיע לבטול. אפשר להגיע לבטול פנימי על ידי ציור רוחני של התבוננות. זהו משל בשביל "יראו מהוי' כל הארץ". הוא מרגיש את עצמו "הארץ" וכל זמן שמרגיש את עצמו לא יכול לראות את המלך ממש, אבל הוא יכול להתבונן בו.

זה גם דבר חשוב מאד: מה שמפריע לי לראות את המלך הוא רק שאני רואה את עצמי. כל זמן שאני מרגיש את עצמי, שזו מציאות כל העולמות – לא ניתן לי לראות את המלך. זאת אומרת, הרגשת עצמי משמעותה שאני למטה בעולמות בי"ע ואם אני למטה בעולמות בי"ע אני לא בעולם האצילות וממילא איני רואה את המלך, לא כמו שהוא בבחינת אצילות וכל שכן לא כמו שהוא לפני הצמצום הראשון.

אבל מה כן ניתן לי ומה התפקיד שלי למטה? הרי ככה ה' ברא אותי! הוא רוצה שאני ארגיש את עצמי בתחילה, ככה הוא טבע הבריאה, הוא רוצה שאני אעבוד עבודה פנימית, עבודה שבלב. מהי העבודה שבלב? התבוננות, להעמיק את הדעת, לקשור את דעתי חזק מאד למחשבת המלך. קודם להאמין, כמו שהסברנו הרבה פעמים, שמתוך אמונה באה אמנות הציור. אמונה מלשון אמנות, וככל שאני מעמיק את האמונה שלי, ברגע שאני מעמיק את והשכל בדבר שאני מאמין בו, האמונה עצמה עוברת להיות דעת את ה'.

דעת היא לשון התקשרות[לג], וגם התפתחות של איזו יכולת לצייר "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[לד], זו לשון הזהר. לשער ולצייר לעצמי את הדבר שאני מאמין בו, אף על פי שאמונה מצד עצמה היא בבחינת "לא ראיתם כל תמונה"[לה], אין בה לכאורה שום ציור, ובכל זאת על ידי התבוננות אני נותן לה כביכול שיעור וציור אישי שלי – "נודע בשערים בעלה"[לו], "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". זוהי עבודת ההתבוננות ועל ידי כך אני מתבטל. לפי איכות הציור שלי אני גם מתבטל בפניו.

כל הבטול הזה הוא בטול היש לאין מרחוק, הכל מרחוק, בגלל שאני לא ראיתי את המלך מימי, לא ראיתי אותו אף פעם, רק ספרו לי עליו סיפורים ואני מאמין בו, אני מצייר אותו ואני גם מתבטל בפני הציור שאני עושה בתוך עצמי. כל זה יראה – "יראו מהוי' כל הארץ".

אחר כך "יראו את הוי'" הוא שעולים באצילות וכבר רואים את המלך, אבל יש כביכול בטול כל המלכות בפני המלך – אני רואה מלך איום ונורא. הרושם הראשון שרואים את המלך זהו דבר איום ונורא, לאו דווקא של דין אבל מצד עצמו הוא נורא. מהו נורא? שהוא כל כך גדול עלי, החויה כל כך גדולה שאני לא מסוגל להסתכל ולראות שהוא יפה כמו אחר כך. הדבר הזה כל כך עצום וגדול שאני מתבטל בפניו. זו ודאי הראיה ראשונה של המלך.

הראיה הזאת, אף על פי שלכאורה היא בגלל שהוא כל כך גדול ועצום ואיום ונורא שכל מהותי מתבטלת, לכאורה יותר מכך שאראה את היפי שלו, התפארת שלו, אבל באמת "ונהפוך הוא"[לז], להפך – אחרי שאני כאילו מתרגל לגדולה העצמית המופלגת של המלך ואני מסוגל לראות את היפי-הפאר שלו, בכך אני מתייחד עם עצמות המלך הפנימית הרבה יותר מההתבטלות בפני עצמתו החיצונית שמרשימה אותי עד כדי התבטלות כל המהות בתחילה.

אם כן, זהו ההבדל בין בטול המהות שבעולם האצילות בשעה שעולים ונכנסים לתחומה לבין הבטול כאשר זוכים לחווית האלקות ממש. כלומר, שורש כל המציאות בתוך אור אין סוף שהוא אחדות פשוטה לפני הצמצום הראשון.

אני חוזר על מה שהסברנו קודם: בכל בטול, גם בבטול הכי תחתון, יש גם התכללות ושאיבה לתוך המקור. אז מה היחוד כאן? כאן אנחנו אומרים ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך" הוא לגמרי התייחדות בעצם המלך. כאילו שאני רואה כבר את היפי של המלך, הוא לא מפחיד אותי בכלל, לא פחד במובן חיצוני ואפילו לא פחד במובן הכי פנימי של גדולה ללא יכולת לסבול, כמו במאמר בזהר "לית כל מוחא סביל דא"[לח], שאי אפשר לסבול אותו מרוב הגדולה. זהו גם כן פחד, גם התבטלות. אבל כאן יש "מלך ביפיו תחזינה עיניך", בנחת, בסוד "מי השלח ההלכים לאט"[לט], אני נשאב ומתמוגג כביכול בתוך אור אין סוף והאחדות הפשוטה שלפני הצמצום.

בטול הסיפוק ויראה בדרך ממילא בדרגת "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

גם קודם אמרנו שיש שאיבה והתכללות במקור. מה ההבדל? ההבדל הוא פשוט, שיש שאיבה לאחר התבטלות, שמשהו, איזו קליפה חיצונית, שצריך להתבטל ולאחר שמתבטל אפשר להישאב ולהיכלל לתוך המקור. בבטול התחתון, בטול היש לאין, כל הקליפה הגסה, שהיא הרגשת עצמי ליש נפרד, צריכה לרדת, להתפשט מהלבוש – "לבושים הצואים"[מ], זה הביטוי בתנ"ך. זו כל הרגשת היש וכל מה שמסתעף ממנה, כל התאוות וכל הקליפה שלי, על מנת להישאב בתוך המקור התחתון, האין שמהווה את היש. אם כן, צריך בטול ממש, לבטל ולהוריד משהו על מנת להיכלל.

בבטול למטה, בשביל שהיש יתבטל ויוכל להישאב לתוך האין, צריך לבטל את הקליפה החיצונית שהיא באמת קליפה רעה. זה נקרא בלשון הזהר "משכא דחויא"[מא], יש לכל אחד קליפה של עור הנחש מאז חטא אדם הראשון. צריך להפשיט את העור הזה על מנת להיכלל בתוך המקור שמהוה את היש. אז זהו ממש משהו שמתבטל בחיצוניות ורק אז אפשר להיכלל ולהרגיש את הענג של השאיבה וההתכללות.

אבל אפילו בבטול העליון בעולם האצילות, המדרגה השניה של "יראו את הוי'", אפילו הציור הפנימי שלי שכולו חיובי, צריך להתבטל. גם במדרגה הכי עליונה של האצילות של בטול מכל וכל, בטול של "יראו את ה' קדשיו" – יש גם משהו שמתבטל לפני שהאדם נשאב – המהות החיובית, הטוב מתבטל. במלים פשוטות: יש לאדם רע ויש לו טוב. גם הכי טוב שיש לו צריך להתבטל מכל וכל על מנת להיכלל במקור חכמה עילאה בעולם האצילות, המקור של "עלמין סתימין דלא אתגליין". גם המהות, כל המהות שלי מתבטלת, ולאחר בטול המהות יש שאיבה לתוך המקור. אבל גם כאן משהו מתבטל ולאחר הבטול אני מוכשר, מוכן ומזומן להישאב ולהיכלל.

מה שאין כן כאן במדרגה העליונה של אור אין סוף לפני הצמצום מה כתוב? קודם נקרא עוד פעם את המשפט. כתוב כאן: "רק שכל מהותו מתייחדת". הוא במצב של מהות. מה זה "מלך ביפיו תחזינה עיניך"? למה קוראים לזה יראה? יראה היא תמיד משמעותה איזה פחד, אבל כאן לכאורה אין פחד כלל, זה "מלך ביפיו תחזינה עיניך". להפך – אני מתמוגג ומתענג בענג אין סופי מהמלך, פשוט ענג מההתחלה עד הסוף. גם שתי המדרגות הראשונות נגמרות בענג, כיון שזו שבת ושבת תמיד באה לידי ענג. אבל במדרגה הזאת הכל ענג, גם ההתחלה היא ענג. אז מאד קשה להבין למה היא נקראת יראה. יראה היא פחד! איפה היראה כאן? כאן כל מהותו מתייחדת כמו שהוא בעצם המלך. אחד שיש לו חויה של "מלך ביפיו תחזינה עיניך" הוא לכאורה לא מרגיש שם פחד כלל, הוא רק בלי שום בטול של שום דבר, המהות שלו כמו שהוא, בלי להוריד כלום כמו שהוא – מתייחדת עם המלך.

באמת במדרגה הזאת יש בטול. הבטול כאן הוא הכי דק, הכי עדין שיכול להיות. זהו הבטול שמלכתחילה אין לו שום הוא אמינא, בלשון חז"ל, להתענג מעצמי. כלומר, לרכוש לעצמי תענוג כל שהוא, אלא כל הענג שלי הוא מעצם יפי המלך, שאני מסתכל והוא מתייחד אתי. ממילא כאן הוא בטול שלא מורגש, רק שאתה צריך להיות מוכן לו. הבטול הוא בטול ויראה שאין שום שמץ של ענג מעצמו, לא מהמהות של עצמו, לא מהמציאות של עצמו, אלא אך ורק ענג מהמלך עצמו.

אם יש הוא אמינא שאדם עדיין קשור קצת להתענג או מהמציאות התחתונה בבי"ע או אפילו מהמהות שלו, שהוא הדבר שצריך להתבטל על מנת להיכנס לתחום האצילות – המהות הזו צריכה להתבטל. מהי המהות? הציור הכי טוב שיש לו. טוב הוא גם ענג, כתוב בספר יצירה "אין בטוב למעלה מענג"[מב], הכי טוב שיש לאדם, כביכול הסיפוק הכי עדין ודק שיכול להיות מעצמו, בצדק, שהוא ממש טוב – גם זה צריך להתבטל בשביל להיכנס לאצילות, בשביל לקבל את השבת. אבל כאן שום דבר לא מתבטל, אלא כל כולו מוכן לקבל ענג אך ורק מהמלך. כלומר, אין שום הוא אמינא, לא נשאר לו שום לבוש של קבלת ענג מעצמו.

אם כן, עיקר השבת במלים פשוטות הוא שאדם מגיע למצב כזה שהוא לא שייך לסיפוק מעצמו. המצב הזה גופא, שלא שייך בכלל שום סיפוק ושום ענג מעצמו, הוא הבטול שלא מורגש. זהו רק מצב כזה והוא הבטול של "יראו" שמזה "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אם המלך מתגלה בפניו – כל כולו יתייחד ויתענג מהמלך בלי שום שמץ של אפשרות לקבל איזה סיפוק או ענג מעצמו. זהו הענג האמתי של שבת – ענג שבת.

כמובן, כל שכן וקל וחומר שרק יהודי שייך לזה. כמו שאמרנו, אפילו למדרגה הקודמת של העליה באצילות, שהיא לבטל את המהות, לבטל את הטוב של עצמי – רק יהודי שייך. צריך לבטל את הסיפוק. גם באצילות אני צריך לבטל את הסיפוק מעצמי לגמרי, גם במדרגה השניה, אבל יש פעולה שאני צריך לבטל על מנת לעלות לאצילות. ברגע שביטלתי בכח, שזו היראה, את הסיפוק מעצמי ואני עולה באצילות – יש חויה עצומה של מלך איום ונורא שאני מתבטל בפניו לגמרי וגם כן לאחר מכן נכלל לתוך אותו מקור, שהוא חכמה עילאה באצילות. אבל כאן, בשביל להיות ראוי להישאב באור אין סוף ממש, במקור כל ההשתלשלות באור אין סוף שלפני הצמצום – לגבי זה לא שייכת אפילו שום הוא אמינא של מהות עצמית שצריך לבטל אותה. כלומר, היא מתבטלת מאליה וממילא.

אכן, גם זה "יראו", אבל בדרך ממילא ומה שמורגש הוא אך ורק "את הוי'" וממילא "את הוי'" הוא הרבה. אם הדגש הוא "יראו את ה'" משמע שאני צריך לעשות משהו בשביל לירא-לפחד מה' ואז גם "את הוי'" הוא לא לגמרי, בגלל שעיקר הדגש הוא "יראו" – אתה צריך לירא, כלומר להתבטל, וההמשך – "את הוי'" – היינו לנוכח ה'. אבל אם ה"יראו" הוא בדרך ממילא, שכבר הגיע לגמרי ל"יראו" מצד עצמו, הוא לא צריך להרגיש ולחוות את זה בכלל, "את הוי'" הוא אחרת, במדרגה יותר גבוהה – "את הוי'" ממש. אם צריך להיות "יראו את הוי'" זה כמו 'אהוב את ה'', 'ירא את ה'' או כל רגש שהוא כלפי ה'. יש עדיין דגש על הרגש וממילא אם הרגש מודגש – "את הוי'" לא יכול להיות מודגש באופן מוחלט. אבל אם ה"יראו" הוא לגמרי בדרך ממילא אז ה"את הוי'" הוא מוחלט.

כל מה שאנחנו לומדים כאן לקוח ממאמרי חסידות, במיוחד של רבי הלל מפאריטש, בסוד השבת[מג] כאן הוסבר ש"את הוי'" הוא באיכות במדרגה הרבה יותר גבוהה מאשר ה"את הוי'" של המדרגה הקודמת, שגם היא "יראו את הוי'", כיון שכאן ה"יראו" הוא ממילא.

[אבל אז אין צורך ב"את"] לא, "את הוי'" הוא עדיין יחוד עם ה', "את הוי'" פרושו עם ה', כמו "כי עמך מקור חיים"[מד], שגם הוא באור אין סוף שלפני הצמצום. עולמות גם הם "את הוי'" לפני הצמצום, "גליף גליפו בטהירו עילאה", אבל הם "את הוי'" ממש, כמו "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

לא צריך להיות כאן שום בטול, ועם זה בכל זאת היא נקראת "יראו", כיון שיש יראה, רק שהיא בדרך ממילא. מה שקורה לו הוא אך ורק התייחדות, כמו שהוא, בלי צורך לבטל או להוריד משהו בכלל. הדבר הזה נקרא "מלך ביפיו". אם כן, כאן האדם לא מתרשם מעצמת המלך אלא מהיפי שלו.

היעוד של ישראל – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

זה מאד קשור עם מה שתמיד אנחנו מנסים להסביר והרבה אנשים שואלים על זה: למה לומדים פנימיות התורה בכלל וחסידות וכל הנושאים שאנחנו לומדים כאן? מה המטרה? ממה מתרשמים? יש לימוד יותר פשוט, לכאורה, יותר שוה לכל נפש. כך נדמה – כשלומדים הלכות התורה, שהן ודאי דבר שכל אחד ואחד צריך לדעת מה לעשות – "המעשה אשר יעשון"[מה], וכאן לומדים רק דברים נשגבים ונעלים.

ניסינו להסביר הרבה פעמים, שכל דרך החסידות היא התייחדות בתוך עצם היפי של הדבר – זהו פאר הדבר. אם אני לומד על פי פשט את ההלכה של ה' – מהי ההלכה של ה'? התורה והמצוות, מה שה' גזר עלי. זה להתרשם מהעוצמה של ה' ולהתבטל בפניו בתור מלך איום ונורא שגוזר גזרות. זה להתעסק רק עם הגופא דאורייתא. יש עסק עם פנימיות התורה. כל פנימיות התורה דומה לחויה שעכשיו אנחנו לומדים, של "מלך ביפיו תחזינה עיניך", שהפחד הוא ממילא. צריך להגיע למדרגה כזאת, אבל היא גם שייכת לכל יהודי. להפך – היא המדרגה הכי גבוהה שעיקר ההתפעלות היא התפעלות מיפי הדבר. שוב, ההתפעלות מעצם יפי הדבר, כמה שהוא יפה עד אין סוף ובאחדות פשוטה, גורמת להתייחדות מוחלטת עם הדבר הרבה יותר מכל התבטלות בפני כח הדבר לגזור אומר.

שוב, כמובן דבר פשוט ומובן שצריך גם את הבטול בפני המלך בתור מלך איום ונורא שגוזר גזרות. כל ענין האצילות קשור עם רמ"ח פקודין. כתוב בזהר "רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא"[מו], המצוות, רמ"ח פקודין הם-הם האברים דמלכא, כלומר המרכיבים האלקיים של פרצופי עולם האצילות. כל ההתרשמות בעולם האצילות היא המצוות בתור "פקודין" – פקודות של מלך. כמובן, יש מצוות. להפך, כאן אנחנו אומרים שקדושת המצוות היא באור אין סוף שלפני הצמצום ומי שמתקשר עם אותם "פקודין" כמו שהם בעולם האצילות נעשה מוכשר לראות את יפי עצם שורש הדבר כפי שהוא באור אין סוף הפשוט בתכלית הפשיטות. חייבים להתעלות בסדר והדרגה, אי אפשר להגיע לשבת ממש אם לא עוברים את שלב קבלת שבת, קבלת שבת היא לאחר תוספת שבת ותוספת שבת היא לאחר העבודה של כל ימות החול, כמו שהסברנו עד עכשיו. אבל שבת ממש היא כמו הלימוד של חסידות ממש, שזו ההרגשה אך ורק של יפי הדבר.

בשביל מה זה טוב? תמיד שואלים בשביל מה טוב שאני מתפעל מיפי הדבר. כאן כתוב שזה טוב בשביל הדבר זה, באמת לא טוב לך בכלל. יש הרבה שואלים, אדם עדיין במדרגה שהוא מחפש את עצמו, מחפש את הסיפוק כמו שאמרנו, אפילו אחר הטוב של עצמו, הוא רוצה להיות בציור טוב, שהאדם רוצה להיות עם מהות טובה, שאני אהיה טוב, זה עדיין מה שמניע אותו. הוא באמת לא מבין בשביל מה זה טוב, אז הוא עדיין לא שייך למדרגה הזאת בכלל, כמו שהסברנו. מתי הוא שייך לדבר הזה? כאשר הסיפוק של עצמו מכך שהוא יהיה טוב כבר לא מְשחק. שוב, אף על פי שהיא נשמעת מדרגה מאד מאד גבוהה היא שייכת לכל אחד ואחד, רק צריך לתפוס אותה, צריך לתפוס מה שקורה, שיש אפשרות לכל יהודי להגיע למצב כזה שגם הטוב שלו עצמו אינו מקור לשום סיפוק, אין לי סיפוק, גם שאני אהיה הצדיק הכי גדול בעולם באמת זה לא נותן לי שום סיפוק כלל. אין בזה אפילו הוא אמינא של סיפוק.

ממילא עכשיו הוא שייך ומוכן לשבת עצמה. שבת עצמה היא ההתפעלות אך ורק מהיפי הפנימי, לא מיפי חיצוני. יש גם יפי חיצוני, יפי חיצוני הוא "שקר החן והבל היפי"[מז]. אבל יש יפי פנימי וכל ההתפעלות היא לראות את היפי הפנימי שבו הוא מתייחד כמו שהוא, בלי צורך להתפשט משום לבוש. כלומר, אין שום בטול במובן הקודם של בטול של הורדת איזה משהו, להוריד קליפה, אלא הוא מתייחד כמו שהוא לגמרי עם הדבר עצמו והדבר עצמו כאן הוא הקב"ה, האלקות, האחדות הפשוטה שלפני הצמצום.

ברגע שאחד שואל 'בשביל מה זה טוב?' – אי אפשר לענות לו בגלל ש'זה לא זה', איך שאתה משיג, איך שאתה תופס מהו טוב הוא באמת לא-טוב בכלל, זה לא טוב לך, אבל הטוב המוחלט הוא להתייחד עם עצם הטוב, עם הקב"ה, כשאין לך שום רצון לקבל טוב מעצמך בכלל. זו השבת, השורש האמתי, בת הזוג של כל יהודי. כתוב שהשבת היא בת הזוג של עם ישראל[מח]. בת הזוג היא כמו שאומרים "המיועד שלי", אדם מחפש את בת הזוג שלו – או בן הזוג שלה – כל החיים ביגיעה רבה עד שזוכה בסוף בעזרת ה' בסיעתא דשמיא למצוא. בת הזוג היא כמו מה שמיועד לי בחיים. בת הזוג של עם ישראל, כלומר מה שמיועד לעם ישראל, היא השבת במדרגה הזו.

באמת צריך לחפש אותה הרבה עד שבעזרת ה' זוכים לה, אבל צריך לתפוס מה זה, והדבר הזה הוא "מלך ביפיו תחזינה עיניך". "יראו את הוי'", להיות אחד מיוחד עם ה' לגמרי, שגם נקרא "את הוי'", אבל באופן מוחלט, כאשר ה"יראו" הוא ממילא וה"קדשיו" אינו קדושת עצמך, גם אתה קדוש, אלא קדושת ה' ממש, "'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם", שנמשכת אלינו באמצעות המצוות.

שֶׁמִּתְעַנֵּג מֵעֶצֶם הַמֶּלֶךְ _{[רק מהמלך בעצמו]} וְתִפְאֶרֶת גְּדֻלָּתוֹ עַד שֶׁנִּכְלֶלֶת כָּל מַהוּתוֹ בְּעֹנֶג זֶה _{[כל המהות שלו נעשית חלק מענג זה]}.

"עומדים צפופים" – בטול מתוך ענג; "ומשתחוים רוחים" – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

מדרגה זו נקראת בחסידות "משתחוים רוחים"[מט]:

זֶהוּ עִנְיַן "מִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים" שֶׁבָּא לְאַחַר הַבִּטּוּל בִּמְצִיאוּת שֶׁנִּקְרָא "עוֹמְדִים צְפוּפִים".

הבטול במציאות של עולם האצילות, המדרגה השניה, אף היא נקראת "יראו את הוי' קדשיו", אלא הדגש זה על "יראו" ו"קדשיו" הוא קדושת הנשמות, עם זאת ש"את הוי'" הוא מקרוב בסוד האצילות. זה נקרא "עומדים צפופים". "עומדים צפופים" הוא גם בטול בשביל לעמוד צפופים, אבל הבטול של ההתכללות באלקות נקרא "משתחוים רוחים". מה שהיה אחד מהנסים שהיו בבית המקדש, גם ה"עומדים צפופים" והעיקר ה"משתחוים רוחים" שבא לאחר ה"עומדים צפופים". "משתחוים רוחים" הוא "מלך ביפיו תחזינה עיניך".

חסידים תמיד אומרים מסבירים את זה במוחש, נותנים את המשל המוחשי לזה בזמן שזוכים להיות במחיצת הרבי, במיוחד בזמן שמאד מאד צפוף, כמו מי שהיה פעם אצל הרבי בימים הנוראים וכו'. כל אחד מרגיש את ה"עומדים צפופים" ואם זה מפריע לו – אז גם "עומדים צפופים" אין לו. "עומדים צפופים" ולא מפריעה לך הצפיפות, להפך. זה בטול של "עומדים צפופים". אבל אחר כך יש בטול ש"משתחוים רוחים". כלומר, ברגע שזה מוריד ממני משהו אני יכול עכשיו להתענג מההתכללות, אבל אם עדיין יש משהו שצריך לבטש, לשפשף, מה שנקרא שפשוף, אם אני עדיין זקוק לאיזה שפשוף כל שהוא – אני חייב להרגיש את ה"עומדים צפופים", להיות צפוף ולא להתלונן על זה אלא להפך, להתענג מזה, בגלל שמיד לאחר הצפיפות שמורידה ממני איזו קליפה, יש שאיבה והתענגות מהמקור. אבל בכל זאת, כל זה נקרא "עומדים צפופים".

מה זה "משתחוים רוחים"? כמו שהסברנו קודם, שאין שום הוא אמינא של צפיפות, שהצפיפות לא קיימת בכלל וממילא אין שום צורך לבטל שום דבר וכל ההתכללות היא בתוך העצם, האין סוף. מה זה "רוחים"? אין סוף. "משתחוים רוחים" הוא התכללות בתוך האין סוף, שהוא הרווח. זהו מקור הכל בתוך אין סוף ממש, שזו אחדות פשוטה שאמרנו. עיקר הדגש ב"עומדים צפופים" הוא על בטול הצפיפות ויש גם כן שאיפה והכרה במקור שמאציל את ה"עלמין סתימין דלא אתגליין", כמו שהסברנו קודם, שגם זה נקרא "יראו את הוי' קדשיו", המדרגה הראשונה. "משתחוים רוחים" הוא "יראו את הוי' קדשיו" במדרגת התכללות ממש באור אין סוף, כך מבואר.

"משתחוים" הכוונה שאין שום הוא אמינא בכלל של סיפוק עצמי. הוא משתחווה, השתחויה היא פישוט ידיים ורגליים, אין לו שום קומה. ב"עומדים צפופים" יש לי קומה, זה נקרא "שיעור קומה"[נ]. "שיעור קומה" הוא מהות, רק ש"עומדים צפופים" הוא לבטל את ה"שיעור קומה" שלי, כלומר את המהות שלי. אבל למשתחווה מלכתחילה אין שום הוא אמינא של מהות עצמית, לכן כולו משתחוה, ובזה הוא מרווח ברווח העצמי, במרחב העצמי של האין סוף שנקרא אחדות פשוטה.

חסידים אומרים: מתי מגיעים לזה? אם אחד כמו שאמרנו קודם חווה את החויה של "עומדים צפופים". יש אחד שחווה את הצפיפות בתור דבר שמאד מפריע לו – אז הוא לא שייך עדיין לשום דבר. יש אחד שמתענג על ידי זה, הוא ודאי מרגיש את הצפיפות אבל יש לו גם כן ענג ממנה. זו כבר מדרגה, הוא כבר חסיד, שיש לו ענג מכך שצפוף לו, בגלל שהוא מרגיש שמשהו משתפשף, משהו יורד על מנת שהוא יכלל בתוך מקור מסוים. מתי מגיעים ל"משתחוים רוחים"? הרי אף פעם לא יוצאים מהצפיפות שם, לא רואים את ה"משתחוים רוחים" שם, רק רואים את ה"עומדים צפופים", אז מתי יש באמת "משתחוים רוחים"? חסידים אומרים של"משתחוים רוחים" אפשר להגיע בזמן שמסתכלים על הרבי. זה הסבר החויה של חסיד אמתי, שאם הוא מסתכל על הרבי הוא לא צפוף בכלל. כל מיליון האנשים מסביב וסכנת הנפשות בפועל ממש לעמוד שם – הוא לא מרגיש אותם כלל. הוא לא מסתכל בבחינת מלך איום, רק בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך", אז עכשיו הוא משתחווה מרווח בבחינת אחדות פשוטה. כך מתארים את החויה, מי שזוכה לחויה הזו.

אם כן, זו דוגמה מוחשית שחסידים תמיד מביאים ל"עומדים צפופים ומשתחוים רוחים". שוב, "משתחוים רוחים" הוא עיקר השבת. "עומדים צפופים", לפי מה שהסברנו, הוא קבלת שבת, אבל "משתחוים רוחים" הוא שבת ממש. "עומדים צפופים" הוא עדיין בבחינת נשמות, "משתחוים רוחים" הוא אלקות.

ג. חכמה של תורה וחכמה של השתלשלות

שייכות הגוים לדרגת "יראו מהוי' כל הארץ"

מַדְרֵגָה זוֹ נִכְלֶלֶת גַּם כֵּן בְּסוֹד הַפָּסוּק "יִרְאוּ אֶת הוי' קְדוֹשָׁיו" _{[גם ה"משתחוים רוחים", ההתכללות באלקות, נכלל בפסוק "יראו את הוי' קדשיו"]}, אֶלָּא שֶׁכָּאן פֵּרוּשׁוֹ "אֶת הוי'" מַמָּשׁ, לְהִתְיַחֵד בְּעֶצֶם הַמֶּלֶךְ הוי' ב"ה _{[שגם זה נקרא "את הוי'"]}, לְמַעְלָה מִשֹּׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַנְּשָׁמָה _{[באצילות]}; וּ"קְדוֹשָׁיו" _{[הפירוש כאן גם במדרגה אחרת מאשר הפירוש הקודם למלה]} הוּא כַּאֲשֶׁר מִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַמִּצְוֹת (שֶׁהוּא יִתְבָּרךְ, וּרְצוֹנוֹ שֶׁבְּמִצְוֹתָיו, אֶחָד מַמָּשׁ) _{[וממילא, על ידי המצות, "אשר קדשנו במצותיו", אפשר להתקדש בקדושת האלקות שלמעלה מקדושת הנשמות מצד עצמן]}, כִּי עַל יְדֵי הַמִּצְוֹת וְהַתּוֹרָה יִסְתַּכֵּל בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בְּהֶעְלֵם עַצְמִיּוּת אוֹר אֵין סוֹף ב"ה,

בזכות הדבקות של עם ישראל במצוות התורה ולימוד התורה אפשר להסתכל כביכול במציאות, בעולמות, בכל ההשתלשלות איך שהיא חקוקה. זה נקרא "גליף גליפו", גלוף-חקוק באור אין סוף הפשוט שלפני הצמצום. על ידי הנשמה של עצמי, אפילו לו יצויר שיש לי נשמה של אצילות, אני רק יכול לכל היותר לראות את כל המציאות כמו שהיא במקור הנשמה שלי, שהוא חכמה עילאה בעולם האצילות, כמו הזרימה שדיברנו בפעם הקודמת. זו הרגשת המציאות באחדות, אבל באחדות  מוגבלת, לא מרווחת במרחב העצמי של האין סוף. אבל על ידי מצוות התורה, הדבקות ברצון ה' במצוות – גם האבות, גם הנשמות הכי עליונות של האבות ומשה רבינו – כולנו זקוקים לקדושת המצוות להתקדש בקדושת האלקות וכאילו לראות את הכל באין סוף הפשוט.

אם כן, שוב, מאד חשוב להבנת ההתבוננות. הרבי עכשיו למשל מדבר הרבה[נא] על כך שצריך ללמד את הגוים שבע מצות בני נח ואחת מהמצות שלהם היא להאמין בה'. להאמין בה' גם קשור עם התבוננות, צריכים להתבונן בה'. אם כן, צריך ללמד אותם התבוננות שמתאימה להם, ככה כתוב[נב]. מהי ההתבוננות שמתאימה להם? אך ורק ההתבוננות של חידוש מעשה בראשית, שהיא גם משהו מסוים וגדול וגם אני צריך אותה. צריך להתבונן איך שבכל רגע תמיד, כמו שאנחנו אומרים גם בשעת התפלה, ה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[נג], כלומר, יש אין אלקי שמהוה את היש. אני וכל מה שמסביב, כל המציאות, יש שמרגיש את עצמו, אבל קיים בכל זאת אין שמהוה אותו בכל רגע. להרגיש את זה – זה מביא לידי בטול היש לאין, וזה נקרא "יראו מהוי'", במצב הכי גדול שלו, הכי גבוה שלו הוא "יראו מהוי' כל הארץ", והוא שייך לכולם.

אם כן, התבוננות כזאת של הרגשת ההתהוות התמידית – היא התבוננות ששוה לכולם ממש, גם לאינם יהודים. ממילא, כיון שהיא שוה לכולם, היא גם כן חובתנו. כך הרמב"ם פוסק[נד] וכך הרבי תמיד מביא ומסביר שזה מחובתנו, חובת עם ישראל להפיץ אותה ולהביאה למודעות של כולם, גם אומות העולם לגמרי, שכולם יגיעו להרגשה הזאת.

אבל אחר כך יש משהו יותר: להרגיש את כל המציאות בתוך שורש נשמתי כביכול, בתוכי. אם גוי יתחיל לדמיין את העולם בתוך עצמו למה יביא אותו הדבר? רק להתנפחות האגו עד אין סוף, שזה באמת קורה. יש התבוננות גם להבדיל אצל גוים, להרגיש את כל המציאות כאילו בתוך עצמי. אבל למה זה מביא? זה לא מביא לבטול המהות האמתית של האצילות. בקבלה היא נקראת קליפת האצילות[נה]. יש לכך אפילו שם בקבלה – "ראומה"[נו], הרצון להתדמות למדרגת האצילות. מיהו אציל? אמרנו שיש "אצילי בני ישראל". עכשיו אנחנו מסבירים שאציל – אם הוא באמת אציל – הוא מי שמרגיש את כל המציאות בתוך שורש עצמו.

איך שכאן אנחנו מתארים את ההרגשה הזאת גם אצל יהודי היא לא לגמרי להרגיש את זה בתוכי, כאילו בנחת. בגלל שאיך שלא אדמיין את הדבר הזה – להרגיש את הכל בתוכי זו גאוה. לכן כאן זה לא מתואר כך, אלא בתור התבטלות בפני המקור של "עלמין סתימין דלא אתגליין", רק שאנחנו הסברנו שבאמת מדובר על הרגשת כל המציאות בתוך שורש הנשמות, שזה סוד האצילות, וזה כבר לא שייך לגוי. יש שרוצים את זה, כמו כל דבר "את זה לעמת זה עשה האלהים"[נז], יש רצון להתדמות לזה, אבל זה מביא אך ורק לידי קלקול. קלקול הוא גאוה במקום בטול אמתי. כל שכן וקל וחומר אם הגוי מתיימר ורוצה להגיע לפשיטות של אין סוף, להרגיש את הכל בתוך אין סוף הפשוט לגמרי, שזה תלוי במצוות, לזה ודאי אי אפשר להגיע, לדלג על הממוצע. הממוצע הוא להרגיש את הבטול במדרגת האצילות, קבלת שבת. אבל מה שכן שוה לכולם הוא להרגיש את הבטול למקור המהוה בפועל. יש אין אלקי, שהוא הארה מהאלקות מרחוק כביכול, שמהוה את המציאות בפועל.

מה שיוצא, סיכום ההתבוננות שלנו בכל המדרגות הללו, הוא שיש התבטלות בפני המקור המהוה את העולמות, שאותו מקור עצמו יורד לדרגת העולמות, אם כי שהוא בפנימיות כל העולמות, אבל בכל זאת הוא בתחום העולמות, בבי"ע. יש ההתבטלות הכל במקור הנשמות מצד עצמן ויש ההתבטלות לשורש האמתי של הכל בתוך האחדות הפשוטה של האלקות, של אור אין סוף.

העולמות במדע, בנשמה, בתורה ובה'

שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת שֶׁבַּחָכְמָה שֶׁבַּתּוֹרָה

תמיד שורש ההשתלשלות ובטולה הם במדרגה מסוימת של חכמה. יש חכמה תתאה שיורדת לבי"ע, האין שמהווה את היש ויש חכמה עילאה שהיא חכמה של הנשמות, החכמה של עולם האצילות וחכמה עילאה גם היא של השתלשלות, היא עדיין לא חכמת התורה. אבל יש חכמת התורה שעליה כתוב "אסתכל באוריתא וברא עלמא"[נח], שה' הסתכל בתורה שלפני הצמצום, שהמדרגה הזאת של תורה היא- היא ההשערה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ה' מסתכל בחכמה הזאת, כלומר החכמה הזאת היא-היא מקור הכל באור אין סוף שלפני הצמצום הפשוט, ולפי מה שהוא כביכול מסתכל באוריתא כך הוא בורא את העולם. לכן גם כן אנחנו זוכים להסתכל במדרגה הזאת על ידי חכמת התורה.

אם כן, שלש המדרגות שלנו הן שלש מדרגות של חכמה: הראשונה היא חכמת מעשה בראשית. למשל – אמרנו שהמדרגה הראשונה שייכת במדה מסוימת גם לגוים – איך גוי יזכה בשכל הרציונלי שלו, אחד שלא מיסטיקאי, רק מדען, איך יזכה לחויה הראשונה? הרי הוא לא הולך לעשות מידיטציה, זה לא בשבילו, הוא רק אוהב ללמוד פיזיקה וכיוצא בזה, אז איך נשכנע, איך הוא יגיע, איך נביא אותו למדרגה הראשונה של "יראו מהוי'"? פשוט על ידי הרבה הרבה חכמה, צריך לדעת וזה דבר אמתי, שאם הוא יהיה לגמרי מושלם בחכמה שלו, חכמת מעשה בראשית, מתוך החכמה הזאת גופא יחייב אצלו, כמו שהיום המדע מתקרב לזה בעצמו, שהכל ממש מתהווה בכל רגע מאין ליש. יש חכמה פנימית שבתוך העולם שתביא אותו לבטול היש לאין, אם הוא באמת ירצה להתמסר לחכמה ללא רצון לנפח את האגו שלו ממנה. רק שבאמת מתמסר לחכמה, גם מדען או כל אחד אפילו שלא יהודי.

למה הסברתי את זה? בגלל שהבטול הוא תמיד אל מקור המציאות ומקור המציאות הוא תמיד מדרגה של חכמה. איך מגיעים למדרגה השניה? יש חכמה של הנשמות. שוב, החכמה של הנשמות מצד עצמן היא חכמה להאציל. כמו שיהודי הוא ממציא טוב, יש לו חוש המצאה. לא תמיד הוא יוצא לפועל, אפילו בלי להגשים דברים. הוא מאד פורה בהמצאה שלו, אפילו שהוא נשאר בתוך עצמו. יש חכמה של אצילות, כלומר להאציל עולמות. כמו שמשורר מאד מאד טוב ומוצלח שהשירים לא חייבים להיות נוגעים למציאות ממש, אבל הם כן עולמות, עולמות בתוך עצמו, יש לזה מהות, זו אמת, לא שקר. חכמת האצילות שהיא חכמת הנשמות היא להאציל עולמות בבחינת "עלמין סתימין דלא אתגליין". אז שוב, על ידי ההתקשרות לחכמה העצמית של נשמת היהודי אפשר להגיע למדרגה השניה של בטול.

איך מגיעים למדרגה העליונה של בטול, של ה"מלך ביפיו תחזינה עיניך"? זה בפני חכמת ה', איך שה' חכם. ומהי החכמה של ה'? זו התורה. ממילא המדרגה הכי גבוהה היא התבטלות איך שכל העולמות נמצאים בכל התורה, כמו הסיפור של מעשה בראשית. לכן באמת מאד מאד חשוב לדעת, שאף על פי שודאי יש קשר בכל פרט ופרט בין סיפור מעשה בראשית איך שכתוב בתורה עם המדרגה התחתונה של חכמת מעשה בראשית, אבל מתוך מה שעכשיו הסברנו שני הדברים רחוקים לגמרי. לא צריך לחשוב שמדען פיזיקאי יגלה ויבין את חוקי המדע שלו – במיוחד בשלב זה של התפתחות המדע – מתוך סיפור מעשה בראשית. הסיפור של מעשה בראשית הוא העולמות כמו שהם כתובים בתורה, כמבואר באריכות ומודגש באריכות בחסידות, והעולמות כמו שהם כתובים בתורה במעשה בראשית הם בעצם העולמות לפני הצמצום הראשון.

באמת, מה אני יכול להשיג על ידי ההתבוננות במעשה בראשית כמו שהוא כתוב בתורה? אני יכול לזכות לסוד השבת, לחויה של שבת. כלומר, לראות את כל המציאות בתוך אור אין סוף הפשוט. בשביל זה כתוב מעשה בראשית בתורה, לא בשביל ללמוד ממנו מדע למטה. אף על פי שודאי יש קשר, עד כדי כך שכל מה שיש למטה ודאי משתלשל ויורד ממה שיש למעלה, אבל בכל זאת לא לחשוב שזהו זה – זה אותו הדבר. לכן בדרך התפתחות המדע כל דבר צריך להתפתח בפני עצמו. המדע עצמו צריך להתפתח עד כדי כך שירגיש ממש את התחדשות ההתהוות. אחר כך, כשיגיע עוד יותר גבוה ועוד יותר גבוה, הוא יתחיל לקשר את עצמו עם מה שכתוב בתורה. אלו עדיין שתי רמות לגמרי רחוקות.

מה שכתוב בתורה הוא אפילו לא איך שהיהודי מהווה עולמות. יש את כל המציאות כמו שהיא בתוכי והיא ממוצע בין כל העולמות איך שהם בתוך ה' כביכול לפני הצמצום. בסופו של דבר הכל הוא הכל והכל הוא ה'[נט]. בכל זאת, כאן אנחנו מחלקים ומתבוננים בשלש מדרגות בכללות. יש ודאי יותר מכך הוא שהכל אותו הדבר, הכל הוא ה', זה לעתיד לבוא, זה נקרא חכמה עילאה של תורה. קודם היו לנו חכמה תתאה של השתלשלות-של עולמות וחכמה עילאה של עולמות וכאן זו חכמה תתאה של תורה שלפני הצמצום. אבל יש משהו עוד יותר מכך, שהוא חכמה עילאה של תורה. כאן במדרגה הזאת היא ודאי אין סוף, אלקות, אור אין סוף. הרגשת בטול היש לאין למטה בעולמות בי"ע היא חכמה תתאה של מציאות, של עולמות וזו מדרגה אחרת לגמרי.

לכל אדם, בין יהודי בין להבדיל גוי רציונלי שרוצה להבין, אומרים שה' בורא את העולם, אם הוא רק רציונלי אי אפשר לפתוח את התורה ולהוכיח לו מתוכה, בגלל שהיא ברמה אחרת לגמרי. אם הוא רק רציונלי יש דרך והיא חכמה תתאה של ההשתלשלות. מה שכתוב בתורה הוא כל העולמות בתוך התורה.

אם כן, יש את כל העולמות בתוך התורה; יש את כל העולמות בתוך הנשמה שלי, של יהודי, שזה גם משהו אחר, זה סיפור אחר; ויש את כל העולמות במובן אובייקטיבי-חיצוני של מדע. בכל מדרגה ומדרגה צריכה להיות התבטלות וחויה איך שהכל מתבטל למקור שלו. בסוף אולי אפשר להגיע, וצריך ודאי שנגיע לידי כך, שהכל הוא "אחד יחיד ומיוחד"[ס]. בכל זאת, כאן אנחנו מבחינים בשלש מדרגות כלליות של בטול, הכל בקשר לעבודת יום השבת.

אם כן, רק הנקודה כאן שרציתי להסביר היא שלא צריך לרצות לכתחילה, בשלב התפתחות המדע וגם בשלב התפתחות הבנת התורה שיש לנו היום – ללמוד חוקי מדע מתוך סיפור מעשה בראשית בתורה לדוגמה. עדיין לא מתאים להתפתחות המדע מצד אחד וגם לא מתאים להתפתחות הבנת התורה מצד שני. מה שכן צריך לדעת הוא שמה ששייך היום, מי שזוכה להסתכל בעולמות כמו שהם בתורה – אם יתרשם מהיפי של מה שכתוב בה לגבי עולמות וכמובן שמזהה עם העולמות שרואה, אם כתוב "שמים וארץ" הוא חושב על שמים וארץ, אבל הם השמים והארץ שכתובים בתורה ויש בהם גימטריאות וענינים מופלאים. אם הוא יתבונן ויתפעל מהיפי של איך הם כתובים בתורה הוא חווה עכשיו – אם יזכה לכך – את העולמות כמו שהם באור אין סוף ממש, שזו חכמת התורה והעיקר הוא הרגשת היפי של הדבר.

ממילא, גם זה דרך אגב, מובנת ההסתייגות של הרבה גדולים מכך שיותר מדי מהר רוצים לקשר בין מדע ותורה, אף על פי שודאי בסופו של דבר הכל אחד, אבל מי שמבין ממש עמוק בקבלה יודע שמדע עדיין שייך לחכמה תתאה של עולמות ותורה היא חכמה שלפני הצמצום. זו חכמה שהיא שייכת לכל יהודי – לראות את המציאות כמו שהיא לפני הצמצום. כמובן, בסוף הכל יתחבר, אבל צריך לדעת באיזו רמה אנחנו מדברים.

תפלה – שירת הנשמות, הממוצע המחבר בין המדע לתורה

(שֶׁלְּמַעְלָה מֵחָכְמָה עִלָּאָה דַּאֲצִילוּת הַנָּ"ל), בְּחִינַת "וְאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן" – "אִסְתַּכַּל בְּאוֹרָיְתָא וּבָרָא עָלְמָא".

חכמת התורה היא אין סוף יותר גבוהה מחכמה עילאה של עולם האצילות. עד כדי כך שחכמה עילאה של עולם האצילות וחכמה תתאה שיורדת בבי"ע – יחסית שתיהן חכמה של עולמות, לא חכמת התורה עדיין. חכמת התורה היא איך שהיא באור אין סוף שלפני הצמצום. על כך כתוב בספר משלי "ואהיה אצלו אמון"[סא], שהתורה אומרת 'אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית', ככה חז"ל דורשים את הפסוק הזה[סב], שמכאן דורשים בספר הזהר "אסתכל באוריתא וברא עלמא", שה' הסתכל בתורה, כלומר איך העולמות כתובים בתורה. מה הפירוש? איך הכל חקוק באור אין סוף שלפני הצמצום בבחינת אחדות פשוטה, שזה פרדוקס גמור אצלנו, איך באחדות פשוטה ממש לגמרי יש חקיקת הכל. ה' מסתכל בתורה ולפי זה בורא את העולם למטה. בריאת העולם למטה לפי ההסתכלות היא ודאי סימן שגם החכמה תתאה משתלשלת מהחכמה הזאת.

לכן באמת בסופו של דבר חוקי הטבע ממש, כמו שהם למטה, משתלשלים כולם ויורדים משם, מלמעלה. אבל יש באמצע צמצום עצמו, כלומר העלם החכמה עילאה. הפירוש של הצמצום הוא שלא תמיד, בקושי הכי רב, אפשר בדעת ובהשקפה שלנו לקשר בין החכמה למטה לבין החכמה הזאת. זהו פירוש פשוט של הצמצום. סוד הצמצום נקרא להעלים את האור הראשון ואחר כך אתה רואה משהו אחר. אז הפירוש הפשוט הוא שבקושי הכי רב עכשיו ניתן באמת לקשר את החכמה כמו שהיא למטה, שהיא אור וגילוי מסוים של חוקי טבע, עם המקור האמתי איך שהדברים כתובים בתורה, שקשורים לאור אין סוף שלפני הצמצום, בגלל שבינתיים היה צמצום והעלם.

העבודה שלנו בסוף היא לבטל את הצמצום הזה, כלומר שלא יהיה צמצום בין אור אין סוף שלפני הצמצום, בין המציאות כמו שהיא כתובה בתורה לבין – כמו שאומרים – המציאות האובייקטיבית שאנחנו חווים. איך אפשר לבטל את הצמצום הזה, שזהו סוף העבודה שלנו? על ידי המדרגה שבאמצע, הממוצע שנקרא נשמות, שהוא להרגיש את כל המציאות בתוך שורש הנשמה, שלא פשוט באחדות פשוטה אבל עדיין אחד. אם צריכים לקשר שני דברים רחוקים תמיד הדבר תלוי בסוד הממוצע שביניהם והנשמה היא הממוצע.

אמרנו שהחכמה בתוך הנשמה היא כמו חכמת שירה, כמו משורר ביחס למדען. המשורר הכי טוב ביחס למדען הוא לא תורה עדיין. התורה היא גם שירה אבל זו שירה של ה', "כתבו לכם את השירה הזאת"[סג]. אם יש שירה אמתית של הנשמה מצד עצמה היא נקראת עבודת התפלה. ככה ניתן להסביר מאד יפה מהי המדרגה הממוצעת. יש את המציאות בתוך התפלה. כמו שיש את המציאות בתוך התורה ויש את המציאות בחוץ, בתוך ספרי המדע שפותחים ספרי פיזיקה, כך יש את המציאות בתוך התפלה שלי.

מה זו המציאות בתוך התפלה? מה שמתבקש. הרי מאיפה באה כל התפלה שלי? מהרגשת המציאות, מה שחסר, מה שמתבקש, למלא את חסרון המציאות המורגשת. אז יש את כל העולמות, כל המציאות בתוך התפלה, כלומר בתוך הלב – "גם את העולם נתן בלבם"[סד]. "איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה"[סה] ויש כל המציאות-כל העולמות בתוך התורה. אז המדרגה הזאת של המציאות בתוך התפלה, בתוך עבודת השתפכות הנפש נוכח פני ה' – גם היא "את הוי'", "את הוי'" הוא נוכח פני ה' – "שפכי כמים לבך נכח פני ה'"[סו]. הרגשת המציאות בתוך התפלה היא הממוצע בין המציאות כמו שהיא בתורה לבין המציאות כמו שהיא בחוץ כביכול. בסופו של דבר היא צריכה לחבר את הכל ולגלות לעיני כל שהעיקר הוא כמו שכתוב בתורה, רק שאחר כך יש צמצום. התפלה גופא, על מה מתפללים? מהו נושא התפלה? אם רוצים לסכם את כל התפלה, התפלה היא שמתפללים על בטול הצמצום וממילא מתפללים שתתחבר המציאות כמו שהיא באור אין סוף עם המציאות כמו שזה למטה, במדע.

ד. ארבע הדרגות של שבת

ליל שבת ושלש עליות בשבת עצמה

זוֹהִי בְּחִינַת שַׁבָּת עַצְמָהּ,

לא קבלת שבת. המדרגה של האצילות היא קבלת שבת. קבלת שבת, כמו שהסברנו לפני שבוע, היא איך שזה מתקבל אצלי וממילא זה לפי המדרגה שלי, שהן הנשמות. אבל יש שבת עצמה, שבת – כתוב בזהר – היא שם של הקב"ה[סז]. שבת עצמה היא אלקות. יש קבלת שבת, יש תוספת שבת, ששבת יורדת ומוסיפה מהחול אל הקודש. תוספת שבת היא ירידת השבת לעולמות. קבלת שבת היא התקבלות השבת במדרגת הנשמות ושבת עצמה היא קדושת האלקות.

שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "וַיִשְׁבֹּת וגו'", "וַיְבָרֵךְ וגו'", "וַיְקַדֵּשׁ וְגוֹ"' — שָׁלֹשׁ עֲלִיּוֹת שֶׁל שַׁבָּת עַצְמָהּ: לֵיל שַׁבָּת, יוֹם הַשַּׁבָּת, מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת;

המדרגה של קבלת שבת היא "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו כאשר עשה", " אחר כך יש "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", אחר כך יש "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" הוא קבלת שבת. אחר כך "וישבת... ויברך... ויקדש", כנגד ו ו-ה עילאה ו-י של שם הוי', אלו שלש המדרגות של שבת עצמה. אז גם בשבת עצמה יש שלש מדרגות בתוך האלקות ואת זה נצטרך להסביר בע"ה בפעם הבאה.

וְכֵן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת שֶׁל שַׁבָּת, הַכֹּל בִּבְחִינַת עֹנֶג וְהִתְיַחֲדוּת בְּגִלּוּי אֱלֹקוּת מַמָּשׁ – "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ" כַּנַ"ל.

אם כן, יצאה לנו עכשיו ההתבוננות הזאת:

י:	מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת	}
ה:	יוֹם הַשַּׁבָּת	הִתְכַּלְּלוּת כָּל מַהוּתוֹ בְּעֹנֶג רְאִיַּת הַ"מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ"
ו:	לֵיל שַׁבָּת
ה:	קַבָּלַת שַׁבָּת –		בִּטּוּל בְּמְצִיאוּת מִכֹּל וָכֹל כְּשֶׁרוֹאֶה אֶת הַמֶּלֶךְ

כל שלש המדרגות הללו יחד הן בבחינת "משתחוים רוחים", התכללות באלקות כמו שהיא לפני הצמצום. במדרגה האחרונה ההרגשה היא לא של "מלך ביפיו תחזינה עיניך", אלא רק של ראיה ממש של מלך איום ונורא. עד עכשיו לא ראיתי אותו בכלל, רק התבוננתי בו, ובפעם הראשונה שרואים אותו ממש זהו בטול במציאות מכל וכל. זו קבלת שבת. אבל עדיין לא ה"מלך ביפיו תחזינה עיניך", שזו השבת עצמה, האלקות ממש. ראית המלך היא מדרגות הנשמות, "אור שדבוק במאור" – רואה את המאור, אבל לא ממש בתוכו המאור, לא מתייחד לגמרי.

תוספת שבת – בטול היש של ה' תתאה שיורדת לבי"ע

היתה גם מדרגה קודמת לפני זה:

הַמַּדְרֵגָה שֶׁל תּוֹסֶפֶת מֵחוֹל אֶל הַקֹּדֶשׁ אֵינָהּ מוֹפִיעָה בְּ"סוֹד הוי'" הַנָּ"ל [למה?], שֶׁהֲרֵי הִיא כְּנֶגֶד בִּטּוּל הַיֵּשׁ שֶׁל הַ־ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵׁם, כַּאֲשֶׁר יוֹרֶדֶת בְּעוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים בי"ע כַּנַ"ל.

כמו שהסברנו קודם, תוספת שבת היא לא בתחום האצילות כלל, וכאשר אותה ה תתאה יורדת למטה בבי"ע יש את סוד תוספת שבת – "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". לכן היא לא נכללה כאן בפירוש בשם הוי' שלפנינו. ה-ה תתאה כאן מתחילה מ"ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", זהו ה"ויכל" של שם אלהים עצמו. ואחר כך יש שלש מדרגות של "וישבת" וכו'.

גם לגבי שם אלהים, יש "ויכל אלהים", בטול בתוך אלהים, כמו שאמרנו שהוא עצמו מתבטל ועולה. זהו שם אלהים של "אני אמרתי אלהים אתם"[סח] שבבחינת הנשמות. אחר כך ב"וישבת ביום השביעי... ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" אין התבטלות, רק שביתה, ברכה וקדושה, כמו שדיברנו על כך קודם ונסביר בהמשך. כל השביתה, הברכה והקדושה הן בתוך האלקות ממש, בלי התבטלות כלל, רק התכללות. זה שיש רק התכללות זהו עצם הענג. לכן הן שייכות לסעודות שבת שכולן ענג פשוט.

בכך סיימנו את ההסבר הכללי, אבל לא הסברנו בפרטיות מהן שלש המדרגות של ליל שבת, יום השבת ומנחה של שבת. רק רמזנו שהן כנגד ההכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה, וכן עולמות-נשמות-אלקות שבתוך האלקות עצמה. אלו שלש המדרגות שנשארו לנו להסביר בעזרת ה' בפעם הבאה.