גיור – ההימור האופטימי

מוצאי ב' אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

האתגר של דורנו (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בתחלת ה"מרבין בשמחה" של אדר-ראשון מסר הרב שיעור מיוחד על 'האתגר של דורנו' – אתגר הגיור. השיעור נגע בעניינים יסודים רבים בנושא הגיור והלכותיו, והוא יפורסם אי"ה בכמה חלקים. החלק הראשון עוסק בעיקר בחשיבות הגיור להבאת הגאולה. פרק א פותח בקשר של הנושא לחדש אדר, בו נאמר "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", ומרחיב בסוד ה"גרים גרורים" במהלך הדורות. פרק ב מעמיד מבנה של ישראל, גר-צדק וגר-תושב בהקבלה לעולמות בי"ע (תוך הדגשת מעלות הגר על ישראל וגילוי ניצוץ "נשיא אלהים" בתוך "גר ותושב"). פרק ג, תכלית המהלך, מסביר בעומק את הלימודים האקטואליים מהקבלת גרי הצדק לעולם היצירה: עולם הרגש של הגרים ושל המגיירים, ההימור האופטימי שיש בגיור, והיכולת של בני נח למצוא חן בעיני ה' וכך להתקרב, להתגייר ולגרום לה' לנחת רוח שתביא את הגאולה.

א. "ורבים מעמי הארץ מתיהדים"

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

"ורבים מעמי הארץ מתיהדים"

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש שמח.

אנחנו בתחלת ששים הימים של שמחה – שני אדרים – בהם כל הדברים הבלתי-רצויים מתבטלים בששים (במה שאנו שָֹשִֹים ושמחים). ככה הרבי לימד אותנו[ב].

חדש אדר הוא החדש של חג פורים[ג] ולקראת סוף המגלה כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[ד]. זהו נושא חשוב מאד בפורים. בכלל, חז"ל שואלים "מיהו יהודי?". כתוב "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" והפסוק מסיים "איש ימיני"[ה] – הוא משבט בנימין, אז למה קוראים לו "יהודי"? חז"ל אומרים[ו] שמי שכופר בעבודה זרה – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[ז] – הוא יהודי, הוא מודה בה' אחד יחיד ומיוחד וכופר בהיפך. כאשר כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", סימן שגם הם, לפחות בינם לבין עצמם, בתוך לבם, הרגישו את עצמם מתייהדים, כלומר כופרים בעבודה זרה ומודים בה', מודים בתורה. לגבי הגיור שלהם כהלכה צריך לחקור, אבל בתוך עצמם הם ודאי הרגישו כך.

"גרים גרורים"

בספרי הלכה[ח], כשמביאים את הפסוק "ורבים מעמי הארץ מתיהדים", קוראים להם "גרים גרורים"[ט] – לא גרים ממש, שקבלו אותם בית דין של שלשה תלמידי חכמים, דיינים. הם באו מעצמם, "כי נפל פחד היהודים עליהם", והחליטו שהם יהודים, מתייהדים. שם מדמים זאת לערב רב, "וגם ערב רב עלה אתם"[י] ממצרים. בערב רב היה טפה אחרת, הרי כתוב[יא] שמשה רבינו קבל אותם. אף על פי שלא כתוב שהוא הלך וגייר כל אחד ואחד כהלכה – הוא קבל אותם במסה, "וגם ערב רב". לא שהוא חיזר אחריהם – הם התעוררו מעצמם. כמו שכתוב[יב], הם ראו את גדולת ישראל ורצו להצטרף.

אף על פי שהם למועקה לנו, במשך כל הדורות, וכל הצרות שהיו במדבר הן גם בגללן, וגם אחר כך, עד עצם היום הזה קיים הרושם שלהם[יג] – בכל אופן, הם התבוללו בתוך עם ישראל, הגיור תופס. היות שמשה רבינו קבל אותם, כתוב[יד] שמשה רבינו עצמו חייב להתגלגל בכל דור ודור, חייב להיות "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[טו], ועיקר התפקיד שלו בכל פעם שהוא מתגלגל הוא לתקן אותם. היינו חושבים שעיקר התפקיד של משה הוא להיות רבי, שהוא הרבי של הדור, אבל כתוב בזהר שעיקר הכורח שיתגלגל בכל דור ודור הוא כדי לתקן מה שהוא עשה, כדי לתקן את הערב-רב[טז].

נותנים עוד דוגמה שלישית בשו"ע לגיור מפוקפק – הגרים שהתגיירו מעצמם, גם כן, בימי דוד ושלמה. כתוב בהלכה שבימי דוד ושלמה, כשראו כולם את גדולת ישראל, הגיור לא היה לשם שמים. לכן לא גיירו – באופן רשמי, הרבנות של אז לא עסקה בגיור. אף על פי כן, כתוב שרבים-רבים באו והתגיירו מעצמם. ודאי נכנסו ונכללו-התבוללו בתוך עם ישראל[יז].

אלה שלש דוגמאות שמובאות יחד. הקו המשותף שלהם שהם "גרים גרורים", ובכל אופן זהו סוג של גיור. הביטוי "גרים גרורים" מזכיר את לשון חז"ל[יח] "מצוה גוררת מצוה" וכן "עברה גוררת עברה", נמצא רמוז בכך ש'גר גורר גר' (על דרך "שליח עושה שליח"[יט]) – הגיור 'מדבק' (לטוב, "מצוה גוררת מצוה", ולמוטב, "עברה גוררת עברה").

גרי "עמי הארץ"

במגלה כתוב לשבח "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". אפשר לדייק שאלו שהתגיירו ככה הם עם-ארצים, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – אותם גרים אינם תלמידי חכמים. כנראה יש מעלה מיוחדת בלהיות עם הארץ, שאפשר להתגייר ככה/. לא כתוב שהחשובים שם התגיירו, רק "ורבים מעמי הארץ". אותו דבר ערב-רב, שפירושו רבים פשוטים – עמך הכי פשוטים שיכולים להיות. גם בימי דוד ושלמה אלה שהתגיירו מעצמם הם עם-ארצים[כ].

יש גם דוגמה שנראית קצת הפוכה: אנחנו אוהבים לדבר[כא] על רבי חסדאי קרשקש בעל "אור השם". החסיד יעב"ץ כותב עליו ש"גבה בשכלו על הפילוסופים אשר בזמנו, אפילו חכמי אדום וישמעאל, וכ"ש חכמי ישראל, וגדול לאלהיו היה כי קרא אל ה' וענהו במקהלות רבבות עמים רבים ונתקדש השם על ידו[כב], ורבים מגדולי המלכות נתייהדו בלבם ואהוב למלכו אניאביל מלך ספרד והגדול שבכל יועציו כי בלעדיו לא ירים המלך את ידו לעשות קטנה או גדולה"[כג]. קודם כל, רואים כאן את הקשר בין רבי חסדאי לאברהם אבינו, שמדתו חסד, ושאיפתו להאיר את אור השם לעולם כולו[כד] (בקיום "'ואהבת את הוי' אלהיך'[כה], שיהיה שם שמים מתאהב על ידך"[כו]) – להשפיע לזולת, מישראל ומהאומות, ולקרב אותו באהבה, ב"ימינו תחבקני"[כז] (ככל שיש יותר חסד ואהבה בלב, כך יש שאיפה וגם יכולת להגיע למי שרחוק יותר[כח]). אבל יש כאן קצת קושיא על מה שאמרנו – כאן לא כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" אלא "ורבים מגדולי המלכות מתייהדים". באמת זו לא קושיא – יש כאן עוד מלה, "בלבם". "עמי הארץ" יכולים להרשות לעצמם להתייהד בגלוי, אין להם מה להפסיד, אבל "גדולי המלכות" מתייהדים רק בלבם[כט] – הם לא הופכים ל"גרים גרורים" שמעמדם נמוך (ואם הם מתגיירים באופן רשמי ובגלוי – זו כבר לא התייהדות-הגררות עממית אלא גיור רשמי[ל]). בכל אופן, הרווחנו כאן תיאור חשוב על רבי חסדאי, שמצרף אותו למהפכה הרביעית שלנו[לא].

ב. ישראל, גר-צדק וגר-תושב

ישראל והגרים – השמים והארץ

נפתח את הנושא ברמז יפה, רמז ידוע, שגם כתוב אצלנו בספרים[לב]:

אנחנו מקדימים לכל פרק בפרקי אבות את המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"[לג]. יש מאמר חז"ל שגם לחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא[לד]. לכן, כשאינו-יהודי, בן נח, בא להתגייר – אומרים לו שאתה יכול להיות בן נח טוב, מחסידי אומות העולם, וגם יהיה לך חלק לעולם הבא[לה]. כשעושים את הגימטריא של שני המשפטים האלה, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ו"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", מקבלים בדיוק את ערך הפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[לו].

הרמז הוא ש"השמים" הם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ו"הארץ" הם "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". אנחנו, עם ישראל, יחסית, "השמים" ("את השמים" עולה נשמות, היינו נשמות ישראל), אבל על הגרים שצומחים מלמטה, מהארץ, כתוב "אמת מארץ תצמח"[לז] (כגרגר, גרעין[לח], הצומח מהארץ). "אמת מארץ תצמח" מתאר גר-צדק אמתי, עליו כתוב "ככם כגר"[לט], ויש בו מצוה מיוחדת – חוץ מאהבת ישראל – של "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"[מ]. זה ה"בראשית ברא אלהים", הוא ברא שני סוגים, ישראל וגר.

גר-צדק וגר-תושב

עכשיו אנחנו בשנת שמיטה, מדברים הרבה על צמחים – יש כל מיני סוגים של צמחים שחלה עליהם קדושת שביעית (שהם לצורך האדם, או לצורך מאכל או לצורך אחר, כמבואר בהלכה)[מא], יש גם קוצים. כמו שאמרנו, יש גרים שהם יותר "גרים גרורים" ויש גרים 'טעימים' יותר, משובחים יותר, אבל כולם גרים שחלה עליהם קדושת ישראל.

מהו גר? מלשון לגור בארץ – "לגור בארץ באנו"[מב]. אבל יש באמת שני סוגים כלליים של גר – גר-צדק[מג], שמקבל על עצמו את כל תריג מצוות, ועליו כתוב "ככם כגר", ויש גם גר-תושב, שמוזכר כמה וכמה פעמים בתורה. הביטוי "גר ותושב"[מד] מופיע כמה פעמים, ורש"י כותב[מה] ש"גר" הוא גר-צדק ו"תושב" הוא גר-תושב, שמקבל רק שבע מצוות בני נח, כשהעיקר לא לעבוד עבודה זרה, והוא אוכל נבלות. גם כלפי גר-תושב יש לנו מצוה – "וחי עמך"[מו].

לפי ההלכה, הדין המיוחד של גר-תושב נוהג רק בזמן שהיובל נוהג[מז], שהוא גם הזמן שהשמיטה נוהגת מדאורייתא[מח] – שני הדברים קשורים. היום יש רק גר-צדק מדאורייתא – זהו גם חידוש, כי יש הוה-אמינא לא לגייר כשאין בית מקדש וגר לא יכול להביא קרבן. כמו שעוד נאריך[מט], יש הרבה שיטות לגבי הסטטוס של גר היום. בכל אופן, למרות שלא מקבלים היום גר-תושב, המציאות של גר-תושב היא בעצם חסידי אומות העולם[נ] – כל אחד שמקבל ומקיים את שבע מצוות בני נח, והעיקר שכופר בעבודה זרה. ברגע שהוא כופר בעבודה זרה יש בו כבר איזה ריח של אידישקייט – הוא כבר יהודי, זהו איזה שלב לקראת להיות יהודי גמור. בסולם העליה של האנושות, שהזכרנו לאחרונה[נא], ברור שגר-תושב, שהוא בעצם חסיד אומות העולם, זו מדרגה חשובה ביותר – לפני גר-צדק. שוב, יש מצוה בתורה להחיות אותו.

שוב, גר-תושב אין לנו בהלכה, אבל מצד הענין הוא קיים – המדרגה של חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא קיימת גם היום. גם בדור האחרון, בדור של השואה, היו חסידי אומות העולם. גם היום יש חסידי אומות העולם. לא צריך להתכחש לכך שיש חסידי אומות העולם, שאם רק היה אפשר היינו יכולים לקבל אותם כגרי תושב, ואז יש להם רשות מלאה לדור אתנו כאן בארץ ויש לנו אחריות לדאוג להם, להחיות אותם. שוב, הם יהודים במובן מסוים, בכך שהם כופרים בעבודה זרה, אבל הם אוכלים נבלות.

"גר ותושב אנכי עמכם"

בכל אופן, גר-תושב וגר-צדק מופיעים יחד בביטוי "גר ותושב". איפה מופיע הביטוי הזה לראשונה? אברהם אבינו אומר אותו לבני חת, כאשר הוא רוצה לרכוש מהם אחוזת קבר לקבור את שרה אמנו, ראשית האחוזה של עם ישראל בארץ ישראל. הוא אומר על עצמו "גר ותושב אנכי עמכם"[נב]. הפשט, הפירוש הראשון ברש"י, שהוא גר שבא לגור, לשבת קבוע. רש"י מביא כפירוש שני גם דרוש[נג] – פשוטו של מקרא, אבל לא הפירוש הראשון – שאם אתם רוצים אני גר, אם תהיו טובים ותתנו לי מרצונכם הטוב, ואם אינכם רוצים אחזיק את עצמי תושב, ה' הבטיח לי את הארץ אז אקח בדין, שלי. מה רואים שם? שלפי המדרש הזה "תושב" יותר חזק מ"גר". בהמשך התורה, כל פעם שכתוב "גר ותושב", ה"תושב" פחות מ"גר", הגם שיש מצוה להחיותו.

מענין שדווקא אברהם אבינו אומר "גר ותושב אנכי עמכם". איך הם עונים לו? לא, "נשיא אלהים אתה בתוכנו"[נד]. כנראה שהא בהא תליא. ודאי מעריכים אותו, זהו פשט, אבל כנראה הגילוי של "נשיא אלהים" אצלם גופא מתעורר מתוך ההערכה העצמית שלו, השפלות שלו, "גר ותושב אנכי עמכם". מה שאני קשור כאן למקום, אתכם, הוא מתוך הרגשת הגרות שלי – באתי לגור כאן, באתי להתיישב, ואני "גר ותושב". אז הם עונים – לא, אתה "נשיא אלהים". כנראה בגר האמתי מתנוצצת איזו נשיאות מיוחדת, "נשיא אלהים"[נה].

"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"

אם כן, יצאה לנו כעת שלישיה – ישראל, גר-צדק וגר-תושב (המשלימים ל-1849, 43 ברבוע[נו], כנודע שרבוע הוא סימן של שלמות והתאמה). רשעי אומות העולם, שאינם חסידי אומות העולם, ובודאי אינם גר-תושב – הם ודאי מחוץ לסדר השתלשלות של הקדושה[נז]. אבל בתוך סדר השתלשלות של הקדושה, יש מקום של ישראל – אנחנו, היהודים המיוחסים, נשמות של "שמים" – ויש מקום של גרים, נשמות של "הארץ". כמה שוה ישראל-גר? 744, ג"פ אברהם, האבא המשותף של גר וישראל[נח]. בתוך הגר יש שני סוגי גרים, שודאי יש הבדל עצמי ביניהם – גר-צדק הוא כישראל לכל דבר, למעשה, וגר-תושב שאינו כישראל – אך בכל אופן, הם כתובים יחד, "גר ותושב" (זהו ההסבר הפנימי של החלוקה לג"פ אברהם – אברהם כאבי ישראל ועוד שתי פעמים אברהם בהיותו אבי שני סוגי הגרים, "גר ותושב", כפי שאמר על עצמו).

אנחנו רוצים לעשות כמה מבנים הערב. מה המבנה של ישראל מיוחס, גר-צדק וגר-תושב?

כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי" – כל האנושות צריכה להיות "בשמי ולכבודי" – "בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו"[נט]. גר-תושב הוא ודאי כנגד "אף עשיתיו".

נתחיל מהתחלה: מה היא המדרגה של "בראתיו"? כתוב[ס] שמחצב נשמות ישראל הוא דווקא בבריאה. יש שרש לכל יהודי באצילות – "ועמך כֻלם צדיקים"[סא], השרש של נקודת הצדיק שלו באצילות. סיפור הגיור של כל עם ישראל – ממנו לומדים[סב] שאבותינו נכנסו לברית בשלשה דברים – הוא בסוף פרשת משפטים[סג]. שם מופיע גם הביטוי "אצילי בני ישראל"[סד], המקור שלנו הוא עולם האצילות, אבל מחצב הנשמות הוא עולם הבריאה, שנקרא טהירו[סה] – "נשמה שנתת בי טהורה היא"[סו]. יהודי הוא טהור, והטהירו הוא בריאה. יש גם בריאה הכללית, "טהירו עילאה"[סז] – אור אין סוף שלפני הצמצום[סח].

גר צדק, כמו שנסביר, שייך לעולם היצירה. הזיהוי של גר צדק עם עולם היצירה – גר-צדק של הזמן שלנו, כשאין בית מקדש ואי אפשר להביא קרבן – יהיה הנושא העיקרי שלנו הערב.

גר תושב, חסיד אומות העולם, הוא חלק הטוב של עולם העשיה[סט], של העולמות של הקדושה. בכללות עולם העשיה רובו רע ורק מיעוטו טוב. הטוב של גר-תושב (שמפני היותו מצוה להחיות אותו) הוא מיעוט הטוב של עולם העשיה, היינו מה שהוא כופר בעבודה זרה ומקיים את שבע המצוות שלו (מתוך האמונה בתורת משה רבינו[ע]). זה נקרא "אף עשיתיו" – יש שם אף[עא], חרון-אף, כמו המקום שנקרא חרן[עב] – אבל הוא חלק מהמבנה, אי אפשר להוציא אותו מהמבנה.

לעתיד לבוא ממש יש דעה[עג] שכולם יתייהדו לגמרי, כולם יעברו גיור כהלכה לגמרי – זאת אומרת שעולם העשיה יתעלה לעולם היצירה. כך כתוב בכתבי האריז"ל[עד], שלפני חטא אדם הראשון כל העולמות היו עולם אחד יותר גבוה. החטא הוא שעולם העשיה שלנו נפל – נפל למקום כזה שרובו רע, אך יש בו עדיין מיעוט טוב – ולעתיד לבוא הוא שוב יעלה, כולם יהיו גרי-צדק.

גר – הכי מיוחס

למה הנושא כל כך חשוב לנו. קודם כל, זהו הנושא, ב-ה הידיעה, של חדש אדר – הנושא הפנימי של פורים הוא גיור כהלכה, "מיהו יהודי?", והרבי דבר עליו בכל שנה. חוץ מזה, אנחנו מדברים הרבה מאד בזמן האחרון[עה] על המהפכה הרביעית[עו], ושהענין של הגיור הוא לעיכובא לגבי ביאת מלך המשיח במהרה בימינו[עז] – כדי שהמשיח יבוא צריך שכל הגרים הפוטנציאליים, הניצוצות שמחכים להסתופף תחת כנפי השכינה, יבואו, יסתופפו ויזכו להיות יהודים שוים לגמרי למיוחסים.

יש מכתב של הרמב"ם בתשובותיו[עח] לגר-צדק בזמנו, רבי עובדיה הגר, בו הוא כותב משפט מאד חזק. הוא משבח אותו מאד על שהתגייר, שהוא גר-צדק כמו שצריך להיות. עיקר נקודת הקושי של גר היא היחוס. היום זו יכולה להיות גם בעיה של בעלי-תשובה אצל חרדים – יכול להיות שבעל-תשובה הוא בעיה ביחוס כשרוצים לעשות שידוך. הוא אומר לו – תדע לך, שאתה מיוחס יותר מיהודי הכי מיוחס, יותר מכהן גדול, מכל יהודי שהוא בן אברהם, יצחק ויעקב. הוא לא אומר יותר צדיק אלא יותר מיוחס. למה? כל היהודים המיוחסים אכן מיוחסים לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב – היהדות שלהם היא בזכות שהם צאצאי האבות. אבל אתה מיוחס לא לאברהם, יצחק ויעקב – אתה נקרא על שמו של אברהם[עט], אבל העיקר – אתה מיוחס למי שאמר והיה העולם, אתה בן ישיר של ריבונו של עולם! להיות בן של ריבונו של עולם זה יותר יחוס, אתה יותר מיוחס מאחד שמיוחס לאברהם, יצחק ויעקב. באמת משפט מעורר התפעלות. אפשר להוסיף רמז יפה: בני אברהם יצחק ויעקב ועוד גרי הצדק עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[פ].

כשהרבי מביא את המשפט הזה[פא] הוא אומר שחס ושלום לומר שהרמב"ם מחניף לגר. הוא לא משתמש במלה מחניף, אלא אומר שאפשר לחשוב שהוא רק מעודד את הגר – אסור להונות גר ומצוה לעודד אותו[פב]. אבל, אומר הרבי, חס ושלום לחשוב שהוא רק בא לעודד את הגר ולהרים את רוחו. אם הוא כותב משהו – הוא כותב אותו מאה אחוז לפי ההלכה, כמו שהוא סובר. הרמב"ם סובר שהגר יותר מיוחס מהיהודי הכי מיוחס בעם ישראל.

ג. גיור – תיקון עולם היצירה

שלשה עולמות ועשר ספירות

הנושא העיקרי שלנו הוא גיור כהלכה – גיור של גר-צדק, שהקביל במבנה הראשון שעשינו הערב לעולם היצירה. את העולמות בריאה-יצירה-עשיה אפשר להקביל גם למושגים מושכל-מורגש-מוטבע[פג]: עולם הבריאה הוא עולם של שכל, בו מאירות הספירות חכמה-בינה-דעת; עולם היצירה הוא עולם של רגש, בו מאירות הספירות חסד-גבורה-תפארת; עולם העשיה, כשמו כן הוא, הוא עולם של מעשה, בו מאירות הספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, הכחות של ההתנהגות בפועל.

כלומר, שלש המדרגות הכלליות מתחלקות בעצם לעשר מדרגות – שלש מדרגות של ישראל (נשמות של חכמה, נשמות של בינה ונשמות של דעת), שלש מדרגות של גרי-צדק (נשמות של חסד, נשמות של גבורה ונשמות של תפארת) – וארבע מדרגות של גרי-תושב (נשמות של נצח, נשמות של הוד, נשמות של יסוד ונשמות של מלכות). קודם כל, יש כאן רמז מאד יפה שהכל מתחלק לעשר ספירות: שתי המערכות כאן – ישראל, גר צדק, גר תושב; עולם הבריאה, עולם היצירה, עולם העשיה – עולות ביחד 3220, בדיוק עשר פעמים "חלק לעולם הבא"[פד]! כלומר, לכל אחד מעשר המדרגות הללו, מישראל ומחסידי אומות העולם, יש חלק לעולם הבא.

גיור עם רגש

ככלל, החלוקה העיקרית היא בין ישראל בעולם הבריאה לבין הגרים בעולמות יצירה-עשיה[פה] – ישראל ב-ג הספירות הראשונות (ר"ת גר – הגר הגמור...), המוחין, והגרים ב-ז הספירות התחתונות, המדות. החלוקה הזו היא היחס הכללי בין ישראל לאומות העולם[פו], כאשר ישראל מביאים לעולם את המוחין בעצם, את התורה שקדמה לעולם, ואילו האומות שייכות לטבע העולם שנברא בשבעת ימי הבנין. בפרט, הגרים מתחלקים לעולמות יצירה-עשיה – גרי-צדק הם בעלי רגש, כמו שמיד נרחיב, וגרי-תושב הם אנשי מעשה (כאשר שבע מצוות בני נח, עליהן הם מקפידים, הם בעיקר מצוות של תיקון העולם והחברה ברובד המעשה).

אמרנו שגר-צדק וגר-תושב נקראים "גר ותושב". בתהלים כתוב "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי"[פז], והמלבי"ם מסביר שם מאד יפה שהנשמה היא "גר" בעולם הזה ואילו הגוף הוא "תושב" – היחס הפשוט בין הנשמה לגוף מתאים ליחס בין עולם היצירה לעולם העשיה. יש עוד פסוק, "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבֹתינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה"[פח] – לגר יש תודעה ש"סוף אדם למות"[פט] (וככל שהחיים חולפים והאדם מתפתח הוא קרוב יותר למיתה, כמו הצל שהולך ומתארך ככל שהשמש נוטה להעריב ואז בבת אחת נעלם[צ]), תודעה שימינו קצרים, המתאימה ל"זעיר אנפין" המקנן בעולם היצירה[צא]. ובכלל, חויות החיים והמות שייכות לתחום המדות, הרגש של עולם היצירה (שהרי בו"ק התחוללה השבירה-המיתה של עולם התהו). כנראה התודעה הזו היא גם הדוחפת את הגר למצוא תכלית בחיים, לצאת מהחיים החולפים והכלים של העולם ולהצטרף (במהרה בימינו[צב]) לעם הנצח.

שוב, אנחנו מתמקדים כעת בעולם היצירה – עולם הרגש, שהוא העולם של גרי-הצדק. ורמז נפלא: רגש עולה פסוק שלם, "אברם הוא אברהם"[צג], פסוק גיור מובהק של הגר הראשון והמגייר הראשון, שקודם היה אברם ועל ידי הגיור והמילה זכה להיות אברהם בתוספת ה[צד] (שינוי המהות[צה]).

מדות המורגש, חסד-גבורה-תפארת, שהפנימיות שלהן היא אהבה-יראה-רחמים[צו], מכוונות כנגד שלשת הסימנים של עם ישראל – רחמנים (מדת הרחמים-התפארת), ביישנים (מדת היראה-הגבורה) וגומלי חסדים (מדת האהבה-החסד)[צז]. כלומר, הרגש של הגר[צח] הוא המכשיר אותו להצטרף ממש לעם ישראל[צט] והמוכיח שגם הוא היה נוכח במעמד הר סיני[ק].

ההבנה שגר-צדק שייך בעיקר לעולם של רגש אומרת גם שכדי לקרב אותו ולקבל אותו לעם ישראל צריך להיות יהודי בעל רגש. מי שעוסק בגיור צריך להיות בעל לב פתוח, עם רצון לקבל את הגרים והשתדלות בפועל להתעסק בתהליך הגיור כהלכה, הכל מתוך ידיעה שגיור הוא זכות למתגייר[קא] ורצון לזכות כמה שיותר בני אדם (עד שיתקיים בכולנו, ישראל והגרים, "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש"[קב]). הרגש נחוץ גם כדי להרגיש את נפש הגר[קג], לחוש בגעגועים שלו לקדושה, לאהוב אותו ולהזדהות עמו[קד] ("ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"[קה], "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים"[קו], "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים"[קז]). במלים פשוטות, בית דין של גיור צריך להיות מורכב מרבנים בעלי רגש.

יחסי המח והלב בגיור

מה יוצא? שהיחס בין ישראל לגר הוא יחס של מח ללב – ישראל אותיות לי-ראש[קח] וגר הוא בעל-רגש. בדרך כלל הסדר הוא "מח שליט על הלב"[קט]. זו ודאי צריכה להיות ההרגשה של הגר[קי], שמקבל בלב שלם את ההנחיה של ישראל מתוך רצון להיות חלק מעם ישראל.

אמנם, לקראת סוף הבירורים, "כד מטין רגלין ברגלין"[קיא] כשמתקרבים לגאולה, מתגלה-מתנוצצת גם בחינה של "פנימיות הלב שליט על המח"[קיב], שהיא הרצון העז לקרב-לגייר כמה שיותר גרים לשם שמים באמת (כרצונו של יוסף הצדיק כאשר מל את המצרים[קיג], רצונו של משה רבינו כאשר קרב את הערב-רב ורצונם של מרדכי ואסתר בפורים שגרם ל"ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", שהרי בפורים כל ישראל, כולל הגרים, הם "עם מרדכי"[קיד] ו"פחד היהודים" היינו "פחד מרדכי"[קטו], ודוק).

ההימור האופטימי

נגיד עוד דבר על עולם היצירה: הזכרנו שעולם העשיה רובו רע ומיעוטו טוב – העולם של גר-תושב. בעולם הבריאה, העולם של ישראל, המצב הפוך – רובו טוב ומיעוטו רע. מה קורה בעולם היצירה, העולם של גר-צדק? הוא מקום של חצי-חצי, חציו טוב וחציו רע. כשמקבלים גר-צדק בזמן הזה, זהו בעצם הימור שהולכים עליו. זו ההלכה, מצוה גדולה, ללכת על ההימור. לא יודעים בוודאות מה עתיד לצאת מהגר הזה, אבל לוקחים את ההימור ונכנסים לראש של חצי-חצי. בחצי-חצי אני מכריע לטוב, לצד הטוב – אני חיובי, אני אופטימי. הרגש החיובי מאפיין את היצירתיות של עולם היצירה.

בשביל לקדם את הנושא של המהפכה הרביעית, ובכלל את נושא הגיור, צריך להיות אופטימי. אופטימיות היא הכרעה-הימור לצד החיובי. הרי אפשר גם להיות פסימי – אפשר להיות פסימי גם ממה שרואים שקורה בפועל, בשטח. לא כל הגרים יוצאים צדיקים הכי גדולים. שוב, יש בגיור הימור ויש בו אופטימיות. ההלכה אומרת, הש"ך כותב זאת[קטז], שהכל לפי ראות עיניהם של הדיינים לגבי הכוונות של המועמד לגיור. צריכים לסמוך על הלב של בית הדין ולהיות אופטימיים, 'הולכים על זה'. יש כמובן עדות מסוימות ותקופות מסוימות בתוך הגלות המרה שלנו בהן נמנעו מלגייר, לא 'הלכו על זה', אבל כשקוראים את ההלכה – הדין לא ככה. לכן מצוה גדולה לקרוא את ההלכה בסימן חסר – זהו הסימן, סימן רסח ביורה-דעה. שם, עם כל מסקנות המפרשים, לוקחים את ההימור של הגיור – לכתחילה. לא משהים את הגר שמרגישים שכוונתו לשם שמים, זהו עינוי הדין להשהות את הגר – מקבלים אותו מיד[קיז]. מלמדים אותו קצת מצוות קלות וקצת מצוות חמורות ומגיירים אותו[קיח].

בשביל לעסוק בנושא של גיור כהלכה צריך להיות מאד יצירתי, בשביל בכלל 'לתפוס' את הנשמה הזו ולדון האם יש לה כוונות טובות לשם שמים – האם זהו גר שיוסיף לעם ישראל, האם הוא יקרב את ביאת הגואל, עד כדי כך שבלעדיו משיח לא יכול לבוא? המשיח מתמהמה, כי בלי הגרים לא יכול לבוא[קיט]. כמובן, הגר עצמו הכי יצירתי – הוא היה גוי ועכשיו הופך להיות יהודי שוה לכל דבר, טיפוס יצירתי בעולם. שוב, עולם היצירה הוא גם עולם של שני יצרים, חצי טוב וחצי רע, וגם עולם של יצירתיות, מלשון "פושט צורה ולובש צורה"[קכ] חדשה.

מציאת החן של בן-נח

נאמר עוד מלה חשובה, שגם קשורה לנושא שדברנו עליו בזמן האחרון[קכא]. שאלנו למה מקובל בחז"ל לקרוא לכל הגוים דווקא "בני נח", ולא בני אדם הראשון או משהו אחר. הפירוש הפשוט הוא שרק נח קבל את המצוה השביעית מבין שבע המצוות שנקראות שבע מצוות בני נח, איסור אבר מן החי[קכב]. הסברנו שהדרגה של בני נח שייכת לעולם היצירה – הרוח בחמש המדרגות נרנח"י – דרגה אחת יותר גבוהה משש המצוות של תיקון החברה שקבל אדם הראשון. אם הגוים שומרים את המצוות הם בני נח טובים. אבל יש בענין עוד משהו, הכי חשוב, שלא אמרנו:

כמו שהפסוק הראשון בתורה, תחלת פרשת בראשית, הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שבהשגחה פרטית עולה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ו"חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא" – כך הפסוק המסיים את פרשת בראשית הוא "ונח מצא חן בעיני הוי'"[קכג]. כשאני קורא לגוי בן נח, מה אני רוצה ממנו? מה אני רומז לו? לכל גוי שאני מכנה על שם נח אני רומז – 'אתה יכול למצוא חן בעיני ה'!', כמו שכתוב "ונח מצא חן בעיני הוי'". מה ה' עושה לך כשאתה מוצא חן בעיניו? מקרב אותך אליו[קכד].

יש לנו בלי-סוף הסברים בענין של חן – ספר שלם[קכה]. בכלל, מציאת חן בעיני מישהו מעידה על קרבה. ברגע שאני קורא לו בן-נח אני כבר מזמין אותו, אומר לו 'תמצא חן בעיני ה'' – לשם כך קודם כל תהיה חסיד. מהי חסידות? כנראה חסידות מתחילה מהגוי, חסיד אומות העולם. קודם כל תהיה חסיד, ואם אתה מוצא חן, התוצאה והתכלית של החן היא שהקב"ה יעורר אותך. כשקוראים לגוי בן-נח שואלים אותו – 'אתה מוצא חן בעיני ה'? אתה צדיק תמים?'. הפסוק הבא הוא "אלה תולדֹת נח נח איש צדיק תמים"[קכו] – הוא גוי עדיין, עוד לא אברהם אבינו. "יש דורשים" ו"יש דורשים" על היחס בין נח לאברהם[קכז], אבל פשיטא שהוא לא אברהם אבינו. אף על פי כן, הוא גם מוצא חן בעיני ה' והוא גם צדיק תמים[קכח]. אומרים לכל בן נח, אחרי אברהם אבינו, אחרי מתן תורה – 'תגשים את הנח שלך, נח אותיות חן[קכט]!

הגר – 'צפור מדברת'

אם כן, הוספנו כאן נקודה חשובה מאד, שלהיות בן נח היינו להיות יכול למצוא חן בעיני ה' ולהיות צדיק תמים, ואז בטוח ה' יעזור לך ויעורר אותך לעלות עולם. מה פירוש לעלות עולם? לשנות מהות. יש שינוי המציאות ושינוי המהות. אצל יהודי כתוב, פתגם בלוח "היום יום"[קל], שהחסידות לא באה לשנות את המהות – כי אתה כבר יהודי, אלא רק – לגלות את המהות שלך ולשנות את המציאות שלך, "חסידות משנה את המציאות ומגלה את המהות". אבל אצל גוי תכלית החסידות (של חסידי אומות העולם) היא לשנות את המהות – זו עלית העולמות. לכן גיור הוא יותר חידוש, יותר "ציפור מדברת"[קלא], יותר שעשוע לקב"ה. הוא מחכה לשעשוע הזה, לתענוג, לנחת-רוח שעושה הגר – והציפיה הזו היא המעכבת את ביאת משיח. ה' מחכה ליצירתיות של הציור של הגיור, שהוא שינוי המהות.

התפקיד שלנו הוא להזדהות עם ה' וגם להזדהות עם הגרים, למצוא ולקרב בלב מלא רגש את אותם בני-נח שמוצאים חן בעיני ה' ו'להמר' עליהם כאלו שהגיור שלהם יביא את המשיח. על מציאת הגר הזה, גר הצדק האמתי, אפשר לדרוש את הלשון "מגרגרו בראש הזית"[קלב], שרש"י מביא בתחלת הפרשה הבאה – מציאת הטפה הראשונה, הכשרה למנורה המאירה ל"כל באי עולם"[קלג]. את אותו גר צריך להביא אל משה רבינו, הרוצה לקרב את הגרים, כדי שיאיר עמו את העולם – "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלֹת נר תמיד" (והיינו דווקא למשה כפי שהוא בבחינת "ואתה", גילוי העצם שלו[קלד]).

"תשֻאות חן חן"

ורמז-סיום בסוד מציאת החן של הגרים: הביטוי בו פתחנו, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (1223), עולה ביטוי החן הכי מובהק (המופיע בנבואת המנורה) – "תשֻאות חן חן"[קלה]! הפסוק השלם הוא "מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישֹר והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה"[קלו]. "הר הגדול" רומז לאברהם (העולה הר גדול) ש"קראו הר"[קלז] – בעל כח הגיור של "אב המון גוים", "האדם הגדול בענקים"[קלח], המעניק את האמונה הטהורה בה' אחד לכל באי עולם. זרֻבבל רומז לניצוצות הקדושים הזרויים בבבל, הגרגרים הזרועים בה (כנ"ל), הגרים שלשם קיבוצם-צמיחתם גלו ישראל – " לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר 'וזרעתיה לי בארץ', כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין"[קלט]. הפסוק הקודם – "ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר הוי' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר הוי' צבאות"[קמ] – מלמד שהכח להביא את הגאולה הוא "ברוחי", שבפרט היינו ממד הרוח-הרגש (המכוון בתוך נרנח"י כנגד עולם היצירה), שרק באמצעותה מתקנים עולם במלכות שדי ומגיירים את כל הגרים-הניצוצות.

והנה, בספר תהלים ישנם שני פסוקים שהערך שלהם שוה אותו מספר, ובשניהם ניתן למצוא רמז עמוק לגיור:

הפסוק הראשון הוא "טעמו וראו כי טוב הוי' אשרי הגבר יחסה בו"[קמא], עליו ניתן לדרוש 'אשרי הגר יחסה בו' (שהרי חסיון בתנ"ך הוא הפעולה המובהקת של גר, כמאמר בעז לנעמי "ישלם הוי' פעלך ותהי משכֻרתך שלמה מעם הוי' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו"[קמב]). הפסוק הקודם הוא "חֹנה מלאך הוי' סביב ליראיו ויחלצם"[קמג] – פעמים רבות, בעיקר בספר תהלים[קמד], "יראיו" מתייחס לגרים, וכאן אומר הפסוק שמלאך ה' חונה סביבם ו"ילחצם" מהגלות על ידי טעמי תורה, "טעמו וראו כי טוב הוי'" (והיינו סוד "וירא אלהים את האור כי טוב"[קמה] – "טוב לגנוז אותו"[קמו], "בתורה"[קמז], כדי שה"צדיקים לעתיד לבוא"[קמח], בבוא עת המהפכה הרביעית, יאירו אותו לאומות העולם!).

הפסוק השני הוא "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה"[קמט] – הגיור בא ממקום פלאי, למעלה מן הדעת, ולכל גר צדק צריך להתייחס כ"פליאה... נשגבה" ש"לא אוכל לה" (העולה ג"פ גר, ממוצע שלשת הלשונות).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הענין של אדר הוא "ורבים מעמי הארץ מתיהדים".
• משה רבינו חוזר בכל דור בעיקר כדי לטפל ב"גרים גרורים" שקבל – הערב-רב.
• גיור מדבק – גר גורר גר.
• "גרים גרורים" היינו גיור עממי – "מעמי הארץ" (ויש בכך מעלה).
• "בראשית ברא אלהים את השמים [נשמות ישראל] ואת הארץ [נשמות גרים, העולות בסוד 'אמת מארץ תצמח']" – ולכולם יש חלק לעולם הבא.
• אין להתכחש לכך שגם היום, כשלא נוהג דין גר-תושב, ישנם חסידי אומות העולם.
• כשאברהם אבינו אומר "גר ותושב אנכי עמכם" עונים לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו" – ב"גר ותושב" יש התנוצצות של "נשיא אלהים".
• מחצב נשמות ישראל בבריאה; שרש גר צדק ביצירה; גר תושב הוא הטוב (המועט) שבעשיה.
• גיור כל הגרים הפוטנציאליים הוא תנאי לביאת המשיח.
• הגר, בנו הישיר של השי"ת, מיוחס יותר מישראל, בני אברהם, יצחק ויעקב.
• ישראל הם אנשי-שכל, גרי-צדק הם בעלי רגש וגרי-תושב הם אנשי מעשה.
• הרגש הטוב של הגר מעיד על הקשר שלו לעם ישראל.
• העוסקים בגיור צריכים להיות בעלי רגש – האוהבים את הגרים ומזדהים עמם.
• הגרים בטלים לישראל – "מח [ישראל] שליט על הלב [גרים]".
• לקראת ביאת המשיח גובר הדחף של צדיקי הדור לגייר – "פנימיות הלב שליט על המח".
• גיור הוא הימור אופטימי – תקוה שממצב של חצי-חצי יצא טוב.
• מצוה לקחת את הימור-הגיור – לפי שיקול דעת הדיינים – בתקוה שהגר הזה יביא את המשיח.
• כינוי הגוים "בני נח" קורא להם – היו צדיקים תמימים! מצאו חן בעיני ה'!
• כשבן נח מוצא חן בעיני ה' הוא מקרב אותו לגיור.
• גיור הוא שינוי המהות שמוצא חן בעיני ה' כחידוש של 'צפור מדברת'.
• תפקידנו 'לגרגר בראש הזית' את הגר הראוי – שבזכותו תבוא אורה לעולם כולו.