נועם אלימלך / צדיק של שבת

והיה כי תבא כו' נראה לפרש דהנה יש שני מדריגת צדיקים יש צדיק עובד ד' מיראה כל ימות החול ובהגיע שבת קודש ניתוסף עליו קדושה יתירה שעובד מאהבה. חול לשון חיל ורעדה, יראה – בימות החול הוא עובד את ה' מיראה, ובשבת מקבל נשמה יתרה שהיא תוספת קדושה יתרה.

כי בחינת שבת היא אהבה ובא יבא הצדיק במדריגת אהבה. "וקראת לשבת ענג" וענג בא עם אהבה, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". זהו הצדיק הנמוך, שהוא בעצם 'בינוני' של התניא בדרגה גבוהה יותר. לבינוני, שמדתו הקבועה היא יראת ה', מתווספת אהבה בשבת וכן בזמן תפלה שהיא בחינת שבת[א]. הבינוני עומד תמיד על המשמר – יש לו יצר הרע ועליו להשמר מכל שמץ עבירה, לכן עיקר עבודתו-גדרו הוא יראה. אך בשבת, וכאשר זוכים לתפלה אמתית, יש השראה אלקית של אהבה.

"צדיק ורע לו", שייך בכללות לעולם הבריאה (רשע בעשיה, בינוני ביצירה, צדיק שאינו גמור בבריאה וצדיק גמור באצילות). בימות החול, לשון חילול הקדש, מרגיש אותו צדיק, בהרגשת סוד הצמצום (חלל ומקום פנוי), שהוא היראה של ה'. בשבת עולה אותו צדיק לאצילות, בו נמצאת האהבה האמתית.

צדיק עליון

ויש צדיק שגם בימי החול עובד ד' באהבה. שני סוגי צדיקים הם בפשטות צדיק עליון וצדיק תחתון, יוסף ובנימין, יסוד ז"א ויסוד נוקבא. אכן הבינוני קשור לבנימין (וכן שמו בן-אוני). יוסף, היסוד, כולל את כל החסדים דז"א – כולו אהבה, ריכוז כל האהבות של כל הספירות העליונות ממנו. ו קצוות הם ימי החול, ונמצא שלכל יום יש אהבה מיוחדת: ליום ראשון האהבה של החסד, ליום שני האהבה של הגבורה וכו'. אצל הצדיק העליון היראה היא בנסתר והאהבה גלויה. הוא שייך לימין-אהבה בעצם, גם בימות החול – אצלו החול הוא חלוּת, שורה עליו אהבה. זהו "צדיק וטוב לו", טוב לו תמיד, טוב בחינת אהבה, השייך לעולם האצילות שאין בו רע כלל.

וזה הצדיק נקרא בשם שבת כדאיתא בזוהר הקדוש תלמיד חכם נקרא שבת והיינו כי שבת היא בחינת אהבה והצדיק הזה גם כן תמיד בבחינה הזאת לכן גם כן נקרא שבת. הצדיק העליון כל כך מזוהה עם האהבה, שהיא הענין של שבת, עד שקוראים לו שבת. שבת עולה דן פעמים אהבה.

וזהו שאמרו חז"ל כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים רוצה לומר הצדיק שהוא תמיד בבחינה אהבה והוי כמענג עם השבת שמתענגין זה עם זה כי הוא תמיד בבחינת אהבה כמו השבת. "מענג את השבת" היינו כחתן וכלה, שני אוהבים. "אהבה בתענוגים" היא שעשוע הדדי וכן "מענג את השבת" היינו "עם השבת", על דרך השעשוע של ה' עם הלויתן.

נותנין לו נחלה כו' רוצה לומר נחל ה' הוא הנחל העליון אשר משם מושך הצדיק השפע לישראל. הנחל העליון הוא ה"אין מזל לישראל"[ב], התיקון השמיני בתיקוני דיקנא, "נֹצר חסד לאלפים" ר"ת נחל[ג], "נחל נובע מקור חכמה", "הנחל היֹרד מן ההר" – מהבהירות של הר סיני, בו ניתנה תורה בשבת, מושך הצדיק שפע לישראל. זהו נחל של אהבה, נחל אהבה עולה מאין, "מאין יבא עזרי", מ"אין מזל לישראל" כנ"ל.

אתהפכא לעורבים

וזהו דמצינו באליהו הנביא ז"ל וישב בנחל כרית והעורבים מביאים לו לחם. "וישב" היינו שבת ו"נחל" לשון חול – "וישב בנחל" היינו שגם בחול הוא שבת. ולכאורה למה בחר ה' בעורבים שהם אכזרים על בניהם שהם יביאו לו לחם ועל פי דברינו הנ"ל כך פירושו וישב בנחל שהיה ממשיך השפעות מנחל העליון. "כרית" היינו כריתות ברית, אותיות כתר (סוד הדיקנא). ודרכי העורבים הם הקליפות לטרוף טרף ההשפעות. העורב השחור הוא קליפה קשה, "וחשך על פני תהום".

אלא העובד ד' מאהבה גם הם ישלימו ויסכימו עמו לבלתי יגעו בהשפעה וזהו רמז שהעורבים הביאו לו לחם רוצה לומר שגם הקליפות הסכימו עמו וזהו כל המענג כו' נותנים לו נחלה כנ"ל להמשיך השפעות מנחל ה' בלי מצרים רוצה לומר בלי שום קטרוג ומונע. "ישלימו" ביסוד "ויסכימו" בהוד[ד], במקום ש"הודי נהפך עלי למשחית" שם הקליפות מתהפכות להסכים-להודות לצדיק-אמת. גם הגיור שייך להוד, העורבים 'מתגיירים' (כפסק הרמב"ם שמקבלים גרים אפילו מעמלק). לבינוני, העובד מיראה, יש מלחמה ועימות עם העורבים הרוצים לחטוף את השפע. אבל הצדיק לא רק שאינו פוחד מהעורבים אלא עושה אתהפכא והעורבים עצמם מביאים לו לחם ובשר.

הקליפות יכולות להפריע ולטרוף את השפע רק אם יש קטרוג. מהו הקטרוג על הצדיק התחתון כאן, הבינוני של התניא, שאינו חוטא כלל במחשבה, דבור ומעשה? הקליפה באה בטענה לצדיק שלא מהפך אותה, שלוחם נגדה כל הזמן. אך הצדיק העליון (צדיק אמתי לפי התניא) מהפך את הקליפות, וכולם אוהבים אותו, גם האויבים, גם הגוים (זו 'המהפכה הרביעית', עד לגיור כהלכה), ואז אפשר להמשיך שפע בלי מצרים. התהפכות העורבים לטוב היא על דרך הפיכת הנחש הקדמוני ל"שמש גדול", נמצא שהצדיק העליון מתקן בשלמות את חטא אדם הראשון על ידי מדת האהבה שלו (ויש לומר שהעֹרבים של אליהו רומזים לערבים, שעל ידי הצדיק אמת גם הם יסכימו אתנו, ערבים יהפכו לטובה לסייע לעברים).

# וזהו כי תבא לשון יחיד דהיינו כשיהיו כל ישראל באחדות # אשר ד' אלקיך, רצה לומר שבכללות ישראל יש שני הבחינות הנזכרות לעיל אהבה ויראה # ד' הוא אהבה ואלקים הוא דין הוא יראה, אז כשתהיו כולם באחדות נותן לך נחלה וירשתה, רצה לומר אז יהיה הנחל ה' בידך להמשיך השפעות קדושה וברכה לכל ישראל # 

כשכל ישראל באחדות, כולם נכללים בתוך הצדיק, ואזי גם מי שעבודתו ביראה נמתק בדבקותו בצדיק – ללוחם התמידי מר וההתקשרות לצדיק מהפכת אצלו את המר למתוק, עד שהוא טועם בערב שבת ממאכלי שבת המתוקים. על ידי האחדות כולם יקבלו את המדרגה מעין מדרגת הצדיק האמתי.