לנצח את בלעם ובלק

ט' תמוז תשפ"ד – הדסה עין כרם

תיקון המחשבה והמעשה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור קצר ויסודי לפרשת השבוע מתבאר כיצד הקליפות שבה – בלק ובלעם (שמקבילות גם לבבל ועמלק) – נלחמות כנגד קיום המצוות במעשה (או בדבור) ובמחשבה, כלעומת-זה של רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, כשמולן מתייצבת דמותו של מרדכי היהודי. ההקבלה הפשוטה והראשונית שמחלקת את עולמנו לעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא מקבלת שלל ביטויים ומשרטטת מפת-דרכים של עבודת ה' לאורה.

עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא

אנחנו בפרשת בלק, בה יש שנים שרוצים לקלל את עם ישראל – בלק ובלעם. יש הרבה רמזים בשמות שלהם[ב]. קודם כל, שניהם מתחילים באותיות בל, שאפשר לקרוא גם בַּל (במובן של שלילה) וגם בֵּל, שם העבודה-זרה של בבל[ג]. מה ההבדל ביניהם? כתוב[ד] שבלק, מלך מואב, הוא בחינת מלכות, כנגד ה תתאה, ובלעם הוא כנגד אמא, ה עילאה, והקשר ביניהם הוא בסוד "הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא".

בינה ומלכות הן עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא[ה] – בלעם הוא במקום של עלמא דאתכסיא ובלק הוא כנגד עלמא דאתגליא. כתוב[ו] שבלק היה קוסם יותר גדול מבלעם, יותר גרוע ממנו – דווקא בלק זיהה את המקום בו עתידה להפרץ פרצה בישראל[ז], בעוד בלעם ידע לכוון את הזמן בו ה' זועם[ח]. היחס בין זמן ומקום גם הוא יחס שבין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא[ט]. כתוב[י] שבלעם הוא בלי-עם, אין לו זהות של עם, הוא אוניברסלי. לעומתו, בלק הוא יותר ספציפי, יותר מוגדר, מלך של אומה מסוימת. גם זה מעיד על היחס של עלמא דאתכסיא, שהוא נעלם, לא-מוגדר, בלי זהות, לעומת עלמא דאתגליא הברור והספציפי.

הבעל שם טוב מסביר[יא], לפי הביטוי "מי זאת עולה מן המדבר"[יב], שכל העבודה שלנו היא לחבר את ה"מי" ואת ה"זאת", את עלמא דאתכסיא עם עלמא דאתגליא. העבודה הזו קשורה להסבר של הבעל שם טוב[יג] לעוד פסוק, "חכם לב יקח מצות"[יד], לפיו בכל מצוה יש את המעשה בפועל ואת הכוונה הפנימית, שגם היא מצוה, ו"חכם לב" צריך לחבר אותן יחד. כנגד הבחינות האלה בקדושה יש את בלק ובלעם, שמתחברים לבטל אותנו מהמעשה והכוונה – שאדם לא יעשה מצוות בפועל וגם לא יכוון כוונות גדולות.

בבל ועמלק

יש עוד רמז מפורסם[טו], שגם כתוב אצלנו בכמה מקומות[טז], שאם כותבים בל-עם מעל ב-לק (עלמא דאתכסיא מעל עלמא דאתגליא) וקוראים כל חצי מלמעלה למטה האותיות בחצי הראשון יוצרות את המלה בבל והאותיות בחצי השני הן עמלק – עוד זוג קליפות שמורכב מאותן אותיות. בנפש בבל הוא בלבול[יז] ועמלק הוא ספק[יח] – יש בלבולים בעבודת ה' ויש ספקות באמונה[יט]. גם כאן יש את אותה הקבלה לעלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, מלכות ובינה:

בדרך כלל מוסבר[כ] שעמלק הוא כנגד הדעת – אמנם "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[כא], אין בקליפה דעת אמתית (שהיא רק הדעת של "דע את אלהי אביך ועבדהו"[כב]), אבל הוא הלעומת-זה של הדעת, מי שמחדיר ספקות בדעת. כתוב "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[כג] – דעת ובינה הולכות יחד, ועמלק מכוון כנגד עלמא דאתכסיא. כמו שבלעם הוא בלי-עם, כך גם עמלק איננו רק עם מסוים אלא מושג, לכן לפי הבריסקער-רב כל גוי שונא ישראל יכול להיות עמלק[כד] – עמלק הוא עם-מלק[כה], הוא מולק-מפריד את ההזדהות עם עם אחד. עיקר הקללה שרצה לקלל בלעם הוא להכניס ספקות באמונה.

לעומת הספקות, השייכים לתחום המחשבה, הבלבולים בעבודת ה' שייכים לעלמא דאתגליא – דברים במציאות שמבלבלים את האדם. הסיפור של בבל מתחיל במגדל בבל, בדור הפלגה. שם רואים את הקשר המובהק של בבל לדיבור, עלמא דאתגליא – הסיפור מתחיל ב"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"[כו], שרש"י אומר שהיא לשון הקדש (היינו שהיתה להם יניקה מלשון הקדש ששרשה בארץ הקדש[כז]), והבלבול הוא "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"[כח] עד לסיום "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל הוי' שפת כל הארץ"[כט]. כל הבלבול הוא בשפה, שלא מבינים אחד את השני – ריבוי השפות בעולם הוא 'בלבול מח' שגורם לפירוד של שבעים אומות[ל]. בתורה בבל היינו סוד התלמוד הבבלי, שאמנם ביחס לתלמוד ירושלמי הוא מוחין דאמא[לא] (בינה), אך עיקר ענינו הוא בירור הפשט וההלכה, עלמא דאתגליא – התלמוד הבבלי בא להתמודד עם כל הבלבולים בעבודת ה'.

שתי הקבלות

כתוב בספרים[לב] ששניהם, בלק-בלעם, שוים בדיוק רחל-לאה. יש כאן שני זוגות – בקדושה רחל ולאה ובקליפה בלק ובלעם (או בבל-עמלק, כנ"ל). רחל ולאה הן באופן מובהק ה תתאה ו-ה עילאה – "שם הגדֹלה [ה גדולה, ה עילאה] ושם הקטנה [ה קטנה, תתאה] רחל"[לג] – עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא^{ה???מקושרת}. רחל היא המלכות, ה תתאה, ולאה היא אמא עילאה, ה עילאה, שיש לה ששה בנים (ו"ק) ובת (מלכות). רחל היא 'מקומית', שייכת במיוחד לארץ ישראל[לד], בה מתחולל "בנין פרצוף רחל", ולאה היא 'אוניברסלית', ולכן פרצוף לאה הוא המציאות של עם ישראל בכל תקופת הגלות, בה עם ישראל נמצא בין העמים[לה].

הגימטריא השוה של שני הזוגות היא 274. היות שזו הגימטריא של כל זוג, צריך לחלק את המספר לשנים, ממוצע, שהוא 137 – מספר יסודי מאד, גם היום במדע, כידוע[לו]. 137 בגימטריא קבלה, כידוע. אם כן, רחל ולאה הן בעצם שתי קבלות. בדרך כלל אנחנו מדברים על שלש קבלות[לז], כמו שרבי אייזיק מסביר במאמר השפלות והשמחה[לח] – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט – אבל בכללות יש רק שתי קבלות. כל מה שלפני הבעל שם טוב, 'לפני המבול' של "יפוצו מעינותיך חוצה"[לט], של תורת משיח, נחשב קבלה אחת.

האריז"ל אמנם הוסיף על הרמ"ק, עבר מהשתלשלות להתלבשות, אבל זו הוספה מתבקשת – יש השתלשלות של העולמות ומתבקש לומר שהעליון מתלבש בתוך התחתון. מוצדק לומר שמדובר כאן בשתי קבלות, קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל, אבל יחסית לקבלת הבעל שם טוב, שחידש את ההשראה, שתיהן קבלה אחת. הקבלה שלפני הבעש"ט, היא עלמא דאתגליא (המתחלק גם הוא לשתי בחינות, דבור ומעשה) והקבלה של הבעל שם טוב באה מעלמא דאתכסיא (עולם המחשבה). כלומר, הרמ"ק והאריז"ל הם שתי בחינות, שתי קומות, בפרצוף רחל. באמת כתוב בקבלה[מ] שיש רחל החיצונית ורחל הפנימית (שנקראת "כלת משה"). הבעל שם טוב, שהוא כבר תורת משיח, קובע ברכה לעצמו – הוא באמא, בינה. הבעל שם טוב הוא ה"מי", "מי דקיימא לשאלה"[מא], שצריך לחבר עם "זאת" – "מי זאת עולה מן המדבר", כנ"ל.

סוד מרדכי

חוץ משני הזוגות, רחל-לאה והלעומת-זה בלעם-בלק, יש עוד יהודי מאד חשוב בתנ"ך ששוה אותו מספר – מרדכי היהודי. הרבה פעמים בפורים הסברנו[מב] שאפשר לומר שמכל התנ"ך מרדכי הוא היהודי שהרבי הכי הזדהה איתו. רק מרדכי לבד שוה אותו מספר, 274.

אם הסוד של 274 הוא פעמיים 137, שתי בחינות של קבלה, כמו שהסברנו עכשיו, צריך לומר שבמרדכי עצמו יש שתי בחינות. על מרדכי כתוב "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר"[מג] – "הדסה" היא ה עילאה, בחינת לאה, ו"אסתר" היא ה תתאה, בחינת רחל[מד] (לא סתם רחל, המלכות דאצילות, אלא כפי שהיא יורדת להסתתר בעולמות התחתונים – "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[מה], כפי שדורשים חז"ל על אסתר[מו], ומבואר בדרושי החסידות[מז] ש"פני" היינו פני המלכות דאצילות).

גם במרדכי עצמו אפשר לזהות את שתי הבחינות. חז"ל דורשים^מו שהרמז לשמו של מרדכי הוא במילים "מֹר דרור"[מח] שמתורגמות "מירא דכיא". "מֹר" הוא לשון מרירות, בחינת תשובה תתאה – "תשוב ה תתאה"[מט] – תשובה מרחוק, מתוך הרגשת מרירות[נ]. "דרור", שמובנו חרות, היינו בינה, "עלמא דחירו", בחינת עלמא דאתכסיא ממנו באה תשובה עילאה – "תשוב ה עילאה" – תשובה מתוך שמחה של התקרבות לה' באמת. צריך את שתי הבחינות, תשובה תתאה ותשובה עילאה, ומרדכי כולל את שתיהן.

בדמות של מרדכי אפשר למצוא את המרירות כאשר הוא שומע על הגזרה, "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדֹלה ומרה"[נא] (ובעקבותיה התעוררות לתענית ותשובה תתאה), ואת השמחה כאשר זוכים לישועה, "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות... והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר"[נב].

כתוב[נג] גם שמרדכי הוא אותיות דרך-ים. אנחנו תמיד דורשים[נד], על דרך ההתבוננות של רבי אברהם אבולעפיא, שהביטוי "כל הדרכים בחזקת סכנה"[נה] אותיות 'כלת מרדכי חזקה בסכנה', אבל דרכים (לשון רבים) גם מתחלק לשתי המלים דרך-ים. בתחלת מסכת קידושין כתוב ש"אשה אקרי דרך"[נו] – סתם אשה היא מלכות, כך ש"דרך" הייינו עלמא דאתגליא, ו"ים" הוא בפירוש עלמא דאתכסיא[נז].

שוב, מרדכי – עמו הרבי מאד הזדהה – הוא מקור של תשובה תתאה שמביאה גם לידי תשובה עילאה. יש בו את שתי הבחינות יחד, "מי זאת עולה מן המדבר", לאה ורחל יחד, לכן יש לו את הכח העיקרי לנצח ולבטל את הקליפה של בלק ובלעם ולהפוך את הקללות לברכות לעם ישראל.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בלק הוא מזוהה ורגיש למקום, בבחינת עלמא דאתגליא.
• בלעם הוא אוניברסלי ורגיש לזמן, בחינת עלמא דאתכסיא.
• בלק ובלעם רוצים לבטל אותנו מהמעשה והכוונה.
• בבל ועמלק הם בלבולים (מציאותיים) וספקות (באמונה) בעבודת ה'.
• בלק-בבל הם הקליפות שכנגד פרצוף רחל ובלעם-עמלק הם הקליפות שכנגד פרצוף לאה.
• הקבלה שקדמה לבעל שם טוב היא יחסית עלמא דאתגליא וקבלת הבעל שם טוב היא עלמא דאתכסיא.
• מרדכי היהודי עומד כנגד הקליפות ומבטל אותן בתשובה מתוך מרירות (כנגד בלק-בבל) ובתשובה מתוך שמחה (כנגד בלעם-עמלק).