עז כנמר

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.[ב]

מלפנו מבהמות ארץ – דרך ארץ קדמה לתורה

משנה זו, של רבי יהודה בן תימא, מלמדת שעלינו ללמוד מהחיות – ואף מחיות שאינן טהורות – תכונות מסוימות. והנה, בגמרא נאמר כי "אילמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול"[ג], וכמקור ללימוד מדות מן החיות מובא הפסוק: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו"[ד]. לו חס ושלום לא נתנה תורה, היה עלינו ללמוד הנהגות מסוימות מן החיות.

אמנם, ברוך ה' נתנה לנו התורה, ויכולים אנו ללמוד ממנה את הדברים. ובכל זאת, גם בתורה – במשנה בה אנו עוסקים – מצינו הוראה ללמוד מדות מחיות מסוימות. יתר על כן, בעוד הגמרא מתארת מצב בו היו נלמדות תכונות מסוימות מן החיות, הרי שמשנתנו מלמדת אותנו להזדהות ממש עם חלק מן החיות – להיות עז כמו הנמר, ולא רק ללמוד עזות מנמר.

הלימוד מחיות, לימוד מהטבע, הוא בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"[ה] – לימוד מן העולם העומד לנגד עינינו עוד לפני מתן תורה. והוכחה לכך: לימוד זה מן החיות הוא כה חשוב, עד שבו פותח החיבור ההלכתי הגדול – הטור – לימוד זה הוא הקדמה לכל התורה כולה (– "קדמה לתורה"). והנה, השולחן-ערוך, ספר ההלכה היסודי ביותר של היהדות – אשר נועד להכריע למעשה ממש, עוד יותר מן הטור, ולהיות "תורה מלשון הוראה" – השמיט את שלש התכונות הראשונות שבמשנת רבי יהודה בן תימא ופתח: "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו"[ו]. השולחן-ערוך השמיט את התכונות הנפשיות הכלליות (– "דרך ארץ") שהן 'הקדמה' לתורה, ופתח במדה הראשונה שהיא הלכתית-תורנית – התגברות כארי לקום בבוקר לתפילה.

עוז – כחם של ישראל

מאמר זה יעסוק בלימוד הפותח את המשנה – "עז כנמר" – וינסה לברר את ענינו של כח העוז. יש לברר קודם כל דווקא את משמעותו של כח זה, בהיותו פותח את המשנה, ומתוך כך גם את כל אורח החיים היהודי כפי שהוא מוסבר בראשית חלק אורח חיים שבטור. ועוד, כח העוז מוזכר ככח עצמי ביותר לעם ישראל: "ישראל עזין שבאומות"[ז].

בכח זה גם מתבטאת יותר מכל הנקודה שנתבארה לעיל – מדרגת ה"דרך ארץ קדמה לתורה" – אצל עם ישראל. בעוד ש"ישראל עזין שבאומות" נאמר על תכונתו של עם ישראל קודם מתן תורה, הרי שלאחר מתן תורה סימן ההיכר המובהק של ישראל הוא דווקא הבושה: "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנין והביישנים וגומלי חסדים"[ח].

ועוד, גם במתן תורה מצינו שהקב"ה העניק לישראל את כח העוז: "אמר להם הקב"ה, לכם היא, ושלכם היא, ולכם אני נותנה. ואין עז אלא תורה, שנאמר: 'הוי' עֹז לעמו יתן'[ט]"[י]. כלומר, התורה הניתנת דווקא לעמו של הקב"ה – ישראל – היא תורה עליה נאמר: "אין עֹז אלא תורה". לכאורה, דבר זה עומד בסתירה למבואר עד כה, כי העוז שאפיין את עם ישראל עד מתן תורה נחלש וניטל מהם במתן תורה (כאשר הם זכו לבושה) – והדברים יתבארו לקמן.

עז כנמר – עזות המכבים מול גבורת היונים

המשנה מלמדת שיש ללמוד את כח העוז מהנמר. עוד בטרם נעמוד על משמעות תכונת העוז עצמה, יש להבין למה רומז הנמר. בצורה הכי מובהקת מופיע הנמר בתנ"ך בחזונו של דניאל[יא] – בחזון זה מופיע הנמר כמקביל למלכות יון, מבין המלכויות השולטות על ישראל בגלות.

כאשר עוסקים בכח העוז, יש לחפשו ככח ה'נמרי' בקדושה – כח שהוא משקל נגד לנמר שבקליפה, כח הנאבק במלכות יון ותרבותם. בהמשך המאמר נזדקק רבות ללימודים, הקבלות ורמזים מתוך ענינו של חג חנוכה – חג העוז – שיא המאבק במלכות יון, בנמר דקליפה. הרמז הראשון במשנתנו הוא בשם בעל המאמר: יהודה בן תימא רומז להיותו גלגול יהודה בן מתיא – המצביא הלוחם ביונים ובתרבותם.

ואכן, מתוך תיאור המלחמה ביון מובן הפירוש הפשוט והבסיסי ביותר של כח העוז: על נצחון המכבים על היוונים אנו אומרים "מסרת גבורים ביד חלשים"[יב]. לכאורה, כיצד ניתן לכנות את היהודים אשר נלחמו ביוונים 'חלשים'? הלא הם קמו ולחמו את מלחמתם של ישראל בגבורה רבה! כחם של ישראל ללחום ביוונים הגיבורים, נבע מתוך עזותם של ישראל – עזות למרות היותם חלשים.

עזות – מסירות נפש למרות חולשה טבעית

במלחמת המכבים ביוונים היתה ה'גבורה' נחלתם של היוונים, בעוד המכבים הצטיינו ב'עזות'. נצחונם של ישראל שקמו ללחום ביוונים היה גבורה רבה, אך גבורה זו לא היתה שייכת לישראל. ישראל מטבעם הם חלשים – ובוודאי שבמאזן של עם נכבש מול אימפריה עולמית כמו יון מורה השכל שהם חלשים יותר. הגבורה שבזכותה נצחו ישראל את היוונים היתה כח שקיבלו מן השמים – למרות שבטבעם הם חלשים.

ויותר, גבורתו של הגוי נמצאת אצלו בטבעו הראשון – הגוי בטוח בעצמו כי הוא גבור בטבעו, כלומר: הגוי בטוח שינצח כאשר מאזן הכחות הטבעי נוטה לטובתו. לעומת זאת, היהודי חש בטבעו כמה הוא חלש וזקוק לסיוע מן השמים, ומשום כך גם כאשר הוא מנצח אין הוא חש גבור. הוא זוכר כי את כל כחו קבל בדרך פלאית מה': "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[יג].

כחו העצמי של היהודי במאבק עם יון הוא נכונותו לקום ולהלחם גם כאשר השכל מורה כי מאזן הכחות נוטה לטובת הצד שכנגדו. הגבורה היא בטחון עצמי של החזקים, העוז היא הכח להלחם של החלשים – אלו שלכאורה אין להם על מה שיסמוכו. הארי – מלך החיות – הוא זה אשר שייכת לו הגבורה הטבעית, הנמר העז איננו מלך החיות, אך בתעוזתו הבלתי הגיונית הוא יכול לנצח גם את האריה[יד].

דוגמה לעזות היהודית של בני ישראל יש ליטול ממעשהו של נחשון בן עמינדב אשר קפץ למימי ים סוף – זוהי פעולה במסירות נפש, אשר הכחות הטבעיים-גופניים אינם נותנים לה גיבוי. המכבים אשר למרות חולשתם העזו לצאת וללחום בבעלי הגבורה הגשמית – היוונים – פעלו במסירות נפש, כשעל פי השכל אין כל סיכוי להצלחתם. הפעילות בעזות ומסירות נפש נובעת מהיות היהודים "מאמינים בני מאמינים" אשר אינם מוכנים בשום פנים להסכים לביטול חלק ממצוות התורה הנצחית[טו]. דווקא מתוך העזות לפעול מתוך חולשה גופנית טבעית – נפתח היהודי לקבל מאגרים אין סופיים של גבורה על טבעית, של כח אלקי.

עזות מצח ובושת פנים

לאחר שהובן כי מדת העזות קשורה עם גילוי של מסירות נפש למעלה מהשכל האנושי, יש לשוב לדון בתוכן המשנה לגבי מדת העזות. לכאורה בולטת במשנה הסתירה: "הוי עז כנמר... הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" – האם רצויה מדת העזות, או לא? מפרשי הפשט[טז] מסבירים כי מדת העזות כקנין בנפש הינה שלילית ומזיקה – "עז פנים לגיהנם". אמנם, על יהודי לדעת להשתמש בתכונה פחותה זו כאשר היא נצרכת מדי פעם בעבודת ה', ללא שהוא עצמו עז פנים בטבעו.

לפי המבואר עד כה, יובנו הדברים בעומק יותר: אם מדייקים בלשון המשנה, הרי היא פותחת בקביעה שיש להיות "עז" סתם, ומסיימת באמירה כי "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". כלומר, הבושה הראויה נמצאת על פניו של האדם, וכאשר ישנה עזות על פניו של האדם זהו דבר שלילי ביותר. ואכן, לימודם של חז"ל כי קנין הבושה בנפשות כל ישראל החל ממתן תורה (ראה לעיל הערה ח) תלוי בדיוק בענין זה, בציון הפנים בפסוקי מתן תורה.

במתן תורה נאמר: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן... ויאמר משה אל העם... כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[יז], ודרשו חז"ל: "'בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה"[יח]. את ההבנה שקודם למתן תורה היתה העזות תכונת הנפש העצמית של ישראל, ולאחר מכן הבושה היא סימנם המובהק, ניתן לנסח כך: במתן תורה עלתה העזות עלתה מן הפנים של עם ישראל – עליהם 'התמקמה' הבושה – אל המצח, כביטוי השגור לגבי עזות: "עזות מצח".

בושה איננה תמיד תכונה חיובית, תתכן גם בושה שלילית – כאשר אדם בוש לקיים מצוות ולהיות יהודי גאה, עם כל סממניו של יהודי – כולל הסממנים החיצוניים. כאשר יש מניעות על קיום המצוות על האדם להיות עז מצח – לקיים את המצוות ללא כל בושה וללא כל חשש חיצוני, מתוך מסירות נפש. ובכל זאת, עזות כזו המתעוררת אצל האדם היא תכונה שלמעלה מן השכל – תכונה שאינה שייכת למידותיו המופנמות והמובנות של האדם.

העזות מתעוררת מן המצח הנחושה – מן הרצון העז (בקבלה מכונה המצח: "מצח הרצון" – המשכו וגילויו של הרצון שלמעלה מן השכל) והנכונות למסור את הנפש על האמת הנצחית (ראה הערה טו). בתכונות המופנמות של האדם – הפנים, אליהם הוא מתיחס בכלים השכליים המודעים – צריכה לשלוט הבושה. דרך ההתנהגות הרגילה, שאיננה דורשת מסירות מיוחדת, צריכה להיות דרך של בושת פנים.

עזות – לפני מתן תורה או התורה עצמה?

עד כה נתיישבה סתירה אחת העולה מן המשנה, אך עדיין יש לדון בדברים שהוזכרו לעיל, אודות תכונת העזות בכלל. הסברנו כי אצל בני ישראל מדת העזות היא "דרך ארץ קדמה לתורה" – טבעם הראשון והעצמי שהוא מורשה מן האבות. אמנם, "תורה מתשת כחו של אדם"[יט] ולאחר מתן תורה נתחלפה עזותם של ישראל בטבע שני – בושה טבעית שהיא סימנו של כל מי שעמדו רגליו בהר סיני[כ]. ומן הצד השני, הסברנו כי העוז אותו נותן בורא העולם לעמו – "הוי' עֹז לעמו יתן" – הוא התורה עצמה, "אין עֹז אלא תורה". כיצד יתישבו הדברים?

על פי ההסבר לעיל, לפיו לא ביטלה הבושה של מתן תורה את העזות, אלא העלתה אותה ממקומה התחתון אל המצח (סוד "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[כא]), ניתן לישב את הדברים כך: טבעם הראשון של היהודים – העזות שמן האבות – נשאר ביחד עם מורשת האמונה הנצחית שמן האבות, כעזות מצח המתבטאת במסירות נפש על האמונה. מתן תורה פעל ביהודים בושה פנימית על הפנים – בושה לנוכח ההכרה השכלית העמוקה אותה חדשה התורה.

לפי תירוץ זה יש לומר כי כינוי התורה "עֹז" בא על שם קיומה העז והמסור על ידי בני ישראל. אמנם, הדברים עדיין אינם מתישבים – לפי פירוש זה התורה לא בטלה את העוז, אך מדוע מכונה התורה עצמה "עֹז"? ועוד, באותה הסוגיה בה למדים כי התורה ניתנה ל"ישראל עזין שבאומות" והתישה את כחם, ישנן שתי גירסאות למימרא זו[כב]:

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. תנא דבי רבי ישמעאל: "מימינו אש דת למו"[כג], אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

לפי הגירסא הראשונה ניתן לפרש כי ישראל זכו לתורה מפני עזותם, לאו דווקא על מנת שתתיש את כחם, אלא משום שעזותם מתאימה ל"דת אש" – לעוז התורה. כיצד יתישבו הדברים?

עוז – כח נשיאת הפכים

על מנת להבין את הדבר, יש להתבונן מדוע בכלל זכתה התורה לשם "עֹז", מתוך כך תתישב סוגיה זו, וגם הסוגיות שכבר הוזכרו ונידונו – יומתקו. הפסוק מלמד ש"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עֹז לאלהים"[כד] – עוזו של אלקים הוא בכך שכאשר הוא מדבר דבור אחד, אנו שומעים שני דיבורים. וכך דרשו חז"ל[כה]:

"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" – "לא תלבש שעטנז" "גדילים תעשה לך" שניהם בדיבור אחד נאמרו; "מחלליה מות יומת" "וביום השבת שני כבשים" בדבור אחד נאמרו; "ערות אשת אחיך" "יבמה יבא עליה" בדבור אחד נאמרו; "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" "ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה" שניהם בדבור אחד נאמרו – מה שאי אפשר לבשר ודם לומר ב' דברים כאחד.

כלומר: נקודת העוז שבתורה היא שה' מדבר דיבור אחד, אשר מתחלק לשני טעמים – לשתי מצוות אשר נראות לעינינו כסותרות. עיקר החידוש והעזות שבתורה טמון ביכולת שנמצאת בה לשאת הפכים – לומר שני דברים סותרים כאחד.

גם על פי המדרשים המפרשים את פשט הפסוק, העוז הוא כח של נשיאת הפכים – ובוודאי כך הוא לפי הפנימיות הנסתרת בתורה. כח נשיאת ההפכים הוא הוא סוד החכמה היהודית ומקור העוז להלחם ביוונים ובחכמתם – כפי שיוסבר עוד לקמן. והרמז: ה"פך" שמצאו בני חשמונאי רומז לכח "נשיאת ההפכים"; ראשי התיבות של "פך שמן טהור" הם פשט, אך הביטוי "פך שמן טהור" כולו עולה נסתר, ללמד שעזות התורה נמצאת בפשט הכתוב – ומתגלה יותר ויותר בנסתר שבתורה (המבוסס ומכוון לאמת רק בהיותו מיוסד על עומק הפשט).

ועוד, כפשוט, גם הנמר מיוחד מכל החיות בהיותו 'נושא הפכים' – הוא מנומר בצבעים שונים והפוכים זה מזה. אין לו צבע אחיד, וניתן לומר כי הוא משדר 'חוסר עקביות' בצבעיו – כך דורשים חז"ל כי הנמר בחלום דניאל מכוון כנגד מלכות יון: "ונקרא נמר על שם שהיתה גוזרת גזרות על ישראל משונות ומנומרות זו מזו"[כו].

שלש דרגות עוז – דרך ארץ, מתן תורה, עוז תורה

לאחר שהובן כי עיקר הפירוש של העזות הוא היכולת לשאת הפכים וסתירות, יתברר כי שלש השאלות בהן עסקנו – כיצד יתכן שה"עזין שבאומות" נקראים חלשים, כיצד מתיישבים המאמרים "הוי עז כנמר" ו"עז פנים לגיהנם", ומדוע התורה עצמה נקראת "עֹז" – מקבילות בעצם לשלשה שלבים של גילוי ה"עז" בישראל:

ה"עֹז" עצמו – עז פשוט של "דרך ארץ שקדמה לתורה" – הוא נשיאת הפכים: מחד יש בעוז זה הרגשה עד כמה חלש האדם מאויבו, ולאידך העוז מדריך למלחמה עזה ללא כניעה, מתוך בטחון שדווקא החולשה היא מקור כח, בהיותה 'כלי' לקבל כחות מה' יתברך. עזות זו היא נחלת ישראל – מדה טבעית שישראל יורשים מן האבות – "ישראל עזין שבאומות" קודם מתן תורה.

במעבר לתקופת התורה קיימת עוד נשיאת הפכים – זו המופיעה במשנת רבי יהודה בן תימא: בשעת מתן תורה נתחדשה המדה של "בושת פנים" אצל ישראל: "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". אמנם, כפי שהוסבר, יחד עם "בושת הפנים" צריך היהודי לשאת בעצמו את היכולת להיות "עז כנמר" בעזות מצח. עצם היכולת לשאת את שתי המדות כאחד היא העזות המתגלה במתן תורה – המעבר לתקופת התורה.

לאחר מתן תורה, הרי שעוזם ומעוזם של ישראל בתורה שנקראה "עֹז". בשלב זה עיקר העזות היא ביכולת נשיאת ההפכים שבתוך התורה עצמה. עוזם של ישראל מתממש ומתבטא ככלי – כיכולת נפשית יחודית – לשאת בשכל את ההפכים הפלאיים המתלים בתורה.

[לפי הסבר זה אנו מתגלות כאן שלש בחינות של עוז בשלשה שלבים (מלמטה למעלה) של התגלות בתוך הנפש: העוז הראשון מתגלה ב'מוטבע' שבנפש – כחות העשיה והפעולה הטבעיים, בהם מתגלה העזות הגוברת על החולשה הטבעית בנפש. העוז השני מתגלה ביכולת ה'מורגש' שבנפש לשאת מדות ורגשות שונים כאחד. העוז השלישי מתגלה ב'מושכל' שבנפש – ביכולת לשאת בשכל השגות סותרות והפכיות זו לזו[כז].]

מן החשמונאים – תקופת הזוגות

לגבי עוז התורה יש להוסיף, כי על אף שנקודת העזות קיימת בתורה שבכתב – כפי שממחיש המדרש שהובא – היא נמצאת יותר ויותר עם התפתחות התורה שבעל-פה וריבוי המחלוקות שבה. ויותר, עיקר גילוי כח העוז שבתורה שבעל-פה מתחיל מתקופת החשמונאים – דווקא לאחר נצחון גשמי שנובע מהעז הראשוני והטבעי של ישראל – ולפי זה מתגלה כאן כי על ידי "דרך ארץ קדמה לתורה" במדת העוז, מתגלה מדה זו ב"יתר שאת ויתר עֹז" גם בתורה.

עד תקופת החשמונאים היה עם ישראל מונהג על ידי איש אחד – "אשכול", איש שהכל בו – שהיה ממונה על כל תחומי הנהגת הציבור. אמנם, מתקופת החשמונאים נתחדשו ה"זוגות" – המנהיגות התפצלה לשני אנשים, אשר חלקו זה על זה, לעיתים בתחומים רבים (והדוגמה העיקרית: הלל ושמאי, אך בכל זוג היתה לפחות מחלוקת אחת).

לכאורה, איזה טוב יכול לצמוח מפיצול המנהיגות וריבוי המחלוקת, שהתחילו דווקא מתקופת חנוכה – תקופה של נצחון על מלכות הרשעה? הוסבר כי עזות התורה היא יכולת נשיאת ההפכים, כאשר יש זוג אשר חולק בדיני התורה הוא מבטא שוב את העזות הזו. בכל מחלוקת יש שני צדדים של דעת התורה בנושא, כאשר בת קול מכתיבה ואומרת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כח].

יופי זה של התורה אינו מתבטא בתחום הפסיקה – זהו החן המיוחד ליסוד התורה, דברי חז"ל במשנה ובגמרא, עוד בטרם הוכרעו הדעות להלכה[כט] – העז המיוחד שבתורה שבעל-פה. חידוש זה הוא חידוש של חכמת ישראל – יתכן כי כל חכם יאמר דעה אחרת והפוכה, ואף על פי כן הדברים כולם נכונים, ומגלים פנים שונים באמת האלקית. עיקר גילויו של חידוש זה הוא מתקופת הזוגות[ל] – המתחילה מחנוכה, הנצחון על חכמת יון.

חכמת יון – הגיון

כעת נשוב ונבין מהו ההבדל הפנימי בין חכמת יון לחכמת ישראל – ההבדל בשלו יש לחפש את נקודת העוז דווקא בתקופת חנוכה ובמאבק ביון. תרבות יון, גם בשיאה – החכמה היונית – מוגבלת לכלל שכל אנושי והגיוני. על פי שכל שכזה – אין כלל מקום לסתירה, לנשיאת הפכים – ה'לוגיקה' האנושית אינה יכולה לשאת זאת, והיא מעל הכל. גם היום, כל חכמה של תרבות זרה היא 'חכמת ההגיון' – שאיננה יכולה לסבול את היחוד שבחכמת ישראל, סוד נשיאת ההפכים העוז שבה.

בחסידות מוסבר כי היונים לא רצו למנוע מישראל את לימוד התורה, אלא רצו לבטל את לימוד התורה כ'שכל אלקי' – "חוקי רצונך" – ולהפכו ללימוד שכלי-אנושי. עיקר ההבדל בין שכל אנושי לשכל אלוקי מתבטא בנקודה זו – הנכונות לשאת הפכים בלימוד התורה באה מתוך הכרה בשרשה האלקי של התורה, בעוד שבשכל האנושי לכשעצמו אין מקום לשני הפכים בנושא אחד. על הגיון זה של חכמת יון ציוונו חז"ל: "מנעו בניכם מן ההגיון"[לא].

שכלו האנושי המוגבל של האדם, איננו מסוגל לשאת כל חריגה מהגבול והצמצום בתוכו הוא נמצא – צמצום לכלים שכליים מוגבלים, לכללי הגיון. הגיון עולה כח הגבול – הכח בו מצומצם השכל האנושי, אף הנעלה ביותר. גם המדען האובייקטיבי והחכם ביותר הוא 'מרובע' – אין הוא מסוגל לשאת הפכים. המציאות נראית בעיניו בשחור-לבן: כן או לא – או שאתה גבור או שאתה חלש, או כך או כך. שני הפכים כאחד לא יתכנו.

אמנם, לישראל הגיון שכזה הוא מועקה – אין הוא מתאים לטבעם העז, הזקוק ל"דת אש". ישראל מרגישים ביחס לחכמת יון כי "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד"[לב] – כאשר נכנעים לתרבות יון טובעים בטבע העולם – במצולת המציאות – ללא כל מעמד ואפשרות לראות את הבורא, לחצות את הצמצום והגבול בתוכו נמצא העולם. לפיכך, מנסים ישראל – בכל ימי החנוכה – להפוך את הגבול של יון לנוי (כלומר: לא לתפוס את כללי החשיבה ככח מגביל באמת, אלא רק כדרך חשיבה נושאת חן – בעיקר בהבליטה את מציאות ההפכים הבלתי אפשריים בשכל, בהבליטה את החריגה והגילוי האלקי שבתורה, ואכמ"ל). הגיון רומז ל-ה ו-ג (= ח)[לג] ימי החנוכה, בהם יש להפוך את ה-יון ל-נוי.

חכמת ישראל – הגיון לבי

לעומת ההגיון היוני הזר והמוגבל, פועלים ישראל בהגיון עמוק ונעלה ביותר, הגיון הלב – "הגיון לבי"[לד] – שאינו מוגבל בגבולות השכל. הגיון לבי עולה בגמטריא כח הבלי גבול – נשיאת ההפכים נובעת מן היכולת לחרוג בעזות אל מעבר לגבולות ההגיון המצומצם של העולם, אל "נמנע הנמנעות" של הבורא.

יסודו של הגיון הלב הוא היכולת לאיזון נפשי בין שני רגשות בתוך הלב עצמו – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[לה] – איזון בין בכיה (על הרע שבמציאות) ושמחה (על קרבת ה') בו זמנית, כמבואר בקבלה ובחסידות. גם כאן, היכולת לשאת הפכים ברגש נובעת מ'חוש' יהודי מיוחד, ותיתכן רק בעבודת ה'[לו]. מתוך ה'חוש' בבלתי מוגבל – בנשיאת ההפכים – שבפנימיות הלב, גם המח היהודי פועל בהגיון אחר, ותורתם של ישראל מלאה בהפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

שיבנה בית המקדש

משנתנו מסיימת בתפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". דבר זה אינו מקובל בדרך כלל, אך יהודה בן תימא 'עז' מספיק כדי לסיים בתפילה. תוכן התפילה מעיד על תוכן המשנה כפי שנתפרש עד כה:

ראשית: עיקרו של חג החנוכה הוא חנוכת המקדש והמזבח – בנין המקדש תלוי בעזות המכבים. ועוד, סיום המשנה הוא "ותן חלקנו בתורתך" בדומה ל"חוקי רצונך" – רצון לקבל את חלקנו – העזין שבאומות – בחוקי ה' שהם "דת אש" – שכל אלקי נושא הפכים, שלמעלה מכל השגה של השכל האנושי.

יותר מזה, עצם התפילה לפני ה' דורשת עזות, זהו עז לעמוד לפני ה' בתפילה ולצפות כי יענה לי – למרות הכרת מצבי האישי. שיא העוז מתבטא ביכולת לעמוד בתפילה לפני ה', ולבקש על דברים בלתי מציאותיים. מי שמכיר את המציאות ויודע כי על פי השכל מה שהוא מבקש לא יתכן – מוגבל ביכלתו להתפלל. צריך להיות בעל עוז – בעל יכולת לשאת הפכים של הכרת החולשה במציאות עם 'גבורה' בציפיות – על מנת לפנות אל ה' בתפילה 'לא ריאלית' כבנין בית המקדש.

בנין בית המקדש עצמו הוא שיא היכולת של נשיאת הפכים – של בית לה' האין סופי, דבר שעל השכל האנושי אינו מסוגל להתקבל, כפי שאומר שלמה בחנוכת בית המקדש[לז]:

ועתה אלהי ישראל, יאמן נא דבריך אשר דברת לעבדך דוד אבי: כי האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי.

ובתוך בית המקדש עצמו מתממש – בתוך העולם הגשמי והמוגבל – השיא של נשיאת ההפכים. מעבר להשראת האלקי והאין סופי בבית גשמי, גם בתחום הגשמי מתגלה כי המציאות אינה כה תקיפה בגבולותיה, והיא 'מתגמשת' במקום הקודש: "מקום ארון אינו מן המידה"[לח].

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.

לעילוי נשמת בתיה אסנת מזרחי ע"ה בת מרדכי

נלב"ע י"ד כסלו ה'תשס"ג