כלל ופרט בהשגחה פרטית

שבת וירא תשפ"ה – כפ"ח

לימוד פלח הרמון ד"ה "ארדה נא"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

גדול ה'עובדים' בחסידות חב"ד הוא הרה"צ רבי הלל מפאריטש, ויש טוּב-טעם מיוחד בלימוד דרושי החסידות שלו. השיעור שלפנינו נוגע בחלקים עיקריים מתוך מאמר בספרו, פלח הרמון, העוסק במדרגות שונות של השגחה פרטית מההשגחה הפרטית המוצגת בגמרא, דרך השגחה פרטית המכוונת להיטיב עם האדם במדת החסד ועד להתגלות רחמי ה' הבלתי-מותנים.

פרק א מציג את מהלך המאמר, על היחס בין התהוות המציאות להשגחה עליה ועל שלשה סוגים של השגחה (כנגד חסד-דין-רחמים). פרק ב עוסק באופן עמוק ומרגש בהשגחה המגלה את הרחמים העמוקים ביותר – השגחה בה ה' מתמקד באדם "באשר הוא שם", כאילו הוא לבדו חזות כל המציאות. מתוך כך עולה התבוננות יפהפיה על היחס בין הכלל והפרט לפי הגיון המדות שהתורה נדרשת בהן. שיעור זה הזדמנות נפלאה לעקוב בעיון אחרי מאמר חסידי מקורי ועמוק, אך גם למי שהפרק הראשון קצת 'כבד' עבורו – על אף שלקוצר היריעה נשמטו כאן כמה השכלות-יסוד נפלאות שנלמדו בשיעור – מומלץ ללמוד את הפרק השני, הממחיש באופן יפהפה את מדת הרחמים העצמית של ה'.

א. התהוות והשגחה – פעולה ותגובה

כבר למדנו ששנת תשפ"ה היא תהא שנת השגחה פרטית[ב] וגם תהא שנת פלח הרמון[ג]. היום נאחד את שני הדברים ונלמד קטע מפלח הרמון שעוסק בעומק במושג השגחה פרטית. בשביל להבין טוב צריך ללמוד את כל המאמר, ד"ה "ארדה נא ואראה" בפלח הרמון וירא, ועוד יותר טוב גם את המאמר הראשון בעבודת הלוי על הפרשה[ד], אבל אנחנו נתמקד רק באותיות העיקריות שנוגעות לנו במאמר.

התהוות והשגחה

הנושא העיקרי של המאמר הוא מדרגות שונות של השגחה, אך כדי להבין זאת מקדים רבי הלל:

ובתחלה יש להבין ההפרש בין התהוות העולמות להשגחה, דאי אפשר לומר כפשוטו, שתחילת התהוותם נקראת בשם התהוות, ואחר כך קיומם הוא על ידי ההשגחה שלו, דבאמת מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולא דוקא בכל יום רק בכל עת ורגע מתהווים מאין ליש בבחינת חידוש גמור, ואם כן מהו ענין ההשגחה?

מהו ההפרש בין ההתהוות של העולמות – שמתחוללת מחדש בכל עת ובכל רגע, בנוגע לכל פרט ופרט בבריאה – להשגחה הפרטית על כל פרטי הבריאה? לפעמים מובן בלימוד החסידות שההתהוות וההשגחה הן היינו הך – אפשר להבין כך בספר התניא[ה] ויש גם פתגם כזה בלוח "היום יום"[ו]. לאידך, בפתגמי התשובה של הרבי ר' זושא שבלוח "היום יום"[ז] ברור שאלו שתי בחינות שונות – ההתבוננות בהתהוות התמידית שייכת ל"שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ח] ותשומת הלב להשגחה הפרטית שייכת ל"בכל דרכיך דעהו"[ט]. במאמר הזה יש הבחנה ברורה בין ההתהוות העולמות להשגחה[י]:

אך הענין הוא שיש ב' מיני השפעה:

הא' בחינת גילוי אור ושפע שלצורך חיות והתהוות העולמות, שזהו בחינת יחוד חיצוני דאבא ואמא, וזה ההשפעה אין בה תוספות וגירעון רק כפי אשר כבר נמדד בתחלת ההשתלשלות... שהוא החידוש מאין דחכמה ליש דבינה בכל עת ורגע, שנקרא בשם יחוד, אך הוא בחינת יחוד חיצוני לצורך חיות והתהוות העולמות, ובשפע זאת לא יהיה בה תוספות או גירעון מצד מעשה תחתונים כי מוכרח השפעה זאת כי בלעדה יחזרו כל העולמות לאין ואפס ממש.

והשפעה הב' היא השפעה פנימית הנמשכת בבחינת תוספות אור ממקורא דכולא, אשר בהשפעה זאת יש כמה חילוקי מדריגות לפי ערך מעשה התחתונים דייקא, אם יטיבו מעשיהם ייטיב להם מלמעלה למטה בבחינת גילוי אור ושפע, ואם ח"ו יריעו מעשיהם יהיה הסתלקות השפע ח"ו. וכן באופן ההטבה עצמה, כל חד בארחיה אתער כו'.

ההתהוות היא פעולה קבועה, בלתי-משתנה, ההכרחית לקיום העולם – והיא נמשכת מיחוד חיצוני של הספירות דרכן עובר השפע לעולם. בקטע שצוטט מדובר על יחוד חיצוני של פרצופי אבא ואמא, החכמה והבינה, שהיחוד שלהם הוא ההמשכה מהאין ליש, פעולת התהוות העולמות הקבועה (יחוד קבוע של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יא], שהניגוד לו הוא היחוד הפנימי של אבא ואמא, המוליד נשמות, כפי שמוסבר בקבלה[יב]), אך בהמשך המאמר מובן שכדי שהשפע יגיע למטה היחוד החיצוני הזה מתקיים בכל המדרגות, לא רק באבא ואמא אלא גם בכל שאר הפרצופים-הספירות. השרש של ההתהוות הוא היות ה' "חפץ חסד"[יג], הרצון של ה' להיטיב לברואיו שגרם לבריאה. כשם שלבריאה לא קדמה אתערותא דלתתא, והיא היתה רק מצד חסדו של ה' מלמעלה, כך המשך ההתהוות בכל רגע אינו תלוי במעשי התחתונים ואינו משתנה לפי מעשיהם.

לעומת זאת, ההשגחה נמשכת למטה על ידי יחוד פנימי – גם הוא בכל הפרצופים – המשתנה לפי מעשי התחתונים, לטוב או חלילה למוטב, ומשתנה גם באופיה לפי אופי מעשה התחתונים. רבי הלל ממחיש זאת במאמר באמצעות הדוגמה של ההמשכות השונות בחגים – פסח, שבועות וסוכות, ראש השנה ויום כיפור – שבכל אחד מהם העבודה שלנו שונה וגם ההמשכה שבעקבותיה שונה. עוד מוסבר באריכות במאמר שהשרש של היחוד הפנימי, שרש ההשגחה הפרטית, הוא גבוה הרבה יותר ממקור ההתהוות ב"חפץ חסד" (בלשון אדמו"ר האמצעי[יד], השגורה על פיו של רבי הלל בכל מקום, ההתהוות היא מהמדרגה הגלויה של "אחד"[טו], חיצוניות אור אין סוף שלפני הצמצום, וההשגחה היא ממדרגה פנימית יותר ב"אחד" ויש לה שרש במדרגת "יחיד"[טז], מה שנקרא אצל אדמו"ר הרש"ב "העלם האור בעצמות המאור"[יז] וכאן במאמר היא כינוי לעצמות ה').

פעולה ותגובה

ההבדל העיקרי בין שתי הבחינות הוא שההתהוות היא פעולה חד-צדדית מצד ה', המשכה מלמעלה למטה, ואילו ההשגחה היא תגובה מצד ה', המשכה מלמעלה למטה שבאה אחרי העלאה מלמטה למעלה[יח]:

והנה העלאה והמשכה שאחר ההעלאה נקראת בשם השגחה.

דברנו לאחרונה[יט] על כך שגם אצל ה' כביכול יש שני ממדים, 'חפצא' ו'גברא' – ממד קבוע ובלתי-משתנה, "לא אדם הוא להנחם"[כ], וממד בו ה' מגיב למציאות וכביכול משתנה לפיה, ממד ה"אדם" של ה', "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"[כא], כפי שרואים ברוב התורה שה' מגיב ומתייחס וכו', "זאת תורת האדם"[כב]. ממד החפצא הוא הממד הזכרי וממד הגברא הוא הממד הנקבי, הנשי. במושגים האלה, ההתהוות שייכת יותר לצד החפצא ("חפץ חסד") וההשגחה לצד הגברא, כאשר הממד הזכרי הוא פעיל ויוזם והממד הנקבי הוא מגיב. היזמה החד-צדדית לא דורשת מציאות אחרת, האדם-האיש נברא יחידי[כג] ואילו התגובה היא מפגש ושיח בין שנים, כמו האשה שנבראה לתוך ולצורך מערכת של שנים (ולכן מרגישה הרבה יותר את הצורך בה, "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"[כד]).

רבי הלל מוסיף עוד ענין עמוק:

ונמצא השפעה הא' נקראת מעשה שמים וארץ, מאין ליש, והשפעה הב' הוא מיש לאין, פירוש מיש האמיתי לאין הכלול ביש האמיתי, שנמשכת על ידי ההעלאה מלמטה למעלה, שהוא גם כן מיש נפרד לאין של היש כו', ושלימות הגילוי יהיה לעתיד, מיש האמיתי ליש נפרד, וזהו להיות לו דירה כו' וד"ל.

הרב המגיד ממעזריטש הסביר[כה] שהבריאה היא המשכה מאין ליש, אך עבודת הצדיקים היא להחזיר את העולם מיש לאין – לבטל את הישות הנפרדת של המציאות, לא כדי להחזיר את העולם לתהו ובהו, חלילה, אלא כדי לגלות בו אלקות. רבי הלל אומר שזהו היחס בין ההתהוות, שהיא תנועה מהאין אל היש, לבין ההשגחה, בה לפי התבטלותו של הנברא מיש (נפרד) לאין (המהווה אותו, היינו תשומת-לב למקורו) כך יש המשכה מהיש האמתי של עצמות ה' אל האין הכלול בו, לצורך הנבראים – המשכה מלמעלה לפי ההעלאה מלמטה. בסופו של דבר, ההמשכה הפנימית הזו, שהיא היחס בין היש העליון ליש התחתון, מביאה לתכלית הבריאה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[כו], כאשר היש האמתי מתגלה (או, כפי שאנחנו רגילים לומר, משתקף) באופן מלא ביש הנפרד.

ובעוד מושגים שדברנו עליהם לאחרונה[כז]: ההתהוות היא סוד "מעשה בראשית" ("מעשה שמים וארץ"), השתלשלות מלמעלה למטה, ואילו ההשגחה היא סוד "מעשה מרכבה" (עבודת הצדיקים, שמחזירים את העולם מאין ליש, להיות מרכבה לבוראם) – הרכבה וחיבור בין התחתונים והעליונים (והוא החידוש של מתן תורה – "מעשה מרכבה" של התורה[כח] – בו התבטלה גזרת ההפרדה בין העליונים והתחתונים, העליונים ירדו למטה והתחתונים עלו למעלה[כט]).

בהמשך רבי הלל מביא משל ליחס בין ההתהוות להשגחה מהיחס בין דבור או מעשה, בהם האדם מבטא כלפי חוץ את עולמו הפנימי, לחושים בהם הוא חווה את העולם – ראיה, שמיעה וריח[ל] – כאשר הרושם שבא מהחוץ פועל בתוכו וגורם לו להגיב בהתאם:

ויובן על דרך דוגמא בנפש ההפרש בין חוש הדיבור וכח המעשה לחוש הראיה ושמיעה וריח, שחוש הדיבור וכח המעשה באים ונמשכים מלמעלה למטה, וראשית הגילוי בחכמה ומחכמה נמשך לבינה ומדות ומחשבה ואחר כך נמשך מחשבה בדיבור לגלות לזולתו או ממחשבה לכח המעשה. מה שאין כן חושי הראיה עולה מלמטה למעלה לחבר דבר הנראה במוחו, ועל ידי זה ירגיש אותו במוח וגורם המשכתו אליו על ידי שמתפעל ממנו, וכן חוש השמיעה לקול ערב הוא העולה מלמטה מדבר הנשמע אליו, וכן חוש הריח כו'.

ועל דרך זה יובן למעלה שבחינת התהוות דהשתלשלות נמשך מבחינת עצמיות אור אין סוף... עד עשיה גשמית בפועל ממש... אבל בחינת ההשגחה הוא מה שעולה מעשה התחתונים, הן החוב שלהם והן הזכות, למעלה... עד שמגיעים לפנימיות חכמה ובינה הנקראות ראיה ושמיעה, כמו וירא ה', וישמע או וירח וכו'. וזאת ההעלאה גורמת המשכה בתוספת או בגרעון כפי מעשה התחתונים מבחינת פנימיות האור דאין סוף.

השגחה בדין והשגחה ברחמים

היום כשמדברים על השגחה פרטית, לפי דרך הבעל שם טוב, חושבים בעיקר על הטוב והרחמים של ה' שמתבטאים במה שעובר על כל אדם, על העלה שמתגלגל כדי להצל על נמלה או תולעת שסובלת מחום השמש[לא]. אבל כאשר אדמו"ר הזקן רצה להוכיח מדברי חז"ל שיש השגחה פרטית על כל הנבראים[לב] הוא הביא את דברי חז"ל[לג] על הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה"[לד] (שגם דברנו עליו לאחרונה[לה]) – שגם השלך הצד דג בים עושה זאת על פי משפטי ה', וכלשון רש"י שם "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות". כלומר, הביטוי של ההשגחה כאן הוא הנקמה של ה' – תגובה של דין למעשה הנבראים.

אם כן, יש השגחה פרטית של דין והשגחה פרטית של רחמים. בלשון חז"ל, השגחה פרטית של דין נקראת "מדה כנגד מדה"[לו] – יש כאן, באופן המובהק ביותר, יחס של העלאה והמשכה, "מדה" הנמדדת מלמעלה "כנגד מדה" העולה מלמטה, אתערותא דלעילא לפי אתערותא דלתתא. ועדיין, זו השגחה פרטית כמו שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, לפני שה' שיתף והקדים את מדת הרחמים[לז]. המאמר של רבי הלל הוא על הפסוק "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"[לח], וההסבר הוא ש"ארדה נא" – ביטוי ממנו לומדים[לט] הוראה גם לדיינים שאין להם לפסוק בדיני נפשות בלי לרדת לראות את המציאות בשטח – היינו 'ירידה' להשגחה של רחמים (בהמשכה ההפוכה מתנועת העליה של מדת הדין, "כצעקתה הבאה אלי [מלמטה למעלה], ועל דרך מאמר חז"ל[מ] שבזמן תקיעת שופר הקב"ה עומד מכסא דין, בעליה מלמטה למעלה, "עלה אלהים [שם מדת הדין] בתרועה" – עד שמדת הדין מגיעה לשרשה העליון באוא"ס ונמתקת בו – ויושב על כסא רחמים, מלמעלה למטה, "הוי' [שם מדת הרחמים, נמשך] בקול שופר"[מא]).

חד אריך, חד קציר וחד בינוני

אם יש השגחה של דין, השייכת לספירת הגבורה, והשגחה של רחמים, פנימיות מדת התפארת, מתבקש לומר שיש גם השגחה של מדת החסד. בכלל, לפי ההבנה שהשגחה עניינה תגובה ויחס בין שנים, ההשגחה שייכת בעיקר לתחום מדות הלב – חסד, גבורה ותפארת[מב] – ולכן מתבקש לחפש שלשה סוגים של השגחה. ואכן, כך מסיים רבי הלל את האות הראשונה במאמר:

ונמצא מובן מכל הנ"ל שיש ג' אופנים השגחה בהנהגת העולמות. הא' כאשר מתנהג על פי הגבורות העולים כך נמשך החסדים מלמעלה למטה וזהו לך ה' חסד [כי אתה תשלם לאיש כמעשהו[מג]] כו', והב' כאשר מתגברין החסדים כו'. והג' ע"י הרחמים שנמשכים על ידי התשובה.

את שלש הבחינות הוא מסביר באריכות בסיום המאמר, באות י, כשהוא סומך אותן על תיאור שלשת הקוים ימין-שמאל-אמצע, חסד-גבורה-תפארת, כ"חד אריך, חד קציר וחד בינוני"[מד]. ובתמצית:

ההשגחה בקו השמאל מדקדקת על המציאות, ולכן הוא "חד קציר, שמגביל ההשפעה בדקדוק גדול, שלא יומשך למי שאינו ראוי". לפי מדת הדין – ברור שסדום צריכה להחרב, "כצעקתה [של מדת הדין] הבאה אלי". אמנם, ה' אומר "ארדה נא" למדת החסד, המחפשת זכויות, במדת "חד אריך" ש"מתפשט למטה מטה גם למי שאינו ראוי".

מדת הדין עושה למציאות בירור של "אור חוזר", בירור המבחין בפסולת בתוך האוכל (מלאכת בורר האסורה בשבת[מה]), "שלוקח כסף הנקי ומוצא גם כן בו פסולת, שזהו מצד הגבורה, 'הן שמים לא זכו בעיניו'" – לפי הבירור הזה בולטים מאד כל החטאים של סדום, וודאי צריך להחריב אותה. לעומת זאת, מדת החסד עושה למציאות בירור של "אור ישר", "שמברר הפסולת ומוצא בו כסף, שזהו מצד החסד, שמוצא טוב גם בבחינת הרע" – היא מחפשת זכויות גם בתוך מה שנראה רע. לכן, לפני ההחלטה להחריב את סדום, ה' אומר שיש לסלק את הנהגת "חד קציר" ולרדת-להתפשט באופן של "חד אריך", הנהגה של חסד, כדי לבדוק האם במדת החסד כן ימצאו לה זכויות[מו] – האם בתוך ה"ושפטו העדה" יש מקום ל"והצילו העדה"[מז], מציאת זכות להגן על הנידון – "אך אם 'הכצעקתה עשו', שיראה על פי מדת החסד גם כן כמו על ידי מדת הדין, ונמצא שגדול עוונם עד שאין להם צד זכות גם על פי קו הימין, אזי 'כלה', 'ואם לא', שימצא על פי קו הימין להם צד זכות, 'אדעה' להמתיק הדינים".

אמנם, ישנה גם השגחה שלישית, של רחמים, השגחה בקו של "חד בינוני", אותה סומך רבי הלל על תרגום הפסוק "ואם תייבין לא אתפרע" – גם אם סדום חטאה, אם יעשו תשובה ה' לא יפרע מהם, כי התשובה מגיעה למקום בו הרע אינו תופס מקום[מח], וממילא לא גורם לעונש, "ואדרבא, משם מקור הרחמים והסליחות להפוך גם הרע לטוב". על השגחה זו הוא כותב:

והנה בחינה זאת הוא וחד בינוני, שהוא בחינת קו האמצעי, ויש בו יתרון מעלה אפילו על קו הימין בענין זה שעל ידי הרחמים יתהפך הרע גמור לטוב. אך מכל מקום אינו בחינת חד אריך כמו קו הימין להיות נמשך למי שאינו ראוי כראוי, אבל קו האמצעי לא נמשך רק לכל הפחות למי שראוי לרחם עליו, אף על פי שמצד עצמו אינו ראוי לשפע זאת, מכל מקום מצד הרחמים נמשך עליו, אך דוקא כשהוא ראוי לרחמים, והיינו כשמעורר על עצמו רחמים רבים, שזהו על ידי התשובה דייקא, או על ידי הצדקה, כמו שכתוב טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, שעל ידי נתינת לחמו מורה שהוא טוב עין ממשיך עליו טוב עין מלמעלה...

אכן, אנשי סדום הרעים והחטאים לא היו ראויים גם למדת הרחמים, משום שלא עשו תשובה והקפידו מאד שלא לתת צדקה (בביאור שאחרי המאמר, מוסיף רבי הלל ש"הרחמים הוא למי שראוי לרחם, כגון מי שיש בו דעת להרגיש הריחוק ומעורר רחמים רבים על נפשו"[מט]).

מכל הלימוד כאן עולה כי יש שלש מדרגות של השגחה פרטית – בחסד ("חד אריך"), בדין ("חד קציר") ובמדת הרחמים ("חד בינוני"). רבי הלל מדגיש בסוף את המעלה של ההשגחה ברחמים, שמשפיעה גם למי שאינו ראוי להשפעה, אך ראוי לרחם עליו. אכן, בביאור שאחרי המאמר מדבר רבי הלל על השרש העליון של "חד בינוני", של מדת הרחמים, למעלה-מעלה מ"חד אריך" ו"חד קציר", במקום שיכול לייחד את שניהם יחד – לייחד את החסדים והגבורות וכך להפוך את החשך לאור ("לאכללא שמאלא בימינא"[נ] ואף יותר מכך, לתת תוקף של חסד גם לגבורה[נא]):

כי הנה קו האמצעי יש בו יתרון על קו הימין, כי לגבי קו הימין יש קצת מנגד היינו כי טבע החסד למצוא צד זכות גם במי שאינו ראוי מצד השגחתו בטוב עין, אבל לפעמים לא ימצא צד זכות מצד תוקף הרע. אבל מצד מדת הרחמים אין סתירה כלל כי מצד מדת הרחמים אין סתירה כלל כי מצד מדת הרחמים אף על פי שראוי לעונש מ"מ מצד הרחמנות יפטור אותו. ונמצא שנקרא חד בינוני. מצד שפועל התכללות הגבורות בחסדים מצד שרשו שהיא למעלה משניהם יחד.

זו מדרגה של רחמים עליונים, רחמים עצומים, שאין בהם כל תנאי[נב], ודווקא רחמים אלו הם-הם השגחת הרחמים שמבחינת "יחיד" ממש (כנ"ל). לאור כל זאת, ננסה להעמיק עוד באופי ההשגחה הפרטית המיוחדת של מדת הרחמים, ביחס לממדים אחרים של ההשגחה.

ב. כלל ופרט בהשגחה פרטית

ריכוז הרחמים

כפי שהוסבר, בהשגחה הפרטית של מדת הדין, השגחה של "מדה כנגד מדה", האדם נמדד בדיוק לפי מעשיו. לעומת זאת, בהשגחה הפרטית במובן השגור שלה היום, כביטוי לטוב, לאהבה ולרחמים של ה' על האדם – ואף על כל נברא, "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"[נג] – ה' מסתכל עליו כמו אבא שמסתכל על בנו ומרחם עליו.

אפשר להבין שנקודת המבט של ההשגחה הפרטית הזו לא מסתכלת רק על מעשיו של האדם, מצד הבחירה שלו, אלא גם על היעוד שלו – ה' שלח לעולם את הבן שלו, חלק ממנו עצמו, בשביל מטרה מסוימת, והוא מרחם עליו ומיטיב לו כך שיתקדם במסלול המיועד לו. במבט הזה, הפרט לא עומד בפני עצמו – הוא חלק מתמונת העולם הכללית, שליח למלא את תכלית רצון ה' מהבריאה כולה, וכל מה שעובר עליו הוא גם חלק מאותו יעוד כללי. כך מוסבר[נד] החידוש של הבעל שם טוב בנוגע להשגחה פרטית:

ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועה פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כונת הבריאה... דבצרוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות ... נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה. ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגח"פ ונוגעת להשלמת כונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה.

אבל כשמדברים על רחמי ה' מצטייר משהו שונה – כשה' מרחם על אחד הנבראים הוא מתמקד רק בו, ומרחם כעת רק עליו, בלי הסתכלות על התמונה המלאה. כך, רחמי האב על בנו-יחידו הם לא מתוך מבט על המשפחה כולה, שאומר שבלעדיו היא לא תתקיים כפי שהיא – הוא אוהב את הבן ומרחם עליו כפי שהוא, בפני עצמו. הוא אפילו לא מסתכל על מכלול החיים או השליחות שלו, על העתיד שלו – הוא מרחם עליו "באשר הוא שם"[נה], ברגע ההוה עם כל מצוקתו, ללא כל תנאים. באותו אופן, כאשר אנחנו מציירים לעצמנו את הרועה הנאמן – משה רבינו – עוזב את הצאן כדי לעזור לגדי נידח וצמא[נו], הוא לא חושב באותו רגע על התפקיד שלו בתוך המכלול של העדר, אלא מפנה ממחשבתו את כל שאר העדר וכעת כל-כולו מכוון לאותו גדי מסכן. ובדימוי נוסף, כאשר מתייחסים לה' בתור הדוד העליון ואלינו בתור הרעיה, פחות 'אישי' לחשוב על כך שהוא רואה כל אחד ואחת מעם ישראל כחלק מהמכלול של הכלה, "כנסת ישראל". יש סוג של קשר בו כאשר ה' מתמקד בנשמה אחת, באהבה וברחמים, היא חזות הכל ואין בלתה (כידוע[נז] שה' אוהב כל יהודי כמו הורים האוהבים את בנם יחידם שנולד להם לעת זקנה ועוד יותר מכך).

ההתמקדות הזו היא סוד הצמצום ששייך דווקא ל"חד בינוני" – לקו האמצעי, שבשרשו הוא קו האור שה' המשיך לתוך הצמצום (ושרשו ב"תפארת הנעלם" שבאור אין סוף[נח], ועוד למעלה-מעלה, הכל בקו האמצעי דווקא[נט]). לכאורה, נראה שה' מצמצם לצד את היחס לכל הנבראים, ומתמקד רק בפרט המושגח כעת, אך באמת זהו צמצום מלשון ריכוז – כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[ס] – כאשר הכלל כולו מתרכז ונמצא בתוך אותו פרט[סא].

בעומק, זו ההבחנה בין ההשגחה של החסד להשגחה של הרחמים: המבט שרואה את הפרט בתור חלק חשוב והכרחי בתוך הכלל – גדי בעדר הצאן, בן במשפחה, נשמה בתוך כנסת ישראל, פרט חיוני המשתלב עם כל הנבראים להשלים את תכלית כוונת הבריאה כולה – שייך לספירת החסד, שיש בה תכונה של התפשטות. במבט הזה, המבט על הפרט רואה את התמונה כולה, והשפעתו וחיוניותו של הפרט מתפשטת אל הכלל כולו. לעומת זאת, בספירת התפארת ובתכונת הרחמים שלה יש כח של ריכוז, והיא מסוגלת לראות מול עיניה את הפרט בלבד, כשכל המציאות 'דחוסה' בתוכו.

כלל ופרט

את ההבחנות הללו, והיחסים השונים בין הפרט והכלל, מתבקש לקשר למדות בהן התורה נדרשת (שרובן – 8 מתוך 13! – עוסקות במושגי הכלל והפרט)[סב].

ההשגחה של מדת הגבורה, מדת הדין של תיאור ההשגחה הפרטית בגמרא, בה כל אחד נידון בדיוק לפיו מעשיו שלו, היא הפרט בלי זיקה לכלל (צמצום 'כפשוטו', עצם מדת הגבורה). ההשגחה של מדת החסד, בה נראה הפרט כפי שהוא בתוך הכלל, היא בסוד "פרט וכלל" – התפשטות המבט מהפרט אל הכלל, כשהפרט מובן בתוך ההקשר של הכלל. ב"פרט וכלל" הכלל מוסיף על הפרט, מעניק עוד משמעות וחשיבות – עד אין סוף – לתפקידו של הפרט. ההשגחה של מדת הרחמים, עיקר ההשגחה, היא בסוד "כלל ופרט", כאשר "אין בכלל אלא מה שבפרט" – כל הכלל 'נדחס' לתוך הפרט עליו מסתכלים, ולא נדרש יחס לשום דבר חוץ ממנו.

אם "כלל ופרט" ו"פרט וכלל" הם התפארת והחסד, מהי המדה הבאה – "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט"? ספירת היסוד נקראת "כל", ובפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ"[סג] היא רמוזה במלים "כי כל", בגימטריא כלל (ובגימטריא יסוד). הכלל של היסוד לא כל כך 'מרוכז' כמו הכלל של התפארת, שמעליו בקו האמצעי ("חד בינוני") – המבט מתרכז מהכלל אל הפרט, וחוזר שוב להסתכל על הכלל (כלומר, יש ביסוד גם את התנועה של החסד וגם את התנועה של התפארת, אך לאו דווקא למעליותא – יש דווקא עצמה רבה יותר כשכל תנועה מופיעה בפני עצמה). [איך זה נראה? עוד סוג של השגחה?] כן. אפשר לדמות זאת להסתכלות על די-אן-איי – כל הכלל משתקף בתוך הפרט, אבל בסופו של דבר יש פרטים דומים נוספים לפרט הזה (תאים נוספים בגוף, ואפשר גם 'לשבט' מאותו די-אן-איי יצורים דומים), ההסתכלות על הפרט מזהה בתוכו את כל הכלל, אבל חוזרת להסיק ממנו ולהתייחס מתוכו לפרטים נוספים שדומים לו, "אי אתה דן אלא כעין הפרט"[סד].

כלל ופרט – מוחין ומדות

כפי שהוסבר, עיקר מושג ההשגחה הפרטית – שיש בה התייחסות לזולת – שייך דווקא למדות הלב. כך גם יסוד ההשגחה הפרטית, היחס אל הפרט, מופיע דווקא במדות. לעומת זאת, בפנימיות המוחין, תהליך ה'השתלשלות' בדרך להשגחה הפרטית המתגלה במדות, הכל עדיין נמצא בדרגות שונות של כלל – כל הפרטים כלולים בכלל, בתמונת עולם מלאה ושלמה שהפרטים לא תופסים בה שום מקום בפני עצמם. בכך גופא, אפשר למנות ארבע דרגות של כלל:

הכתר, שנקרא "כליל", הוא מקיף החופף מעל כל הפרטים וכולל אותם יחד (כשהם נמצאים כולם בבחינת לא-מודע, בהעלם[סה]). הדוגמה לכך היא הדרגה הגבוהה של אהבת ישראל שמתוארת בדרך מצותיך[סו], בה מורגש שכל היהודים נכללים במקיף אחד – במקיף האהבה העצמית של האדם אל עצמו. במדרגה הזו נאמר "וירא און ולא יתבונן"[סז], כאשר מקיף האהבה מכסה את כל החסרונות, "על כל פשעים תכסה אהבה"[סח].

הכלל של החכמה (אבא) הוא נקודת התמצית של הכל – דוגמת הדי-אן-איי בתוך זרע האב, בו כלולים כל הפרטים העתידיים.

בכלל של הבינה (אמא) לכל הפרטים כבר יש מציאות בפני עצמם, אך הם מוקפים במקיף אחד ולא ניכרים בפני עצמו, כמו העובר ברחם האם (ולא רק עובר אחד, אלא "ששים רבוא בכרס אחת"[סט]). דימוי טוב לכך הוא עולם העקודים, בו עשר הספירות עקודות בכלי אחד[ע].

הכלל של הדעת הוא ההתקשרות והחיבור האמתיים של כל הפרטים יחד, הגורם לכך שלמרות שלכל פרט יש מציאות בפני עצמו, בכל זאת כאשר מסתכלים על הפרטים רואים רק את הכלל המורכב מהם. בדרגות האהבה של דרך מצותיך זו הדרגה הנמוכה-הבסיסית יותר, התופסת את כל עם ישראל כגוף אחד, שדם אחד זורם בכל אבריו, מקשר ומחבר אותם באופן מלא.

ורמז לסיום: שמונה המדרגות כללו ארבע מדרגות של כלל במוחין כחב"ד (ד"פ כלל עולה 320), פרט וכלל בחסד (375), פרט בגבורה (289), כלל ופרט בתפארת (375) ולבסוף כלל ופרט וכלל ביסוד (461). הכל יחד עולה 1820 (סך כל הופעות שם הוי' בתורה, סוד פעמים הוי', מספר השרשים במעשה בראשית וכו' וכו')!