סוד הקרבן

אבן עזרא - פרשת ויקרא[א]

 

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

ויקרא. מצאנו ברית יחיד בעבור שני דברים, גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים, כמצות העולה והקרבן, כי בתת כל חלק בעתו, ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא על כן פירש לכפר לתת כופר, והעד מתחלת כי תשא, על כן כתוב, פן יפגענו בדבר (שמות ה, ג). גם יש בעולות סודות לעתידות, גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדות, והחטאות והמצות [נ"א והמנות] להחיות מורי התורה... וטעם להזכיר הקרבנות קודם המצות, כי השכינה תשוב אל מקומה, אם לא ישמרו תורת העולה, וכן היה. וחלילה חלילה להצטרך לעולה, וכן כתוב: אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ, יב), רק יש לו סוד.

בפתיחת ספר ויקרא עוסק ראב"ע בקצרה בטעמי הקרבנות, ומקדים שיתכנו טעמים רבים למצוה אחת[ב], כמו מצות ברית מילה ("ברית יחיד"[ג]) שיש בה טעמים בגשמיות וברוחניות[ד]. וכן למצות העולָה בפרט והקרבנות בכלל יש טעמים רבים בגשמיות וברוחניות.

ראב"ע שולל את המחשבה הפסולה שהקב"ה צריך את הקרבנות "חלילה חלילה להצטרך לעולה" (כמפורש במזמור תהלים שמזכיר ראב"ע "לא על זבחיך אוכיחך... אם ארעב לא אמר לך כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה? זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך", ופירש ראב"ע שם "כי הקרבנות שצויתי שתקרבו לפני לא יועילו לי רק לכם"), אלא "יש לו סוד"[ה].

כופר לכפר

הטעם הראשון והעיקרי (והוא "הסוד" שחוזר אליו בסוף דבריו): "כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא" – כאשר האדם המקריב נותן כל חלק של הקרבן בעתו (בזמנו וכהלכתו), המקביל לאותו חלק בגוף האדם (כדלקמן)[ו], אז ימלט האדם מהגזרה שיש עליו ויזכה לחלק בעולם הבא. זו משמעות הכפרה שנאמרה בקרבנות ("ונרצה לו לכפר עליו") – הקרבן הוא כופר, תחליף, במקום העונש על האדם (וזאת לאחר שהאדם עושה תשובה)[ז].

וההוכחה ("העד") לזה ממה שכתוב בפרשת כי תשא "ונתנו איש כפר נפשו לה'... ולא יהיה בהם נגף... לכפר על נפשותיכם" – מכאן שכופר וכפרה הם אותו ענין[ח], ומכאן שהכופר הוא במקום הנגף, וזה בנתינת מחצית השקל שממנה באים הקרבנות לכפר. וזה מה שאמר משה לפרעה שישלח את ישראל להקריב לה' "פן יפגענו בדבר או בחרב", דהיינו שהקרבנות הם כופר במקום העונש (וכן בפסח מצרים כתוב "ולא יהיה בכם נגף למשחית"[ט]).

הכפרה-כופר על ידי הקרבן היא מפני שגוף הקרבן מקביל לגוף האדם ("בתת כל חלק בעתו ימלט החלק" – "שאם תקריב אברי העולה תמורת אבריך תנצל אתה מהגזרה שגזרו עליך מן שמים"[י]). וחלקי הקרבן הנאכלים לכהנים (כמו בשר החטאת) הם "להחיות מורי התורה".

וכך מפרט הרמב"ן בכיוון הזה של ראב"ע (לאחר שמביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים בטעם הקרבנות ומשיג עליו):

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם [בקרבנות] כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

הרמב"ן משלים את דברי ראב"ע בהדגישו את מחשבת המקריב, "שיחשוב אדם"[יא] שהיה ראוי שישפך דמו לולא חסד ה' שלקח ממנו את הקרבן בתור כופר (ומחשבה זו עצמה מכפרת[יב]). וכן מוסיף הרמב"ן שהמנות הניתנות לכהנים, "מורי התורה", הם "כדי שיתפללו עליו" (וגם החלק הניתן לכהנים הוא כקרבן הניתן על המזבח[יג]).

ובעומק: מה שהבהמה מהוה כופר על האדם אינו רק מפני הדמיון החיצוני, אלא שהחטא-החסרון קשור לבהמה שבאדם עצמו, הנפש הבהמית, והקרבן הוא העלאת הנפש הבהמית, וכדלקמן בפסוק "אדם כי יקריב מכם".

העתידות והתולדות

הטעם השני בדברי ראב"ע "גם יש בעולות סודות לעתידות". על ידי הקרבת קרבן עולה מגיעים לנבואה וידיעת העתידות[יד], כמו שבלעם התאמץ להקריב קרבנות[טו] (אך יש פירושים אחרים בדברי ראב"ע כאן, כגון: העולה רומזת למה שעתיד לבוא על האדם, שהכוחות החומריים יכלו ויפסדו[טז]. או "להעיר האדם שיהא לבו שלם כנגד ה' כמו העולה שהיא כולה לה'. ופירוש לעתידות לעתיד לבוא שתהא נפשו צרורה בצרור החיים"[יז]).

וטעם שלישי: "יתבונן מכל קרבן סוד התולדות". מתוך התבוננות בפרטי הקרבן, ניתן לעמוד על סודות הבריאה: מחכמת האנטומיה של בעלי החיים מגיעים לחכמת גוף האדם וממנה לחכמת מעשה בראשית בכלל (שהרי האדם הוא 'עולם קטן')[יח].

שלשת הטעמים הם כנגד הכנעה הבדלה המתקה, חש-מל-מל: כפרה כאילו הקריב את עצמו, היינו הכנעה (בהכרה שהוא חייב מיתה לה'). הבנת סודות הבריאה, בחינת הבדלה (יחוד האדם במעשה בראשית ושלמות גופו על ידי ברית מילה העושה אותו 'עולם קטן'). הנבואה בחינת המתקה (מל מלשון "מי ימלל"), לנבא את העתיד ובכך לגלות את ההעלם, את האלקות המהוה את הכל תמיד.

קרבן ומצוה

ראב"ע כותב "וטעם להזכיר הקרבנות קודם המצות, כי השכינה תשוב אל מקומה, אם לא ישמרו תורת העולה, וכן היה". זו נקודה חשובה ועיקרית. לאחר יציאת מצרים, מתן תורה ומעשה המשכן בספר שמות, מגיע ספר ויקרא ובו שני חלקים עיקריים: תחילה ענייני הקרבנות ואחר כך ענייני המצוות בכלל[יט]. הקרבנות קודמים למצוות כי הקרבנות הם היסוד להשראת השכינה בישראל[כ], "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואם לא שומרים את תורת העולה והקרבנות אז השכינה תסתלק ותשוב אל מקומה ("וכן היה" בחורבן).

קדימת סוד הקרבן לכל המצות היינו קדימת קירוב-הדעת שבקרבן למצוות המעשיות, קדימת עצם מסירות הנפש של היהודי למצוות, קדימת מצות קידוש השם, "ונקדשתי", לכל המצות ("נקדשתי" בלשון נפעל, בדרך ממילא, ולכן היא המצוה שתשאר לעתיד לבוא כאשר מצות בטלות). "אם רץ לבך [במסירות נפש. ואז] שוב לאחד ]לקיום מצוות מעשיות]".

הסדר השלם הוא: תורה-קרבן-מצוה. תחילה מתן תורה (מעמד הר סיני); אחר כך מעשה המשכן ותורת הקרבנות, שעל ידי זה באה השראת השכינה והנבואה בישראל, כדברי ראב"ע בענין "סודות לעתידות", וכמו שנבואת משה מגיעה מתוך המשכן (כדברי ראב"ע כאן "וטעם ויקרא אל משה... שהכבוד קראו מאהל מועד שיבא שם ושם ידבר עמו, והכבוד לפנים מהפרכת ושם היה משה נכנס"); ולבסוף כל תרי"ג מצוות (בעיקר מפרשת קדושים ואילך). ויש לומר שכן הוא בימות המשיח: לאחר בנין המקדש והשראת השכינה, תתפשט הנבואה (עד "ונבאו בניכם ובנותיכם") ונגיע לשלמות קיום המצוות, "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך"[כא].

בפנימיות, הסדר תורה-קרבן-מצוה הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה: התורה היא גילוי רצון ה' (הרצון שייך לכתר, סוד כתר אותיות בעשרת הדברות). קרבן שייך למוחין, חב"ד. מצוה שייך למדות. כלומר, היחס בין קרבן לשאר המצוות הוא היחס בין מוחין למדות: בקרבנות יש מקום מיוחד למחשבה וכוונה, ממחשבת המקריב הרצויה (כלשון הרמב"ן "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה"), המחשבה לשם ריח ניחוח וכו'[כב], ועד למחשבה הפוסלת ככל דיני פיגול וכיו"ב. ואילו בכל המצוות המעשה הוא העיקר (אלא שצריך לעשות מתוך אהבה ויראה, גדפין-כנפיים למעשה, ולכן הכל שייך למדות).

ורמזים: תורה קרבן = "וירא אלהים את האור כי טוב" (ופירשו חז"ל: טוב לגנזו, כמו הטעמים הגנוזים של המקדש והקרבנות). תורה קרבנות = 1369 = יחידה ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". תורה קרבן מצוה = 1104 = חיה פעמים 48. תורה קרבנות מצות = 1905 יה פעמים 127.

עיקר המצוות בספר ויקרא הוא בפרשת קדושים. נמצא שחיבור קרבנות ומצוות הוא חיבור פרשת ויקרא ופרשת קדושים. והרמז: ויקרא אל משה קדשים תהיו = 1568 = פעמיים תשפד (השנה שלנו), הערך הממוצע[כג] = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[כד] ("פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה"[כה]. ויש לפרש: "דעהו" בקירוב הדעת של הקרבן, ואז "יישר ארחתיך" בקיום המצוות, סוד הקרבן הקודם למצוות כנ"ל).

קרבן מכם

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

מכם - מאוחר, וכן הוא אדם מכם כי יקריב קרבן, וכמוהו רבים. או יהיה מכם מממונכם, או יהיה מכם רמז להוציא את הגזול, כי כן כתוב: שונא גזל בעולה (ישעיה סא, ח). מן הבהמה יהיה הקרבן כלל. ואחר כן: מן הבקר ומן הצאן, שהם מין כבש ועז, פרט. גם מלת קרבנכם כלל.

ראב"ע מביא שלשה פירושים למלה "מכם" בפסוק. פירוש ראשון, המלה "מכם" כתובה מאוחר וכאילו צריך להקדים ולקרוא "אדם מכם [מכם מתייחס לאדם, אדם אחד מתוככם] כי יקריב קרבן לה'" ("סרס הכתוב" כמו בהרבה מקומות "וכמוהו רבים"). פירוש שני, "מכם" פירושו מממונכם, ולפי זה הפסוק מתפרש כסדרו: "אדם כי יקריב מכם" האדם יקריב מממונו. פירוש שלישי (קרוב לשני), "מכם" רומז "להוציא את הגזול"[כו].

בפירוש השני והשלישי, "מכם" מתייחס לקרבן שאותו מקריבים, ומכאן קרוב הדבר להגיע לפירוש הפנימי (פנימיות הפשט) שבהקרבת הבהמה האדם מקריב את עצמו "אדם כי יקריב מכם, מכם ממש"[כז], כדברי הראב"ע לעיל שהקרבן הוא כופר לאדם, וכדברי הרמב"ן שהוא "נפש תחת נפש" ובכוונתו הנכונה הוא מקריב את עצמו (וכן אומרים חז"ל שנשמותיהם של צדיקים קרבות על גבי המזבח[כח]).

ביתר ביאור, ויותר קרוב לפשט (כמבואר בחסידות[כט]): האדם מקריב את הבהמה שבתוכו, הנפש הבהמית שבקרבו (שממנה החטאים והפגמים וצריך להעלות ולהקריב אותה, באתכפיא ואתהפכא). וכן רומז לאתערותא דלעילא "אדם כי יקריב" (האדם העליון) הבאה כדי להקריב-לעורר את לב האדם שלמטה לה'.

תכלית האדם היא להיות הוא עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'". ורמז: אדם כי יקריב = אדם קרבן, האדם עצמו הוא הקרבן. ידוע ש-אדם ר"ת "אדם דוד משיח" – אצל המשיח יתקיים בשלמות "אדם כי יקריב". ורמז: כל הפסוק, אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם = 9 פעמים משיח!

ורמז עיקרי: שני הפסוקים הראשונים (המהווים 'כותרת' לכל ספר ויקרא) "ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" = 6240 = ל פעמים יצחק (כאשר יצחק = ח פעמים הוי'), וכיון שבשני הפסוקים יש ל מלים[ל] נמצא שזהו הערך הממוצע של כל מלה! סוד הקרבן שייך ליצחק שהוא "עולה תמימה" שנקרב על גבי המזבח והתקיים בו "אדם כי יקריב מכם ממש". יצחק שמדתו מדת הגבורה הוא 'עמוד העבודה' בין האבות (אברהם עמוד החסד ויעקב עמוד התורה), סוד העליה מלמטה למעלה, "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". שלשים המלים בשני הפסוקים רומזים ל-יהודה (= ל), שבט המלכות הנקנית בשלשים מעלות, שרש המלכות (יהודה) בגבורה (יצחק[לא]).

בהמשך פירוש הראב"ע לפסוק ב' הוא מדבר על "כלל ופרט וכלל": "מן הבהמה", כלל. "מן הבקר ומן הצאן", פרט. "קרבנכם", כלל. כלל ופרט וכלל שייך לסוד חכמה-בינה-דעת: החכמה היא כלל, הבינה מפרטת, והדעת חוזרת וכוללת, ודוק. ורמז: מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם = 2317 = 7 פעמים אמונה אהבה יראה (אהבה בחסד מתחת לחכמה בקו ימין; יראה בגבורה מתחת לבינה בקו שמאל; אמונה בתפארת בקו האמצעי שהדעת בפנימיותו. אמונה אהבה יראה = אפרים המצטרף לסוד אדם, אדם אפרים = שלום).