"יום הששי ויכלו השמים"

שיעורים בספר סוד ה' ליראיו - שער שבת להוי' – פרק א' חלק ב'

כ"ח אייר תשמ"ו – תל אביב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה המשיך הרב ללמד את פרק א' בשער שבת להוי' בספר סוד ה' ליראיו. בתחילה סיכם את השיעור הקודם, אודות הופעות שם הוי' במעשה בראשית סביב יום השבת, ועל הצורך לחבר בין "יום הששי" לבין "ויכלו השמים". בהמשך הוסברה השלכת הענין על פעולת האדם בערב שבת בין השמשות, בו נבראו המזיקים, ועל הצורך להתכונן לשבת בישוב הדעת בכדי שלא לההפך למזיק. בהמשך השיעור הוקבלו כל אחת מהמלים "יום הששי ויכלו השמים" למדרגה אחרת בלימוד התורה. ובסוף השיעור הורחב ברמזים נוספים על מלים אלו בפרשת "ויכלו".

א. לחבר את "יום הששי" ל"ויכלו השמים"

שלש הופעות שם הוי' סביב השבת

אנחנו לומדים את שער "שבת להוי'", על נושא השבת. הסברנו[ב] שעד שבת אין גילוי של שם הוי' בתורה. הפעם הראשונה שכתוב ברמז על כל פנים שם הוי' הוא בארבע המלים שמחברות את סוף מעשה בראשית לתחילת-לכניסת יום השבת קודש. הדבר הזה נהוג אצלנו, אצל כל עם ישראל, להזכיר-לרמז בקידוש של ליל שבת קודש, שמתחילים את הקידוש "יום הששי ויכלו השמים"[ג], לרמז את השם המיוחד שם הוי' שרמוז בראשי תבות – "יום הששי ויכלו השמים". עד כאן אין אפילו פעם אחת בכל הסיפור של מעשה בראשית ארבע תבות, ארבע מלים רצופות עם ראשי תבות שם הוי'.

מיד לאחר יום השבת קודש כתוב פעם ראשונה בפירוש שם הוי' בפסוק הבא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[ד], הפעם הראשונה שזה מופיע בפירוש. בתוך הפרשה "ויכלו" – התחלנו להסביר בפעם הקודמת – יש מבנה יסודי של ארבע פעולות, ארבעה פעלים, כל פועל היינו פעולה וענין מיוחד בשבת שהן כנגד שם הוי' מלמטה למעלה. כתוב "ויכל אלהים"[ה], אחר כך כתוב "וישבת", אחר כך כתוב "ויברך"[ו], אחר כך, בסוף כתוב "ויקדש". ואמרנו שהנושא הזה, המבנה הזה של פרשת "ויכלו", הפרשה של שבת קודש – בזה מתגלה סוד שם הוי' כמו שהוא מופיע ומתקדש ביום השבת קודש. "ויכל" כנגד המלכות, "וישבת" כנגד המדות של הלב, הו"ק, ה-ו של שם הוי', "ויברך" כנגד אמא-בינה, ה עילאה של שם הוי'. "ויקדש" כנגד אבא-חכמה, ה-י של שם הוי'.

אם כן, יש רמז של שם הוי' לפני ובתחילת יום השבת – "יום הששי ויכלו השמים"; יש את המבנה של יום השבת עצמו, שבתוכו יש שם הוי' מלמטה למעלה, ארבעה פעלים של "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש"; ולאחר מכן כתוב בפירוש פעם ראשונה בתורה "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". זה בקיצור ההקדמה והיסוד שלמדנו לפני שבוע.

אחר כך התחלנו את הערה ב' ורק הספקנו ללמוד חלק ממנה. ההערה הזאת היא על פי הרמזים היותר דקים שבארבע התבות "יום הששי ויכלו השמים". אם יש ראשי תבות הוי', "יום הששי ויכלו השמים", צריך להיות קשר בין כל מלה לאות שמופיעה בראש התבה. כלומר ש"יום" צריך להיות כנגד ה-י של שם הוי', חכמה; "הששי" צריך להיות כנגד ה עילאה של שם הוי', בינה; "ויכלו" כנגד ה-ו של שם הוי', שש מדות הלב; "השמים" כנגד מלכות, כנסת ישראל. בפעם הקודמת התחלנו להסביר את משמעותה של כל מלה.

יום הששי ויום השביעי

הסברנו דבר שקשור עם חג השבועות, שיהיה לנו בעזרת ה' בדיוק בעוד שבוע מהיום, שעל כן לא נתראה פה בשבוע הבא, בחג שבועות. בעזרת ה' נתראה כולנו בהר סיני, שמקבלים את התורה בדיוק שבוע מהיום, כולם ביחד, כל עם ישראל יחד. אז שם, כשאנחנו עומדים בהר סיני ומקבלים את התורה, כתוב "יום הששי", חז"ל אומרים[ז] ש"יום הששי" של שבת מרמז למעמד הר סיני, יום הששי בסיון, שאז בריאת העולם התקיימה, אז "יראה ושקטה"[ח]. כתוב שקודם מתן תורה, קודם שאנחנו, עם ישראל, קיבלנו את התורה הר סיני – העולם לא היה יציב העולם היה רופף, ורק כאשר קיבלנו את התורה בששי בסיון העולם התקיים, העולם שקט. קודם העולם "יראה", "ארץ יראה ושקטה", בתחילה יראה-פחדה, ובסוף שקטה, אחרי שקיבלנו את התורה. זה מרומז ב"הששי" ב-ה הידיעה. בשום יום לא כתוב ב-ה הידיעה. כתוב "יום אחד", "יום שני", "יום שלישי" וכך הלאה. רק בששי כתוב "הששי".

אחר כך, באמת דברנו לפני שבוע על "ביום השביעי". כתוב שלש פעמים "השביעי", אבל לא באותו הקשר, לא כתוב 'ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי', רק כתוב שלש פעמים בתוך שבת גופא. בשום יום – גם על כך דברנו קצת לפני שבוע – לא כתוב את היום תוך כדי סיפור מה שקרה באותו יום. שום יום לא מרגיש את מציאות עצמו, רק בסיום וחותם יש בכל יום "ויהי ערב ויהי בקר יום פלוני", "יום אחד", "יום שני" וכך הלאה, עד "יום הששי" ב-ה הידיעה. בשבת זה בדיוק הפוך, אין "ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי" אלא שיש "יום השביעי" תוך כדי היום, ולא רק פעם אחת – שלש פעמים כתוב "יום השביעי".

אמרנו שיש רמז של המקובל הראשון רבינו אברהם אבולעפיא שאומר שהוי' ראשי תבות "יום הששי ויום השביעי", זה רמז שהוא נותן. כמו שהתחלנו להסביר בפעם הקודמת – סוד חיבור ו ו-ז ביחד בסוד יג מדות הרחמים[ט], ובסוד ציור האות ח שמחוברת על פי הקבלה מ-ו ו-ז המחוברות על ידי חטוטרת קו דק, זה גם הרמז של "יום הששי ויכלו השמים".

ב. סוד סכנת הכעס בערב שבת בין השמשות

עמלק – עם-מלק להפריד בין השכל למדות

יש דבר שלא דיברנו באריכות לפני שבוע, שאני אזכיר את זה עכשיו רק בקיצור. חז"ל מספרים שעשרה דברים, זה בפרקי אבות, קראנו את זה בשבת האחרונה, פרק ה' בפרקי אבות, למדנו שיש "עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות"[י]. אחד מהדברים שהוא הכי מפורסם בין אותם שנבראו בין השמשות בערב שבת זה המזיקין, השדים, הרוחות. וכתוב בחז"ל שה' לא הספיק כביכול לברוא להם גופים – צריך להבין את זה, זה דבר עמוק – ולכן נשארו רוחות ללא גוף. הרוח נברא, וה' לא הספיק לברוא את הגוף, נשארו רוחות, והרוחות האלה מזיקות, הם לא מלאכים טובים, ודווקא הם נבראו בערב שבת, בזמן מאד מקודש, בזמן שכל יהודי עכשיו בזמן הזה מתכונן, והוא באמת לאחר ההכנות שלו, הוא כבר מוסיף תוספת מחול על השבת, באותו זמן שהוא כבר זמן מאד מקודש. יש יהודים חסידים יראים שבאים מוקדם לבית כנסת, אומרים שיר השירים, זמן מאד-מאד מסוגל, מיוחד. ובאותו זמן בתחילה, בפעם הראשונה במעשה בראשית, נבראו המזיקים. למה? בגלל שזה היה איזה מין מצב ביניים לגמרי שהרוחניות הספיקה להבראות והגשמיות לא. כאן אנחנו רואים שרוחניות בלי גשמיות אינה למעליותא, זה לא טוב, זה לא התיישב, זה נשאר רוחות ושדים ומזיקים.

מתי זה קרה? זה קרה בין "יום הששי" לבין "ויכלו השמים", כלומר שברמז שלנו זה קרה בין יה לבין וה. זו כוונה פשוטה וטובה מאד שאומרים את הקידוש ומחברים בקידוש את "יום הששי" ל"ויכלו השמים" עושים שם שלם. מה זה מזכיר? זה מזכיר את עמלק בתורה. כתוב אצל עמלק "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יא]. חז"ל אומרים ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"[יב]. למה? עמלק נוטריקון עם-מלק[יג]. מה זה עם-מלק? מליקה בתורה היא עם ציפורן, לדקור את העורף של עוף ולהפריד את הראש, זה במקום שחיטה. מליקה היא במקום שחיטה, שחיטה היא מהצוואר, ומליקה היא מהעורף. ועם הציפורן מולקים, לא עם סכין. שחיטה היא עם סכין, מליקה היא עם הציפורן של הכהן[יד]. בבית המקדש זו מצוה, בבית המקדש כשמקריבים עוף על גבי המזבח לא שוחטים את העוף, אלא מולקים אותו, והכהן עושה את זה בציפורן שלו מהעורף של העוף. זה כשר רק בבית המקדש, במקום אחר זה טרף גמור, זה לא שחיטה. וגם בבית המקדש זה רק לגבי עופות, לא לגבי חיות. את החיות שוחטים וזובחים, אבל יש משהו מיוחד בבית המקדש, זה נקרא מליקה לגבי עופות.

זה רק להסביר מה הפירוש ופשט המלה מליקה. כתוב שעמלק הוא עם מלק, הוא מולק את העם, כלומר כאילו שהוא מפריד, הוא רוצה לשחוט באופן כזה-בצורה כזאת שתפריד את הראש מהגוף. מה זה הראש? יה, שכל. מה זה הגוף? וה, המדות, הרגש. הוא רוצה שהלב לא יתפעל מההתבוננות בראש. כך ההסבר על פי פשט בחסידות. יש דברים שאדם יודע ומכיר בראש ומן הראוי היה להתפעל בהתאם. אם אני קצת מכיר בגדולת ה' – מן הראוי לאהוב את ה' עד כדי מסירות נפש, ללכת אחרי ה' בכל דבר, עד כדי מסירות נפש, "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"[טו]. זו ההתפעלות שמתחייבת מתוך ההתבוננות.

מה עמלק רוצה? הוא רוצה אדישות. אדישות הכוונה שאף על פי שאתה מבין משהו – לא זז שום דבר. אתה יכול להבין את זה ולהיות פרופסור באוניברסיטה לתלמוד, לקבלה ולחסידות, מה שאתה לא רוצה, וזה לא מזיז כלום בלב. אם זה לא מזיז כלום בלב, זה גם לא מזיז כלום במעשה בפועל, המעשה הוא בהתאם ללב. הרצון שתהיה הבנה ללא הרגשה בלב נקרא למלוק את האדם. כך ההסבר בחסידות. ומי עושה את זה? עמלק. מה קורה? הוא מפריד את ה-יה מה-וה ונשאר יה בלבד, ו"אין השם [שם הוי'] שלם עד שימחה זרעו של עמלק".

מלחמת עמלק כל ערב שבת בין השמשות

מה רואים כאן? גם בשבת יש משהו דומה, בשבת בראשית, הראשונה. אם יש רק יה כלומר שאותו מקום שבין יה ל-וה הוא המקום הכי רגיש. מקום כזה רגיש ומסוכן – שם עלולה להיות התלבשות של קליפה. מהו המזיק? המזיק הוא רוח בלי גוף. מה זה רוח בלי גוף? גם כן, כל המזיקים למיניהם הם בתוך האדם. בכלל, כשמדברים על כוחות רוחניים לא צריך לחשוב על כח רוחני חיצוני, צריך לחשוב איך זה בפנים. כל הדברים הם בפנים, בתוך האדם עצמו. מה זה רוחות ושדים בתוך האדם? גם כן, זה רוח בלי אחיזה בגוף. יכולות להיות כל מיני חוויות רוחניות ואין להן אחיזה בלב, הגוף מתחיל מההתפעלות של הלב. גם כשיש הבנה, שכל ללא מדות, זה רוח בלי גוף, ורוח בלי גוף הופכת להיות למזיק. ומתי הדבר עלול להיות? במקום הזה של "יום הששי", בין ה"יום הששי" לבין "ויכלו השמים". זה נקרא "ערב שבת בין השמשות".

ממילא, כשאנחנו אומרים את המלים האלה – "יום הששי ויכלו השמים", צריך לכוון לחבר את יה עם וה, לא להפריד ביניהם. לחבר אותם פרושו לעשות את השם שלם, כמו הנצחון נגד עמלק. אז אם כן, יש מלחמת עמלק כל יום ששי לפנות ערב, לחבר יה של "יום הששי" עם "ויכלו השמים". זה היה בקיצור עוד ענין נוסף קשור למה שלמדנו לפני שבוע שלא הספקתי להאריך בו.

הכעס הופך את האדם למזיק

אם כן, רק זה עוד מדגיש כמה רגיש וחשוב הזמן הזה שחז"ל קוראים לו "תוספת שבת"[טז], הזמן של "יום הששי ויכלו השמים" שנקרא תוספת שבת. את זה אנחנו בעזרת ה' נלמד בתוך המאמר. זהו זמן מאד רגיש ועדין שצריך לתקן את מקור האחיזה או המציאות של הרוחין והמזיקין שנבראו אז ביום הששי הראשון. בצורה פשוטה, אולי דברנו על זה פעם, אם יש נקודה רגישה בנפש או בזמן, אם יש איזה זמן שרגיש ועלול להיות ברגע הזה יניקת החיצונים – בדרך כלל הם מופיעים בנפש כשמעמידים את האדם בניסיון של כעס. יש איזה רגע שמסוגל להמשיך טוב, ואם לא ממשיכים את הטוב עלול להיות בדיוק להפך – עלול להיות פגם ויניקת חיצונים באותו רגע.

אז כתוב בקבלה שבדרך כלל באותו זמן מעמידים את האדם בניסיון של כעס, שרוצה להתרגז על מישהו, כמו בעל בערב שבת לפנות ערב שעלול להתרגז על האשה, ברגע האחרון של ההכנה לשבת. זו דוגמה, דבר מוחשי שכל אחד נשוי יכול לדמיין תופעה כזו. אבל יש תופעה של ערב שבת לפנות ערב, כיון שזה מקום מאד רגיש שבו נבראו הרוחות והשדים, האדם צריך מאד-מאד להיזהר דווקא אז מכעס.

מה זה כעס? שהאדם בעצמו הופך להיות שד. האדם עצמו באותו רגע שבין "יום הששי" לבין "ויכלו השמים". על כך הוא צריך להתפלל שה' לא יברא אותו שד באותו רגע, בגלל שזה הזמן שהמזיקים נבראו. אז מה הוא צריך באותו רגע? באותו רגע הוא צריך הרבה ישוב הדעת. מה זה ישוב הדעת? שהרוח תרד לתוך גוף, תקבל גוף. אף על פי שבאמת הוא ממהר, בדרך כלל באותו זמן האדם ממהר, והוא ממהר בתודעה לכבוד שבת, הוא גם חושב על קדושת השבת, הוא לא חושב על דברים אחרים. כלומר, יש לו מהירות רוחנית. מדברים על אחד שבאמת מכין את השבת, שרוצה שהכל יהיה בסדר, אז יש לו רוחניות, אבל אם הוא לא מיושב בדעתו תוך כדי הרוחניות הזאת, אז זה רוח ללא גוף וזה יכול לההפך למזיק. מה זה מזיק? מזיק זה כעס, שהוא כועס, הוא בעצמו נעשה המזיק, ה' ישמור.

כל זה, קצת להאריך בענין של "יום הששי ויכלו השמים" שצריך להשלים הוי', ולא להפריד בין יה לבין וה. ומי רוצה להפריד דווקא ביניהם? עמלק, "אשר קרך בדרך"[יז].

ג. "יום"-שעשועים; "הששי"-הוראה; "ויכלו"-שכלול המדות; "השמים"-ביאת הנשמות לפני ה'

שלש דרגות בלימוד התורה: הוראה-מצוה-שעשועים

אם כן, אנחנו עכשיו חוזרים. הסברנו לפני שבוע ש"יום הששי" בחז"ל קשור עם "יום הששי" של מתן תורה, ששי בסיון, חג השבועות, בדיוק שבוע מהיום. ולפני שבוע הסברנו, ש"יום" הוא ענין של אור ובהירות, "תורה אור"[יח], ואור ובהירות קשורים בעיקר לספירת החכמה, ה-י של שם הוי', לכן ה-י של שם הוי' "יום הששי ויכלו השמים" זה ה-י של המילה "יום".

אחר כך ה', האות המיוחדת הנוספת, ה הידיעה, זה אמא שבתוכה יש ששה בנים בעיבור, זה נקרא "הששי", שיש ה עילאה שבשם – אמא, בתוכה יש ששה בנים. אבל "הששי" כאן זה לא לידת הבנים עדיין, זה רק בכח, בעיבור, ששי בתוך ה. לכן זה קשור עם ה עילאה של שם הוי'. אחר כך הסברנו שיש עוד רמז נוסף שקשור לתורה, "הששי" – "ה חומשי תורה, ששה סדרי משנה". "הששי" זה ה ו-שש, ה חומשי תורה וששה סדרי משנה.

מה ההבדל בין "יום" ל"הששי"? התחלנו להסביר ולא הארכנו בזה לפני שבוע, ש"יום" הוא עצם בהירות התורה, שנקרא מוחין דאבא בלשון הקבלה. זו תורה לשמה בבחינת שעשועים, כמו שאחד לומד תורה לשמה בלי אפילו לקבל הוראה מעשית מתוך דברי התורה, או לקיים את מצות תלמוד תורה. בקיצור נמרץ נסביר את הענין שמובא בחסידות בהרחבה, במיוחד במאמרים של הרבי שליט"א, שאומר שבלימוד התורה בבחינת הוראה או בבחינת מעשה יש שתי מדרגות:

יש שאדם לומד תורה כדי לדעת מתוך התורה איך לקיים את המצוות ואיך לחיות חיים טובים-שלמים-ישרים כמו שיהודי צריך לחיות. כלומר, לומד על מנת לעשות. על זה כתוב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[יט], שבלי תלמוד לא יתכן שהוא ידע את "המעשה אשר יעשון"[כ] ולא יתכן שהוא ידע ממה להיזהר בחיים. אז הוא לומד תורה בשביל שהתורה תורה את דרך החיים, ההן והלאו.

אחר כך יש מדרגה קצת יותר גבוהה, אבל היא גם נכללת במעשה, במצוה של התורה – הוא לומד תורה כיון שיש מצוה בתורה ללמוד תורה. תלמוד תורה הוא גם מצוה, היא מצוה אחת מתוך תרי"ג מצות התורה[כא] וכל יהודי בכל מצב שהוא חייב לקבוע עתים בתורה. אז אפילו אם הוא לא מקבל לקח מידי של הוראה בפועל מה עליו לעשות, בכל זאת הוא לומד את התורה כיון שיש מצוה בתורה ללמוד תורה.

שתי המדרגות הללו הן מדרגות טובות מאד, אבל יש משהו יותר מזה שנקרא "תורה לשמה ממש", שבלימוד התורה הוא דבק בשעשועים עצמיים עם הקב"ה, "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"[כב]. הוא לומד תורה לשם לימוד תורה, שבאמצעות הלימוד הזה הוא דבוק בה', "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[כג]. כמובן בדרך ממילא הוא מקבל את המצוה, בדרך ממילא הוא יודע מה לעשות בחיים, אבל מה הכוונה שלו בשעת מעשה? דבקות בקב"ה והדבקות היא באמצעות שעשועים. השעשוע של עצם הלימוד הוא הדבק שמדביק אותו לעצמותו יתברך. שעשועים הם לחלוחית, כל תענוג הוא לח, לחלוחית היא דבק ולחלוחית הענג מדביקה אותו לה'. זה נקרא תלמוד תורה לשמה ממש.

"יום" – מוחין דאבא; "הששי" – מוחין דאמא

בדרך כלל המדרגה של לימוד תורה לשמה היא מוחין דאבא, אור התורה. כאן הוא בחינת "יום". לעומת זאת, ללמוד תורה בשביל לקיים את מצות תלמוד תורה או בכדי לעשות, "לדעת את המעשה אשר יעשון", הוא בחינת תורה מלשון הוראה[כד]. עצם המלה תורה היא מלשון הוראה. זה מוחין דאמא. אז יוצא לעניננו שתורה לשמה ממש במדרגה העליונה של אור ושעשוע – היא "יום". איך אנחנו יודעים שהשעשועים של התורה מכונים "יום"? כתוב בפירוש בספר משלי "ואהיה שעשועים יום יום"[כה]. השעשועים של התורה נקראו "יום יום".

אם כן, ה"יום" שכתוב כאן ("יום הששי") – ושוב, חז"ל אומרים ש"יום הששי" מרמז על מתן תורה – הוא השעשוע של התורה. "הששי" שזה "ה חומשי תורה וששה סדרי משנה", וזה ששה בנים בעיבור, כלומר כח בפוטנציה בתוך רחם האם. כלומר, יש משהו בכח שרוצה ועתיד, מוכן להיוולד – זה תורה מלשון הוראה.

בדרך כלל תורה מלשון הוראה היא הנגלה של התורה, ואילו התורה בבחינת שעשועים היא הנסתר, פנימיות התורה. אז אם כן, "יום הששי" אלו שתי המדרגות של התורה – "יום" הוא עצם אור התורה, בבחינת "שעשועים יום יום", ו"הששי" זו ההוראה של התורה. שוב, בקבלה הם נקראים מוחין דאבא-מוחין דאמא.

תכלית התורה – תיקון המדות

מה קורה אחר כך? אחרי שיש אבא ואמא שזה "יום הששי" – יש "ויכלו". אמרנו ש"ויכלו" שהוא ה-ו של שם הוי' הוא מלשון כלות הנפש ואהבה רבה לקב"ה. ראינו את הרמז ש"ויכלו" בגימטריא חסד, וחסד היא המדה שכוללת את כל מדות הלב. אנחנו נראה תכף שחז"ל מפרשים את המלה "ויכלו", וזה מופיע גם בתרגום אונקלוס, מלשון 'שכלול'. בחסידות דורשים את זה בדרך כלל מלשון כלות הנפש, שכל הבריאה כולה כלה ונכספת למקור חוצבה, זה אהבה רבה של יום השבת קודש. חז"ל מפרשים "ויכלו" על פי פשט לשון שכלול, זה יותר קרוב לפשט – "ויכלו", הכל נשלם לגמרי, משוכלל. התרגום אונקלוס של "ויכלו" הוא "ואשתכללו", כך התרגום מתרגם את המלה "ויכלו".

עיקר תיקון הבריאה תלוי בחסד, בחסדים, שמגדלים-מפתחים את הפרצוף עד לשלמות השכלול שלו. כל פרצוף שנברא בתחילה הוא בבחינת נקודות-נקודות, הוא לא מלא בשר וגידים. זה נקרא פרצוף בקבלה. ככל שיש ריבוי שפע של חסד, של אהבה, האהבה מגדלת-מרחיבה-מבגרת את הפרצוף עד שהפרצוף משתכלל. וזה נקרא "ויכלו" בגימטריא חסד, שכלול פרצוף מדות הלב. כאשר הפרצוף משוכלל הוא גם מתחיל לכלות אל שורשו. כל עוד שדבר לא משוכלל, שהוא לא גמור, אז הוא בתהליך של ירידה. התפשטות היא כמו ירידה. מהי ירידה? להיות מה שהוא זהו עדיין אור ישר בלשון הקבלה. ברגע שהוא נשלם, שהוא משוכלל – הוא מיד מרגיש אור חוזר. כמו הפשט של שבת, מהו פשט שבת? שה' גמר את המלאכה, ועכשיו כל הענג שעלה במחשבה לפניו, לפני שהתחיל לברוא את העולם – הוא מתחיל להרגיש אותו בדרך אור חוזר מתוך הבריאה גופא. כמו שה' מרגיש את האור חוזר מתוך הבריאה – ככה כל דבר ודבר משתתף בהרגשה הזאת בדרך, באופן של כלות הנפש אל ה'.

כל זה בקשר למלה "ויכלו" ששוה חסד בגימטריא, לשון כלות הנפש בפנימיות, ולשון שכלול ושלמות בחיצוניות. וזה ה-ו של שם הוי'.

מה זה על פי פשט? מתוך שתי המדרגות של תורה באים לתקן את כל מדות הלב, תיקון המדות. השכלול וגם האהבה רבה של כלות הנפש הם תיקון המדות, "ויכלו". איך יש תיקון המדות? על ידי "יום הששי". "יום הששי" אלו שתי מדרגות של תורה, ו"ויכלו" זה תיקון הלב, תיקון המדות. זו כבר מלה בתוך יום השבת, "יום הששי" הוא הסיום עדיין של ששת ימי בראשית. דבר זה מרמז משהו מאד עמוק וחשוב בקבלה ובחסידות, שהשכל, אפילו במדרגה הכי גבוהה שלו – הוא בסך הכל ממוצע להגיע לתיקון הלב.

יש כלל מאד חשוב בחסידות – לא לעשות מהשכל והלימוד תכלית הכוונה. עם זאת שיש תורה לשמה, שכאילו היא תכלית בפני עצמה, כמו שאמרנו קודם שתורה לשמה באמת זה לא לחשוב על מה יהיה מזה, ואפילו לא לחשוב מה אתה מקיים עכשיו. אם אדם לומד תורה בשביל לקיים את מצות התורה, הוא חושב שעכשיו אני מקיים מצוה – לומד תורה. אם הוא לומד תורה כדי שידע איך להניח תפילין ואיך להיזהר בדברים אסורים הוא חושב על העתיד, ותורה לשמה היא לא זה ולא זה. הוא לא חושב על מה שהוא עושה בהוה ומה שיהיה מזה, אלא רק דבקות בה'. אז אפשר לחשוב שהתורה לשמה, השעשועים, זה התכלית, אין יותר מזה. אז באמת בתורה לשמה לא מורגשת תכלית אחרת, רק עצמה, לכן זה נקרא לשמה. אבל בהעלם, בתוך התורה לשמה, גם היא יודעת שהיא אינה התכלית, אלא רק אמצעי, וזה אפילו אמצעי שלפני התורה התכליתית של הוראה.

קודם צריכה להיות תורה של שעשועים, מתוך כך יש תורה תכליתית. כלומר, היא מרגישה הוראה. אלו אבא ואמא, כאשר שניהם מתחברים – התורה שבבחינת אבא והתורה שבבחינת אמא – מתוך שניהם יחד נולד הבן שהוא התכלית. התכלית הוא הבן, לא האבא ולא האמא ולכן שניהם מרומזים ב"יום הששי", שלפני עצם השבת. עצם השבת הוא כבר התכלית ממש. ומהי התכלית ממש? "ויכלו השמים", "ויכלו" הוא תיקון הלב, ה-ו של שם הוי'. אחר כך "השמים" הוא שלמות המעמד של כנסת ישראל. הסברנו בפעם הקודמת ש"השמים" הם פנימיות המלכות, כנסת ישראל בשורשה באצילות; "הארץ" זה כנסת ישראל שיורדת לתחתונים, לבי"ע. "השמים" הם כנסת ישראל למעלה בשורש. נסביר את זה עוד יותר.

במתן תורה נמשך שכלול המדות

אחרי ההסבר הזה אני מתחיל לקרוא. הסברנו לפני שבוע מה זה "יום" ומה זה "הששי" ומה זה "ויכלו" ומה זה "השמים". עכשיו צריך לגמור את ההסבר מה זה כולם ביחד. כלומר, מה הזרם, מה הכוונה הכוללת של ארבע המלים הללו – "יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי':

עַל יְדֵי גִּלוּי עֶצֶם הָאוֹר שֶׁל פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְהַמְשָׁכַת בְּהִירוּתָהּ בַּ"תּוֹרָה" מִלְּשׁוֹן "הוֹרָאָה" בְּפֹעַל – גַּלְיא דְּאוֹרָיְתָא – מְשַׁכְלְלִים (תַּרְגּוּם "וַיְכַלּוּ" – "וְאִשְׁתַּכְלְלוּ") אֶת מִדַת הָחֶסֶד – כְּלָלוּת תִּקוּן הַלֵּב – אַהַבָת ה', אַהַבָת הַתּוֹרָה, אַהֲבָת יִשְׂרָאֵל – "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ" – "כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹהַר" וְדָ"ל.

תחילת המשפט הזה צריך להיות כבר מובן לנו. מה כתוב כאן? יש את עצם האור של פנימיות התורה, זה "יום". אחר כך ממשיכים את עצם האור של פנימיות התורה – "יום", "שעשועים יום יום" – לתוך התורה מלשון הוראה בפועל. מהי התורה מלשון הוראה בפועל? "הששי".

באמת אפשר להסביר את זה עוד טפה: לפני הששי בסיון, יום מתן תורה, זה לא שלא היתה תורה בכלל, הרי האבות כבר למדו את כל התורה וקיימו אותה, והתורה היתה קיימת אפילו לפני ששת ימי בראשית, כמו שכתוב "ואהיה שעשועים יום יום". מהפסוק הזה – "ואהיה שעשעים יום יום" – חז"ל דורשים[כו] שהתורה היתה קיימת אלפים שנה לפני בריאת העולם, "יום יום", כל יום זה אלף שנים של הקב"ה. אם כן, התורה היתה קיימת קודם. אז דווקא המדרגה הזאת של "יום" קיימת לפני "הששי".

מה בעיקר התחיל בששי בסיון, שזה מתן תורה? עיקר מה שהתחיל הוא תורה מלשון הוראה. האבות גם למדו תורה וגם קיימו מצוות, אבל לא קיימו מצוות בצורה מוחלטת שכך ולא אחרת. כשיעקב אבינו רצה לקיים מה שהשיג בשורש בסוד מצות תפלין הוא פיצל מקלות ועשה מעשה שלם ומורכב, וכתוב בזהר[כז] שהמעשה המורכב שעשה עם המקלות הוא מצות תפלין שלו. הוא עשה אותה פעם אחת, יתכן שפעם אחרת הוא קיים מצות תפלין בצורה אחרת לגמרי. הוא קיים אותה על פי הסוד. הוא ידע מה הסוד של תפילין, והוא הרגיש את סוד התפלין במעשה בפועל מסוים, אבל המעשה הזה לא היה קבוע ולא התקדש בקדושת חפצא דקדושה. לאחר שהוא גמר את המעשה שעשה לא נשארו במקלות שלו קדושה, מה שאין כן תפילין הם כבר חפצא דקדושה.

אם כן, מה אנחנו לומדים? מה בעצם התחדש בששי בסיון? התחדש תורה מלשון הוראה. בגלל שקודם היתה תורה, התורה לשמה של שעשועים. לפני בריאת העולם היו שעשועים, והאבות ודאי למדו תורה בבחינת שעשועים ואפילו המשיכו את השעשועים במעשה.

אם בסך הכל מתן תורה בא רק להוסיף לשעשועים שקדמו את ההוראה, אז לכאורה לא מרגישים בזה את העילוי הנפלא של מתן תורה. אז באמת הענין הוא שכאשר יש את ענין ההוראה בפועל – השעשועים שנמשכים לתוך זה הם נמשכים בעצמותם. זה כמו זכר או משפיע בלי מקבל – העצם של המשפיע לא נמשך בכלל. אם יש מדרגה של משפיע ואין עדיין מדרגה של מקבל, זה כמו רווק, העצם לא נמשך. לעניננו, אם יש רק שעשועים של תורה, בבחינת אבא-משפיע, ואין את התורה מלשון הוראה שבבחינת אמא, שהיא מקבל לגבי אבא, אין יחוד כמובן, וממילא גם באבא עצמו אין המשכת העצם שלו.

יש על זה מאמר חז"ל מפורש. חז"ל אומרים במדרש[כח] שהתורה שהאבות קיימו לפני מתן תורה היא ריח, "ריחות היו" ואילו התורה של הבנים שקבלו את התורה היא "שמן תורק שמך"[כט], פסוק בשיר השירים שחז"ל דורשים. יש שמן טוב, שמן אפרסמון, שמן ריחני בעצם, והריח נודף מהשמן – האבות הרגישו והמשיכו את הריח הטוב של התורה. אבל הבנים שקבלו את התורה בהר סיני, להם הורק, כלומר נמשך העצם, "שמן תורק שמך", השמן בעצמו נמשך, לא רק הריח הטוב שלו.

יש בשיר השירים פסוק "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך". יש "ריח שמניך" ויש את השמן בעצמו. כתוב במדרש שהאבות רק המשיכו את הריח של השמן, והבנים המשיכו את השמן בעצמם. למה? בגלל שכאשר מיתוספים לשעשועים גם  ההוראה – עכשיו יש יחוד. כלומר, ההוראה גם היא לא צריכה להיות לעצמה, "לא סגי הא בלא הא", לא מספיק האחד בלי השני. השעשועים יכולים בינתיים להתקיים בעצמם בבחינת ריח במשך אלפי שנים, ההוראה לא מתקיימת בכלל אם אין לה את הפנימיות. אם יש רק אמא בלי אבא, על זה כתוב "מינה דינין מתערין"[ל]. דין וקשיחות שמביאה לידי שבירה, שבירת כלים, מסתעפים מאמא בלי אבא. ממילא ללמוד תורה רק פשט, בלי הפנימיות, זה לא מתקיים כלל. ללמוד פנימיות בלי פשט, בלי ההוראה של התורה, זה רק ריח.

ללמוד את שניהם ולהיות אדיש ללידה זה נקרא יחוד שהוא סריס, שלא מוליד, זה עמלק שאמרנו קודם, יה שלא מוליד את וה. אבל מה השלמות? זה יחוד שבכח להמשיך את העצם, את האין סוף, על מנת להוליד את התכלית, שזה "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם".

אז אם כן, "עצם האור של פנימיות התורה" הוא כנגד המלה "יום", ו"תורה מלשון הוראה" היא "הששי". אחר כך, על ידי יחוד "יום הששי", זה מה שמכוונים ב"יום הששי", מה נמשך? "משכללים", שזה התרגום של "ויכלו" – לשכלל את מדת החסד. ככל שמדת החסד מתרבה ומתפשטת כל המדות וכל הלב נתקן ונשלם. זה "כללות תיקון הלב", וזה כולו אהבה. יש הרבה צורות של גילוי האהבה. זה מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר[לא] שבדרך כלל יש שלשה גילויים של אהבה – "אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל".

ככל שדבר משוכלל כך הוא מתגלה בריבוי גוונים שונים. לא צריך לחשוב שדבר משוכלל הוא חד משמעי – בדיוק להפך. אם אדם רק מרגיש סוג אחד של אהבה הוא עדיין לא מפותח. כל האהבה שלו היא בקטנות. אם יש אהבה בגדלות, שזה נקרא שכלול, כמו כל דבר שבגדלות – הוא מתגלה בהרבה גוונים שלו, הוא לא מסתפק בסוג אחד, לא יתכן אצלו סוג אחד של אהבה שהוא רק אוהב את זה. אחד שאוהב רק דבר אחד, אפילו שזה הדבר הכי גדול, הוא רק אוהב את הרבי, וכולם חוץ מהרבי הוא לא אוהב בכלל, אז זה קטנות, זה נחמד, אבל זה בקטנות. אין דבר כזה בגדלות לאהוב רק אחד.

שבת אחדות

דרך אגב, אם מדברים על הרבי – אני אזכיר שהרבי שליט"א רצה-רוצה[לב] שבשבת הקרובה, שהיא השבת שלפני מתן תורה, כולם ייפגשו ביום השבת לעת תפלת מנחה, יתכנסו כולם, כל אחד במקום שלו, ולעשות סעודה ביחד. זאת כדי להגיע לאחדות ישראל שהיא התנאי לקבלת התורה. לקבלת התורה כמו שהיא נתנה אז במעמד הר סיני, ובמיוחד לקבלת התורה שתתגלה על ידי המשיח. התנאי לקבלת התורה הוא אחדות בין הנשמות, כמו שכתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר"[לג], כולם "כאיש אחד בלב אחד"[לד]. כאשר באים למצב של "כאיש אחד בלב אחד" אז אנחנו כלים לקבל את התורה.

לכן הרבי ביקש שהשבת הזאת יתכנסו, ואנחנו לומדים על שבת, שבת בעצמה היא ענין של אחדות. אז השבת הזאת ערב ראש חדש סיון. בראש חדש סיון כתוב "ויחן" לשון יחיד. כמו שאנחנו דורשים את זה תמיד – "ויחן" לשון יחיד זה גם מלשון חן, על פי פשט זה לשון מחנה, אבל זה שכתוב "ויחן" בלשון יחיד זה גם מלשון חן. כלומר שכל אחד מוצא חן בעיני השני. כלומר שרואים רק את הנקודות הטובות של כל אחד ואחד. ועל ידי חן כולם באים לאחדות – "ויחן שם ישראל נגד ההר", כלשון חז"ל, כולם "כאיש אחד בלב אחד". ורק בתנאי הזה אנחנו ראויים לקבל את התורה אחר כך.

הרבה גוונים לאהבה

אז מה אנחנו רואים כאן? שאסור להסתפק בסוג אחד של אהבה, צריך הרבה גווני אהבה, צריך לאהוב את כולם. זה אהבת ישראל.

יש גם אהבת התורה. יש סיפור מפורסם של הרבי הקודם[לה] שבנסיעות שלו שהוא יצא מרוסיה הוא בא ללטביה, ומלטביה הוא הגיע לליטא. הרבי הריי"צ מספר ששם בליטא הוא הרגיש אפילו ביהודים שהם לא תלמידי חכמים אלא היהודים הפשוטים הרגיש בהם עצמה רבה של אהבת התורה. והוא כותב את זה בדווקא, כלומר, כנראה שבזה הצטיינו אפילו יותר ממחנה החסידים שהרבי היה רגיל לזה. כל ענין הבעל שם טוב והחסידות הוא אהבת ישראל, לאהוב יהודי. הבעל שם טוב עצמו לא מסתפק בזה, הווארט הזה הוא מהבעל שם טוב, שצריך להיות אהבת ישראל ואהבת התורה ואהבת ה' הכל ביחד, לא להסתפק באחד.

אבל בכל זאת, הרבי הקודם מציין שהוא בא למחנה אחר של יהודים ושם הוא הרגיש ביותר את אהבת התורה. כלומר שזה חדור בלב של כולם, בכל הקהילה שמתחנכת באידיאל הזה, המחשבה הזאת שאין למעלה מתלמוד תורה. וכך הילד מתחנך מהרגע שהוא נולד, הוא מלא אהבת תורה, כך כל החינוך. לא מדברים כל כך על אהבת ישראל, אבל מדברים הרבה מאד על אהבת התורה והדבר פועל את הפעולה, שאפילו שלא זוכה בסוף ימיו להיות גאון גדול בתורה אבל אין דבר שיותר יקר אצלו בחיים מאשר התורה. כך הרבי הקודם כותב.

זה משהו מאד עממי, מאד פשוט. זה לא דבר עמוק בקבלה, אבל זה רק בשביל להדגים שיש אהבה, אהבת התורה שזה ביטוי אחר מאהבת ישראל או אפילו מאהבת ה'. אחד שאוהב את התורה יכול להיות שלא מודעת אצלו הרבה אהבת ה'. הוא ודאי אומר כל יום "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[לו], עד כמה שזה מתקיים אצלו זו שאלה אחרת. אותו דבר לגבי "ואהבת לרעך כמוך"[לז] – הוא יודע את הפסוק הזה ויודע שזה "כלל גדול בתורה"[לח], עד כמה שזה מתממש אצלו זו שאלה אחרת. ובכל זאת, אהבת התורה היא דבר גדול מאד.

צריך להיות כולם. זו רק דוגמא שיש אנשים, שיש סוג מסוים של אהבה בגלוי, ויש סוג אחר של אהבה שבהעלם, זה לא כל כך בגילוי. מה זה שבת? שכלול, "ויכלו" בגימטריא חסד, שכלול כל המדות. אבל בתחילה השכלול של מדת החסד, בעיקר זה שכלול החסד. ומה זה שכלול החסד? הגילוי המושלם של כל האהבות.

כאשר אומרים אהבת ישראל הכוונה גם כן אהבת ארץ ישראל. דיברנו על כך באריכות גם כן בפעמים אחרות. יש אהבת עם ישראל ויש אהבת ארץ ישראל. אלו האהבות הקדושות – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל, שזה גם עם ישראל וגם ארץ ישראל. כל האהבות הללו צריכות להתגלות ביום השבת, זה נקרא "ויכלו".

איך זה בא? זה בא על ידי היחוד של אבא ואמא, של "יום הששי". כמו שאמרנו קודם "יום הששי" זה בסך הכל אמצעי, זה הסיום של כל מעשה בראשית.

"השמים" – נשמות ישראל באות אל המלך

עד כאן באמת הסברנו קודם. עכשיו צריך רק להוסיף את המילה האחרונה – "השמים". אמרנו ש"השמים" זה כנסת ישראל בשורשה למעלה, פנימיות המלכות. מה זה לעניננו? על זה כתוב במגילת אסתר "ובזה הנערה באה אל המלך"[לט]. יום השבת קודש זהו יום יחוד בין קוב"ה לבין עם ישראל, כמו יחוד חתן וכלה. לכן באמת הזכרנו קודם שלפני כל שבת או בליל שבת נוהגים לומר שיר השירים[מ].

כתוב במגילת אסתר שהנערה לא יכולה לבוא לפני המלך אם היא לא מתוקנת. לכן היא צריכה לעבור התכוננות שלמה של שנה שלמה – "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"[מא].  זו הכנה רוחנית, כמו שמבואר בחסידות[מב]. "שמן המור" זו עבודת המרירות. היא נקרא תשובה תתאה, לשוב אל ה' מתוך הרגשת מרירות על עזבו את מקור מים חיים ה'. זה נקרא "ששה חדשים בשמן המור". שמן הוא פנימיות התורה, שמן זה "יום" שאמרנו קודם, "שמן למאור", "יום" זה השמש, המאור. יש לימוד פנימיות התורה שמביא לידי מור, שזה מרירות, ויש בשמים – הבושם נקרא הפיכת המרירו למתקא[מג], שהמר הופך להיות מתוק. זה נקרא בשמים, "ששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", כך מסבירים בחסידות. בסך הכל, כל הפסוק הזה הוא שלמות ההכנה, שלמות תיקון הלב. אחרי שיש שלמות תיקון לב, כתוב "ובזה", אחרי ההכנה הזאת "ובזה הנערה באה אל המלך".

אחרי שהאדם לומד תורה, "יום", ו"הששי" – הוא מוליד את האהבה בלב, ועל ידי כך הוא משכלל את כל הלב שלו, את כל המדות שלו, שזה "ויכלו", אז יש "השמים". מה זה "השמים"? שהנשמה הפרטית וגם כל נשמות ישראל ביחד באות אל המלך, וזה נקרא "השמים". למה זה נקרא "השמים"? על פי הפסוק "עצם השמים לטהר"[מד]. זה גם פסוק שנאמר בהקשר למתן תורה. במתן תורה נערי בני ישראל חזו את הקב"ה כ"תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" כתוב. וחז"ל מפרשים, בזהר זה מפורש[מה] ש"לבנת הספיר" הוא ההיכל של ספירות היסוד והמלכות, ו"עצם השמים לטהר" הוא היכל ההוד. המדרגה הזאת שנקראת "עצם השמים לטהר" היא היכל ההוד. ועל הוד כתוב "איהי בהוד". מה הכוונה "איהי בהוד"? כאשר היא, כלומר כנסת ישראל באה – "ובזה הנערה באה אל המלך" – היא באה בהוד מלכות, היא באה "כעצם השמים לטהר". וזה רמז המלה "השמים". בסוד "איהי בהוד", "ובזה הנערה באה אל המלך".

אז אם כן, עד כאן אנחנו הסברנו את הכוונה לכוון כשאומרים "יום הששי ויכלו השמים", ש"יום הששי" הוא עצם אור פנימיות התורה, ו"הששי" הוא תורה מלשון הוראה, שהם אבא ואמא, יה. על ידי שניהם יחד משכללים את הלב כולו, בעיקר על ידי שכלול מדת החסד והאהבה. אמרנו ששכלול כל דבר הוא בגילויו על כל גווניו, וביחס לאהבה – כל גווניו פרושו גם אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הארץ, הכל יחד, כמאמרו של הבעל שם טוב. הכל ביחד וגם כל אחד בפני עצמו, הכל מורגש בעצמו. לאחר השכלול, שהשכלול הוא כמו לאחר העבודה של "ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים", אחר כך "השמים" הם עצם עלית הנשמה לקראת החתן העליון, לקראת הקב"ה. "השמים" הם בסוד "ובזה הנערה באה אל המלך", לאחר תיקון "יום הששי ויכלו".

כל זה הוא כוונה כללית של שם הוי' שרשום בתחילת פרשת שבת "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם".

ד. רמזי "יום הששי ויכלו השמים"

שלמות פרשת "ויכלו"

אנחנו ממשיכים לקרוא את הסעיף הבא, הסעיף האחרון של הערה ב'. יצא לנו מכל זה שצריך לחבר את "יום הששי" לפרשת "ויכלו". ואם לא מחברים את זה – מה הסברנו קודם? – עלולים להיברא רוחין ושדין באותו זמן, שהוא זמן מאד מסוכן. לכן צריך דווקא לחבר את "יום הששי" אל "ויכלו השמים".

ידוע בספרי הקבלה והדרוש המאוחרים[מו] שפרשת "ויכלו" היא פרשה מושלמת מבחינת האותיות שבה. יש אנשים שדורשים, על דרך הסופרים הראשונים שהיו סופרים את כל האותיות בתורה[מז], את משמעות כמות האותיות בפרשה, כמה מלים יש בה. לגבי פרשת "ויכלו" יש לה מלים, שהן כפל של 7, הרי שבת היא 7. אז ה-7 על פי פשט מרומז בזה שיש לה מלים. זה לא 7 ברבוע אבל זה 5 פעמים 7, אולי נסביר את זה בהמשך.

כמו כן, האותיות הן בשלמות לגמרי, שלמות משתקפת במספר רבוע. יש 144 אותיות, קדם, קדם זה מקור העדן, מקור התענוג. כתוב "גן בעדן מקדם"[מח], "גן" הוא תענוג גלוי, תענוג חיצוני נקרא גן; "בעדן" הוא תענוג פנימי ונעלם, ו"מקדם" הוא העצם שממנו נמשך התענוג, יותר גבוה אפילו מ"עדן". המלה קדם גם קשורה למלה אדם, בחילוף אותיות א ו-ק באותיות אי"ק, 1 ו-100 – אדם מתחלף בקדם.

לכן באמת יש ביטוי בקבלה "אדם קדמון" – אדם וקדם ביחד. והקדם מתגלה ב-144 אותיות, שהוא רבוע של 12, 12 ברבוע. עד שבת אין פרשה בתורה שיש בה רבוע. יש מאמר חז"ל בתלמוד ירושלמי "אין רבוע מששת ימי בראשית"[מט], שנאמר לגבי דברים אחרים, על פי פשט, אבל על פי רמז הכוונה שעד שבת אין רבוע בתורה, כלומר אין שלמות.

הרמז הזה ידוע לסופרי האותיות והמלים, והוא קשור רק עם הפרשה עצמה, מ"ויכלו" עד "לעשות", 35 מלים של פרשת שבת בתורה. אבל כאן הארכנו לדרוש שיש ענין גדול, וזה עושים בקידוש של ליל שבת, שלא מתחילים "ויכלו" – מתחילים מ"יום הששי". אם כן, מן הראוי להתבונן רגע מה קורה כאשר מוסיפים את המלים "יום הששי". כלומר, עכשיו כמה מלים יש בסך הכל וכמה אותיות יש בסך הכל? אז זה מה שכתוב כאן:

כַּאֲשֶׁר מוֹסִיפִים ב תֵּבוֹת "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" לְפָרָשַׁת "וַיְכֻלוּ וְגו'" נַעֲשָׂה חֲלֻקַּת הַתֵּבוֹת: ב־ה; ז; ז; ה־ב; ט (כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר)

יש פה ארבע מדרגות שיש בהן חן מובהק, כלומר סימטריות מובהקת. אם אני אומר "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" אמרתי 7 מלים כאשר חלוקת המלים היא 2 ו-5 על פי פשט. כל אחד צריך לחשוב איך הוא אומר קידוש, שירגיש גם כן את המבנה-החלוקה הזאת: "יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". יש כאן 7 מלים כאשר ה-7 מתחלק ל-2 ו-5. אחר כך הוא ממשיך "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", הפעולה הראשונה – "ויכל", זה 7 מלים בדיוק.

אחר כך המדרגה השניה: "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". עוד הפעם 7 בדיוק. אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו". גם כן יש 7, אבל ה-7 מתחלק ל-ה' ו-ב', ל-5 ו-2. למה? בגלל שהסברנו שיש כאן 2 מדרגות – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" – מדרגה אחת, 7 מלים; "וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה" – מדרגה בפני עצמה, 7 מלים; אחר כך "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" זה גם כן 7 מלים אבל זה מתחלק ל-ה ו-ב. אם כן, זה בדיוק משקף את ההתחלקות של ה-7 הראשון ל-ב ו-ה.

אם כן, יש לנו 7 שמתחלק ל- ב ו-ה, ואחר כך ז-ז, ואחר כך עוד הפעם 7 שמתחלק ל-ה-ב. בסוף נשארו עוד ט תבות לאחר הפעולה האחרונה. הפעולה האחרונה של שבת היא "ויקדש אתו". אחר כך, בסוף נשארו 9 מלים: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", שעל פי פשט לא מוסיות מדרגה חדשה, אלא רק הסבר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". אז זה עוד ט מלים בסוף, שצריך להסביר מה המשמעות, מה קורה שם ב-ט המלים הללו.

אבל מה שאנחנו דנים בו כאן, שיש עליות, ארבע עליות בשבת: "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש". אם מוסיפים את "יום הששי" – אז יש 4 פעמים 7, כאשר זה מחולק בצורה סימטרית מובהקת של ב-ה-ז-ז-ה-ב. זהו הדבר הראשון שאנחנו מתבוננים בו.

מקו"ה אותיות מ"יום הששי"

אם מוסיפים את שתי המלים ל-לה המלים יש לנו:

לז תֵּבוֹת וְקנא (רִאשׁוֹנִי הַ־לז) אוֹתִיּוֹת.

קנא הוא המספר הראשוני הראשוני ה-לז, כלומר שיש לז-לז. לז גם הוא מספר ראשוני, הוא המספר הראשוני האחד, ה-13. 13 הוא גם מספר ראשוני, הוא המספר הראשוני השביעי, ה-7. 7 גם הוא מספר הראשוני, הוא המספר הראשוני החמישי. 5 פעמים 7 זה לה שהיה לנו פה. ו-ה הוא גם מספר ראשוני הרביעי. זו תופעה מאד נדירה. אם הייתי מתחיל לא מ-4, הייתי מתחיל מ-3 ועושה אותו תרגיל הייתי נשאר ב-3 עד אין סוף. לא היה מתווסף שום דבר, שהרי הראשוני השלישי הוא 3 בעצמו, וככה הראשוני השני הוא שניים בעצמו, והאחד זה 1 בעצמו. אז אם אני מתחיל טור כזה מאחד ומשתיים ומשלש – אני נשאר בהם עד אין סוף. אבל אם אני מתחיל מ-4 אז אני מתחיל לעלות, מ-4 ל-5, מ-5 ל-7, מ-7 ל-13, מ-13 ל-37, ומ-37 ל-151, זה מספרים ראשוניים.

יוצא שבפרשה הזאת עכשיו יש לנו לז מלים ו-קנא אותיות. קנא בקבלה בגימטריא מקוה. "מקוה ישראל ה'"[נ], המילה העיקרית שהיא קנא בקבלה בחסידות[נא]. זה רמז מאד יפה למנהג של החסידים שצריך לטבול בערב שבת. כלומר, הטבילה במקוה מחברת את "יום הששי" לכל הפרשה של "ויכלו השמים".

זה גם כן קשור עם "עצם השמים לטהר". מתי "ובזה הנערה באה אל המלך"? רק אחרי טהרה, שהיא טהורה, "כעצם השמים לטהר" שאמרנו קודם. סוד הפסוק על פי קבלה הוא בחינת "איהי בהוד" – "ובזה הנערה באה אל המלך". כאשר ההוד נפגם הוא הופך להיות "כל היום דוה" שזה הפך של טהרה. "כל היום דוה", דוה בתורה היא בחינת נדה ודם וטומאה, ותיקון ההוד נקרא טוהר, "כעצם השמים לטהר", שעל זה כתוב "ובזה הנערה וכו'". זה קשור עם סוד המקוה, מקוה אותיות, שבכל הפרשה קנא אותיות, כאשר מחברים את "יום הששי" ל"ויכלו השמים". וכמה מלים? לז מלים. לז מלים והראשוני ה-לז של אותיות.

אנחנו יודעים ש-לז הוא אולי המספר הכי חשוב שמופיע בכל סיפור מעשה בראשית, שלא נאריך בו.

מיקום המלים בפרשת "ויכלו"

אחרי שהסתכלנו כמה אותיות וכמה מלים יש כאן, לז תבות ו-קנא אותיות:

לְסוֹד סד – ח בָּרִבּוּעַ, שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּהֶעָרָה הַבָּאָה — מִתְוַסֵּף שֹׁרֶשׁ הַ־ח — סוֹד חֶסֶד ("וַיְכֻלּוּ" – "הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַפְּתִיחָה", וְהוּא גַּם כֵּן סוֹד עב שְׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְשַׁם עב – [בקבלה הוא שם החכמה] מוֹחִין דְּאַבָּא – כְּלָלוּת יוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ וד"ל).

כדי להסביר את זה צריך באמת להסתכל בהערה הבאה, הערה ג', שעוד לא למדנו. אני קורא עכשיו את הסעיף האחרון שלה. הרי עיקר הלימוד-ההתבוננות שאנחנו לומדים כאן הוא ארבע מלים, ארבע התבות "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש" מלמטה למעלה. "ויכל" כנגד ה תתאה שבשם הוי' – מלכות, "וישבת" תיקון של ו של שם הוי', "ויברך" ה עילאה של שם הוי', "ויקדש" אבא, י של שם הוי':

יָדוּעַ שֶׁבְּפָרָשַׁת "וַיְכֻלּוּ וְגו'" יֵשׁ לה תֵּבוֹת [כלומר בלי "יום הששי"]. תֵּבוֹת הַנָּ"ל: "וַיְכֻלּוּ", "וַיִּשְׁבֹּת", "וַיְבָרֵךְ", "וַיְקַדֵּשׁ" הֵן הַתֵּבוֹת הַ־ו, יג, כ, כה בַּפָּרָשָׁה,

"ויכל" היא המלה הששית. איזו מלה "וישבת"? המילה ה-יג, ה-13 בפרשה. אחר כך "ויברך", איזו מלה "ויברך"? המילה ה-20, כ. "ויקדש" היא המלה ה-כה. כלומר שהמיקום בתוך הפרשה של "ויכל"-"וישבת"-"ויברך"-"ויקדש" הוא 6, 13, 20, 25.

ה-20 ו-25 הולכים יחד, הם אבא ואמא – "ויברך"-"ויקדש". "ויכל"-"וישבת" גם יחד, הם וה של שם הוי'. אם אני מחבר את המספר של מיקום "ויכל" והמספר של מיקום "וישבת", 6 ועוד 13, כמה זה ביחד? 19. מה זה 19 בתורה לגבי מעשה בראשית? חוה, השם חוה. אם אני מחבר את ה-20 ו-25, המקום של "ויברך" "ויקדש", כמה זה נותן? זה נותן 45. 45 זה אדם. כמו ש-144 הוא שלמות – יש עוד שלמות במעשה בראשית, אדם ו-חוה. 64, 8 ברבוע.

כַּאֲשֶׁר ו יג עוֹלֶה חַוָּה (מִלּוּי שֵׁם מה – אָדָם – כַּנּוֹדָע) – כְּנֶגֶד "וְהַנִּגְלֹת" – וְ־כ כה עוֹלֶה אָדָם – כְּנֶגֶד "הַנִּסְתָּרֹת". אָדָם חַוָּה עוֹלֶה ח בְּרִבּוּעַ

כאן יוצא שחוה כוללת גם את ה-ו וגם את ה-ה של שבת. היא כוללת את "הנגלות", "ויכל"-"וישבת", ואדם הוא בסוד "ויברך"-"ויקדש". כך מתגלה כאשר מתבוננים במיקום ארבעת הפעלים "ויכל"-"וישבת"-"ויברך" "ויקדש" כנגד שם הוי' מלמטה למעלה.

מאיפה התחלנו לספור את המלים? מ"ויכלו", מתחילת הפרשה. עכשיו אנחנו חוזרים להערה שלנו, הערה ב'. אמרנו שיש ענין לחבר את "יום הששי" לפרשה, ואם נחבר את "יום הששי" לפרשה ונתחיל לספור מ"יום הששי" לא יצא 6, 13, 20 25. מה יצא במקום זה? 8 ו-15. במקום חוה, תהיה חיה, זה סוד בקבלה[נב]. מה יהיה במקום אדם? במקום כ מה יהיה? באיזה מקום יהיה "ויברך"? במקום ה-כב. ו"ויקדש" יהיה באיזה מקום? כז. כב ו-כז אלו שתי בחינות של א"ב. יש א"ב של כב אותיות, ויש א"ב כאשר מוסיפים את אותיות מנצפ"ך הארוכות – יש א"ב של זך אתוואן דאורייתא של כז אותיות. יצא ש"ויברך"-"ויקדש" יהיו במקום כב ו-כז. ביחד כמה זה? מ"ט, 7 ברבוע.

מדין לחסד

כמה יהיה הסך הכל? יהיה חסד. כלומר, מה קורה? כיון שיש עוד שתי מלים אז מוסיפים ח. מה היה לנו קודם, בלי להוסיף את ה-ח? היה לנו ח ברבוע. ח ברבוע זה סד, ועכשיו מוסיפים את השורש של סד ל-סד, מוסיפים את השורש לריבוע. זה בכל מקום סוד המלה חסד. מה זה חסד? חסד זה ח השורש שמיתוסף לרבוע של ח עצמו שזה סד.

סוד זה מבואר כאן בספר במקום אחר[נג], ש-סד הוא גם בגימטריא דין, ההפך של חסד, ויש בקבלה כלל[נד] שכל דין צריך להמתיק בשורשו, שכאשר מגלים את השורש ממתיקים אותו. דין זה 8 בריבוע, השורש הוא 8, כאשר מוסיפים את השורש לרבוע הוא נמתק בחסד, זה נקרא ח-ס-ד. ח-ס-ד עצמו "ויכלו". המלה הראשונה "ויכלו" היא חסד, עב, שזה מרמז לכל הרמז שעכשיו הסברנו, שקודם יצא לנו סד, ועל ידי שמוסיפים עוד שתי מלים – "יום הששי" – את השורש שלו, שזה ח ברבוע יוצא לנו חסד, וחסד זה "ויכלו", וזה גם כן מרמז ל-עב שמות, זה סוד עמוק בקבלה[נה], וגם מילוי עב שהוא מוחין דאבא, בחינת יום השבת קודש בקבלה. עד כאן הסברנו את המשפט שקראנו קודם קרוב לסוף ההערה.

סופי תבות – "מיום"

עוד רמז. כל הערה ב' היא להסביר את הרמזים של "יום הששי ויכלו השמים" ומה שיוצא מזה. עד כאן התבוננו בראשי תבות שם הוי'. מהם סופי התבות? סופי התבות הם גם משהו מאד משמעותי – "יום הששי ויכלו השמים" הם מיום, או מ יום. על פי פשט, גם זה מרמז למתן תורה. חז"ל אומרים ש"יום הששי" הוא רמז למתן תורה, ובסופי תבות של כל המלים יחד יש מ יום. כלומר שב"יום" אין י של "יום", במלה "יום" עצמה יש מ בסוף, ו-3 המלים שבאות אחריה יש יום בסוף.

אז קודם כל זה מאד יפה שהכל נכלל ב"יום", שהוא ה-י של שם הוי', "הכל הולך אחר הפתיחה"[נו]. סופי התבות של שלש המלים שבאות לאחר "יום" הן עצמן יוצרות את המלה "יום", כאשר סוף המלה יום הוא מ.  אם כן, יש רמז אחד שסופי התבות הם מ יום של מתן תורה

הכוונה העיקרית, ההתבוננות העיקרית ברמז הזה היא לא רק שזה מ יום אלא שזו מלה שלמה. יש מלה שלמה בדיוק לפי הסדר הזה – "מיום". המילה "מיום" כתובה פעם אחת בתנ"ך, המקום העיקרי שהיא כתובה הוא בסוף הנביא יחזקאל, בסוף כל הנבואה שלו. אנחנו יודעים שבפרקים האחרונים יחזקאל מגלה לנו בהם את בית המקדש העתיד. כל הפרקים האחרונים של ספר יחזקאל הם תיאור-נבואה של בית המקדש העתיד, ואיך תראה כל עיר הקודש ירושלים עם כל השערים, יש יב שבטים, יש שער מיוחד בשביל הנשיא שהוא המשיח וכו' וכו'. יש תיאור רחב ועמוק ועצום של כל יעוד העתיד לבוא בסוף ספר יחזקאל. שלש המלים האחרונות של ספר יחזקאל הן "מיום הוי' שמה"[נז]. זה משהו מאד מיוחד, שמאד קשה להבין אפילו את הפשט. כתוב שהעיר, עיר הקודש ירושלים, לא תיקרא עוד בשם ירושלים, אלא לעתיד לבוא, "מיום", מאותו יום שלעתיד לבוא היא תקרא "הוי' שמה".

כמו שמשה רבינו עשה מזבח אחרי שהוא ניצח את עמלק, בעזרת יהושע בן נון הוא בנה מזבח. איך הוא קרא למזבח? "הוי' נסי"[נח], הוא קרא את המזבח על שם הקב"ה, שם המיוחד שם הוי', "הוי' נסי". המלים האחרונות של ספר יחזקאל הן שירושלים תקרא "הוי' שמה". זה השם של ירושלים, כמו שהמזבח של משה רבינו נקרא "הוי' נסי" ככה ירושלים עיר הקודש תקרא "הוי' שמה".

אם כן, יש בפירוש סמיכות בסוף ספר יחזקאל שתי מלים "מיום הוי'", שהן סופי התבות וראשי התבות של "יום הששי ויכלו השמים". זהו ביטוי מאד-מאד נדיר, וקשה להבין אותו, מה זה "מיום הוי' שמה". אז כמעט ברור שזהו רמז מובהק ומפורש לסוד של "יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי', סופי תבות מיום. אם כן, זה אומר לנו לגבי כוונה בשבת, שב"יום הששי ויכלו השמים" יש רמז לירושלים עיר הקודש לעתיד לבא.

הסתכלות על נרות השבת באמירת פרשת "ויכלו"

כידוע שיש שבת אחת בשנה שנקראת שבת חזון, השבת שלפני תשעה באב. אף שעל פי פשט זהו זמן עצוב, לפני תשעה באב, בכל זאת יש ווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שמובא דווקא במסורת של חסידות חב"ד בשמו[נט], ששבת חזון היא מלשון חזון הנבואה, וכל אחד, כל יהודי בנשמה שלו רואה את בית המקדש העתיד עם ירושלים על תילה, העיר על תילה לעתיד לבוא בשלמות. על שם כך היא נקראת חזון, כך כתוב, זה ווארט מרבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל זכותו יגן עלינו, חזון מלשון לחזות בבנין ירושלים השלם.

"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו בלבד יצא אלא על הכלל כולו יצא ללמד"[ס]. אם יש שבת אחת בשנה שרואים בה את ירושלים לעתיד לבוא בשלמות, אז אף על פי שכמובן זה קשור באופן מיוחד עם התקופה שדווקא לפני החורבן רואים את התיקון, בשבת שמיד לפני החורבן רואים במיוחד את השלמות של בית המקדש וירושלים לעתיד לבוא, אבל בכל זאת – ודאי שיש את הבחינה הזאת בכל שבת ושבת.

שבת היא יום של שלום בית. מה עיקר הפשט של שבת? הנרות שהאשה מדליקה בשבת נקראו שלום בית[סא], ולכן אפילו שיש מצוה מאד גדולה כמו נרות חנוכה, שהיא מצוה מיוחדת בתורה ומצוה חביבה במיוחד, ואם יש אדם עני בישראל שאין לו כסף לקנות גם נרות חנוכה וגם נרות שבת קודש, אז אם אין לו כסף לקנות יין לקידוש כתוב שנרות חנוכה עדיף, שידליק נר של חנוכה ולא יקדש על היין. אבל אם לו כסף לקנות נרות שבת ההלכה אומרת[סב] שלקנות נרות שבת עדיף, אפילו לפני חנוכה, אף על פי שחנוכה היא פעם אחת בשנה. זה משהו מיוחד, למה? לא בגלל ששבת תדירה, אלא בגלל ששלום ביתו קודם. כך ההלכה אומרת, שנרות שבת קודש הם שלום בית, ושלום בית הוא למעלה מכל דבר, אפילו למעלה מנר חנוכה. זה נרות שבת קודש, וזה גילוי לגבי כל סוד שבת קודש.

כיון ששבת קודש היא בחינת שלום, השלום של הבית, וזה ענין של נר שבת קודש, ממילא מובן שיש קשר בשבת לבית המקדש. בית המקדש הוא הבית, וממילא יש קשר גם לכל העיר, עיר הקודש שבה מתכונן בית המקדש. ממילא זה רמז מאד-מאד יפה לזמן שאומרים קידוש.

גם כן ידוע בקבלה[סג] שכשאומרים את הפרשה הראשונה של הקידוש, כלומר כשאומרים "יום הששי ויכלו", צריך להסתכל בנרות וכשאומרים את ברכת "בורא פרי הגפן" והברכה השניה צריך להסתכל ביין. זה בשביל כל אחד שעושה קידוש בליל שבת. כתוב שב"ויכלו" צריך להתבונן על הנרות שעל השולחן, וכשעושים את הברכה והקידוש צריך להסתכל בתוך הכוס, ביין. יש בזה כוונות עמוקות שלא נאריך בהן, אבל לענייננו, כשאומרים "ויכלו" צריך להסתכל על הנרות, ואמרנו קודם שעל פי הלכה, וכל שכן על פי סוד, הנרות הם שלום בית. מתי מסתכלים על הנרות של שלום בית? כשמתחילים את המלים "יום הששי ויכלו השמים", "הכל הולך אחר הפתיחה". עיקר הזמן להתבונן בנרות, שהם שלמות הבית, הוא שאומרים "יום הששי ויכלו השמים".

מה זה הבית הזה? מה צריך לראות בתוך הנרות? למשל, בנר חנוכה כתוב שמתבוננים בתוך הנרות ורואים בנרות את הנס של חנוכה[סד]. וכתוב עוד[סה], זה דבר הסברנו הרבה פעמים שכתוב בחסידות, שבמשך חג חנוכה מדליקים לו נרות במשך שמונה ימים, וכל נר הוא כנגד צדיק אחד של הדור. יש לו צדיקים בדור, יש הרי מצוה להתבונן-להסתכל בנרות של חנוכה, וכשמתבוננים בתוך הנרות רואים את אותו צדיק ושומעים את הסיפור שלו, המיוחד, כך כתוב בחסידות. זה לגבי נר חנוכה.

בסך הכל, איזה סיפור הצדיק מספר? הוא מספר את הסיפור של נס חנוכה שקרה לו. לכל אחד מהצדיקים יש סיפור של נס חנוכה. זה נקרא "פרסומי ניסא"[סו], פרסום הנס, כל צדיק מפרסם את הנס על ידי סיפור אישי, שבסיפור האישי שלו, בדמות האישית שלו מדגים את הנס של חנוכה. כך רואים כשמתבוננים בתוך הנר של חנוכה.

מה רואים כשמתבוננים בנר של שבת? באמת גם מאד מענין, שלא כתוב בשום מקום בהלכה שצריך להסתכל בנרות שבת. לגבי נר חנוכה יש מצוה להסתכל, "אלא לראותם בלבד" כתוב בפירוש[סז], נר שבת על פי פשט הוא רק כדי שיהיה אור בבית, שלא להיכשל, לא ליפול, שהבית יהיה מואר שלא יהיה חשוך לכבוד שבת. על פי הלכה לא כתוב בשום מקום שצריך להסתכל בנרות, רק שהנרות של שבת ימלאו את הבית אור, שנרגיש טוב, שלא נרגיש שאנחנו יושבים בחושך. רק בקבלה כתוב שצריך להסתכל בנרות של שבת, אז זה דבר פנימי. ומתי? כשאומרים "יום הששי ויכלו השמים". זה דבר מענין, שיש מצוה-ענין להסתכל בנרות של שבת.

בְּסוֹד "מִיּוֹם הוי' שָׁמָּה" (סִיּוּם סֵפֶר יְחֶזְקֵאל — בְּחִינַת "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" [הבחינה של "מיום הוי' שמה" היא בית המקדש בירושלים שזו שלמות של דירה בתחתונים, תכלית הכוונה של מעשה בראשית] בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי וְהַנִּצְחִי – תַּכְלִית כַּוָנַת מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְדָ"ל),

"יומם יצוה ה' חסדו"

אם כותבים את האותיות מיום בצרוף אחר זה אותיות יומם, יש פסוק מפורש "יומם יצוה הוי' חסדו"[סח]. מהפסוק הזה בתהלים כתוב בספר הזהר המשפט המפורסם "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[סט]. יש יום אחד שהוא כמו כל הימים יחד. איזה יום זה? חסד. היום הראשון, חסד, הוא היום שמתכלל בכל הימים ומתלווה בכל הימים והוא שלמות השכלול והתיקון של כולם, בדיוק הנושא שהסברנו קודם.

אם כן, זה גם רמז מאד יפה באותיות "יומם יצוה". ה"יומם" גם בגימטריא צו. "יומם יצוה הוי'" הוא עוד פסוק בשביל "יום הששי ויכלו השמים" ראשי תבות הוי', סופי תבות "מיום". מה זה ה"יומם"? זה החסד, "ויכלו" בגימטריא חסד, עב. כתוב "יומם יצוה הוי' חסדו", זה חסד ו, יש ו מדות והחסד מתלוה עם "כולהו יומין", עם כל הימים, וזה שלמות השכלול של "ויכלו". אם כן, זהו עוד רמז לסופי תבות מיום וראשי תבות הוי' של ארבע המלים "יום הששי ויכלו השמים".

אם כן, הערב ב"ה סיימנו את ההערה הזו, שכוללת את ההתבוננות של "יום הששי ויכלו השמים", בה כתוב הוי' לראשונה בתורה, וזה דבר שראוי לכל אחד להתבונן בו בשעת קידוש של ליל שבת. בע"ה נפגש בעוד שבועיים. יש ברכה מקובלת[ע] לברך לקראת מתן תורה והיא שנזכה בעזרת ה' לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.