שנאה-עצמית בריאה

קול שמחה ויצא

יום שבת תולדות תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שנאת לאה

איתא ב"קול שמחה":

"וירא ה' כי שנואה לאה". חס ושלום לומר כן שהצדיק שונא את אשתו. אכן נפרש, דהנה הצדיק אשר עובד השם יתברך הוא תמיד שונא את עצמו והוא מוצא בעצמו תמיד חסרונות, שאינו יוצא מידי חובת העבודה להשם יתברך. וזה פירוש "וירא ה' כי שנואה לאה", פירוש, שלאה היתה שנואה בעצמה. והבן.

הצדיק העובד את ה' באמת שונא את עצמו! הוא שונא את ה'אני' ('אִיך' בל"א) שלו, שהוא יש ודבר נפרד בפני עצמו, ומלקה את עצמו ללא רחם על החסרונות בעבודת ה' שלו (עד שכל עבודתו עד כה כחטא תחשב, כסיפור הידוע מהרס"ג[ב] שיש לחזור כל יום בתשובה על עבודת ה' עד כה). כיוצא בכך כותב אדמו"ר האמצעי[ג] שבעל תשובה מתמרמר על חטאיו ועל נפרדותו עד שהוא מואס בחייו ממש, ומבואר בתניא[ד] שהשנאה והמיאוס חד הם – "אֹהבי הוי' שנאו רע"[ה] והצדיק שונא את הרע ומואס בו בתכלית, כאשר את ה'אני' הנפרד הוא מזהה כמקור כל הרע.

כמובן, הפסיכולוגיה המודרנית מתייחסת לשנאה-עצמית כזו כאל הפרעה נפשית. זו דוגמה עד כמה הפסיכולוגיה רחוקה מנקודת האמת של תורת אמת ואיננה מסוגלת להכיל אותה. מהו שרש ההבדל? בדרך החסידות, ההתייחסות בבקורת נוקבת ואפילו בשנאה תהומית אל הרע שבנפשי, תוך הרגשה שאני מזוהה איתו, באה באיזון מלא עם חווית רחמי ה' עלי למרות שפלותי וריחוקי[ו] ועם שמחה גדולה בטוב ה' ובדברים הטובים שהוא מזכה אותי לעשות – "בכיה תקיעא מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[ז]. אכן, כאשר כל חוויות האדם מסתובבות סביב עצמו, כיסוד הפסיכולוגיה החילונית, ללא הרגשת נוכחות ה' הרחמן וללא השמחה על קרבתו – שנאה-עצמית תהיה הרסנית. אך כאשר מכניסים את ה' הטוב לתמונה – השנאה-העצמית מתוך עבודת ה' מביאה בעטיה פיצוי בדמות פתיחת רחמה של לאה, להפוך אותה ל"אם הבנים שמחה"[ח] המרבה את הדמות ושמחה בכך (לאה שייכת לעלמא דאתכסיא, עולם המחשבה[ט], והרמז: מחשבה ע"ה עולה שנאה).

קנאת רחל

התורה הבאה מוצגת כ"הלצה", אך כאשר קושרים אותה לתורה הקודמת מתברר שזו הלצה רצינית:

"ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים ואם אין וגו'". ואינו מובן שאמנו רחל תדבר דבר זה ליעקב שהוא כמו מעשה נעורים.

כפי שחלילה לומר שהצדיק שונא את אשתו, כך לא שייך לומר שרחל אמנו היתה במוחין דקטנות עד שדברה דברי הבל.

ונראה שכוונת רחל היתה לפי שראתה שלאה שהיא שנואה יש לה בנים והיא שהיא אהובה אין לה בנים, לכן היה ברצונה שתהא גם כן שנואה ושיהיו לה בנים. וזה "ותקנא רחל באחותה" שהיא שנואה, ואמרה "הבה לי בנים ואם אין וגו'", שידעה שאין דבר שיקפיד עליה יעקב כמו זה, וכן כוונה, "ויחר אף יעקב".

לפי התורה הקודמת, "שנואה לאה" היינו בינה לבין עצמה, ומדוע הועיל לרחל להקפיץ את יעקב בדברי נערות עד שהקפיד עליה? כנראה שמי ששנוא בעיני עצמו מצליח גם 'להקרין' לזולתו את התחושה הזו, ולכן שפלות לאה בעיני עצמה גררה גם יחס תואם מיעקב – יחס אותו רצתה להשיג רחל, הצליחה בכך וגם זכתה ל'פיצוי' השמיימי של ילדים.

כשם שבתורה הראשונה קבלה השנאה ממד חיובי, כאן מקבל גם הקנאה ממד כזה – קנאה שבגדר "קנאת סופרים תרבה חכמה"[י] וכדוגמת מאמר חז"ל שלעתיד לבוא "כל צדיק נכווה מחופתו של חברו"[יא] עד שמוריקות פניו מקנאה[יב]. לכאורה, טוב יותר לבטל את הקנאה הזו, ולהמיר אותה בהתפארות-הדדית. כשם שחז"ל אומרים[יג] שאברהם מתעטר-מתפאר בבנו יצחק ויצחק מתעטר-מתפאר באביו אברהם, כאשר כל אחד מתפאר דווקא במי שמדת עבודת ה' שלו הפוכה, כך מתאים ל"כל ישראל אחים"[יד] להתפאר בעבודה השונה והמיוחדת לשני במקום לקנא בה[טו], כאשר כל ישראל כאחד משלימים את רצון ה', כל אחד בעבודתו הייחודית.

מדוע, אם כן, קנאה רחל באחותה במקום להתפאר במדרגותיה היפות בעבודת ה'? התשובה היא פשוטה: רחל רצתה ילדים ולשם כך נאלצה לנקוט במדת הקנאה וגם לעורר עליה שנאה על ידי קטנות מוחין. בחיצוניות, בנקודת הזמן הזו, נראה בגלוי כי ה' לא רצה שיהיו לרחל לילדים – לכן עשה אותה עקרה. אכן, כך הוא מצד אור ה' הגלוי, אך ודאי שמצד עצמותו יתברך ה' רצה שיהיו לרחל ילדים שהם מיסוד עם ישראל. מתברר כי לעתים, כדי לגלות מההעלם את השליחות העצמית, הנוגעת לעצם הנשמה כרצון עצמות ה' ממנה, יש להזדקק גם למדות שלא נראות שלמות – כך הבינה רחל אמנו, פעלה וגם הצליחה להפיק רצון מה' (כאשר לבנה הראשון קראה יוסף, בגימטריא קנאה – הוא נולד 'בזכות' הקנאה, ואף 'זכה' ל"ויקנאו בו אחיו"[טז]).

תיקון האכזריות על ידי יעקב

ראינו שלאה אמנו קשורה לתיקון השנאה בעבודת ה' ורחל אמנו קשורה לתיקון הקנאה בעבודת ה' (ורמז: לאה-שנאה עם ב הכוללים עולה רחל-קנאה). באותו אופן יש להתבונן איזו מדה 'קשה' מתקן יעקב אבינו, הבעל של לאה ורחל. מדתו העצמית של יעקב אבינו היא מדת הרחמים, פנימיות התפארת. נראה שדווקא מכח רחמנותו של יעקב, המרחם על צאנו[יז], הוא מסוגל לתקן את המדה ההפוכה – מדת האכזריות.

כאשר יעקב שומר את צאן לבן במסירות, מתוך רחמיו הגדולים על הצאן – שהוא-הוא שרש נשמות ישראל לדורותיהן[יח], המשך יב בני יעקב, "שבטי יה"[יט] – הוא נהג כלפי גופו שלו באכזריות[כ], ללא כל רחמים, "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"[כא] (תיקון האכזריות שייך במיוחד ל"מארי תורה", דוגמת "יעקב איש תם יֹשב אהלים", שהוא עמוד התורה, כאמרם ז"ל "במי אתה מוצאן [לדברי תורה]? ...במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב"[כב]).

ורמז: לאה-שנאה רחל-קנאה יעקב-אכזריות (1612) עולה הוי' (26) פעמים טוב מאד (62), כמנין ו הקצוות הכלולים ביעקב – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד.