"זה לעומת זה"

ליקוטי לוי יצחק על התניא – ההבדל בין שתי הנפשות

קיצור מהלך השיעור

בכ' מנחם-אב תשפ"ד, אנו מציינים שמונים שנה מהסתלקותו של הרה"ק רבי לוי-יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרבי מליובאוויטש. רבי לוי-יצחק היה רב עיר תקיף, שהנהיג את עדתו בזמנים קשים והתמודד במסירות נפש עם אימי המשטר הקומוניסטי, עד שבסופו של דבר נאסר והוגלה (ונפטר בגלותו).

לצד העיסוק בעולם המעשה, היה רבי לוי-יצחק 'מקובל חסידי', אותו הגדיר מחותנו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, כגדול המקובלים בדורו. רבי לוי-יצחק עיין בכל חלקי התורה – פסוקי התורה, מאמרי חז"ל, ספר הזהר ומאמרי החסידות – ב'משקפיים' של קבלת האריז"ל, תוך דקדוק מופלא בכל מלה ואף בכל אות וביאור כל פרט לפי יסודות הקבלה, שהיו פרושים לנגד עיניו כשלחן ערוך.

לדאבון הלב, כמעט כל כתביו של רבי לוי-יצחק – עשרות אלפי גליונות כתובים – הוחרמו על ידי הקומוניסטים ונעלמו. לפליטה נותרו רק אגרות-קודש שהוא שלח, ונשתמרו בידי אחרים, וגם ספר הזהר וספר התניא שהיו עמו בעת גלותו והוא רשם בצידיהם הערות (בדיו שרקחה לו אשתו הרבנית מצמחים שמצאה). בניגוד לכתיבה הרגילה שלו, שהצטיינה באריכות ובהירות, ההערות בשולי הספרים נכתבו בתכלית הקיצור. כאשר הוברחו הספרים אל מחוץ למסך הברזל קיים בו בנו, הרבי, "בן יכבד אב" – הוא דאג להדפסת כל הכתבים שנצלו והקדיש בכל התוועדות פרק זמן לבאר קטע מתורתו של אביו (ביאורים שנדפסו בסדרת "תפארת לוי יצחק").

בתוך כתביו, ביאורי רבי לוי-יצחק לתניא קובעים ברכה מיוחדת לעצמם. חסידים מאז ומעולם ידעו כי אדמו"ר הזקן דקדק בכל תבה ובכל אות בספר התניא, ובודאי יסד את הדברים על סודות הקבלה, אך רבי לוי-יצחק בעוצם עיונו ובקיאותו פותח שער חדש בתשומת הלב לדיוקים ובביאורם לפי קבלה. מכורח הקיצור השאיר רבי לוי-יצחק למעיינים מקום ללמוד בחזרה את משמעות הדברים בחסידות, כאשר הלימוד פוקח עינים להבנות חדשות ונפלאות בספר התניא, התורה שבכתב של החסידות.

דרך הלימוד של הרב גינזבורג, המחברת את הקבלה עם החסידות, מקבלת השראה רבה מרבי לוי-יצחק, והרב ביאר במשך השנים רבות מתורותיו הנדפסות. בתקופה האחרונה עמלים על הכנה לדפוס של ספר המבאר את הערות רבי לוי-יצחק על התניא (בעריכת הרה"ח יהודה-ליב שי' ויסגלס, חתן הרב), ולכבוד "גבורות שמונים שנה" מההסתלקות מוגש כאן תדפיס ראשון של פרק אחד מתוך הספר העתידי:

בפרק ג בספר התניא מתאר אדמו"ר זקן את מבנה הנפש האלקית. בפרק ו הוא מתאר את מבנה הנפש הבהמית. כאשר לומדים בעיון ובתשומת לב את שני הקטעים המקבילים רואים ביניהם הבדלים דקים, אותם תולה רבי לוי-יצחק בהבדל העמוק בין שתי הנפשות, שיסודו ההבדל בין עולם התהו לעולם התיקון (ותוך כדי הדברים מתבאר באריכות סוד המלה "זה", בקדושה ובקליפה, והעימות עם קליפות של זנות ועבודה-זרה).

בפרק ו בספר התניא קדישא כתוב:

והנה זה לעומת זה עשה אלקים. כי כמו שנפש האלקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא, שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל, ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות.

כי המדות הן לפי ערך השכל. כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם. וכן מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות ושאר מדות.

הדומה והשונה במבנה הנפשות

לאחר שבפרקים ב ו-ג ביאר אדמו"ר הזקן את מבנה הנפש האלוקית – "נפש השנית בישראל", בפרק ו אדמו"ר הזקן מבאר את מבנה הנפש הבהמית.

הגדרתה של נפש הבהמית היא "סטרא אחרא" מקליפות נוגה[א]. כלומר, למרות שהנפש הבהמית איננה משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אף היא נקראת "סטרא אחרא" – צד אחר, שאינו צד הקדושה – כי בעוד שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות, נפש הבהמית כלולה מ"עשר כתרין דמסאבותא" (עשרה כתרים של טומאה), והיינו, שיש בה כחות של טומאה (אך היא איננה מהקליפות הטמאות לגמרי, כי יש בה גם טוב[ב]).

בדומה לנפש האלוקית, הבנויה משלושה שכלים המולידים שבע מידות, כך גם בנפש הבהמית ישנם שלושה שכלים המולידים שבע מידות, ואיכות המידות הללו תלויה בשכל המולידן "לפי שכלו יהולל איש"[ג].

רבי לוי יצחק מדייק כאן כמה דיוקים בלשון התניא, שמאפיינים את ההבדל שבין הנפש האלוקית לנפש הבהמית.

הדיוק הראשון שלו הוא שבפרק ג, לגבי מבנה הנפש האלוקית, מקדים אדמו"ר הזקן תמיד את השכל למידות – "שהן שלש אמות ושבע כפולות, פירוש חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו', וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן...". לעומת זאת, בתיאור המבנה של הנפש הבהמית, כאן, הוא מקדים את המידות לשכל "שהן שבע מדות רעות... ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות".

ובלשונו:

לעיל בפרק ג בנפש האלקית הקדים שכל ואחר כך מדות, וכאן בנפש הבהמית מסטרא אחרא הקדים ז' מדות ואחר כך שכל.

רבי לוי יצחק מבאר שהסיבה להבדל נעוצה בהבדל המהותי שבין הנפשות: מהו העיקר במבנה הנפש, השכל או המידות? האם המידות הן רק תולדה של השכל, או שהשכל נועד כדי להוליד את המידות?

ובלשונו:

הוא כי בנפש האלקית העיקר והקודם הוא השכל, ולכן משכנה במוח מקום השכל כמו שכתוב לקמן בפרק ט, ומדותיה הם מדות שכליים, ובנפש הבהמית העיקר והקודם הוא המדות ולכן משכנה בלב מקום המדות כמו שכתוב שם, ומדותיה הן מדות טבעיים,

רבי לוי יצחק מציין לפרק ט של התניא, בו מבואר מקום משכנן של הנפשות, נפש האלוקית מקומה במוח, מה שמוכיח שעיקרה הוא השכל, והמידות הן רק תולדה, ואילו נפש הבהמית מקום משכנה הוא בלב[ד], מה שמוכיח שעיקרה הוא המידות, ותפקידו של השכל שבה הוא רק להוליד ולהנהיג את המידות  (כמו שגם מדויק בלשון התניא כאן, "ושכל המולידן", דהיינו שאין לשכל של הנפש הבהמית מהות לכשעצמו, אלא רק מה שהוא מוליד את המדות[ה]).

ההבדל היסודי שבין הנפשות גורר בעקבותיו שינוי גם באופיין של המידות עצמן – המידות של הנפש האלוקית הן "מדות שכליים", ואילו המידות של הנפש הבהמית (כפי שרבי לוי יצחק מפרט בהמשך ההערה) הן "מדות טבעיים".

מידות שכליות הן מידות מאופקות ומתונות יותר, שהאדם לא נסחף אחריהן. לעומתן, מידות טבעיות הן סוחפות ומתפרצות (על דרך האמור בבנו הבכור של יעקב אבינו, ראובן, שבגלל היותו "פחז כמים"[ו] הפסיד את הבכורה)[ז].

סוד ה"זה"

פרקנו פותח במילים "והנה זה לעומת זה עשה אלקים". רבי לוי יצחק מעיר בסוגריים בתוך הדברים שהקדמת המידות לשכל בנפש הבהמית, מתאימה למילה "זה", הרומזת לעולם התהו, שהוא שרשה של הנפש הבהמית, וגם בו המידות קודמות למוחין – ה-ז, הרומזת לשבע המידות, ז"ת (ז תחתונות), קודמת ל-ה, הרומזת למוחין, ג"ר (ג ראשונות, היינו ספירת הבינה, ה עילאה, הכוללת את כל הג"ר, בסוד "היכל קדש הקדשים")[ח].

שבירת עולם התהו היתה במידות שלו, "ז' מלכין קדמאין", שבהם נאמר "וימלך... וימת"[ט], אך יש בו גם ג"ר (כאשר בחכמה ובינה שלו היה ביטול אחוריים, ובכתר היה רק פגם, כידוע[י]). אמנם מוחין אלו דתהו אינם ענין כשלעצמו ("מוחין בעצם"), אלא הם רק מוחין השייכים למידות, מוחין שמולידים את המידות, ולכן בתהו המידות הן העיקר והן קודמות לשכל שנועד רק כדי להולידן.

ובלשונו:

(וכמו שכתבתי במקום אחר בסיעתא דשמיא, בענין זה, שקאי על תהו,  וז' הז"ת קודם לה"י הג"ר),

נמצא שמבנה הנפש הבהמית לעומת הנפש האלוקית נרמז גם במילים הפותחות את הפרק (שמקורן בפסוק[יא]) "זה [הקדמת המדות למוחין] לעומת זה [דקדושה, 'זה אלי ואנוהו'[יב], וכידוע שמשה נתנבא ב'זה'[יג]]".

תופעה דומה לכך יש גם בפסוק "ולא קרב זה אל זה"[יד] שמדבר על עם ישראל למול המצרים, כמו שכאן מדובר על נפש האלוקית לעומת נפש הבהמית[טו].

ישנו גם מקור מפורש בכתוב ש"זה" היינו קליפת מצרים, במאמר משה אל העם "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחֹזק יד הוציא הוי' אתכם מזה ולא יאכל חמץ"[טז] – היציאה ממצרים היא יציאה "מזה"[יז].

זה – נוטריקון זנות הבל

בדרך כלל בקבלת האריז"ל למלה "זה" משמעות אחרת, חיובית. כך מבואר ב"מאורי אור"[יח] לרבי מאיר פאפירש (העורך של ספרי קבלת האריז"ל, העץ חיים ופרי עץ חיים ועוד), ספר הערכים הקבלי הנזכר לרוב בלקוטי תורה[יט]:

זה נקרא היסוד וסימנו זה ינחמנו, כי היסוד הוא המנחם בשפעו לעולם. זה נקרא התפארת כי יש בו י"ב צרופי הוי' גימטריא זה. וקרא זה אל זה השפעת תפארת ליסוד.

כלומר, זה שייך לספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[כ], כפי שנלמד מנח הצדיק עליו נאמר "זה ינחמנו"[כא]. התפקיד של הצדיק הוא גם לנחם, וכמו שהעיד הרבי על עצמו "מיום הלכי לחדר ועוד קודם לכן התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה... גאולה כזאת ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות הגזירות והשמדות... והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה 'יאמר ביום ההוא אודך הוי' כי אנפת בי'[כב]"[כג], המחשבה של הצדיק היא כיצד לנחם את עם ישראל בשלימות, וכסיום הפסוק "ישוב אפך ותנחמני".

מלבד זאת, המילה זה שייכת גם לספירת התפארת, כי זה בגימטריא יב, המרמזים על יב הצירופים של שם הוי' שבתפארת, שהם יב גבולי אלכסון (המקבילים ל-יב השבטים של יעקב, שמדתו תפארת).

אכן, זהו הפירוש של "זה" של צד הקדושה, אמנם ה"זה" דלעומת-זה, נרמז בהמשך דבריו[כד], בהם מביא ה"מאורי אור" ש-ז מצות בני נח רומזות ל-ז מלכין קדמאין של עולם התוהו, וכנגד ניצוץ הקדושה שבכל אחד מהמלכים ישנה מצוה אחת. הוא כותב ששבע המצוות הללו, שכנגד שבע המידות, נרמזות באותיות א-ב-ג-ד-ה-ו-ז:

א – אבר מן החי. ב – ברכת ה'. ג – גזל. ד – דינים. ה – הבל מעשה תעתועים[כה], היינו עבודה זרה[כו]. ו – ווי, רמז לשפיכות דמים המביאה ווי ויללה בעולם[כז]. ז – זנות, גילוי עריות.

לפי הרמז הזה, המלה זה דקליפה היא זנות-הבל. בכך יש רמז לסדר של עולם התוהו, בו המידות הן העיקר – קודם התאוה היצרית של זנות, שבמידות, ואחריה עבודה זרה, שהיא בעיקר שיבוש שכלי. כך אמרו חז"ל "יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש [היינו שהיא הבל!], ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"[כח]. כלומר, המניע והעיקר היא הזנות, ובעקבותיו מגיע השכל לטעות ושיבוש[כט].

לצאת מקליפת מצרים

כאמור לעיל, קליפת מצרים נקראת "זה" – "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחֹזק יד הוציא הוי' אתכם מזה". לפי הרמז של "זנות-הבל" הרי שגם בקליפת מצרים יש זנות והבל, ויש לומר שהם רמוזים בשני הביטויים בפסוק "אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים"[ל]:

"מצרים" היא "ערות הארץ"[לא], מקום שכל כך נגוע בזנות, עד שהדבר משפיע על מי שנמצא בו. כך מפרש הבעל שם טוב[לב] שאברהם אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"[לג] בגלל השפעת המקום עליו.

"בית עבדים" מסמל את ה"הבל" – את העבודה זרה, עבדות למי שאיננו ה' (שהעבד שלו איננו עבד לאף אחד אחר, "'כי לי בני ישראל עבדים', עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[לד]). מבואר בחסידות, שבדקות העיסוק בכל מה שמתקשרים ומתייחסים אליו בתור דבר נפרד מעבודת ה'[לה] הוא בבחינת "עבודה זרה"[לו], שאינה עבודת ה'[לז]. כל שכן כאשר בני ישראל הם עבדי פרעה, שהחשיב את עצמו לעבודה זרה ואמר "לי יאֹרי ואני עשיתִני"[לח] (והרי העבד מושפע מהמנטליות של האדון, גם אם לא במודע, כמו שמובא לגבי יהודי שנמכר להיות עבד לגוי, שהעבד עשוי לומר "הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו"[לט]). מסיבה זו נאמר לבני ישראל לגבי קרבן פסח במצרים "משכו וקחו"[מ] ופירשו חז"ל "משכו ידיכם מעבודה זרה"[מא].

זוהי העבודה לזכור כל יום "את היום הזה" – בחינת "זה" דקדושה, "הנה אלהינו זה"[מב], "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[מג] – ועל ידי זה יוצאים מה"זה" של הקליפה, "הוציא הוי' אתכם מזה".

התכללות והתחלקות

לאור הביאור על החילוק היסודי בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, שבנפש האלוקית המוחין הם העיקר ואחריהם נגררות המידות ובנפש הבהמית המידות הן העיקר והמוחין משמשים אותן, ממשיך רבי לוי יצחק ומבאר דיוקים נוספים:

אחד השינויים הבולטים בין הקליפות לקדושה הוא שבקדושה יש התכללות של כל המוחין והמידות. אבל בקליפות, החל מהמידות של עולם התוהו שנשברו, יש התחלקות – כל "שכל" הוא לעצמו וכל "מדה" היא לעצמה. כך כל אחד מהמלכין קדמאין דתוהו אמר "אנא אמלוך" (אני אמלוך).

הבדל זה רמוז בשינוי הלשון בין הפרקים המתארים את שתי הנפשות: בפרק ג' נאמר "השכל כולל" ואילו בפרק ו' נאמר "ושכל המולידן הנחלק לשלש". בנפש האלוקית, בקדושה, יש התכללות, ולכן השכל כולל, אבל בנפש הבהמית, בקליפה, הכל בהתחלקות, ולכן השכל נחלק.

ובלשונו:

ולעיל בנפש האלקית נקט השכל כולל, וכאן נקט ושכל כו' הנחלק לשלש כו', כי בסטרא דקדושה הוא בהתכללות, ובסטרא אחרא הוא בהתחלקות.

בכך אפשר לבאר שאלה נוספת על דברי התניא כאן: ידוע שאין דעת בקליפות[מד], שלכן הן מסורסות ואינן מולידות פירות – "אל אחר איסתרס ולא עביד פירין"[מה]. אף על פי כן, אדמו"ר הזקן כן מונה בנפש הבהמית גם דעת – "ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת".

דעת היא התקשרות, כמו שכתוב בפרק ג' "שמקשר דעתו בחוזק", ובפשטות, כמו שהדעת של הקדושה היא התקשרות בחוזק לה', כך יש בנפש הבהמית התקשרות שלילית, כאשר האדם שקוע בענייני העולם, וכל שכן כאשר הוא 'מכור' להם. כלומר, גם בקליפה יש דעת[מו].

אכן, פשוט הדבר שיש דעת גם בקליפה, אבל אין זו דעת אמיתית, הפועלת התכללות בין החכמה והבינה והולדה של המידות מהן. וביתר פירוט:

בקדושה יש שתי מדרגות של דעת – דעת עליון ודעת תחתון. דעת עליון היא המחברת בין החכמה והבינה ודעת תחתון היא המקשרת בין המוחין למידות[מז]. דעת עליון מייחדת את החכמה והבינה באופן של התכללות גמורה, כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מח], יחוד תמידי של "חיוהי" ו"גרמוהי", אורות וכלים, נשמה וגוף (סוד תחית המתים). ממילא, כשהמידות נולדות מהתכללות כזו, גם ביניהן יש התכללות גמורה, הן בספירות העליונות והן בכוחות הנפש האלוקית.

לעומת זאת, בקליפה יש רק דעת תחתון, רק דעת שמחווללת את המעבר בין השכל למידות, אבל אין דעת עליון שמחברת בין החכמה לבינה ומביאה להתכללות בשכל. ממילא, מכיוון שבשכל נשארת התחלקות, לכן גם המידות שנולדות מהשכל הן בהתחלקות, וכל אחת מהן נפרדת ועומדת בפני עצמה, בתנועת "אנא אמלוך".

נקודת הכתר

כעת מסביר רבי לוי יצחק דיוק שלישי בשינוי הלשון בין הפרקים: בפרק ג' נאמר "עשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן" ואילו בפרק ו' נאמר "עשר כתרין דמסאבותא". גם שינוי הלשון הזה קשור לכך ששורש הנפש הבהמית הוא בעולם התוהו והיא בנויה כמותו.

עולם התוהו נקרא גם "עולם הנקודים", כי בכל אחת מהספירות היתה רק את הנקודה והתמצית של הספירה. באופן מתוקן כל ספירה מתפתחת בסדר של נקודה-ספירה-פרצוף[מט], משתכללת מתוך התכללות עם שאר הספירות (בנקודה רק נקודת התמצית, בספירה 'קו' של עשר ספירות הכלולות בתוך כל ספירה ובפרצוף 'שטח' בו כל אחת מעשר הספירות הללו עצמן מתכללות שוב זו בזו). אכן, בעולם התהו כל אחת מהספירות נשארה רק עם נקודת הראשית, הכלל והתמצית שלה, שהיא-היא הכתר שלה[נ].

ובלשונו:

ובנפש דסטרא אחרא נקט עשר כתרין ולא ספירות כי שרשה מתהו ששם היה הכתר דכל ספירה.

הכתר של כל ספירה הוא כח הרצון שלה (חיצוניות הכתר), לכן בכל ספירה של תוהו ישנו רק הרצון של "אנא אמלוך" (בסוד השם "אבימלך", שפירושו[נא] הרצון במלוכה, "אבי" מלשון אבה-רצה). כשיש רצון תקיף של "אנא אמלוך" אין מקום להתכללות – כל כח עומד לעצמו, בלי לתת מקום אמתי לכוחות האחרים, וממילא הכל נמצא בהתחלקות, במצב של תהו שעתיד להשבר.

לסיום, בהערה מוסגרת נוספת, מציין רבי לוי יצחק רמז נוסף המקשר בין הנפש הבהמית שמהקליפות הטמאות לשרשה בעולם התוהו:

(ותהו הוא בחינת ס"ג כמו שכתוב כלו סג יחדו, זהו מסאבותא סא"ב גימטריא ס"ג).

כאמור, לנפש הבהמית יש עשר כתרין דמסאבותא. שורש המילה "מסאבותא" הוא סאב, העולה בגימטריא סג, המשמשת לתיאור הרשעים בעולם – "כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד"[נב] (רשעים שהם הניגוד למשכילים דורשי ה' – כלשון הפסוק הקודם, "אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים"[נג] – והיינו פעולת הנפש האלוקית, המשכילה-מתבוננת באלקות, מתוך דרישת ה' אמתית, ומתוך כך מולידה מידות אלוקיות). המילה סג רומזת לשם סג (שם הוי' במילוי יוד הי ואו הי) שהוא השם השייך לעולם התוהו, בו הייתה השבירה[נד].