שפיות אמתית

ליל ש"ק תולרות, ב' כסלו תשפ"ב – כפ"ח

אמונה ובטחון (38) – סיום הסדרה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרק ז (11) – הערה לז (עמ' פב); הערה כ (עמ' עח); ביאור ז (עמ' ככא-ב); הערה ט (עמ' עח); הערות לד-לה (עמ' פא).

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מיוחד לבנות תיכון יעלת חן ערך הרב 'סיום' על לימוד המאמר "אמונה ובטחון" – מתאים לחדש כסלו, חדש הבטחון. פרק א, אחרי פתיחה הנוגעת לזמן ולחיבור האמונה והבטחון בשבטי ישראל, עוסק בעיקר בבטחון לו אנו זוכים מהאבות והאמהות (וגם בלידת המשיח, שהיא סוד תיקון הדעת). פרק ב, הפרק העיקרי והחשוב כאן, מסביר שהבטחון תלוי באי-פחד מפני אכזבות, נפילות ואפילו שגעון – ושמצב האי-פחד הזה הוא-הוא השפיות האמתית. יש בפרק התבוננות יפהפיה בפסוקי הפתיחה של פרק כב בתהלים, המגלה כיצד בטחון אמתי עטוף ברוממות א-ל ושפלות האדם, שההרכב שלהם 'מייצר' את המצב השפוי באמת. הפרק חותם בהתכללות האמונה והבטחון – התכללות מדת יום ומדת לילה. בפרק גם חוזר שוב ושוב היחס הנכון בין אמונה 'מדודה', של "ניכרין דברי אמת", לאמונה 'מוחלטת' של "פתי יאמין לכל דבר". פרק ג, הקצר יחסית, עוסק במקור נגעיו של המשיח (בהקשר של שמירת הלשון) ובתיקונם-רפואתם בעולם הזה ובגאולה האמתית והשלמה.

לקוצר היריעה לא נדפסו כאן הדברים בשלמות. את השיעור המלא ניתן לבקש בדוא"ל itiel@pnimi.org.il.

א. "בך בטחו"

בטחון בכסלו

חדש טוב, שבת שלום וגוט יום טוב. הרבי היה אומר בר"ח כסלו גם 'גוט יום טוב'.

אנחנו לומדים כמה שנים[ב] את המאמר "אמונה ובטחון", ואנחנו כבר קרובים לסיום – נשאר לנו עוד ביאור אחד של פרק ז. את פרק ח למדנו בעבר, וגם את הביאור האחרון של פרק ז, ולא נחזור אליהם כעת שוב, לכן אולי נצליח לסיים היום אי"ה.

בהשגחה פרטית אנחנו כבר בחדש כסלו, שהכח הפנימי שלו הוא בטחון[ג]. כסלו הוא לשון בטחון, כמו בפסוק "כי הוי' יהיה בכסלך"[ד], שמשמעותו שה' הוא מבטחך, ובפסוק (בפרק עח בתהלים) "וישימו באלהים כסלם"[ה]. כעת נכנסנו כבר ל-ב' כסלו, ומכיון שהשנה חשון היה חדש חסר הוא היום ה-61 בשנה. 61 שוה בגימטריא למלה שאנחנו מדברים עליה כבר כמה וכמה שיעורים[ו] – "היום" (התשובה של המשיח לרבי יהושע בן לוי, ששאל אותו מתי הוא יבוא[ז]). כלומר, היום הוא היום "היום" של השנה – אם נסיים היום את המאמר, בטוח שמשיח יבוא היום[ח]!

אמונה ובטחון – ניסן וכסלו – יהודה ובנימין

אמרנו שכסלו הוא החדש של הבטחון. מהו החדש של האמונה? מי שמכיר את הקבלת החדשים לכוחות הפנימיים של הנפש, הם מתחילים לפי הסדר מחדש ניסן ("החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[ט]), שהוא חדש האמונה. אם כן, "אמונה ובטחון" הם קשר בין ניסן וכסלו (שני חדשי "גאולה" – סוד "גואל ראשון" ו"גואל אחרון"[י], ודוק)[יא]. ניסן הוא "ראש חדשים, ראשון גו'" ואילו כסלו הוא החדש התשיעי – כנגד שתי הספירות כתר ויסוד (המזל של חדש כסלו הוא מזל קשת, סוד היסוד, אות ברית קדש[יב]), סוד "מכתם לדוד"[יג], כנודע[יד].

מהם החדשים האלה בשבטים? לפי האריז"ל[טו], חדשי השנה מקבילים לשבטים לפי סדר הדגלים. השבט של חדש ניסן הוא שבט יהודה – הראשון בדגל מחנה יהודה. השבט של חדש כסלו, החדש התשיעי, הוא שבט בנימין – האחרון בדגל מחנה אפרים. האם יש קשר בין שבט יהודה לשבט בנימין? אלה שני השבטים של ממלכת הדרום, ממלכת יהודה[טז]. למרות שבנימין שייך לדגל מחנה אפרים, עם שבטי יוסף – אפרים ומנשה – הוא לא חובר לממלכת הצפון אלא דווקא לממלכת יהודה. יש לבנימין גם יתרון על יהודה – בית המקדש והמזבח הם בחלקו של בנימין[יז].

בעצם, גם מלכות ישראל – מלכות בית דוד – מתחילה דווקא משבט בנימין, מהמלכות של שאול המלך (שדוד המלך הוא חתנו). שאול הוא יחסית התהו של מלכות ישראל, לעומת מלכות בית דוד שהיא התיקון. מהקשר בין בנימין וחדש כסלו, חדש הבטחון, אפשר להבין יותר את התהו של שאול (ושל שבט בנימין בכלל, כמו במעשה פילגש בגבעה[יח], ממנו יצא שאול[יט]...) – הבטחון השלם הוא בטחון מופרז, אבל כשאין לו כלים דתיקון הוא נשבר.

דוד הוא האמונה בהשגחה פרטית, כמו שמבאר הבעל שם טוב[כ] עה"פ "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם וגו'"[כא], אמונה לשון כלים (לשון מנא בארמית) – האמונה האיתנה בהשגחה פרטית מכילה את האורות המרובים של הבטחון הגמור-המופרז שצריך להיות למלך ישראל (סוד "נצח ישראל"[כב] – מלכות בית דוד[כג]), והוא סוד מיכל בת שאול שנישאת לדוד, מיכל אותיות כלים[כד], כמבואר במ"א[כה].

"בך בטחו אבותינו"

חוץ מהביאור האחרון שנשאר לנו ללמוד, יש עוד כמה הערות בפרק ז שדלגנו עליהן וצריך לחזור אליהן – נתחיל מהן. מי שיש לה ספר כדאי שתפתח. לרוב אין ספרים, אז אני אקריא בקול.

הערה לז בפרק ז היא הערה על הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[כו] בהקשר שלנו – הראיה איך המשיח מדלג כו' ו"הנה זה בא" היום. ההערה מדברת על המשך הפסוק:

והמשכו: ״מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות״, בזכות אבות ואמהות

בגאולת מצרים התקיים "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" וחז"ל דרשו[כז] שה"הרים" הם האבות וה"גבעות" הן האמהות, ובזכותם ה' דילג את הקץ. כך גם בגאולה העתידה, ה"קול דודי הנה זה בא" הוא בזכות האבות והאמהות, וההערה כאן מדגישה שזכות האבות והאמהות היא דווקא זכות הבטחון:

– ״בך בטחו אבותינו״ (תהלים כב, ה).

זהו פסוק מתהלים כב ("בך"[כח]), "למנצח על אילת השחר" – מי זו "אילת השחר"? אסתר המלכה[כט], שאמרה את הפרק הזה כאשר נכנסה לאחשורוש. הפסוק הקודם ל"בך בטחו אבותינו" הוא "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" עליו דברנו בשיעור הקודם[ל] – הסברנו, כדברי הבעל שם טוב[לא], ש"ואתה קדוש", הקדוש והנבדל ("נורא תהלֹת"[לב]) "יושב" במציאות על ידי "תהלות ישראל", כשיהודי אומר 'ברוך ה''. ואז בא הפסוק הבא, "בך בטחו אבותינו בטחו וגו'".

יש כאן יחידה צמודה של שני פסוקים, בהם המלה "בטחו" מופיעה שלש פעמים:

״בטחו״ כתיב ג״פ בפסוק זה: ״בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו״,

יש על הפסוקים האלה ניגון חב"ד ידוע – מתאים שהוא יהיה הניגון ששרים בחדש כסלו בכל מקום. מתחיל כאן "בך בטחו" – "בך" הוא בעצמותך, דרך כב אותיות התורה. "בך" בדיוק מתאים להיום, ר"ת ב כסלו, החדש של הבטחון – כנ"ל. גם "פדה בשלום נפשי", ששרים בחדש הזה בי"ט כסלו ובי' כסלו מסיים "ואני אבטח בך"[לג]. שם הסיום הוא "אבטח בך" וכאן ההתחלה ב"בך בטחו".

ויש לומר שהם כנגד שלשה אבות – אברהם יצחק יעקב

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון[לד], אבל שלשת האבות מתעצמים עם האמונה עד שהיא הופכת לבטחון[לה] – אצל כל אחד הבטחון באופי המיוחד שלו – לכן יש כאן שלש פעמים "בטחו". ה"בטחו" של אברהם וה"בטחו" של יצחק מופיעים באותו פסוק, כמו שקוראים השבת "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[לו], התכללות של שניהם. ה"בטחו" של יעקב מופיע בפני עצמו, בפסוק הבא.

ועוד רמז מובהק לשלשת האבות ב"בך בטחו אבותינו": חיי האבות יחד (175 שנים של אברהם, 180 של יצחק ו-147 של יעקב) עולים בך שנים (כאשר ה-ך הפשוטה של "בך" נחשבת כ-500, כידוע בסוד אותיות מנצפ"ך סופיות, וכידוע בחז"ל[לז], ך פשוטה היא אות הגאולה של אברהם אבינו).

(סוד ״איי הים״, איים הנמשכים להתיחד ברגל הרביעית שבמרכבה העליונה, ים המלכות וד״ל).

יש כאן בסוגריים רמז שמתקשר למה שלמדנו בביאור האחרון, על "היום אם": הנביא ישעיהו מונה שבעה מקומות ידועים מהם יקבץ ה' את עם ישראל ומוסיף מקום שמיני-כללי, "איי הים". איי היינו ראשי התיבות של שלשת האבות אברהם-יצחק-יעקב, ו"הים" הוא כינוי למלכות, הרגל הרביעית במרכבה[לח], אליה מתנקזים ההשפעות של האבות (סוד "כל הנחלים הֹלכים אל הים וגו'"[לט]).

כעת יש כאן רמז יפה:

ג״פ בטחו עולה שלמות הבטחון

"בטחו" שוה 25 ושלש פעמים "בטחו" שכתוב כאן עולה 75 – בטחון. המלה בטחון מתחילה "בטחו" וה-ן שוה עוד פעמיים "בטחו".

סדרת "הנה זה בא"

(שעולה ״הנה זה בא״ וד״ל).

שוב, מדברים על הפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", שגם בתוכו יש רמז לכח של הבטחון – בטחון, שלש פעמים "בטחו", שוה "הנה זה בא". בתוך הביטוי "הנה זה בא" יש חלוקה יפה בפני עצמה – "הנה" שוה 60; המלה הבאה, "זה", שוה 12, חמישית של "הנה"; המלה הבאה, "בא", שוה 3, רבע של "זה". לפי זה, המספר הבא בסדרה צריך להיות שליש של בא, ששוה 1, והמספר הבא אחריו חצי מ-1 דהיינו חצי (סוד "שלם ו[אח"כ] חצי"[מ]). קבלנו, אם כן, סדרה מלמטה למעלה: 1 3 12 60... אח"כ יבוא 360 (6 פעמים 60) ואח"כ 2520 (7 פעמים 360) וכו'.

האם סדרה זו ידועה וחשובה בחשבון, האם יש לה שם? כן! היא בדיוק חצי מסדרת ה"עצרת", סוד חכמת הצירוף, כמבואר בספר יצירה: "שתי אבנים בונות שני בתים [פעמיים 1, א], שלש אבנים בונות ששה בתים [פעמיים 3, בא], ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים [פעמיים 12, זה], חמש אבנים בונות מאה ועשרים בתים [פעמיים 60, הנה], שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים [פעמיים 360], שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים [פעמיים 2520]..."[מא] (בספר יצירה לא מופיעים עוד אברים בסדרה, כמפורש שם, "מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכולה לשמוע"), ודוק! נמצא רמוז שהגאולה תבוא מכח גילוי הסודות של חכמת הצירוף (סוד "נפתלי אילה [אליה הנביא] שלֻחה הנֹתן אמרי שפר"[מב], כמבואר בכתבי המקובל הראשון, רבי אברהם אבולעפיא ז"ל[מג]).

והנה, סכום כל ששת האברים הראשונים של סדרת "הנה זה בא" (עד לסיום האברים בספר יצירה) – 1 3 12 60 360 2520 – עולים 2956. יש פסוק אחד בתהלים ששוה אותו מספר, הפסוק המרכזי של פרק עח (ולדעה אחת הוא החצי של פסוקי תהלים[מד], רמז לסדרה זו שהיא חצי סדרת ה"עצרת" כנ"ל!) – "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו"[מה] (שבו יג תבות, כנגד יג מדה"ר, ו-49 אותיות, 7 ברבוע כו')!

"בטח בה לב בעלה"

יש כאן בהערה עוד רמז יפה:

מתחלת הפרק מקומיהן של ג״פ ״בטחו״ אלו הם התבה ה־ל; ה־לב, ה־לח, ביחד שלמות של מאה, שעולה ארבע פעמים ״בטחו״, לרמז על התכללות ארבע אמהות בשלשה אבות ודוק.

יש ענין לספור מיקומים של מילים. בכלל, הכלל הוא שאבא ואמא, חכמה ובינה, הם זמן ומקום[מו]. אם כן, התבוננות במיקום של משהו היא כבר משהו נשי-אמהי, "אי זה מקום בינה"[מז], וכאן באמת הרמז קשור לאמהות. יש כאן שלשה "בטחו" גלויים, אבל המיקומים שוים 100, ארבע פעמים "בטחו" – רמז לארבע האמהות. כלומר, מאחורי הבטחון של האבות – פנימיות הבטחון של שלשת האבות – עומד הבטחון של ארבע האמהות. איפה רואים שאת הבטחון הבעל מקבל מהאשה? בפסוק שנאמר עוד מעט ב"אשת חיל" – "בטח בה לב בעלה"[מח].

שני המיקומים שבפסוק הראשון (שבו שני ה"בטחו" שכנגד אברהם ויצחק), 30 ו-32, עולים 62, ואילו המיקום של "בטחו" בפסוק השני (שכנגד יעקב) הוא 38. והנה, פלא – 62 ו-38 הם ה"חתך זהב" של 100, תכלית היפי והחן (חן אמת ויפי של ממש, בהם "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[מט]) של חלוקת 100 לשני מספרים.

"היום ילדתיך"

נלך אחורה לעוד הערה כאן – הערה כ. אליהו הנביא מסביר לרבי יהושע בן לוי שכאשר משיח אמר "היום" הוא התכוון ל"היום אם בקֹלו תשמעו"[נ] – יש תנאי ל"היום". כמו שאמרנו, יש ענין לספור מיקומי מילים, וכאן המלה החשובה היא "היום":

בפרק צה בתהלים, ״היום, אם בקולו תשמעו״ הוא התבה ה־בן.

אנחנו לומדים הרבה על עוד משמעויות של "היום", עוד פסוקים חשובים עם "היום" שאליהם התכוון משיח. אפשר להגיד שהפסוק הכי חשוב של "היום" שנאמר במשיח הוא "הוי' אמר אלי בני אתה אני [=] היום ילדתיך"[נא]. פסוק של "היום", שכתוב בו גם "בני אתה", בן (המספר של התבה "היום" בפרק צה). שם "היום" היא רק התבה ה-נא והתבה ה-בן היא "ילדתיך":

בפרק ב התבה ה־בן הוא ״ילדתיך״ שלאחר ״היום״ ודוק.

״ילדתיך״ הוא סוד הדעת, ראשית התקון (לידה מחדש) של עולם התהו שנשבר החל מספירת הדעת שבו כנודע.

אנחנו מדברים על בטחון מופרז, שיש בו ממד של תהו, אבל צריך שיהיו לו גם כלים דתיקון. מה קורה כשאין כלים דתיקון? שבירת הכלים. השבירה התחילה בספירת הדעת[נב]. מי שאין לו כלים דתיקון – המקום הכי פגיע אצלו הוא הדעת. דעת היא כח של התקשרות. מי שהדעת אצלו פגומה לא מצליח להתקשר, למציאות, לרבי, למישהו אחר. אחרי השבירה, בשביל להביא את המשיח צריך לידה מחדש – שמתחילה מהתיקון של הדעת, "ילדתיך" בגימטריא דעת[נג].

"כל היום" ו"זה היום"

יש כאן עוד הערה שלא למדנו[*], שמתייחסת לעוד פסוק חשוב של "היום" שהוזכר – "חסד אל כל היום"[נד]:

״כל היום״ עולה אלף־פלא, והוא ר״ת כה, בסוד ״כל הנביאים נתנבאו ב׳כה׳, מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב׳זה׳״ – ״זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו״ – ״בו״ בעצמותו יתברך (עיין קונטרס יב־יג תמוז תשמ״ט לכ״ק אדמו״ר שליט״א). ״זה היום״ עולה חכמה, נמצא שיחוד הנבואה הוא בסוד ״אאלפך חכמה״ וד״ל. והיינו ״חסד אל כל היום״ דוקא, בחינת ״אל נהירו דחכמתא״ – ״השמים מספרים כבוד אל״, כבוד נאצל וד״ל.

הנה, "זה היום [העולה חכמה, כנ"ל] עשה הוי'" עולה דעת ("[אני היום] ילדתיך", כנ"ל) ו"חסד אל כל היום" עולה רוח. שני הביטויים – שכנגד נבואת שאר הנביאים, כה, ונבואת משה רבינו, זה – עולים יחד "[ונחה עליו]... רוח דעת [ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' גו']"[נה] האמור במלך המשיח.

משיח חי "כל היום" ב"חסד אל" ועל כן מרגיש ש"זה היום [עשה הוי']" – "זה היום" שבו משיח נולד ("אני היום ילדתיך") ובא לגאול את עם ישראל – לכן הוא אומר בבטחה גמורה שהוא בא "היום". והנה, "כל היום" "זה היום" בהכאה פרטית (כ פעמים ז, ל פעמים ה, ה פעמים ה, י פעמים י, ו פעמים ו, מ פעמים מ) עולה ישראל במספר קדמי (2051), סוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[נו] (גם לתורה הקדומה[נז]), "עם המלך במלאכתו ישבו שם"[נח] – "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"[נט], ומשיח עצמו הוא האומר להשי"ת 'אנו רוצים משיח נאו' – "זה היום" (נבואת משה רבינו – "זה הדבר אשר צוה הוי'"[ס]) ואין לאחר!

ב. בטחון בלי פחד

"פרזות תשב ירושלם"

כעת נעבור לביאור שנשאר לנו – ביאור ז לפרק ז, ביאור מרכזי ועיקרי לכל הנושא כאן.

בפנים מוסבר שבטחון מופרז הוא בסוד "פרזות תשב ירושלם"[סא]. בפסוק כתוב "פרזות תשב ירושלם מרב אדם ובהמה בתוכה" והפסוק הבא הוא "ואני אהיה לה נאֻם הוי' חומת אש סביב...". למדנו השבוע[סב] על "בן פרצי", שמופיע ב"לכה דודי" שנאמר עוד מעט – "ימין ושמאל תפרוצי [צריך גם ימין וגם שמאל, גם אהבה וגם יראה, בשביל] ואת ה' תעריצי על יד איש בן פרצי". השרשים פרז ו-פרץ מתחלפים (באותיות השיניות) – ה"פרזות" הולך כאן עם "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל"[סג], חומת אש שהולכת ומתפשטת. הכח של "ופרצת", שהוא ההמנון שלנו.

כאן מוסבר, לפי דברי משה למרגלים[סד], שהתכונה של "פרזות" של העיר מעידה על האופי הפנימי של יושבי העיר – אופי של בטחון מופרז, ללא כל חשש:

המצב של "פרזות" מורה על חוזקם הפנימי של יושבי העיר אשר אינם חוששים מפני אויב, כפי שאמר משרע"ה למרגלים: "וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה... ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים" (במדבר יג, יח-יט), ופרש"י "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם".

"פתי יאמין לכל דבר"

כן הוא הדבר ביחס ליכולתו של האדם להיות (במודעות שלמה) "פתי יאמין לכל דבר":

עוד היה כתוב בפנים ש"פרזות תשב ירושלם" ר"ת פתי – "פתי יאמין לכל דבר"[סה]. האם טוב להיות פתי? בפשט הפסוק, לא בטוח שטוב להיות "פתי יאמין לכל דבר", אבל חז"ל דורשים זאת גם כמעלה (כפי שמובא כאן בהמשך הביאור).

יש כאן ענין יסודי, שמופיע גם בתוך המאמר וגם בהערה שנקרא עוד מעט וגם כאן בביאור: האמונה של "פתי יאמין לכל דבר" יכולה להיות אמונה של תהו – שמישהו מאמין בכל דבר, גם בדברים לא נכונים, בצורה של תהו שנשברת בסוף . איך אפשר להיות "פתי יאמין לכל דבר" בצורה מתוקנת? כתוב ש"ניכרין דברי אמת" – כשאדם שומע משהו אמתי, גם אם אינו מבין אותו עד הסוף, הוא מכיר באמת שבו ומאמין לו. זהו 'חוש' יהודי מיוחד, שרואים הרבה פעמים דווקא אצל בעל תשובה – הוא שומע משהו מהתורה, וניכר לו שזה דבר אמת (עד כדי כך שהוא עומד משתאה ומשתומם מול גילוי האמת, מופתע מהאמת שבדבר, על דרך מאמרו של יעקב אבינו, עמוד האמת – "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי גו'"[סו]), ומתוך כך הוא מבין שביחס לתורה בכלל טוב להיות "פתי יאמין לכל דבר". הוא שומע משהו אמתי מהרבי, "ניכרין דברי אמת", והוא מבין שזהו מישהו שאפשר לסמוך עליו, שהוא אומר אמת, ולכן ראוי להיות ביחס אליו "פתי יאמין לכל דבר". אז ה"יאמין לכל דבר" הוא תכונה חיובית של ילד – דעת דקטנות שיש בה את מעלת התמימות של "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך" (סוד הדעת של "אני היום ילדתיך" האמור במשיח, תיקון שבירת הדעת בעולם התהו, כנ"ל)[סז].

אל-פחד

הווארט כאן הוא שבשביל בטחון – ודאי בטחון מופרז, "פרזות תשב ירושלם" – צריך לא להיות פחדן. זהו בעצם היסוד של החסידות, הצוואה שקבל הבעל שם טוב מאביו רבי אליעזר לפני שהתייתם – אל תפחד משום דבר חוץ מהקב"ה[סח]. הכוונה כאן היא לא למישהו שב'עבודה' מתגבר על הפחדים שלו, אלא למישהו שלא יודע פחד מהו. יש אנשים שבאופן טבעי לא יודעים מהו פחד – אדם כזה יכול לבטוח בבטחון שלם, בטחון מופרז.

אדם החושש מן האכזבה, מפחד להאמין.

יש מי שמפחד שמישהו ירביץ לו – זהו פחד חיצוני. פחד פנימי יותר הוא פחד להתאכזב – אדם פוחד להאמין במשהו, כי הוא חושש שבסופו של דבר הדבר לא יתגשם והוא יתאכזב. בשביל להאמין ולבטוח צריך לא לפחד משום דבר – כולל לא לפחד מאכזבות.

היכולת להאמין, להתמסר, לבטוח בכל יום ש"היום" ממש בא המשיח (אפילו לאחר שגם אתמול ושלשום וכו' האמין ש"היום" יבוא המשיח, וככל הנראה עדיין לא בא), תלויה בחוזק פנימי רב,

איך המשיח אומר שיבוא "היום" בלי לחשוש? הרי גם אתמול הוא אמר "היום" ולא בא, וגם שלשום הוא אמר "היום" ולא בא – כל יום הוא מתאכזב (ומאכזב). איך הוא ממשיך בכך? כמו שאמרנו שיש מי שלא יודע פחד מהו – המשיח גם לא יודע אכזבה. הוא לא מפחד להתאכזב היום, כי גם אתמול ושלשום לא התאכזב – אין אצלו עבר, מה שקרה לא תופס אצלו מקום. האכזבות הקודמות לא החלישו אותו, ולכן הוא חזק ולא פוחד להתאכזב שוב.

באי-פחד מפני מה שעלול להיות אם...,

זהו אי-פחד מאכזבות – ממה שעלול לקרות אם מה שבטחתי בו לא יקרה, אם מה שאני מנסה לעשות לא יצליח.

אי-פחד מפני נפילות רבות

"שבע יפול צדיק וקם"[סט], גם הצדיק נופל, שוב ושוב, בדברים לא-רצויים. אמנם, כמו שכתוב בהקדמת שער היחוד והאמונה, "חנוך קטן", הנפילה היא לפי ערכו – אבל עדיין זו נפילה. בשביל לבטוח צריך לא לפחד מהנפילות הללו, לדעת שכל נפילה היא "ירידה צורך עליה"[ע].

ואף מפני השגעון ואבוד שפיות הדעת לכאורה (כפי שאכן נקרא הנביא בפי הבריות – "משוגע").

אם מישהו בוטח במשהו בלי להתייאש, בלי להתחשב במציאות, הוא נראה משוגע. חב"דניקים אומרים "משיח נאו", אומרים שהרבי הוא המשיח, אפילו אחרי ג' תמוז – משוגעים... הרבי אמר כל יום שמשיח בא "תכף ומיד ממש", "היום" – זהו שגעון (הרבי התבטא על עצמו 'אני משוגע על משיח'). כך גם הנביא נקרא "משֻגע איש הרוח"[עא].

איך קוראים לפחד מאי-שפיות? פחד הנחש. בספר על הרפואה אנחנו מסבירים[עב] שיש שלשה סוגים של פחד – פחד הנחש, פחד הארי ופחד הזאב[עג]. מלמטה למעלה, פחד הזאב הוא הפחד מאונס, פחד האריה הוא הפחד ממות ופחד הנחש הוא הפחד משגעון, הפחד הכי גדול. נחש בגימטריא משיח – הוא הלעומת-זה של משיח, ה'אנטי-משיח'. בשביל להביא משיח צריך להתגבר על פחד הנחש – לא לפחד מאי-שפיות.

השפיות האמתית

רק במצב נפשי שכזה (שהוא אכן מצב חזק מאד – שלמעשה רחוק הוא ביותר מאי שפיות הדעת כפשוטה, עד שהוא אפילו המצב ה"שפוי" ביותר) אכן פרזות תשב ירושלם" – "ושקטתם ואין מחריד".

המצב של מי שלא יודע פחד, לא יודע אכזבה ולא מפחד ממנה, לא מפחד מנפילות ואפילו לא מפחד להיות משוגע (ובוודאי לא מפחד להחשב משוגע)[עד] – הוא המצב הכי חזק ושפוי. מה פירוש שפוי? כמו בכל דבר, כדי להבין מלה צריך לחפש את ההופעות שלה בתנ"ך. יש פסוק באיוב – בפרק שנלמד בקרוב, מי שלומד את הפרק היומי – "ושֻפו עצמֹתיו"[עה]. המפרשים מסבירים ש"שֻפו" הוא לשון שבירה וכתיתה[עו] ויש גם מי שמסביר הוא לשון גובה[עז]. יש מי שאומר שגם שפיפון, סוג של נחש[עח], הוא לשון שפיות – מענין שדווקא נחש, הפחד משגעון, מאי-שפיות, קשור למושג שפיות.

בקליפה הקשר בין גובה לשבירה הוא "לפני שבר גאון"[עט] – מישהו מתגאה ובסופו של דבר הוא ישבר בעקבות גובה הגאוה שלו. אבל בקדושה, אצל מלך המשיח, שתי התכונות מתקיימות במקביל. תמיד מסבירים[פ] שיש למלך שלשה 'רבדים' – התנשאות על עם בחיצוניות, שפלות בפנימיות ועוד יותר עמוק-גבוה בנפש יש לו רוממות עצמית. הגובה של המלך הוא הרוממות העצמית שלו – המקום שהוא מרומם מעל כולם, בלי שום קשר למצב החיצוני-המציאותי שלו (כמו "קדוש ישראל" שהוזכר לעיל). על הרוממות העצמית כתוב על בית דוד – שזכה בכתר מלכות לו ולזרעו הכשרים אחריו[פא] – שהעטרה (של דוד) הולמתו[פב]. אבל הרוממות העצמית לא נמצאת במודע של המלך כל הזמן. המלך אמנם יודע שהוא 'משהו מיוחד', אבל החויה הקיומית שלו היא כמו שאומר דוד המלך בפסוק הבא אחרי פסוקי ה"בטחו" – "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם"[פג] (פסוק שר' אשר הרבה לחזור עליו). המלך מרגיש שפלות אמתית, "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני"[פד], כך שאצלו הגובה והשבר מתקיימים בו-זמנית.

השילוב הזה נותן למלך שפיות אמתית – חוזק פנימי שלא מתפעל משום אכזבה או נפילה, שמצד העצם שלו אינן פוגעות בו וברוממות העצמית שלו ומצד החויה הפנימית שלו אינן מפתיעות או מאכזבות אותו, משום שהוא מודע לשפלותו הקיומית והאכזבות והנפילות 'טבעיות' עבורו. "כל ישראל ראויים למלכות"[פה], "בני מלכים"[פו] ו"מלכים"[פז] – אצל כל אחד יש ניצוץ של רוממות עצמית וגם של שפלות אמתית, באמצעותן הוא יכול להיות שפוי באמת, ללא חשש מאכזבות, מנפילות או מאיבוד שפיות.

את העובדה שהשפיות האמתית קשורה לאיזון בין הרוממות העצמית לשפלות האמתית, רכיבי האישיות של דוד המלך (והבאים אחריו), רואים גם בהתמודדות העיקרית בתנ"ך עם אי-שפיות – ההתמודדות עם הרוח הרעה והפרנויה של שאול המלך דווקא (המקדים את דוד כתהו הקודם לתיקון, כפי שהוזכר בתחלת השיעור). כדי להרגיע את רוחו ולחזור לשפיות מזמין שאול את דוד לנגן לו[פח] – בכח נגינת דוד, "נעים זמִרות ישראל"[פט], לאזן את הנפש בין הרוממות והשפלות (סגולה האיזון של האזנה לקול נעים). בכלל, כדי להגיע לאיזון בטוח בנפש טוב להאזין לשירת הבריאה – לעסוק ב"פרק שירה" שחבר דוד המלך[צ] (ויש לו שייכות מיוחדת ל"זמרת הארץ"[צא] של שנת השמיטה, שנת הבטחון המופרז בה'[צב]).

רוממות, בטחון ושפלות

הזכרנו בדרך אגב שנגענו, בהמשך לשיעורים האחרונים, ברצף פסוקים בתחלת פרק כב. כדאי להתבונן בכך יותר בתשומת לב: פסוק ד הוא "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" – פסוק שעוסק ברוממות א-ל במדרגה הכי גבוהה שלה ("ואתה קדוש", שהוא ה"נורא תהלות" כפי שהסברנו), אך כפי שהיא מתיישבת-שורה בעבודת ההילול של האדם ("יושב תהלות ישראל"). כפי שהוזכר, אותה רוממות משתקפת ברוממות העצמית של המלך דוד וזרעו אחריו, הזוכים ב"כתר מלכות" (והניצוץ שלהם בכל ישראל, וכמאמר מורנו הבעל שם טוב שבכל איש ישראל ישנו ניצוץ של מלך המשיח[צג]). שני הפסוקים הבאים הם פסוקי הבטחון של שלשת האבות – "בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו". אחר כך בא הפסוק "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" – פסוק של שפלות האדם, השייך במיוחד לחוית השפלות של המלך דוד.

רואים כאן, באופן מובהק, שהבטחון הוא כח לחבר בין הרוממות והשפלות[צד] – מתאים למה שהוסבר בהרבה שיעורים[צה] שבטחון הוא לשון דבק (כמו "וטח את הבית"[צו]). הבטחון מחבר-מדביק בין ה' המרומם והאדם השפל – בטחון מתוקן, של "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[צז], מחבר בין הרוממות האלקית, שמאפשרת לאדם לפעול, לאדם השפל מצד-עצמו. גם בתוך נשמת דוד המלך, הבטחון מחבר בין הרוממות העצמית לבין השפלות בתכלית (או, בסגנון שיותר תואם את דברינו לעיל, הבטחון המתוקן 'עטוף' ברוממות העצמית והשפלות בתכלית, המעניקות חוזק נפשי ושפיות אמתית). ורמז: רוממות אל בטחון שפלות האדם (1664) עולה 64 פעמים הוי', העולה פעמיים ארץ ישראל, ארץ ישראל דלעילא וארץ ישראל דלתתא[צח] ("ארצות החיים"[צט] בהן מתהלך דוד המלך לפני ה', נע בין הרוממות העצמית שלו, הנעוצה בארץ ישראל העליונה, לבין השפלות שלו המתבטאת בארץ ישראל התחתונה, "טובה הארץ מאד מאד"[ק] לה יכול לזכות רק המקיים בעצמו "מאד מאד הוי שפל רוח"[קא], כנודע[קב]).

ראוי להוסיף להתבוננות גם את הפסוקים הקודמים בפרק, המתארים את מצב המצוקה של "אילת השחר" – של אסתר המלכה החשה בשפלותה וריחוקה מה', צריכה להתחבר לרוממותו (ולנקודת הרוממות המלכותית שלה עצמה) ולהתאזר בבטחון ביוזמתה להציל את עם ישראל (כאשר כל המשך הפרק הוא המשך ה'משחק' בין שלשת הגורמים הללו בנפש ובמציאות, עם דגש על "תהלות ישראל" המגלות אלקות ופועלות בעולם כולו). זו יחידה של שבעה פסוקים[קג]:

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֶלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דֻמִיָּה לִי. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.

שבעת הפסוקים עולים 12240 – 120 (יה במשולש, חיי מרע"ה) פעמים אמונה, כ (אות הכתר[קד]) פעמים ברית, קדם (זה ברבוע) פעמים מילה – הכל בסוד תיקון ברית מילה על ידי שלמות האמונה (והבטחון[קה]) בה', נושא ששייך להערה האחרונה שנלמד היום (לקמן פ"ג).

מאדם ועד בהמה

והנה המשך הכתוב "פרזות תשב ירושלם" הוא "מרב אדם ובהמה בתוכה".

העיר לא יכולה להיות מוקפת חומה, אלא חומת אש המתפשטת עוד ועוד, בגלל שיש בתוכה "רב אדם ובהמה". מה הם האדם ובהמה?

שני המושגים שהזכרנו לעיל, "ניכרין דברי אמת" ו"פתי יאמין לכל דבר":

אדם ובהמה הוא סוד תקון מה ובן בשרש העליון ("כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"), דהיינו שתי הבחינות של "ניכרים דברי אמת" (מה), ו"פתי יאמין לכל דבר" – "בהמות הייתי עמך" (בן), כמבואר בפנים. ובכל זאת "רב אדם ובהמה" הוא ע"ד "רב תבואות בכח שור", שכח הרבוי המופלג הוא מצד הבהמה – בן (משא"כ אדם – מה הוא בסוד המעט, שממעט את עצמו וד"ל), ועל כן ר"ת "פרזות תשב ירושלם" הוא פתי דוקא.

במושגי הקבלה, בעולם התיקון כל מדרגה מורכבת מיחוד של שם מה (אדם) ושם בן (בהמה), החל מהמדרגה העליונה ביותר – "רישא דלא ידע ולא אתידע", בה מתחיל התיקון. הכח הפנימי של הרדל"א הוא כח האמונה, ובו גופא יש אמונה של אדם, "ניכרין דברי אמת", ואמונה חיובית שבבחינת בהמה, "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך"[קו] (כמו שעוד נראה בהערה שנחזור אליה). התיקון הוא לכלול את שניהם יחד, אבל העוצמה והריבוי, "רֹב אדם ובהמה", שהם הגורמים ל"פרזות תשב ירושלם", באים דווקא מהבחינה של הבהמה, "רב תבואות בכח שור"[קז], לכן ראשי התיבות של הפסוק הם פתי, בחינת האמונה ה'בהמית' דווקא.

לאידך:

הדיוק שהמצב של "פרזות" לעתיד לבא שייך לעיר הקדש ירושלים דוקא, "ושם העיר מיום הוי' שמה" (סוף יחזקאל), היינו שהבטחון ה"מופרז" ד"פרזות תשב" יבא מתוך בטול גמור דשלמות היראה – "ירושלם" (שמזה תומתק דרשת חז"ל את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" בהמתיחס למשה רבינו ע"ה בתחלת נבואתו בסנה (שמו"ר ג, א), שהרי משה רבינו הוא ענין שלמות היראה ובטול במציאות כנודע וד"ל).

כלומר, כל הבטחון המופרז כאן הוא לא של 'סתם' ערי פרזות – הוא של העיר ירושלים, מקום של גילוי אלקות ("הוי' שמה"), של יראה עילאה (ירושלם שהיא שלמות היראה, יראה-שלם[קח]) ושל בטול מוחלט, המדרגה של משה רבינו (שאמר "ונחנו מה"[קט], וענינו הבטול של שם מה, של אדם – הבטול לאמת של התורה[קי], תורת משה, כנ"ל).

סוד התכלת

יש כאן עוד רמז, בדילוג של ארבע אותיות:

בדלוג שוה רמוזה תבת "פתיל" ב"פרזות תשב ירושלם" – "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת", נוטריקון פתי יאמין לכל

היום אין לנו תכלת – יש אמנם אנשים שכן הולכים עם תכלת, אבל באופן כללי (לכלל ישראל) התכלת לא חזרה. מה ההבדל בין הלבן והתכלת שבציצית?

(סוד הציצת הוא ענין "ניכרים דברי אמת", ההצצה במי ש"מציץ מן החרכים", ואילו פתיל תכלת הוא בסוד "פתי יאמין לכל דבר",

ציצית היא לשון הצצה – ה' "מציץ מן החרכים"[קיא] והציצית נותנת לנו אפשרות להציץ במי שמציץ עלינו. זהו כח הלבן שבציצית, ה"ניכרין דברי אמת", בהירות שמבהיקה. לעומת זאת, פתיל התכלת שייך ל"פתי יאמין לכל דבר", כח האמונה ה'בהמי'. היום רגילים לקרוא תכלת לכחול בהיר, אבל התכלת האמתית דווקא כחול עמוק שנוטה לשחור:

ושעל כן צבעו נוטה לחשכת הלילה – "אמונתך בלילות" –

האמונה של "פתי יאמין לכל דבר" היא במצב של חשך, של חוסר בהירות גמור.

אך עיקר מצותו הוא לראותו ביום, ענין הבטחון גמור.

בכל זאת, לא מדובר על אמונה 'חשוכה' בלבד, שגם אם איננו מבינים כל מה שה' עושה הוא לטובה (כמו שהסברנו באריכות על אמונה), אלא בבהירות-עיוורת שיהיה טוב בטוב הנראה והנגלה, בטחון מוחלט ומופרז. את ה'שחור' של התכלת צריך לראות ביום (התכללות של מדת לילה ביום, כמו שנראה עוד לקמן).

על כן התכלת שבציצת הוא סימן לאתחלתא דגאולה ודוק).

התכלת היא המעבר בין החשך לאור, בין הלילה ליום[קיב], בין הגלות לגאולה. כל הסוד של התכללות היום והלילה שייך לזמן של "אילת השחר"[קיג] (הזמן של "אתחלתא דגאולה", כמבואר בחז"ל[קיד]), ה"למנצח על אילת השחר מזמור לדוד" שהארכנו בו.

"בהמות הייתי עמך"

נחזור להערות שנשארו לנו. יש כאן עוד הערה שמתקשרת לכל מה שדובר בביאור הזה – הערה לד:

עיין בספר הקצורים לתניא, לכ״ק אדמו״ר הצ״צ נ״ע, ע׳ קא.

היחס בין "פתי יאמין לכל דבר" ל"ניכרין דברי אמת", שהוא מיסודות החסידות, מופיע אצל אדמו"ר הצמח צדק.

הסברנו שיש מעלה ב"פתי יאמין לכל דבר", ה"רב תבואות בכח שור" שגורם ל"פרזות תשב ירושלם". כאן מובאת לזה אסמכתא מהתניא:

שרש בחינת ״פתי יאמין לכל דבר״ שלמעלה מבחינת ״ניכרים דברי אמת״ הוא הענין המבואר בתניא ספמ״ו עה״פ ״בהמות הייתי עמך״: ״ומ״ש בהמות לשון רבים לרמז כי לפניו ית׳ גם בחי׳ דעת העליון הכולל חו״ג נדמה כבהמות ועשייה גופנית לגבי אור א״ס כמ״ש כולם בחכמה עשית ונק׳ בהמה רבה כמ״ש במ״א. והוא שם ב״ן בגימ׳ בהמ״ה שלפני האצילות״. והיינו ההכרה שמצדו ית׳ הכרתנו שבבחינת ״ניכרים דברי אמת״, בדרגתה הכי נעלית (ועד לכתר דמה שבפנימיות רדל״א, שמצד מלכות דא״ק השורה בו נדמה כבהמה – ״כתר עליון אע״פ דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם איהו קדם עילת העילות״), נדמה כבהמות ועשיה גופנית וד״ל.

גם המדרגה הכי גבוהה שבכתר, רדל"א, היא כבהמה ביחס למה שמעליה – הכתר העליון הוא "אוכם", חשוך ושחור, ביחס לעילת העילות. זהו גילוי ה"מלכות דאדם קדמון" שלמעלה גם מרדל"א ושורה בתוכו. במדרגה הזו, גם ההכרה הכי גבוהה ובהירה שלנו, ה"ניכרין דברי אמת", היא כבהמה. לכן ה'סך הכל' כאן הוא "בהמות הייתי עמך".

והוא בסוד ״היום לעשותם״ כמבואר לעיל, שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – ״מה פשפשת וכו'" וד״ל.

אחרי כל ההכרה שלנו, כל האור, יש שרש יותר גבוה לכלים, לעשיה, וגם אחרי כל העשיה שואלים בן אדם "מה פשפשת"[קטו] – מה בכלל הרהרת כו'?

וזהו דבטחון עולה לילה,

הבטחון המוחלט, המופרז, הוא חשוך (כמו ה"פתיל תכלת" הנוטה לשחור, כנ"ל) – "אוכם איהו קדם עילת העילות".

אך כמו״כ עולה כהן, שהוא איש חסד בבחינת ״להגיד בבקר חסדך״ וכנ״ל,

יש כאן התכללות של מדת יום במדת לילה ושל מדת לילה במדת יום, כפי שתקנו חז"ל[קטז] בברכת "יוצר המאורות":

אלא שהוא ענין התכללות והארת עצמות מדת לילה ביום (״בורא חשך״ ב״יוצר אור״), כתקנת חז״ל (״כחשיכה כאורה״ היינו הארת עצמות מדת יום במדת לילה – ״ואמונתך בלילות״, גלוי פנימיות המוחין בתורה הנלמדת בלילה דוקא וד״ל).

כעת לילה ואנחנו לומדים תורה, כמאמר חז"ל[קיז] שלא נברא לילה אלא לגירסה, ללימוד תורה, ובפרט ליל שבת קדש, שכולו אור ויום[קיח]... על בחינת "ואמונתך בלילות" נאמר "לילה כיום יאיר"[קיט] באור האמונה הטהורה[קכ].

ג. רפואת המשיח

נגעים – פגם בעקבות שקר

יש כאן עוד הערה אחת, מאד חשובה:

אליהו הנביא אומר לרבי יהושע בן לוי שהמשיח נמצא בין המצורעים בשערי רומי. למה המשיח מצורע?

״על לשה״ר באים הנגעים״ (ראה ערכין טז, א; ויק״ר טז, א; שם חי, ד ועוד), וכן אמרו: ״׳עינים רמות לשון שקר...יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים׳ כולם לקו בצרעת״ (שם טז, א). ובאופן כללי נאמר: ״׳שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו׳, אל תקרי ׳מצרת׳ אלא ׳מצרעת'" (תנחומא, מצורע ב).

מצורע הוא מוציא-רע[קכא], מוציא שם רע. כל הענין של צרעת קשור ללשון הרע בפרט ולאי-שמירת הלשון בכלל, שכולל גם שקר. בעל החפץ חיים השקיע הרבה מאד מהחיים שלו בענין שמירת הלשון, ואחד הספרים שלו הוא "חובת השמירה" – לא ספר גדול – עשרה כללי שמירה, עשרה סוגי דיבורים אסורים שצריכים להשמר מהם, שאחד מהם הוא שקר. את עשרת סוגי הדיבורים האסורים אנחנו מקבילים[קכב] כנגד עשר הספירות:

והנה מבואר במ״א (מלכות ישראל ג, עמ׳ לח), בסוד שמירת הלשון, שיש עשרה כללי השמירה (המנויים בספר ״חובת השמירה״ לבעל ה"חפץ חיים״ זצ״ל) כנגד עשר ספירות בלימה (מלשון בולם פיו), ושם נתבאר שדבור של שקר פוגם בספירת היסוד – אות ברית קדש, אות אמת – דוקא עיי״ש. ואזי ראוי הנגע לבא במקום הברית ששם הבחנת המלך, סוד גלוי העטרה וגלוי אור החשמל המקיפו, וכמבואר בחז״ל (ראה סנהדרין קא, ב).

היחוד של המלך – שצריך להיות בעל הבטחון הגדול, כנ"ל – מופיע בספירת היסוד, בכח של הברית. תיקון הברית שייך גם לבנות – ברית היא כח של התקשרות. יש התקשרות לקב"ה, התקשרות לרבי, התקשרות לתורה, התקשרות לבן/בת זוג, התקשרות לחברים, התקשרות גם לארץ ישראל. פגם הברית הוא שאין כח של התקשרות, שאין נאמנות, לכל מה שצריך להיות מקושר אליו. הכח הפנימי של ספירת היסוד הוא אמת – כח לאמת ולממש דברים[קכג] – והשקר הוא הפוגם בכח של היסוד-הברית, בכח האמת וההתקשרות (שהיא ברית-אמת).

כשאות הברית נגוע אינו מסוגל לקיים את הבטחתו,

כמו שלמדנו הרבה[קכד], הבטחון שייך לספירות נצח-הוד-יסוד, למוטבע שבנפש. הנצח וההוד הם הכליות שנקראו "בטֻחות"[קכה], הן הכח להבטיח, והיסוד הוא הכח לקיים. כשמישהו פגום בברית, כשאין לו כח של התקשרות – הוא לא יכול לקיים את ההבטחות שלו.

ועל כן כאשר המשיח הבטיח לריב״ל ״היום״ ולא בא, נדמה לו לריב״ל שמשיח פגום (זה מכבר) במדת השקר דוקא

רבי יהושע בן לוי מסיק שהמשיח נגוע משום שהוא 'שקרן'. הוא לא חושד במשיח שהוא לא רוצה לבוא "היום", אבל הוא חושב שהמשיח לא מסוגל לקיים את ההבטחה שלו לבוא "היום" משום שהוא פגום ביסוד שלו, פגום במדת השקר – לכן הוא נגוע ולכן הבטחותיו לא מתקיימות.

נגעי המשיח ורפואתו

אכן, רבי יהושע בן לוי היה צריך לדון את המשיח לכף זכות, כפי שמלמד אותו אליהו הנביא:

(ולא נסה ללמד עליו שום זכות – והלוא מצוה לדון את כל האדם לכף זכות – ודוק). אך באמת נגעי המשיח הם נגעי הדור – ״והוא מחולל מפשעינו״ –

אליבא דאמת, נגעיו של המשיח אינם בשל ה'שקר' שלו, אלא בגלל בני הדור. אליהו אומר לרבי יהושע בן לוי שה"היום" של המשיח אינו שקר, אלא הוא מותנה – "היום אם בקֹלו תשמעו". כפי שהסברנו, צריכים לשמוע בקולו של המשיח עצמו – אם שומעים בקולו ו'נדבקים' בבטחון האמתי שלו, משיח יבוא היום[קכו].

אם הנגעים של המשיח תלויים בנו, ואנחנו לא קיימנו את "היום אם בקֹלו תשמעו", כיצד הוא חי?

ובכל זאת הוא חי באופן נסי שלמעלה מהטבע ואין נגעיו נוגעים כלל במדת בטחונו העצומה שהיא אמת לאמיתו מצד עצמו וכנ״ל (והיינו המדרגה החמישית שבענין סוגי הרפואות המתבארות בספר חנה אריאל לרבי יצחק אייזיק מהומיל זצ״ל, פר׳ אחרי־קדושים עיי״ש (ועיין בבאורים לפרק זה, אות ח, שם נביא את דבריו), אך למדרגה הששית עדיין לא בא, ולה הוא מחכה ודוק היטב).

כאן יש עוד ענין גדול, שמובא בביאור השמיני לפרק הזה – ביאור שלמדנו פעם, ולא נחזור עליו כעת – בשם רבי אייזיק מהומיל זצ"ל. רבי אייזיק כותב שיש שש מדרגות של רפואה. המדרגה העליונה, הששית, היא רפואה לגמרי מחוץ לגדר הטבע. צריך לדעת שהמשיח הוא חולה בהגדרה, "מחֹלל מפשעֵנו"[קכז], אבל הוא לא מתייאש – הוא בטוח שיתרפא ויגאל אותנו, רפואה שמחוץ לטבע. אבל, המדרגה החמישית היא מדרגה שעליה נאמר "בקרבך קדוש"[קכח], "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו"[קכט] (כמו "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" שהזכרנו) – שהגוף חולה אנוש, אבל הנשמה מאירה בו וגורמת לו לתפקד כאילו הוא בריא. לא הגוף מתפקד מצד עצמו, אלא הנשמה מתפקדת בתוכו ודרכו. הגוף חולה, אבל הנשמה לגמרי בריאה (חזקה ושפויה, כמו שהוסבר). המדרגה הזו מתקיימת במשיח בזמן הגלות, ולכן המשיח, למרות שהוא חולה אנוש, יכול לומר בחיוך שהוא בא "היום". אנחנו מחכים שהמשיח יגיע למדרגה הששית – שלא רק שהנשמה תהיה בריאה אלא גם הגוף יהיה בריא, גם האברים יתרפאו. האברים הם אנחנו, כל עם ישראל, שצריכים 'להדבק' מהבריאות הנפשית של המשיח – ואז תבוא הגאולה "היום" בגלוי.

סיימנו את המאמר "היום", ביום ה-היום של השנה, ומשיח צריך לבוא היום – אין הדבר תלוי אלא בנו ואין הדבר תלוי אלא בו, במשיח.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אמונה ובטחון הם יחוד החדשים ניסן וכסלו והשבטים יהודה ובנימין (ממלכת הדרום).
• האמונה של דוד המלך בהשגחה פרטית היא ה"כלים דתיקון" ל"אורות דתהו" של שאול המלך.
• לבטחון אנו זוכים מהאבות והאמהות (העומדות מאחורי בטחון האבות).
• בחדש כסלו ראוי לנגן "בך בטחו אבותינו".
• שבירת עולם התהו מתחילה מספירת הדעת ולידת המשיח מתחילה מתיקון הדעת.
• יהודי מזהה נקודת אמת בתורה – "ניכרין דברי אמת" – ואזי מאמין בכל התורה באופן של "פתי יאמין לכל דבר".
• כדי לבטוח כראוי צריך לא לפחד משום דבר – לא מאכזבות, לא מנפילות ולא משגעון.
• בקליפה הגבהות מביאה אחריה לנפילה ואילו בקדושה הרוממות העצמית והשפלות קיימות בו-זמנית.
• רוממות עצמית ושפלות מרכיבות שפיות אמתית – חוזק העומד בכל נפילה ואכזבה.
• הבטחון מחבר את הרוממות והשפלות – הרוממות והשפלות מאפשרות בטחון מוחלט.
• עצמת האמונה היא "פתי יאמין לכל דבר" – "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך".
• התכלת היא סוד "אתחלתא דגאולה" – הבהקת הבטחון ה'חשוך' באור היום.
• נגעים באים על פגם הלשון לגווניו השונים.
• הפגום בברית לא יכול לקיים את הבטחותיו.
• ברית היא כח ההתקשרות – לה' יתברך, לצדיק, לתורה, לבן-בת הזוג, לחברים ולארץ ישראל.
• נגעי המשיח נובעים מהשקרים שלנו.
• בעולם הזה גופו של המשיח חולה ומתפקד מכח נשמתו הבריאה.
• בגאולה יתרפא גופו של המשיח באופן נסי – וזו רפואת עם ישראל כולו.