אבן עזרא - פרשת פקודי

חנוכת המשכן[א]

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.[ב]

מחלוקת הוא. וי"א, כי יום השמיני למלואים היה יום ר"ח ניסן. והוצרכו לומר, כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן. והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים. ואמרו, כי השעיר שדרש משה והנה שורף, הוא שעיר ראש חדש. והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן. והנה מצאנו בספרי, כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש.

שלש חנוכות המשכן

חנוכת המשכן מפורשת בתורה בשלשה מקומות עיקריים:

א. ימי המילואים והיום השמיני: בפרשת תצוה (שמות כ"ט) הציווי על שבעת ימי המילואים (משיחת אהרן ובניו ובגדי הכהונה, והקרבת פר חטאת, איל לעולה ואיל המילואים); בפרשת צו (ויקרא ח), הקיום של שבעת ימי המילואים; ובפרשת שמיני, מעשה היום השמיני (קרבן אהרן, עגל לחטאת ואיל לעולה. קרבן העם, שעיר לחטאת, עגל וכבש לעולה ושור ואיל לשלמים), שבסופו התגלה כבוד ה' בירידת האש, ואחר כך מעשה נדב ואביהוא.

ב. הקמת המשכן בראש חדש ניסן: בפרשתנו, הציווי על הקמת המשכן בראש חדש ניסן, וקיום הציווי, כולל התחלת העבודה ("ויתן את השלחן... ויערך עליו ערך לחם... וישם את המנורה... ויעל הנרות" וכו'). ובסיום נאמר: "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד... כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

ג. חנוכת הנשיאים: בפרשת נשא "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל", תחילה העגלות והבקר לשאת את המשכן ואחר כך שנים עשר ימים של קרבנות הנשיאים. ובסיום "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו".

שיטת חז"ל בסדר הזמנים

התורה לא מפרשת מהו התאריך של שבעת ימי המילואים והיום השמיני, וכן חנוכת הנשיאים. ויש בזה שתי שיטות עיקריות.

השיטה הרווחת בחז"ל[ג], וכן ברש"י ורוב המפרשים: שבעת ימי המילואים היו מכ"ג עד כ"ט באדר, היום השמיני הוא ראש חדש ניסן, ובו החלה גם חנוכת הנשיאים.

ואמנם בשבעת ימי המילואים כבר הוקם המשכן (שהרי הקריבו על המזבח, וכן בכל העבודות שם נאמר "פתח אהל מועד", ומשה משח אז את המשכן), אלא שבכל יום היה משה מעמידו ומפרקו (לאחר כל העבודות) ובראש ניסן העמידו ולא פרקו[ד]. ומה שכתוב אצלנו "ביום החדש הראשון... תקים את משכן אהל מועד" היינו ההקמה הסופית (עד המסעות שהחלו בכ' באייר). וזהו שכתוב (בחנוכת הנשיאים) "ביום כלות משה להקים את המשכן" (ולא "ביום הקים") – "אותו היום כלו הקמותיו"[ה].

נמצא שבראש חדש ניסן הקריבו במשכן: קרבן התמיד (שני כבשים), מוסף ראש חדש (שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים, שעיר חטאת), קרבנות היום השמיני (הנזכרים לעיל), וקרבן נחשון בן עמינדב. וכן אומרים חז"ל[ו] שהשעיר שנשרף הוא שעיר ראש חדש: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף... ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה", "הוא שעיר ראש חדש המכפר לישראל על טומאת מקדש קדשיו".

שיטת ראב"ע בסדר הזמנים

ראב"ע כאן רוצה לומר שבראש ניסן החלו שבעת ימי המילואים, בשמיני בניסן היה היום השמיני (ובו ירדה האש ומתו נדב ואביהוא), ואז החלה חנוכת הנשיאים.

אמנם ראב"ע נזהר מלחלוק על חז"ל, ובאמת בפירושו לפרשת שמיני הוא מבטל את דעתו מלפני חז"ל, "המעתיקים" (כינוי של כבוד לחז"ל המעבירים את המסורת)[ז], אבל כאן מביא ראב"ע מקור לשיטתו בחז"ל[ח]: בפרשת פסח שני נאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא"[ט], ונחלקו חז"ל[י] מי היו טמאים אלו: "רבי יוסי הגלילי אומר, נושאי ארונו של יוסף היו. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו[יא]. רבי יצחק אומר... אם מישאל ואלצפן היו יכולים להטהר!". ואומר ראב"ע: רבי עקיבא סובר שהיום השמיני הוא בח' בניסן[יב], ולכן לא יכלו להטהר כי היום השביעי שלהם חל בערב פסח (ורבי יצחק שהקשה עליו סבר שהיום השמיני חל בראש חדש ניסן). אך יש שדוחים את הראיה מרבי עקיבא[יג].

ובהמשך מתאר ראב"ע את סדר העבודה בראש חדש ניסן: הקמת המשכן, משיחת המשכן וכליו, הלבשת אהרן ובניו ומשיחתם, הקרבת קרבנות המילואים (פר חטאת, איל לעולה ואיל המילואים). כך היה כל שבעת ימי המילואים (מלבד ההקמה שהיתה רק ביום הראשון לדעתו), וכל זה אחר קרבן התמיד (ובשבת גם מוסף שבת). ובח' בניסן היה מעשה היום השמיני (הכתוב בפרשת שמיני) וכן קרבן נחשון בן עמינדב (ולפי חז"ל היה אז קרבן גמליאל בן פדהצור משבט מנשה[יד]). והסתיימה חנוכת הנשיאים בי"ט ניסן (ומבאר שבמדבר לא הקריבו מוסף של חג המצות).

ומה שכתוב בחנוכת הנשיאים "ביום כלות משה להקים את המשכן", "כלות משה" אינו מתייחס רק להקמה (שהיתה פעם אחת) אלא לכל המעשים בפסוק כמו שביאר הרמב"ן שם "ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אותו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה". וזה מתייחס ליום השמיני שאז הסתיים כל סדר המילואים, הקמת המשכן ומשיחתו וכו', ואז הקריבו הנשיאים תחילה את העגלות והבקר ובאותו יום קרב גם קרבן נחשון[טו]. וכן הסיום "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אֹתו מאת נשיאי ישראל", היינו לאחר שהסתיימה המשיחה בשבעת ימי המילואים[טז] (אך ביום השמיני עצמו לא היתה משיחה וכדלקמן).

ומביא ראב"ע שתי דעות לגבי שבת: יש אומרים שהנשיאים לא הקריבו בשבת (ולפי זה סיימו בכ' ניסן) ויש אומרים שאת קרבנות העולה של הנשיאים הקריבו בשבת ואת השלמים השלימו ביום ראשון.

הבדלים נוספים בין השיטות

לשיטת ראב"ע, מה שכתוב בסוף הפרשה אצלנו "ויכס הענן את אהל מועד" היה בראש חדש ניסן[יז], בתחילת ימי המילואים, ואילו ירידת האש על המזבח היתה רק בח' בניסן (ככתוב בפרשת שמיני). ולדעת חז"ל הכל היה באותו יום, ראש חדש ניסן. ומזה מביאים חז"ל ראיה לדבריהם, שהרי ביום השמיני נאמר "כי היום ה' נראה אליכם", מוכח שרק אז היתה התגלות ה'[יח], ובכל שבעת הימים שמשה העמיד את המשכן ופרקו לא שרתה בו שכינה[יט]. אך לפי ראב"ע יש הבדל בין גילוי הענן לירידת האש (ומה שכתוב ביום השמיני "כי היום ה' נראה אליכם" היינו ירידת האש על המזבח).

הבדל נוסף: פשט הכתוב אצלנו, שבראש חדש ניסן עשה משה את עבודות התמיד (לחם הפנים והנרות והקטרת והתמיד), כמפורט בציווי ובמעשה. לפי הראב"ע מובן בפשטות שמשה עבד, כיון שזה היה בימי המילואים שבהם אהרן עדיין לא התכהן ומשה היה הכהן (בלשון ראב"ע "הוא כהן הכהנים"[כ]). ואילו ביום השמיני שבו התכהן אהרן מסתבר שהוא עשה את כל עבודות התמיד. אבל לדעת חז"ל הדבר אינו ברור, שהרי ראש חדש ניסן הוא היום השמיני, ומדוע משה עבד בו? לכן פירש רש"י "אף ביום השמיני למילואים... שימש משה והקריב קרבנות ציבור"[כא]. והרשב"ם פירש שכוונת הפסוקים לעבודת אהרן ובניו כל הימים מכאן ואילך ("ויעל עליו, אהרן ובניו את העלה ואת המנחה כל הימים")[כב]. והרמב"ן מפרש שפסוקים אלו חוזרים לספר מה שעשה משה בשבעת ימי המילואים לפני ר"ח ניסן ("בחדש הראשון... הוקם המשכן [ומכאן חוזר לזמן הקודם:] ויקם משה את המשכן"). והראב"ע אינו נדחק בכל זה.

ועוד הבדל: כאן נאמר ציווי על משיחת המשכן וכליו ואהרן ובניו. לפי ראב"ע זו אותה משיחה האמורה בשבעת ימי המילואים (שהחלו בר"ח ניסן), וביום השמיני לא מצאנו משיחה (וכן בתיאור ראב"ע בהמשך את סדר היום השמיני אינו מזכיר משיחה). אבל לפי חז"ל נמצא שיש כאן ציווי נוסף על משיחה ביום השמיני (אלא אם כן נפרש כרמב"ן שהפסוקים חוזרים לשבעת ימי המילואים). ובחנוכת הנשיאים כתוב "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו... זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו" – לפי חז"ל זו המשיחה ביום השמיני, כפירוש רש"י שם "ביום המשח אתו, בו ביום שנמשח הקריב", אך לפי ראב"ע נראה שפסוקים אלו מדברים על המשיחה בשבעת ימי המילואים (כמובא לעיל). וכבר חז"ל נחלקו האם היתה משיחה ביום השמיני[כג], ואפשר לומר שהדעה שלא נמשח בשמיני היא כראב"ע.

הוכחות ראב"ע לשיטתו

כעת ממשיך ראב"ע להביא ראיות לשיטתו, שהן קושיות על דברי חז"ל:

ויש כדמות ראיה על זה. האחת, למה לא הזכיר הכתוב, שהיה משה מקים את המשכן וסותרו. ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה. ועוד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, וזהו שדרש משה. ועוד, אם היה שעיר ראש חדש, למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים. וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר, היה ראוי שיאמר מלבד עולת החדש.

ראיה ראשונה: לדברי חז"ל, מדוע לא נכתב בפירוש שבשבעת ימי המילואים משה היה מקים וסותר את המשכן בכל יום? (והרמב"ן תירץ, שתחילה נאמר למשה "והקמות את המשכן" ואחר כך הצטוה "ביום החדש הראשון... תקים" ומכאן מובן שתחילה תהיה הקמה שאינה גמורה, בשבעת ימי המילואים, ולבסוף יקים לגמרי[כד]).

ראיה שניה: בשבעת ימי המילואים כתוב "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה", ולדברי חז"ל שהמשכן היה מפורק בפועל חלק מהיום, איך התקיים ציווי זה? (והרמב"ן תירץ, שהמשכן היה עומד כל היום וכל הלילה, ורק כעלות השחר היה משה מפרקו ומיד מקימו מחדש[כה]).

ראיה שלישית: כנגד דברי חז"ל שהשעיר שנשרף היה שעיר ראש חדש, הרי בפשט הכתוב נראה שמדובר בשעיר המוזכר קודם בפירוש, בקרבנות היום השמיני (ואמנם על השעיר שנשרף נאמר "ואֹתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'", וכתב רש"י שזה מתאים רק לשעיר ראש חדש "שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו"[כו], אך ראב"ע סובר שחטאת שמיני מכפרת כמפורש שם "וכפר בעדך ובעד העם"[כז]).

ראיה רביעית: בעבודת היום השמיני כתוב "מלבד עֹלת הבֹקר", ואם היה זה ראש חדש מדוע לא נזכר גם קרבן ראש חדש?[כח]

בהמשך מביא ראב"ע קושי נוסף על דברי חז"ל: בפרשתנו כתוב "והבאת את השלחן וערכת את ערכו... ויתן את השלחן ויערך עליו ערך לחם", והרי מצות עריכת לחם הפנים היא ביום השבת ואילו ראש חדש ניסן באותה שנה ודאי לא היה בשבת (שהרי יציאת מצרים היתה ביום חמישי, כדברי חז"ל, וממילא ראש חדש ניסן שלפני כן גם היה ביום חמישי, ולפי החשבון בין שנה לחברתה יש לפחות שלשה ימים). ובאמת, חז"ל אומרים שראש חדש ניסן היה ביום ראשון ("ראשון למעשה בראשית")[כט], ומתחזק הקושי. אך ראב"ע עצמו כתב "אע"פ שאין זה ראיה גמורה, כי יוכל הטוען להשיב 'ביום השבת יערכנו הכהן' אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם", כלומר היתה הוראת שעה למשה לערוך את הלחם בהקמת המשכן אע"פ שאינו בשבת[ל].

נעוץ סופן בתחילתן

בסיכום המחלוקת: בפשט הכתוב קשה להכריע כאחת הדעות[לא], ויש מקום גדול לשיטת ראב"ע (וכן הרמב"ן אע"פ שמפרש באריכות כדברי חז"ל מכל מקום נותן מקום לשיטת ראב"ע[לב]). ויש להבין מדוע חז"ל (בכל המקומות, מלבד דברי רבי עקיבא) העמידו דבריהם בתוקף שראש חדש ניסן הוא היום השמיני והוא הראשון לקרבנות הנשיאים[לג]. וודאי יש גם טעם פנימי לשיטות השונות.

בפשטות אפשר לומר: אם שבעת ימי המילואים והיום השמיני חלים בתוך חדש ניסן, הדבר עלול לפגוע בהכנות לחג הפסח. ואע"פ ששבעת ימי המילואים אינם נוהגים לדורות, מכל מקום יש רושם שלהם בכל שנה ושנה, "הימים האלה נזכרים ונעשים" (וכן חנוכת הנשיאים אע"פ שהיא לשעה יש ממנה רושם לדורות, כמובא בהלכה שמטעם זה אין אומרים תחנון בחדש ניסן[לד]).

אך העיקר נראה בפנימיות: לפי ראב"ע, המשכן הוא 'דבר חדש' לגמרי, גילוי אור חדש שלא היה קודם לכן, ולכן הקמת המשכן ועבודתו מתחילה "בשנה השניה". יציאת מצרים החלה בציווי שנאמר בראש חדש ניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים", אחר כך היציאה עצמה בפסח, ואחר כך מתן תורה בשבועות (תכלית יציאת מצרים), וכל זה בשנה הראשונה אך הקמת המשכן החלה בראש חדש ניסן בשנה השניה. אבל לפי חז"ל הקמת המשכן החלה בשנה הראשונה ליציאת מצרים, בימים האחרונים של חדש אדר (האחרון למניין החדשים), "נעוץ סופן בתחילתן", כיון שזה המשך ל"נגלה עליהם" ביציאת מצרים ולגילוי השכינה במעמד הר סיני. חז"ל רצו לחבר את ההנהגה הראשונה של יציאת מצרים עם ההנהגה החדשה של המשכן.

בכלל, סמיכות אדר וניסן היא "מסמך גאולה לגאולה"[לה], גאולת פורים שהיא "אתחלתא דגאולה"[לו] (שמכל מקום "אכתי עבדי אחשורוש אנן") לגאולה השלמה של ניסן ופסח. גאולת פורים מוסתרת בדרך הטבע ("הסתר אסתיר פני" ושם ה' אינו כתוב במגילה) וגאולת ניסן היא "נסי נסים" גלויים, וצריך לסמוך ולחבר את שתי הגאולות, "נעוץ סופן ["אסתר סוף כל הנסים"[לז] בחדש האחרון] בתחילתן". וכן כאן, שבעת ימי המילואים בסוף אדר סמוכים ליום השמיני וחנוכת הנשיאים בחדש ניסן. בימי המילואים לא שרתה שכינה, כמו גאולת פורים הנסתרת, ובחדש ניסן שרתה שכינה. ועוד, חדש אדר שייך ליוסף ומשיח בן יוסף ("אין עמלק נופל אלא בידי בניה של רחל"), אתחלתא דגאולה בדרך הטבע, וחדש ניסן שייך ליהודה (המקריב ביום הראשון) ומשיח בן דוד בהנהגה נסית – וצריך לסמוך ולחבר אותם (ככתוב שמשיח בן דוד מתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות).

והנה לאחר גאולת פורים התחדש בנין הבית השני, בהנהגת עזרא ואנשי כנסת הגדולה, וחנוכת הבית היתה בחדש אדר (כמפורש בעזרא פ"ו), ולאחר מכן עשו את הפסח בזמנו (שם). נמצא ששוב נעוץ אדר בניסן. ויש מפרשים שגם בבית השלישי יהיו שבעת ימי המילואים מכ"ג אדר ואחר כך קרבנות מיוחדים בחדש ניסן ככתוב ביחזקאל[לח].

יש לדרוש גם את הכינוי "מעתיקים" לחז"ל בפי ראב"ע (וכן "מעתיקי הדת" וכיו"ב). מבואר שסוד 'עתיק יומין' היינו המדרגה התחתונה שבעליון המתלבשת במדרגה העליונה שבתחתון ('אריך אנפין') – והוא הוא סוד "נעוץ סופן בתחילתן" (וראה עוד בהמשך).

חז"ל והצדוקים

ועוד: קיימת השערה[לט] שהצדוקים סברו להקריב את קרבנות המילואים בכל שנה בתחילת ניסן, ולכן היה חשוב לחז"ל לקבוע שימי המילואים היו באדר (בניגוד לצדוקים שלא קבלו פרשנות כזו שלכאורה נגד הפשט, כידוע שהקראים אחריהם לא קבלו זאת).

גם זה קשור למוסבר קודם בפנימיות: שיטת הצדוקים היא 'דבר חדש', הנהגה חדשה לפרש את התורה שבכתב (ב'פשט' כביכול) בלי מסורת התורה שבעל פה (כפי שמסרו חז"ל "המעתיקים") שגם היא ניתנה בסיני.

יתכן גם שהצדוקים לא האמינו בגאולת פורים (שהרי האסמכתא לקביעת חג הפורים היא דרשות חכמים שאינם לרוח הצדוקים)[מ], ולא החשיבו את חדש אדר שיהיו בו ימי המילואים. וכן מסתבר שלא האמינו במשיח בן יוסף (שאינו מפורש בנביאים). ועוד בעומק יש לבאר לפי המושגים "השתלשלות התלבשות השראה". הצדוקים אוחזים בתודעה של השתלשלות בלבד, תפיסה 'חד ממדית' שאינה מכירה במורכבות של ממדים ורבדים שונים (יש פשט ואין דרש וכו'). אך האמת היא שעיקר התורה הוא בסוד ההתלבשות, כאמונת חז"ל: ממד עליון פנימי-נסתר מלובש בתוך ממד תחתון חיצוני-גלוי (התלבשות המתחילה מ'עתיק יומין', סוד המעתיקים כנ"ל), וכך יש בתורה הרבה ממדים, פשט ודרש ורמז וסוד, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תקנות חכמים חדשות המלבישות את התורה ה'עתיקה', עד ש"נעוץ סופן בתחילתן" (העליון ביותר בתחתון ביותר). אכן, על גבי ההתלבשות מגיע סוד ההשראה, והוא סוד "תורתו של משיח".

הקימו ופרקו

אחת הנקודות 'המחודשות' בדברי חז"ל (כמו שטען ראב"ע בראיה הראשונה לשיטתו) היא מה שבכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד ומפרק את המשכן. והרמב"ן מביא שלש דעות בזה: א. הפירוק היה פעם אחת ביום לרגע אחד (מפרקו ומיד חוזר ומקימו); ב. פעמיים ביום מעמידו ומפרקו, אחת בבקר ואחת בערב; ג. שלש פעמים, לתמיד של שחר, למילואים ולתמיד של ערב. וכל זה נראה מופלא.

לפי הפשט, טעם הדבר הוא כדי "להרגילם" כדברי ראב"ע בפרשת נשא (שם הלך בדעת המעתיקים), ובפירוט ברמב"ן "ואולי היה כן להרגיל הלויים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו. או היה להכתיר היום בעטרה הזו [כדי שתהיה עטרה מיוחדת ליום השמיני שאז העמידו ולא פרקו]". ועדיין הדבר אומר דרשני. נראה כביכול כל שבעת הימים 'לא מצליחים' להעמיד את המשכן בהקמה גמורה עד ראש חדש ניסן.

כל זה יובן על פי פנימיות בכמה דרכים:

בקבלה מבואר[מא] ששבעת הימים שהיה משה מעמיד ומפרק הם בסוד שבעה מלכי התהו של עולם התהו, בהם נאמר "וימלוך וימת" (שבירת הכלים), והעמדת היום השמיני היא סוד עולם התיקון, המלך השמיני (הדר) שלא מת.

ועוד יש לפרש[מב] שזהו על דרך "שבע יפול צדק וקם", עד שמתקיים "כי נפלתי קמתי".

ויותר נראה לפרש, קרוב לפשוטו של מקרא (שהכל מדובר כאן בקדושה ובצדיקים גמורים), לפי הסדר המבואר בקבלה שתחילה האור העליון יורד מלמעלה למטה בדרך "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע". האור מגיע-נוגע במציאות התחתונה, אך אינו מתלבש בה ומיד חוזר למקורו, וכן הלאה. אין כאן נפילה כלל, אלא כדפק הנשימה (שאיפה, מטי. נשיפה, לא מטי), וכעבודת אברהם "הלוך ונסע הנגבה"[מג], התקדמות תמידית בדרך נסיעה ומנוחה. כך הקמת המשכן היתה תחילה בדרך העמדה ופירוק, "מטי [העמדה] ולא מטי [פירוק]", עד שביום השמיני נשלם עולם התיקון בהתלבשות גמורה, עמד ולא פורק. השלב של מטי ולא מטי הוא בחדש אדר, לשון אדרת, לבוש, התלבשות המסתיימת רק בתחילת חדש ניסן. ואז, כאשר נשלמת ההתלבשות, מגיעה ההשראה, "ויכס הענן את אהל מועד".

שלשת הפירושים הם כנגד רשע-בינוני-צדיק, הכנעה-הבדלה-המתקה. הפירוש הראשון הוא הכנעה (חש, שתיקה), הכרה שכל מה שעושה משה כעת הוא בחינת תהו, כמו הרשע החוזר ונופל (רשעים מלאים חרטות). הפירוש השני הוא בחינת הבדלה (מל מלשון מילה), כאשר גם הצדיק נופל לעתים לדרגת בינוני (כמו שמבאר אדה"ז ב'חינוך קטן'). והפירוש השלישי בחינת המתקה, עבודת הצדיק הגמור ההולך ונוסע בקדושה. מטי ולא מטי ר"ת מום, שם קדוש (האחרון בע"ב שמות).

וכן יש לומר ששלשת הפירושים הם כנגד שלש הדעות בסדר ההעמדה והפירוק: מפורק חצי יום ועומד מעט, כנגד מיתת המלכים (המצליחים למלוך לזמן קצר); כמה שעות בכל פעם, "שבע יפול צדיק וקם"; עומד רוב היום ומפורק רגע אחד, "מטי ולא מטי".

משה בן בית

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

ועל דרך הסברא, כאשר הוקם המשכן ויצא משה, אז כסה הענן את המשכן, וכבוד ד' מלא את המשכן.

ולא יכול משה – אז קראו השם שיכנס אל אהל מועד, והיה מדבר עם השם פנים אל פנים במקום, שהיה נכנס כהן גדול פעם אחת בשנה עם ענן הקטרת, כי משה בן בית הוא. והוצרכתי לומר ככה, כי משה שם הלוחות בארון, ושם הכפורת ששם הכרובים על הארון ועליהם תמיד הכבוד. הנה מה נעשה כאשר יורידו אהרן ובניו פרכת המסך מחוץ מקום הארון, איך יגשו אליו. על כן אמרתי, כי משה לבדו היה נכנס לפנים מהפרכת, ואהרן ובניו יורידו המסך הנקרא פרכת, ומשה היה לוקח המסך ומכסה בו מיד את ארון העדות, שלא יראוהו אהרן ובניו. ואמר הכתוב וכסו בו, כי היו עוזרים אותו. ויש אומרים, כי הכהנים מכסים הארון ואין פניהם לנכח הארון.[מד]

סוף ספר שמות מתקשר לתחלת ספר ויקרא, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר", וכמו שפירש ראב"ע שם "וטעם ויקרא אל משה אַחַר 'ולא יכול משה', שהכבוד קראו מאהל מועד שיבא שם, ושם ידבר עמו, והכבוד לפנים מהפרכת ושם היה משה נכנס, כי כן כתוב, וזה טעם ותמונת ד' יביט". תחילה משה לא יכל לבוא ולהכנס, אך לאחר שה' קרא אליו הוא נכנס לפני ולפנים, לקדש הקדשים, ושם דבר עם ה' פנים אל פנים (ולא כרמב"ן שפירש שמשה עמד בפתח המשכן וה' דבר עמו מתוך המשכן. ומה שכתוב "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" היינו שתחילה לא היה יכול אפילו לגשת לפתח האהל, עד שה' קרא אליו). ובכך מסביר שבמסעות משה הוא זה שכסה בפועל את הארון.

ונראה לדברי ראב"ע שבפעם הראשונה משה נכנס רק לאחר שה' קרא אליו אבל משם ואילך היה נכנס ברצונו בכל עת. וכן נראה שגם כאשר הענן שכן על המשכן היה משה נכנס (אבל הרמב"ן כתב שרק ביום השמיני כסה הענן את כל האהל והכבוד מלא את המשכן אבל אחר כך הסתלק הענן ושכן רק מעל המשכן ואז היה משה נכנס מדעתו). וכל זה מפני שמשה הוא "בן בית" ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא"[מה] ופירש ראב"ע "טעמו כבן בית, שיכנס בלא רשות, ואם יצטרך ידבר צרכיו".

וכן דרשו חז"ל בפרשת אחרי מות "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש" – "אחיך באל יבוא ואין משה בבל יבוא"[מו]. ובמדרש נאמר שאהרן הכהן היה יכול להכנס לפני ולפנים בכל פעם שעשה כסדר עבודת יום הכיפורים, ולא רק ביום הכיפורים עצמו, "אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים"[מז], "בכל שעה שהוא רוצה להכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה"[מח] (ושאר כהנים גדולים רק ביום הכיפורים). אלא שמשה יותר מאהרן, שהוא אינו צריך ל'הקדמה' כלשהי כדי להכנס. וכן מבאר הרבי[מט] שמשה לא הוצרך ללבוש בגדי כהונה כדי להכנס לפני ולפנים, וטעם הדבר הוא שבמשכן היו שני ענינים: א. מקום העבודה, כמו בבית המקדש. ב. אוהל מועד המיוחד לדבור עם משה, "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת", וזה היה לפני כן באהלו של משה ("ומשה יקח את האהל") וכשם שבאהלו של משה לא הוצרך לבגדים מיוחדים וכו' כן גם במשכן.

רוקדים בקדש הקדשים

והנה הרבי אמר שיש בכחו של כל אחד ואחד מישראל להכנס לקדש הקדשים[נ], והיה נוהג לאחל-לברך שנזכה כולנו תיכף ומיד ממש לבוא לירושלים עיר הקדש, לבית המקדש, ועד לקדש הקדשים! בפשטות, התיאור הזה שייך רק בדרך נס (בהמשך ל"עם ענני שמיא")[נא], על דרך דרשת חז"ל שיהושע בן נון צמצם את כל ישראל בין שני בדי הארון[נב]. אבל בגדרי העולם ובגדרי ההלכה הרגילים, אין מקום לזה, שהרי כל הנכנס לקדש הקדשים, מלבד כהן גדול בשעת העבודה ביום הכיפורים, עובר על לא תעשה וחייב מיתה בידי שמים[נג].

והנה גם בימות המשיח "זאת התורה לא תהא מוחלפת", אדרבה גדר ימות המשיח הוא שכל מצוות התורה מתקיימות בפועל, בתוך גדרי ההלכה והעולם המוכרים לנו, כמו שהרמב"ם מדגיש בציור ימות המשיח. אלא שהרבי מדבר על הציור הניסי של ימות המשיח, כמבואר שדברי הרמב"ם נכונים בתחילת ימות המשיח, שאז "עולם כמנהגו נוהג", אך בהמשך תבוא תקופה נסית, אז גם "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[נד] וכולנו נכנסים לקדש הקדשים.

ואחרי כל זה, ודאי הציור העתידי-הנסי אינו מנותק מגדרי התורה והמצוות, וגם כאשר "מצוות בטלות" עדיין יש את ענינן וקיומן בפנימיות (עם קשר לכל הלכותיהן), שהרי המצוות הן הן רצונו יתברך (והוא ורצונו אחד). לכן צריך לבאר כיצד הציור העתידי מובן מתוך ועל-פי גדרי ההלכה ("גופא דאורייתא") הנודעת לנו היום. ובנידון שלנו: אמנם אסור לכל אדם להכנס לקדש הקדשים, אבל הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים, למעלה ממנו אהרן הכהן שנכנס בכל עת בקרבנות אלו, ולמעלה ממנו משה רבינו שנכנס בכל עת ללא קרבן. לעתיד, יתעלו כולם לדרגת אהרן כהן גדול (כמו שהסביר הרבי בהקשר זה[נה]) ואף לדרגת משה רבינו ע"ה!

המשך הציור שכולם נכנסים לקדש הקדשים הוא ששם מתקיים "מחול לצדיקים" עם הקב"ה, יתקיים בנו "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים [ועמך כלם צדיקים], והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה". וכל זה באימה ובאהבה גם יחד[נו].

המחול לצדיקים מתגלה גם בזמן הזה בפורים (שהוא 'חג עתידי', "ימי הפורים לא יבטלו" לעולם). בפורים כל אחד עולה להיות כמשה רבינו. תחילה "משה קבל תורה מסיני" ובפורים "וקבל היהודים", כל יהודי כמו משה. משה עצמו עולה לדרגת אין (שמעל שמו, כמו בפרשת "ואתה תצוה"[נז]). בדרגה זו ה' עושה מחול לצדיקים בקדש הקדשים.