המשכת ברכה וקדושה מהעלם שאינו במציאות

בע"ה

ד' תמוז תשמ"ו – תל אביב

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו

שער שבת להוי' – פרק ב חלק ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב וסיים את פרק ב' בשער שבת להוי' בספר סוד ה' ליראיו. בתחילה נלמדו הראיות מהפסוקים לקשר בין "זכור" לענין הברכה (ה' עילאה שבשם). לאחר מכן הורחב על דרגות גילוי והעלם שישנן במציאות ושאינן, ונקבע כי ברכת "פרו ורבו" של שבת היא המשכה מהעלם שאינו במציאות, שהוקבלה לפסוק השלישי של ברכת כהנים. לאחר מכן התבאר סוד "יחוד, ברכה, קדושה" בקידוש ובמקדש והחילוק ביניהם. בהמשך הורחב ההסבר על סוד שם מ"ב אותיות הראשונות שבתורה ועל אותיות ב' המופיעות בהן. לבסוף הוסברו יחודי "זכור" ו"שמור" עם "לקדשו", שהם שמחה ובטול ("תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") ושפלות ובטול ("אבא יסד ברתא").

א. יחוד ברכה וקדושה

"ויברך... ויקדש" – ברכה וקדושה

התחלנו[ב] ללמוד את היחוד של "זכור... לקדשו"[ג] כנגד מה שנאמר בפרשת "ויכלו" – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו"[ד]. קדש-קדש זה בדיוק אותו הדבר. כנגד "ויברך" באה המילה "זכור". והתחלנו להסביר שברכה וקדושה הן בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ה], חכמה ובינה, יה שבשם הוי'. כלומר ש"זכור" הוא כנגד ה עילאה, בחינת ברכה.

הבאנו מדרש איך חז"ל מפרשים את הפסוק שנאמר ב"ויכלו": "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" – אומרים חז"ל "ברכו במן וקדשו במן"[ו], גם את הברכה וגם את הקדושה חז"ל משייכים לנס ירידת המן לאבותינו במדבר, במשך כל ארבעים השנים שהלכנו במדבר ירד לנו מן. כתוב שה' ברך את יום השביעי במן וגם קידש את יום השביעי במן. הוא ברך את יום השביעי במן שכל השבוע ירד "עמר לגלגלת"[ז], וביום הששי לכבוד שבת ירד לחם משנה. הוא קידש את יום השבת במן בכך שביום השבת בעצמו לא ירד מן בכלל.

ברכה – יש; קדושה – אין

וְכֵן מוּבָן מֵהַדְּרָשָׁה הַנָּ"ל שֶׁ"בְּרָכָה" הוּא עִנְיַן הַשֶּׁפַע בִּבְחִינַת "יֵשׁ" – בִּינָה כַּנּוֹדָע

חז"ל מפרשים "ויברך אלהים את יום השביעי", מה שה' המשיך שפע, תוספת, כמו תוספת שבת, במקום מנה אחת – מנה כפולה, "לחם משנה", ברכה היא ענין שפע של יש. היש יכול להיות בקדושה או לא בקדושה. המשכת היש-השפע של שבת היא ודאי בתכלית הקדושה. ובכל זאת היא יש. בקבלה כתוב שכל יש, כל דבר ממשי, הוא מצד אמא-בינה. לעומת זה:

וְ"קְדֻשָּׁה" הוּא עִנְיַן הָאוֹר הַמֵּאִיר בִּבְחִינַת "אַיִן" – חָכְמָה כַּנּוֹדָע).

הקדושה מצד עצמה היא לא נתפסת, היא לא מתייחסת לשום דבר ממשי. כי איך ה' קידש את יום השבת? שלא ירד מן. כלומר, הקדושה קשורה לשלילה. לא שהשלילה הכוונה חלל ריקן, אלא הכוונה שאור שצריך להיכנס לתוך כלי. יש הוא כלי, ואין הוא אור ביחס לכלי. האור מצד עצמו, לפני שנכנס לכלי, הוא בבחינת אין, לא נתפס, הכלי נותן לאור תפיסה-השגה. לכן מובן מהדרשה הזאת שהברכה היא מצד הכלי, מצד היש, וקדושה היא מצד האין, מצד האור. כתוב "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", "חיוהי" הם אורות, "גרמוהי" הם כלים-יש. מובא כלל גדול בקבלה, מובא בכתבי האריז"ל בספר עץ חיים[ח]: שורש האורות בחכמה-באבא, שורש הכלים-היש באמא. אם כן, מובן מחז"ל זה שהמושג ברכה מתייחס לשפע, תוספת של שפע, והפירוש של קדושה הוא אין. מכאן מובן שקדושה היא מצד אבא והברכה מצד אמא, "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין".

"זכרהו על היין" – "יין המשמח" – "אם הבנים שמחה"

הַבְּרָכָה נֶאֱמֶרֶת "עַל הַיַּיִן" דַּוְקָא

לגבי הברכה של קידוש חז"ל מפרשים "זכור את יום השבת לקדשו" – "זכרהו על היין", "זכור" הכוונה להזכיר את שם ה' בברכה שמברכים את ה' על היין. "אין שמחה אלא ביין"[ט] – ברגע שמזכירים את ה' על היין מתעוררת שמחה. כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים – שמחה היא פנימיות אמא. זה עוד רמז ברור שהזכירה על היין היא בסוד אמא, שמתייחדת ומקבלת קדושה מאבא.

- בְּחִינַת "יַיִן הַמְּשַׂמֵּחַ" [יין מצד עצמו משמח, "אין שמחה אלא ביין"], בְּחִינַת "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" – ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם. [עוד רמז ברור שהזכירה על היין היא בחינת אמא]

"ה' זכרנו יברך"

יש עוד פסוק בספר תהלים שמקשר בין זכרון לברכה. כאן עיקר החידוש הוא שזכרון אמתי קשור לברכה, זה מה שאנחנו רוצים להקביל:

וְכֵן כָּתוּב "ה' זְכָרֵנוּ יְבָרֵךְ",

ה' שזוכר אותנו – יברך אותנו. מהפסוק הזה לומדים שגם תוך כדי זכרון נמשכת ברכה. מכאן אפשר ללמוד גם לכל אדם שאם עולה הזכרון שלך במוחי-בלבי, הזכרון הוא הסתכלות מסוימת. ברגע שאני נזכר ממך אני מתחיל להתבונן להסתכל בך, בעין השכל שבלב. כתוב "טוב עין"[י] אם יש לי עין טובה בזכרון, "טוב עין הוא יבָרך"[יא] – כתוב הוא "יב‍ֹרך" וחז"ל קוראים "הוא יבָרך".

כלומר, בזכרון יש הסתכלות, ודרך ההסתכלות הפנימית יש המשכת ברכה. זה מרומז בפסוק "ה' זכרנו יברך"[יב]. לכן זה קשור לכל שני אנשים, כל שני יהודים שזוכרים אחד את השני. חוץ מהזכירה בפה – אמרנו שכל פעם יש זכרון במח ויש זכירה בפה. הזכירה בפה היא ודאי המשכת ברכה. גם עצם הזכרון כבר ממשיך ברכה פנימית. זה מה שכתוב בפסוק "ה' זכרנו יברך".

"אזכיר את שמי... וברכתיך"

וְכֵן מָצָאנוּ בְּרָכָה אֵצֶל זְכִירָה (הַזְכָּרָה בַּפֶּה, בְּסוֹד "דַּעַת גַנִיז בְּפוּמָא" וְדָ"ל):

בשיעורים הקודמים הסברנו שזכרון קשור עם דעת שמקשרת בין אבא לאמא. יש מאמר בזהר שהדעת גנוזה בתוך הפה. לכן בכל מקום שיש זכרון, שהוא דעת פנימית במח, אצל יהודי שכחו בפה[יג], מתגלה סוד זה של "דעת גניזא בפומא"[יד]. הדעת הגנוזה בתוך הפה היא סגולה וכח מיוחד של יהודי, יש לו דעת בתוך הפה. לכן כל מה שהוא זוכר, שגם בזכרון הוא בבחינת "'טוב עין הוא יבֹרך' – הוא יבָרך", הוא מבטא-מגשים אותו בפה יש לו זכרון, כלומר דעת, בתוך הפה שלו. זה נקרא "דעת גניז בפומא".

יש עוד פסוק בו אנחנו מוצאים בפירוש בתורה ברכה שנאמרה לצד זכירה והכוונה היא לזכירה בפה. מה הפסוק הזה? הוא שנאמר לאחר עשרת הדברות בפרשת יתרו:

"בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".

חז"ל מפרשים את זה כך[טו]: בכל מקום שאתן לכם רשות להזכיר את שם המפורש – שם "אבוא אליך וברכתיך". יש רק מקום אחד, בית המקדש, שם מותר להגות את השם ככתבו, וגם זאת רק לכהנים בשעת ברכת הכהנים – מבטאים-הוגים את השם ככתבו. על המצוה והפעולה הזאת כתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי"[טז], כלומר, בכל מקום שאתן לכם רשות להזכיר את שמי המפורש – באותו מקום "אבוא אליך וברכתיך". אז בפירוש בתורה רואים את הקשר בין ברכה לבין הזכרה.

בַּמִּקְדָּשׁ הָיָה עִקַּר הַזְכָּרַת הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ ב"ה בְּעֵת אֲמִירַת הַבְּרָכָה הָעִקָּרִית שֶׁבַּתּוֹרָה – בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

יש כמה וכמה ברכות בתורה. הברכה הכי כוללת בין כל ברכות התורה היא ברכת כהנים. לכן בתפלות שלנו אנחנו אומרים את ברכת כהנים כמה וכמה פעמים במשך היום. זה אחד מהיסודות התורה כולה, כמו שנדבר על כך קצת בהמשך בעזרת ה'. ברכת כהנים זו היתה הפעם היחידה שנתנה רשות להזכיר את השם המפורש בבית המקדש. אז גם מכך מובן שההזכרה עצמה נאמרה תוך כדי ברכה, ותוך כדי ה-ברכה, ב-ה הידיעה, הברכה הגדולה ביותר.

ב. המשכה מהעלם שאינו במציאות

מודע-על מודע-עצם הנפש

במה ברכת כהנים יותר גדולה משאר הברכות? יש הרבה ברכות בתורה. בחסידות מבואר מה ההפרש בין ברכת כהנים לשאר כל הברכות:

(שֶׁלְּמַעְלָה מִשְּׁאַר כָּל הַבְּרָכוֹת, כַּמְּבֹאָר בְּדַא"ח, שֶׁשְּׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת מַמְשִׁיכוֹת מֵהַמָּקוֹר הַנֶּעֱלָם שֶׁבַּמְּצִיאוּת – "הֶעְלֵם שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמְּצִיאוּת" – וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים מַמְשִׁיכָה מֵהַהֶעְלֵם הָעַצְמִי מַמָּשׁ – "הֶעְלֵם שֶׁאֵינוֹ בַּמְּצִיאוּת").

את המונחים האלו אנחנו למדנו והסברנו כמה פעמים בשיעורים שלנו. יש דבר שבעל מודע, בהעלם, אבל הוא במציאות – הוא נמצא. הדבר כבר מוכן לצאת מהעל מודע או התת מודע לתוך המודע. כמו שנאמר שלאדם יש כשרון, והוא רק מחכה למחנך הנכון שיתפוס אותו בחניך שלו, יאמן אותו ויחנך אותו לקראת גילוי הכשרון. הכשרון נמצא אצלו. הוא רק צריך חינוך נכון לגלות ולפתח אותו. לפני שמתגלה הכשרון הוא בהעלם, אבל בהעלם שישנו במציאות.

יש אחד שאינו מוכשר למשהו, אין לו 'איי קיו' (IQ) גבוה, אין לו הרבה שכל, ובכל זאת יש לפעמים, בדרך יוצאת מן הכלל, שממשיכים מהחכמה של עצם הנפש. אומרים שאין לו הרבה שכל, והכוונה לחכמה שבעל מודע הנמצא, שכבר יצא מעצם הנפש, זו לא החכמה העצמית שלו. בעצם ודאי יש לו חכמה, יש לו אפילו חכמה אין סופית. כל אחד, כל נשמה. אחד שאומרים שאינו מחונן, אין לו הרבה שכל, הכוונה שבשכל הגלוי אין לו הרבה שכל, וגם השכל של התת מודע לקוי, חסר, אבל יש גם כן שכל-חכמה בעצם הנפש, שלא יצאה לתת מודע. תת מודע הוא גם כבר יציאה אין סופית מעצם הנפש. הריחוק מעצם הנפש לעל מודע או לתת מודע הוא הרבה יותר, עד אין סוף, מאשר הריחוק בין התת מודע למודע.

הריחוק בין העל-מודע או התת-מודע למודע הוא גשר צר, לא ריחוק עצום. הריחוק מעצם הנפש לעל-מודע הוא עצום מאד. אם הדבר נמצא-מוכן בעל-מודע הוא מוכשר לכך, רק דורש להחליט להביא ולהמשיך אותו מהעל-מודע לתוך המודע ואחר כך לפתח אותו. זו גם יכולה להיות עבודת חיים. אחד שמוכשר יש לו עבודת חיים לגלות ולפתח את הכשרונות שלו.

אבל יש לפעמים שאדם נולד לא-מוכשר למשהו, ובכל זאת אפשר להמשיך מהעלם שאינו במציאות, מה שאצלנו בעצם הנפש, שלא הגיע לתת-מודע בכלל בשעה שהוא נולד. זה נקרא העלם שאינו במציאות. הדבר נמצא בהעלם אבל אין לכך שום מציאות, לא מציאות של מודע ולא מציאות של על-מודע.

ברכת כהנים – המשכה מהעלם שאינו במציאות

כתוב שברכה היא תמיד המשכה מהעלם לגילוי[יז], כל ברכה. זהו פירוש המלה ברכה – להמשיך דבר שנעלם ולגלות אותו. כתוב שכל ברכה אחרת שבתורה – גם הברכות שהאבות ברכו, כמו יעקב אבינו שברך את כל השבטים ובסוף התורה משה רבינו ברך אותם – ענינה להתקשר למקור הנעלם של כל אחד ואחד ולגלות את כל החוש והכשרון הפנימי של אותו שבט, אותו אחד שמברכים. אבל כל זה מתייחס להעלם שישנו במציאות, אפילו הברכות הכי נפלאות של התורה.

לעומת זאת, יש רק ברכה אחת שמגיעה מהעלם שאינו במציאות והיא מסוגלת להמשיך משם, כלומר מהעצם ממש, אף על פי שאין לו שום הכשרה בתת-מודע שלו לגילוי הזה, והיא ברכת כהנים. לכן רק בברכה הזאת נהגה שם המפורש. בשביל להמשיך מהעצם, מהעלם שאינו במציאות, דרוש שם המפורש – שם המפורש בפי הכהנים במקום המקודש, באותו "מקום אשר אזכיר את שמי". יש רק מקום אחד שה' נותן רשות להזכיר את שמו, וזה המקום המקודש ביותר – בית המקדש. הברכה הזאת ממשיכה מהעלם שאינו במציאות.

האבות המשיכו את כח ההולדה מהעלם שאינו במציאות

הענין קשור במיוחד ללידה. אצל רוב האנשים הכח להוליד הוא העלם שישנו במציאות. רק צריך לגדול-להתפתח-להתבגר לשאת אשה ולהוליד בנים. אבל יש אנשים שהכח להוליד הוא בבחינת העלם שאינו במציאות – מי שעקר או עקרה. כתוב שאבותינו היו עקרים. דווקא אבותינו הקדושים, אברהם יצחק יעקב והאמהות, היו עקרים ועקרות. היו צריכים ריבוי תפלות ותחנונים לה' להמשיך את הכח של "פרו ורבו". כמו שהתחלנו להסביר, עיקר הברכה במעשה בראשית הוא "פרו ורבו". כאן אנחנו מדברים על הברכה של הכהנים.

ברכת הכהנים ודאי מתקשרת עם הברכה הראשונה של התורה "פרו ורבו". קודם ה' ברך את הדגים ואחר כך את האדם ובסוף את השבת, "את יום השביעי". דיברנו הרבה בפעם הקודמת על ההבדל בין "פרו ורבו" של יום הששי לשל השבת, שאדם הראשון מיד התחיל לקיים אותה ובזה נפל וחטא בחטא עץ הדעת לפי הקבלה, על כך שלא חיכה ליום השבת. התחלנו להסביר קצת באריכות מה החידוש בברכת "פרו ורבו" אם האדם מחכה ליום השבת, כאשר עיקר הנקודה שהסברנו היה שביום השבת יש קדושה יחד עם הברכה, כמו שכתוב "ויברך... ויקדש". ביום החמישי וביום ששי אין קדושה, יש רק ברכה, ובשבת מיתוסף ומתייחד ענין הקדושה בענין הברכה.

"אור חדש" – אור שהוא חדש להיות אור

היום נסביר את זה יותר עמוק, ונסביר שהאדם המקבל את הברכה ביום הששי מנסה למלא אותה. בפעם הקודמת למדנו שכל ברכה כרוכה גם בתפקיד, שאם מברכים אותך נותנים לך תפקיד ליישם. ברכה הולכת יחד עם תפקיד והתפקיד והברכה של יום הששי הוא רק ברכה כמו שאר הברכות. הברכה בעלת כח רק להמשיך מהעלם שישנו במציאות. כלומר, זו ברכה שמסוגלת לתת לך כח להוליד בטבע, כמו שאמרנו שאם האדם מתקשר ליום הששי ולא ליום השביעי הוא יותר דומה לדגים של יום החמישי, אך ורק מצד הטבע. מה שאין כן הברכה של שבת היא תכלית ברכת כהנים, כמו שנסביר מיד, שענינה להמשיך מההעלם שאינו במציאות.

כלומר, אפילו כמו אבותינו שהיו עקרים ועקרות היה עליהם להמשיך כח להוליד מהעצם, כח שלא נמצא מוכן, לא במודע ולא בעל-מודע, רק נעלם באופן מוחלט בתוך העצם. צריך להמשיך אותו ישירות מהעצם, מחדש. זה נקרא "אור חדש על ציון תאיר"[יח], דבר שהוא חדש לגמרי. מסבירים בחסידות[יט] שהמושג "אור חדש" הוא לא אור חדש לנו אלא שזה שהוא אור זה חדש, הוא לא היה אור בכלל.

שוב, יש פירוש מאד עמוק בחסידות לביטוי אור חדש. כתוב "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". מהו "אור חדש"? כתוב שאור חדש הוא גם נוטריקון אחד[כ]. מסבירים שהפירוש "אור חדש" הוא לא אור שנמצא שם ופתאום הוא מאיר לנו והוא חדש בשבילנו, אלא "אור חדש" הכוונה שחדש שהוא אור. כלומר, קודם הוא לא היה אור כלל, הוא היה עצם.

כאשר דבר נעלם בתוך העצם הוא לא בגדר אור כלל. כאשר הדבר נעלם בעל-מודע או בתת-מודע הוא אור, רק שהוא אור נעלם. אז אם האור הנעלם יוצא לגילוי הוא לא נקרא "אור חדש", בגלל שהוא כבר היה, האור כבר היה, רק שהיה קודם בהעלם שישנו במציאות, ועכשיו יצא ונתגלה, אבל מציאות האור היתה בעל-מודע – זה לא נקרא "אור חדש". "אור חדש" הכוונה אור שלא היה בכלל, שלא היה אור. כלומר, לא היה אור של גילוי ולא אור של העלם – בכלל לא היה אור. הוא היה חלק בלתי נפרד מהעצם. כאשר ממשיכים מהעצם ממש זה נקרא "אור חדש על ציון תאיר".

"מה אתה זוכר?" – מההעלם שאינו במציאות

"אור החדש" הוא בסוד יום השבת, מה שמתגלה בו. לכן יום השבת קשור עם אחד. למדנו עכשיו שאחד הוא קיצור של אור חדש. זה ההבדל בין ברכת כהנים לבין שאר ברכות התורה, וזה גם קשור עם המלה הראשונה של דיבור שבת בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו" – להתקשר לעצם, להמשיך מתוכו העלם שאינו במציאות, "זכור". יש סיפור שאנחנו הרבה פעמים מספרים מהבעל שם טוב[כא], שכאשר היה מתקרב אליו מקושר חדש, כלומר חסיד חדש, המשפט הראשון שהיה שואל אותו, באידיש, היה "וואס געדענקסטו?" – 'מה אתה זוכר?'.

כך הבעל שם טוב היה פונה לכל אחד חדש, אומר לו את המשפט "מה אתה זוכר?", ובכך היה מעורר אצלו זכרון של עצם הנשמה שלו, שיזכור את עצמו. שוב, לזכור את עצמו זה לא לזכור גלגול קודם. יש אנשים שרוצים לזכור גלגול קודם, חושבים שזה כיף או שזה ענין, תיקון, שעושה משהו אם ידעו את כל הגלגולים שלהם. גלגול קודם הוא לא "אור חדש", הוא אור ישן מאד, ישן מיושן. זה לא העצם שלו. לזכור גלגולים פרושו לזכור העלם שישנו במציאות. גלגול נשמות הוא דוגמא מצוינת לדבר שנעלם ממני, לא במודעות שלי, אבל ודאי ישנו במציאות. פעם היתה מציאות גמורה, פעם חייתי חיים שלמים, הכל היה גלוי, עכשיו הכל הסתלק לתוך ההעלם, לתוך העל-מודע.

שוב, גלגול נשמות זו הדוגמא הכי מצוינת של העלם שישנו במציאות. קודם הוא היה מציאות גמורה ועכשיו הוא נשכח ממני. כל דבר שהיה ונשכח הוא העלם שישנו במציאות. אבל כשהבעל שם טוב שאל "מה אתה זוכר?" הוא לא התכוון לזכור גלגולים. כל ענין אצל הבעל שם טוב, בחסידות, הוא חידוש אמתי לגבי כל מה שקדם. לזכור גלגולים קודמים ולדעת לתקן אותם הוא נושא בכתבי האריז"ל[כב], אז אם הבעל שם טוב בא ואמר איזו מלה – הוא אמר דבר-חידוש גם לגבי כתבי האריז"ל וגם לגבי כל גישת הקבלה הקודמת – הוא חידוש אמתי. כשהוא שאל את השאלה "וואס געדענקסטו?" הוא התכוון לזכור את העצם. כלומר, להמשיך רק מהעלם שאינו במציאות, לא מהעלם שישנו במציאות, ממקום שאין לאותו אדם שום תפיסה כלל. לכן בחסידות יודעים שהעלם שאינו במציאות מכונה אמונה פשוטה[כג]. כל דרך הבעל שם טוב היא רק אמונה פשוטה, זה נקרא רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע.

להמשיך כשרון מהעצם

זה קשור עם יום שבת קודש. לכן האבות והאמהות היו עקרים. הכשרון העצמי ביותר אצל אדם הוא להוליד. אומרים שאדם מוכשר למשהו – יש אדם שמוכשר לנגן, לשיר יפה, יש אחד שמוכשר לצייר יפה, יש כל מיני כשרונות, יש מי שהוא מוכשר בשכל, כמו שאמרנו קודם משל של שכל, זה גם רק כשרון. הצלחה במבחן היא חוש, כשרון מסוים. אבל מהו ה-כשרון ב-ה הידיעה? להיות אדם מוכשר? רק להוליד. הכושר העצמי הוא לידה, הכושר של כל הכשרונות כולם.

אדם שהגוף שלו לא בנוי לכך בגשמיות, שלא מסוגל להוליד, הכשרון הכי חשוב והכי עצמי אצלו הוא בהעלם שאינו במציאות, וכך היו האבות. ה' עשה זאת בכדי לפתוח את הפתח של "אור חדש", שאצל האבות יהיה "אור חדש". כיון שאצל האבות יהיה "אור חדש" – יש מאמר חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים"[כד], שכל מה שהתרחש לאבות הוא סימן לכל הדורות של הבנים, עם ישראל מאז ומתמיד עד ביאת המשיח, שגם אנחנו בכל דור ודור צריכים להמשיך "אור חדש", כלומר אור שלא היה אור כלל. זאת על ידי אמונת ישראל, שהיא נצח ישראל.

היום אפשר לחשוב, כמו שהזכרנו קודם, לרובנו ברוך ה' כן יש כושר. אם מדברים על כושר להוליד, אז 99% מהאוכלוסיה מסוגלים להוליד. אם כן, מה זה אומר לנו, אם מדברים דווקא על הכשרון להוליד? בכל זאת אינו דומה מי שממשיך את הלידה שלו מכך שבאמת על פי טבע מוכשר להוליד למי שממשיך זאת מהעצם. זה בדיוק כמו אדם הראשון שהיה מוכשר להוליד והוליד ביום הששי, אז הוא באמת המשיך אך ורק מאותו מקום בו הוא מוכשר לכך. בכל הדברים זה כך. יש אחד שמוכשר לנגן, הוא מוזיקאי, אז גם אצלו יש בררה – הוא יכול כל החיים רק לפתח את הכשרון הנעלם בעל-מודע שלו או שלפעמים הוא יעלה מעל ומעבר לכשרון של עצמו. יכול להיות מוזיקאי, נקח את הדוגמא, או צייר, שבעת רצון מיוחדת הוא יבצע באומנות שלו משהו אין סוף יותר מכל הכשרונות. הוא באמת מוכשר לזה.

יש מאמר חז"ל "יהיב חכמה לחכימין"[כה], שה' נותן חכמה למי שהוא חכם. אם הוא חכם מה הוא צריך חכמה? אלא הפירוש הוא שאם האדם מוכשר להיות חכם הוא גם יכול – אם הוא עובד נכון – לקבל ולהמשיך חכמה אין סוף למעלה מכל ההכשרה שלו להיות חכם. כך הוא ביחס לכל כשרון וכשרון. מי שבאמת גאון אמתי, גדול אמתי בכל דבר, אם זה צייר או מוזיקאי, שבאמת נולד עם כשרון, אבל הוא לא הסתפק עם הכשרון שבו הוא נולד אלא על ידי עבודה במסירה ונתינה, במסירות נפש, הוא זכה להמשיך בכל זאת מהעצם, אין סוף יותר מהכשרון שלו. זה בסוד "יהיב חכמה לחכימין".

גם כאן, אפילו אחד שמסוגל להוליד, אם הוא מסתפק בכך הוא כמו אדם הראשון – לוקח רק את כח הברכה שה' ברך אותו ביום הששי שעדיין קשור עם הטבע ומבטא אותו, מבצע את זה; אבל אם הוא מחכה לשבת עם זה שהוא מסוגל להוליד – אף על פי כן היה ממשיך מאותו מקום שעקר ועקרה ממשיכים. כמו שעקר ועקרה צריכים להמשיך מהעצם, גם אחד שמסוגל גם צריך להמשיך מהעצם. זו המשימה-המגמה של עם ישראל להמשיך "אור חדש". עם כל הכשרונות לא להסתפק אלא להמשיך "אור חדש".

מקום המקדש – העלם שאינו במציאות

הברכה להמשיך "אור חדש", אור מהאמונה, שלא היה בגדר אור כלל היא בסוד ברכת כהנים ורק במקום המיוחד בבית המקדש. בגלל שהמקום הזה גם הוא גילוי של העלם שאינו במציאות. כל סוד בית המקדש הוא דבר לא מצוי שפתאום נתגלה עלי תבל. שוב, זה דורש עוד הרבה הסבר בעומק, אבל מובא בחז"ל[כו] שבית המקדש ומקום המקדש הוא לא בעולם הזה, לא ראוי אליו כלל, לא שייך אליו בכלל, לא בפועל ולא בכח. לא שיש מקום שבפוטנציה מסוגל להיות מקום המקדש – אין שום מקום כזה. לכן באמת כתוב בתורה "המקום אשר יבחר הוי' אלהיכם לשכן שמו שם"[כז], אפילו בחמשה חומשי תורה אי אפשר להצביע ולשים אצבע על המקום. תוך כדי נסיעת עם ישראל ארבעים שנה במדבר היה להם אהל מועד ומשכן, והמשכן טייל איתם כל הזמן, אבל לא היה מקום קבוע – ה' הלך עראי במשכן במדבר. לא כתוב בתורה בשום מקום איפה המקום. לגבי ארץ ישראל כתוב, ידעו איפה ארץ ישראל.

אברהם אבינו לא ידע את מקום ארץ ישראל. אצל אברהם אבינו כתוב "לך לך... אל הארץ אשר אראך"[כח], וה' לא גילה לו איפה הארץ הזאת. אז מה לומדים מכאן? שאצל אברהם אבינו כל ארץ ישראל היתה במדרגת העלם שאינו במציאות, שלפני שנמשך אי אפשר להצביע איפה זה בכלל. בגלל שהוא בכלל לא נמצא, לפני שהוא מגיע לשם אין דבר כזה בכלל, לא בכח ולא בפועל. אבל לאחר שאברהם אבינו הגיע כללות ארץ ישראל כבר נתגלתה. בתחילה כל ארץ ישראל היתה במדרגה הזאת, ואחרי שאברהם אבינו הגיע, במיוחד שה' אמר לאברהם אבינו "התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"[כט] ודאי שכבר גילה את ה"אור החדש" של ארץ ישראל.

אבל מה נשאר? נשאר מקום המקדש והוא אפילו בתורה ואפילו משה רבינו לא ידע איפה הוא. אברהם אבינו הוא היהודי הראשון שנכנס לארץ. אחר כך כל עם ישראל צריך להיכנס לארץ, אז כל עם ישראל ביחס למקום המקדש הם בדיוק באותו יחס כמו אברהם אבינו לגבי כל ארץ ישראל. כתוב בתורה לגבי כל עם ישראל "המקום אשר יבחר הוי' אלהיכם לשכן שמו שם" – תלכו אל אותו מקום, אבל איפה הוא? לא יודעים עד שלא מגיעים, בגלל שאין לו שום מציאות לפני שהוא נמצא. ברגע שהוא נמצא – הוא נמצא, אבל לפני כן הוא לא נמצא בכלל, לא בכח ולא בפועל.

לכן הוא המקום שכל עצמותו היא גילוי וברכה. בית המקדש הוא ה-ברכה – כמו שנסביר בהמשך – של העלם שאינו במציאות, כמו ברכת כהנים. לכן גם פסוק זה סתום, לא מפורש. כתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" ולא כתוב איזה מקום. יש איזשהו מקום "אשר אזכיר את שמי", כלומר שאתן לכם רשות להזכיר את שמי, בגלל שהמקום דומה לנתינת הרשות להזכיר את השם המפורש, ושם "אבוא אליך וברכתיך" בברכה כזאת שממשיכה מהעלם שאינו במציאות.

ג. יחוד ברכה וקדושה בקידוש ובמקדש

אות זעירא-בינונית-גדולה – סוגי המשכות

בַּמִּקְדָּשׁ, עֶצֶם הַ־ה עִלָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם כַּנּוֹדָע.

בתוך בית המקדש גופא, שבית המקדש בקבלה הוא ה עילאה שבשם[ל], היא המדרגה של ברכה. זה נקרא בית המקדש – בית למקדש. זהו בדיוק אותו סוד של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הבית היא הברכה. חז"ל אומרים שהאות ב, כאשר כותבים אותה במילוי, היא לשון בית, לשון ברכה. למה התורה פותחת ב-ב – "בראשית ברא אלהים"[לא]? בגלל ש-ב היא לשון ברכה, כך חז"ל אומרים[לב]. כתוב גם בקבלה ובחסידות[לג] שה-ב של "בראשית" היא גדולה ומרמזת לבית המקדש העתיד. כלומר, בית המקדש וברכה הם אותו הדבר – ברכה גדולה.

ה-ב של "בראשית" שמרמזת לבית המקדש העתיד היא ב' רבתי גדולה וכתוב בפירוש בחסידות[לד] שכל אות גדולה היא בסוד הדבר הזה שהסברנו – ברכה והמשכה מהעלם שאינו במציאות. גם אות רגילה היא ברכה, כל אותיות של התורה הן ברכה, כתוב "לשון חכמים ברכה"[לה], כל שכן לשון התורה – הכל ברכה. אבל יש אות רבתי, אות בינונית ואות זעירא-קטנה: אות קטנה היא לפתח יותר ויותר דבר שכבר גלוי; אות רגילה-בינונית שהן 99% של אותיות התורה, היא לגלות מהעלם שישנו במציאות. כלומר, לגלות כשרון שלא היית מודע אליו, אבל באמת היה לך הכשרון כל הזמן.

ברגע שאתה מודע שיש לך כשרון ובכל זאת אתה צריך לעבוד חזק לפתח אותו – הברכה שנותנים לך היא שתצליח לפתח את הכשרון שאתה מודע אליו, זה בסוד אות קטנה. אם אתה לא מודע בכלל שיש לך כשרון עד שלא יבוא מחנך או עד שלא תבוא בהשגחה פרטית סבה מהשמים לחשוף את הכשרון לגלות לך שאמנם יש לך כשרון, אבל יש לך אותו כל הזמן בהעלם שישנו במציאות – ההמשכה לכך היא אות רגילה. כלומר, כל אותיות התורה הן המשכה מהעלם שישנו במציאות. כל אות בתורה מגלה לך כשרונות שקיימים אצלך, רק שאתה לא מודע אליהם; אבל יש לפעמים אות גדולה והיא, כמו שעכשיו אנחנו מסבירים, המשכה מהעלם שאינו במציאות – "אור חדש על ציון תאיר".

מתי יש אות גדולה ראשונה? ב של "בראשית". כלומר, אף על פי שאות גדולה היא מציאות נדירה ביותר בתורה, אין הרבה אותיות גדולות בתורה, יש רק פעם אחת אות גדולה מכל אות של הא"ב. בכל זאת, האות הראשונה היא אות גדולה. כלומר, הראשית היא במדרגה של אות גדולה, וכתוב בפירוש שהאות הגדולה ב, שהיא לשון ברכה, מרמזת לבית המקדש שלעתיד לבוא, בית המקדש הנצחי.

יש עוד שתי אותיות ב שבאות אחריה שמרמזות לשני הבתים שנחרבו, כמו שנסביר בהמשך[לו]. ה-ב הראשונה של התורה מרמזת לבית המקדש לעתיד לבוא שם שלמות ה"אור חדש", כמו שמבקשים "אור חדש על ציון תאיר" לעתיד, שנזכה במהרה לאורו. אז הדבר הזה מרומז ב-ב רבתי של "בראשית".

בית המקדש – יחוד ברכה וקדושה

אם כן, בביטוי בית המקדש זה בדיוק כמו ברכת קידוש: הבית היא הברכה, היש זה הברכה. וכשאומרים בית המקדש מה המילה מקדש? לשון קודש, זה הבית שבתוכו נמשך האין של הקודש. בדיוק כמו "זכור את יום השבת לקדשו", "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", יחוד קדושה וברכה, "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". בעצם הביטוי בית המקדש יש בדיוק אותו יחוד: ה"בית" – הברכה, ו"מקדש" זה לשון קודש שמתייחד ומקדש, ממשיך אור ואין לתוך השפע של היש, של הברכה.

הַמִּזְבֵּחַ "שׁוֹתֶה" אֶת נִסּוּךְ הַיַּיִן,

כמו שהאדם שאומר קידוש בליל שבת שותה את היין וגם מחלק את היין לכל המסובים לשתות כך המזבח שותה כל יום יין בבית המקדש. היין שהמזבח שותה הוא ניסוך היין. לכהנים שמקריבים וגם מנסכים את היין אסור לשתות, הם רק בבחינת קידוש. הזכרנו את זה לפני שבועיים. כשעושים קידוש בליל שבת אותו מקדש גם שותה. באמת על פי דין הוא לא חייב לשתות[לז], הוא יכול לתת למישהו אחר לשתות. בעצם אלו שני דברים. לא לחשוב שזה דבר אחד, רק שנוהגים שהמקדש שותה ראשון וגם מחלק לכולם לשתות.

אבל בבית המקדש רואים שזה אחרת, ורואים את זה דווקא ביין, בגלל שלגבי הבשר של הקרבנות זה לא כך. יש קרבנות שבאמת רק המזבח אוכל, כמו קרבן עולה, שכולה כליל על המזבח, אבל יש גם הרבה קרבנות כמו שלמים וחטאת וכו', רוב הקרבנות, שיש חלק גם לבעלים. כלומר, מי שמביא את הקרבן – אם זה חטאת אלו הכהנים, אם זה שלמים גם הבעלים, גם הכהנים וגם המזבח – כולם אוכלים. אז יש הרבה קרבנות שגם הכהן אוכל[לח]. באמת מובא בקבלה[לט] שאם הכהן אוכל אז החלק שהוא אוכל, המדרגה הרוחנית של אכילת הכהן יותר גבוהה ממה שהמזבח אוכל. במדה שהכהן גם אוכל הוא עוד יותר גבוה אפילו מאכילת המזבח.

אבל כאן ביין דווקא לכהן אסור לשתות יין. יש איסור גמור בתורה[מ] לכהן לשתות יין, אף פעם הוא לא שותה יין. שותה יין אסור לו להיכנס לבית המקדש בכלל. לכן הכהן הוא רק כמו המקדש שלא שותה, והמזבח שותה. כאן רואים בעליל, בפירוש, את ההבדל בין המקדש לבין המתברך, אף על פי שמתקשרים יחד. המזבח ששותה מתברך מהיין, שמח בו ויש לו את שמחת היין המשמח בבחינת "אם הבנים שמחה". באמת המזבח הוא חלק מבית המקדש, לא סתם חלק, אולי החלק העיקרי של חלות בית המקדש.

כידוע, מקום המקדש, שהוא מקום נעלם – אמרנו שבית המקדש לפני שהוא נמצא לא יודעים בכלל איפה הוא, בגלל שהוא בכלל לא נמצא – בכל זאת הנקודה הראשונה שנמצאת, שמקשרת בין ההעלם שאינו במציאות לבין מציאות המקום בעולם הזה הוא מקום המזבח. כלומר, המפתח לקביעת המקום המקודש, שהוא הציר שמסביב לו הכל מסתובב, הוא מקום המזבח. אם כן, זהו עיקר מקום המזבח. המושג מקום, כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", עיקרו המקודש הוא מקום המזבח. הכוונה המזבח החיצון שעליו מקריבים את הקרבנות.

חילוק בין הברכה לקדושה בניסוך היין

אפשר לשאול: לכאורה יש מקום יותר מקודש – קודש הקודשים. אבל באמת קודש הקודשים, גם לאחר בנין הבית, הוא עדיין בבחינת למעלה מהמקום לגמרי. הוא לא לגמרי מתחבר עם המקום. לכן כתוב שמקום הארון בתוך קודש הקודשים "אינו מן המדה"[מא]. בקודש הקודשים יש עדיין מקום ולא-מקום יחד, הוא לא התיישב. אמרנו שכל בית המקדש הוא מהעלם שאינו במציאות, שבכלל לא מקום, אין דבר כזה, אין מקום כזה, אז בקודש הקודשים זה עדיין כך, עדיין מרחף בין מקום לבין לא-מקום. אבל מה שנמשך לגמרי לתוך המקום הוא המזבח, מזבח החיצון. מזבח החיצון אוכל ושותה, ודווקא בשתיה שלו, ביין, רואים את ההבדל בין קידוש לברכה, שהכהן המנסך הוא המקדש, אבל הוא אסור לשתות, הוא אך ורק מצד מוחין דאבא, והמזבח, המקום שותה, הוא בחינת אמא – "אם הבנים שמחה".

יחסית לכל כלי בית המקדש המזבח הוא המלכות. אבל בכללות, כל המקום הזה, ובמיוחד מקום המזבח, שהבחינה שלו היא "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[מב], היתד במקום הנאמן, מקום המזבח שתקוע וקבוע לגמרי בארץ – הוא בסוד אמא, או יסוד אמא. כל המקום הוא סוד אמא, ובתוך הזאת יש פרטיות של כלים שונים. ביחס לפרטיות המזבח הוא המלכות, המלכות והיסוד – יש את המזבח ויש את יסוד המזבח – אבל ביחס לכלליות הוא סוד אמא. זה "המקום".

מָה שֶׁאֵין כֵּן הַכֹּהֲנִים, הָעוֹבְדִים אֶת הָעֲבוֹדָה, וּמְבָרְכִים אֶת הָעָם, אֲסוּרִים בִּשְׁתִיַּת הַיַּיִן, שֶׁהֲרֵי עִנְיָנָם לְקַדֵּשׁ עַל (מִלְּמַעְלָה) הַיַּיִן דַּוְקָא

כאן רואים שהמקדש למעלה מהיין. הביטוי בחז"ל הוא "לקדש על היין"[מג]. כתוב בקבלה ובחסידות[מד] שכל פעם שכתוב 'על' משהו הכוונה שצריך להיות למעלה ממנו. אז מי שאומר קידוש הוא מקדש על היין אבל גם שותה אותו – גם מקדש וגם מתברך. אבל כאן בבית המקדש הכהן לגבי היין רק מקדש 'על', מלמעלה, ואסור לו לשתות.

- הַמְשָׁכַת הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן לְתוֹךְ הַיַּיִן תָּמִיד וְדַ"ל.

בכך סיימנו את הסעיף שדן בקשר בין "זכור" לבין "ויברך". זהו עיקר הנושא שלמדנו גם בפעם הקודמת והיום עד עכשיו: "זכור" בחינת ברכה, בחינת אמא. אף על פי ש"זכור" הוא זכר-זכרון, בכל זאת הסברנו באריכות שהזכרון כאן הוא בסוד הדעת, "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה"[מה], ודעת היא קשר ויחוד בין אבא לאמא, אבל המקום של גילוי הזכרון הוא אמא. הפעולה של זכרון בנפש היא ברכה, ברכה היא המשכת שפע, כמו "ברכו במן" שזה שפע, וכל שפע הוא מצד אמא. לכן תכלית הזכרון הוא ה'יש'. לגבי הקידוש כתוב "זכור... לקדשו" – "זכור" הוא השפע, "לקדשו" הוא האין הפנימי שמקדש את השפע ושניהם יחד בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

ד. שלש הבתי"ן במ"ב אותיות הראשונות שבתורה

שם מ"ב – מ"ב אותיות הראשונות בתורה

נסיים את הענין בעוד קצת ביאור על הנושא שלמדנו גם בפעמים הקודמות וגם הערב, של ברכה. היום למדנו על ברכת כהנים, שהיא ברכה במדרגה הכי גבוהה, לברך ולהמשיך מהמקור הנעלם שאינו במציאות בכלל, בסוד "אור חדש". אמרנו שהיא קשורה גם לאות הראשונה של התורה – ב רבתי של "בראשית". קודם הזכרתי שיש עוד שתי אותיות ב. באמת יש הרבה אותיות ב בתורה, יש אלפים. אז מה הכוונה עוד שתי אותיות ב?

ידוע בקבלה[מו] שהעולם נברא בשם קדוש, זה נקרא שם של מ"ב אותיות. בריאת העולם – מובא בכל ספרי הקבלה – היא בסוד שם קדוש, או בכח שם קדוש, זה נקרא שם של מ"ב אותיות. המקור למושג הזה שם של מ"ב אותיות הוא מ"ב האותיות הראשונות של התורה. הפסוק הראשון בתורה כולל כח אותיות, יד ו-יד. "בראשית ברא אלהים" הן יד אותיות, "את השמים ואת הארץ" הן שוב יד אותיות. אז יש לי כח אותיות, חסר לי עוד יד, יד שלישית, יש מב. הפסוק הראשון מחולק בדיוק ל-יד ו-יד, שני שליש של מב וחסר לי עוד שליש. אז אני צריך לקחת את השליש השלישי מהפסוק השני.

הפסוק השני מתחיל "והארץ היתה תהו ובהו". זה לא נגמר בסוף מלה, אלא באמצע. אם אני סופר 14 אותיות מ"והארץ היתה תהו ובהו" אני מגיע עד ה-ב של "ובהו". אם כן, מ"ב האותיות הראשונות של התורה הן מ-ב של "בראשית" עד ב של "ובהו". ה-ב של "ובהו" באה לאחר המלה "תהו". אנחנו יודעים שתהו הוא סוד שבירת הכלים[מז] ושבירת הכלים קשורה לחרבן בית המקדש.

שלש בתי"ן ראשונות – שלשת בתי המקדש

אם אני מסתכל בתורה – האם היתה ב בין ה-ב של "בראשית" לבין ה-ב של "בהו"? יש עוד ב אחת, ה-ב של "ברא". חוץ מ-ב של ברא אין ב אחרת. יש "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ו-ב". אם כן, מ"ב האותיות הראשונות, שכתוב בקבלה שבהן ה' ברא את העולם, מתחלפות בסוד חילופי אותיות על דרך הקבלה. מבואר בספרי הקבלה הראשוניםמו, ספר הפרד"ס וכו', שהאותיות הללו מתחלפות באותיות ראשי התבות של "אנא בכח", שמקובל ביותר כשם של מ"ב אותיות. השם אנא בכח א"ב וכו' הוא חילוף מ"ב האותיות הראשונות של התורה. המקור הראשון הוא מ"ב האותיות הראשונות של התורה, מ-ב של "בראשית" עד ב של "בהו", דרך ה-ב של "ברא".

אם כן, יש שלש אותיות ב. ב הראשונה גדולה, ושתי אותיות ב של "ברא" ו"בהו" רגילות, לא אות קטנה אלא אות בינונית. מובא[מח] ששלש אותיות ב הללו הן שלשה בתים, כל ב היא בית. אם כן, שלש אותיות ב הן כנגד בית המקדש הראשון, השני והשלישי. רק מה? הן למפרע, בגלל שאמרנו שה-ב הראשונה הגדולה היא כנגד הבית לעתיד לבוא, אז אם היא לעתיד לבוא סימן שה-ב של "ברא" וה-ב של "בהו" הן כנגד שני בתי המקדש הקודמים הראשונים, הבית הראשון והשני שנחרבו. אם כן, כאן בסוד שם של מ"ב נמצאת ההיסטוריה למפרע. מ"ב האותיות הראשונות של התורה הן סוד כל ההיסטוריה הפוך, כל הזמן הפוך. בהן ה' ברא את העולם. הוא ברא את העולם מתוך שם שכל העולם בזמן הפוך, מהעתיד עד העבר. העיקר שם הוא שלש אותיות ב – שלשה בתים.

"כל השביעין חביבין" – חזרה על הראשון

אם מסתכלים במיקום, הרי הבית תלוי במקום, "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", "המקום אשר יבחר הוי' אלהיכם לשמו שמו שם". דווקא באופן מיוחד יש רמז שצריך להתבונן במיקום של האותיות ב. המקום מאד קובע לגבי ה-ב. בכל אות המקום חשוב, אבל במיוחד לגבי ה-ב שהיא הבית, על כך כתוב במפורש "בכל המקום אשר וכו'", "והיה המקום אשר וכו'".

אז אם אני מתבונן במיקום אני רואה שה-ב הראשונה היא האות הראשונה שבתורה, כמו שאמרנו קודם. ה-ב השלישית היא האות האחרונה של מ"ב האותיות, היא מספר מב. מה לגבי ב של "ברא"? היא האות השביעית שבתורה. יש כלל גדול – "כל השביעין חביבין"[מט]. שש האותיות הראשונות של התורה שונות אחת מהשניה, אין עדיין כפל. בשש האותיות המלה הראשונה "בראשית" – כל אות אחרת, כל אות חדשה, לא היתה קודם. אבל כשמגיעים לאות השביעית חוזרים לאות הראשונה, כך זה גם בשמינית ובתשיעית. כל המלה "ברא" חוזרת פעם שניה על שלש האותיות הראשונות של "בראשית", "ברא-שית", אבל הראשונה שהיא העיקרית היא ה-ב של "ברא" שחוזרת על ב של "בראשית".

זה בסוד "כל השביעין חביבין", מה החביבות שלהם? שהם שביעים לראשון, כך כתוב בחסידות באריכות[נ]. כמו משה רבינו, מה זה "כל השביעין חביבין"? הוא השביעי מאברהם אבינו. כתוב שהוא חביב בתור שביעי בהיותו שביעי לראשון. בשביעי יש חזרה על הראשון. יכול להיות שהחזרה היא נמוכה מהראשון, יכול להיות שהחזרה יותר גבוהה מהראשון. אבל יש בשביעי חזרה על הראשון, והיא קשורה עם החביבות שלו.

איך נסביר את זה עוד יותר פשוט? כתוב בחז"ל שדבר שחביב עלי אני נוהג לספור אותו[נא], כמו מרגליות יקרות שסופרים אותן עוד פעם ועוד פעם – "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[נב]. דבר ראשוני הוא ודאי מיוחד בכך שהוא ראשוני, הוא רק פעם אחת, אבל אין בו עדיין חביבות. חביבות הדבר היא כאשר חוזרים עליו. אם אני חוזר על משהו זהו סימן שאני אוהב אותו, לא מספיק רק חד פעמי. אפשר לנסות כל דבר בעולם, מנסים ב, מנסים ר, ה' ניסה את האות ב, איך זה הולך – אז היה ב. אחר כך הוא ניסה את ה-ר, וגם היא פחות או יותר בסדר. אחר כך א-ש-י-ת, אבל הן... לא יודע עדיין אם אוהב בכלל אותן, הוא מנסה אותן.

אפילו לגבי העולמות יש מאמר חז"ל[נג] מפורסם שה' היה "בונה עולמות ומחריבם", כלומר אלה אני לא אוהב. הוא היה בורא איזה עולם, אומר שלא מוצא חן בעיניו, לא אוהב – היה מחריב אותו. אם דבר מופיע רק פעם אחת אני לא יודע אם אוהבים אותו או לא אוהבים אותו. הסימן של חביבות הוא שחוזרים עליו. זה שחוזרים עליו הוא בחינת מספר, יש לו כבר מספר, אפשר לספור אותו, אי אפשר לספור דבר אחד. 1 הוא לא עדיין תחת גדר של מספר. מספר באמת מתחיל מ-2, כשיש שני דברים אז אני יכול לספור אותם – 1, 2, אין לספור 1. לכן האבן עזרא כותב – יש לו ספר שנקרא "ספר האחד" – שאחד הוא עדיין למעלה מהמספר – הוא לפני המספר.

אם כן, "כל השביעין חביבין" – יש רמז מובהק בתורה שדווקא באות השביעית של התורה אני רואה שה' אוהב את האות ב. לפני כן אין חזרה, אין גילוי חביבות והדבר הראשון שאני רואה שהקב"ה אוהב הוא האות ב, הוא חוזר עליה עוד פעם, באיזה מקום? במקום השביעי, "כל השביעין חביבין".

מ"ב עצמו גם מתחלק ל-7. האות ה-מ"ב, האות ב השלישית, היא ה-מ"ב, גם היא בסוד "כל השביעין חביבין". מתי ה' חוזר על ה-ב פעם שלישית? כשהוא מגיע למקום ה-מב. יש ב במקום הראשון, ואחר כך ב שניה במקום השביעי, אחר כך יש כמה וכמה מלים בלי ב, יש בינתיים יש הרבה א, כבר יש 7 פעמים א, עד שמגיעים ל-ב השלישית, שגם כן בסוד "כל השביעין חביבין".

תוך כדי מ"ב האותיות הראשונות של התורה, הרי בפסוק הראשון בלבד – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" יש 6 פעמים א וכשמתחילים את הפסוק השני יש עוד פעם אחת א – "והארץ". אחר כך בהמשך "היתה תהו ובהו" אין עוד א, עד ה-ב. אז רואים שבתוך טווח שלש אותיות ב, מה-ב הראשונה עד ה-ב השלישית, יש 7 אותיות א. המספר יחד הוא י"ג. אחד מהסודות של י"ג מדות הרחמים, 7 פעמים א שוה 7; 3 פעמים ב שוה 6 ו-6 ו-7 יחד הם י"ג. דיברנו[נד] על הקשר בין 6 ו-7 בסוד "יום הששי ויכלו השמים" של יום השביעי. באמת לגבי המלה "בראשית" כתוב בזהר שהיא אותיות ברא שית, 6, והוא נכלל ב-ב. זה עצמו רמז שאתה צריך לחכות עד ה-ב השלישית בשביל להגיע ל-6, ועד שמגיעים ל-ב השלישית אתה עובר מ"ב אותיות.

מ"ט – נבואת שאר הנביאים; נ' – נבואת משה רבינו

מ"ב הוא גם כפולה של 7 – 6 פעמים 7. אז יש את האות הראשונה ב, והאות השביעית היא ב והאות ה-מ"ב, שהיא שוב ב.

אם אני עכשיו מחבר את מיקומי אותיות ה-ב, אז 7 ו-מב יחד הם 7 ברבוע, שלמות של 7, מט. ביחד עם ב הגדולה של "בראשית" הם 50. כמו הסוד בכל מקום שיש מ"ט שערים ומ"ט השערים הם תחת ההשגה, אפשר להשיג אותם. מה הכוונה? שאפשר להמשיך אותם מהעלם אל הגילוי, בגלל שכל מ"ט השערים הם בשורש בסוד העלם שישנו במציאות. מה שאין כן שער הנו"ן. כתוב[נה] ששער הנו"ן הוא סוד "איני יודע", אחרי שאדם משיג את כל מה שמסוגל יש "תכלית הידיעה שלא נדע"[נו]. כתוב ש"תכלית הידיעה שלא נדע" היא עצמה שער הנו"ן. ואם מגיעים ל"תכלית הידיעה שלא נדע" – שער הנו"ן – משם ממשיכים "אור חדש". כלומר שמאותו מקום שלא נדע – יודעים. "אור חדש" בא מהמקום עליו נאמר "תכלית הידיעה שלא נדע", וכשמגיעים אליו באמת גם אותו יודעים, כמובן הארה בעלמא ממנו, מה שנמשך ונולד ממנו, הוא ה"אור חדש" שיוצא מ"תכלית הידיעה שלא נדע".

יש מאמר חז"ל "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע"[נז], אדם צריך להתרגל לא לחשוב שהוא יודע את הכל, רק כל פעם לומר "איני יודע". לומדים את זה ממשה רבינו, במסכת ברכות בהתחלה. כתוב שהמשפט "איני יודע" קשור עם שער הנו"ן, שלמעלה מכל מה שאפשר לדעת. משה רבינו במצרים אמר "כחצת הלילה"[נח] ולא "בחצות הלילה", שלא רצה לדייק ולומר בוודאות שיהיה בדיוק ברגע של חצות, הוא רק אמר "כחצת". הוא הקדים לכך ואמר "כה אמר הוי'" כמו שאר הנביאים שכולם מתנבאים ב"כה"[נט], אספקלריא שאינה מאירה. עצם הנבואה של כל הנביאים הוא כיון שיש להם את ה"איני יודע", הם לא מתיימרים לומר בוודאי, אומרים "כה". "כה" אינו מדויק, "כה אמר הוי'"[ס].

כמובן, יש תכלית הדיוק בדברי הנביאים, בכל זאת הם מעצמם מתחילים "כה אמר הוי'". במצרים גם משה רבינו התחיל "כה אמר ה'", הוא אמר "כה אמר ה' כחצת הלילה" ומהאות כ של "כחצת הלילה" חז"ל לומדים את המשפט "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". מכך גופא משה זכה לאספקלריא המאירה "זה הדבר אשר צוה הוי'"[סא]. מתוך ה"איני יודע" שלו הוא זכה להוליד "אור חדש", ה"אור חדש" שלו הוא "זה". זו אספקלריא המאירה, בחינת "זה".

אם כן, האות ב של "ברא" שבמקום ה-7 והאות ב של "בהו" שבמקום ה-42 הן יחד מט. מה שנשאר הוא עוד 1, שזה שער הנו"ן ב-ב הגדולה של "בראשית". היא ראשונה, אבל כאן היא שער הנו"ן, כמו שהסברנו, שכל מב האותיות הן בסוד למפרע.

גלוי; העלם שישנו במציאות; העלם שאינו במציאות – בברכת כהנים

ב היא לשון ברכה, כמו שהזכרנו קודם, כמו שחז"ל אומרים: למה התורה מתחילה עם ב? לשון ברכה. אם כן, שלש פעמים ב הן שלש ברכות. שלש אותיות ב שכל אחת היא ברכה. הברכה השלמה, המוחלטת, היא ה-ב הגדולה של בראשית, לעתיד לבוא, אבל שאר אותיות ב גם הן ברכה. קודם הסברנו שברכת כהנים היא אחרת מכל הברכות, שיש בה המשכה וברכה מהמקור הנעלם שאינו במציאות, מההעלם שאינו במציאות, אבל אם אנחנו מתבוננים עוד יותר בברכת כהנים רואים שגם היא מרוכבת משלש ברכות. לכן גם יש בה שלש פעמים שם הוי', אפילו שם המפורש כפול ומכופל שלש פעמים.

בכל ברכה יש שם: "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[סב]. מה שמדייקים בזה הוא מאד יפה: בכל ברכה שם הוי הוא המלה השניה, כלומר שהוא במיקום ה-ב. כל סוד הברכה הוא ב. שם הוי' בכל ברכה הוא במקום ה-ב. "יברכך הוי'... יאר הוי'... ישא הוי'...".

מתוך שלש הברכות הללו, הברכה העיקרית שהיא בסוד שבת, בסוד המשכה מן ההעלם שאינו במציאות – היא דווקא הברכה האחרונה, "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", שקשורה עם שבת מכמה בחינות. קודם כל, היא קשורה עם שבת בגלל שדווקא בברכה הזאת יש 7 מלים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – כמו שבת. עוד יותר קשורה עם שבת בגלל שמסתימת עם "שלום". שלום הוא בחינת שבת, כמו שנוהגים לומר "שבת שלום", שלמות. הברכה שבעיקר בסוד השבת היא הברכה השלישית מתוך שלש הברכות של ברכת כהנים – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

איך רואים שדווקא בברכה הזאת יש ההמשכה מהעלם שאינו במציאות שאין בשתי הברכות הראשונות? הברכה השניה היא "יאר הוי' פניו אליך", שהוא יאיר את הפנימיות, אז כתוב שהארת הפנימיות יחסית לברכת כהנים היא לגלות אור שקודם היה פנימי – מהעלם שישנו במציאות. "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" יחסית לברכת כהנים הוא עדיין בסוד המשכה מהעלם שישנו במציאות, אור פנימי לגלות אותו החוצה.

"יברכך הוי' וישמרך" יחסית לברכת כהנים הוא כמו לברך ולפתח דבר שאתה כבר מודע עליו, לשמור את ההתפתחות שלו. כתוב "יברכך הוי' וישמרך", שיברך אותך שתצליח, אתה כבר הולך בדרך, באמצע או בהתחלה, אז נותנים לך ברכה שתצליח ושה' ישמור אותך, תתפתח טוב ושכל הזמן תהיה שמירה. כמו סוד אות זעירה, אות קטנה, שהסברנו קודם. לכן באמת שלש הברכות הללו הולכות מהקטן אל הגדול בכמות המלים. קודם יש ברכה קטנה, "יברכך הוי' וישמרך" כמו אות קטנה. כמו הסוד שהסברנו קודם, שיחסית לברכת כהנים היא עדיין לברך בהצלחה ביחס לכשרון או שאתה כבר מודע לכושר ולשמור את ההתפתחות שלא תבוא לשום נזק, שיתפתח ויתגבר בכי טוב. אחר כך "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" הוא כמו אות בינונית שהסברנו קודם, שהיא להמשיך מהעלם שישנו במציאות, מהאור הפנימי לגלות אותו החוצה – "יאר הוי' פניו אליך".

אבל מה זה "ישא"? הפירוש של "ישא הוי' פניו אליך" תמיד קשה – מה זה "ישא"? כתוב[סג] שלשאת פנים פרושו לשאת את הפנימיות למעלה ממנה. יש אור פנימי נעלם, אבל לשאת את הפנים – כתוב "ישא ה' פניו אליך" – הוא שה' עצמו נושא את הפנים. כלומר, הוא מרים-מרומם את הפנים לעצם שלמעלה מהפנים, למעלה מאור פנימי, להמשיך משם "אור חדש". לכן כתוב ש"ישא הוי' פניו" הוא אין סוף יותר מ"יאר הוי' פניו". "יאר הוי' פניו" הוא האור שכבר ישנו, רק שישנו בהעלם וצריך לגלות אותו, אבל "ישא הוי' פניו" הוא נשיאת הפנים אל העצם, שאינו גלוי כלל – הוא לא גלוי וגם לא נעלם במציאות, הוא איננו לגמרי.

לכן כתוב בחסידותסג שכל פעם שכתוב השורש ישא, לשאת את הראש – יש הרבה פעמים בתורה, יש פרשה שלמה של "נשא את ראש בני גרשון"[סד], יש "כי תשא את ראש בני ישראל"[סה] – היינו לשאת את המדרגה הכי גבוהה של פנימיות אל העצם שלמעלה מפנימיות. כאן בברכת כהנים כתוב "ישא הוי' פניו", לשאת את הפנים, פנים הם פנימיות הראש. אבל יש הרבה מקומות בתורה שכתוב הביטוי לשאת את הראש. יש רמז מפורסם בחסידות שבכל פעם שנאמר לשאת את הראש הכוונה לשאת את שלש האותיות ראש אל האותיות שלמעלה מהן במספר – את ה-ר נושאים ל-ש, את ה-א ל-ב ואת ה-ש ל-ת וביחד שבת, זה סוד שבת. שבת, אמרנו, היא הברכה השלישית "ישא הוי' פניו אליך וישם לך תבות", ז תבות בסוד שבת.

כל נשיאת ראש היא לשאת את הפנימיות, גם בפנימיות שבהעלם, אל העצמות ממש, ולהמשיך מהעלם שאינו במציאות בכלל. זה הסוד של "ישא".

כתוב גם עוד דבר, עוד כלל בחסידות[סו], ש"ישא" פרושו תמיד להגיע למקום שנושא הפכים. כשנושאים את הראש זה על מנת להתאחד ולהידבק בבחינת נושא ההפכים. התכונה היחידה שניתן לומר על העצם היא רק שעצם נושא הפכים. אור הוא כבר מסוים, אי אפשר לומר על אור שהוא נושא הפכים, שהוא שני דברים סותרים באותו זמן. זה ההבדל בתכונה בין כל דבר שבגדר אור, לא משנה אם הוא אור גלוי או שהוא אור נעלם – אם הוא כבר אור הוא מסוים, הוא לא נושא הפכים. העצם נושא הפכים, וזה עיקר ההבדל בין העצמות לבין האור, גם לאור הנעלם. לכן כל פעם שנאמר בתורה לשאת הכוונה להגיע לאותו מקום שהוא נושא הפכים. נושאים את הפנים לאותו מקום של נשיאת הפכים ומשם ממשיכים את הברכה.

אם כן, מה רואים? שעיקר ההמשכה מהעלם שאינו במציאות קשור לברכה האחרונה "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". באמת בתוך הברכה גופא המלה האחרונה חוזרת בתוכן על המלה הראשונה. המלה הראשונה היא "ישא". עכשיו הסברנו ש"ישא" פרושו לשאת את האור הנעלם שישנו במציאות אל העצם, שם ההעלם אינו במציאות, כאשר התכונה הבלעדית של העצם היא נושא הפכים. ומהי המלה האחרונה? "שלום". שלום הוא הגילוי של נושא הפכים בפועל. שלום בפועל היינו לשאת הפכים, לעשות שלום בין השנים. בסוף כתוב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"[סז], וחז"ל מפרשים[סח] – מה השם העצמי שלי? שלום. שלום הוא התכונה של "ישא" – להגיע למקום של  נושא הפכים.

מה למדנו? שבתוך שלש הברכות הברכה העיקרית שיש בה המשכה מהעלם שאינו במציאות היא "ישא הוי' פניו אליך". בפעם הקודמת למדנו שגם במעשה בראשית יש שלש ברכות ממש, שלש פעמים השרש ברכה, כמו שהערב למדנו באריכות על שלש אותיות ב של מ"ב אותיות. בתוך מ"ב האותיות הראשונות של התורה – שם של מ"ב – יש שלש אותיות ב, ושלשתן שלש ברכות. הסברנו עכשיו את הקשר עם שלש הברכות של ברכת כהנים. אף על פי שברכת כהנים יחסית לכל ברכה אחרת היא המשכה מהעלם שאינו במציאות, בכל זאת בתוך ברכת כהנים גופא יש ההתכללות של כל שלש המדרגות.

בית ראשון – גלוי; בית שני – העלם שישנו במציאות; בית שלישי – העלם שאינו במציאות

לפי זה יוצא משהו מאד עמוק: הבית ראשון באמת היה קטן ב-10 שנים יותר מהבית השני. הבית הראשון עמד 410 שנים, הבית השני עמד 420 שנה. לכן כתוב "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"[סט]. חגי הוא הנביא של בית שני, והוא כותב "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". וחז"ל שואלים[ע] מה פתאום גדול? הרי הבית השני היה חסר באיכות, הוא היה חסר הרבה לגבי הבית הראשון[עא], היו חמשה דברים, כאשר הדבר העיקרי ביניהם הוא עצם השראת השכינה ברוב הדרה כמו שהיה בבית הראשון, זה היה חסר בבית השני. אז איך אומר חגי שזה גדול, שהבית השני "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"? חז"ל אומרים ש"גדול" הוא בשנים. הבית הראשון היה יותר קטן, הוא התקיים רק 410 שנים, והבית השני 420 שנה. בפנימיות יוצא שהבית הראשון הוא כמו הברכה הראשונה של ברכת כהנים, הכי קטן, הבית השני יותר והבית השלישי הוא לעולם ועד – בית נצחי.

באמת צריך להתבונן שאם הבית הראשון הוא 410 והבית השני 420 יש ודאי סוד פנימי שמקשר את הבית השלישי למספר 430. כמו שבברכת כהנים הברכה הראשונה היא 3 מלים, הברכה השניה 5 מלים והברכה השלישית 7 מילים ויש בזה טור פשוט של 3-5-7 בהפרשים שוים, אז אם הבית הראשון הוא 410 והבית השני 420 יש ודאי על פי סוד קשר בין השלישי למספר 430, שהוא "שקל הקדש"[עב], נפש, "צדיק יסוד עולם"[עג] וכו'[עד], ה פעמים אלהים וכו'.

אם כן, מה אנחנו רואים? שדווקא הבית הראשון הוא בסוד "יברכך הוי' וישמרך". היה הרבה כושר של עם ישראל והיה גלוי, ולכן היה נחוץ רק לברך אותו שיצליח, יתפתח בכי טוב ושישמר מנזק. מה שהיה גלוי היה הרבה יותר מאשר הבית שני, לכן היתה השראת שכינה וכל מיני גילויים בבית ראשון שלא היו בבית שני. בכל זאת הברכה ששרתה בבית ראשון, לפי ההסבר שלנו עכשיו, עדיין יחסית, בדומה לאותיות הקטנות שבתורה, ביחס לכושר שכבר גלוי במדה, שיתברך, יתפתח ויצליח.

מה שאין כן הבית השני, שלפי זה הוא בסוד גילוי ההעלם שישנו במציאות. כלומר, לגלות באמת דברים חדשים. מה היה בבית שני? היה הרבה גילוי של דברים חדשים, כמו גילוי המשנה, התנאים, שבאמת היה קודם, אבל בסוד העלם שישנו במציאות. התורה שבעל פה נמצאת כל הזמן. מה נתגלה בבית שני? מה שהתחיל להתגלות ממש הוא התורה שבעל פה. אנחנו מאמינים שהתורה של משה נתנה למשה רבינו בסיני, בדיוק כמו התורה שבכתב, אסור להפריד ביניהם. הרבה פעמים כתוב תורות[עה], "תורתי"[עו] כתוב, ודורשים שתי תורות[עז]. בכל זאת יחסית, בפנימיות, כל הדינים המפורטים ביחס לפסוקי התורה שבכתב הוא העלם שישנו במציאות. התורה שבעל פה היא העלם שישנו במציאות. מתי הוא מתגלה? בבית שני. זה כמו "יאר הוי' פניו אליך ויחנך".

מה שאין כן גילוי תורת המשיח. הגלוי גם קשור לתורה, אבל על תורת המשיח כתוב "תורה חדשה מאתי תצא"[עח]. תמיד שואלים את זה – "וואס הייסט?!", מה פתאום "תורה חדשה"? הרי אסור לחשוב "תורה חדשה", יהודי מאמין שכל התורה נתנה למשה רבינו! הרי יש י"ג עיקרים של הרמב"ם ואחד מהעיקרים שהתורה הזאת היא נצחית[עט], היא לא תשתנה אף פעם, אז מה כתוב מפורש "תורה חדשה מאתי תצא"?! אלא ש"תורה חדשה מאתי תצא" היא בסוד "אור חדש על ציון תאיר" שהסברנו קודם, להמשיך מהעלם שאינו במציאות. בתורה יש את העצם, עצם התורה גם נתנה למשה בסיני. אבל עצם התורה הוא בסוד העלם שאינו במציאות, וזה "התורה חדשה מאתי תצא". באמת הגלוי מתחיל מגילוי החסידות. הגילויים של הבעל שם טוב מתחילים להיות הארות של העלם שאינו במציאות. לכן באמת יש 'מתנגדים' שאומרים שלא שייך בכלל, לא שייך לתורה בכלל, "לא היה ולא נברא" כמו שאומרים, להד"ם – לא היו דברים מעולם. אז באמת נכון שהחסידות היא "לא היו דברים מעולם", ועם זה ש"לא היו דברים מעולם" – זה עצם התורה, בגלל שהיא מתחילה להיות התורה החדשה, גילוי של "תורה חדשה מאתי תצא", גילוי ההעלם העצמי, שהשלמות שלו היא בביאת המשיח. אם כן, זה כנגד השבת, המדרגה האחרונה.

אז מה ראינו? שבבית השני באמת יש תוספת לגבי הבית הראשון. נגמור את ההסבר: הבית הראשון לגבי התורה הוא התפתחות התורה שבכתב. הרי בסיני נתנה התורה שבכתב, חמשה חומשי תורת משה רבינו. מה קרה בבית ראשון? נתוספו לחמשה חומשי תורה של משה רבינו עוד 19 ספרים של נ"ך ועכשיו יש לנו 24 ספרים. מה זה הנ"ך, נביאים כתובים? זו הדוגמא המצוינת של ברכה בתוך דבר שכבר קיים. חמשה חומשי תורה, ה-ת של התנ"ך, כבר ישנם ועכשיו התורה עצמה מתברכת ומתגלה, יותר ויותר ונשמרת. זה מה שקרה בבית ראשון – גילוי הנ"ך ביחס לתורה.

בבית השני קרה גילוי ההעלם, אבל העלם שישנו במציאות, התורה שבעל פה. העתיד לבוא הוא הגילוי ההעלם שאינו במציאות, שנקרא "תורה חדשה מאתי תצא" בבחינת "אור חדש על ציון תאיר". זה כנגד שלש ברכות של ברכת כהנים – "יברכך", "יאר" והאחרון "ישא".

ברכת הדגים – גלוי; ברכת האדם – העלם שישנו במציאות; ברכת השבת – העלם שאינו במציאות

בתוך מעשה בראשית גופא יש שלש ברכות ועל כך דברנו בפעם הקודמת: ברכת הדגים ביום חמישי, ברכת האדם ביום ששי ו"ויברך אלהים ביום השביעי ויקדש אתו". גם כאן צריך לומר שברכת הדגים היא כנגד "יברכך", כנגד ה-ב של "בהו"; ברכת האדם היא כנגד ה-ב של "ברא"; וברכת השבת היא כנגד ה-ב רבתי של "בראשית". זה למפרע, שלש אותיות ב שב-מב האותיות הראשונות אחר כך מתגלות לפי הסדר, מהקטן אל הגדול, בשלש הברכות של שלשת הימים האחרונים של מעשה בראשית –ברכת "פרו ורבו" של הדגים, "פרו ורבו" של האדם והברכה הסתומה של יום השבת, שלא כתוב מה התוכן רק הסברנו באריכות בפעם הקודמת שגם הברכה הזאת היא "פרו ורבו".

העובדה שלא כתוב "פרו ורבו" עוד יותר מחזקת את מה שמסבירים הערב, ש"פרו ורבו" של "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" בא ממקום שלא גלוי בכלל, של העלם שאינו במציאות, לכן הוא "פרו ורבו" קדוש ומובדל מהמציאות לגמרי. בתחילה הוא קדוש, וכאשר ממשיכים אותו מהקודש העליון הוא ברוך. על כך כתוב "קדוש ברוך הוא". באמת היינו צריכים להזכיר זאת קודם, שכל הנושא של יחוד ברכה וקדושה קשור מאד עם הכינוי לה' השגור בפי חז"ל תמיד "הקדוש ברוך הוא", שיש קדושה ויש ברכה וצריך לייחד אותן, כמבואר באריכות בחסידות[פ]. כאשר הפעם הראשונה שרואים את הקשר בין הברכה לקדושה היא בשבת – "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". זה מקור הביטוי שבו מכנים את הקב"ה – הקדוש ברוך הוא.

ה. "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" – שמחה-שפלות עם בטול

"זכור... לקדשו" – יחוד בטול ושמחה; "שמור... לקדשו" – יחוד בטול ושפלות

עכשיו נסיים עם הסעיף הבא, שבא לפרש את המלה "לקדשו". באמת אנחנו כבר פירשנו אותה תוך כדי הפירוש של "זכור", אבל הסעיף שגמרנו לקרוא הערב בא לפרש את "זכור" בסוד ברכה, שהיא זכרון וזכירה והזכרת שם המפורש. עכשיו רק מסיימים לפרש את המלה "לקדשו", אבל בעצם הסברנו את הכל קודם:

"לְקַדְּשׁוֹ" הוּא עִנְיַן הַמְשָׁכַת הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן (עַל יְדֵי שְׁתֵּי הָעֲבוֹדוֹת הַנָּ"ל שֶׁל "זָכוֹר" וְ"שָׁמוֹר",

בדברות הראשונים כתוב "זכור את יום השבת לקדשו". בדברות השניים כתוב "שמור", ו"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", אז ודאי שיש קודש שנמשך על ידי העבודה של "זכור". כל עבודה היא בחינת מקבל, בחינת נוקבא. יש עבודה של "זכור" שעל ידה ממשיכים את הקודש, "לקדשו", כלומר שהקודש מתייחד עם העבודה של "זכור". יש עבודה של "שמור", שגם הקודש מתייחד. כל עבודה היא בחינת מקבל. בשם הוי' שתי העבודות הללו, "זכור" ו"שמור", הן שני המקבלים, או המקבלות, שתי הבחינות נוקבא – ה עילאה שבשם ו-ה תתאה שבשם, "זכור" הוא ה עילאה שבשם ו"שמור" ה תתאה שבשם. בכל פסוק כתוב "לקדשו" וזאת אומרת שהקודש העליון הוא בעבודה של "זכור" וכן נמשך בעבודה של "שמור".

שֶׁהַהַמְשָׁכָה וְהַגִּלּוּי בִּבְחִינַת "זָכוֹר" הוּא בְּסוֹד "תְּרֵין רֵיעִין וְכוּ' [דלא מתפרשין לעלמין]" כַּנַ"ל,

הקודש שמתייחד עם "זכור" הוא יחוד אבא ואמא בקבלה, או עוד יותר נכון בשבת הוא אבא ואמא עילאין. זה נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", זו מהות תואר היחוד בין "זכור" לבין "לקדשו" בלשון הקבלה.

וְהַהַמְשָׁכָה וְהַגִּלּוּי בִּבְחִינַת "שָׁמוֹר" הוּא בְּסוֹד "אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא" וְדַ"ל), מוֹחִין דְּאַבָּא – י שֶׁבַּשֵּׁם – הַמְּאִירִים בְּשַׁבַּת קֹדֶשׁ כַּנּוֹדָע.

המשכת הקודש ב"שמור" היא ה תתאה שבשם, המלכות, הנקראת בת ביחס לאבא, לקודש. היחוד בין הקודש לבין הבת הוא בסוד ביטוי נוסף בזהר "אבא יסד ברתא"[פא], "הוי' בחכמה יסד ארץ"[פב]. הקודש של ה' המתקשר עם הארץ, עם המלכות, הוא "שמור את יום השבת לקדשו".

בעבודת ה' תמיד ניתן לתרגם את כל הסודות העמוקים ביותר למונחים שלנו ביחס לעבודת ה' לפי הספירות. בכל מקום מלכות בנפש היא שפלות, קודש הוא בטול-חכמה. "זכור" לפי ההסבר שלנו הוא "זכרהו על היין", "יין המשמח", קשור עם שמחה, אמא. אז יש יחוד של "זכור את יום השבת לקדשו", יחוד בטול ושמחה והיחוד הזה נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". שמחה אמתית היא רק תוך כדי בטול פנימי. זה נקרא "נקודה בהיכלא"[פג].

כאן צריך להסביר עוד סוד שכתוב בקבלה: ב-ב רבתי של "בּראשית", כמו בכל ב – באמת תכף נראה שלא כל ב, אלא רק ב בתחילת תבה שאין אותיות אהו"י לפניה – יש דגש בתוכה. הדגש באמת נעלם בכתב, לא כותבים אותו, אבל הרבה הוא נמצא ועל הנקודה בתוך ה-ב כתוב הביטוי בזהר "נקודה בהיכלא". ה-ב הראשונה של "בּראשית" דגושה, גם על ה-ב של "בּרא" יש דגש, ואילו ב-ב השלישית "והארץ היתה תהו ובהו" אין דגש, היא ב רפויה בלי דגש.

זה עוד יותר מחזק מאד-מאד את הסוד שהסברנו קודם: דגש הוא העלם, ה"בהו" הסברנו שבא לגלות, להמשיך דבר שכבר גלוי, לא גילוי חדש מתוך ההעלם, אלא רק ברכה והצלחה בכשרון כזה שכבר מודע, שאתה כבר מודע אליו. לכן אין דגש ב-ב של "בהו", רק ב. מה שאין כן ב"בּרא" יש דגש, אבל מה הדגש של ה"ברא"? זה העלם, אבל העלם שישנו במציאות, כלומר ב"ברא" הנקודה הזאת נעלמת, אבל במציאות. מה שאין כן נקודת ה-ב של "בּראשית" היא בסוד העלם שאינו במציאות. דווקא בשני אותיות ב הראשונות, שהן בסוד העלם, יש נקודה נעלמת, ואילו ב-ב השלישית אין נקודה נעלמת.

הנקודה הנעלמת נקראת קודש לגבי ההיכל. זה נקרא "נקודה בהיכלא" בלשון הזהר. היחוד של "נקודה בהיכלא" הוא בטול ושמחה יחד – אם זה "זכור את יום השבת"; ואם זה "שמור את יום השבת" – זהו בטול ושפלות. התלות שהסברנו בתחילת פרק זה של "הא בהא תליא"[פד] מוסבר כאן בספר במקום אחר באריכות, ששפלות ושמחה תלויות זו בזו[פה], יש ספר שלם בחסידות שנקרא השפלות והשמחה[פו]. שפלות אינה בטול, שפלות היא פשוט להרגיש שפלות, בטול הוא לא להרגיש את עצמך כלל. שפלות היא הרגשת השפלות של עצמך, "האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"[פז], להרגיש מה שנקרא רוממות אל ושפלות האדם, הפער האין סופי בין ה' לבינך – זו שפלות, והיא פנימיות המלכות. בטול הוא משהו אחר, בטול הוא לא להרגיש את עצמך כלל.

לוחות ראשונים – דור המדבר; לוחות שניים – דור הכניסה לארץ

הבטול מתייחד עם השמחה, וזה נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וגם עם השפלות, הבטול מייסד את השפלות, ועל כך כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ". השפלות היא הארץ, כמו שנאמר "טובה הארץ מאד מאד"[פח] ומובא בחסידות[פט] שהמדרגה של הארץ היא רק למי שמקיים "מאד מאד הוי שפל רוח"[צ], זה רק אם יש לך את ה"מאד מאד" השני של חז"ל. הייסוד והיסוד של השפלות הם הבטול, "אבא יסד ברתא"[צא].

אם כן, זו העבודה הפנימית של "שמור את יום השבת לקדשו", "אבא יסד ברתא". הקודש של שבת הוא הבטול, אבל איך שנקודת הבטול מאירה בתוך ה"שמור", בתוך השפלות, הוא מה שנאמר בדברות השניים. למה באמת מתאים לדברות השניים? כתוב בחסידות[צב] שכל חומש דברים נאמר לדור שנכנס לארץ. כל החומשים הראשונים נאמרו לדור המדבר בעיקר, שהוא דור עליון שלא נכנס לארץ. מה שאין כן החומש האחרון, "משנה תורה" חומש דברים, נאמר ומופנה לגמרי לדור שנכנס שארץ. הדור שנכנס לארץ הוא בבחינת הארץ, לכן העבודה שלו היא יותר בסוד "שמור את יום השבת לקדשו", בסוד "אבא יסד ברתא", "הוי' בחכמה יסד ארץ"[צג], שבעבודה הוא יחוד בטול ושפלות – נקודת הבטול שמאירה בתוך השפלות בנפש.

מה שאין כן דור המדבר. באמת מה היה חטא המרגלים? הם לא רצו להיכנס לארץ בגלל שהיה להם כיף במדבר, היו שמחים עד הגג במדבר, לא רצו את דאגות הפרנסה בארץ ישראל. אצלם העבודה היתה רק בסוד יחודא עילאה של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". עד כמה שהיתה להם עבודה אמתית היא היתה בסוד "תרין ריעין", יחוד בטול ושמחה, שבאמת יותר גבוה, אבל צריך להיות ביחד עם "שמור". מכך ניתן להבין ביתר שאת ועז מה החידוש של חז"ל שאומרים "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", שלא סגי הא בלא הא. חטא דור המרגלים, דור המדבר, הוא שרצו את המדרגה של "זכור" בלי "שמור" – שיהיה שמח וגם בטול, או גם יכול להיות בטול בתוך השמחה, אבל שפלות וארץ הם לא רצו, הם "מאסו בארץ חמדה"[צד]. כמובן שרק "שמור" בלי "זכור" גם לא בסדר, לכן צריך להיות "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", אבל היחוד של "שמור את יום השבת לקדשו" לפי ההסבר כאן הוא "אבא יסד ברתא", בטול ושפלות והיחוד של "זכור את יום השבת לקדשו" הוא "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", נקודת הבטול באור ושפע השמחה, האין והיש במקור.

"נוזלים מן לבנון" – המשכת הקדושה והברכה מרדל"א למטה

בכך סיימנו את הפרק הזה והקיצור רשום פה:

ה שָׁמוֹר

ו אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת

ה זָכוֹר

י לְקַדְּשׁוֹ

לגבי "זכור" של אמא, הסברנו שיש כח של ברכה לעלות עד רדל"א, לשאת את הראש עד לרישא דלא אתידע להמשיך בכח שם המפורש של ברכת כהנים את ההעלם שאינו במציאות. באמת ההמשכה שלו כוללת את הקודש והברכה יחד. תמיד תוך כדי ההמשכה יש את נקודת הקודש, נקודת האין בתוך היש שנמשך, שנקרא "נוזלים מן לבנון"[צה]. המקור של חכמה ובינה הוא בתוך רדל"א. החכמה והבינה בתוך רישא דלא אתידע, הקודש והברכה, נקראו לבנון. לבנון הוא לב-ן, לב נתיבות חכמה, נ שערי בינה. כתוב[צו] שהסוד של לבנון, שהוא גם מנחם בגימטריא, שם של המשיח[צז], "צמח שמו"[צח], הוא חכמה ובינה שברדל"א, כלומר, זה מקור הקדושה והברכה כפי שהם בהעלם שאינו במציאות. ככל שממשיכים אותו למטה ממשיכים תמיד את ה"נקודה בהיכלא". יש תמיד נקודה בתוך ההיכל, בסוד ה-ב של "בראשית" שעליה כתוב "נקודה בהיכלא"[צט] – "תרין ריעין דלא מתפרשין".

אם כן, בכך סיימנו ב"ה את הפרק הזה, שהיה ההסבר רק של הפסוק הראשון של שבת בעשרת הדברות, שכאן כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" וכאן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", ומצאנו רק בפסוק זה את כל ארבע המדרגות. אחר כך, בפרק הבא צריכים למצוא בכל הדיבור בעשרת הדברות את מבנה ארבע המדרגות שכבר ראינו לראשונה בפרשת "ויכלו", שם כתוב "ויכל אלהים... וישבת אלהים... ויברך... [ו]ויקדש". קודם מצאנו אותן בעשרת הדברות בדרך כלל, בפסוק הראשון, ואחר כך צריך להתבונן ולמצוא אותן בעשרת הדברות בפרט.